בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

בפעם הקודמת עסקתי במילה 'תשובה' ובפעלים שָׁב והֵשִׁיב. בסוף המאמר כתבתי שאשוב ואדון במשמעויות נוספות של השורש שו"ב. אציג גם את מקורותיהם של כמה ביטויים המכילים את הפעלים האלה.

במקרא הפועל שָׁב מופיע לעיתים לפני פעלים אחרים כדי לציין חזרה על פעולה כלשהי, למשל: "אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ" (בראשית ל לא), כלומר: אחזור לרעות את צאנך. לעיתים מופיעה ו' ההיפוך לפני הפועל השני: "וַיָּשׇׁב וַיִּשְׁלַח אֵלָיו שַׂר חֲמִשִּׁים אַחֵר" (מלכים ב, א יא). כיום מוכר לנו השימוש הזה בפועל 'שב' רק לפני ו' החיבור, לדוגמה: "המשטרה שבה וקראה לציבור לגלות ערנות".

בלשון חז"ל החל לשמש השורש חז"ר כשורש נרדף לשורש שו"ב. במקביל הופיעה מילה נוספת שנגזרה בעקיפין משורש זה – תואר הפועל שׁוּב (כלומר עוד פעם), לדוגמה: "ושוב נכנסו זקינים לעליה ביבנה" (ירושלמי, סוטה ט טז, הכתיב במקור). מילה זו מבוססת על המילה המקבילה בארמית – 'תּוּב'. השורש תו"ב בארמית ובשפות שמיות אחרות מקביל לשורש שו"ב בעברית. בערבית הפועל תַ'אבַּ מקביל לפועל 'שָב' בעברית.

כאשר תואר הפועל 'שוב' מופיע אחרי מילת שלילה, פירושו מכאן ואילך לא, מאותו רגע והלאה לא, כבר לא, למשל: "כֵּיוָן שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא, שוב אינו חוטא" (יומא לח ע"ב).

בלשון המקרא מופיעים ביטויים נוספים המכילים את הפועל 'שָב' ונתגלגלו ללשון ימינו. הביטוי עוֹבֵר וָשָׁב, כלומר עובר אורח, מופיע פעם אחת בספר יחזקאל (לה, ז): "וְנָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר לְשִׁמְמָה וּשְׁמָמָה וְהִכְרַתִּי מִמֶּנּוּ עֹבֵר וָשָׁב" ופעמיים נוספות בספר זכריה (ז, יד; ט, ח). בימינו נהוג להשתמש בעיקר בצורת הריבוי 'עוברים ושבים'.

בסיפור המבול נכתב: "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב" (בראשית ח ג). נהוג לפרש את הצירוף הזה כ"מעט מעט" (לפי פירוש רד"ק), או כ'עוד ועוד'. בעברית החדשה קיבל צירוף זה משמעות של הליכה בשני כיוונים מנוגדים, לכאן ולשם או למקום היעד ובחזרה.

בחזון המרכבה בספר יחזקאל (א, יד) נכתב: "וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק". הצורה "רָצוֹא" נגזרה מהפועל 'רץ', ופירוש הביטוי הזה הוא הלוך וחזור (בתנועת ריצה), אנה ואנה במהירות. בספר משלי נאמר: "אַל-תֹּאמַר לרעיך (קרי: לְרֵעֲךָ) לֵךְ וָשׁוּב וּמָחָר אֶתֵּן, וְיֵשׁ אִתָּךְ" (משלי ג כח), כלומר: אם רעך מבקש ממך משהו שיש לך לתת לו, אל תגיד לו שילך וישוב למחרת. בעקבות זאת נוצר הביטוי דָּחָה אוֹתוֹ בְּלֵךְ וָשׁוּב – התחמק והשתמט בתירוצים שונים ממתן תשובה, ממילוי התחייבות וכדומה.

המילה שְׁבוּת מופיעה במקרא תמיד לאחר הפעלים 'שב' או 'השיב', למשל: "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ" (דברים ל ג); "וַהֲשִׁבֹתִי אֶת שְׁבוּת יְהוּדָה וְאֵת שְׁבוּת יִשְׂרָאֵל" (ירמיהו לג ז). פרשנים ומילונאים נחלקו ביניהם בשאלה אם מילה זו נגזרת מהשורש שו"ב לפי משמעותה, או מהשורש שב"י/ה לפי צורתה (כמו המילה 'פְּדוּת' מהשורש פד"י/ה). נ"ה טור-סיני, עורך הכרכים האחרונים של מילון בן-יהודה, גרס כי הצורה 'שבות' היא תוספת לשם הדגשה לפעלים 'שב/השיב', כמו 'הָלוֹךְ הָלַךְ'. כך או כך, המילה 'שבות' הפכה למילה נרדפת ל'שִיבה', וכיום היא מוכרת לנו גם משמו של חֹק הַשְּׁבוּת.

במקרא מופיע גם הצירוף מֵשִׁיב נֶפֶשׁ, בין היתר: "מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי" (איכה א טז); "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ" (תהלים יט ח). פירוש הצירוף הזה הוא 'מרענן, מְחַיֶּה, מעודד'. בדומה לכך, במקרא מצוי גם הצירוף שׁוֹבֵב אֶת נַפְשׁוֹ: "נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ" (תהלים כג ג). לצירוף מקראי זה יש פרשנויות שונות, אך לפי חלקן הוא משמש באותה משמעות כמו 'השיב את נפשי'.  הפועל שׁוֹבֵב נגזר מהשורש שו"ב בבניין פיעל (במשקל המיוחד פּוֹלֵל), והוא מופיע במקרא, בין היתר, באותה משמעות כמו 'השיב' (למשל: ירמיהו נ יט). לא ברור אם יש קשר בין השורש שו"ב במשמעויות אלה לבין המילה 'שוֹבָב'.

בעקבות הכתוב "לֹא-יִתְּנֵנִי הָשֵׁב רוּחִי" (איוב ט יח) נוצר הביטוי הֵשִׁיב רוּחַ במובן 'התאושש, אסף כוח'. על שמשון הגיבור מסופר: "וַיֵּשְׁתְּ וַתָּשָׁב רוּחוֹ וַיֶּחִי" (שופטים טו יט). זה מקורו של הביטוי שָׁבָה אֵלָיו רוּחוֹ, שפירושו אף הוא 'התאושש'. בלשון חז"ל נוסף הביטוי הֵשִׁיב דַּעְתּוֹ (של מישהו) – גרם לו הנאה; הרגיע אותו, לדוגמה:"שלושה משיבין דעתו של אדם, אלו הן: קול ומראה וריח" (ברכות נז ע"ב).

בלשון חז"ל נגזר מהפועל 'השיב' שם הפעולה הֲשָׁבָה, בין היתר במונח הֲשָׁבַת אֲבֵדָה (למשל: בבא מציעא לא ע"א). המילה הִשָּׁבוֹן נוצרה בלשון חז"ל מאותו שורש במובן השבת דבר מה לבעליו, למשל: "זה ניתן להישבון וזה לא ניתן להישבון" (בבא מציעא נח ב). כיום יש לה משמעות מיוחדת בתחום המיסים.

המילה מָשׁוֹב מופיעה לראשונה במגילות מדבר יהודה, בין היתר: "ואחר יתקעו להם הכוהנים בחצוצרות המשוב" (מגילת מלחמת בני אור בבני חושך). מילה זו זכתה לעדנה בעברית החדשה, כאשר נקבעה כחלופה בתחומים שונים למונח הלועזי feedback.

בעברית החדשה נוצרה המילה שִׁיּוּב במובן תהליך של השבה למצב קודם, שימוש חוזר או התמלאות מחדש של משאבי טבע, אנרגיה וכדומה, לדוגמה: שיוב מי תהום.

Read Full Post »

הימים מראש השנה ועד יום הכיפורים מכונים עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה. המילה 'תשובה' משמשת בביטוי זה במובן הדתי-רוחני שלה, של היטהרות מחטאים וחזרה למוטב, ולא במובן היום-יומי של 'מענה לשאלה'. מהו הקשר בין שתי המשמעויות האלה? כדי להשיב על כך צריך לחזור למשמעותו הבסיסית של השורש שו"ב.  

מהשורש שו"ב נגזר בבניין קל הפועל שָׁב. המשמעות הבסיסית של פועל זה במקרא היא חזר, הגיע שוב למקום שהיה בו קודם, למשל בפסוקי נבואת הנחמה הידועים: "וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב […] וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיהו לא טו-טז). פועל זה משמש גם במובן של חזרה למצב קודם, לדוגמה: "יָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו" (איוב לג כה). הביטוי "וָשָׁב וְרָפָא לוֹ" (ישעיהו ו י) פירושו 'החלים, התאושש', כלומר: בריאותו חזרה למצבה התקין הקודם. במקרא הפועל 'שב' מופיע גם בהקשר של שיבה לאל ולדרכו, למשל בדברי הנביא הושע (יד, פס' ב): "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֺנֶךָ". דברים אלה נקראים בבתי הכנסת בשבת החָלה באמצע עשרת ימי התשובה, ומשום כך שבת זו מכונה שַׁבַּת שׁוּבָה. במקומות אחרים במקרא הפועל הזה מופיע בהקשר של חזרה מהדרך הרעה אל דרך הישר, למשל בדברי האל: "אִם-אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם-בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה; שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים" (יחזקאל לג יא).

מאותו השורש נגזר בבניין הפעיל הפועל הֵשִׁיב. פועל זה משמש במשמעות בסיסית של החזיר (משהו או מישהו) למקום שבו היה, בין היתר בנבואות נחמה שהאל יחזיר את בני ישראל מהגלות: "חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם" (ירמיהו טז טו). הפועל הזה משמש גם במובן 'נתן משהו בחזרה לבעליו', לדוגמה: "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ" (שמות כג ד). פועל זה מופיע במקרא גם במובן 'החזיר (מישהו) למוטב', למשל בדברי האל: "וְיַשְׁמִעוּ [הנביאים] דְבָרַי אֶת עַמִּי וִישִׁבוּם [=וישיבו אותם] מִדַּרְכָּם הָרָע וּמֵרֹעַ מַעַלְלֵיהֶם" (ירמיהו כג כב). במקום אחר הפועל מופיע בבקשה של בני העם, גולי בבל, שהאל יחזיר אותם אליו: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ ונשוב (קרי: וְנָשׁוּבָה); חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה כא).

הפועל 'השיב' מופיע במקרא גם במשמעות 'ענה', לעיתים כחלק מהצירוף 'השיב דבר'. למשל, צירוף לשוני זה מתאר כיצד המרגלים חזרו ממשימתם ומסרו דיווח בעל פה למשה ולבני ישראל: "וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם; וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל […] וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת כׇּל הָעֵדָה" (במדבר יג כו-כז). במקרים אחרים המילה 'דבר' בביטוי זה מציינת מענה מילולי לשאלה, לדוגמה: "וְאֶשְׁאָלֵם וְיָשִׁיבוּ דָבָר" (ישעיהו מא כח). במקום אחר נכתב: "אֲנִי אֲשִׁיבְךָ מִלִּין וְאֶת רֵעֶיךָ עִמָּךְ" (איוב לה ד; "מִלִּין" היא צורה חלופית של 'מילים'). כלומר, מי שעונה לשאלה מוסר מידע בחזרה אל השואל. הפועל 'השיב' לבדו במובן 'ענה' (בין היתר: איוב יג כב) הוא אפוא קיצור של 'השיב דבר'.

שם העצם המופשט שִׁיבָה מופיע במקרא רק פעם אחת, בפסוק הידוע על החזרה מגלות בבל: "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהלים קכו א). שם העצם תְּשׁוּבָה מופיע במקרא בכמה משמעויות. משמעותו הראשונית היא חזרה למקום קודם, כמו 'שִׁיבה', כפי שנאמר על שמואל הנביא: "וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כׇּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה; וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ" (שמואל א ז, טז-יז); כלומר: אחרי ששמואל הלך למקומות אחרים, הוא שב לביתו במקום שנקרא 'רמה'. המילה "תְּשֻׁבֹת" מופיעה בספר איוב (לד, פס' לו) במובן 'דברי מענה לשאלות' (וכן – "וּתְשׁוּבֹתֵיכֶם" בפרק כא, פס' לד).

בלשון חז"ל נוספה למילה 'תשובה' המשמעות הרוחנית של תיקון החטאים, עזיבת הדרך הרעה וחזרה לדרך הישר, לדוגמה: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" (משנה, אבות ד יז). מילה זו מופיעה גם בצירוף חָזַר בִּתְשׁוּבָה – התחרט על מעשיו הרעים וחדל מהם, למשל: "מקבלין קורבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בתשובה" (עירובין סט ע"ב). בביטוי זה יש כפילות סמנטית בין הפועל 'חזר' ובין המילה 'תשובה', שמשמעותה המקורית היא 'חזרה'. לביטוי עָשָׂה תְּשׁוּבָה יש משמעות דומה, למשל: "האומר, אחטא ואשוב [=אחזור בתשובה], אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה" (משנה יומא ח, ט). מי שעשה תשובה מכונה בַּעַל תְּשׁוּבָה, לדוגמה: "[ב]מקום שבעלי תשובה עומדים — צדיקים גמורים אינם עומדין" (ברכות לד ע"ב). הביטוי שַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה הוא כינוי לשערים סמליים בשמיים, שדרכם כביכול מתקבלת תשובתו של החוטא החוזר בתשובה: "שערי תְּפִלָּה פעמים פתוחים פעמים נעולים, אבל שערי תשובה לעולם פתוחים" (דברים רבה ב יב). בתפילות הימים הנוראים נאמר: "אבינו מלכנו, החזירנו בתשובה שלֵמה לפניך", וכאן פירוש הביטוי הֶחְזִיר בִּתְשׁוּבָה הוא השיב מישהו מדרכו הרעה.

בעלי התשובה מכונים בלשון חז"ל וההלכה גם 'שבים' (צורת ההווה של הפועל 'שָׁב' בריבוי). לדוגמה, תַּקָּנַת הַשָּׁבִים (משנה, גיטין ה ה) היא תקנה הלכתית שלפיה אדם שחטא ומבקש לתקן את דרכיו ראוי להתחשבות, ואין נוהגים עימו בכל חומרת הדין. המילה 'שבים' מופיעה במקרא פעמיים בהקשר של עשיית תשובה, ואולי זה הבסיס למשמעותה המיוחדת בלשון חז"ל. ראשית, נהוג לפרש את הביטוי "וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע" (ישעיהו נט כ) במובן 'האנשים ששבו [לדרך הישר] מן הפשע'. שנית, מילה זו מופיעה גם בפסוק הידוע: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיהו א כז). פרשני המקרא חלוקים בינם האם מדובר בשבים מן הגלות או ב"עושי תשובה", כפי שכתב רש"י בפירושו לפסוק זה. כך או כך, מפסוק זה נתגלגל הביטוי 'שָבֵי ציון'.

למילה 'תשובה' ולביטויים שבהם היא מופיעה נוספה בימינו משמעות דתית-סוציולוגית של נטישת אורח החיים החילוני וקבלת אורח החיים הדתי-הִלכתי. בעקבות זאת נוצר הביטוי 'חזר בשאלה', ולימים גם 'יצא בשאלה', כדי לתאר את התהליך ההפוך של מעבר מאורח חיים דתי לחילוניות. אומנם המילה 'שאלה' היא היפוכה של המילה 'תשובה' במשמעותה הכללית ('מענה') ולא במשמעותה הדתית, ואולם ביטויים אלה נקלטו היטב בשפה. לא כאן המקום להרחיב על הסוגיות הדתיות והסוציולוגיות העולות מהשימוש בביטויים האלה.

בהזדמנות אחרת אשוב ואדון במשמעויות אחרות של השורש שו"ב ובמילים אחרות שנגזרו משורש זה. אסיים באיחולי שנה טובה וגמר חתימה טובה, בציפייה לשובם של השבויים והנעדרים.

Read Full Post »

בערב תשעה באב קוראים במגילת איכה, הנפתחת במילים: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם… רַבָּתִי בַגּוֹיִם". העיר המתוארת בדברים אלה היא ירושלים, שלפני החורבן הייתה עיר 'רַבַּת עם', שהיה בה עם רב, ונחשבה לגדולה בקרב העמים ('הגויים') האחרים. בימינו המילה 'רַבָּתִי' מופיעה בצירופים כמו 'תל אביב רבתי', כלומר: מטרופולין תל אביב. האקדמיה ללשון הציעה את הצירוף מַגֵּפָה רַבָּתִי כאחת החלופות למילה 'פַּנְדֶּמְיָה' (מגפה עולמית). למרבה הצער, בשנתיים וחצי האחרונות נאלצו רבים בארץ ובעולם לשבת בבידוד בעקבות מגפה רבתי שכזאת.

המילה בָּדָד מופיעה במשמעות שלילית בפסוק הפותח את מגילת איכה, וכן בהמשך המגילה: "יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם" (ג, כח). בדומה לכך, היא מופיעה בהקשר שלילי בתיאור ההנחיות להרחקת חולה בצרעת מהמחנה: "כׇּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ […] בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (ויקרא יג מו); ובמילים של ימינו – ייכנס לבידוד לכל הימים שבהם הנֶגע נשאר בגופו. לעומת זאת, בחלק ממופעיה האחרים במקרא יש למילה זו משמעות חיובית דווקא, בין היתר: "וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד" (דברים לג כח), כלומר: בשלווה ובביטחון. רש"י פירש כך את הפסוק הזה: "כל יחיד ויחיד איש תחת גפנו, מפוזרים, ואין צריכין להתאסף ולישב יחד מפני האויב". פרשנים אחרים פירשו את הפסוק הזה כנבואה שעם ישראל יחיה בלי מגע עם אויביו, בלי התקפות, וקישרו אותו לפסוק הידוע מתוך ברכתו של בלעם לעם ישראל: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג ט). הצורה 'לְבָדָד' מופיעה עוד פעמיים במקרא, וגם בהן יש לה משמעות חיובית, בין היתר: "בְּשָׁלוֹם יַחְדָּו אֶשְׁכְּבָה וְאִישָׁן כִּי אַתָּה ה' לְבָדָד לָבֶטַח תּוֹשִׁיבֵנִי" (תהלים ד ט).

לצד המילה בָּדָד מופיעה במקרא המילה לְבַד, והיא נפוצה הרבה יותר. למרות השוני באותיות בין שתי המילים, שתיהן נגזרו מהשורש בד"ד. המילה 'לבד' היא למעשה צירוף של ל' היחס עם המילה 'בַּד' במשמעות מיוחדת של 'חֵלק, מנה'. משמעות זו באה לידי ביטוי רק במילה 'לבד' ובצירוף "בַּד בְּבַד" (שמות ל לד), שפירושו במקרא הוא כנראה 'חֵלק כּחֵלק' (בחלקים שווים). המילה 'בַּד' נגזרה מהשורש הכפול בד"ד, כך שה-ד' השנייה אינה מופיעה בצורת היסוד שלה (כמו שם העצם 'גַּן' שנגזר מהשורש גנ"ן). ככל הנראה, מילה זו אינה קשורה למילה 'בַּד' במובן אריג, אך יש הקושרים בינה ובין המילה 'בַּד' במובן ענף, שהוא חלק נפרד מהעץ (למשל: "וַיִּצְמַח וַיְהִי לְגֶפֶן… וַתַּעַשׂ בַּדִּים", יחזקאל יז ו). השורש בד"ד קיים גם בשפות שמיות אחרות במשמעויות קרובות לזו העברית. בערבית הפעלים בַּדַּ וכן בַּדַַּדַ פירושם 'פיזר, חילק, הפריד'. יש המקשרים בין היסוד הדו-עיצורי ב"ד בשורש זה לבין שורשים אחרים, כגון השורש בד"ר שממנו נגזר הפועל 'בידר', שפירושו המקורי הוא 'פיזר', והשורש בד"ל שממנו נגזר הפועל 'הבדיל'.

המילה 'לבד' מופיעה במקרא בעיקר בנטייה עם כינויים חבורים, בין היתר במשמעות המוכרת לנו כיום: 'בלי אף אחד'. המופע הראשון של מילה זו בתורה הוא כנראה גם הידוע ביותר: "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב יח). צורת הנטייה 'לבדו' משמשת גם במובן 'רק הוא', למשל: "לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כׇּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח ג). המילה 'לבד' מופיעה במקרא גם בצירוף מ' היחס (או מילת היחס מִן) במובן 'חוץ מ', לדוגמה: "כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ… אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית, לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה" (אסתר ד יא). באמצעות הוספת מ' היחס לפני המילה 'לבד' נוצרה מילת היחס מִלְּבַד, באותה משמעות, למשל: "כׇּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה יֹצְאֵי יְרֵכוֹ מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי יַעֲקֹב כׇּל נֶפֶשׁ שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ" (בראשית מו כו); "ה' הוּא הָאֱלֹהִים, אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" (דברים ד לה). בלשון חז"ל נוספה אות שימוש אחרת למילה 'לבד' וכך נוצרה המילה בִּלְבַד במובן 'רק', למשל: "אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד" (משנה, שבת ב ב).

התואר בּוֹדֵד נגזר מהשורש בד"ד במשקל ההווה של בניין קל. הוא מופיע במקרא שלוש פעמים, בין היתר: "שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג" (תהלים קב ח; בניגוד לנהוג במקרא שהמילה 'ציפור' היא בלשון נקבה). הפסוק הזה מצוטָט במדרש על מגילת איכה, ובמדרש זה מופיעה לראשונה מילה נוספת מהשורש בד"ד: "אמר הקב"ה: שקדתי להכניס בנַי לארץ ישראל מיד, ואהיה כצפור בודד על גג: מה הציפור מתבודד, מגג לגג ומגדר לגדר ומאילן לאילן וּמִשֹּׂוכָה לְשׂוֹכָה [=מענף לענף], כך כשיצאו ישראל ממצרים, היו נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת" (איכה רבה, פתיחתא כ). ככל הנראה, זו ההיקרות הראשונה של הפועל הִתְבּוֹדֵד (בבניין התפעל).

בימי הביניים נוצר שם העצם המופשט בְּדִידוּת, כחלק מחידושי המילים של המתרגם יהודה אבן תיבון (במאה ה-12), בין היתר בתרגומו לספר הכוזרי (מאמר ג, סימן א) מאת יהודה הלוי: "ולכמו אלה תהיה ראויה הבדידות השלמה".

בבניינים פיעל ופֻעַל נגזרו משורש זה כמה צורות לפי שתי דרכי נטייה: נטייה כמו שאר הפעלים (על דרך גזרת השלמים): בבניין פיעל – בִּדֵּד ובבניין פֻּעַל בֻּדַּד; לצד נטיות מיוחדות לגזרת השורשים הכפולים: בּוֹדֵד בבניין פיעל לצד בּוֹדַד בבניין פֻּעַל. ככל הנראה, ארבע הצורות האלה הופיעו מעט מאוד בלשון הפיוט של ימי הביניים, למשל: "להבדיל בין מים למים ולבודדם" (פיוט "אשרי העם" לשחרית שמחת תורה); "וּבוֹדַדְנוּ [=בודדו אותנו] אני ואתה" (אלעזר הקליר, קינות לתשעה באב).

בעברית החדשה היה ניסיון ליצור בידול סמנטי בין שתי דרכי הנטייה. הפועל 'בּוֹדֵד' על דרך הכפולים, אמור לשמש רק במשמעות הקשורה למשמעות הכללית של השורש בד"ד – לתאר הפרדה של משהו או מישהו אחד מן היתר. צורת הסביל שלו נקבעה כצורה המקבילה בבניין פֻּעַל – 'בּוֹדַד'. ואילו הפועל 'בידד' (על דרך הנטייה הרגילה) התייחד במשמעותו לתחום המדע והטכנולוגיה, ובייחוד האלקטרוניקה, והוא מציין את מניעת המעבר של חשמל, חום, רעש, קרינה וכד' על-ידי ציפוי בחומר מסוים, לדוגמה: "לְבַדֵּד חוטי חשמל". צורת הסביל של הפועל הזה נקבעה כצורה המקבילה בבניין פֻּעַל – 'בֻּדַּד', למשל: "חוטי החשמל מְבֻדָּדִים". ואולם הבידול הסמנטי הזה לא נשמר בשימוש בפועל. התואר 'מְבוֹדֵד' משמש גם במשמעות הטכנולוגית הספציפית כדי לתאר חומרים שאינם מוליכים, והצורה הסבילה 'מְבֻדָּד' משמשת גם במשמעות הכללית של השורש.

הבידול הסמנטי הזה קיים גם בשני שמות הפעולה בבניין פיעל שנוצרו בעברית החדשה, ואין הבדל ביניהם בהגייה או בכתיב המלא, אלא רק בצורות המנוקדות: בִּידוּד בחיריק מלא, על דרך הכפולים (כמו 'עִידוּד' מהשורש עד"ד) במשמעות הכללית של השורש (כלומר, גם בהקשר של בידוד חולה במחלה מידבקת כמו הקורונה); לצד בִּדּוּד במשקל הרגיל (כמו משקלן של המילים 'סִפּוּר', 'לִמּוּד' וכיו"ב) בהקשר הטכנולוגי.

ולא זו בלבד, אלא שבעברית החדשה נגזרו גם עוד מילים מהשורש בד"ד, כגון: מִבְדָּד (מקום התבודדות), בָּדִיד (ההיפך מ'רציף' במתמטיקה) ומַבְדֵּד (חומר למטרות בִּדּוּד חשמלי).

Read Full Post »

בפעם הקודמת עסקתי כאן בשורש פל"ט, והבטחתי המשך על השורש המשלים אותו – קל"ט. כאמור, מילים שנגזרו מצמד השורשים הזה מציינות בדרך כלל פעולות המשלימות זו את זה. לדוגמה, פליטי מלחמה מבקשים מקלט מדיני בארצות אחרות; בתחום עיבוד המידע והמחשבים יש תהליכים של קֶלֶט ופֶּלֶט.

השורש קל"ט מופיע במקרא במשמעות הנוגעת לענייננו רק בשם העצם מִקְלָט, בעיקר כחלק מהצירוף עִיר מִקְלָט – עיר שאליה נמלט מי שהרג אדם בשגגה, כדי למצוא בה מחסה מפני גואל הדם. הדבר מפורט בחוקי התורה: "[…] עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה; לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם תִּהְיֶינָה שֵׁשׁ הֶעָרִים הָאֵלֶּה לְמִקְלָט לָנוּס שָׁמָּה כׇּל מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה" (במדבר לה יד-טו). מכאן נוצרה המשמעות של המילה 'מקלט' לבדה כמקום מחסה, והיא משמשת אפוא כמילה נרדפת למילה מִפְלָט שנדונה במאמר הקודם. בעברית החדשה נוצרה המשמעות המודרנית של 'מקלט' כמבנה המשמש כמקום מחסה בעת מתקפה.

בלשון חז"ל נגזר מהשורש קל"ט הפועל קָלַט בבניין קל בכמה משמעויות, במקביל לפועל הארמי 'קְלַט'. בין היתר, פועל זה מופיע במובן 'שימש מחסה' בדיונים הלכתיים על ערי המקלט, למשל: "עד שלא נבחרו שלשׁ [ערי מקלט] שבארץ ישראל, לא היו שלשׁ שבעבר הירדן קולטות, שנאמר: 'שֵׁשׁ-עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה' (במדבר לה יג), עד שיהיו ששְתן קולטות כאחד" (משנה, מכות ב ד).

פועל זה מופיע בכתבי חז"ל גם במשמעותו הפיזית הראשונית – תפס והחזיק במשהו או הכיל אותו. משמעות זו מתארת גם כלי קיבול שקולטים לתוכם חומרים שונים, בין היתר במשל של חז"ל, המדמה סוגים שונים של אנשים השומעים דברי חכמים, לסוגים שונים של כלי קיבול וניפוי: "ארבע מידות ביושבים לפני חכמים: ספוג ומשפך, מְשַׁמֶּרֶת ונָפָה. […] מְשַׁמֶּרֶת [מסננת עמוקה שהמאכל נשאר בה לאחר סינון הנוזלים], שהיא מוציאה את היין, וקולטת את השמרים; ונָפָה [כלי ובו רשת מסננת דקה וצפופה מאוד, המשמש לניפוי קמח], שהיא מוציאה את הקמח, וקולטת את הסולת" (מסכת אבות, ה, טו). לפי פירוש הרמב"ם לַמשל הזה, המקשיב האידיאלי לדברי חכמים משול לנָפָה, בכך שהוא בורר את דברי האמת העיקריים מדברי השקר הטפלים; ואילו המְשַׁמֶּרֶת מייצגת את המצב ההפוך – את מי שזוכר רק את הדברים השקריים ושוכח דווקא את דברי האמת.

בלשון חז"ל מופיע גם הפועל הסביל נִקְלַט (שבת פ א), וכן בלשון ימי הביניים. בין היתר, הרמב"ם השתמש בפועל זה בדיונו בהלכות עיר מקלט: "שֶעָרֵי מקלט קולטות בין לדעת בין שלא לדעת. הואיל ונכנס בהן, נקלט" (משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ח, הלכה י).

הפרשן רש"ר הירש, בן המאה ה-19, הביא הסבר מעמיק למשמעותו של שורש זה (בפירושו לביטוי "עָרֵי מִקְלָט", במדבר לה יא): "בלשון חז״ל, 'קלט' מורה על קבלת והטמעת חומר זר כדי ליצור חיבור [….]. נראה ש'קלט' קרוב ל'גלד', שממנו מתקבל 'גלֶד' במובן של עור ('עֲלֵי גִלְדִּי' [איוב טז טו]), הכיסוי האורגני המקיף את הגוף וסוגר עליו. […] מכל זה נראה ש'קלט' בתיבת 'מקלט' פירושו: לקבל דבר ולהחזיק בו דרך קבע. אולי זו גם משמעותו של 'ילד' הקרוב לו באופן הגייתו: להביא את הוולד לעולם כדי שיתקבל בו דרך קבע. לפי זה, הגליית הרוצח בשוגג לעיר מקלט היא כביכול לידה מחדש שמוסיפה הגבלות: עיר המקלט תהיה מכאן ואילך כל עולמו של הגולה אליה".

בתלמוד מתואר כיצד הארץ קולטת את בני האדם הכשרים, כלומר הראויים: "כְּשֵרין [=אנשים הגונים] שבבבל, ארץ ישראל קולטתן; כשרין שבשאר ארצות, בבל קולטתן" (כתובות קיא ע"א). בלשון חז"ל נוצר גם שם הפעולה קְלִיטָה. הצירוף "מחנות לקליטה" (זבחים קיז ע"א) מתאר מחנות במקום מסוים ששימשו כערי מקלט. בעקבות שימושים אלה המילה 'קליטה' קיבלה משמעות של קבלה של מישהו והכללתו (במקום או במסגרת), ומשמעות זו מוכרת כיום בעיקר בתחום קְלִיטַת עֲלִיָּה.

בעברית החדשה החל פועל זה לשמש גם במובן חושי –תפס בחושיו סימנים, אותות, צלילים, מראות, למשל בביטוי קָלְטָה אָזְנוֹ (שמע במקרה); וכן במובן שכלי –השיג או הבין בשכלו את מה שראה, שמע או קרא, לדוגמה: "הוא קולט מהר את כל מה שמלמדים אותו". בדומה לכך,גם שם הפעולה 'קליטה' מציין הן תפיסה חושית והן תפיסה או הבנה שכלית, וגם הפועל הסביל 'נקלט'. התואר קָלִיט מציין את מה שנתפס ונקלט במהירות ובקלות (בשכל או בחושים), בעיקר שיר קליט ש"אי-אפשר להוציא אותו מהראש".

בתחום התקשורת האלקטרונית נוספה למילים אלה מהשורש קל"ט משמעות של קבלת אותות ושידורים ברדיו או בטלוויזיה (באנגלית reception). בעבר היה זה בעיקר במכשירים האנלוגיים בעלי האנטנות, שכונו בשם מַקְלֵט, ובשני העשורים האחרונים התמקד השיח בעיקר בקליטה סלולרית או בטווח הקליטה של הוויי-פיי. ריבוי המשמעויות הזה השפיע על מילות 'שיר המכולת' שכתב דני סנדרסון, ובו נזכרות באותו משפט קליטה של גלי צה"ל ברדיו וקליטת עלייה.

בתחום המחשוב ועיבוד המידע שם העצם קֶלֶט משמש במובן הנתונים המוזנים למכשיר או למתקן שמעבדים מידע, ובייחוד למחשב (באנגליתinput). שם עצם זה שימש בעבר גם במובן של בסיס קליטה צבאי. המונח ההפוך והמשלים לכך קיבל את השם פֶּלֶט – המידע המעובד שמחשב מפיק כתוצאה משימוש בתוכנה מסוימת או מפעולה מסוימת (באנגלית output). תיאוריות בפסיכולוגיה קוגניטיבית, הרואות את המוח כמכשיר לעיבוד מידע, שאלו מתחום המחשוב את צמד המונחים הזה, והן מתארות תהליך הכולל שלושה שלבים: שלב הקֶלֶט – קליטת גירויים חושיים מהסביבה (למשל: מילה כתובה), שלב עיבוד המידע הזה (למשל: תהליך זיהוי המילה במוח) ושלב הפֶּלֶט – התגובה לגירוי (למשל: קריאת המילה בקול). בחקר המוח משמשת המילה קוֹלְטָן משורש זה במובן פיזי של איבר חישה או קצה עצב הקולט גירוי מסוג מסוים ומעביר בעקבותיו שדר עצַבּי (בלועזית: רֶצֶפּטוֹר).

השימוש בשורשים קל"ט ופל"ט בתחומים טכנולוגיים ופסיכולוגיים שונים מבוסס על התפיסה המטפורית של המוח האנושי או המחשב ככלי קיבול, שנכנסים ויוצאים ממנו דברים. היסוד המטפורי הזה ניכר גם במילים input ו- output באנגלית. הגירויים נכנסים לראשנו דרך איברי החישה (העיניים, האוזניים וכו'), עוברים תהליך עיבוד מידע, והתגובה יוצאת מהראש שלנו בתהליך הזה דרך הפה המדבר והיד הכותבת. תפיסה מטפורית זו מסבירה את השימוש בפועל 'פָּלַט' גם במובן 'אמר או כתב משהו שלא במתכוון' ואת השימוש במילה 'פלִיטה' בצירוף 'פליטת פה/קולמוס'.

השורש קל"ט שימש ליצירת מילים חדשות בתחומים טכניים נוספים. צורת ההווה בבניין קל קוֹלֵט משמשת בשמות מכשירים, כגון קולט אדים וקולט שמש – מכשיר להפקת אנרגיה סולארית שאולי יכול לשמש כאמצעי לצמצום פליטוֹת הפחמן שנזכרו במאמר הקודם.

ולסיום, קלטתי שעוד לא פירטתי על משמעות שימושית אחרת של השורש קל"ט, הבאה לידי ביטוי במילים שנגזרו משורש זה בבניין הפעיל – הִקְלִיט והַקְלָטָה; ועוד משפחה ענפה של מילים אחרות שנגזרו משורש זה באותו הקשר, חלקן תחדישים של האקדמיה למילים לועזיות, תחדישים שלא תמיד נקלטו בלשון בהצלחה. כל אלה יחכו להזדמנות אחרת.

Read Full Post »

אלה הימים שבין יום השואה ליום העצמאות. בזמן מלחמת העולם השנייה ואחריה פעל היישוב היהודי בארץ להצלת שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה והעלה פליטי שואה רבים לארץ במבצע ההעפלה כדי לספק להם מִפְלָט מפני רודפיהם. עם קום המדינה החל מאמץ לאומי לקליטת העלייה ההמונית. בימים אלה ישראל ומדינות אחרות קולטות פליטים מהמלחמה באוקראינה. צמד השורשים פל"ט וקל"ט מציינים פעולות המשלימות זו את זה, וראוי להקדיש לו צמד מאמרים בבלוג. הפעם נתחיל בשורש פל"ט.

השורש פל"ט מצוי בשפות שמיות שונות, כגון בפועל 'פַלַתַ' בערבית (בחילופי ט' ו-ת') שפירושו 'ברח'. רבים מקשרים בין השורש הזה לבין השורש מל"ט, שממנו נגזרו הפעלים נִמְלַט (ברח) ומִלֵּט (הצליל, חילץ). האותיות מ ו-פ דגושה מסמנות עיצורים הנהגים דומה, ולכן סביר שבמקור היה זה שורש אחד שנתפצל לשני אופני הגייה. נ"ה טורטשינר, עורך הכרכים האחרונים של מילון בן-יהודה, קישר בין שני השורשים הקרובים האלה ובין השורש בל"ט, הנהגה אף הוא בצורה קרובה (בחילופי ב' ו-פ'). לדבריו, המשמעות הראשונית של הפועל בָּלַט היא "יצא מעל פני השטח", וגם למילים מהשורש פל"ט יש משמעות בסיסית של הוצאה או יציאה.

הפועל פָּלַט מופיע במקרא פעם אחת לצד שם העצם 'פליט' במובן 'ברח, ניצל' (בדומה לפועל 'נמלט' מהשורש הקרוב מל"ט): "וּפָלְטוּ פְּלִיטֵיהֶם" (יחזקאל ז טז). בלשון חז"ל החל פועל זה לשמש גם במובן 'הוציא (משהו מפיו)', למשל בדיון על בהמה: "היתה מהלכת ופולטת עשבים" (ירושלמי בבא קמא א א); וכן – במובן הפריש או הוציא מתוכו (משהו), כפי שנכתב בכלל ההלכתי על הגעלת כלים: "כבולעו כך פולטו" (בין היתר: פסחים ל ע"ב). לפי כלל זה, כל חמץ (או מאכל אסור אחר) שנבלע בכלי נפלט ממנו באותה דרך שהוא נבלע בו; לדוגמה, סיר שבושל בו חמץ אפשר להכשירו על-ידי הטבלתו במים רותחים. בימינו צירוף זה משמש כביטוי מליצי שמשמעותו 'נכנס לו באוזן אחת ויוצא באוזן השנייה'.

במקרא מופיע גם הפועל פִּלֵּט בבניין פיעל במובן 'הציל, הושיע', למשל: "מֵאִישׁ מִרְמָה וְעַוְלָה תְפַלְּטֵנִי" (תהלים מג א). הפועל 'מִלֵּט' משמש באותה משמעות במקרא. הפועל הִפְלִיט בבניין הפעיל מופיע פעמיים במקרא בפסוקים קשים לפירוש בדברי הנביאים. באחת מהן פועל זה מופיע בנבואת זעם שבה נמשל הצבא האשורי לאריה מאיים: "שְׁאָגָה לוֹ כַּלָּבִיא […] וְיִנְהֹם וְיֹאחֵז טֶרֶף וְיַפְלִיט וְאֵין מַצִּיל (ישעיהו ה כט; ראו גם מיכה ו יד). הפרשן שד"ל הציע את הפירוש הזה לפסוק הזה: "ישחק בו ויניחהו לברוח מידו (כדרך שעושות החיות הטורפות), ואף על פי כן לא יוכל הטרף להנצל מידו". ברבדים מאוחרים יותר הפועל 'הפליט' משמש במובן 'הוציא', למשל: בפירוש רש"י לתלמוד (עבודה זרה עו ע"ב): "כבולעו – כענין שבלעו שפת הדוד את האיסור [=את המאכל האסור] יפליטהו ".

הפועל נִפְלַט אינו מופיע במקרא. הוא מופיע לראשונה במגילת ההודיות (אחת ממגילות מדבר יהודה): "וַיִּפָּלֵט גבר", ואחר כך – במדרש שמות רבה (כז, ו): "למקום יפה ברחת ונפלטת". פירוש הפועל במובאות אלה הוא 'נמלט'. בפירושי רש"י לתלמוד (וגם במשנֵה תורה לרמב"ם) פועל זה משמש גם כפועל הסביל של 'פָּלַט' שעניינו הוצאה, כלומר במובן יצא או הוצא מתוך משהו שהכיל אותו, לדוגמה: "שהמים נפלטין וחוזרין ונבלעין" (פירוש על פסחים מ ע"א).

במקרא מופיעים גם כמה שמות עצם שנגזרו מהשורש פל"ט, כגון המילה פָּלִיט, המופיעה בין היתר בצירופים המקראיים פְּלִיט חֶרֶב (למשל: "וּפְלִיטֵי חֶרֶב יְשֻׁבוּן מִן אֶרֶץ מִצְרַיִם אֶרֶץ יְהוּדָה מְתֵי מִסְפָּר", ירמיהו מד כח) וכן שָׂרִיד וּפָלִיט – שרידים מועטים שנותרו מאסון, לדוגמה: "וְלֹא יִהְיֶה לָהֶם שָׂרִיד וּפָלִיט מִפְּנֵי הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם" (שם מב יז). במקרא מופיעה צורת ריבוי חלופית ל'פליט' – "פְּלֵטים מֵחֶרֶב" (שם נא נ). שם העצם פְּלֵטָה משמש במובן 'שארית, שריד (אחרי אסון או צרה)', גם לבני אדם ששרדו אסון וגם לשאריות תבואה בסיפור מכות מצרים: "וְאָכַל [הארבה] אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן הַבָּרָד וְאָכַל אֶת כׇּל הָעֵץ הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה" (שמות י ה). גם הביטוי שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה מקורו במקרא (דברי הימים א, ד מג). המילה פְּלֵטָה משמשת במקרא גם במובן 'הצלה', לדוגמה: "וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ" (עובדיה יז). המילה מִפְלָט מופיעה פעם אחת במקרא: "אָחִישָׁה מִפְלָט לִי מֵרוּחַ סֹעָה [=סוערת] מִסָּעַר" (תהלים נה ט); משמעות המילה היא מחסה שאפשר להימלט אליו.

המילה "פֶּלֶט" משמשת במקרא כשם פרטי (דברי הימים א, ב מז), לצד שמות פרטיים נוספים הקשורים לשורש פל"ט, כגון: "פְּלַטְיָהוּ" (בין היתר: יחזקאל יא א) ו"אֱלִיפֶלֶט" (בין היתר: דברי הימים א, ג ח). נהוג לפרש שמות אלה כשילוב של שם האל עם הרכיב 'פֶּלֶט' הקשור בהצלה וישועה. וכך דרשו חז"ל את שם בעלה השני של מיכל בת שאול, המכונה גם "פַּלְטִי בֶן לַיִשׁ" (שמואל א, כה מד) וגם "פַּלְטִיאֵל בֶּן לָיִשׁ" (שמואל ב, ג  טו): "אמר ר' יוחנן: פלטי שמו ולמה נקרא שמו פלטיאל? שֶׁפְּלָטוֹ אֵל מן העבירה" (סנהדרין יט ע"ב), כלומר שהאל הציל אותו מדבר עבירה.

שם הפעולה פְּלִיטָה מופיע לראשונה בלשון ימי הביניים, בין היתר בכתבי רש"י, לדוגמה בפירושו לכתוב "וְלֹא-תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם" (ויקרא כו יא), כך הסביר את הפועל 'תגעל': "לשון פלִיטַת דבר הבלוע בְדבר". הביטוי פְּלִיטַת קֻלְמוּס מופיע בספרו של הרב פנחס אליהו הורביץ 'ספר הברית', חיבור תורני שראה אור ב-1797 (במהדורתו הראשונה) וכלל גם מאמרים על מדע וטכנולוגיה. בתחילת הספר פנה המחבר לקורא בדברים אלה: "יהי נא חסדך לראות בלוח הטעות, המתקן השיבושים הנופלים בדפוס, אולי משגה הוא, וטעות סופר, […] פליטת הקולמוס, והשמטת הדפוס המבלבל את הענין ומשחית את הכונה" (דף ה, עמ' א). במאה ה-19, בתקופת תחיית העברית החדשה, הוחל להשתמש בפועל 'פָּלַט' גם במובן 'אמר או כתב משהו שלא במתכוון', בין היתר בהקדמתו של אחד העם לספרו על פרשת דרכים א' (1895): "התרתי לעצמי […] למחוק […] בטויים קשים שפלט עטי 'בעידן ריתחא'". הפועל 'נפלט' החל לשמש אף הוא במובן דומה, למשל: "ושגיאה נפלטה מקולמוסו" (מנדלי מוכר ספרים, תולדות הטבע ג', 1872, עמ' 37). גם הפועל 'הִפְליט' החל לשמש במובן אמר משהו ללא מחשבה תחילה או שלא במתכוון. לימים נוצר גם הביטוי פְּלִיטַת פֶּה, ובעידן הדיגיטלי יש גם 'פליטת מקלדת'.

למילה 'פלִיטה' יש עוד משמעויות בתחומים שונים, ואחת מהן מוכרת בעיקר בעקבות משבר האקלים והשאיפה העולמית להגיע לאפס פליטוֹת פחמן.

בעברית החדשה נוצרו עוד מילים מהשורש פל"ט, כגון מַפְלֵט והמונח הרפואי תַּפְלִיט. המילה הנדירה פֶּלֶט (שהופיעה כשם פרטי במקרא, כאמור לעיל, וגם מעט בלשון הפיוט והשירה במובן 'מפלט') קיבלה משמעות מיוחדת בתחום עיבוד המידע והמחשבים, במקביל למילה קֶלֶט. המשך יבוא על השורש קל"ט והקשר בין מילים משני השורשים.

Read Full Post »

בקרוב נקרא שוב את מגילת אסתר. בעבר נכתבו בבלוג זה מאמרים על מילים וביטויים ממגילת אסתר. ואולם המגילה עשירה כל כך במילים ובביטויים מיוחדים, שיש עוד במה לדון. כעת אמשיך ואבחן מילים וביטויים נוספים שתרמה לנו מגילה זו.

אחד הפסוקים במגילה (א, ו) מתאר את הפאר הרב בארמון המלך: "חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי-בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל-גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַט–וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת". המילים "חוּר", "כַּרְפַּס" ו"בוּץ" מתארות סוגי אריגים משובחים, כנראה בדים לבנים יוקרתיים, ואילו שמות הצבעים 'תכלת' ו'ארגמן' מציינים חוטים או אריגים הצבועים בצבעים אלה. המילה חוּר נגזרה כנראה מהשורש חו"ר במובן לובן, הקיים גם בארמית ובערבית ומופיע במקרא: "פָּנָיו יֶחֱוָרו" (ישעיהו כט כב). המילה כַּרְפַּס אינה קשורה לשם הירק המוכר לנו מקערת הפסח. זו כנראה מילה פרסית שפירושה אריג מכותנה לא צבועה, ומקורה בשפה ההודית העתיקה סנסקריט. המילה בּוּץ מופיעה גם בספרים אחרים במקרא, ויש המקשרים אותה למילה 'בֵּיצה' ולמילה הערבית أَبْيَض (אַבְּיַצ' או abyaḍ) שפירושה לבן. המילה שֵׁשׁ משמשת במקומות אחרים במקרא במובן אריג משובח (בין היתר: בראשית מא מב), אך בפסוק זה היא מופיעה במובן 'שַׁיִשׁ' (וכן בשיר השירים ה טו). המילים 'בהט', 'דר' ו'סֹחָרֶת' מופיעות רק במגילה ומציינות אבני ריצוף יקרות. המילה דַּר מציינת כיום את החומר המצוי בקונכיות של צדפות שונות ומכונה 'אם הפנינה' או 'צדפת הפנינים'. לפי רוב הפרשנויות, בלשון המקרא ציינה מילה זו סוג אחר של אבן חן, אך לפי פירושו של בן-יהודה במילונו, "אין מהנמנעות שבחצר המלכות של אחשוורוש היו פנינים קבועים גם ברצפה. ואולי הכוונה היא להצדף הדומה לעין הפנינים". בערבית המילים 'דֻר' או 'דֻרַּה' פירושן 'פנינה'. יש המייחסים את מקור המילה בַּהַט למילה קרובה בערבית, ואילו אחרים מקשרים אותה למילה במצרית קדומה. המילה 'סֹחָרֶת' שאולה מאכדית ומציינת סוג אחר של אבן טובה לריצוף, והיא כנראה אינה קשורה למשמעויות אחרות של השורש סח"ר.

המגילה תרמה לעברית גם שתי מילים הפוכות זו לזו, והניגוד ביניהן מייצג את המתח בסיפור המגילה בין האיום על גורל היהודים לבין הסוף הטוב עבורם. המילה הראשונה בצמד זה היא אָבְדָן, המשמשת במגילה במובן 'חורבן, הרס גמור, כליה, כיליון'. אסתר המלכה משתמשת בה בדבריה למלך אחשוורוש, בסמוך למילה אחרת מהשורש אב"ד: "יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכׇל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ; וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי" (פרק ח, פס' ה-ו). מילה זו מופיעה פעם נוספת במגילה בניקוד אחר "וְאַבְדָן" (פרק ט, פס' ה). מילים אלה מן השורש אב"ד משמשות במגילה בהקשר של השמדה, ולא במשמעות המוכרת כיום של היעלמות חפץ כלשהו. המילה השנייה, האופטימית, היא הַצָּלָה: "כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת, רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר" (ד, יד). מילה זו היא שם הפעולה של הפועל המקראי 'הִצִּיל'. היא מופיעה גם בארמית המקראית (דניאל ג כט) במובן 'להציל'.

השורש אב"ד מופיע גם בביטוי "כַּאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבַדְתִּי" (אסתר ד טז). אסתר השתמשה בביטוי זה בדבריה אל מרדכי לפני שהיא הלכה לדבר עם המלך אחשוורוש "אֲשֶׁר לֹא כַדָּת", כלומר בניגוד לחוקי המלך. היא התכוונה לסכנה שבה העמידה את עצמה במעשה נועז זה. גם בלשון ימינו ביטוי זה הוא ביטוי של ייאוש והשלמה עם הגורל הנאמר לפני שמישהו נאלץ לעשות מעשה מסוכן, ופירושו: יהיה מה שיהיה. מבנה דומה שבו הדובר חוזר על אותו פועל בגוף ראשון בעבר, מצוי בדבריו של יעקב אבינו בספר בראשית (מג, פס' יד): "וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי".

ואולם חששותיה של אסתר התבדו ואחשוורוש קיבל את פניה בדברים האלה: "וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ, עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְיִנָּתֵן לָךְ" (ה, ג). רש"י פירש זאת כך: "אף אם תשאלי ממני חצי המלכות, אתן לך", כלומר: 'כל מה שתבקשי'. בהמשך הסיפור, לאחר שאסתר סיפרה לאחשוורוש על המזימה שנרקמה נגד בני עמה, הוא שאל אותה: "מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן" (ז, ה). פירושו של ביטוי זה הוא 'העז', ויש המפרשים אותו כאילו ליבו של האיש הזה התמלא במחשבות זדון. צירוף מילים דומה מצוי בספר קהלת (ח, פס' י"א): "עַל כֵּן מָלֵא לֵב בְּנֵי הָאָדָם בָּהֶם לַעֲשׂוֹת רָע".

שני ביטויים במגילה מכילים את המילה 'נפש' בנטייה. הראשון, דִּמָּה בְּנַפְשׁוֹ, מבוסס על דברי מרדכי לאסתר: "וַיֹּאמֶר מׇרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכׇּל הַיְּהוּדִים" (ד, יג), כלומר: אל תעלי בדעתך את האפשרות הזאת. הביטוי השני הוא בִּקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ – התחנן על חייו, ביקש רחמים: "וְהָמָן עָמַד לְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ מֵאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, כִּי רָאָה כִּי כָלְתָה אֵלָיו הָרָעָה מֵאֵת הַמֶּלֶךְ" (ז, ז).

שני צירופים אחרים במגילה מכילים את המילה חֵמָה (כעס). הצירוף הראשון מופיע פעמיים במגילה ומתאר בשתיהן את כעסו של המן על כך שמרדכי אינו משתחווה לו: "וַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מָרְדְּכַי כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ, וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה" (ג, ה; ראו גם ה,ט). זהו מקור הביטוי נִמְלָא חֵמָה (התרגז מאוד). בלשון חז"ל החליף הפועל 'נתמלא' את הפועל 'נמלא' בצירוף זה, בין היתר במדרש על מגילת אסתר: "וכשהיה רואה המן שאין מרדכי משתחוה לו נתמלא חימה" (אסתר רבה ו, ב). במגילה מופיע גם צירוף במשמעות הפוכה, המציין הירגעות מכעס: "כְּשֹׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" (ב, א); "וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי, וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה" (ז, י). המילה שֹׁךְ היא צורת המקור של הפועל שָׁכַךְ (נרגע, שקט, פסק, פחתה עוצמתו). בעקבות פסוקים אלה נוצר הביטוי שָכְכָה חֲמָתו  (נרגע מכעסו, פג רוגזו). הפועל 'שָׁכַךְ' מופיע רק פעם נוספת במקרא, בתיאור של היחלשות מי המבול: "וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם" (בראשית ח א).

ואחרון חביב, הביטוי סֵפֶר זִכְרוֹנוֹת מציין במגילה ספר שבו היו פקידי המלך מציינים מאורעות הראויים להיזכר: "בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ" (ו, א). חג פורים שמח!

Read Full Post »

ביום המשפחה חוגגים את הגיוון של סוגי משפחות שונים. השינויים החברתיים במוסד המשפחה הצריכו גם שינויים בשפה. אחד המונחים שנזקק לרִעֲנון היה התואר חוֹרֵג לציון קשרי משפחה שאינם ביולוגיים. לפני שנים אחדות הציעה האקדמיה ללשון את החלופה שָׁלוּב ('הורה שלוב' במקום 'הורה חורג' וכו'). כמו כן נקבע המונח מִשְׁפָּחָה מְשֻׁלֶּבֶת – משפחה שבה לפחות לאחד מבני הזוג יש ילדים ממערכות יחסים קודמות. כך הצטלבו דרכיהן של שתי המילים האלה ושל שני השורשים שהן נגזרו מהן – חר"ג ושל"ב. אנסה להבין מדוע השורש חר"ג כל כך 'חורק' לאוזניים העכשוויות, ואילו השורש של"ב משתלב היטב בשפה המודרנית.

השורש חר"ג מופיע פעם אחת במקרא, בצורת העתיד של הפועל חָרַג: "בְּנֵי-נֵכָר יִבֹּלוּ וְיַחְרְגוּ מִמִּסְגְּרוֹתֵיהֶם" (תהלים יח מו). המילה 'חורג' מופיעה לראשונה בלשון חז"ל, לדוגמה: "שני חורגים [=אח ואחות חורגים] שגדלו בבית אחד אסורין להינשא מפני מראית העין" (ירושלמי, יבמות ב, ד). לכאורה המילה 'חורג' היא צורת ההווה של הפועל 'חרג', ואולם הדעות חלוקות אם שתי המילים האלה נגזרו מאותו שורש היסטורי. בן-יהודה גרס במילונו כי מדובר בשני שורשים שונים. לדידו, הפועל 'חרג' בתהלים פירושו 'נמלט בבהלה [ממקום סגור]', והוא מקביל לפועל חַרַגַ' בערבית שפירושו 'היה צר ולחוץ, היה במצוקה'. פרשנים וחוקרים אחרים האוחזים בדעה זו נסמכים גם על השורש חר"ג בארמית. בתרגום אונקלוס (תרגום התורה לארמית) המילה "אֵימָה" (דברים לב כה) מתורגמת כ"חַרְגַת מוֹתָא". בעקבות ההשוואה לארמית היו פרשנים שפירשו את הפועל "ויחרגו" במובן 'פחדו'. בן-יהודה מקשר את המילה 'חורג' לשורש שמי אחר, שממנו נגזר בערבית הפועַל חַ'רַּגַ' (خَرَّجَ) במובן 'חינך, לימד', שכן הילדים מתחנכים במשפחה החורגת.

ואילו לדעת אחרים, כגון האטימולוג ארנסט קליין, מקורן של המילים 'חרג' ו'חורג' הוא זהה, והוא מקביל לפועל חַ'רַגַ' בערבית שפירושו 'יצא'. לפי הסבר זה, המילה 'חורג' מתארת את מי שמחוץ למשפחה הביולוגית.

סביר להניח שהביטוי המקראי "ויחרגו ממסגרותיהם" נתפס במשמעות של יציאה ממקום סגור או מתחום מוגדר, גם אם מקבלים את הדעה שמשמעותו הראשונית הייתה קשורה למצוקה ובהלה. בעברית החדשה הפועל 'חרג' משמש במובן הפיזי של יצא מחוץ למסגרת, בלט ממנה. הביטוי חָרַג מִן הַמִּסְגֶּרֶת משמש כיום גם בתחום הכספים והבנקאות כדי לתאר הוצאה העולה על סכום מסוים שנקבע מראש. מִטְעָן חוֹרֵג יוצא מגבולות כלי הרכב שנושא אותו. הפועל 'חרג' מתאר גם יציאה מטפורית מהתחום המוגדר של נורמות ההתנהגות, למשל: "חרג מתפקידו", "חרגתי ממנהגי". משמעות זו באה לידי ביטוי גם בשם הפעולה חֲרִיגָה, בין היתר בצירוף חֲרִיגָה מִסַּמְכוּת. מהמשמעות המטפורית נגזרה בעברית החדשה המילה חָרִיג, המתארת מישהו או משהו שנחשב מחוץ לתחום הנורמה.

בעשורים האחרונים הלך ופחת השימוש במונח 'חריג' לילדים ובוגרים עם לקויות ומוגבלויות, בד בבד עם התפתחות המגמה לשילוב בעלי מוגבלויות בקהילה ובחברה. המהלך של האקדמיה ללשון להחליף את המונח 'חורג' ב'שלוב' ממשיך את המגמה של צמצום השימוש בשורש חר"ג בגלל הקונוטציה הבעייתית שלו (ובמקרה הזה, גם בגלל הקונוטציה השלילית של המונח 'אם חורגת' באגדות ילדים). וכאן המקום לעבור לשורש של"ב.

המילה שָׁלָב מופיעה במקרא כמה פעמים בתיאור מבנה המקדש: "וּמִסְגְּרֹת בֵּין הַשְׁלַבִּים" (מלכים א' ז כח; עוד בפס' כט). בתרגום יונתן לספר מלכים מופיעה המילה המקבילה בארמית "שְׁלִיבַיָא". לפי רוב הפירושים, מדובר במעין יתדות או מקלות שחיברו בין חלקים במבנה. מאותו שורש נגזרה המילה 'משולב' בבניין פֻּעַל, המופיעה פעמיים במקרא בתיאור בניית המשכן: "שְׁתֵּי יָדוֹת [=בליטות, זיזים] לַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד מְשֻׁלָּבֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ" (שמות כו יז; לו, כב), כלומר מחוברות זו לזו. שתי המילים האלה מופיעות במקרא במשמעות של חיבור.

בלשון חז"ל המילה 'שלב' מופיעה במשמעות של 'מדרגה בסולם': "היה מביא עצים ועושה אותן כמין שלבין ועושה אותן כמין סולם ונותנין על כתיפיו" (ירושלמי תענית ד, ד; הכתיב במקור). הצורה הסבילה שָׁלוּב (מחובר או שזור בתוך משהו) מופיעה לראשונה בפיוטי ימי הביניים. הפועל שִׁלֵּב מופיע לראשונה בלשון ימי הביניים במשמעות של חיבור פיזי: "אבל אינו אלא כמין שלב שמשלב את הקרשים ב' מיכן וב' מיכן" (פירוש הגאונים לסדר טהרות על כלים, פרק י; הכתיב במקור). גם שֵם הפעולה שִׁלּוּב מופיע לראשונה בימי הביניים בהקשר של חיבור פיזי. כיום יש לפועל 'שילב' ולשם העצם 'שילוב' משמעות של חיבור מופשט בין דברים או אנשים שונים ולעיתים אף מנוגדים, או של הטמעת אדם או קבוצה במסגרת רחבה יותר, לדוגמה: “יש לשלב את הדור הצעיר במפלגה". המשמעות הפיזית של מילים אלה נותרה בהקשר לידיים, בביטויים כמו 'שילוב ידיים' ו'שְלובי זרוע'. בעברית החדשה נוצר הפועל הִשְׁתַּלֵּב, המשמש הן במובן הפיזי: "הצמה מורכבת מקווצות שיער המשתלבות זו בזו"; והן במובן המופשט של 'מצא את מקומו במסגרת מסוימת', למשל: "השתלב בֵּחברה".

לסיכום, המילה 'חורג' ומילים אחרות מאותו שורש מתארות יציאה מהמסגרת ולכן יש להן קונוטציה שלילית של חוסר שייכות, ואילו למילה 'שָלוב' יש קונוטציה חיובית של השתייכות למסגרת חברתית, כמו המסגרת המשפחתית.

Read Full Post »

בקרוב יחול צום עשרה בטבת, שנקבע גם כיום הקדיש הכללי – יום אמירת קדיש על כל הנספים בשואה שיום פטירתם לא נודע. תפילת הקדיש נאמרת בין היתר בימי אבל לנפטרים. המילה קַדִּישׁ פירושה 'קדוש' בארמית (למשל בארמית מקראית: דניאל ד ה). את המאמר הזה אקדיש למילים שונות מהשורש קד"ש. 

השורש קד"ש מופיע גם בשפות שמיות נוספות. בערבית המילה קֻדְס פירושה 'קדושה', ובאכדית שורש זה משמש גם במובן 'לטהר'.

המילה קָדוֹשׁ מתארת במקרא בעיקר את ייחודו ורוממותו של האל. היא משמשת גם לתיאור בני אדם השומרים את מצוותיו של האל, למשל בדיני הכשרות בתורה: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ" (ויקרא יא מד), וכן – לתיאור אנשים ספציפיים בעלי קרבה מיוחדת לאל: "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא [אלישע הנביא]" (מלכים ב ד ט). מילה זו מתארת גם מקומות שקשורים בקיום המצוות: "בְּמָקֹם קָדֹשׁ" (שמות כט לא) וזמנים מיוחדים עבור האל: "כִּי-קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ" (נחמיה ח י). בלשון חז"ל נטבע הביטוי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ככינוי של כבוד לאל (למשל: משנה, אבות ו יא).

המילה קֹדֶשׁ משמשת במקרא גם במובן קורבן או מעשֵׂר, לדוגמה: "אֶל-הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לַ-ה'" (ויקרא כב ג). הפרשן ואיש תנועת ההשכלה בן המאה ה-19 שד"ל העלה השערה על מקור השורש קד"ש: "תחילת גזרתו מן 'קַד אֵש' כלומר יְקוֹד [להט] אֵש […] והיתה תחילת הנחת לשון 'קֹדֶשׁ' על הקרבנות הנשרפים באש לכבוד האל, ואחר-כך הושאל לכל דבר שמפרישין אותו לכבוד האל ומרחיקין אותו מתשמישי חול […] וכן האדם נקרא קדוש כשיהיה דבק באל ומופרש לעבודתו, […] ולפי ההוראה הזאת אמרו בהשאלה כי האל קדוש, והכוונה שהוא אלהי ומרומם על כל פחיתות הנמצאת באדם" (פירוש שד"ל על טו יא, הכתיב במקור). אומנם אין סימוכין להשערה שמקור השורש הוא בשתי המילים 'קד אש' (כלומר, בערה האש); ואולם פרשנות זו עולה בקנה אחד עם הדעה הרווחת במילונים היסטוריים, שלפיה משמעותו המקורית של השורש קד"ש היא 'להפריד, להבדיל', והמילה 'קדוש' פירושה גם 'נפרד, נבדל מהאחרים', ובעיקר 'נבדל לטובה, מיוחד ומרומם מהאחרים'. גם הכוהנים נחשבים בתורה ל'קדושים' כיוון שהם מייחדים את חייהם לעבודת האל: "קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם, כִּי אֶת-אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ" (ויקרא כא ו).

המילה 'הקודש' מציינת בתורה בין היתר את אחד ממדורי המשכן, לעומת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, המדור הפנימי והמקודש ביותר במשכן, לדוגמה: "וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים" (שמות כו לג). המילה 'קודש' מופיעה במקרא גם במשמעות מופשטת של מהות שצריך להבדיל בינה ובין המהות ההפוכה: "וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר" (ויקרא י י).

מהשורש קד"ש נגזרו כמה פעלים. הפועל קִדֵּשׁ מתאר מצב שבו האל או האדם מבדילים משהו או מישהו מהיתר למטרה נעלה וכך הוא הופך ל'קדוש', למשל בדברי האל: "וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי" (שמות כט מד); וכן – בפסוק המתאר כיצד הפך האל את השבת ליום נבדל משאר הימים: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ" (בראשית ב ג). הפועל 'קידש' מופיע במקרא גם במובן של 'טיהר': "וְטִהֲרוֹ [את המזבח] וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא טז יט).

הפועל הִקְדִּישׁ מופיע במקרא במובן 'הבדיל והקצה משהו' כמתנה לאל, למשל: "וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַ-ה'" (ויקרא כז טז). פועל זה מופיע גם בדברי שלמה המלך בעת בניית המקדש: "הִנֵּה אֲנִי בוֹנֶה-בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָי לְהַקְדִּישׁ לוֹ" (דהי"ב, ב ג). כמובן, גם המילה מִקְדָּשׁ נגזרה משורש זה, והיא מציינת מקום מיוחד שנועד לאל: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה ח). הפועל 'הקדיש' מופיע גם בהקשר של הבדלת אהרן לכהונה: "בְּנֵי עַמְרָם אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא-וּבָנָיו עַד-עוֹלָם" (דהי"א כג יג). פועל זה מופיע גם בפסוק שבו האל מתאר כיצד בחר בירמיהו לנביא: "וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ, נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ" (ירמיהו א ה). לפועל 'הקדיש' יש גם משמעות נוספת – העריץ, ראה מישהו כקדוש, אמר עליו שהוא קדוש (בדרך כלל על האל): "וְהִקְדִּישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב, וְאֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ" (ישעיהו כט כג).

במקרא מופיע גם הפועל הִתְקַדֵּשׁ, בין היתר במובן נהיה קדוש, קיבל מעמד של קדושה, כפי שנאמר בדברי האל: "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים" (יחזקאל לח כג). פועל זה משמש במקרא גם במובן טיהר את עצמו, הרחיק מעצמו כל דבר טומאה או חטא, נטהר מטומאתו, לדוגמה: "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם הִתְקַדָּשׁוּ, כִּי מָחָר יַעֲשֶׂה ה' בְּקִרְבְּכֶם נִפְלָאוֹת" (יהושע ג ה; ראו גם את הציטוט לעיל מתוך ויקרא יא מד). בגלל השימוש בפעלים 'התקדש' ו'קידש' גם בהקשר של היטהרות מטומאה, יש דעה אחרת שלפיה משמעותו המקורית של השורש קד"ש קשורה בטהרה ובניקיון.

בלשון חז"ל נוספו משמעויות למילים המקראיות מהשורש קד"ש, ונגזרו משורש זה מילים נוספות, כגון קְדֻשָּׁה והַקְדָּשָׁה. הפועל 'קידש' החל לשמש גם במובן של אמירת ברכה על יין בשבת או ביום טוב, כדי לייחד ולהבדיל ביניהם ובין שאר הימים, ונוצר שם העצם המופשט קִדּוּשׁ, למשל: "אותם בני אדם שקידשו בבית הכנסת אמר רב: 'יְדֵי יין לא יָצאו, ידי קידוש יצאו'" (פסחים ק ע"ב). שם העצם 'קידוש' מופיע בכתבי חז"ל בעוד משמעויות הקשורות לפועל 'קידש', ואחת הידועות שבהן היא בצירוף קִדּוּשׁ הַשֵּׁם – כינוי למעשה שיש בו משום האדרת שמו של ה' וכיבודו בידי אחרים: "גדול הוא קידוש השם מחילול השם" (ירושלמי, קידושין ד א). הפועל 'קידש' החל לשמש גם כחלק מהביטוי 'קידש אישה' – התקשר עימה בברית נישואין, למשל:" ומעשה ביהושע בן גמלא שקידש את מרתא בת ביתוס" (משנה יבמות ו ד). במסורת ההלכתית כאשר האיש מקדש את האישה, הוא מייחד אותה רק בעבורו ואומר לה: "הרי את מקודשת לי" (משנה, קידושין ג א) במעמד מיוחד המכונה קִדּוּשִׁין, כשמה של אחת המסכתות בסדר נשים שבמשנה.

בלשון המשנה נגזר מהשורש הזה גם שם העצם הֶקְדֵּשׁ במובן 'נכס שהקצו אותו לבית המקדש': "חבית של יין שתַעלֶה בידי ראשונה הרי היא הֶֶקדש" (משנה, נזיר ה ב), וכן במובן הגוף שהיה ממונה על נכסי בית המקדש ועל הטיפול בנכסים המוקדשים לו (למשל: מעילה ה ד). גם במילה זו השורש קד"ש משמש במובן של הפרדה, הפרשה והקצאה של משהו למטרה מיוחדת.

כל אלה היו רק חלק מהשימושים של השורש קד"ש בלשון הקודש.

Read Full Post »

בעת כתיבת שורות אלה העסקים ומוסדות התרבות פתוחים לפי הנחיות משרד הבריאות, ומומלץ לקיים פעילויות בשטחים פתוחים במידת האפשר. בעקבות המאמר שלי בשנה שעברה על המילה סֶגֶר, הוצע לי לכתוב גם על השורש ההפוך פת"ח. בעבר כתבתי כאן גם על המשמעויות המיוחדות של שורש זה בבניינים שונים: פִּתֵּחַ והִתְפַּתֵּחַ. כעת אעסוק במשמעות הבסיסית של הפועל פָּתַח בבניין קל ובמילים אחרות משורש זה.

לפועל 'פָּתַח' יש מקבילות בשפות שמיות רבות, והוא מופיע במקרא במשמעות הבסיסית של שינוי מצב של אובייקטים שונים שהיו סגורים, כגון: דלתות, שערים וחלונות (למשל: שמואל א ג טו) וגם כלי קיבול, כמו שק (בראשית מט כז) או תיבה (שמות ב ו). פועל זה משמש גם בהקשר של פתיחת הפה כדי לדבר (למשל: משלי לא כו). באחד ממזמורי תהלים (קט, פס' ב) דוד מתלונן על אויביו: "כִּי פִי רָשָׁע וּפִי-מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ, דִּבְּרוּ אִתִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר". שימוש מקראי זה קרוב במשמעותו לביטוי פָּתַח עָלָיו פֶּה (צעק עליו או גידף אותו) בלשון הדיבור של ימינו.    

בלשון חז"ל רווח השימוש בפועל 'פתח' ואחריו ב' היחס במובן 'התחיל', ובייחוד 'התחיל לדבר או להגיד משהו', לדוגמה: "שהיה פותח בדברים ודורשן" (משנה שקלים ה א). ניצניו של השימוש הזה מופיעים גם בתהלים (פרק עח, פס' ב): "אֶפְתְּחָה בְמָשָׁל פִּי", כלומר: אפתח את פי כדי להגיד משל, ואולי גם בפסוק נוסף באותו ספר (פרק מט, פס' ה): "אֶפְתַּח בְּכִנּוֹר חִידָתִי" לפי חלק מהפירושים.

בלשון המקרא מופיע גם התואר הסביל פָּתוּחַ, לדוגמה: "וַיַּעַזְבוּ אֶת-הָעִיר פְּתוּחָה" (יהושע ח יז), כלומר: השאירו את שערי העיר פתוחים. בכמה מקומות במקרא הדמויות מתפללות לאל ומבקשות שעיניו תהיינה פתוחות (כלומר פקוחות), כלומר שישים לב, למשל בתפילתו של נחמיה (פרק א, פס' ו): "תְּהִי נָא אָזְנְךָ-קַשֶּׁבֶת וְעֵינֶיךָ פְתוּחוֹת לִשְׁמֹעַ אֶל-תְּפִלַּת עַבְדְּךָ". בפירוש רש"י לתלמוד (על קידושין כ ע"א) נכתב: "הריני פתוח ומוכן להשיב לשואלי דבר תורה". השימוש הזה במילה 'פתוח' קרוב במידת מה לאחד השימושים המקובלים בלשון ימינו, שבה אדם המוכן לשמוע את הזולת נחשב ל'פתוח'.

במקרא מופיע הפועל הסביל נִפְתַּח, גם במשמעויות מקבילות לאלה של 'פָּתַח' (למשל: יחזקאל מו א), וגם בהקשרים מיוחדים. בסיפור המבול נכתב: "בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל-מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ" (בראשית ז יא). פסוק זה הוא מקורו של הביטוי נִפְתְּחוּ אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, שפירושו 'החל לרדת גשם חזק'. בנבואה נאמר: "אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה" (ישעיהו לה ה), כלומר: החירשים יתחילו לשמוע. פועל זה מופיע גם בדברי ההקדשה של ירמיהו (פרק א, פס' יד-יד) לנביא: "וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה; וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי  מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ", ובהמשך מפורט שהממלכות הצפוניות תבאנה את הפורענות על ירושלים. יש פרשנויות והסברים שונים לפועל 'תיפתח' בפסוק זה. רד"ק פירש את הפועל הזה כ'הַתָּרָה [של קשר]', בדומה למשמעותו המקראית של הפועל 'פיתח': "כאילו [הרעה] הייתה קשורה עד הנה ועתה תהיה מותרת לבוא על ישראל". נ"ה טורטשינר, עורך הכרכים האחרונים של מילון בן-יהודה, הציע לגזור את הפועל הזה משורש אחר, נפ"ח או פו"ח, לפי המילה 'נפוח' המופיעה קודם לכן בחיזיון של ירמיהו. יש המפרשים את הפועל הזה במובן 'תתחיל', כמו אחת ממשמעויותיו בלשון חז"ל: "דבר זה נפתח בגדולים ונסתיים בקטנים" (בבא בתרא קכה ב).

גם שם העצם פֶּתַח (כניסה) מופיע פעמים רבות במקרא, לדוגמה: "פֶּתַח הַבַּיִת" (בראשית יט יא). מילה זו משמשת במובן מטפורי בביטוי "לְפֶתַח תִּקְוָה" (הושע ב יז) ששימש השראה לשם המושבה. בעקבות דברי הנביא מיכה (פרק ז, פס' ה) "שְׁמֹר פִּתְחֵי-פִיךָ", נוצר הביטוי שָׁמַר פִּתְחֵי פִּיו – נזהר בדבריו, שמר סוד. ובימינו לא יזיק לשמור גם על פתחי המקלדת. בלשון חז"ל החלה המילה 'פֶּתַח' לשמש גם במובן 'אפשרות, הזדמנות', למשל: "אתה פתחת לי פֶּתַח, שאעמוד ואתפלל לפניך על בניך" (ספרֵי דברים כז). כשם שפתיחה פיזית מאפשרת גישה למקום או לחפצים שנמצאים בכלי קיבול כלשהו, כך פתיחה מטפורית יוצרת עוד הזדמנויות וסיכויים.

במקום אחד במקרא מופיעה מילה זו בניקוד שונה מהרגיל:”פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר” (תהלים קיט קל). רוב הפרשנים פירשו מילה זו באותה משמעות של המילה בניקוד הרווח, במובן 'תחילת דבריך'. בימי הביניים נטבע בעקבות פסוק זה הביטוי 'פתח דבר' במובן הקדמה לספר.

הביטוי פִּתְחוֹן פֶּה מופיע פעמיים במקרא בספר יחזקאל, במובן היכולת או הזכות לדבר, בין היתר: "לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבֹשְׁתְּ וְלֹא יִהְיֶה-לָּךְ עוֹד פִּתְחוֹן פֶּה מִפְּנֵי כְּלִמָּתֵךְ" (פרק טז, פס' סג; ראו גם בפרק כט, פס' כא). החל מלשון חז"ל משמש ביטוי זה גם במובן אפשרות לבוא בטענה, הזדמנות לטעון נגד, למשל: "שלא ליתן פתחון פה לרשעים לומר: כל זמן שאנו חוטאים לפניו, אנו מצטערים לפניו" (ספרֵי דברים לב ה).

גם שמו של הכלי המשמש לפתיחה ולסגירה, מַפְתֵּחַ, מצוי במקרא (בין היתר: שופטים ג כה). בתלמוד נכתב על מפתחות מטפוריים המצויים בידיו של האל ומשפיעים על העולם: "אמר ר' יוחנן: ג' מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח. ואלו הן: מפתח של גשמים ומפתח של חיה ומפתח של תחיית המתים" (תענית ב ע"ב). בלשון ימי הביניים החלו להשתמש במילה 'מפתח' במובן רשימת העניינים המופיעים בספר. בעברית החדשה החלה מילה זו לשמש כמקבילה למילה הלועזית 'אינדקס', ונגזר ממנה הפועל מִפְתֵּחַ (הכין אינדקס).

במקרא מופיעה פעם אחת מילה נוספת משורש זה: "וּמִפְתַּח שְׂפָתַי מֵישָׁרִים" (משלי ח ו), כלומר: הדברים הנאמרים כאשר שפתיי נפתחות הם דברי אמת ישרים. בכתבי חז"ל המילה מִפְתָּח מופיעה במובן פֶּתח החלוק (משנה, שבת טו ב; תוספתא, מקוואות ח א). כיום היא משמשת במובן מידת הפתיחה (של משהו), לדוגמה: "מִפְתַּח פה רחב" ובמשמעויות נוספות בתחומים ספציפיים.

המילה פְּתִיחָה משמשת בלשון חז"ל כשם הפעולה של הפועל 'פֵָּתַח' במשמעותו הבסיסית (למשל: בבא קמא מט ע"ב). בלשון ימי הביניים היא החלה לשמש במובן הקדמה לספר או לחיבור, וגם במובן 'התחלה'.          

ואי-אפשר שלא להזכיר את שם סימן הניקוד פַּתָּח, שנטבע בספרות הדקדוק של ימי הביניים, על שום הגיית התנועה שהוא מסמן, תנועת a, בפה פתוח.

לסיכום, המשמעות הבסיסית הפיזית של מילים רבות מהשורש פת"ח התרחבה למשמעות של התחלה, בעיקר התחלה של דיבור או הקדמה של טקסט כתוב, וגם למשמעות של אפשרות. בכתיבת דברים אלה נפתחו בפניי עוד שימושים מעניינים של מילים מהשורש פת"ח וביטויים שבהן הן מופיעות, ולכן הנושא עוד פתוח להמשך בעתיד.

Read Full Post »

לפי המסורת היהודית, אנו מצויים בעיצומה של תקופת חשבון נפש על חטאים, המתחילה בחודש אלול ומגיעה לשיאה בימים הנוראים – ראש השנה ויום הכיפורים. השורש חט"א חוזר על עצמו בתפילות לתקופה זו, בין היתר "חטאנו לפניך" בפזמון הפיוט 'אדון הסליחות', ו"על חטא שחטאנו לפניך" בתפילת הווידוי ביום הכיפורים. בעת אמירת תפילה זו נהוג להכות באגרוף על החזה, כאות של חרטה. מנהג זה הוא מקור הביטוי הִכָּה עַל חֵטְא.

המשמעות המסורתית של המילה חֵטְא היא מעשה או התנהגות שאינם לפי מצוות האל או שהם אסורים על-פי עקרונות הדת או המוסר. התורה מספרת על חטאיהם של בני האדם לאל החל בסיפור אדם וחווה (שלימים כונה בנצרות 'החטא הקדמון'). השורש חט"א מופיע בה לראשונה באזהרתו של האל לקין בל יבצע את זממו באחיו הבל: "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל-בּוֹ" (בראשית ד ז).

הפועל חָטָא מופיע בתורה לראשונה רק באמצע ספר בראשית (כ, פס' ו), בדברי האל לאבימלך מלך גרר: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם-לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשֹׂךְ גַּם-אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ-לִי [=מחטוא לי, מביצוע חטא]". פועל זה מופיע גם בהמשך הסיפור (פס' ט): "וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה-עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה-חָטָאתִי לָךְ כִּי-הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל-מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה, מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא-יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי". בפסוק זה הפועל 'חָטא' משמש בהקשר שבו האדם חוטא לזולתו, ולא לאל. לימים עסקו חז"ל בהבדל בין עבירות וחטאים 'בין אדם לחברו' ו'בין אדם למקום', כלומר לאל. בפסוקים לעיל מופיעים שמות העצם חַטָּאת וחֲטָאָה, ורק לקראת סוף ספר בראשית (מא, פס' ט) מופיע שם העצם 'חֵטא': "וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר אֶת חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם".

הפועל 'חטא' מופיע פעם אחת במקרא גם במובן 'טעה בדרכו, החמיץ את מבוקשו':  "וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא" (משלי יט ב), כלומר מי שממהר מדי בהליכתו עלול להחמיץ את מחוז חפצו. בדומה לכך, המשמעות הראשונית של הפועל הֶחְטִיא במקרא היא לא הצליח לפגוע במטרה שכיוון אליה, לא קלע למטרה: "קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל-הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא" (שופטים כ טז). בעקבות זאת הגיעו רבים למסקנה שהמשמעות הבסיסית של השורש חט"א היא 'החמיץ את המטרה או את הדרך'. יש משמעויות קרובות לשורש המקביל בערבית (ח'ַטִאַ خَطِئَ) ובשפות אתיופיות. מהמשמעות של החמצת היעד ואובדן דרך נתגלגלה משמעות מטפורית של סטייה מדרך הישר. הפרשן מלבי"ם כתב בעקבות פסוק זה:" פֹּעַל 'חטא' נאמר תמיד על הנטיה מדרך הראוי" (מלבי"ם על ויקרא, ויקרא קצ"ב, הכתיב במקור). הפועל 'החטיא' משמש גם במשמעות מטפורית קרובה, במובן הביא מישהו לעשיית דבר אסור, למשל: "וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה', וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ אָבִיו וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל" (מלכים א טו כו).

בלשון המקרא נגזר מהשורש חט"א גם שם העצם חַטָּא במשקל 'קַטָּל' המציין בעלי תכונה או מקצוע (למשל: חַלָּשׁ, קַנָּא). המילה 'חַטָּא' מציינת אדם המרבה לחטוא, העושה עבירות וחטאים רבים, רשע, לדוגמה: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד" (תהלים א א).

הפועל חִטֵּא מופיע במקרא בהקשרים של עבודת הקורבנות לכפרה על חטאים, למשל: "וּפַר חַטָּאת תַּעֲשֶׂה לַיּוֹם עַל-הַכִּפֻּרִים וְחִטֵּאתָ עַל-הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כט לו). במקום אחר פועל זה משמש בהקשר של טיהור המזבח: "וְחִטֵּאתָ אוֹתוֹ [את המזבח]  וְכִפַּרְתָּהוּ […] שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ אֶת-הַמִּזְבֵּחַ וְטִהֲרוּ אֹתוֹ" (יחזקאל מג כ, כו). פועל זה מופיע גם בתיאור תהליך הטיהור של מי שנגע במת ונחשב ל'טמא': "וְהִזָּה [התיז נוזל מיוחד] הַטָּהֹר עַל-הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (במדבר יט יט). במזמור תהלים נ"א פועל זה משמש במובן מטפורי של טיהור וניקוי מחטאים, כאשר דוד המלך פונה לאל בתחינה: "תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר, תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין" (פס' ט). הפרשן מצודת דוד פירש את הפסוק הזה כך: "תסיר חטאי כמו שמסירין הטומאה עם הַזָּאַת [=התזת] האזוב ואהיה טהור מטומאת החטא". הקשר המטפורי בין ניקיון לטיהור מחטאים מופיע גם באחד הפסוקים הקודמים באותו מזמור: "כַּבְּסֵנִי מֵעֲו‍ֹנִי, וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי" (פס' ד). להרחבה על קשר זה ראו גם במאמר של ד"ר רוביק רוזנטל בבלוג שלנו.

מהשורש חט"א נגזר גם הפועל המקראי הִתְחַטֵּא בבניין התפעל, המשמש במובן 'היטהר מטומאתו, התנקה', למשל בהקשר של טיהור כלים טמאים: "כָּל-דָּבָר אֲשֶׁר-יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא" (במדבר לא כג); וכן – במובן ניקיון של בני אדם: "וַיִּתְחַטְּאוּ הַלְוִיִּם וַיְכַבְּסוּ בִּגְדֵיהֶם" (שם ח כא).

הפעלים 'חיטא' ו'התחטא' משמשים אפוא במקרא בהקשרים של טיהור פולחני מטומאה ומחטאים וכן הסרת חטא. הפועל 'חיטא' נגזר משם העצם 'חֵטא', והוא מציין את ההסרה של המושג ששם עצם זה מסמן, בדומה לכמה פעלים אחרים בבניין פיעל, כגון: הפועל המקראי 'שירש' שפירושו עקר צמח מן השורש. זה ההסבר המקובל של רוב הפרשנים והחוקרים לקשר בין הפועל 'חיטא' למילים אחרות במקרא מהשורש חט"א. ואולם בן-יהודה העלה במילונו השערה להסבר חלופי: הוא קישר את הפועל 'חיטא' לשורש שמי אחר, שממנו נגזר פועל אחר בערבית – 'חַטַא' (حطا) שפירושו 'זרק, השליך'. הפעלים 'חיטא' ו'התחטא' מופיעים במקרא לרוב בהקשר של התזת נוזלים שונים על המזבח או על האדם עצמו כחלק מפעולת הטיהור, כלומר מעין זריקה שלהם אל האוויר.

בלשון חז"ל נוצר שם הפעולה חיטוי במובן ביצוע טקסי הטיהור מטומאה המתוארים בתורה, למשל: "הרי אדם הנוגע בכלים ונוגעין במת טעון חיטוי" (ירושלמי, נזיר, פרק ז, הלכה ד). בלשון ימינו הפועל 'חיטא' ושם העצם 'חיטוי' מציינים ניקוי וטיהור מחומר מזהם, השמדת חיידקים גורמי מחלות באמצעות חומרים (בעיקר חומרים כימיים), כמקבילה למונח הלועזי 'דיסאינפקציה'. כלומר, בימינו נשתמרה רק המשמעות של ניקיון פיזי ולא המשמעות הרוחנית של 'טיהור' מחטאים. מילים אלה עלו לכותרות מאז התפרצות הקורונה, וגם כיום חלק מהחיטוי נעשה באמצעות התזת נוזלים.

וכפי שמברכים לעיתים בערב ראש השנה:" שֶׁיִּתַּמּוּ חֲטָאֵינוּ". שנה טובה!

Read Full Post »