בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

אנו מציינים את סיומה של שנה אזרחית נוספת בתקופה שבה היו יותר מדי רעשים בארץ ובעולם. רבים חיפשו את השקט הפנימי במציאות הרועשת הזאת. נוסף על כך, החורף הגיע, מלווה ברעמים רועשים. 

בעבר כתבתי כאן על הקשר בין השורשים רג"ש ורג"ז. מילונים אטימולוגיים משערים שגם השורש רע"ש קרוב לשני השורשים האלה בעברית ובשפות שמיות אחרות. השורש הזה קרוב גם לשורש רע"ד. בערבית הפועל 'רַעַשַׁ' פירושו 'רָעַד'.  

הפועל רָעַשׁ מופיע במקרא במובן 'רָעַד'. פעמים רבות מסופר ש"הארץ רעשה", כלומר האדמה רעדה, למשל: "קוֹל רַעַמְךָ בַּגַּלְגַּל הֵאִירוּ בְרָקִים תֵּבֵל; רָגְזָה וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ" (תהלים עז יט‏). גם הפועל "רָגְזָה" בפסוק זה פירושו 'רעדה'. הפועל נִרְעַשׁ (בבניין נפעל) מופיע פעם אחת במקרא, במובן 'נרעד,יהזדעזע': "מִקּוֹל נִתְפְּשָׂה בָבֶל נִרְעֲשָׁה הָאָרֶץ וּזְעָקָה בַּגּוֹיִם נִשְׁמָע" (ירמיהו נ מו‏). 

הפועל הִרְעִישׁ (בבניין הפעיל) מצוי במקרא בעיקר במובן 'הרעיד', לדוגמה: "הֲזֶה הָאִישׁ מַרְגִּיז הָאָרֶץ מַרְעִישׁ מַמְלָכוֹת" (ישעיהו יד טז). גם הפועל "מַרְגִּיז" בפסוק זה משמש באותה משמעות.  

בדומה לפעלים מהשורש רע"ש, שם העצם רַעַשׁ מופיע במקרא במובן של רעידה, ובייחוד רעידת אדמה, למשל: "וּבְקִנְאָתִי בְאֵשׁ עֶבְרָתִי דִּבַּרְתִּי אִם לֹא בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה רַעַשׁ גָּדוֹל עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל". (יחזקאל לח יט‏).  

חלק מהפרשנים סבורים שהמילה 'רַעַשׁ' משמשת במובן 'שאון, קול חזק' בחלק מהמקומות שבהם היא מופיעה במקרא, בדומה למשמעותה בטקסטים בעברית שלאחר המקרא. ואילו נ"ה טור-סיני גורס אחרת בהערה לערך 'רַעַשׁ' במילון בן-יהודה. לדבריו, המילה 'רעש' כשלעצמה במקרא אינה משמשת במובן של "צעקה וקול". בכמה צירופי לשון במקרא מילה זו מופיעה בסמיכות למילה 'קול', כגון: "קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל" (יחזקאל ג יב; יג). בעקבות זאת, רק בתקופה שלאחר המקרא קיבלה מילה זו את המשמעות "שאון, המולה". לפי טור-סיני, פירוש הצירוף "קול רעש" הוא "קול שאון המלווה את הרעש", כלומר קול חזק הנלווה לרעידת אדמה. הצירוף הזה מופיע גם אצל הנביא נחום (פרק ג', פס' ב'‏): "קוֹל שׁוֹט וְקוֹל רַעַשׁ אוֹפָן [=גלגל] וְסוּס דֹּהֵר וּמֶרְכָּבָה מְרַקֵּדָה". לפי חלק מהפרשנים, "קול רעש אופן" הוא קול הרעידות של גלגלי המרכבה.  

שם העצם 'רַעַשׁ' מופיע בהקשר של מרכבות סוסים גם בפסוק אחר במקרא: "מִקּוֹל שַׁעֲטַת פַּרְסוֹת אַבִּירָיו מֵרַעַשׁ לְרִכְבּוֹ הֲמוֹן גַּלְגִּלָּיו" (ירמיהו מז ג‏). המילה "הֲמוֹן" בפסוק זה פירושה 'שאון, קול חזק'. יש המפרשים את המילה "מֵרַעַשׁ" בפסוק זה במובן הקול החזק של גלגלי המרכבות ופרסות הסוסים, ואילו אחרים גורסים שמילה זו מתארת את רעידתה של האדמה מתחת למרכבות השועטות. שמא ההקשרים השונים שבהם המילה 'רַעַשׁ' מופיעה במקרא מעידים על קשר בין קול חזק לבין ויברציות הנוצרות בקרקע שמתחת לגורמים מרעישים, כמו מרכבות סוסים.  

שם העצם 'רַעַשׁ' מופיע במקרא גם בהקשר של מתח נפשי: "בֶּן אָדָם לַחְמְךָ בְּרַעַשׁ תֹּאכֵל וּמֵימֶיךָ בְּרׇגְזָה וּבִדְאָגָה תִּשְׁתֶּה". לפי חלק מהפרשנויות, פירוש המילה "בְּרַעַשׁ" בפסוק זה הוא 'ברעדה'. 

בעברית שלאחר המקרא המילה 'רַעַשׁ' מצויה גם במובן של רעידה וגם במובן של קול חזק. בין היתר, כך נאמר בתפילת השחרית (שזמן חיבורה מיוחס לזמן חתימת המשנה): "והאופנים [מלאכים מסוג מסוים] וחיות הקודש ברעש גדול מתנשאים". במסכת אבות דרבי נתן, המיוחסת לתקופות שונות, נכתב: "כשירדתי למקום מצולה שמעתי קול רעש גדול שזה אמר לזה" (נוסח א, פרק ג).  

גם לפעלים מהשורש רע"ש נוספו משמעויות חדשות בעברית הבתר-מקראית. הפעלים 'רָעַשׁ' ו'הרעיש' מופיעים בלשון הפיוט של תחילת ימי הביניים גם במובן של רעידה וגם במובן של השמעת קול חזק, לדוגמה: "רועשים ומרעישים כל מקולות מים" (אלעזר הקליר, שבעתות טל וגשם). הפועל 'הרעיש' משמש גם במקורות אחרים במובן 'הקים קול רעש', למשל: "כשנגלה הקב"ה ליתן תורה לישראל, הרעיש את העולם כולו על יושביו, שנאמר: 'קול ה' על המים אל הכבוד הרעים' (תהלים כט ג); כיון ששמעו אומות העולם את הקולות […]" (ספרי דברים לג ב).  

הפועל 'נרעש' מופיע במובן מטפורי של 'נרגש ביותר, נפעם' בפיוט 'הנני העני ממעש', הנאמר בתפילות הימים הנוראים: "הנני העני מִמַּעַשׂ, נרעש ונפחד מפחד יושב תהילות ישראל". הפועל 'נרעַש' משמש כיום בלשון הספרות במשמעות 'נדהם, נסער, הזדעזע'. גם הפועל 'רָעַשׁ' משמש כיום במשמעות דומה, לדוגמה: "אחרי האירוע המזעזע רעשה הארץ". בפעלים אלה חל מעתק מטפורי ממשמעות של רעידה פיזית למשמעות של חוסר שקט וסערת רגשות. 

בדומה לכך, הפועל 'הרעיש' משמש בימינו גם במובן 'הדהים, הסעיר, זעזע', לדוגמה: "הגילויים החדשים בפרשה הרעישו את הציבור ועוררו סערת רוחות." חֲדָשָׁה/ יְדִיעָה מַרְעִישָׁה היא ידיעה בלתי צפויה בעלת אופי דרמטי. צורת ההווה 'מרעיש' החלה לשמש במובן זה בעיתונות של תקופת תחיית העברית, במשמעות דומה למילה 'סנסציוני'. איתמר בן אב"י חידש את המילה מִרְעָשׁ כחלופה עברית למילה 'סנסציה' – ידיעה שתכליתה לעורר התרגשות והפתעה.  

בלשון ימינו שם העצם 'רַעַשׁ' משמש גם במובן התרגשות רבה, סערת רוחות, מהומה רבתי, לדוגמה: "אם תיחשף המעילה יהיה רעש גדול." לעיתים מילה זו נאמרת גם בנימה ביקורתית על התרגשות בלתי מוצדקת, כמו בביטוי מָה (כָּל) הָרַעַשׁ?. 

בעברית החדשה נוצר גם שם העצם רַעֲשָׁן, המציין גם אדם שנוטה להרעיש וגם צעצוע או כלי נגינה המשמיע רעש מיוחד, כמו הרעשן הידוע בפורים.   

לחלק מהמילים מהשורש רע"ש נוסף בעברית החדשה גון משמעות חדש. התואר 'רועש' נאמר גם על צבעים, בגדים וכדומה במובן 'חזק או בולט מאוד', לדוגמה: "הסגנון של המעצבת מתאפיין בדוגמאות נועזות ובצבעים רועשים". התואר רַעֲשָׁנִי משמש בין היתר במובן 'שנועד למשוך תשומת לב, בוטה, גס', למשל: "סגנון לבוש ראוותני ורעשני". המשמעות הראשונית של התואר הזה, וגם של התואר 'צעקני', מציינת צליל חזק ולא נעים. שני התארים האלה מציינים באופן מטפורי גם מראה בולט שאינו בהכרח נעים. השם המופשט רַעֲשָׁנוּת משמש גם במובן של קולניות וגם במובן של בוטוּת או גסוּת. 

הביטוי הִרְעִישׁ שָׁמַיִם וָאָרֶץ מבוסס על ביטוי מקראי דומה (חגי ב, פס' ו, כא), ופירושו בלשון ימינו הוא: לא נח ולא שקט כדי לקדם את ענייניו ולהשיג את מטרתו. באותה משמעות משמש גם הביטוי הִרְעִישׁ עוֹלָמוֹת, שמקורו בביטוי "הרעיש את העולם" בכתבי חז"ל ובלשון ימי הביניים. 

למילה 'רַעַשׁ' יש גם משמעות טכנולוגית: אות מיותר ובלתי רצוי החודר למערכת תקשורת אלקטרונית או נוצר בה ומפריע לקליטת האותות המשודרים. בימינו גם הסחות הדעת מהמסכים השונים נתפסות כרעשי רקע המפריעים לנו להתרכז. בעידן של הודעות ה'פוש' מאפליקציות לדיווחי חדשות, כל כותרת קטנטנה הופכת ל'ידיעה מרעישה' בכל המובנים. 

אסיים באיחולי ימים שקטים, שיישמע בהם רק רעש של חגיגות בזמנים טובים. 

Read Full Post »

בפעם הקודמת כתבתי כאן על השורש רג"ז. משורש זה נגזרו מילים רבות, גם במקרא וגם בעברית שלאחר המקרא. בפעם הקודמת עסקתי ברוב המילים המקראיות משורש זה, וכעת אבחן מילים נוספות. בין היתר, אעלה את החידה איך קיבלה ציפור שיר את שמה העברי דווקא מהשורש הזה.

כזכור, השורש רג"ז משמש במקרא במובן שונה מאשר בעברית החדשה. במקרא שורש זה מתאר בעיקר רעידה ופחד, ואולי גם רגשות סוערים נוספים. נוסף על המילים המקראיות שנדונו כאן בפעם שעברה, במקרא מופיעות עוד שתי מילים יחידאיות משורש זה. שם העצם רָגְזָה מופיע בפסוק "וּמֵימֶיךָ בְּרׇגְזָה וּבִדְאָגָה תִּשְׁתֶּה" (יחזקאל יב יח‏) במובן 'בחרדה', אולי גם במובן פיזי של רעידה. בעברית שלאחר המקרא החל השורש רג"ז לשמש בעיקר במובן של כעס, ובעקבות זאת גם המילה 'רוגזה' (המנוקדת גם 'רֻגְזָה') משמשת בימינו בעיקר במובן זה, למשל: "הפקיד השיב ברוגזה לשאלות הקהל".

התואר רַגָּז מופיע אף הוא כמילה יחידאית במקרא: "וְנָתַן ה' לְךָ שָׁם [=בגולה] לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ" (דברים כח סה). נהוג לפרש את התואר הזה במובן 'דואג, חרד' ואולי גם במובן הפיזי 'רועד'.

הפועל נִרְגַּז בבניין נפעל מופיע במקורות מעטים בלשון ימי הביניים. בין היתר, הוא מופיע בספר יוסיפון, ספר היסטוריה שנתחבר במאה העשירית באיטליה: "וישאר המלך לבדו עם סריסיו ואנשי הבית ויהי הוא נרגז ונבהל [..] וישן [..] בפחד […]" (פרק ג', הכתיב במקור). במשפט זה הפועל 'נרגז' מופיע בהקשר של פחד. בלשון ימינו פועל זה משמש בעיקר בצורת ההווה נִרְגָּז במובן 'כעוס'. מצורת ההווה הזאת נגזרו שתי מילים נוספות בעברית החדשה: שם העצם המופשט נִרְגָּזוּת (כלומר כַּעַס, לדוגמה: "התקשינו לשכך את נרגזוּתו") ותואר הפועל נִרְגָּזוֹת (בכעס, באופן נרגז, למשל: "הם דיברו אליו נרגזוֹת").

הפועל הֻרְגַּז בבניין הופעל מופיע מעט בפיוטים בלשון ימי הביניים. בעברית החדשה הוא משמש כצורה הסבילה של הפועל 'הרגיז' במובן הכעיס. התואר מְרֻגָּז נגזר מצורת הבינוני בבניין פֻּעַל. הוא משמש בלשון ימינו במובן 'כועס' וגם מתאר התנהגות או הבעת פנים המביעות כעס.

התואר רָגוּז הוא צורת הבינוני הפעול של הפועל 'רָגַז' בבניין קל. תואר זה מופיע מעט בלשון ימי הביניים במובן 'מפוחד'. כיום הוא משמש בלשון ספרותית במובן 'כעוס'.

התואר רַגְזָן משמשהָחֵל מלשון חז"ל ועד ימינו, והוא מתאר את מי שנוטה להתרגז, שקל מאוד להרגיז אותו, נוח לכעוס. תואר זה מופיע גם בארמית שבתלמוד: "יְהֵי גְּבַר רַגְזָן" (שבת קנו ע"א); וגם בעברית, למשל: "רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותא" (קידושין מ ע"ב-מא ע"א), כלומר: האדם הרגזן אינו מצליח להשיג דבר מלבד רוגז חסר תועלת (לפי ביאור שטיינזלץ). באמרה זו מופיעה גם המילה הארמית 'רגזנותא', המקבילה למילה רַגְזָנוּת בעברית. המילה 'רגזנות' מופיעה אף היא בלשון חז"ל, לדוגמה: "כך תפלתן של צדיקים מהפכת מדותיו של הקב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות" (יבמות סד ע"א, הכתיב במקור).

בלשון ימי הביניים נוספו גם התואר רַגְזָנִי במובן 'כעסני, מלא כעס' והמילה הִתְרַגְּזוּת,שֵׁם הפעולה של הפועל 'התרגז'. המילה הַרְגָּזָה, שם הפעולה של הפועל 'הרגיז', מופיעה בפירוש רש"י לתלמוד (על סוכה נב ע"ב): "כלומר הוא עצמו גרם לו הרגזתו".

תארים רבים מהשורש רג"ז מופיעים באותה רשימת מילים נרדפות מורחבת, ביחד עם 'כעוס', 'עצבני' ועוד: 'רַגָּז', 'מרוגז', 'רגוז', 'רגזני', 'רגזן', ואחרון לא-חביב: התואר רוֹגֵז, צורת ההווה של הפועל 'רָגַז' בבניין קל.

התואר רָגִיז גם מתאר מישהו שנוטה לעצבנות יתר, בדומה לתארים האחרים משורש זה, וגם משמש במובן מיוחד בתחום הרפואה, כדי לתאר איברים מסוימים בגוף המגלים רגישות יתר לגירויים מסוימים (וגירויים אלה עלולים לפגוע בתפקודם). במשמעותו של תואר זה חל מעתק מטפורי מתחום הפסיכולוגיה והאופי האנושי לתחום הפיזיולוגיה: האיברים בגוף נתפסים כבעלי נטייה 'להתרגז' בקלות מגירויים מסוימים. זהו תרגום שאילה מהמונח irritable באנגלית, המשמש לתיאור איברים שונים בשמותיהן של תסמונות רפואיות (כגון Irritable Bowel Syndrome – תסמונת המעי הרגיז). המילה 'רגיז' עצמה היא חידוש של המילונאי ראובן אלקלעי, אבל ככל הנראה הוא חידש אותה במובן הכללי יותר, ולא במובן הרפואי.

וכעת לפתרון החידה: איך שם הציפור יַרְגָּזִי קשור לנושא?הסופר מנדלי מוכר ספרים (שלום יעקב אברמוביץ'), שהיה לו תפקיד חשוב בתחיית העברית, טבע את השם העברי הזה בספרו תולדות הטבע ב' (1867), תרגום של ספרי טבע גרמניים. הוא נתן את השם הזה למשפחת הציפורים הזאת בשל אופייה התוקפני, כפי שכתב בספרו: "והוא נרגן עז נפש ורגזן, אשר על כן קראתי את שמו 'ירגזי'" (עמ' 150).

כעת סיימנו את ההיכרות עם משפחת מילים הענפה וחמת המזג של השורש רג"ז.

Read Full Post »

בפעמים הקודמות כתבתי כאן על השורש רג"ש. כזכור, השורש הזה מצוי גם בשפות שמיות אחרות. מילונים אטימולוגיים משערים כי השורש השמי רג"ש קרוב לשורשים שמיים אחרים המצויים בעברית המקראית, בין היתר לשורשים רע"ש ורג"ז. כידוע, כיום השורש רג"ז משמש במשמעות 'כעס'. האם לשורש הזה יש משמעות דומה בלשון המקרא? שאלה טובה.

המשמעות הראשונית של הפועל רָגַז בלשון המקרא היא 'רָעַד', למשל: "קוֹל רַעַמְךָ בַּגַּלְגַּל הֵאִירוּ בְרָקִים תֵּבֵל; רָגְזָה וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ" (תהלים עז יט‏). גם הפועל "וַתִּרְעַשׁ" בפסוק זה פירושו 'רָעַדה', ושני הפעלים האלה מתארים בו רעידת אדמה. מהמשמעות הפיזית הזאת נגזרה משמעות מטפורית של 'רעד מפחד, חָרַד', לדוגמה: "מִפָּנֶיךָ גּוֹיִם [=עמים] יִרְגָּזוּ" (ישעיהו סד א‏); וכן –"וּפָחֲדוּ וְרָגְזוּ" (ירמיהו לג ט), כלומר "פחדו עד כדי כך שרעדו".

השורש רג"ז קיים גם בערבית ובארמית. בארמית מקראית השורש הזה מופיע פעמיים, ובשתיהן הוא משמש במשמעות 'כַּעַס'. בפעם הראשונה מופיע פועל שנגזר משורש זה: "הַרְגִּזוּ אֲבָהָתַנָא לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא" (עזרא ה יב‏), כלומר: "אבותינו הכעיסו את האל שבשמיים". ואילו בפעם השנייה מופיע שם עצם שנגזר משורש זה: "בִּרְגַז וַחֲמָא" (דניאל ג יג‏), כלומר: "בכעס וחֵמה" (פירוש מצודת דוד). הדעות חלוקות האם השורש רג"ז מציין כעס גם בעברית המקראית. מילים עבריות משורש זה, כגון 'רָגַז', מופיעות במקרא גם בהקשרים שבהם משמעותן אינה חד-משמעית. שמא לעיתים שורש זה מתאר סערת רגשות כללית וגוני רגש שונים שקשה להבחין ביניהם. למשל, יש פרשנויות רבות לְמה התכוון יוסף כאשר אמר לאחיו "אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ" (בראשית מה כד‏), לאחר שהתוודע בפניהם וגילה להם את זהותו. חלק מהפרשנים, כגון הרמב"ן, פירשו זאת במובן 'לא לפחד בדרך', ואילו אחרים, כגון אברהם אבן עזרא – במובן 'לא לכעוס זה על זה בדרך'. בדומה לכך, משמעות הפועל 'רָגַז' אינה ברורה בתיאור תגובתו של דוד המלך אחרי מות בנו אבשלום: "וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ" (שמואל ב, יט א‏). יש המפרשים את הפועל הזה גם כאן במובן 'חָרַד' (כגון מצודת ציון), אבל לפי ההקשר אפשר לפרש אותו כאן במובן 'חש צער רב'.

נ"ה טור-סיני, עורך הכרכים האחרונים של מילון בן-יהודה, הביע עמדה חד-משמעית בסוגיה זו. לדידו, השורש רג"ז משמש בעברית המקראית אך ורק במובן של פַּחַד, רַעַד או רתיעה. הוא מבסס את דעתו על כתובות בשפה הכנענית. טור-סיני מפרש את הפועל 'רָגַז' במובן של פחד גם בפסוק "אִישׁ חָכָם נִשְׁפָּט אֶת אִישׁ אֱוִיל, וְרָגַז וְשָׂחַק וְאֵין נָחַת" (משלי כט ט). הפרשנים המסורתיים פירשו את הפועל הזה בפסוק הזה במובן של כעס.

אחרי תקופת המקרא החל הפועל 'רָגַז' להופיע בכתבים שונים במשמעות מובהקת של כעס, כנראה בהשפעת הארמית; לדוגמה: במדרש המיוחס לתקופת הגאונים (החל מהמאה השישית): "רגזו עליו השרים [על ירמיהו] והכוהו ונתנוהו בבית האסורים" (פסיקתא רבתי כו א).

פרשני המקרא והחוקרים המודרניים הכירו את השימוש בשורש רג"ז במובן כעס הן מהארמית והן מהעברית שלאחר המקרא. אולי משום כך הם פירשו חלק ממופעיו של השורש הזה במקרא באותו מובן.

כמו הפועל 'רָגַז' בבניין קל, גם המובן הראשוני של הפועל הִרְגִּיז בבניין הפעיל הוא פיזי, למשל בדברים הנאמרים על האל: "הַמַּרְגִּיז אֶרֶץ מִמְּקוֹמָהּ וְעַמּוּדֶיהָ יִתְפַּלָּצוּן" (איוב ט ו), כלומר: 'הגורם לרעידת אדמה'. פועל זה משמש במקרא גם במובן המופשט של 'החריד מישהו ממנוחתו; גרם לזעזוע', לדוגמה: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי?" (שמואל א, כח טו). 

בלשון חז"ל הפועל 'הרגיז' משמש במובן 'הכעיס': "[השטן] יורד ומתעה ועולה ומרגיז [את הקב"ה]" (בבא בתרא טז ע"ב).

הפועל הִתְרַגֵּז מופיע במקרא ארבע פעמים בשני פסוקים צמודים החוזרים על עצמם, הן בספר מלכים ב' והן בישעיהו (פרק לז, פס' כח-כט). פסוקים אלה הם חלק מנאומו של ישעיהו בשם האל לסנחריב מלך אשור: "וְשִׁבְתְּךָ וְצֵאתְךָ וּבֹאֲךָ יָדָעְתִּי וְאֵת הִתְרַגֶּזְךָ אֵלָי; יַעַן הִתְרַגֶּזְךָ אֵלַי וְשַׁאֲנַנְךָ עָלָה בְאׇזְנָי" (מלכים ב, יט כז-כח‏). רוב הפרשנים פירשו את הצירוף "התרגזך אליי" במובן 'הכעס שלך עליי', וחלקם – במובן 'הדיבור הכועס שלך אליי', מאחר שבפסוקים הקודמים נאמר: "אֶת-מִי חֵרַפְתָּ וְגִדַּפְתָּ" (שם, פס' כב). ואולם הפרשן מצודת ציון פירש כך את הצירוף הזה: "תנועת חרדת המהירות".

בלשון חז"ל פועל זה מופיע במובן 'התמלא כעס': "אמר דוד לפני הקב"ה: 'עד אימתי הם מתרגזים עלי ואומרים: 'לא פסול משפחה הוא ולא מרות המואביה הוא'" (רות רבה פרשה ח, פסקה א, הכתיב במקור).

שם העצם רֹגֶז מופיע אף הוא במקרא. כמו מילים אחרות מאותו שורש, הפרשנויות חלוקות גם בנוגע למשמעותו של שם העצם הזה בפסוקים שונים. במקום אחד המילה 'רֹגֶז' מופיעה בהקשר ברור  למדי של פחד: "כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי [=ובא אליי] וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי;  לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז" (איוב ג כה-כו). במקומות אחרים מילה זו מופיעה במובן כללי יותר של חוסר שקט או סערת רגשות, ולעיתים אולי גם במובן כעס, למשל בפסוק: "בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר" (חבקוק ג ב‏). רוב הפרשנים פירשו את הדברים האלה במובן שהאל יזכור לרחם על בני עמו גם בזמן שיכעס עליהם. ואילו אברהם אבן עזרא פירש גם כאן את המילה 'רֹגֶז' כך: "בעת הרוגז שאנו בפחד".

במקום אחר המילה 'רֹגֶז' מופיעה כנראה במובן 'צער מתלאות החיים': "אָדָם יְלוּד אִשָּׁה קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז" (איוב יד א‏). בעקבות פסוק זה נטבע הביטוי המליצי 'שְׂבַע רוגז', הנאמר על מי שידע בחייו הרבה תלאות.

בארמית תלמודית המילה 'רוּגְזָא' משמשת במובן כעס. בעקבות הארמית החלה המילה 'רֹגֶז' לשמש במובן כעס ברבדים מאוחרים יותר של העברית, למשל בספר מדרשים שכנראה נתחבר במאה השמינית: "התחיל [יעקב] לקלל רָגְזָם של בניו [שמעון ולוי], שנאמר: 'אָרוּר אַפָּם כִּי עָז' (בראשית מט ז)" (פרקי דרבי אליעזר לח). במדרש זה המילה 'רוגזם' מקבילה למילה "אַפָּם" בטקסט המקראי, כלומר 'כעסם' (של שמעון ולוי).

בימינו המילה 'רֹגֶז' מוכרת בעיקר בצירוף ב' היחס בצורה בְּרֹגֶז, הנהגית ב-ב' שוואית, אולי בהשפעת היידיש.

אם שמתם לב שעוד לא הגעתי כאן למילים רבות נוספות מהשורש רג"ז, אין מה להתרגז. אמשיך לדון בשורש זה בקרוב, ובינתיים אסיים בדברי הנבואה של נתן הנביא לדוד המלך: "וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד" (שמואל ב, ז י).

Read Full Post »

בפעם הקודמת כתבתי כאן על השורש רג"ש. אם הרגשתם בחסרונן של חלק מהמילים מהשורש הזה, כעת אשלים את החסר. בימים אלה אנו חוגגים את חג החנוכה ברגשות מעורבים ובציפייה לחזרתם של כל החטופים. בינתיים הגענו לסיומה של השנה האזרחית, שהייתה קשה במיוחד מבחינה רגשית.

כזכור, המשמעות המקורית של השורש רג"ש קשורה בהמולה וברעש .המילה רִגּוּשׁ מופיעה בתרגום המקרא לארמית במובן 'רעש'. למשל, הביטוי "לְרִגוּשׁ קִרְיָתָא" מופיע כתרגום של הצירוף "לַהֲמוֹן קִרְיָה" (איוב לט ז), כלומר 'לרעש של העיר'. מילה זו מופיעה בעברית במדרש המיוחס לימי הביניים, בפרשנות על הפסוק "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם [=עמים] וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ-רִיק" (תהלים ב א): "אמר ר' איבו כל ריגושן של רשעים וכל יגיען לריק" (מדרש תהלים). ככל הנראה, המילה 'ריגוש' משמשת כאן במובן 'המהומה והרעש שהרשעים יוצרים'. המילה הזאת משמשת כיום במובן 'התרגשות רבה, סערת רגשות'. בלשון הפסיכולוגיה היא משמשת גם כחלופה למונח הלועזי 'אמוציה': מצב נפשי המלווה בהתרגשות רבה, בעוררות נפשית וגופנית ובתגובות גופניות מוגברות. ממילה זו נגזר התואר רִגּוּשִׁי כחלופה ל'אמוציונלי'.

הפועל הִרְגִּישׁ מופיע בכתבי חז"ל בכמה משמעויות, ובחלקן דנתי במאמר הקודם בנושא זה. בין היתר, פועל זה משמש גם במובן 'שם לב, הבחין', לדוגמה: "למה הרִבִּית דומה? למי שֶׁנְּשָׁכוֹ נחש, ולא הרגיש מי נְשָׁכוֹ" (שמות רבה לא ו). משמעות זו נשארה אחת ממשמעויותיו של הפועל גם בלשון ימינו.

שם הפעולה הַרְגָּשָׁה מופיע בלשון חז"ל הן במובן 'תחושה גופנית' (בין היתר: נדה נז ע"ב) והן במובן 'חוש': "חמש הרגשות" (במדבר רבה יד יב). מילה זו מופיעה גם במובן האמוציונלי בחיבור רבני מהמאה ה-13: "על היות יראתנו בלא הרגשה כמצות אנשים מלומדה" (יעקב אנטולי, הקדמת 'מלמד התלמידים', הכתיב במקור).

הפועל הסביל הֻרְגַּשׁ מופיע בלשון ימי הביניים, בעיקר בצורת ההווה 'מורגש', במובן 'נתפס בחושים', למשל בחיבור הבלשני 'תשובות על מנחם' מאת דונש בן לברט: "כי הזהימה והצחנה הם הריח הרע המורגש באף". המילה 'מורגש' משמשת גם במובן 'מובחן, שמבחינים בו', בין היתר בתרגום ספר הכוזרי ליהודה הלוי בידי יהודה אבן תיבון: "והיא [=האומה היהודית] איננה מורגשת בין האומות ממיעוטה ודלותה וגלותה" (מאמר ב, סימן סד). גם כיום זו משמעותה העיקרית של המילה 'מורגש', לדוגמה: "הטעם של היין כמעט אינו מורגש בעוגה".

הפועל נִרְגַּשׁ בבניין נפעל (המוכר בעיקר בצורת ההווה 'נִרְגָּשׁ') מופיע אף הוא בלשון ימי הביניים במובן 'מורגש, נתפס בחושים'. פועל זה מופיע בפירושו הדקדוקי של אברהם אבן עזרא למילה "וִיהוּדָה" (שמות א ב). הוא מסביר שאחרי ו' החיבור ה-י' אינה נהגית: "כי עתה היו"ד הוא נעלם ואינו נזכר ונרגש בשפה". משמעות זו אינה משמשת עוד בלשון ימינו.

בלשון ימי הביניים המילה 'רֶגֶשׁ' משמשת גם במובן 'חוש', למשל בשירו של יהודה הלוי 'התרדוף נערוּת': "וְסוּר מֵעַל חֲמֵשֶׁת הָרְגָשִׁים".

מילים אלה מהשורש רג"ש מעידות על הקשר הסמנטי בין תחושות גופניות, תפיסה בחושים והבחנה. קשר זה בא לידי ביטוי גם בקשר האטימולוגי בין המילים 'תחושה' ו'חוש'.

בעברית החדשה נגזרו עוד מילים רבות מהשורש רג"ש במשמעות המודרנית של המילה רֶגֶשׁ. התואר רִגְשִׁי משמש במובן 'אמוציונלי', לדוגמה: "התפתחות קוגניטיבית ורגשית". תואר זה מופיע בצירוף עֵרֶךְ רִגְשִׁי, כלומר ערך שאדם מייחס לדבר מה בגלל הקשר הרגשי שלו אליו (ולא בגלל מחירו). צורת הנקבה רִגְשִׁית משמשתגם כתואר הפועל, למשל: "ידידיו הרבים תמכו בו, רגשית וכלכלית, בתקופת המשבר הקשה". בסלנג הוגים את המילה 'רגשי' במלעיל, בין היתר במובן מניפולציה רגשית, לדוגמה: "הוא עשה לי רגשי כדי שאסכים לבוא איתו לסרט".

התואר רַגְשָׁנִי מתייחס להבעת רגשות מופרזת, בדומה למונח הלועזי 'סנטימנטלי', ונאמר לעיתים בנימה שלילית, לדוגמה: "מלודרמה רגשנית ומתקתקה". המילה רַגְשָׁן מתארת אדםהנוטה להתרגש בקלות או להביע רגשות, לרוב בצורה מופרזת. מתארים אלה נגזר שם העצם המופשט רַגְשָׁנוּת (סנטימנטליוּת).

לתואר רָגִישׁ ולשם העצם המופשט רְגִישׁוּת יש משמעויות רבות (בדומה למילים sensitive  ו-sensitivity באנגלית): הם מתארים פגיעוּת, הן מבחינה רגשית (לדוגמה: הוא אדם רגיש מאוד, וכל ביקורת פוגעת בו) והן מבחינה פיזית, למשל "עור רגיש לקרינת השמש". בתחום הרפואה המילה 'רגישות' משמשת במובן נטייה לתגובה שלילית בעקבות מגע או היחשפות לדבר מסוים. אלרגיה היא רגישות יתר לחומרים מסוימים. מהשורש רג"ש נגזרה גם החלופה העברית ל'אלרגיה' – רַגֶּשֶׁת.

המילה 'רגיש' מתארת גם הבחנה חושית חדה: "יש לו אוזן רגישה – הוא מבחין מייד בכל זיוף בנגינת התזמורת". מילה זו והמילה 'רגישות' מתארות גם כושר הבחנה ברגשות הזולת והבנה רגשית (לדוגמה: חברים רגישים ומבינים); וגם את יכולת ההבחנה של כלי מדידה, כלומר: עד כמה כלי מדידה יכול לאתר שינויים זעירים ולמדוד אותם (לדוגמה: "שיטות רגישות למדידת רמת ההורמונים בגוף"). משמעויות אלה קשורות למשמעות של הפעלים 'הרגיש', 'הורגש' ומילים נוספות מהשורש רג"ש בתחום ההבחנה והתפיסה בחושים. בדומה לכך, הצירוף דַּק רֶגֶשׁ מתאר מישהו המצליח להבחין בדקויות.

מהשורש רג"ש נגזרה גם המילה מַרְגָּשׁ, המופיעה רק בצירוף אֵיךְ הַמַּרְגָּש,ששימש בעבר בלשון הדיבור במובן 'מה שלומך'. כיום הנוסח המקובל בלשון הדיבור הוא "איך זה מרגיש [לך]", כלומר 'מה אתה מרגיש [במצב כלשהו]', בעקבות How does it feel באנגלית. נהוג גם להגיד "זה מרגיש לי [כמו/ש…]" במובן "יש לי תחושה ש…". ניסוח זה אינו נחשב לתקני בעברית.

תרגישו בנוח לכתוב תגובות!

Read Full Post »

המלחמה הממושכת עוררה בנו רגשות סוערים. בשנה האחרונה שמענו סיפורים מרגשים. באופן כללי, רובנו נהיינו רגישים יותר. נבחן כאן את השורש רג"ש. שורש זה מופיע בכל שבעת הבניינים בעברית. אולי העובדה הזאת תרגש את חובבי הלשון.

השורש רג"ש מופיע בעברית המקראית בשלוש מילים יחידאיות, שלושתן בספר תהלים. הפועל רָגַשׁ בבניין קל מופיע בפסוק "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם [=עמים] וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ-רִיק" (תהלים ב א). רוב הפרשנים מפרשים את הפועל הזה במובן 'התקבצו, התקהלו'. יש גם המוסיפים 'התקהלו בחרדה או בהמולה', והמילונים ההיסטוריים תומכים בכך על סמך השוואה לשפות שמיות אחרות.

השורש רג"ש מופיע גם בארמית מקראית. הוא מופיע שלוש פעמים בספר דניאל פרק ו', בין היתר: "הַרְגִּשׁוּ עַל מַלְכָּא" (פס' ז), ובעברית: "התקבצו על המלך" (לפי פירוש רד"ק בספר השורשים). יש המפרשים "נחפזו והתקבצו", או "התקבצו בסערה". לפי הקו הפרשני הזה, ההקשר של הפועל בארמית מצביע על תנועה מהירה, שקשורה לבהלה ולהמולה. לדברי נ"ה טור-סיני (עורך הכרכים האחרונים של מילון בן-יהודה), משמעות הפועל הזה בארמית מקראית היא "חרד ונחפז ללכת", ויש לשורש הזה משמעות דומה בארמית סורית ובערבית. בערבית נגזר משורש זה הפועל 'רַגַ'שַׂ' שפירושו גם 'נע בחרדה' וגם 'רָעַם'.

המילה היחידאית השנייה משורש זה היא רִגְשָׁה, המופיעה בפסוק "תַּסְתִּירֵנִי מִסּוֹד מְרֵעִים, מֵרִגְשַׁת פֹּעֲלֵי אָוֶן" (תהלים סד ג). פרשנים ומילונאים נוהגים לפרש את המילה הזאת במובן 'התקבצות הומה ורועשת [של רשעים]'. בתרגום הנביאים לארמית, הצירוף "הֲמוֹן מִצְרַיִם" (יחזקאל ל י) מתורגם למילה מהשורש רג"ש: "אִתְרְגוּשַׁת מִצְרַיִם". המילה 'המון' במקרא פירושה גם 'קהל גדול של אנשים' וגם 'רעש, שאון'. בארמית התלמודית הצירוף "קוֹל רִיגְשָׁא" (מגילה כט ע"א) פירושו "קול רעש".

המילה רֶגֶשׁ היא גם מילה יחידאית במקרא, והיא מופיעה בו במשמעות דומה לזו של המילה 'רִגְשָׁה': "וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי; אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ" (תהלים נה יד-טו). לפי מדרש חז"ל (סנהדרין ק"ו ע"ב), בפסוקים אלה דוד המלך פונה לאחיתופל, שהיה חברו הטוב ואחר כך בגד בו בזמן מרד אבשלום. חלק מהפרשנים פירשו את המילה 'ברגש' בפסוק זה במובן "בחבורה אחת" (ר' אברהם אבן עזרא, רד"ק), כלומר 'ביחד'. המילים 'רֶגֶשׁ' ו'רִגְשָׁה' משמשות בלשון ימי הביניים במובן 'רעש' בלבד, למשל : "כְּרֶגֶשׁ תופים, כְּרִגְשַׁת מתופפים" (אלעזר הקליר, קדושתות לסוכות).

בעברית החדשה הפועל 'רָגַשׁ' משמש בלשון הספרות במובן רָעַשׁ, סָעַר, הָמָה, למשל בשירתו של ביאליק: "תִּרְגַּשׁ תַּחַת שִׁמְשׁוֹ אֶרֶץ יְפֵה־פִיָּה" (מתי מדבר האחרונים). צורת ההווה 'רוגש' נאמרת על מקור מים שהוא לא שקט, סוער מעט, לדוגמה: "הים היום יהיה רוגש עד גבה גלי".

הפועל הִתְרַגֵּשׁ בבניין התפעל מופיע לראשונה באחת ממגילות מדבר יהודה, בהקשר של התקבצות וגלים סוערים: "וְעָלַי קְהִלַּת רשעים תתרגש. ויהמו כנחשולי ימים […]"; "ומשברי מים בהמון קולם ובהִתרַגשם […]" (מגילת ההודיות, הניקוד אינו במקור). בלשון חז"ל פועל זה בא בעיקר כחלק מהצירופים 'התרגש לבוא', 'התרגש ובא' כדי לציין צרות הבאות לפתע בהמון, לדוגמה: "ושאר פֻּרְעָנֻיּוֹת המתרגשות ובאות על הַצִּבור" (בבא קמא פ ע"ב). לפי מילונים היסטוריים, המשמעות המקורית של הפועל 'התרגש' בצירופים האלה היא 'הסתער, התפרץ'. צירוף זה מוכר כיום בעיקר מתפילת הדרך:" ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך ומכל מיני פורענויות המתרגשות לבוא לעולם".

לסיכום, המשמעות המקורית של השורש רג"ש קשורה בהתקבצות, בהמולה וברעש. לדעת חלק מהפרשנים ומהחוקרים, נלווית לכך משמעות של חרדה וסערה. במילון בן-יהודה, טור-סיני מקשר בין התפתחות המשמעויות של השורשים רג"ש והמ"ה: ממשמעות של רעש ושאון של אנשים רבים למשמעות של תחושה נפשית. המילה 'המון' מופיעה במקרא גם במובן תחושה נפשית, בביטוי "הֲמוֹן מֵעֶיךָ" (ישעיהו סג טו). מילה זו נגזרה מהשורש המ"י. מילה אחרת שנגזרה משורש זה מופיעה בביטוי "הָמוּ מֵעָיו (למישהו)" (ירמיהו לא יט) שפירושו  התעורר בליבו רגש כלשהו (חיבה, חמלה וכד') כלפי מישהו. ראו גם כאן.

בלשון חז"ל הופיע לראשונה פועל מהשורש רג"ש במובן של תחושה נפשית. הפועל הִרְגִּישׁ מופיע בכתבי חז"ל בכמה משמעויות, בין היתר במובן הייתה לו תחושה (גופנית או נפשית).להלן דוגמה לשימוש במובן תחושה גופנית: "משל לעני, שהיה במדינה והיה עומד לפני המלך ולא הרגיש, כשנגעה המכה בגופו התחיל מרגיש" (שם טו י); ובמובן של תחושה נפשית: "כשם שהלב מרגיש בצרה שהוא מֵצֵר" (שם יט א). הפועל המקביל בארמית תלמודית משמש אף הוא במובן תחושה גופנית (בין היתר: שבת קכט ע"א).

בעברית החדשה המילה 'רֶגֶשׁ' החלה לשמש במובן תחושה נפשית, אמוציה. מילים אחרות מאותו שורש, כגון: 'התרגש', 'נרגש' ו'הרגשה', החלו לשמש אף הן בתחום הנפשי. המילה 'רִגְשָׁה' משמשת בלשון הספרות גם במובן 'שאון' וגם במובן 'סערת רוח'. צורת הריבוי של מילה זו היא רְגָשׁוֹת. שמא צורת ריבוי זו השפיעה על צורת הריבוי הרווחת כיום של המילה 'רֶגֶשׁ'. בלשון ימי הביניים צורת הריבוי הייתה 'רְגָשִׁים', ויש לה שרידים בצורת הנסמך רִגְשֵׁי, הרווחת בביטויים שונים (לצד צורת הנסמך רִגְשׁוֹת).

הפעלים רִגֵּשׁ בבניין פיעל ורֻגַּשׁ בבניין פוּעל מופיעים במקורות שונים בעברית ההיסטורית במשמעות שקשורה למובנים המקראיים של השורש רג"ש – התקבצות או רעש. בעברית החדשה גם הם משמשים בתחום התחושות הנפשיות. בבניין פוּעל רווחת בעיקר צורת ההווה מְרֻגָּשׁ.

לשורש רג"ש היו כמה גוני משמעות מקוריים, בין היתר של סערה והמולה. סערה משמשת כמטפורה למצב אמוציונלי טעון. מצבים אמוציונליים רבים מאופיינים גם בחוסר שקט פנימי. כל אלה מסבירים את המעתק הסמנטי שחל במשמעותו של שורש זה. במשמעותו המקורית הוא תיאר התקבצות של המון אדם, והיה בכך גוון קולקטיבי. כיום עדיין מדברים על 'רגשות הציבור', אך המושג 'רֶגֶשׁ' מתאר בעיקר תחושה פנימית אינדיבידואלית. לפי חלק מהפרשנויות, המשמעות המקורית הופיעה גם בקשר לתחושות שליליות כמו חרדה, ואילו במשמעות המודרנית המילה 'רגש' מתארת גם תחושות שליליות וגם תחושות חיוביות, כגון שמחה ואושר.

אולי הרגשתם שחסרות כאן עוד מילים מהשורש רג"ש, כגון: הֻרְגַּשׁ, ריגוש, רגיש, רגשי ועוד. המשך יבוא.

Read Full Post »

כבר כתבתי כאן פעמיים על המילה 'קשֶה' והשורש קש"י. נותרו עוד מילים מהשורש הזה שעוד לא דנתי בהן, לרשימה שלישית ואחרונה בנושא. בינתיים התחיל הקיץ הישראלי, ורובנו מזיעים קשה. בתלמוד נכתב "שילהי דקייטא קשיא מקייטא" (יומא כט ע"א), כלומר: סוף הקיץ קשה יותר מהקיץ.  

הפועל הִתְקַשָּׁה נגזר בבניין התפעל מן השורש קש"י בלשון חז"ל. הוא משמש הן במובן הפיזי של 'נעשָה קשה' (בין היתר: תוספתא נידה ו ד) והן במובן המופשט של 'היה לו קשה להבין או לעשות (משהו)'. דוגמה למשמעות השנייה מצויה במדרש חז"ל על הכתוב במקרא: "וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב" (במדבר ח ד). חז"ל פירשו כך את הפסוק הזה: "כלומר מה קשָה היא [=המנורה] לעשות, שהרבה יגע בה משה, כיוון שנתקשה אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה […]" (במדבר רבה טו ד). לפי מדרש זה, למשה היה קשה להבין את ההוראות של הקב"ה איך להכין את המנורה. חז"ל מציעים אטימולוגיה עממית למילה מִקְשָׁה, שפירושה בהקשר זה הוא 'גוש שלם של זהב'. הם מקשרים בין מילה זו לצמד המילים "מה קשָה" (כלומר 'כמה קשה'). לפי רוב החוקרים, אין קשר אטימולוגי בין המילה 'מִקְשָׁה' לבין משמעויות אחרות של השורש קש"י. ואולם לדעת חוקרים מעטים, המילה 'מִקְשָׁה' נאמרה על מתכות מוצקות וחזקות, כלומר קשות. הצורה "מִקְשָׁה" מופיעה במקרא (ישעיהו א ח) גם במובן סוג של שָׂדֶה, אך זו מילה אחרת לחלוטין, הנגזרת מאותו שורש של המילה 'קישוא' – קש"א.

המילה נֻקְשֶׁה נגזרה אף היא מהשורש קש"י. יש לה צורה מיוחדת, הדומה מעט לצורת ההווה של פעלים מגזרת ל"י בבניין נפעל (כגון 'נִדְמֶה'). בלשון חז"ל מילה זו מתארת עיסת בצק שלא הושלמה החמצתה והיא אינה ראויה למאכל (פסחים מג ע"א; מנחות נד ע"א). בעברית החדשה היא החלה לשמש במובן הפיזי של התואר 'קשה', למשל: "כעכים קטנים ונוקשים" (ביאליק, מאחורי הגדר, פרק ג'). לאחר מכן היא החלה לשמש גם במובן המופשט של 'קפדן, לא גמיש, בלתי מתפשר', לדוגמה: "גישה חינוכית נוקשה". בעברית החדשה נוצר מהתואר 'נוקשה' שם העצם נֻקְשׁוּת, המשמש בעיקר במובן מטפורי של 'חוסר גמישות, תקיפות, קפדנות'.

במקרא תואר הפועל קָשׁוֹת מופיע אחרי הפועל 'דיבר': "וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו […] וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת" (בראשית מב ז, גם בפס' ל). פירוש המילה בפסוק זה הוא 'בחריפות, בחומרה'. בלשון המקרא גם צורת הנקבה 'קָשָה' משמשת כתואר הפועל באותה משמעות, למשל: "וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ אֶת הָעָם קָשָׁה" (מלכים א, יב יג‏). במקום אחר נאמר: "וַתֵּלֶךְ יַד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָלוֹךְ וְקָשָׁה עַל יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן" (שופטים ד כד). הפרשן מצודת ציון פירש את המילה 'קשה' בפסוק הזה במובן 'חזקה'. מפסוק זה נוצר הביטוי יָד קָשָׁה במובן תקיפות, קשיחות.

בלשון ימינו המילה 'קשות' משמשת גם במובן 'בצורה קיצונית וחריפה' (פצוע קשות) או 'בהשקעת מאמץ רב' (עמלנו קשות). המילה 'קשֶה' עצמה משמשת כיום גם כתואר הפועל, לדוגמה: "עבדתי קשה", בדומה לשימוש בצורת הנקבה 'קָשָה' בלשון המקרא.

מהשורש קש"י נגזרו מילים נוספות. נבחן האם הן משמשות במובן הפיזי של השורש (ההיפך של 'רך'), במובן המטפורי (ההיפך של 'קל'), או בשני המובנים.

התואר קָשׁוּי משמש בעברית החדשה בעיקר במובן הפיזי של המילה 'קשה', גם בלשון הספרות וגם בשפה טכנית, בין היתר בצירוף 'בטון קשוי'.

המילה קִשּׁוּי נוצרה בלשון חז"ל והיא משמשת בה ובלשון ימי הביניים בכמה משמעויות. בין היתר, היא מופיעה בחיבור חיצוני מתקופת המשנה: "נמצאת אתה אומר שיש במנורה קִשּׁוּי ושבח כנגד כל הכלים כולן" (ברייתא דמלאכת המשכן, פרק י'), כלומר: מלאכת עשיית המנורה במשכן קשה יותר מהכנת שאר כלי המשכן (האוהל שהוקם במדבר סיני ושימש כמקדש), ולכן ראויה ליותר שבח. במקור הזה המילה 'קישוי' מופיעה במובן המטפורי. במקורות אחרים היא מופיעה במובן פיזי, למשל בתרגומו של יהודה אבן תיבון (במאה ה-12) לספר 'חובת הלבבות' מאת רבנו בחיי אבן פקודה: "והוא שתחשוב באבן מושלכת מרחוק, עשתה צליל והכתה אדם אחד, השיג בחוש ראותו מראה האבן ודמותה […] והשיג בחוש מישושו קרירותה וְקִשּׁוּיָהּ" (שער היחוד, פרק י); כלומר האדם תפס באמצעות חוש המישוש שהאבן קרירה וקשה. כיום המילה 'קישוי' משמשת במובן הפיזי של הפיכת דבר רך לקשה, לדוגמה: "החומר משמש לקישוי ולעיצוב של צווארונים ודשים".

בגרסה קדומה (מהמאה החמישית לספירה) של תפילת הווידוי ליום כיפור נאמר: "ועל חטא שחטאנו לפניך בקשיות עורף". הביטוי המטפורי קַשְׁיוּת עֹרֶף פירושו 'עקשנות', ומקורו בביטוי המקראי קְשֵׁה עֹרֶף שדנתי בו בעבר. גם המילה קַשְׁיוּת לבדה מופיעה בלשון חז"ל במובן 'עקשנות' (בין היתר: תענית ו ע"א).

בלשון ימי הביניים המילה 'קשיות' משמשת גם במובן הפיזי: "מחמת הקשיות שמתקשה [האדמה] אחר חרישת קצירה" (פירוש רבינו גרשום על בבא בתרא יב ע"א). כיום מדברים בשפה מדעית וטכנית על דרגות קשיות של חומרים. מילה זו מציינת גם קושי מטפורי, לדוגמה: "חידושה של ההלכה שנתקבלה מעיד הן על חשיבותה והן על קשיותה".

המילה קִשְׁיוֹן נוצרה בלשון ימי הביניים. היא מופיעה בעיקר בלשון הפיוט והשירה במובן המופשט של המילה 'קושי', למשל: "וּלְעִתּוֹ חָשׁ עֲלֵי קִשְׁיוֹן" (אלעזר הקליר, קינות לתשעה באב).

לעיתים מילה זו מופיעה בלשון הפיוט בצירוף 'קשיון עורף', המקביל לביטוי המטפורי 'קשיות עורף'. כיום היא משמשת בעיקר בתחום הרפואה במובן פיזי של העדר גמישות ומוגבלות בתנועה (של מפרקים, שרירים וכדומה). במילון למונחי רפואה של האקדמיה ללשון משנת תשנ"ט המונח 'קשיון עורף' משמש במובן הפיזי של נוקשות בשרירי העורף והצוואר, ולא במובן המטפורי של 'עקשנות'.

המילה הִתְקַשּׁוּת מופיעה בלשון ימי הביניים כשם הפעולה של הפועל 'התקשה' במובן הפיזי (בין היתר, בפירוש רלב"ג על משלי ל ד). כיום היא משמשת גם במובן הפיזי ('התקשות בטון') וגם במובן המטפורי ('התקשות בהליכה'). המילה הַקְשָׁיָה היא שם הפעולה של הפועל הִקְשָׁה, והיא משמשת בעברית החדשה בעיקר במובן הפיזי (הקשיית חומרים), אך גם מעט במובן המטפורי (הקשיית תנאים).

לסיכום, רוב המילים משורש זה משמשות הן במובן הפיזי והן במובן המטפורי. אסיים שוב באיחולי ימים קלים יותר, וגם הקלה בעומס החום.

Read Full Post »

לפני כמה חודשים כתבתי כאן על המילה קָשֶׁה. מאז לא תמו הקשיים הביטחוניים והלאומיים שלנו.  לאחרונה שרנו בליל הסדר את ארבע הַקֻּשְׁיוֹת, הפותחות במילים 'מה נשתנה'. שאלה זו קיבלה משמעויות נוספות בשנה הזאת. המילה קֻשְׁיָה נגזרה מאותו שורש כמו המילה 'קשֶה'. מהו הקשר בין שתי המילים האלה ומילים אחרות שנגזרו מאותו שורש?

מילים אלה נגזרו מהשורש קש"י, הקיים גם בעברית וגם בשפות שמיות אחרות. כזכור, לתואר 'קשה' יש שני מובנים: האחד פיזי – ההיפך של 'רך'; והאחר מטפורי – ההיפך של 'קל'.

משורש זה נגזרו כמה פעלים בלשון המקרא. בבניין קל נגזר ממנו הפועל קָשָׁה. לפועל זה יש שני מובנים במקרא, ושניהם קשורים למשמעות המטפורית של התואר. המובן הראשון הוא 'הכביד (על מישהו), לא היה קל לשאת אותו', בין היתר: "וְאָמְרוּ [הפלשתים]: לֹא יֵשֵׁב אֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עִמָּנוּ כִּי קָשְׁתָה יָדוֹ עָלֵינוּ וְעַל דָּגוֹן אֱלֹהֵינוּ" (שמואל א ה, פס' ז). המובן השני הוא 'לא היה קל להבין אותו' והוא מופיע, בין היתר, כאשר משה מתאר באוזני העם את מערכת המשפט בהנהגתו: "וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו" (דברים א יז).

הפועל הִקְשָׁה נגזר משורש זה בבניין הפעיל. פועל זה מופיע פעם אחת במקרא במובן המטפורי 'הכביד, גרם שיהיה קשה יותר': "אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת-עֻלֵּנוּ וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר-נָתַן עָלֵינוּ" (מלכים א י"ב, פס' ד). לפני מכות מצרים האל אומר למשה ולאהרן: "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה […] וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה" (שמות ז ג-ד), כלומר: האל יגרום לפרעה לא לשמוע לאזהרות ולהמשיך בחטאיו. במקומות אחרים במקרא הפועל הזה מופיע כחלק מהביטוי הִקְשָׁה אֶת לִבּוֹ/ עָרְפּוֹ במובן 'התעקש', לדוגמה: "וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם לְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ (כתיב: שומע) וּלְבִלְתִּי קַחַת מוּסָר" (ירמיהו יז כג); "אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם" (תהלים צה ח). ביטוי זה קשור לביטויים המקראיים 'קשה עורף/לב' שדנתי בהם במאמר הקודם בנושא זה.

בלשון חז"ל הפועל הִקְשָׁה מופיע לראשונה במובן הפיזי, למשל במדרש על הכתוב בשירת הים "[חיילי פרעה] יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן" (שמות טו ה): "אף אתה הקשית עליהן מים כאבנים" (מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי ט״ו). כלומר, האל הפך את מי הים לקשים כאבן וכך טבעו בהם חיילי פרעה.

בסיפור העברת הנבואה מאליהו לאלישע נכתב: "וְאֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל אֱלִישָׁע שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ בְּטֶרֶם אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ; וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי; וַיֹּאמֶר [אליהו] הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל" (מלכים ב, ב', פס' ט-י), כלומר: "ביקשת בקשה שקשה למלא". מפסוק זה נוצר הביטוי הִקְשָׁה לִשְׁאֹל, שפירושו גם 'שאל שאלה קשה'.

בלשון ימי הביניים נוספה לפועל 'הִקְשָׁה' המשמעות 'הציג שאלה ביחס לדברים שנאמרו קודם לכן, שיש בה משום ערעור או השגה על הדברים, או שנועדה לחדד אותם'. משמעות זו מופיעה בספרות הגאונים (כתביהם של ראשי הישיבות בבבל בעיקר בין השנים 800 ל־1050), בין היתר בתשובות הרב סעדיה גאון (בן המאה העשירית): "אף בקרקעות בודאי יש להקשות כאשר הקשית ואף קושיות אחרות" (סימן תקל). משמעות זו מופיעה גם בספרות הרבנית המאוחרת יותר של ימי הביניים, בין היתר בתרגומו של שמואל אבן תיבון (1230-1150) לספר 'מורה נבוכים' לרמב"ם (חלק א', פרק ב') : "הקשה לי איש חכם […] קושיא גדולה, צריך להתבונן בקושיא ובתשובתנו בפירוקה". בדוגמאות אלה מופיעה גם המילה קֻשְׁיָה (בכתיב 'קושיא' ובצורת הריבוי 'קושיות'). מילה זו הופיעה בעברית של ימי הביניים החל מספרות הגאונים בעקבות המילה קֻשְׁיָא בארמית התלמודית (למשל סנהדרין עה ע"ב). זו המילה הארמית המקבילה למילה 'קושי' בעברית. היא משמשת במובן שאלה קשה הבאה לסתור טענה כלשהי.

יש כמה הסברים לשימוש בפועל 'הקשה' במובן 'שאל שאלה על הדברים שנאמרו קודם'. לפי האטימולוג ארנסט קליין, משמעות זו נוצרה כקיצור של הביטוי 'הקשה לשאול'. לחלופין, אפשר להניח כי משמעות זו מבוססת על השימוש בשורש קש"י בארמית של התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי.

הפועל הארמי 'אַקְשֵׁי' (או 'אַקְשֵׁה') מקביל לפועל 'הִקְשָׁה'. הוא משמש בתלמודים גם במובן 'טען נגד (דעה אחרת), התנגד (לדעה אחרת)', לדוגמה: "עד דאת מַקְשֵׁי לה על דרבי יהודה" (ירושלמי, יומא א ב), כלומר: "טוען כנגד דבריו של רבי יהודה". גם המילה 'קֻשְׁיָא' שנזכרה לעיל נגזרה מהשורש קש"י בארמית.

מאותו שורש נגזרה גם המילה הארמית קַשְׁיָא שפירושה 'קשה'. מילה זו מופיעה בתלמוד לסיום דיון בקושיה שלא נמצא לה פתרון (כלומר: בסתירה שלא הצליחו ליישב אותה). הביטוי לָא קַשְיָא (מילולית: "לא קשה") מופיע כפתיחה לתשובה על קושיה, ופירושו הוא: אין סתירה בין הדברים, לדוגמה:"כתיב [=כתוב]: 'לה' הארץ ומלואה' וכתיב: 'השמיים שמיים לה' והארץ נתן לבני אדם'! לא קשיא: כאן – קודם ברכה, כאן – לאחר ברכה" (ברכות לה ע"א).

בלשון חז"ל נגזר מהשורש קש"י הפועל הֻקְשָׁה, המשמש כצורת הסביל של 'הִקְשָׁה'. פועל זה מופיע בכתבי חז"ל הן במובן הפיזי, למשל: "קלח [=גבעול] של כרוב שהוקשה" (פסחים לט ע"ב) והן במובן מופשט, במשמעות 'הפך לדבר שקשה לסבול אותו', לדוגמה: "מיד הוקשה הדבר והורע לאביו" (במדבר רבה טז ז). בלשון ימי הביניים (בספרות הגאונים ובכתבי הפרשנים) החל פועל זה לשמש במשמעויות סבילות שונות של הפועל 'הִקְשָׁה' במובן 'הציג קושיה'. הצירוף 'הוקשה לו/עליו' משמש במובן 'נשאל שאלה קשה או קושיה': "ותלמיד טועה שהוקשה לו כְּתָבָהּ בגליון ספרו קשיא לי" (פירוש רש"י על מסכת שבועות ג ע"ב). צורת ההווה מֻקְשֶׁה מופיעה במובן מעלה קושיות, שיש בו קושי או סתירה, למשל: "מופרך ומוקשה הוא" (רבינו גרשום על בבא בתרא קטו ע"ב). בימינו משמשת המילה 'מוקשה' הן במובן הפיזי והן במובן המטפורי, ואולם השימוש במובן הפיזי רווח יותר, לדוגמה בביטוי 'שומנים מוּקשים'.

קשה לכתוב בשתי רשימות על כל המילים מהשורש קש"י. אמשיך בפעם אחרת, ועד אז אסיים שוב באיחולי ימים קלים יותר.

Read Full Post »

לקראת פורים אוזני ההמן חוזרות למאפיות, ונשאלת השאלה על המילה 'אוזן' בכלל ועל מקור שמו של המאפה הזה בפרט. שמו של איבר השמיעה מופיע גם בביטויים רבים אחרים, ומעלה סוגיות לשוניות מעניינות.

ככל הנראה, המילה 'המן' בשם המאפה נגזרה ממילה דומה ביידיש ובגרמנית ('מאן' או mon) שפירושה 'פרג', שכן במקור היה המאפה הזה ממולא בפרג. ואילו המילה 'אוזן' קשורה לצורתו דמוית האוזן של המאפה. יש המקשרים את מקור השם הזה גם לסוג אחר של עוגיות דמויות אוזניים, שהיה מוכר בקהילות היהודיות בספרד ובאיטליה.

שם האיבר 'אוזן' נגזר מהשורש אז"ן. המילים המקבילות בשפות שמיות אחרות הן 'אֻדְ'ן' בערבית ו'אֻדְנָא' בארמית. מן ההשוואה לשפות אלה עולה כי השורש הזה אינו קשור מבחינה אטימולוגית לשורש המילה 'מאזניים' (ולמילים שמשמעותן קרובה, כגון 'איזון'), המקביל לשורש וז"ן בערבית.  

מהמילה 'אוזן' נגזר הפועל הֶאֱזִין. פועל זה משמש במקרא, כמו בימינו, במובן 'הקשיב, שמע בתשומת לב', למשל: "שִׁמְעוּ זֹאת הַכֹּהֲנִים וְהַקְשִׁיבוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל וּבֵית הַמֶּלֶךְ הַאֲזִינוּ" (הושע ה א). בדומה לפועל 'שמע', כפי שכתבתי כאן בעבר, הפועל 'האזין' משמש אף הוא במקרא גם במובן 'ציית': "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל י"י אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֺתָיו" (שמות טו כו‏). בלשון חז"ל נגזר מפועל זה שם הפעולה הַאֲזָנָה (מדרש ספרֵי על דברים לב א).

בעברית החדשה הפועל 'האזין' משמש בהקשר של שמיעת שידורי רדיו. מַאֲזִינִים ומאזינות הם אלה המרכיבים את הקהל של תוכניות רדיו, הרצאות והסכתים (פודקסטים). פועל זה ושם הפעולה 'האזנה' קיבלו משמעות נוספת של ציתות והקשבה בסתר. כיום, אם אנחנו לא שדרנים ברדיו, נעדיף שיקשיבו לנו, ולא שיאזינו לנו.

בלשון חז"ל החלו המילים 'אוזן' ו'אוזניים' לשמש גם במובן 'ידית מעוגלת דמוית אוזן של כלי, שבעזרתה אפשר לאחוז בו', לדוגמה: "כדי לעשות אוזן לסל" (שבת עח ע"ב). בלשון ימינו מדברים על 'אוזן' של כוס או ספל.

המילה 'אוזן' מופיעה בביטויים רבים, החל מלשון המקרא ועד ימינו. הביטוי הִטָּה אֹזֶן פירושו 'הקשיב', למשל בפנייה אל האל: "תָּבוֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתִי, הַטֵּה אׇזְנְךָ לְרִנָּתִי" (תהלים פח ג). במקרא נטבע גם הביטוי כָּרָה אֹזֶן, בעקבות דבריו של דוד המלך לאל: "אׇזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי" (תהלים מ ז), כלומר: 'כרית את אוזניי'. רש"י מפרש כך את הצירוף הזה: עשית את אוזניי "חלולות לשמוע". לפי פירוש זה, האל כרה (חפר) באוזניו של דוד ופתח אותן דוד כדי שישמע טוב יותר. כיום ביטוי זה משמש באותה משמעות כמו 'היטה אוזן'. בלשון ימינו משמש גם הביטוי אָזְנָיו כְּרוּיוֹת (או אוזנו כרויה).

ביטוי אחר נוצר מתפילה אחרת המופיעה במקרא: "תְּהִי נָא אׇזְנְךָ־קַשֶּׁבֶת וְעֵינֶיךָ פְתוּחוֹת לִשְׁמֹעַ אֶל־תְּפִלַּת עַבְדְּךָ" (נחמיה א ו). כיום הביטוי אֹזֶן קַשֶּׁבֶת פירושו תשומת לב אוהדת. כל הביטויים הנזכרים לעיל מתארים את שיפור יכולת ההקשבה לזולת כדי לעזור לו או למלא אחר הוראותיו. במקרא נוצר גם ביטוי שמשמעותו הפוכה, והוא מציין חוסר נכונות להקשיב למצוקת הזולת: אָטַם (אֶת) אָזְנוֹ – לא רצה לשמוע, התעלם, לדוגמה: "אֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת דָּל, גַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה" (משלי כא יג). בעקבות הביטוי המטפורי הזה נוצר בעברית החדשה הצירוף אַטְמֵי אָזְנַיִם לציון הפקקים המשמשים ל'סגירת' האוזניים.

במקרא מופיע גם הביטוי הפועלי 'גָּלָה את אוזנו', למשל: "וַ-ה' גָּלָה אֶת־אֹזֶן שְׁמוּאֵל יוֹם אֶחָד לִפְנֵי בוֹא־שָׁאוּל לֵאמֹר" (שמואל א ט טו). בלשון ימינו ביטוי זה משמש בצורה גִּלָּה אֶת אָזְנוֹ – 'סיפר לו דבר שלא היה ידוע (ובייחוד דבר סוד)'.

הביטוי כָּבְדָה אָזְנוֹ מופיע במקרא במובןלקה בשמיעתו: "הֵן לֹא קָצְרָה יַד ה' מֵהוֹשִׁיעַ וְלֹא כָבְדָה אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ" (ישעיהו נט א). בעברית החדשה נגזר מביטוי זה הצירוף כְּבַד אֹזֶן, חלופה מליצית לביטוי 'כבד שמיעה'.

במקום אחר במקרא האל מוסר לשמואל נבואת פורענות על בית עלי הכהן במילים אלה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְמוּאֵל הִנֵּה אָנֹכִי עֹשֶׂה דָבָר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶר כָּל שֹמְעוֹ תְּצִלֶּינָה שְתֵּי אָזְנָיו" (שמואל א ג יא). הפירוש המילולי של ביטוי זה הוא 'אוזניו תצלצלנה, יישמע רעש גדול באוזניו'. ביטוי זה משמש בלשון ספרותית כדימוי לדבר קשה וחריג, אשר גורם לשומעים על אודותיו זעזוע ותדהמה.

בלשון ימינו נוצרו ביטויים נוספים המכילים את המילה 'אוזן'. האוזניים נחשבות לאחד הפתחים של הראש, שדרכם נכנסים אליו מסרים שמיעתיים. כמה ביטויים מדגימים זאת, כגון: קָלְטָה אָזְנוֹ וכן הִגִּיעַ לְאָזְנָיו  – שמע משהו במקרה. בלשון הדיבור הביטוי נִכְנַס לוֹ בְּאֹזֶן אַחַת וְיָצָא מִן הַשְּׁנִיָּה נאמר על מי ששומע אך אינו מקשיב, אינו מתייחס לנאמר או אינו זוכר את מה שנאמר. אם מישהו לא קלט את הדברים שנאמרו, אפשר להגיד שזה עָבַר לוֹ לְיַד הָאֹזֶן. אולי הוא הקשיב בַּחֲצִי אֹזֶן, כלומר ללא תשומת לב.

לעומת זאת, כדי להביע את הנכונות שלנו להקשבה מלאה, נשתמש בביטוי כֻּלִּי אֹזֶן.

אסיים בתקווה לבשורות טובות שיערבו לאוזנינו.

Read Full Post »

עם תחילתו של חודש אדר הגיע הזמן לעסוק שוב במילים שמקורן במגילת אסתר. כבר כתבתי כאן שהמילה הַצָּלָה מופיעה רק במגילה. המילה הזאת חוזרת ועולה לכותרות בהקשרים שונים, כגון משלחות הצלה לטורקיה, הצלת פליטים מהמלחמה באוקראינה והצלת כדור הארץ. מילה זו נגזרה מהשורש נצ"ל. כעת אוכל להרחיב את הדיון על המילים השונות שנגזרו משורש זה. מה הקשר בין המשמעויות של הפעלים הִצִּיל, נִצֵּל והִתְנַצֵּל?

הפועל 'הציל' מופיע כמה פעמים במקרא במובן 'לקח משהו ממישהו אחר', למשל בדברי יעקב ללאה ורחל, אחרי שקיבל את צאנו של אביהן: "וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי" (בראשית לא ט); וכן  במשל של הנביא הושע, שבו האל משול לגבר ועם ישראל משול לאשתו: "לָכֵן אָשׁוּב וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ [..] וְהִצַּלְתִּי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי" (הושע ב יא) – כלומר: אקח מִיָּדָהּ את בדי הצמר והפשתן שנתתי לה.

בכמה מקומות במקרא הפועל 'הציל' מתאר הוצאה פיזית של טֶרֶף מפיו של טורף. כאשר דוד הנער מספר לשאול המלך את קורות חייו כדי לשכנע אותו שהוא מתאים לקרב נגד גוליית, הוא מספר כיצד חילץ שה מפיו של אריה, וכך מילט אותו מהסכנה: "וּבָא הָאֲרִי [..] וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר; וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו [את הארי] וְהִצַּלְתִּי [את השה] מִפִּיו" (שמואל א יז, לד-לה). בהמשך הסיפור הפועל 'הציל' מופיע שוב במשמעות מופשטת יותר של חילוץ מסכנה: "וַיֹּאמֶר דָּוִד: ה' אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי [..] הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה" (פס' לז). הפועל 'הציל' מופיע במקרא פעמים רבות לפני ההשלמה 'מידו (של מישהו)' בהקשר של חילוץ והושעה מיד אויב. לעיתים הוא מופיע ללא השלמה, למשל: "הַצִּילֵנוּ נָא הַיּוֹם הַזֶּה" (שופטים י טו). פועל זה מופיע במקרא גם בצירוף 'הציל את נפשו', כלומר את עצמו, לדוגמה: "לֹא יַצִּילוּ אֶת נַפְשָׁם מִיַּד לֶהָבָה" (ישעיהו מז יד‏).

הפועל נִצַּל בבניין נפעל משמש במובן 'נמלט או נחלץ מצרה', למשל: "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו" (דברים כג טז‏). בלשון חז"ל נוצרה לפועל זה הצורה המשנית נִצּוֹל, לדוגמה: "ומה מי שהוא נתלה בבשר ודם – ניצוֹל, מי שהוא נתלה בהקב"ה, לא כל שכֵּן" (ירושלמי, ברכות ט א). צורת ההווה 'נִצּוֹל' משמשת בימינו כשם עצם במובן 'מי שיצא בשלום מצרה/מאסון'.

הפועל 'ניצֵל' מופיע בדברי האל למשה, בתיאור של מה שיקרה בעת היציאה העתידית ממצרים: "וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם" (שמות ג כב‏). בתרגום אונקולוס (אחד מתרגומי התורה לארמית) הפועל "וְנִצַּלְתֶּם" מתורגם "וּתְרוֹקְנוּן". נהוג לפרש את הפועל הזה במובן 'לקח מהזולת את כל מה שיש לו'. הפרשן רש"ר הירש, בן המאה ה-19, קישר בפירושו לפסוק זה בין הפועל 'ניצל' לפועל 'נישל'. במקום אחר במקרא מופיע פועל זה בהקשר של ביזת שלל אחרי מלחמה: "וַיָּבֹא יְהוֹשָׁפָט וְעַמּוֹ לָבֹז אֶת-שְׁלָלָם וַיִּמְצְאוּ בָהֶם לָרֹב וּרְכוּשׁ [..] וַיְנַצְּלוּ לָהֶם לְאֵין מַשָּׂא" (דברי הימים ב, כ כה). פועל זה מופיע במקרא פעם אחת במובן 'הושיע', באותה משמעות כמו 'הציל': "הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם" (יחזקאל יד יד), כלומר: יצילו את עצמם. בעברית החדשה התרחבה המשמעות של הפועל 'ניצל', והוא מתאר לא רק לקיחת רכוש, אלא גם דרכים אחרות של פגיעה בזולת, כמו שימוש תועלתני באדם אחר לצורך השגת מטרה מסוימת מבלי לתת לו תמורה מתאימה. כמו כן, נוספה לפועל זה משמעות חיובית של שימוש מרבי ומועיל בדבר כלשהו, לדוגמה: "כדאי לנצל כל רגע".

הפועל 'התנצל' מופיע פעם אחת במקרא אחרי סיפור חטא העגל: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [..] וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךַָ [..] וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב" (שמות לג ו), כלומר: הסירו מעל עצמם את תכשיטיהם. כפי שהפעלים 'הציל' ו'ניצֵל' משמשים במקרא במובן 'לקח משהו ממישהו אחר' ולעיתים אף 'הסיר משהו מעל ידו או גופו של מישהו אחר' (כמו בפסוק שצוטט לעיל על הנשים המצריות שייתנו את תכשיטיהן ובגדיהן לנשים העבריות), כך הפועל 'התנצל' משמש במובן 'הסיר משהו מעל עצמו'. ממשמעות זו זה נתקבלה המשמעות המוכרת לנו של הפועל 'התנצל': 'הסיר את האשמה מעל עצמו, הביע צער או חרטה'. משמעות זו החלה לשמש בלשון ימי הביניים, למשל בפירוש הרמב"ן לתורה (על שמות לב כה): "אף על פי שהתנצל אהרן שלא פשע בהם, ראה משה בלבו את העם כי פרוע הוא".

הצורה הסבילה של 'הציל' היא הפועל הֻצַּל. פועל זה מופיע פעמיים במקרא, בצורת ההווה מֻצָּל בשני צירופים דומים: "וַתִּהְיוּ כְּאוּד מֻצָּל מִשְּׂרֵפָה" (עמוס ד יא); "הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ" (זכריה ג ב), כלומר: חתיכת עץ שבערה והוצאה מן האש לפני שנשרפה לחלוטין. הנביא זכריה משתמש בצירוף זה כדי לתאר את יהושע הכהן הגדול, שחי בתקופת שיבת ציון (לאחר גלות בבל) ונחשב לפי המסורת לשריד משושלת הכהונה של ימי בית ראשון (על-פי הכתוב בירושלמי, תענית ד ה). בעקבות זאת הפך הביטוי 'אוד מוצל מאש' לכינוי לניצול מאסון.

בעברית החדשה נגזרו כמה מילים מן השורש נצ"ל הקשורות למשמעות החיובית של הפועל 'ניצֵל'. נְצֹלֶת היא חומר שאינו מנוצל בתהליך הייצור, אך אפשר להשתמש בו שוב ולא להשליכו. מילה זו משמשת גם בתחום הביטוח, במובן מה ששרד מרכוש לאחר נזק ששולם בעדו מלוא סכום הביטוח. מובן זה מתקשר גם למשמעות של הצלה. בפיזיקה נְצִילוּת היא היחס בין העבודה המופקת ממכונה לבין העבודה המושקעת בה, ויש למילה זו משמעות דומה בתחום הכלכלה.גם המילה נִצֹּלֶת משמשת במשמעויות קרובות, ויש לה גם משמעות מיוחדת בתחום הכימיה. מילה זו נוצרה במקור בלשון חז"ל (למשל: בראשית רבה סז ד) במובן 'פסולת, שאריות'.

בבניין הפעיל נוצר פועל נוסף מהשורש הזה, בדרך נטייה חלופית שבה האות נ' אינה נשמטת:

הִנְצִיל – ביצע פעולה כלשהי שנועדה להחזיר לשימוש מוצר שנפסל. פועל זה משמש גם ברפואה בהקשר של השתלת איברים, ונגזרו ממנו הפועל הסביל הֻנְצַל ושם העצם הַנְצָלָה.

אסיים באיחולי חודש אדר מלא שמחה וחג פורים שמח.

Read Full Post »

בעבר כתבתי כאן על השורש קל"ט, אך לא הספקתי לפרט על המשמעות המיוחדת של המילים הִקְלִיט והַקְלָטָה, משמעות שנגזרו ממנה עוד מילים רבות. כעת הגיע הזמן להשלים את החסר. שורש זה היה פורה מאוד ביצירת מילים עבריות לתיאור התפתחויות טכנולוגיות במאה השנים האחרונות. לא כולן נקלטו בשפה באותה מידה של הצלחה.

הפועל 'הקליט' שימש מעט בלשון הפיוט של ימי הביניים ואחר כך במובן 'הספיג, גרם למשהו להיקלט'. א"ד גורדון כתב: "הן באים אנחנו אל העבודה ואל הארץ לא רק על מנת להקליט ולהצמיח צמחים, לגדל בעלי-חיים, כי אם קודם כל בעיקר להיקלט, לצמוח, לגדול" (על המועצה החקלאית). בתקופת תחיית העברית החדשה פועל זה שימש גם במובן 'גרם לקליטה שכלית', כפי שאמר ביאליק בנאומו בוועידה הראשונה של "אגודת חובבי שפת עבר" ב-1916 : "כל זמן שלא נקליט את שפתנו בנשמת הילד – אין לנו תקווה לתחייה!" (על אומה ולשון), כלומר: נגרום לילד לקלוט את השפה העברית. בן-גוריון השתמש בפועל הזה בהקשר של קליטת עלייה: "רק עלייה בונה, יוצרת ומיישבת – מסוגלה להקליט ולהרחיב את כשרון הקליטה לעליה חדשה" (משמרות – עלייה, דבר; 1935).

עם הזמן קיבל הפועל 'הקליט' את המשמעות המודרנית של to record – לתעד צלילים ותמונות באמצעים טכנולוגיים, כלומר: לגרום לאמצעי אחסון כלשהו, כמו סרט הקלטה, לקלוט את הצלילים והתמונות. אז נוצרו גם צורת הסביל הֻקְלַט ושם הפעולה הַקְלָטָה. באנגלית הפועל to record שימש קודם לכן במובן 'לתעד, לרשום' ושם העצם record שימש במובן 'רשומה'. המשמעות ההיסטורית של הפועל הייתה 'לזכור' בעקבות הפועל הלטיני recordari. פועל זה מורכב מהתחילית re- במובן 'לשחזר, לשמור' ומהנטייה של המילה cor  במובן 'לב'; וביחד – 'לשמור בלב' במובן 'לשמור (משהו) בזיכרון'. בסוף שנת 1877 המציא תומאס אדיסון את מכשיר ההקלטה הראשון, הפונוגרף. מכשיר זה אפשֵר להקליט צלילים באמצעות חריטת קווים על גליל מסתובב. הגליל הזה כונה בשם record. כמה שנים אחרי המצאת הפונוגרף הומצא מכשיר הגרמופון. מכשיר זה השמיע צלילים שהוקלטו על גבי לוח עגול שטוח, שנקרא אף הוא record, ובעברית – תַּקְלִיט.

השורש קל"ט שימש ליצירת מילים עבור אמצעי אחסון נוספים של הקלטות. תקליטי מוזיקה קצרים שהוקלטו עליהם רק שני שירים כונו תַּקְלִיטוֹן. לימים הומצאה הקָסֶטָה, קופסת הפלסטיק המלבנית שהכילה סרטי הקלטה של אודיו או וידאו. האקדמיה ללשון קבעה למילה לועזית זו את החלופה קַלֶּטֶת. בפועל חלופה עברית זו שימשה בעיקר לקלטות וידאו, והדוברים המשיכו לקרוא לקלטות שמע (אודיו) בשמן הלועזי. בשנות ה-80 של המאה שעברה הומצא הקומפקט דיסק, מעין תקליט דיגיטלי קטן שאפשֵר 'לקרוא' את האותות השמורים עליו בשיטה אופטית בעזרת קרני לייזר. ב-1991 קבעה האקדמיה את המונח העברי תַּקְלִיטוֹר, הלחם של 'תקליט' ו'אור' לציון שיטת הקריאה האופטית. הציבור הרחב השתמש בעיקר במילה הלועזית 'דיסק'. מילה זו נגזרה באנגלית ובשפות אחרות מהמילה הלטינית discus, שנשאלה גם לעברית: דִּיסְקוּס (לוח שטוח עגול). המילה הלטינית הזאת נגזרה מהמילה היוונית diskos.

מהמילה 'תקליט' נגזרו מילים נוספות: תַּקְלִיטִיָּה היא ספריית תקליטים. המילה תַּקְלִיטָן נוצרה כחלופה למונח דִּי-גֵ'י, ראשי תיבות באנגלית של disc jockey, ביטוי ששימש במקור ככינוי לשדרני רדיו שהשמיעו תקליטים. ממילה זו נגזר הפועל תִּקְלֵט (מהשורש התנייני תקל"ט) במובן 'שימש כדי-ג'יי'. צורת הסביל מְתֻקְלָט נאמרת על מוזיקה המושמעת בידי תקליטן, למשל: "בחרנו ללוות את האירוע בשילוב של מוזיקה חיה ומוזיקה מתוקלטת". מפועל זה נגזר גם שם הפעולה תִּקְלוּט – השמעת מוזיקה בידי די-ג'יי. כיום המילה הלועזית 'די-ג'יי' משמשת בעיקר כדי לתאר את אנשי המקצוע המשמיעים מוזיקה במועדונים, ואילו החלופה 'תקליטן' מתארת את אלה שעובדים באירועים ובשמחות. גם הפועל 'תקלט' נמצא בתחרות עם הפועל 'דִּגָּ'ה', שנגזר מהמילה 'די-ג'יי' על דרך פעלים בגזרת ל"י/ה (כמו 'כִּסָּה'). צורת המקור של הפועל הסלנגי הזה היא הצורה הצפויה בגזרת הפעלים הזאת, 'לְדַגּ'וֹת', או הצורה הלא-תקנית 'לְדַגֵּ'ה' (כמו צורות מקור של פעלים בגזרת ל"א, כגון 'לְמַלֵּא').

מילים מהשורש קל"ט שימשו גם לציון אמצעי אחסון בתחום המחשבים. הדיסקט היה תקליט קטן מחומר פלסטי גמיש מצופה במשטח מגנטי מרובע. הוא שימש לאחסון תוכניות ונתונים למחשב, ואפשר היה להשתמש בו באמצעות כוננים מיוחדים. בעברית הוא כונה 'תַּקְלִיטוֹן', אם כי חלופה זו לא הצליחה להתחרות במילה הלועזית. המילה 'תַּקְלִיטוֹר' שימשה גם כחלופה עברית ל-CD-ROM, סוג נוסף של דיסק למחשבים, שהכיל יותר מידע ולכן התאים לאחסון מאגרי מידע גדולים ותוכנות מולטימדיה. גם מילון רב-מילים פורסם בשעתו על גבי תקליטור. בתחום המחשבים המילה 'תקליטור' שימשה באופן נרחב יותר מבתחום המוזיקה.

מהשורש קל"ט נגזר בבניין שִפְעֵל (בניין משני של בניין "פיעל" הפותח ב-ש) גם הפועל שִׁקְלֵט במובן ביצע רישום של חומר מוקלט. מפועל זה נגזר שם הפעולה שִׁקְלוּט. מילים אלה משמשות בעיקר בז'רגון הצבאי, ולצידן נהוגות המילים תִּמְלֵל ותִּמְלוּל, וכן המונחים הרשמיים של האקדמיה – תִּכְתֵּב ותִּכְתּוּב.

בשנות התשעים נגזרה מהשורש קל"ט מילה נוספת – קְלִיט, חלופה שקבעה האקדמיה ל'קליפ' (קיצור של 'וידאו קליפ', לפי video clip), סרטון וידאו המציג שיר. חלופה זו לא נקלטה כלל בקרב הדוברים.

בשני העשורים האחרונים חלה מהפכה בתחום, עם המעבר לקבצים דיגיטליים שאפשר להקליט אותם, להאזין להם ולצפות בהם במחשב או בטלפון החכם; וגם להקליט שידורי טלוויזיה באמצעות ממירים מתוחכמים. רוב אמצעי אחסון ההקלטות נזנחו, וכך גם המילים הלועזיות והעבריות ששימשו עבורם. דווקא התקליטים שרדו חלקית את המהפכה הזאת, וחובבי מוזיקה ממשיכים לשמוע אותם בפטפונים משוכללים.

Read Full Post »