Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘רוביק רוזנטל’ Category

אחת המילים המכוננות של העברית היום, אם לא ה-, היא המילה 'חבר'. גלומים בה רבדים-רבדים של השבטיות הישראלית לדורותיה, והיא מרובת שימושים. חבר הוא ידיד קרוב, חבר הוא בן-זוג, חבר הוא שותף לדרך או לרעיון, וחבר הוא מי ששייך לארגון או למוסד כלשהו. ריבוי המשמעויות הזה למילה אחת ייחודי לעברית.  

שורש המילה, חב"ר, הוא שורש שמי עתיק, במשמעות איחד, הפך פרטים נבדלים לאחד. אפשר למצוא אותו במשמעויות דומות באכדית, בפניקית, בארמית ובאתיופית. בערבית פירושה יעץ, נתן עצה.  גם במקרא יש לשורש הופעות לא מעטות. חָבַר בבניין קל, ומכאן הביטוי הצבאי 'לחבור אל כוחותינו'; חיבר בפיעל, התחבר בהתפעל, וגם פועל בביטוי הידוע על ירושלים ש"חוברה לה יחדיו". הופעה מוזרה משהו נמצא בספר איוב: "אחבירה עליכם במילים". בהופעות אחרות הפועל הוא 'הכביר מילים", הקשור למילה כביר, כך שייתכן שיש כאן טעות סופר.

המילה חָבֵר מופיעה 12 פעמים בתנ"ך, ומשמעותה בדרך כלל ידיד, אדם קרוב שיש איתו יחסים של חיבה וקשר מתמיד. לעיתים במשמעות חיובית: "חברים מקשיבים לקולך" בשיר השירים, ולעיתים בנזיפה: "שרייך סוררים וחברי גנבים" בישעיהו. כך במסכת אבות: "עשה לך רב וקנה לך חבר". ארקדי דוכין שר עם "החברים של נטשה", ואפרים שמיר שר לעומתו שהוא "חבר בחברת עצמי". אחד מספרי הזיכרון המכוננים אחרי מלחמת העצמאות הוא "חברים מספרים על ג'ימי". הפרידה מרבין שנצרבה בזיכרון הלאומי, בעקבות קלינטון ויועציו, הייתה "שלום, חבר", ובהמשך: "חבר, אתה חסר".

באנגלית נמצא הבחנה בין friend – ידיד, לבין boyfriend או girlfriend, בן-זוג או בת-זוג. הכוונה היא לבני זוג קבועים ללא נישואין, אך בז'רגון של ארץ ישראל העובדת, בעיקר בקיבוצים, בן-הזוג הנשוי נקרא 'חבר שלי' או 'חברה שלי', כדי לבטא סלידה מהמונחים 'בעלי' ו'אשתי'. הביטוי משמש גם ביחסי זוג של בני נוער.

השימוש ב'חבר' התרחב גם למערכות יחסים של שותפות גורל או רעיון, מעין מקבילה ל-comrade הרוסי-אנגלי. הוא בא לידי ביטוי בין היתר בביטוי האיקוני "כל ישראל חברים", המייצג את שותפות הגורל והסולידריות היהודית. המקור במסכת חגיגה: "ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, עיר שהיא עושה כל ישראל חברים", והוא מבוסס על ספר שופטים. הביטוי נקבע כשמה של אגודה יהודית שקמה בצרפת ב-1860, ועסקה בפעולות תרבות וחינוך. בקפיצה מעל דורות רבים אפשר לראות את 'חבר' במשמעות שותף לא אינטימי או אישי בעולם הרשתות החברתיות, ובמונח המפתח friend. אפשר גם לְאַנְפְרֶנְד – לבטל יחסי חברות ברשת.

'חבר' משמשת בהרחבה נוספת, ומתייחסת לכל אדם שהוא, לזולת באשר הוא. המשנה מדברת על "עבירות שבין אדם לחברו" שעליהן אין יום הכיפורים מכפר, בניגוד ליחסי אדם ואלוהים. המשפט הארמי המפורסם של הלל, שהוא לדידו "כל התורה על רגל אחת", הוא כידוע "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". לפעמים הזולת אינו אפילו אדם. ככתוב במסכת ברכות: "לפי שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימא".

מהשימושים הכלליים האלה הדרך לא התארכה לשימוש הייחודי של חבר בארגון או מוסד, באנגלית: member. זה החל בתנועת העבודה ושלוחותיה, שבה השימוש במילה היה טבעי: חבר קיבוץ, חבר הסתדרות ועוד. בעל שייכות פוליטית הוא 'חבר מפלגה', מי שמכהן בכנסת הוא 'חבר כנסת', ובבורסה נמצא 'חבר בורסה', מי שמתחבר למסלקת המעו"ף, והוא יכול להיות 'חבר מוביל', 'חבר מוגבל' או 'חבר נלווה'.

מפגש המשמעויות הזה בין החבר האינטימי והחבר הפורמלי-ארגוני הוליד גם ביטויים אירוניים, כמו 'חבר מביא חבר'. הוא שימש סיסמת פרסומת של קופת חולים מאוחדת בשנות התשעים, אך מקורו מוקדם יותר. חברות ותיקה ומתגמלת הייתה לאלה שהשיגו שותפות בקואופרטיב אגד ונקראו 'חברי אגד', ועל כך נאמר 'חברים יש רק באגד', כלומר, בשעת צרה אדם יכול לסמוך רק על עצמו.

קבוצה של חברים היא 'חֶבְרָה', מילה המופיעה בתנ"ך פעם יחידה, בספר איוב, ולא בקטע טוב: "וארח לחברה עם פועלי אוון". גם ל'חברה' רובדי משמעות. היא יכולה להיות קבוצת ידידים המקיימים 'חיי חברה', ויכולה להתייחס לכלל הבריות. 'איש חברה' הוא אדם המעורה בין הבריות. 'חיי חברה' הם הווי משותף של קבוצה או קהילה. הביטוי 'בחֶבְרָה טובה' מתייחס למי שנמצא בין אנשים ראויים, ולפעמים השימוש בו אירוני.

ביידיש כידוע מילים לא מעטות שמקורן עברי, וחלקן חזרו לשפת הדיבור הישראלי במשמעות ייחודית. אחת מהן, הנפוצה מאוד עד היום, היא חֶבְרֶה, במלעיל, כדברי "שיר השכונה": "איפה החבר'ה? הלכו לים". חבורה עליזה נקראה 'חֶבְרֶה לֵיצִים' שעליה אמר ביאליק כשתיאר את משחק הביליארד:  "חברה לייצים אוחזים עייצים ומגלגלים בייצים". ומיהו איש החברה היידישאי? החבר'המן. בגולה היו למילה שימושים שונים. חברֶה קדישא היא ארגון המטפל בקבורת הנפטרים היהודים, חֶבְרֶה ש"ס הייתה חברה ללימוד התלמוד שהתקיימה בעיירות אירופה. למילה היידישאית מתלווה חברתה הארמית בביטוי שנטמע יפה בעברית: חבריא.

הגלגול המשמעותי ביותר של 'חברה' הוא בתחום הכלכלה, כאשר המילה נטבעה כתרגום ל-company. מכאן מלא החלל הכלכלי-פיננסי בסוגי חברות מכל המינים, חברה אם וחברה בת, חברה פרטית וחברה ציבורית, חברת אחזקות וחברת הֶזנֵק, הלא היא החלופה העברית לסטארט-אפ. חברת מדף היא גוף עסקי בלתי פעיל הזמין לפעילות עתידית, וחברת קש היא גוף עסקי המשמש הסוואה לפעילות עסקית של גוף אחר. בדרך כלל מדובר כאן בתרגומי שאילה מאנגלית.

לצד הכלכלה, 'חברה' היא מונח יסוד במדע הסוציולוגיה, או בעברית – מדעי החברה. כך עוסקת האקדמיה והתקשורת בחברת מהגרים, חברת רווחה, חברת שוק, חברת שפע, וגם ב'שולי החברה'. אלה עומדים בתחתית המדרג שבראשו עומדת 'החברה הגבוהה', שהיא כבר מושג תקשורתי.

לצד 'חברה' לא נפקד מקומה של המילה 'חֶבֶר'. היא מופיעה שבע פעמים בתנ"ך, חלקן במשמעות התכנסות של ידידים, וחלקן במשמעות כישוף, ומכאן גם החובר – המכשף. חוקרי העברית סבורים שמדובר באותו רעיון, כאשר החוברים "מחברים בקסמיהם קשרים קסומים". גם כאן לא תמיד ההקשר חיובי. חֶבֶר מְרֵעים היא כנופיה, חבורת אנשים בעלי כוונות רעות. כאן יש כפל לשון מסוים – מרע הוא גם מי שעושה רעה, וגם רֵעַ, חבר.

שם תואר שפרץ לחיינו בעקבות החברה והחבר הוא 'חברתי'. בעוד 'חברותי' היא תכונה של אדם ידידותי, 'חברתי' מייצגת את הגורמים החותרים לאינטרס משותף של החברה, סולידריות ותמיכה הדדית. יסודם ב'אֲמָנה החברתית', ביטוי שנטבע על ידי ההוגה הצרפתי ז'ן ז'ק רוסו בשנת 1762.  'זכויות חברתיות' הן זכויות יסוד שנועדו לרווחתו החברתית של האדם, דוגמת הזכות לחינוך ולהשכלה, הזכות לדיור הולם, הזכות לבריאות. 'קוד חברתי' הוא מערכת כללים סמויה שבני אותה קבוצה חברתית נוהגים לפיה, והצעקה האחרונה: הרשת החברתית, שבה מתגודדים מיליוני אנשים ברחבי העולם ויוצרים ביניהם רשת של קשרים, תגובות ושיתופים, לטוב ולפחות טוב.

ובעברית כמו בעברית, שמות עצם ותואר יוצרים את המילה המופשטת, הכללית, באמצעות הסיומת -וּת, במקרה זה – חֲבֵרוּת. המקור בארמית במילה היפה 'חברותא', שגם אומצה לדרך לימוד משותפת בישיבות. מסכת תענית הולידה את הביטוי 'או חברוּתא או מיתוּתא': אין טעם בחיי בדידות. בני הנוער של פעם חיזרו באמצעות 'הצעת חברוּת', היום מציעים חברוּת במועדוני צרכנים למיניהם.

ל'חבר' מילה נרדפת מעניינת – אח. כך בתהלים: "כרע־כאח לי התהלכתי" (לה 14), ובמשלי: "בכל עת אֱהוֹב הרֵעַ, ואח לצרה יולד" (יז 17). מפסוק זה נולד הצירוף 'אח לצרה'. הקִרבה הזו מוכרת בשפות נוספות, ומשתקפת גם בתרגומי 'אחווה' המקראית, שמקורה ב'אח', brotherhood  באנגלית, וכך בגרמנית ובצרפתית. הזיהוי בין האח והחבר הוא הבסיס לפנייה הישראלית 'אחי', שיש לה שורשים בתנ"ך.

מן השורש חב"ר נגזרו מילים רבות, כולן חוברות למשמעות החיבור, ההפיכה של הרבים לאחד. ביניהן חוברת ומחברת ותחביר, חבורה ותחבורה. 'מחברת' מופיעה בתנ"ך בספר שמות, בבניית המשכן, במשמעות 'חיבור דברים', לצד 'חוברת'. בימי הביניים, בסוף האלף הראשון, נכתבו המילונים הראשונים בעברית, והם נקראו "מחברות". כאשר חיפשו חלופה עברית לקומפוזיטור הציעו את 'מחביר'. הישראלים לא התחברו, ו'מלחין' ניצחה אותה בהליכה.  

Read Full Post »

אחד הנושאים המעסיקים כל חייל סדיר באשר הוא, בלי קשר לדבקותו בצבא או לתפקיד שהוא ממלא, הוא זמן השירות, ובעיקר הזמן שנותר עד לסיום השירות. על פי מחקר השפה הצבאית שקיימתי כעבודת הדוקטורט, מדובר בשתי סוגיות הכרוכות זו בזו. זמן השירות, וההיררכיה בין 'צעירים' ל'וותיקים'.

מילת המפתח בסיפור הזה היא הנוטריקון פז"ם. פז"ם הם ראשי תיבות של הצירוף 'פרק זמן מזערי', המקביל לנוטריקון המקובל בצבא האמריקני TIG: time in grade. הכוונה היא לפרק הזמן המינימלי שיש למלא בתפקיד או דרגה מסוימת. בשפה הצבאית הלא רשמית זוכה פז"ם להוראה נוספת: הזמן שנותר לחייל בשירות הסדיר עד לסיום השירות. הצירוף 'הפז"ם דופק' מצביע על הזמן החולף של השירות. הוא בא לידי ביטוי גם בהרכב 'פָזָמוּלֶדֶת', אירוע לציון יום השנה לזמן שנותר לסיום השירות. החייל הוותיק הוא פשוט 'פז"מניק'.

סיום מחצית השירות נחשב בעל משמעות. ביחידות מסוימות נוהגים חיילים החל מן המחצית השנייה לשירות לשאת את הדסקית בצמוד לגב ולא לחזה, כדי להפגין ותק. ביטוי המיוחס לשלב זה בשירות הוא 'לגעת בקיר', בעקבות תרגול של טירונים הנדרשים לרוץ לקיר עמוסים בציוד, לגעת בו ולחזור. על פי הסבר אחר הצירוף לקוח מעולם השחייה.

שלבי הסיום של השירות מכונים בביטויים ניטרליים כגון שס"ן (שירות סדיר נוסף), 'מחזור אחרון' ועוד. הכינוי 'מחזור זונה' מתייחס למחזור בשלב מתקדם בוותק הצבאי, ומרמז על תחושת העייפות והציפייה לסיום השירות. מונח זמן נוסף המשמש בצהלית הוא 'קֶבַע דפוק', או בקיצור 'דפוק'. הוא מתייחס לחוק הצבאי שלפיו אדם שנשפט למאסר, תקופת מאסרו לא תיחשב בשירותו הצבאי, והשירות יארך מעבר לשנים שנקבעו בחוק.

תחושת המצוקה הכרוכה בשירות הארוך והתובעני מתבטאת בצהלית באמצעים מגוונים, בין היתר בפתגמי חיילים. כך בפתגם "אין כמו האוטו של אבא, האוכל של האמא, הפז"ם של סבא והפרופיל של סבתא". ערוץ אחר הוא שירי חיילים: "עצוב אני יושב/ ומחשב את פז"מי/ רוצה אני להשתחרר/ על ציודים להזדכות/ לחתום על טופס טיולים/ וסלמאת לצעירים!"

מצוקת השירות והציפייה לשחרור יצרו צירופי מפתח המשמשים בצהלית ורוֹוחים בקורפוס. חיילים נוהגים לצעוק יחד בהזדמנויות שונות את הסיסמה 'עד מתי'. ציטוט: "'עד מתי', צועק הסולן את שוועת הרובאים הנצחית. 'עד מחר', משיבה המקהלה בקולי קולות". על הקריאה חלים כללים נוקשים, והיא אסורה על חיילים שאין להם ותק מספיק. ביטוי חלופי בתפקיד זה הוא 'כמה עוד', והוא יכול להישמע גם בצעקה החלופית 'מאמא עוף'.

ההיררכיה של הוותק מתבטאת במילון מונחים שלם. בחיל הים, למשל, יש מערכת דרגות לא רשמית המעוגנת במסורת החיל. חייל המשרת שנה קרוי 'אבא', וביחס אליו החייל החדש הוא 'בן'. חייל המשרת שנתיים – 'סבא', כשהיחס של החייל החדש אליו מוגדר 'נכד'. החייל החדש זוכה לתואר 'אחרון ספינה', והוותיק – 'ראשון ספינה'.

קבוצת החיילים החדשים זוכה למגוון מרשים של כינויים. מילת המפתח בקבוצה זו היא 'צעיר'. צירופים המייצגים יחס מזלזל ואף בוז כלפי חיילים חדשים הם 'צעיר מת', 'צעיר פעור' ועוד. 'צעיר טוב' הוא חייל חדש המבין את מעמדו, 'צעיר חרא' הוא מי שמתמרד נגד מעמדו. דירוג הוותק אופייני לחיילים סדירים, אך ניתן לראות התייחסות אליו גם בדרגות הקצונה הנמוכות, בדרך כלל כלפי קצינים המשרתים עדיין בסדיר. מכאן הנוטריקון 'קציץ' בהוראת קצין צעיר.

לצד 'צעיר' קיימים מונחים נוספים המסמנים חייל שזה מקרוב בא. 'בשר טרי' הוא תרגום שאילה מאנגלית: fresh meat. הנוטריקון חפ"שׁ, חייל פשוט, מתייחס לחיילים חדשים, ודבק בו דימוי של חייל אדיש ונעדר אחריות ויוזמה, ומכאן גם הפועל להתחפשׁ, לפעול בחוסר יוזמה. 'ירוק' הוא שאילת משמעות מאנגלית. הביטוי 'ריח של בקו"ם' מתייחס לזמן הקצר שעבר מאז שהחייל הצעיר עזב את בסיס הקליטה והמיון (בקו"ם) שבו גויס. חיילים צעירים שהגיעו לחיל האוויר מבית הספר הטכני של החיל זוכים לכינוי 'ריח של טכני'. בחיל התותחנים זוכים חיילים חדשים לכינוי 'רעננים', ומפקד חדש בחיל השריון מכונה 'גוּר'.

כינוי נפוץ לחייל צעיר בעשור האחרון הוא 'צ'ונג'. מקורו כנראה במילה האנגלית young המקבילה לצעיר, או לכינויים לחייל צעיר בצבאות דוברי אנגלית כמו johny או john. לכינוי דבק מדרש ראשי תיבות: 'צעיר ונוטף גרבר'. הכינוי 'פִּיוֹן' מייצג זלזול בוטה באדם נחות דרגה. כך גם צלח"ד: צעיר לח ודביק. 'ביזון', ככל הנראה בהשפעת 'בילג'ון', הוראתו בחיל הים חייל חדש שתפקידו לנקות את שיפולי הספינה (בילג') השקועים במים. הכינוי 'במבה' מיוחס בעיקר לחיילות צעירות "שעוד לא ניקו את פירורי הבמבה ממסיבת הגיוס שלהן". הצירוף 'סיומת בזזזז' נוצר בשנות השבעים, עם המעבר של המספרים האישיים לשבע ספרות, והופעת הספרות הפותחות 220. ספרות אלה נקשרו למתח החשמלי (220 וולט), והחיילים הוותיקים נהגו לעבור לאורך שורת החיילים החדשים ולהשמיע זמזום: בזזזז. חיילים הנמצאים בשלבי הביניים בשירות זוכים לדרגה 'צעיר בכיר', ובראשי תיבות צב"ך, חייל המשרת ארבעה חודשים לפחות.

דרגת הוותק הרווחת בקורפוס לייצוג מי שמשרת זמן רב בצבא היא 'ותיק'. פז"ם משמשת במקרים אלה בייצוג דרגות הוותק. חייל ותיק הוא כאמור פז"מניק, והתשוקה לסיום השירות 'כאבים בעצם הפז"ם'. חייל בעל ותק מופלג העומד בפני שחרור קרוי 'עתיק' ובעבר נשמע גם 'פזמוזארוס'. לחיילים אלה דבק לעיתים הכינוי 'עציץ', המתייחס לאדישות של החייל הוותיק למתרחש סביבו.

ההיררכיה של הוותק מתממשת בין היתר במרות לא פורמלית שיש לוותיקים כלפי הצעירים מהם. היא מתבטאת בשורה של טקסים לא פורמליים המוטמעים ללא התערבות של גורמי הפיקוד. הסטטוס הנמוך של החיילים החדשים מתבטא במשימות שנואות ומשפילות. חלקן משימות שירות, ניקיון, עבודה במטבח וכדומה, וחלקן שירות ישיר לוותיקים. מכאן הכינוי 'מחמטוש': מחלקת מטבח ושירותים. משימות הצעירים מגולמות בפועל 'לטחון', ובצירוף 'טחינת צעירוּת', המייצג את המשימות המשפילות המוטלות על חיילים חדשים. כך נוצרו בחילות או חטיבות שונים כינויים כגון 'מש"ק נס' שתפקידו לעשות קפה לוותיקים, 'פיליפין' המרמז על תפקידי השירות המוטלים על החייל, וכן 'רץ קנקן', שתפקידו להכין ולהביא קנקני משקה למפקדים.

לעומת מצבם הנחות של הצעירים, יתרונות הסטטוס של הוותיקים מגוּונים ומגובים בכללים לא פורמליים. הפתגם הצבאי "צעירוּת קשה – ותיקוּת מתוקה" נועד לבסס את הממד הזה בהיררכיה. הצעיר ממלא את מקומו בהיררכיה בידיעה שהמעמד זמני, והוא ייהנה בבוא היום מהסטטוס הנחשק של הוותיק. הסטטוס של הוותיקים מתבטא בשחרור ממשימות המוטלות על הצעירים, הקלות בתביעות המפקדים, ציוד מיוחד, טקסי הפרדה ועוד. שלב הביניים בהיררכיה, 'צעיר בכיר', מתבטא גם הוא בשחרור ממשימות מסוימות. "שתוק צעיר", ובקיצור שְׁתְץ, הוא צירוף מקובל בהיררכיה של הוותק, המשמש כמעין פקודה לא רשמית, ונועד להעמיד את החייל הצעיר יותר על מקומו בסולם.

מאחר שלסטטוס של הוותיקים אין מעמד פורמלי, השמירה עליו כרוכה לעיתים במאבקים. מערכת הפיקוד אינה מגבה את ההיררכיה של הוותק, ולעיתים אף מתנגדת לה במפורש. עם זאת, המערכת נוטה להעלים עין מקיומה של ההיררכיה, אלא אם כן היא נחשפת באופן לא רצוי, או עוברת את גבול הסבירות.

Read Full Post »

לכל קבוצה חברתית, מקצוע, יישוב או משפחה עולם מונחים משלהם, שזר לא יבין. במרחב הישראלי התופעה בולטת, למשל, בשפת הצבא ובתוך חילות וחטיבות. לרופאים ז'רגון משלהם שנועד לשמור על כך שהחולים לא ממש יבינו את השיח ביניהם. עבריינים מדברים בקודים, ואדם מן היישוב מתקשה להבין את השפה המשפטית.

דומה שהעולם הסגור ביותר מפני כל מי שאינו שייך אליו במרחב הזה הם החרדים. אורח החיים המיוחד, מקבץ האמונות החמור והלימוד הנבדל יצרו מילון מונחים פנימי עשיר. אין כל דרך לנסות ולהבין את העולם החרדי בלי להתוודע לאוצר המילים הזה.

בין היתר מייצגת השפה מאפיין מרכזי של החברה החרדית, והוא ההיררכיה. המאפיין הזה מזכיר אולי את הצבא ושפתו, אבל שונה מאוד מהחברה הכללית, החותרת לשוויוניות ולהקטנת מעמד בעלי הסמכות. ההיררכיה מתקיימת גם בממסד החרדי, שבראשו "מועצת גדולי התורה" של אגודת ישראל, ו"מועצת חכמי התורה" של ש"ס. גם בתוך המועצות מתקיימת היררכיה בין ראש או נשיא המועצה, שהוא לעיתים גם 'גאון הדור'. עובדיה יוסף זכה בתואר הראשי מָרָן – מורנו, בארמית. אנשים שהוסמכו להוראה ייקראו 'רב', אך בתואר הזה דומה שיש בעולם החרדי, ובמידת מה גם הציוני-דתי, אינפלציה מסוימת. הציונות הדתית שותפה להיררכיה, הן בתוכה והן בעיני החברה החרדית.

לצד ההיררכיה הפורמלית-ממסדית מצביעה השפה על היררכיות פנימיות. אחת מהן היא כינויים המצביעים על מידת דבקותו של האדם במצוות. בקצה הסקאלה נמצא את המחמירים ביותר. כאלה הם ה'מחמיר', זה המרבה בקיום 'חומרעס', חומרות הלכתיות, וה'עויבד', קיצור של 'עובד האלוהים'. ההגייה היא מלעילית-אשכנזית. הכינוי מכיל לעיתים אירוניה וביקורת מרומזת. 'וְצידקוֹתכוּ' הוא אדם המפגין צדיקות יתר, בעקבות פסוק מתהלים: "מְשֹׁךְ חַסְדְּךָ לְיֹדְעֶיךָ, וְצִדְקָֽתְךָ לְיִשְׁרֵי־לֵב". חְנְיוֹק הוא מי שמחמיר במצוות, וכופה זאת על סביבתו. 'לָמֶד וָוניק' הוא אדם בעל אישיות מוסרית ללא דופי, בעקבות ל"ו הצדיקים שבמסורת היהודית, או 'לָמֶד וָו צדיק', אדם העושה מעשי צדיקות לראווה ולא לשם שמים.

ההיררכיה של הקיצוניות נוגעת גם בקבוצות בתוך העדה. 'הָעֵדה', במלעיל, היא העדה החרדית במאה שערים הנחשבת קיצונית מכולן, ורק נטורי קרתא קיצוניים ממנה. 'רֶבּ אהרל'ך' הם חסידי ישיבת תולדות אהרן, שגם להם מוניטין בדבקות יתר. הם מכונים גם 'זברות' בהתייחס לחליפות הבגדים המפוספסות. 'לוּבָּביצֶ'ר' הוא חסיד חב"ד, ולעיתים הוא 'משיחיסטי', איש הפלג בתנועת חב"ד המאמין בכך שהאדמו"ר מלובביץ' הוא המשיח.

הבְּרַסלָבים הם חסידים הנוהים אחר תורתו של הרב נחמן מברסלב. הדבקות שלהם בדת היא בקצה המחמיר, אך אורח חייהם והפולקלור שלהם פונים לעולם הרגש, השמחה והריקוד. 'חֲבָקוּק' הוא כינוי לקבוצה חסידית המערבת סגנונות דתיים שונים, ראשי תיבות: חב"ד, ברסלב, קוק. בתווך, בין החרדים ואנשי הציונות הדתית, ניצבים החרד"לים, חרדים-לאומיים, קבוצה הולכת וגדלה. אנשי הציונות הדתית מכונים בפי החרדים בזלזול 'מזרוֹחניקים' או 'מזרחיסטים', בעקבות "הפועל המזרחי". 'משרפה' היא ישיבה הפועלת להפיכת מזרוחניק לחרדי.

בציונות הדתית מתקיימת הבחנה בין בוגרי הישיבות השונות. כאן מדובר בעיקר ביוקרה. 'מֶרכַּזניק' הוא בוגר או תלמיד ישיבת מרכז הרב, הנחשבת לספינת הדגל של ישיבות הציונות הדתית, שאותה הקים הרב קוק. 'גוּשׁניק' הוא בוגר ישיבת גוש עציון, הנחשבת למצטיינת, אקדמית ומתונה. 'הר המורדים', במלעיל, הם תלמידי ישיבת הר המור. 'הֵסדרניק' הוא תלמיד או בוגר ישיבת הסדר.

ההיררכיה האתנית בציבור הדתי-חרדי ידועה. ההפרדה בין אשכנזים וספרדים מתבטאת בהפרדה בבתי כנסת, במוסדות לימוד ועוד. הספרדים קרויים 'אוכלי קטניות', בעקבות ההיתר לספרדים לאכול קטניות בפסח, לעומת האיסור לאשכנזים. 'חצי חצי' הוא בן למשפחה מעורבת, אשכנזית-ספרדית, הנחשב בדרך כלל שידוך לא אטרקטיבי. 'משוכנז' הוא כינוי גנאי לספרדי הנוהג על פי דרכי האשכנזים, נקרא גם: משתכנז. כינוי לא מחמיא הוא 'קרֶמבו': ספרדי בחיצוניות, אשכנזי בעולמו הפנימי.

מכאן ואילך מתפזרת ההיררכיה של הדבקות בדת ומתפרשת בספקטרום מתרחב והולך. 'חרדי לַייט' הוא חרדי שאינו מדקדק במצוות. 'חרדי מחמד' הוא יהודי חרד המעורה בעולם החילוני, לא תמיד הדבר מתקבל בברכה. 'דתי דתי' הוא יהודי המקפיד מאוד בשמירת מצוות, בעוד 'דתי לַייט' אינו בין המקפידים. 'דָתילוֹני', רחמנא ליצלן, הוא דתי בתהליכי חילון. יש גם 'חרדים מוֹדֶרנים', דתיים בעלי עמדה מתירנית יחסית בשאלות הלכה.

מידת הדתיות מתאפיינת בפריטי לבוש והופעה. המחמיר 'הולך עם ציצית בחוץ', מקפיד שלא להכניס את ציציותיו לתוך מכנסיו. לעומתו מי ש'נוגע בזקן' מקצץ ומסדר את זקנו, ומכאן שיש לכאורה פגם במידת הדתיות שלו, על פי חב"ד. מסדר הכיפות והכובעים הוא סממן היררכי מרכזי. החרדי מן הזרם המרכזי ואילך יקפיד על מגבעת וכן שטריימל לאירועים חגיגיים. 'כיפה שחורה' מייצגת דתי חרד או בתהליך התחרדות. 'כיפה סרוגה שחורה' מייצגת דתי הנמצא בין הציונות הדתית לבין החרדיות, לצד 'כיפה סרוגה', סמלו של הדתי הלאומי. 'כיפה גרוש', קטנה עד זעירה, מייצגת דתי מתון, או בתהליכי יציאה בשאלה.

יש גם סממני התנהגות. 'שומר נגיעה' הוא מי שמקפיד במצווה שאין לגעת בבנות המין השני בתהליך החיזור. אורי אורבך המנוח הזכיר את הביטוי 'זוג חקלאי' – זוג ההולך במרחק כזה שטרקטור יכול לעבור ביניהם. הם מכונים גם 'בַתְקָה וקֶלִיקָקוּ', הלא הם בתיה ואליהו, על פי המסורת המתפתחת, המוגזמת בעיני רבים, להימנע מכל אזכור של השם המפורש. 'שוחה מעורב' הוא מי שאינו מחמיר במצוות, על פי ההלכה שאין לשחות יחדיו, גברים ונשים. 'חפיפניק' הוא דתי-לאומי בתהליכי ירידה דתית.

קבוצת החוזרים בתשובה זוכה גם היא למגוון היררכי, בעיקר בהתייחסות לתהליך החזרה. החוזר מצוי 'בתהליכים', 'מתחבר' ו'מתחזק', מונח שהזוכה לתפוצה רחבה. השלב האחרון הוא 'בדת', נאמר על מי שהשלים את תהליכי החזרה בתשובה: "הוא בדת, היא עוד מתחזקת".

מכאן נודדת ההיררכיה אל אלה שמעבר לגדר החרדית. על הצועד החוצה אומרים שהוא 'הוריד את הפאות' או 'ירד מהדרך'. מי שהשלים את היציאה בשאלה מכונה דתל"ש – דתי לשעבר. החילונים מכונים 'חופשים' או פרייערים, ביידיש: חופשיים, אגב, ללא קשר למשמעות פרייער בסלנג הכללי. לחילונים שמורים כינויי הגנאי הקשים ביותר. הרב ש"ך כינה אותם בנאום מתוקשר "מגדלי שפנים וחזירים". כינוי נפוץ כלפי החילונים הוא 'אנטישמי'. החילוני 'חשוד על הכול', 'מופקע', ובקצה המקולל: 'מחשֶמוֹניק', אויב היהדות הדתית, רשע מרושע. עליו אומרים "ימח שמו וזכרו". כך כינו אישים כמו טומי לפיד ויוסי שריד.

ההיררכיה מתקיימת גם בעולם הישיבות. תלמיד ישיבה נקבע על פי כשרונו, וגם על פי חריצותו. בראש ההיררכיה עומד 'השפּיץ של הישיבה', התלמיד הטוב ביותר, גאוות הישיבה. 'בעל כישרֶן' הוא תלמיד ישיבה מבריק ומהיר תפיסה. 'חצי עילוי' הוא תלמיד מוכשר אך חסר ריכוז והתמדה. על תלמיד ישיבה שקדן ורציני הרואה את עתידו בלימוד תורה אומרים שהוא 'עושה שטייגען', מטפס. ה'מתמיד', במלעיל, משקיע שעות רבות ורצופות בלימוד תורה, והוא זכור מפואמה של ביאליק בשם זה. 'יְשׁיבישֶׁר' הוא תלמיד ישיבה למדן. כנגד אלה עומדים השַבַּבְּניקים, נוער חרדי חסר מסגרת, בעקבות ערבית: שַׁבָּאבּ (נוער), וכן ראשי תיבות ממגילת קהלת: "שמח בחור בילדותך". הם גם זכו לסדרת טלוויזיה משובחת.

מעמד תלמידי הישיבה משליך ישירות על עולם השידוכים, המעסיק מאוד את הרחוב החרדי. על הנער המבוקש, בדרך כלל תלמיד ישיבה מצטיין, אומרים ש'שוברים לו את הדלת'. לעומתו על מי שלא זכה לשידוך או משפחתו אינה בעלת מעמד ראוי נאמר ש'קשה זיווגו', בעקבות מסכת סנהדרין: "קשה לזווגם כקריעת ים סוף". 'אתרוגית' היא נערה מבוקשת לשידוכים, הנחשבת בעלת סגולות מיוחדות.

לאחר שנמצאה 'המיועדת' ונעשה התחקיר הראוי על מעמדו של החתן וסגולותיו, מסכימים על אירוסין ב'ווֹרט', הסכמה על אירוסין, מילולית ביידיש: מילה. טקס האירוסין שבו 'שוברים צלחת' קרוי גם 'תנאים', ומכאן מגיעים לחתונה המיוחלת. התהליך הזה יצר את אחד הביטויים האופייניים לחברה החרדית: המָלָג, 'מיועד להיות גיס', מעמד משפחתי שבין הווֹרט והחתונה.

Read Full Post »

מה מספרת לנו שפת התנ"ך על אבותינו הקדמונים, אנשי התנ"ך? ככל שיורדים לעומקם של סיפורי התנ"ך מגלים שבני ישראל היו דומים לנו הרבה יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות. אחד התחומים שבהם הדבר בא לידי ביטוי הוא עולם הרגש. התנ"ך מציג קשת רחבה של רגשות, ומציע לעברית החדשה כמעט את כל הדרוש לתחום הרגש. רגשות הבאים לביטוי חלקי בשפת התנ"ך הם מה שניתן לקרוא 'רגשות ביניים'. כזה הוא הרגש 'אכזבה', מילה שחידש איתמר בן אב"י, ולצידו המילה החדשה יותר 'תסכול', אם כי הן קרובות לביטוי המקראי 'מפח נפש'.

התנ"ך רצוף סיפורי אהבה וגילויי אהבה. המילה 'אהבה' מופיעה 40 פעם, השורש אה"ב מופיע 208 פעם. אהבה מופיעה ביחסי גברים ונשים, ביחסי משפחה, באהבת האל את עם ישראל ובאהבת המאמין היהודי את אלוהיו. צירופי לשון מציגים את האהבה כרגש השלם ביותר, 'אהבת נפש', 'אהבת עולם' ועוד. צירופי לשון אחרים מלמדים על הקשר בין האהבה לבין יחסי המשפחה. אל האהובה פונים "אחותי כלה". 'דוֹד' הוא האהוב וכן בן המשפחה, 'דודים' זו אהבה ארוטית.

ל'אהבה' מעט נרדפות בתנ"ך, והן נקשרות לחיבה ולרחמים. 'רחמים' הוא התרגום המקובל והשכיח של אונקלוס לאהבה ולפעלים הקשורים בה. עם השנים התרחקו הרחמים והאהבה: רחמים היום הוא יחס חמלה לאדם נזקק. הפועל לחבב מופיע בתנ"ך פעם אחת, והוראתו מסופקת. הסלנג הישראלי דווקא מציע מבחר עשיר של פועלי אהבה. דלוק עליה, שרופה עליו, וכמובן מת/מתה עליה/עליו. המרחק בין אלה לבין גילויי האהבה הבוערת בתנ"ך אינו רב. גיבורת שיר השירים אומרת: "סַמְּכוּנִי בָּֽאֲשִׁישׁוֹת, רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים, כִּי־חוֹלַת אַהֲבָה אָֽנִי".

'שנאה', ניגודה של 'אהבה', מופיעה 17 פעמים בתנ”ך. השנאה כמו האהבה משמשת ביחסי אנוש, ביחסי משפחה, ביחסים עם האל, ביחסו של אדם לחייו. השימוש במילה חביב על קהלת רואה השחורות, והיא חוזרת ומופיעה בתנ"ך ביחסי העמים ובסכסוכים השונים. 'שונא' היא גם מילה נרדפת ל'אויב', בדרך כלל האויב הפוליטי. 'אויב' נקשרת למילה המקראית הנרדפת לשנאה, 'איבה'. 'משטמה' מופיעה פעמיים בספר הושע. 'שטנה' מופיעה פעם אחת בעזרא בהוראת דיבה, והיא הנגזרת מ'שטן', המלאך המקטרג.

מעמדה של הקנאה בשפה ייחודי, ואין לה נרדפות. שם התואר 'קַנָּא' מיוחס לאלוהים. רוב הופעות 'קנאה' מתייחסות לחשד לבגידה, כלומר, לאהבה שהופרה לאדם אחר, לאלוהים, או בתוך המשפחה. בעברית החדשה התפצלו בשדה הקנאה שני שמות עצם: קנאה בתנ"ך, קַנָּאות מלשון חכמים. 'קנאה' משמשת בעיקר ביחסי אדם וחברו: קנאה ברכוש, בהצלחה. 'קנאות' נגזרת משם התואר קַנָּא. על פי שימושיו בתנ"ך זהו שם תואר חיובי בהיבט המוסרי, והוא מיוחס רק לאלוהים. עיקר השימושים בשם התואר ובמונח קנאות מתייחסים היום בשיח היהודי לקבוצות דתיות קיצוניות, שאינן מקובלות גם על חלקים גדולים בציבור הדתי ואפילו החרדי.

בעוד שלאהבה, לשנאה ולקנאה אין כמעט מילים נרדפות בתנ”ך, זה אינו המצב בצמד הרגשות שמחה ועצב. בתנ”ך מופיעות עשר מילים המבטאות שמחה: שמחה, ששון, גיל, גילה, חדוה, רינה, אורה, משוש, עלז, עליצות. גם לעצב שורה מרשימה של מילים נרדפות: דאבה, דאבון, מגינת לב, מועקה, יגון, תוגה ושם התואר נוגה, נכאים, עוצֶב, עיצבון, עצבת, שיממון במשמעות דיכאון, תמרורים. המילה הנפוצה 'צער' היא משנאית, ומשמעותה שם כאב וסבל.

כמו לשמחה ולעצב, וביתר שאת, יש לרגש הפחד מילים נרדפות רבות. לצד 'פחד' נמצא בתנ"ך את המילים אימה, אימתה, בהלה, חיל, חילה, רעדה, ביעות, בלהה, בעתה, דאגה, חלחלה, חרדה, חת, חיתה, חתת, יראה, מגור, מורא, מורך, פלצות, רתת והצירוף 'פיק ברכיים'. תהליך הקליטה של הנרדפות האלה בעברית החדשה מתפצל. חלק מהמילים נעלמו, בעיקר צורות משניות כמו אימתה, חיתה, חתת וחילה. אחרות נוכחות במשלב הספרותי, כמו רעדה, מורא, מורך במסגרת הצירוף 'מורך לב', מגור ובלהה. 'דאגה' הצטרפה ל'חשש' שמקורה בתלמוד כצורה מתונה של פחד מפני הבאות. 'בהלה' משמשת לתיאור פחד מתפרץ בעקבות אירוע בלתי צפוי, בעוד 'חרדה' מתייחסת לאירועים עתידיים נעלמים. 'חלחלה' היא תגובת פחד וזעזוע. 'בעת' בעקבות בעתה משמשת בתחום הרפואה כחלופה עברית ל'פוביה', ומכאן מחלות פחד שונות: בעת גבהים, בעת זרים, בעת חוצות וכדומה. 'אימה' היא סוגת יצירה בקולנוע ובטלוויזיה. היראה והחרדה התבדלו לתחום האמונה ועבודת אלוהים. הצירוף 'יראת שמיים' מקורו בלשון חכמים.

גם לרגש הכעס נרדפות רבות בתנ"ך: חימה, זעם, זעף, חרון, אף, עברה, קצף, רוגז. לאלה מצטרפים הצירופים 'חרי-אף', וכן 'סר וזעף'. יש גם ביטויים המעידים על כעס כבוש: מורת רוח, מרירות ומררה. שימושי 'אף' בביטויי הכעס מדמים את נשיפת האף הנמרצת של האדם הכועס. 'חֵמָה' משמשת מספר פעמים במשמעות רעל או ארס הנחשים, כמו "חֲמַת נָחָש" בתהלים.

בקֶשֶת הרגשות יש לשים לב לקטגוריה חשובה שבה מיטשטש הגבול בין החברתי והפסיכולוגי, בין המרחב הציבורי לבין חיי הנפש. במרכז עומדות מילות הצמד הדיכוטומי בושה וכבוד. 'בושה' מופיעה ארבע פעמים בתנ"ך ומבטאת מצב נפשי, שעל פי התיאור מכסה את האדם או את פניו. 'חרפה' מייצגת את מצבו של האדם בחברה, ובו בזמן את המצב הנפשי הכרוך בכך. רגש נוסף שגם בו מיטשטש התחום בין הפרטי והציבורי, בין החברתי והתיאולוגי, הוא האשמה. סוגיית הבושה עלתה למרחב הציבורי בעשור השני של שנות האלפיים, עם התגברות הנוהג לחשוף את קלונו של אדם, בצדק ושלא בצדק. ברשת האינטרנט ובעיקר ברשתות החברתיות השונות, התופעה נקראת באנגלית shaming. על פי קביעת האקדמיה ללשון המילה העברית המקבילה היא 'בִיוש', אף כי אין בה ייצוג לאופי האינטרנטי של התופעה.

גם רגש הכבוד לא עבר שינוי מהותי בשימושיו בעברית החדשה, אך יש לו מעמד בתחום הגינונים והנימוס, וזאת בהשפעה ברורה של שפות שונות. כך בפניות הנפוצות 'בכבוד רב' או 'לִכבוד', 'כבודו' המקובל בבתי המשפט, או קריאת השבח 'כל הכבוד!'. הפנייה הדיבורית 'בְּכָבוֹד' נהגית במלעיל. הפנייה האירונית 'עם כל הכבוד' היא פתיחה לדברי ביקורת והתנצחות.

מונח נוסף מחבר את עולם הרגש להקשר החברתי: הסליחה. השורש סל"ח מתייחס בתנ”ך לאלוהים, ולעיתים רחוקות לכוהניו ונביאיו. 'סליחה' היא חלק מדין הדברים הדתי: אלוהים מתכוון או מתבקש לסלוח, כלומר, לוותר על עונשו של האדם או העם החוטא. מילת האחות התלמודית של 'סליחה' היא 'מחילה'. בתלמוד היא מתייחסת לאלוהים, אבל גם לתחום היחסים בין אדם לחברו. עם השנים עברו ‘סליחה’ ו’מחילה’ הרחבות ושינויי משמעות. בתחום הבין-אישי בקשת סליחה לא נועדה לוויתור על עונש, אלא ציפייה שהזולת לא יחשוב על המבקש מחשבות רעות, שהן מעין עונש פסיכולוגי. לעומתה ‘מחילה’ היא ויתור על עונש, ‘מחילת עוונות’, ומכאן הגיעה אל השפה המשפטית.

‘סליחה’ נותרה בעלת משמעות דתית מובהקת רק בצורת הרבים. ‘סליחות’ הן פיוטי בקשת כפרת עוונות, הנאמרים או מושרים לקראת ראש השנה ויום הכיפורים. מימי תחיית הלשון משמשת ‘סליחה’ כמילת התנצלות, וכאן ניכרת השפעת השפות האירופיות למיניהן. בשיח הישראלי 'סליחה' נשמעת לפעמים כמילה ריקה מתוכן, ואפילו אלימה.

ולסיום, רגש ששינה הקשר: ביטחון, המופיע במקרא ארבע פעמים וקשור באמונה עמוקה באלוהים. דוד בן-גוריון התעקש לקרוא כך למשרד לענייני צבא ומלחמה. הוא הבין שזה בעצם תפקיד הצבא: להשרות בציבור את רגש הביטחון.

Read Full Post »

לוח השנה מחולק בדרכים שונות. לחודשים, חודשי ירח וחודשי שמש. לשבועות ולימים. הוא נקבע בתרבות ובפולקלור על פי החגים. דומה שהחלוקה הקדומה והבסיסית ביותר היא לעונות השנה. בעברית, כמו בתרבויות רבות אחרות, החלוקה היא לארבע עונות: סתיו, חורף, אביב וקיץ. השפה מגלה שהחלוקה הזו אינה מובנת מאליה.

'עונה' היא מילה תלמודית נפוצה. היא מופיעה בתנ"ך, בספר שמות, בהקשר לימי המחזור של האשה: "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ, וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". היא מקבילה למילה הארמית עונְתא, וניתן לקשור אותה למילה התנכית 'עֵת', כאשר המילים המקבילות ל'עת' בשפות שמיות שונות מכילות נ' אחרי ע'. המשמעות המקובלת של חלוקה לתקופות חקלאיות היא תלמודית. הנוסח המקובל במקורות לחלוקה לעונות הוא 'תקופות השנה'. כך במדרש: "ועוד להבדיל ארבע תקופות השנה".

העונות מאופיינות על פי שלושה מדדים: אקלימי, חקלאי, ואורך היום והלילה. ארבע העונות המקראיות הן על פי שמן, גם בהשוואה לשפות שמיות עתיקות, עונות חקלאיות. החורף הוא עונת איסוף הפרי, והוא מקביל לסתיו של היום. בערבית חַ'רַפַ פירושו לאסוף את הפרי מהשדה, והמילה ח'ריף פירושה סתיו. סתיו, לפי השפה האכדית, היא העונה של השקיית הגשמים, ושמה קשור כנראה לפועל שתה, הקיים גם בשפה זו. מכאן שסתיו הוא בעצם החורף שלנו, זמן הגשם. זאת גם על פי ההופעה היחידה של 'סתיו' במקרא: "כִּי־הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר, הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ". אביב הוא הזמן שבו יוצאים הניצנים והצמחים הראשונים, בעקבות המילה אֵב, שפירושה צמח צעיר, ומכאן 'חודש האביב', כלומר, חודש צאת הניצנים. קיץ הוא זמן הבשלת הפרי, בדגש על הבשלת התאנים, ומכאן גם זמן קטיף התאנים.

בהיבט האקלימי מדובר בתנ"ך בשתי עונות בלבד, עונת החום ועונת הקור. בפרשת נח נכתב: "וְקֹר וָחֹם, וְקַיִץ וָחֹרֶף". בתהילים נכתב: "אַתָּה הִצַּבְתָּ כָּל גְּבוּלוֹת אָרֶץ, קַיִץ וָחֹרֶף אַתָּה יְצַרְתָּם". פרשן המקרא מן המאה ה-19, רש"ר הירש, מזכיר טענה מדרשית בעניין: "עונות השנה והיממה לא נהגו כסדרן בימי המבול; משום כך ניתנה כאן הבטחה: לא יהיה עוד מבול שני, ולא יחול שינוי במהלך הרגיל של העונות. לדעת ר' יצחק בבראשית רבה (לד, יג) היו זורעים לפני המבול רק אחת לארבעים שנה. היה אביב תמיד, והעונות היו שוות זו לזו".

האם כל אלה מעידים שלאביב ולסתיו לא היה מעמד של עונה עצמאית במקורות? עיון במקורות מגלה שזה אינו המצב. בלוח השנה יש דווקא לסתיו ולאביב מעמד מיוחד. בהם נקבעו ראשי השנה האלטרנטיביים (תשרי וניסן), ומתקיימים ימי חג ממושכים וחשובים. במשנה יש מחלוקת גדולה מתי נברא העולם – בתשרי או בניסן. ניתן להניח שכאן להתקצרות והתארכות הימים הייתה משמעות, באשר באביב ובסתיו מציינים את ימי השוויון בין היום והלילה.

בשפות שונות קוראים לאביב ולסתיו 'עונות מעבר', תקופה של מזג אוויר מעורב בין תקופות מובהקות. 'קיץ אינדיאני' הם ימים חמים במיוחד בסתיו, אחרי תום הקיץ. ההופעה הראשונה המתועדת של הצירוף היא בספר משנת 1777 העוסק בהשפעת השלג על החקלאי האמריקני. הספר מכנה כך שלב שלפני גשם, המלווה בעשן ובאווירה נעימה האופיינית לסוף הסתיו, אך אינו שופך אור על הקשר של הצירוף לאינדיאנים. הפרשנות המקובלת היא שתנאי מזג אוויר כזה נחשפו לראשונה באזורים שבשליטה אינדיאנית.

עונות השנה הן מקור לדימויים רבים, לפתגמים ולצירופי לשון. כפי שהשנה נחלקת לעונות, כך על פי הדימויים נחלקים חיי האדם לעונות. דימויי גיל משווים את חיי האדם לעונות השנה. האביב נחשב בדרך כלל תקופת הילדות והנעורים, ועל אדם צעיר אנחנו אומרים שהוא 'באביב ימיו', לעתים בהספדים על מת צעיר. הסתיו והחורף דומים לתקופת הזקנה, גם בביטוי הנדיר 'סתיו חייו'. למרות זאת, כאשר אומר איוב: "כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי בִימֵי חָרְפִּי" (כט 4), והוא מתכוון דווקא לתקופה שבה היה צעיר. הרמב"ן מפרש את הפסוק: "ויקראו ימי הנעורים ימי חורף, כי החורף בראשית השנים, וימי הזקנה כנגד הקיץ שהם ימי האסיף". חיי האדם נספרים בדרך כלל באמצעות האביב: "בן עשרים אביבים", אם כי נוטים לפעמים להתחכם באמצעות עונות אחרות.

יש גם דימויים היסטוריים. אביב העמים הוא תקופת ההתעוררות והצמיחה של תנועות ליברליות ולאומיות רבות באירופה, במהלך המאה ה-19, סביב שנת 1848. 'האביב של פראג' הוא המרד האנטי-סובייטי שהתרחש בצ'כיה בשנת 1968, והסתיים בכיבוש המדינה מחדש בידי מדינות הגוש המזרחי.

שפות רבות מספרות לנו כי "סנוּנית אחת אינה מבשרת את האביב", כלומר, אין ללמוד מאירוע בודד על תופעה כללית העומדת להתרחש. כך ביידיש וצרפתית. באנגלית אומרים דווקא 'סנונית אחת אינה עושה את הקיץ', וכך בגרמנית. מקור הפתגם במשל של איזופוס מן המאה השישית לפני הספירה. צעיר אחד בזבז את כל ירושתו ונותר לו מעיל אחד בלבד. לפתע ראה סנונית והחליט שהגיעו ימות החמה, ומיד מכר את המעיל. כעבור זמן מה חזרו ימי הקור, והוא למד על גופו מה שאומרת האמרה. הפילוסוף היווני אריסטו מצטט את האמרה בספרו "האֶתיקה הניקומאכית".

ואיך נולד שמה של העיר העברית הראשונה, תל אביב? היא מופיעה במקרא כשמה של עיר בבלית דווקא, "תל אביב שעל נהר כבר" ביחזקאל. כאשר תרגם נחום סוקולוב את ספרו של הרצל "אלטנוילנד", הוא קרא לו "תל אביב": תל – עתיק (אלט, בגרמנית), אביב – חדש (נוי). בדיונים על שם העיר ב-1910 ההשראה לשם הייתה מסוקולוב, לא מיחזקאל.

'חורף' מופיעה בתנך שבע פעמים. עמוס מוכיח את העשירים וקובע: "וְהִכֵּיתִי בֵית־הַחֹרֶף עַל־בֵּית הַקָּיִץ". בחורף הימים מתקצרים, ועל כן נולד 'שעון חורף', לעומת 'שעון הקיץ'. בחורף ידועה תאוות הנמנום, ומכאן 'שנת חורף', כדרך הדובים. החורף מקשה על היוצאים למלחמות, וכך נולד הביטוי 'גנרל חורף', בהשראת הצאר ניקולאי הראשון, שליט רוסיה, שאמר בשנת 1853: "יש לרוסיה שני גנרלים שבהם היא יכולה לבטוח, גנרל ינואר וגנרל פברואר", כלומר, אף אחד לא יעז לתקוף את רוסיה הקרה והמושלגת בחודשי החורף.

ומה הותיר לנו הסתיו: את הפרח סתוונית, את מצב הרוח הסתווי, ואת השיר הנפלא "רוח סתיו" שכתב יחיאל מוהר ושר אריק איינשטיין. כמה משוררים גזרו מ'סתיו' פועל חדש. אמיר גלבע: "עלים נושרים, כי יִסְתָו". ראובן אבינעם: "בקבר לבבי אשר הִסְתִיו". ושלונסקי: "כיער שהֻסְתָו". 'מֻסְתָו' משמש במשמעות עגום וקודר.

המילה 'קיץ' מופיעה בתנ"ך 20 פעמים, ומתייחסת גם לימי החום וגם להבשלת הפרי. בלשון חכמים הקיץ נקרא גם 'יְמות החמה'. ביטוי מקראי נאה הוא 'כבִכּוּרה בטרם קיץ', במשמעות דבר נדיר, יפה ומושך. המקור בישעיהו: "כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ אֲשֶׁר יִרְאֶה הָרֹאֶה אוֹתָהּ, בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה", כשהכוונה לתאנה הנקטפת לפני שהבשילה בזכות יופייה. ומהן 'בֶהרות קיץ"? אלה נמשים. 'בהרת' כמילה בודדת מצויה במקרא. ברנר כתב: "ובהרות-קיץ היו בפניה, בהרות-קיץ!"

אחד מכינויי הקיץ הוא 'עונת המלפפונים', כשהכוונה לתקופה שבה לא מתרחשות פעילויות בעלות עניין. המקור באנגלית: cucumber time (זמן המלפפונים), ובעקבותיה בגרמנית: Sauregurkenzeit (זמן המלפפונים החמוצים). באנגליה של סוף המאה ה-17 נהגו עשירי הארץ לעזוב את מחוזותיהם ופרשו לבתי קיץ, ולחייטי האצולה לא נותרה עבודה. חייטי האצולה נקראו מלפפונים (וגם 'כרובים') עקב היותם צמחוניים. הצירוף הגרמני היה מקובל על הסוחרים בברלין, וגם על העיתונאים כבר במאה ה-19, ונזכר במכתב שנשלח אל המשורר גֵתֶה בשנת 1821, בקשר לעונת השפל בתיאטרון. בשיח הישראלי הוא נקשר בעיקר לספורט, כאשר בתקופת הקיץ מתקיימות פגרות בליגות החשובות, ועיתונות הספורט מסתפקת בדיווחים חסרי עניין. בין ערביי ישראל קרויה תקופה זו כך מאחר שמתקיים בה קטיף מלפפונים אינטנסיבי, המחייב גם שחרור נערים מלימודיהם. בדומה קרויה עונת מסיק הזיתים מַוְּסִם קַטְף אֶלְזַיְתוּן.

Read Full Post »

השפה מתפתחת בין היתר באמצעות דימויים. מילה מספרת לנו על דבר מה, ובאמצעות הכוח המדמה אנחנו מעניקים לה משמעות נוספת, מרחיבים את מוטת הכנפיים שלה. בדרך כלל התהליך חד-כיווני: מהפיגורטיבי, המוחשי, אל המופשט.

מהם מקורות הדימויים? אלה הדברים הקרובים ביותר אלינו, היומיומיים, בסיס החיים והסביבה. גוף האדם. השפה. בעלי החיים. הנוף. גרמי השמים. וגם הבית שבו אנו חיים. 'בית', למשל, הוא דימוי רחב יריעה לעניינים רבים, וכך גם הקירות, החדרים ועוד. ועד כמה שזה מפתיע: גם הרהיטים. ובראשם שלושה: השולחן, הכיסא והארון.

המילה 'שולחן' מופיעה 71 פעמים במקרא. יש לה קרובות משפחה בשפות שמיות שונות, ביניהן תלחן באוגריתית. שולחן הוא הרהיט הניצב על רגליו ומשמש לסעודה, לכתיבה ועניינים נוספים, למשל, 'שולחן הניתוחים' ברפואה. לשולחן הכתיבה, תרגום שאילה מגרמנית: Schreibtisch, הציע אליעזר בן-יהודה את המילה מַכתֵבה, אך השימוש בה נמוך יחסית. בתיאורי הנוף מוכר גם הר השולחן, שפסגתו שטוחה ורחבה.

ההרחבה הראשונה המתבקשת היא סביב שולחן האוכל. כאן השולחן כבר אינו הרהיט, אלא הארוחה עצמה. 'פותחים שולחן', כלומר, מזמינים אנשים לסעודה. המקור בלדינו, צרפתית ועוד. אדם המוזמן להתארח, לפעמים באופן קבוע, 'סועד על שולחנו' או 'סמוך על שולחנו' של המזמין. 'שולחן מלכים' הוא סעודה המעידה על עושר רב. המקור תלמודי, בעקבות הצירוף המקראי 'שולחן המלך', שלא לדבר על הביטוי הנפוץ 'ארוחת מלכים'. ומהם נימוסי שולחן? נימוס הוא כידוע עניין של גאוגרפיה.

'שולחן הדיונים' הוא הדיון עצמו, 'שולחן הממשלה' הוא דיוני הממשלה, אם כי אריק שרון אמר ליגאל ידין בדיון על ההתנחלויות "אני אפשיט אותך עירום ועריה על שולחן הממשלה", ואולי התכוון לשולחן הפיזי. ומהו 'שולחן עגול'? זהו דיון שבו לכל הצדדים מעמד שווה. מקור הצירוף במסדר אנגלי אגדתי, שנועד לשמור על המלך ארתור. אביריו ישבו עם המלך בשולחן עגול כדי להדגיש את ערכם השווה של המסובים.

'שולחן' מזוהה עם תחומי מקצוע שונים. 'שולחן המערכת' הוא דימוי לעבודת העיתון. 'השולחן הירוק' הוא דימוי לעולם המשפט, ו'שולחן החול' – המקום שבו מתַרגלים קרבות ותרחישי מלחמה. במקרים אלה הביטוי אירוני: החלטות או תרחישים שהמציאות טופחת על פניהם.

שולחן הוא הבירוקרטיה בכבודה ובעצמה, הפקידים ועבודתם. מנכ"ל חדש דואג שיהיה 'שולחן נקי', מצב שבו כל הנושאים העומדים על הפרק טופלו ונפתרו. אזרח נואש שהפקידים מאכזבים אותו 'דופק על השולחן', ואם זה לא עוזר – 'הופך שולחנות'. כאשר מדובר בכסף, השולחן הוא הבנק עצמו, ומכאן הביטוי התלמודי לבנקאי או החלפן – 'שולחני'. בימי הביניים נקראה הבנקאות 'שולחנוּת', בספרות התחייה נקרא הבנק 'בית שולחנות', וכן 'שולחנייה'.

השולחן הוא המקום הפומבי. מה שעושים בגלוי מתרחש 'על השולחן', ומה שמנסים להסתיר – 'מתחת לשולחן'. כאן נכנס גם שולחן הקלפים למשחק: מי שחושף את סודותיו ודעותיו 'שם את הקלפים על השולחן'.

גם להלכה היהודית שולחן משלה, "שולחן ערוך", ספר הלכות יהודי מאת יוסף קארו מן המאה ה-16, שבו ארבעה סדרים. בעקבות הספר הביטוי מתייחס במקרים רבים למערך סדור ומפורט של כללי התנהגות. שם הספר מסתמך על צירוף מיחזקאל: "וְיָשַׁבְתְּ עַל מִטָּה כְבוּדָּה, וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ לְפָנֶיהָ". יש גם 'שולחן ערוך חמישי', דעות עממיות בענייני הלכה, נוהגי חיים. ביידיש אומרים: "לכל יהודי השולחן ערוך שלו", כלומר, כל אדם נוהג על פי הבנתו והרגליו.

כיסאות רבים לשפה. חלקם מציגים דרכי ישיבה שונות, כמו כיסא גלגלים, כיסא נדנדה, כיסא נוח, ולהבדיל, לא עלינו: כיסא חשמלי. בל נשכח את המקום החשוב 'בית הכיסא'. במשנה נכתב: "בית כסא של כבוד, וזה היה כבודו: מצאו נעול, יודע שיש שם אדם. פתוח, יודע שאין שם אדם". מכאן הביטוי המכובס 'בית הכבוד'. הרהיט מקובל מאוד במקרא: 135 הופעות. ברוב השפות המקבילות הוא מכיל ר': כַּרְסָא בארמית כבר בספר דניאל, וכן באכדית ובערבית. מכאן נגזרה המילה המחודשת 'כורסה', שהביאה לנו את בטטות הכורסה, אלה היושבים שעות ובוהים במסך הקטן. המקור באנגלית: couch potato.

הכיסא מדמה מצבים יומיומיים. אדם מופתע או נדהם 'נופל מהכיסא'. בסיפור על עלי הכוהן נכתב כי אחרי ששמע על מפלת ישראל במלחמה נגד הפלשתים, ועל כך שארון האלוהים נשבה, "וַיִּפֹּל מֵעַל הַכִּסֵּא אֲחֹרַנִּית בְּעַד יַד הַשַּׁעַר, וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת". אדם שנותר אדיש לשמע ידיעה כלשהי 'לא נופל מהכיסא', אבל כאשר הוא שומע דברים לא נוחים הוא 'מתכווץ בכיסאו'.

מעבר לכך הכיסא הוא הדימוי המוביל לשלטון, שררה ומעמד. אנשי ציבור "יעשו הכל כדי לשמור על הכיסא". שרי ממשלה, על פי אריק שרון, לא יוותרו בשום פנים על "כיסאות מעור צבי". מי שאינו מוכן לוותר על מעמדו 'נדבק לכיסא', ומי שממלא תפקיד בלי להביא תועלת 'מחמם כיסא'. נושא שאינו זוכה לטיפול המתאים מפני שהיה תלוי בכמה גורמים 'נופל בין הכיסאות'. 'כיסאות מוזיקָליים' הם חילופי תפקידים בתוך ארגון. מקור הצירוף במשחק בתרבויות שונות שבו מחליפים המשַחֲקים כיסאות תוך כדי סיבוב, כשמשתתף אחד נותר תמיד ללא כיסא.

הכיסא עולה מדרגה, והוא סמל לשלטון המרכזי, העליון. כאן נכנסת לתמונה הגרסה הקצרה, 'כֵּס', המופיעה פעם אחת במקרא בצירוף 'כס יה'. כס מלכות, כס המשפט, כס השלטון וגם כס המפקד. ומעל כולם 'כיסא הכבוד', מושב האלוהים, ובהרחבה, מקום הנשמר לאדם המכובד ביותר באירוע. המקור בירמיהו: "כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ". ועל מה יושב האדם המושפל, האחרון בהיררכיה? על ההדום לרגלי המלך או המנהיג, ככתוב בישעיהו: "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי".

הרהיט המשלים את השלישייה הוא הארון. המילה מופיעה 201 פעמים במקרא, בדרך כלל בתחום הקודש. 'ארון הברית' הוא הארון שבו נשמרו לוחות הברית במשכן ובמקדש, והוא גם 'ארון העדות'. 'ארון קודש' הוא תיבה בבית הכנסת שבה שוכן ספר התורה. ואילו 'ארון הספרים היהודי' הוא מכלול היצירה היהודית, מן המקרא ועד ספרות השאלות והתשובות בת ימינו. הצירוף נטבע על ידי הסופר חיים באר בשנת 1983, בעקבות שירו של ח"נ ביאליק "לפני ארון הספרים", ומיוחס גם לסופר חיים הזז.

לצד אלה נקשר הארון לשני עניינים: מוות וזהות מגדרית. 'הארון' הוא ארון המתים או ארון הקבורה, תיבת עץ שבה מוטמן הנפטר, שאינה חביבה על ההלכה היהודית. בתנ"ך מדובר בקבורה מצרית, קבורת יוסף: "וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ, וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם". 'המסמר האחרון בארון' הוא אירוע המחסל סופית מפעל, ארגון, תוכנית וכדומה, ביטוי בכמה לשונות. בגרמנית מתייחס הניב למי שגורם רוגז וטרדה לזולתו, ובכך מקצר את ימיו.

הביטוי הנפוץ 'יצא מהארון' מתייחס למי שחושף את נטייתו המינית. הניב נטבע בשנות השישים על ידי החזית לשחרור ההומוסקסואלים בארצות הברית, בין היתר בסיסמה Out of the closets and into the streets! (מהארונות אל הרחובות!). הומוסקסואל שהסתיר את נטיותיו כונה בעקבות זאת closet homosexual או closet queen.

ליציאה מהארון קדם ביטוי רחב יותר, 'שלדים בארון', אירועים מביכים או מפלילים בעברו של אדם. מקור הניב בסיפורי אצילים שרצחו אנשים והסתירו אותם בתוך ארון נסתר בארמונם. הסופר הצרפתי אונורה דה-בלזק תיאר מוות של אלמנה, שהייתה ידועה כמי שמתאבלת זה עשר שנים על מות בעלה שנפטר במזרח. בשעת מותה גילתה שבעלה הנרצח קבור מתחת לרצפת חדרה. הסופר האמריקני אדגר אלן פו חזר בסיפורים שונים על המוטיב של קבורת אדם שנרצח בתוך קירות הבית או במרתף. בתקשורת הפעלתנית של ימינו יש מי שעסוק בחיפוש שלדים בארון של יריבים פוליטיים, וכל המרבה למצוא הרי זה משובח.

Read Full Post »

לסלנג הישראלי מאפיינים שונים שהתגבשו לאורך מאה השנים האחרונות, ולמעשה, מאז שהדור השני של בני המהגרים, שהעברית הייתה שפתו הראשונה והטבעית, עמד על דעתו. הסלנג הוא יצירה חופשית שכמעט אינה כפופה למגבלות לשוניות או אידיאולוגיות, אלא פועלת לפרוץ אותן. כמו כן הסלנג פועל כמעט בכל שדה סמנטי, ומאתגר את הלקסיקון הנורמטיבי. לצד זה הוא פעיל בקבוצות חברתיות או מקצועיות מגוונות. בהיבט הלשוני הסלנג הישראלי מתייחס באופן מובהק לשפות זרות משפיעות, ובראשן יידיש, ערבית פלסטינית ואנגלית אמריקנית.

הסלנג עובר תהליכים מהירים יחסית של התיישנות וחידוש. עם זאת, גם החידוש מתחולל ברובו בתוך המגמות המסורתיות שלו, ובשדות הסמנטיים שבהם פעל בעבר. שדה סמנטי שהתפתח במהירות ומשפיע על השפה הכללית הוא שפת הניו אייג', השפה הרוחניקית, שצמחה בעיקר בשנות התשעים. כמו כן יש מהלכי שינוי בסוציולקטים ובשפות מקצועיות, וביניהן שפת הצבא, שפת החרדים ועוד.

הסלנג שואב משלושה מקורות עיקריים. המקור הראשון הוא מילים בשפות שונות הנקלטות בין הישראלים במשלב הדיבורי, מילים שאולות. למשל, 'כיף' ו'סבאבה' מערבית, 'קוטר' ו'תכלס' מיידיש, 'אקשן' ו'ג'ינג'י' מאנגלית, או 'פוסטמה' מלדינו. הערוץ השני הוא ביטויים מתורגמים, תרגומי שאילה. גם כאן, כמו במילים השאולות, יש שאילות רבות שאינן סלנג, ומה שקובע הוא השימוש בהן במשלב המתאים. תרגומי שאילה מלווים את השפה לאורך כל חייה. 'מה נשמע' ו'חושך מצרים' מיידיש, 'כל הכבוד' מערבית, 'לא עושה שכל' מאנגלית ועוד. הקבוצה השלישית היא מילים וביטויים מקוריים בעברית שזכו למשמעות חדשה המשמשת בסלנג: 'בא לי', 'חבל על הזמן', 'נעל' במשמעות טיפש ועוד.

אז מה התחדש בסלנג הכללי בשני העשורים האחרונים? המרכיב הלועזי של הסלנג הוא עדיין המאפיין המרכזי. בתחום המילים השאולות יש ירידה במעמד היידיש, בעוד המעמד של הערבית הפלסטינית יציב. לצד אלה יש עלייה ברורה במעמד האנגלית האמריקנית. היא כבר עשרות שנים השפה הזרה שישראלים נחשפים אליה בשלל ערוצים ופלטפורמות, ולכן העלייה הזו טבעית ומתבקשת. מילה בשימוש עולה היא 'דוּש' או 'דוּשבאג', כינוי לגבר דוחה. השימוש הזה מבטא לא רק את הדי תנועת 'מי טו', אלא את הדחייה המתמשכת של הסלנג המאצ'ואי, שאפיין את הסלנג הישראלי והעולמי בעבר, ובהחלט לא נעלם עדיין. 'סוואגֶר' הוא אדם המתנהג בביטחון גובל ביהירות, והתנהגותו ייחודית ומרשימה. אפשר לשמוע גם את מילת הקריאה swag. חברים קרובים ובעיקר חברות הן 'בֶּסטיז', מן המילה האנגלית best, ומכאן גם bff – best friends forever. ביטוי שחדר לשיח ונכנס בהדרגה למשלב התקשורתי הוא 'רילוֹקֵיישֶן', עזיבת הארץ לזמן ארוך או לצמיתות. כותרת בכלכליסט: "חולמים על רילוקיישן? ייתכן שפספסתם את הטיסה". ובל נשכח את 'או מיי גוד', קריאת התפעמות והפתעה, בעיקר בצורת הקיצור הנפוצה או.אם.ג'י. בדוגמאות האלה יש תפקיד הפצה מרכזי לשפת הרשת.

לצד האנגלית הגלובלית מתבססת בעשורים האחרונים השפעת הניב המזרחי, שמקורו בעיקר בעולי צפון אפריקה, בתיווך בני הדור השני והשלישי. ההשפעה ניכרת גם באוצר המילים, וגם בתחביר ובהגייה. לצד 'חנון' ו'פרחה' הוותיקות, הצטרפו מילים כמו 'בּאשֶל' שהתפשטה מן הסלנג הבאר-שבעי, המתייחסת לאדם או עניין יבש וחסר טעם. פַג'עָן הוא אכלן כפייתי. יש גם פיתוחים של 'כפרה', שיש לה כבר ותק לא קטן: כַּפָּרִית, כפרונת ועוד.

תרומה מעין יידישאית בולטת לסלנג היא הסיומת -וּש. היא נצמדת לשמות פרטיים ולמילים רבות: היוּש וביוּש (היי וביי), אימוש ואבוש (אמא ואבא), אינסטוש ופייסוש (אינסטגרם ופייסבוק) ועוד ועוד. היא הולידה גם הכפלות כמו 'אנשנושים', 'חדשדושים' ועוד. את התופעה הביאו לָעולם הבלוגים הוורודים של הפקצות, שכיכבו בראשית המאה הנוכחית.

האנגלית חודרת יותר ויותר באמצעות תרגומי שאילה. 'אני על זה' מקורו בביטוי האנגלית: I'm on it; הוא מצטרף ל'זה מרגיש לי' הוותיק, ולסדרת ביטויי 'לקח'. היום לא רק לוקחים חלק אלא גם לוקחים מקלחת, לוקחים שיעור ועוד.

ואולם, המגמה הבולטת יחסית היא הרחבת המשמעות של מילים ופעלים בעברית מקורית, שזלגו לעבר הסלנג. פועל מוביל הוא חָפַר, שהחליף את נדנד וניג'ס. בתצורה ערבית נוצר גם שם התואר חפראווי, הלא הוא הטרחן, או בפשטות חפרן. החופר הוא גם זה ש'אוכל את הראש'. המתנשא, תחום האהוב על מעצבי הסלנג החדש, 'עף על עצמו', וגם 'חש את עצמו', או בקיצור: "מה אתה חש?" 'מי ישמע' הוא ביטוי בתפוצה מתגברת של הקטנה וזלזול כלפי דברים שנאמרו על ידי הזולת. הביטוי התגלגל לפרסומת ליוגורט: "מי ישמע, להקפיץ קצת קישוא בתנור. בלגן". זהו ככל הנראה קיצור של "מי שישמע יחשוב שמדובר בעניין גדול… אבל הוא ממש לא". קיצורים כאלה מאפיינים גם את 'חבל על הזמן' הוותיק' ואחרים. 'נודר' היא מילת אישור, התרגשות והעצמה: "נודר באימא שלי שלא אני עשיתי את זה, נודר".

בקבוצת הסלנג המתחדש עלייה משמעותית בהרחבת המשמעות של שמות תואר. 'בדוק', במשמעות בוודאי, ללא ספק. 'הזוי' שהפך כבר לקלישאה לכל עניין שלילי. 'קל' ברור, פשוט, אין בעיה, בהשפעה ישירה של סטטיק ובן אל. 'קשוח' פירושו קשה, מאתגר, עמוס באירועים: יום קשוח, פגישה קשוחה.

שדה שהתרחב התרחבות מרשימה בסלנג הוא שדה המעצימים. ככלל הסלנג הישראלי מספק מאז ומתמיד עשרות רבים של מעצימים, והרשימה כאמור מתרחבת. בראשם 'קסום' ו'מאמם'. 'אח על מלא' הוא חבר טוב, אדם אהוב. 'אין דברים כאלה' מדבר בעד עצמו. 'אם לא הָ-' הוא קיצור של היגד בנוסח "הוא טוב, אם לא הטוב ביותר". מעצים נפוץ הוא 'ברמות', וכן 'ברמות על', ואפילו 'ברמות של כלה'. המלחמות האחרונות הולידו מעצים חיובי חדש: 'טילים', במלעיל. ויש גם מעצימים שליליים כמו 'חרדות'. ציטוט: "טוניקת טריקו משהו חרדות". הביטוי הדו-לשוני 'של הלַייף' משלים כמעט כל עניין: עוגת גבינה של הלייף, הפדיחה של הלייף ועוד. יש לומר שיש גם עלייה במעמד המקטינים כמו 'בקטנה', 'סוג של', ועוד.

המהפכה הדיגיטלית, ומה שקרוי 'שפת הרשת', הולידה שרשרת פעלים חדשים, רובם ככולם נשענים על פועל אנגלי. לאַנְפֵל – להפסיק מעקב בטוויטר בעקבות unfollow. ללַייקֵק – להביע תמיכה בפרסום בפייסבוק באמצעות כפתור לייק. למַנשֵן – להתייחס לאזכור בהודעה של מישהו אחר: בעקבות mention. לפַברֵט – לסמן הודעה, גולש, תמונה וכדומה באמצעות כוכב בטוויטר או ברשת כלשהי, בעקבות  favoriteועוד רבים.

הפקצית, שכבר נזכרה באימוץ הסיומת היידישאית -וּש, וגם הולידה את השימוש ב'אוֹ אֶם גִ'י', תרמה גם את 'חיימשלי', ובקיצור, 'חיים', מילת אהבה המתפשטת בסלנג הכתוב והמדובר. מילת מפתח בפקצית היא 'מושלם': המשפחה מושלמת, החיים מושלמים ומכאן פיתוחים. 'מושי' הוא חמוד, מתוק, וכן שאילה מאנגלית: mushi, בהוראת חמוד, רך, ובהשפעת "מושי מושי", 'הלו' ביפנית, שהופיעה בפרסומת יפנית ששודרה בארץ. הצורה הנפוצה ביותר היא הקיצור 'מוּש', ובמסגרת משפט סיכום נלהב: היה מוש.

ולסיום, אחת המגמות המעניינות היא זליגה של מונחי סטלנות, הז'רגון של מעשני הסמים הקלים, לסלנג הכללי. יש לכך שורשים מוקדמים, אך המגמה התעצמה בעשורים האחרונים. 'גזור' התייחסה במקור למעשן כבד של סמים קלים. היא התרחבה למשמעות מי שעושה מעשי שטות, וזאת בקונוטציה חיובית. 'דוּדָה' היא צורך פיזיולוגי בסם שהתרחב למשמעות חשק עז כלשהו: "יש לי דוּדה לשוקולד". 'מאנצ'ייה' היא מזנון או מסעדה למזון פשוט בהשפעת 'מאנצ'יז', נשנושי מזון בעקבות דחף אכילה פתאומי לאחר צריכת סם. 'מסטול' הוותיקה, המתייחסת למי שמצוי תחת השפעת סמים, התגלגלה למשמעות כללית של אדם מבולבל, המתנהג כמו שיכור. 'סאחי', שפירושה בשפת הסטלנים צלול, מי שאינו נמצא תחת השפעת סם, מתייחסת למי שמתנהג בצורה רצינית בסביבה קלת דעת, ומסרב להתחבר לסביבתו וליהנות. ואילו 'שרוט', מילה שנאמרה בעבר על אדם פגוע בנפשו בעקבות שימוש בל.ס.ד., התרחבה למשמעות דפוק, מי שמתנהג בצורה לא מקובלת. והרי כולנו שרוטים, במידה זו או אחרת.

Read Full Post »

ברשימות קודמות עסקנו בשתי תופעות הקשורות בדמיון בין מילים. הומונימים הם מילים זהות אבל הזהות הזאת מקרית, ומקורות המילים שונים. הומופונים הם מילים הנשמעות זהות לאוזן ישראלית, אבל הכתיב שלהן שונה. התופעה המשלימה היא הומוגרפים, מילים הנכתבות באופן זהה אבל שונות בהגייה.

גם התופעה הזו אינה אופיינית רק לעברית. כך מספר לנו טקסט המתחיל בשאלה "חשבת שהאנגלית היא שפה קלה" על הומוגרפים והומונימים. לצד הומונימים כמו polish – גם להבריק וגם פולני, או present – נוכח וגם מתנה, יש גם הומוגרפים. למשל, במשפט the wind was too strong to wind the sail מופיעה פעמיים המילה wind. הראשונה, במשמעות רוח, נהגית וִוינד, השנייה, במשמעות ליפוף או גלילה נקראת וַויינד. desert יכולה להיקרא מדבר (דֶזֶרְט) או ראוי, מגיע (דִיזֶרְט).

אנגלית רצופה בהומונימים, אך תופעת ההומוגרפים בה נדירה יחסית. זה אינו המצב בעברית. כ-37% מן המילים שאינן מנוקדות יכולות להיקרא ביותר מהגייה אחת, ובדרך כלל, גם יותר משתיים או שלוש. למשל, המילה דבר הבלתי מנוקדת יכולה להיקרא דָבָר, דָבַר, דִבֵּר (גם כפועל וגם בשם עצם), דְבַר, דֻבַּר, דֶבֶר, דַבֵּר. לשמות העצם נוכל להוסיף את מילית היחס מ': מִדָבָר, מִדֶבֶר, ואליהן יתווספו עתה מִדְבָּר, מְדַבֵּר, מְדֻבָּר ועוד.

הסיבה לפער הבולט הזה בין העברית והאנגלית ושפות הודו-אירופיות נוספות היא שהעברית העתיקה, שעליה מיוסדת העברית של ימינו, לא כללה בכתב סימנים לתנועות. זה היה כתב של עיצורים. היוונים, שאימצו את השיטה הכנענית-פיניקית 'אות אחת=הגה אחד' (עיצור או תנועה), עמדו על הבעיה ולכן נתנו לחמש אותיות מעמד של תנועות. סימנים ראשונים לניסיונות כאלה בעברית נוכל למצוא באותיות אהו"י המפורסמות, אימות הקריאה, המופיעות כבר בתנ"ך. אלא שהשימוש במקרא באותיות אהו"י כתנועות אינו סדיר. כך המילה קול מופיעה במקרא ברבים בשלוש גרסאות: קֹלֹת, קוֹלֹת וקֹלוֹת, הצורה העכשווית 'קולות' אינה מופיעה ביניהן. למעשה, גם בלשון חז"ל ואפילו בימי תחיית הלשון נמנעו כותבי העברית מאימות קריאה במקרים רבים, במה שקרוי 'כתיב חסר', וגם בן-יהודה, שהיה בעל חושים חדים ותעוזה, גילה כאן שמרנות לא אופיינית. הכתיב המלא, או בנוסח 'הכתיב חסר הניקוד', פתר לא מעט בעיות, ויצר חדשות. למשל: דִבֵּר ייכתב דיבר, דֻבַּר ייכתב דובר. 'דובר' כבר יוצר הומוגרף חדש עם דוֹבֵר, מעגל קסמים ממש. פתרנו את המילה תֹכֶן באמצעות ו' ויצרנו תוכן, והוא כבר מתמגרף עם התוכֵן, האסטרונום העברי, או תוֹכָן, תוּכן ועוד.

גם מי שמאמץ שימוש נבון באימות הקריאה יודע שהן מציעות פתרון חלקי. ראשית, אימות הקריאה מייצגות יותר מתנועה אחת. אם הקריאה א' יכולה להיקרא בתנועת o – ראש, תנועת a – ראשי, תנועת i – ראשון, ותנועת e – ראשית. ו' יכולה להיקרא o או u, י' יכולה לייצג חיריק או צירה מלא, ה' – קמץ או צירה ואפילו תנועת o  – איפה. זאת נוסף על כך שהאותיות האלה מייצגות גם עיצורים. אבל הבעיה הרצינית יותר, שאין לה למעשה פתרון, היא התנועות שאימות הקריאה אינן מספקות להן פתרון, ובראשן a ו-e. דָבָר, דֶבֶר, דַבֵּר ואחרות ייכתבו זהות, ושום אם קריאה לא תושיע אותן.

לכאורה, מוקש גדול מזה אי אפשר לשים בפני מי שמשתמש בשפה העברית. כאשר הטקסט מנוקד הבעיה אינה קיימת, הניקוד הוא התחליף העברי לעיצורים. מדוע בעצם שלא ננקד את השפה מראשית ועד כלה ונפתור את הבעיה? עובדה שילדים בראשית קריאה ועולים חדשים זקוקים לניקוד כמעין קביים. התשובה נעוצה במסורת העברית ובתרבות הכתיבה. הניקוד אינו טבעי לעברית. הוא נוצר ממסורות שהציעו דרך לקריאת התנ"ך, וכאשר קיבל את עיצובו הסופי במסורת הטברנית הוא גם התשתית לתורת הצורות העברית. אבל הכתיב המנוקד דורש מיומנות רבה, הוא מסורבל ולא במקרה יוחד לעניינים מוגדרים: שירה, שבה הגייה מדויקת של כל מילה הכרחית, ספרי ילדים, מילונים ועוד. הניקוד מעניק לטקסט מעין הדרת כבוד, והוא גם אסתטי ואהוב על גרפיקאים. ואולם, יודעי ניקוד מעטים מאוד, והניקוד הוא מלאכה הדורשת ידע רב ודקדקנות. מנקד הנתקל בחוצות העיר בניקוד לא מיומן סובל עוויתות פיזיות.

הסיבה העיקרית לכך שהומוגרפים אינם נתפסים כבעיה של ממש למרות התפוצה העצומה שלהם בעברית היא הידע הלשוני המצטבר של דובר וקורא עברית. כאשר אנחנו נתקלים בהומוגרף, כאמור, אחת מתוך שלוש מילים בכל טקסט שהוא, אנחנו מפענחים את האפשרות הרלוונטית על פי ההקשר. במשפט כמו "בימי הביניים פרצה מגפת דבר", ברור שאין מדובר באף אחת מהאופציות הרבות של דבר, אלא רק בדֶבֶר. הפענוח הטבעי והמהיר של האפשרות המתאימה בהומוגרף הוא מיומנות הנרכשת אצל המשתמשים בעברית מגיל צעיר. למשל, לדובר עברית סביר אין בעיה לפענח אף אחד מהמשפטים הבאים:

  • בקיבוץ שלי יש ברכה נהדרת שפתוחה כל הקיץ.
  • הרב העניק לי ברכה כשסיפרתי לו על מחלתי.
  • אמי ברכה אותי ליום הולדתי.
  • ברכה של המטפלת הייתה זקוקה לניתוח.

ועדיין, כאשר נכתב טקסט שאינו שירה אבל לכותב ולעורך יש עניין שייקרא בשטף, הולך ומתפתח פתרון ביניים והוא הניקוד החלקי. בעבר נדחה מטעמי שמרנות, היום הוא מקובל מאוד.

יש גם סוגיה ייחודית והיא מילים לועזיות. הן מוכרות פחות, והסיכוי לשגות בהגייה שלהן ללא ניקוד רב יותר. ועל כך מסופר הסיפור הבא על מתרגם לרוסית שהצליח להרוס בדיחה יהודית באשמת הומוגרף: "עולה חדש יורד מהאונייה בחיפה עם שלושה מקררים, וכדי לקבל פטור ממס הוא מסביר לפקיד המכס לשם מה הוא צריך אותם:  מקרר אחד בשביל מזון חלבי, שני – בשביל מזון בשרי. 'בשביל מה השלישי?', שואל המוכס, – 'בשביל מעיל הפרוָוה שלי' – עונה העולה". פרוֶוה, למי שאינו יודע, היא מילה ביידיש, פּארעווע, מילה מוזרה שאיש אינו יודע מהיכן הגיעה לשפת האם האשכנזית מכולן.

Read Full Post »

אחד המדרשים הלשוניים העשירים ומרחיבי הדעת בלשון חז"ל הוא מדרש האותיות של רבי עקיבא. המדרש מתייחס ל-22 אותיות האלף בית, ומוצא בכל אחת מהן סימנים הקשורים לאמונה באל ולדבקות בתורה. המדרש מתייחס לצורתה של האות, לשמה, ולשאלה מדוע אלוהים לא הסכים לברוא בה את העולם, ובחר באות ב'. בכל פעם שאות נפסלת על ידי אלוהים מספר המדרש כי היא "יצאה מלפניו בפחי נפש". כדרך המדרש כל קביעה כזו מתבססת על פסוקים שונים. ולהלן מקבץ טעימות.

השם אל"ף, קובע המדרש, מלמד שאמרה תורה אמת, ראשי תיבות של "אמת למד פיך", גם על פי שמות האותיות למ"ד ופ"א. ראשי תיבות אלטרנטיביים: "אפתח לשון פה". אל"ף הוא הקדוש ברוך הוא: "כשם שהאל"ף ראש לכל האותיות, כך הקדוש ברוך הוא ראש לכל המלכים כולם". הוא גם "אלוף ברוב אלפי מלך". גם צורת האות מעידה על כך: "ומפני מה ראשו של אל"ף זקוף ועומד ויש לו שתי רגלים כבני אדם? מפני שהוא נחשב כאמת, ואמת יש לו רגלים". למרות זאת לא זכתה האות שהעולם ייברא, ואלוהים מנחם אותו: "אל"ף, אל תירא, שאתה ראש לכולן כמלך, אתה אחד ואני אחד ותורה אחת".

בי"ת הוא בַיִת, שעליה אומר הקב"ה "בניתי שני פלטרין שלי, אחד למעלה ואחד למטה, יצרתי כל סדרי בראשית, תכנתי חיי עולם הבא". בי"ת נבחרה לברוא את העולם ככתוב "בראשית ברא". גם הגימטרייה מסייעת: "שתי פעמים עתיד העולם ליחרב, שתי פעמים היה עתיד בית המקדש ליחרב, שני עולמים אני עתיד לברוא: עולם הזה ועולם הבא". ומפני מה "פניו כלפי גימ"ל וגימ"ל אחוריו כלפי בי"ת, מפני שבי"ת דומה לבית שדלתיו פתוחין לכל".

מהו גימ"ל? הוא נציג גמילות החסדים, על פי שמו. גימ"ל, מוסיף המדרש, "ומפני מה ירכו של גימ"ל סמוך לדל"ת? מפני שכל גמילות חסדים הם לדל". ובכל זאת פסל אותה מבריאת העולם, "מפני שבך עתיד אני לשלם גמול לאיים ולאויבים".

דל"ת, היא ראשי התיבות ד"ל: "הוא דברי לעולם, לעולם דברי נצב בשמים", והוא גם "דברתי להקים דל, מפני שבני אדם שונאים לדל, ואין מי שאוהב לדל אלא אני בלבד". ו"מפני מה דל"ת נותן פניו כלפי ה"א? מפני שכל מי שהוא דל בעולם הזה, עשיר הוא לעולם הבא". ובכל זאת האות נפסלה במבחן בריאת העולם, "מפני שבך נדונין ישראל בין דם לדם בין דין לדין".

ה"א זוכה לכבוד מיוחד. "אין ה"א אלא שמו של הקדוש ברוך … שנאמר 'אלה תולדות השמים והארץ בהבראם', אל תקרי בהבראם אלא בה' – בראם". המדרש מתייחס כאן באופן חריג גם להגיית האות. "כל האותיות כשהאדם מוציאן מפיו הוא מרגיש בהן בשפתיו ובלשונו ומוציא טיפת רוק מפיו, אבל ה"א כשאדם מוציאה מפיו אינו מרגיש בה לא בשפתיו ולא בלשונו, ואין מוציא בה טיפת רוק מפיו. כל האותיות כולן מקבלות טומאה אבל ה"א אינה מקבלת טומאה". ולמה נדחתה במבחן הקבלה? "מפני שבך עתיד לבא לעולם יום הדין הגדול, שהוא בוער כתנור".

על האות ו"ו נכתב כי היא מייצגת את "ו"ו חותמות של הקדוש ברוך הוא, שבהן נחתמו כל שמות המפורשים שעל כסא הכבוד". ומפני מה הוא "זקוף ועומד ופניו כלפי זי"ן ועומד כמטה? מפני שרמז הקדוש ברוך הוא באותיות שהוא עתיד להכות את הרשעים ע"י שלוחים במטה של אש … עד שנשמע מתוך גיהנם קול ווי ווי לרשעים". התפקיד הזה גם פסל אותה במבחן בריאת העולם.

ומהי זי"ן? הפתעה. "זה שמו של הקדוש ברוך, הוא שהוא זן ומפרנס כל יצורי כפיו בכל יום ויום, מקרני ראמים ועד ביצי כנים". מאידך גיסא, צורתה עומדת לה לרועץ: "זי"ן מפני מה יש לו שני תגין, אחד כלפי וי"ו ואחד כלפי חי"ת? מפני שכל בעל זנות כשהוא הולך אחר הזונה לבא עליה אחת מעיניו כלפי החטא", היא חי"ת, "ואחת כלפי בני אדם שהן דומין לעץ". הזנות אכן פוסלת את זי"ן מבריאת העולם.

מצבה של חי"ת במדרש חמור: "אל תקרי חית אלא חטא". מכאן גם שסיכוייה במבחן הבריאה אפסו בשלב המוקדמות.

ומה מצבה של טי"ת? "אל תקרי טית אלא טיט, … זה טיט שבידו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר 'הנה כחומר ביד היוצר'". ומפני מה טמון ידו וראשו זקוף והוא קשור כתר? מפני שכל מי שהוא עושה מעשים טובים וצדקה וגמילות חסדים … צריך שלא יתן אלא בסתר". כל זה לא הספיק: "בך אני עתיד לקרא לעמי טמא".

על יו"ד נאמר במדרש: "אל תקרי יוד אלא יד, מלמד שזהו יד ושם טוב שעתיד הקדוש ברוך הוא ליתן להם לצדיקים לעולם הבא". ולמה האות קטנה כל כך? "ללמדך שכל מי שהוא מקטין את עצמו זוכה שיהיה בנוחלי העולם הבא". ומה פסל אותה? "מפני שבך אני עתיד לברא יצר הרע, שהוא מטעה את הבריות באי עולם".

כ"ף היא "כף שבועה … שהוא מכה זו על גב זו בשמחה רבה בסעודתן של צדיקים". ומפני מה כ"ף "דומה לכסא ופניו כלפי למ"ד? מפני שכל כסא ומלכות אינו מוכן אלא למלכי ארץ לישב". כ"ף משוכנעת שהיא המועמדת האידיאלית בזכות הכתר וכיסא הכבוד, אבל אלוהים משלח אותה: "בך עתיד אני להכות כפי אל כפי להכות בגויים".

למ"ד? ראשי התיבות מגויסים למדרש: "אל תקרי למד אלא לב מבין דעת". ומפני מה למ"ד "גבוה מכל האותיות? מפני שהוא באמצע כ"ב אותיות, והוא דומה למלך שיושב על כסא כבוד ומלכות לפניו ולאחריו, כ"ף שמאחריו זה כסא הכבוד, ומ"ם מלפניו זה מלכות, והוא בינוני כמלך". למ"ד מזכירה לאלוהים שבה ניתנו הלוחות, אבל דווקא שבירת הלוחות פוסלת אותה במבחן בריאת העולם.

מ"ם היא 'פתוחה וסתומה', מ' רגילה ומ' סופית. שתי המ"מים שרות לאלוהים. "מ"ם פתוחה אומרת מלכותך מלכות כל עולמים, ומ"ם סתומה אומרת וממשלתך בכל דור ודור". גם הצורה קובעת: "מ"ם פתוח מפני מה ראשו נמוך כלפי קרקע וידו זקוף כלפי מעלה? מפני שהוא מורה באצבע למעלה כלפי שמים … מ"ם סתומה, שאין מי שיודע מקומו". המלכות לא עוזרת לאות, "מפני שבך עתיד לבא יום מהומה, … ומבוסה ומבוכה לה".

הגענו לאות נו"ן, רגילה וסופית. "מפני מה נו"ן אחד רובץ ואחד זקוף ועומד? מפני שנבראת בו נשמה לבריות, שכל נשמה ונשמה פעם שהיא רובצת פעם שהיא זקופה". ומפני מה "ידיו לאחוריו וירכיו ופניו כלפי מ"ם? מפני שנראה כמי שהוא נופל ומתחנן להקימו". נו"ן טוענת שהיא האות של נר הנשמה, אבל אלוהים מוצא לה תפקיד אחר: "מפני שבך אני עתיד לכבות נרותיהן של רשעים לעתיד לבא".

מה אומר המדרש על סמ"ך? "אל תקרי סמך אלא סומך מך, זה הקדוש ברוך הוא שהוא סומך מכים ונופלים". ומפני מה הוא סתום ואינו פתוח? "מפני שזהו ישראל ששכינה סביב להן כחומה לארבע רוחות, והוא אינו מחליפן בעם אחר, וזרע זרעם אינם מתערבים בזרע אחרים". ולמה נפסלה? "מפני שבך עתידין אויבים לשׂום את עירי לעיים". ס' מחליפה בלשון חכמים את ש' שמאלית.

לעי"ן מעמד נכבד. "לא נאמר אלא עין של תורה, שהיא עין לכל עין, והיא אורה לכל אור, והיא חכמה לכל חכמה, והיא בינה לכל נבונים". מצד שני,  "עי"ן הוא עשו הרשע, שיצאו ממנו טורסיים ופרסיים ומלכות אדום. ומפני מה כרוע ורבוץ? מפני שהוא עתיד ליפול תחת רגליהן של ישראל". לעי"ן אין סיכוי לברוא את העולם: "בך עתידין מנאפין לעבור עבירה בה בסתר, שנאמר 'ועין נואף שמרה נשף', ואני עתיד לעשות בך דין, שנאמר 'ועיני רשעים תכלינה'".

האות הבאה גם היא קשורה לאיבר בגוף. "אל תקרי פ"י אלא פה, ואין פה אלא משה, שנאמר כי כבד פה וכבד לשון אנכי". ומדוע, בהתייחס לפ"א סופית, "אחד יושב ואחד עומד? מפני שהפה אוסר והפה חותם, פה פתוח ופה סתום". היא קשורה לפרעות ולפרעה, ודינה במבחן הבריאה נחרץ.

הגענו לצד"י, והמדרש קובע: "אל תקרי צד"י אלא צדק, זה צדקו של הקדוש ברוך, הוא שהוא עושה עם בשר ודם". מכאן גם השם החלופי של האות המתקיים עד היום. ובאשר לצורתה הרגילה והסופית:" מפני מה אחד יושב ואחד עומד? מפני שיש צדיק כפוף וצדיק פשוט". ומפני מה יש לו שני ראשים? "לפי שהוא עמוד, שנאמר, וצדיק יסוד עולם". כל זה לא מספיק, "מפני שבך עתידין לבוא צרות רבות לישראל".

קו"ף הוא דווקא משה רבנו, "אבי החכמים, אבי כל הנביאים … שהקיף לפני פרעה כל דברי חכמה וכל דברי בינה". ומפני מה הוא גבוה בקומתו ויש לו קרן? "מפני שכל קרני רשעים שהן מהלכין בקומה זקופה מפני גאוותן בעולם הזה, עתיד הקדוש ברוך הוא לגדען מפני כבודן של קו"ף, זה הקדוש ברוך הוא". אני אותה הקדושה, טוענת קו"ף, אבל יש גם שלדים בארון: "בך עתידין קללות לבא בעולם".

רי"ש היא אות בכירה, ראש, "זה הקדוש ברוך הוא שהוא ראש לכל העולם", ו"ישראל שהוא ראש לכל האומות". מצד שני, רי"ש זהו רשע. "ומפני מה קו"ף מחזיר פניו מרי"ש, אלא מלמד שאמר לו הקדוש ברוך הוא לרשע, רשע! איני יכול להסתכל בצלם דמותך". על כן נפסלה רי"ש בבושת פנים: "רי"ש רע ותחלת רשע".

שי"ן היא האות השנואה: "שיניהם של רשעים גמורים … כשם ששי"ן זה יש לו ג' ענפים כך משבר הקדוש ברוך הוא שיניהם של רשעים שלש פעמים". ומפני מה יש לאות שלשה ענפים מלמעלה ואין לו שורש מלמטה? "מפני שאינו דומה אלא לשקר, שאין לו רגלים". מכאן הפתגם הידוע "לשקר אין רגלים" מול האמת, שהעניקה לאל"ף רגליים יציבות. זו גם סיבה לפסילה: "שוא ושקר שניהם נקראו בך, ושקר אין לו רגלים – אף את אין לך רגלים, אות שאין לו רגלים, איך אברא בו את העולם?"

תי"ו? "אל תקרי תיו אלא תאו, זו תאותו של בשר ודם שהוא מתאוה בעולם הזה בכל יום ויום לכל דבר". ו"מפני מה רגלו שמלפניו שבור? ללמדך שכל המבקש ללמוד תורה צריך לכפוף רגליו ולעסוק בתורה". ולמה נפסלה למרות שבה מתחילה התורה? "מפני שאני עתיד לעשות בך רושם על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים אות תי"ו, כדי לאבדם מן העולם". מסתבר שלא סתם תי"ו סוגרת את האלף בית.

Read Full Post »

האטימולוגיה, העוסקת בחקר מקורות המילים בשפות השונות, אינה מדע מדויק ורבות בה ההשערות. זה לא רק לגיטימי, אלא גם מעיד על גישה רצינית לתחומים שבהם לפעמים הנסתר רב על הגלוי. עם זאת, לגבי מילים וביטויים לא מעטים נפוצים הסברים הבנויים על סיפור או על מקור שאין לו ידיים ורגליים, אבל הוא מפתה ומופץ לכל עבר. את הסיפורים האלה ניתן לכנות 'אגדות אורבניות לשוניות'. אגדה אורבנית היא ביטוי חדש יחסית, שמקורו באנגלית: urban legend. הכוונה לסיפור המתגלגל בגרסאות שונות ובתרבויות שונות ללא בסיס עובדתי, כגון הסיפור על תנינים החיים בצינורות הביוב של ניו-יורק. נראה שסיפור התנינים הדביק לצירוף את התיבה 'אורבני', למרות שאגדות אורבניות רבות מתרחשות במקומות שאינם עירוניים.

או. קיי. מלך מלכי האגדות האורבניות הלשוניות הוא 'או. קיי.'. הביטוי התאזרח במאות תרבויות ולשונות ורואים בו את הביטוי הרב-לשוני הנפוץ ביותר בעולם. האגדה האורבנית הנפוצה ביותר היא שמקור הביטוי במלחמת העולם הראשונה. כאשר רצו לפרסם כמה חיילים מתו בכל יום לחימה, נהגו להניף שלט שעליו רשום מספר והאות K. האות סימנה את המילה האנגלית "Kills" (הרוגים), והמספר את מספר ההרוגים. כאשר לא נהרג אף חייל כתבו 0k, כלומר – אפס הרוגים, כלומר, הכל בסדר. סיפורים נפוצים פחות הם מתחום שידורי טלגרף ישנים שבהם השתמשו בצירוף "Open Key" במשמעות "מוכן לקבל שידור", או בקיצור O Key. אגדה אחרת מוליכה אל ביטוי המלחים הצרפתי :au quai "אל הרציף". אחרים הרחיקו לכת עד המאה ה-16, שבה חומר הגלם הטוב ביותר לבניית ספינות היה עץ אלון, או באנגלית Oak A.

אז מהיכן הגיע 'או. קיי.'? במחצית הראשונה של המאה ה-19 היה נפוץ בארה"ב שעשוע של שיבוש כתיב מכוון. בין היתר נוצרו אז Oll Wright – OW (all right – הכל בסדר), KY – Know Yuse (no use – אין טעם), O.K. במשחק השיבושים היו ראשי התיבות של all correct, שנכתב בצורה המשובשת Orl Korrect. OK הפך לביטוי נפוץ בזכות נשיא ארה"ב מרטין ון-ביורן, שכיהן בשנים 1841-1837, וכינויו היה גם Old Kinderhook, על שם מקום הולדתו. הנשיא חיבר בין הביטוי שהחל להתפשט לראשי התיבות של עיר הולדתו. ון-ביורן זכה בכהונה שנייה לנשיאות, וכל השאר היסטוריה.

פוקס. 'פוקס' פירושה בסלנג הישראלי הצלחה המושגת ללא כוונה, במקרה, לעיתים נגד כל הסיכויים, ומכן גם תואר הפועל 'בפוקס', התכונה 'פוקסיונר' ועוד. לביטוי ותק רב, והניסיונות להסביר אותו העלו כמה אגדות אורבניות. סיפור אחד נסב על שחקן הכדורגל אלי פוקס, שחקן מכבי תל אביב, מכבי חיפה ונבחרת ישראל בשנות השישים, שלכאורה הרבה בהבקעת גולים מקריים. זו לא רק אגדה אורבנית אלא גם פגיעה בשמו של כדורגלן עבר ענק. היו גם ניסיונות להדביק את המילה לפרופסור בשם צבי פוקס, שהפליא במשחק הביליארד. פוקס נשכח מלב, אבל האגדה דווקא מקרבת אותנו למקורה של המילה, בשולחן הביליארד. "פוקס" במשחק זה הוא כדור תועה או מכה גרועה הפוגעת במטרה במזל. זהו שיבוש של המילה האנגלית fluke, וברבים flukes , שפירושה מכה מקרית מוצלחת. ה-ל' הנעלמת חזרה ונהגתה בפועל העברי שנוצר ממנה – 'התפלק לו'.

טנדר. מה מקור שמו של הטנדר, הרכב בעל המשא שנדחק מעט עם סוגי הרכב החדשים? בעניין זה התגלגל סיפור מתקופת הנוטרים והמרד הערבי, לפיו המקור הוא בשיבוש stand there, שנאמר לנוטרים בטרם עלו אל הרכב, או לחילופין שיבוש של ten there כמספר הנוטרים העולים לסיור על הטנדר. אלא שהמקור פשוט הרבה יותר. טנדר פירושו באנגלית 'המוביל', 'המסייע', בעקבות הפועל to tend, שפירושו בין היתר להעביר. הטנדר גם עתיק הרבה יותר מן המרד הערבי. הוא נולד כקרון רכבת הנוסע אחרי הקטר ועליו פחם ואביזרי עזר לנהג הקטר. עם המצאת המכונית הוא שימש בעיקר את כוחות כיבוי האש. עם הזמן הפך הטנדר שם כולל למכונית תובלה קטנה.

הלבנת הון. המקבילה של הביטוי העברי 'הלבנת הון' היא באנגלית money laundering – מכבסת כסף. אגדה אורבנית רווחת היא שהמקור הוא בפעילות המאפיה בימי חוק היובש בשנות העשרים של המאה הקודמת, שהלבינה כסף באמצעות מכבסות שבהן אנשים שילמו במטבעות, וקל היה להשתמש בכסף המזומן בלי לגלות את מקורו ומטרותיו. אלא שהמושג נכנס לשימוש בשנות השישים, ונקשר לפרשת ווטרגייט, על פי דימוי פשוט: הפיכת 'כסף מלוכלך' ל'כסף נקי'.

ראש כחול. 'ראש כחול' מיוחס לאדם הנוטה למחשבות זימה. על מקור הביטוי נפוצה אגדה לפיה מדובר בראשו של החרדון, ההופך כחול כאשר הוא מיוחם. האגדה הנפוצה הזו הפכה את היוצרות. מקורו של 'כחול' במשמעות בלתי מוסרי, ייצוג הקיים באנגלית כבר מאות שנים, הוא בחוק הכחול, סדרת חוקים בתחום המוסר שנחקקו במאה ה-17 בארצות הברית, בעיקר ביחס לצריכת האלכוהול. מכאן נוצרו מאוחר יותר 'ראש כחול' ו'סרט כחול'. מקור שמו של החוק, יש לומר, מוטל בספק. יש טענה שהוא בא מצבע הנייר שעליו הודפס, אולי מן המילה הגרמנית blau – שיכור, ואולי כקיצור של bloody law – המתאר את אכזריות העונשים שתוארו בחוק.

להתחתן. שוב ושוב נשמע הסיפור לפיו Heirat במשמעות חתונה בגרמנית, וכן heiraten שפירושו בגרמנית להתחתן, התגלגלו מברכת התקדשות הנישואין היהודית: "הרי את". הדמיון מפתה, והאגדה האורבנית הזו מחמיאה מאוד לאוזניים יהודיות, אבל אין לה שחר. Heirat מוביל אל הגרמנית הגבוהה המוקדמת, ומורכב משתי מילים שפירושן, בערך, ייעוץ לקראת הקמה משותפת של משק בית.

לברבר. מהיכן נולד הביטוי 'לברבר', כלומר לדבר דברים בטלים בלי הרף? אגדה אורבנית טוענת שהמקור הוא מימי המנדט, מפטפוטי הסַפָּר, שכונה בערבית בַּרְבֶּר. ספרים כידוע אוהבים לפטפט עם הלקוחות. דווקא כאן יש סיפור חלופי. מספר האלוף המנוח עוזי נרקיס: "באחד הימים חיבר גלינקא פקודת מבצע לפעולה ושמה 'ברבור', שהתבטלה במהרה. חיים לסקוב, שהיה ראש אג"ם, דרש שנשלים בכל זאת את עיבוד הפקודה. אגב כך השתרבבה לניירותיו של גלינקא אות יוד מיותרת, ושם המבצע נשתנה ל'בירבור'. לסקוב התקצף, ואילו אני קפצתי על המציאה וגזרתי מן הבירבור של גלינקא את שם הפועל 'לברבר', דהיינו, לעסוק בעניין חסר תכלית וחסר תוחלת". כל עוד לא הוכח אחרת, זאת כבר אינה אגדה אורבנית.

צ'יק צ'אק. מהיכן הגיע הביטוי 'צ'יק צ'אק', המתאר פעולה הנעשית באופן מיידי? אגדה אורבנית מפותלת משהו מספרת כי הביטוי נולד במשחקים האולימפיים בברלין 1936. באצטדיון ההומה ניצחה בקפיצה לגובה איבויה צ'אק מהונגריה. כשהכרוז הודיע ברמקול על ניצחונה של צ'אק, הגיעה גם הידיעה שבבריכת השחייה ניצח השחיין ההונגרי צ'יק במאה מטר חתירה. ההונגרים לא ידעו את נפשם מרוב שמחה, ופרצו בקריאות "צ'יק צ'ק… צ'יק צ'ק… צ'יק צ'ק…", וכל הקהל הצטרף אליהם. מאז כשרוצים לומר שמשהו מהיר מאוד – אומרים: "צ'יק צ'ק".

הסיפור חביב ביותר, ושמות הספורטאים ההונגריים אכן מתועדים בתולדות האולימפיאדות. ובכל זאת, אגדה אורבנית. צ'יק צ'ק הוא ביטוי ביידיש (נכתב: טשיק-טשאק). זו גרסה יידישאית של המילה הגרמנית Zickzack הנהגית ציק-צק, והיא מקורו של הזיגזג בעברית. התנועה הזיגזגית יוחסה לתנועת הברק, ומכאן המילה ביידיש המתייחסת למהירות הברק. מן המילה העברית נולד גם הפועל הפוליטי-תקשורתי 'לזגזג'.

הבריז. הרבה סיפורים נפוצו על מקורו של הביטוי 'שם ברז', 'דפק ברז', והפועל 'הבריז'. בראשם מככב האינסטלטור שהוזמן לתקן את הברז ולא הגיע. אגדה אחרת קושרת את הברז להווי האסירים, שבהם אכן היה נהוגים הביטויים 'לדפוק ברז' ודומים לו. למשל, אם אתה נותן לחברך האסיר לבקר בתאך והוא שובר או דופק לך את הברז, אתה עשוי להסתבך בצרות. אפשרות אחרת היא שהברז בביטוי אינו ברז ממש, אלא כינוי לשיטה להברחת דברים לתוך הכלא, כפי שהברז מזרים מים. כשחבר מחבל לך בברז המטפורי, למשל על ידי הלשנה, הוא מועל באמונך. הסיפורים מופרכים, וההסבר פשוט ושקוף. בשפה היהודית מרוקאית קיים הפועל ברֶז, או ברֶז לו, שפירושו ברח ומקורו צרפתי. הביטוי החל להישמע עם עליית נוכחותה של היהודית המרוקאית בסלנג הישראלי, ו'ברז לו' קיבל צורה עברית עקב הדמיון למילה עברית: בֶּרֶז, ומכאן 'הבריז', כלומר, ברח ממפגש, מחויבות או סיכום.

Read Full Post »

Older Posts »

%d בלוגרים אהבו את זה: