Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘רוביק רוזנטל’ Category

ברשימה הקודמת עמדה על הפרק הסוגיה הרחבה והמטרידה של המגדר העברי. הסוגיה הזו אינה רק לשונית אלא גם חברתית. היא קשורה לשאלה איך פונים לקהל מעורב, האם בדרך הדקדוקית הזכרית (ויש אומרים, הכללית או הסתמית), או בדרכים נוספות, והפתרונות רבים ויצירתיים.

סוגיה נוספת היא שאלת בעלי התפקידים ממין נקבה. האקדמיה ללשון קבעה כבר לפני שנים רבות שתפקידים ציבוריים יזכו לצורת נקבה כאשר בעל התפקיד הוא אשה: מנכ"לית, נשיאה. מרים נאור, שנבחרה למשנֶה לנשיא/ת בית המשפט העליון קראה לעצמה משנָה, וכפתה את השינוי גם על האקדמיה. בעקבות זאת נקבע גם כי ראש עיר או כל אשה העומדת בראש ארגון תיקרא 'רֹאשה'. ההחלטה עוררה ויכוחים סוערים. הנימוק החוזר נגד 'ראשה' הוא ש'ראש' הוא איבר בגוף, ועל כן אין לקבוע לו צורה נקבית. כנגד זה טוענים התומכים בשינוי, ש'ראש' היא מילה רבת משמעויות, פוליסמיה בלשון הבלשנים. המקור הוא אכן איבר בגוף, אבל המילה הרחיבה את משמעותה למשמעות בעל תפקיד, מנהיג, וזאת כבר בעשרות הופעות בתנ"ך, כגון "ונשוא פנים הוא הראש" (ישעיהו), 'ראש המטה' בבראשית, 'ראש הקהל' ו'ראש הממשלה' בלשון ימי הביניים, וכך עד ימינו.

גם בתחומים אחרים החלו לחדור צורות נשיות. בצבא יש לנו סמלת ורב-טוראית או רב"טית וסג"מית, ואפילו אלופה, אבל לא סרנית או סגנית. בבתי כנסת אורתודוקסיים כיהן רב ואשתו, שלא היה לה מעמד דתי, נקראה רבנית. בבתי כנסת רפורמיים יש גם נשים שהן באותו תפקיד. יש ארגונים או זרמים יהודיים המעדיפים את 'רבה', ואחרים את 'רב'. בעניין חזן ממין נקבה מקובלת הדרך הפשוטה – חזנית, אפילו בקהילות אורתודוכסיות.

לצד סוגיית התפקידים עומדת סוגיה קרובה, מקצועות. כאן מספקת העברית תשובה. אשה בעלת מקצוע תזכה בדרך כלל לצורת נקבה. רופא – רופאה, זמר – זמרת. צורות הרבים של משקל המקצועות מגוונות, ואין ביניהן העדפה דקדוקית. מול השַדָר והנגן פועלים שַדָרית ונגָנִית, מול הזַמָר והכתב עומדות כַּתֶּבֶת וזַמֶּרֶת. טַבָּח יכול להוביל גם לטבחית וגם לטבַּחַת, כמו בשירו של נתן אלתרמן "פגישה לאין קץ" הכותב על "נשיקת טַבַּחַת".

ויכוח סוער התגלע כאשר מירי רגב הכריזה על עצמה שהיא "לא גַנָּבָה". יש לומר שצורות נקבה במשקל גַנָּבָה אכן קיימות בעברית דוגמת מַכָּרָה, רַוָּקָה ואווזה. בראשית תחיית השפה היו התלבטויות האם המילים בנקבה בקבוצת בעלי המקצוע והעיסוק ייקראו בצורה המקובלת היום (חיילת, תיירת) או חַיָּלָה ותַיָּרָה. כמו כן כשהשורש הוא ל"ה או ל"א הסיומת היא -ה: רופאָה, מורָה. מילון בן-יהודה מביא לצד גַנֶּבֶת המופיעה בספרות ימי הביניים צורות נוספות: גַנָּבִית מן המדרש, הקרובה לצורות הנהוגות היום כמו נגנית, זבנית, סַפָּרית ועוד, וכן הצורה הנדירה גַנַבְתָּה. עם זאת הצורה התקנית והמקובלת היחידה הנהוגה היום, כמו ברוב מילות העיסוק והמקצוע, היא גַנֶּבֶת, כמו צַיֶּרֶת, פַּסֶּלֶת, זַמֶּרֶת, כַּתֶּבֶת וגַנֶּנֶת. ל'גַנָּבָה' אין קיום בעברית, לכל היותר אפשר לשמוע אותה בשפת ילדים.

העניין המגדרי במקצועות חורג מתחום הלשון, ומוביל אותנו לסיפור העמוק יותר: מה מספרת השפה על השוויון המגדרי. בתחום המקצועות, למשל, מוגדרות בחוק "פקודת הרופאים" מול "פקודת האחיות"; מראש נקבע שהמקצוע הנחות לכאורה הוא נשי. במוסדות שונים ובקיבוצים עמדו זה מול זה 'טבח' והיום 'שף' מול 'מבשלת'. 'גנן' עובד בטיפוח צמחייה – 'גננת' מטפלת בילדים. 'מזכיר' הוא בעל עמדה בכירה – 'מזכירה' עושה קפה ומתקתקת דוחות. מתוך רגישות לעניין קבעה האקדמיה ש'משיבון' תהיה חלופה ל'מזכירה אלקטרונית'.

צירופי לשון מציבים גם הם את אתגר המגדריות. כך, הביטוי "שבת שלום ומבורך" הטריד חוקרים רבים, שהרי השבת היא נקבה, ויש לומר "שבת שלום ומבורכת". על פי כמה בלשנים הצירוף "שבת מבורך" תקין. כאשר בודקים את מעמדה של השבת במקורות מגלים שלעתים השבת מקבלת צורת זכר, כמו בפסוק הידוע והמשפיע "שומר שבת מֵחללו" בספר ישעיה.

גם הביטוי 'מצח נחושה' מעורר שאלה, שהרי 'מצח' הוא שם בזכר. המקור בספר ישעיהו: "ומצחך נחושה", וכאן כבר התשובה לשאלה. 'נחושה' איננו שם תואר, נקבה של 'נחוש', אלא מילה נרדפת לנחושת, ויש כאן משפט שֵמָני פשוט האומר: מצחך הוא נחושת, ובהשאלה: אתה אדם עקשן.

בטלוויזיה נשמע, בפי שדרית ידועה, המשפט: "אני בנושא הזה בורה ועמת הארץ". לכאורה, אם גבר הוא עם הארץ, האשה היא עמת הארץ. אלא ש'עם הארץ' הוא צירוף בדרגת כבילות גבוהה, ולכן במקרה זה הוא מתייחס לגברים ולנשים כאחד. דווקא הריבוי אפשרי: 'עמי הארץ'. כך גם 'בר מינן' בהתייחסות לנפטרים, כאשר 'בת מינן' לנפטרת אינו קביל. ומה בדבר 'איש רוח'? האם ניתן לומר על אשה שהיא 'אשת רוח'? לכאורה, אין מניעה. אבל בפועל ביטוי כזה אינו מקובל.

יש גם צירופי לשון היוצרים בלבול מגדרי מאחר שמושמטת מהצירוף אחת המילים, שהיא הקובעת את מין הצירוף. התופעה הכללית קרויה אליפסיס, ועליה יורחב ברשימה נפרדת. בהיבט המגדרי נשמע למשל בתחום הספורט ש"הפועל אשקלון ניצח את…". צריך לומר: הפועל ניצחה, כיוון שמדובר בקבוצה, אבל 'הפועל', שהוא שם בזכר, מאפיל על מין הצירוף. ומדוע אומרים 'חנוכה שמח'? כאן דווקא נשמר מין הצירוף: "חג חנוכה שמח", בדיוק כפי שאיננו אומרים "פורים שמחים".

לקיבוץ מתייחסים גם כזכר וגם כנקבה. כשמזכירים את המילה קיבוץ נאמר: "קיבוץ ברעם שומר על עקרונות השיתוף". לעומת זאת, כאשר מוזכר רק שם הקיבוץ, הנטייה היא ללשון נקבה: "ברעם שומרת על עקרונות השיתוף". על מה ולמה? לא תמיד ההסברים הם בתחום הלשון.

Read Full Post »

נציב תלונות הציבור של השפה העברית מוצף בתלונות על כך שהשפה מדגישה שוב ושוב את ההבדל בין המינים, מעדיפה את הזכרים על הנקבות, מגלה חוסר רגישות לרוח הזמן ועוד כהנה. כל התלונות נכונות. יש רק בעיה אחת: אין נציב כזה. זו השפה העברית. ממוגדרת לאורכה ולרוחבה. לכל שם עצם מין מוגדר, הפועל ממוגדר, שם התואר הנלווה ממוגדר, נטיות הקניין, המושא ומילות היחס ממוגדרות, הריבוי ממוגדר, ועל כל אלה שולט חוק התאם המין והמספר, הקובע שהיסודות הנלווים לשם העצם יתאימו לו במינם ובמספרם.

המגדר הדקדוקי הוא תופעה חוצה שפות, אך במינונים משתנים. הונגרית ופינית, למשל, נטולות מגדר. בשפות ההודו-אירופיות המגדר הוא חלקי. באנגלית הפעלים נטולי מגדר, בני אדם ממוגדרים אך לא שמות התואר הנצמדים אליהם. בספרדית וצרפתית המִגדור רב יותר. בגרמנית יש גם לשמות עצם לא אנושיים מגדר, וה' הידיעה זוכה לשלוש גרסאות – זכר, נקבה וסתמי. בשפות הסלאביות המגדר מתבטא ביחסות בסוף המילה. אבל כל אלה אינם מתקרבים לרמת המִגדור של העברית ושל אחיותיה ממשפחת השפות השמיות.

איך מבחינים בעברית בין זכר לנקבה? כאן מעניקה לנו השפה קולב להיתלות בו: הסיומת. סיומת הנקבה בשפות השמיות היא ת'. בעברית היא מתממשת בשלוש דרכים. דרך הריכוך, ת' הופכת ה': ילד-ילדה, הת' חוזרת בסמיכות: ילדתי. דרך הסֶגול: תרנגול/לֶת, גבר/גברֶת. דרך החיריק: -ית: משאית, כפּית. אבל מה קורה כאשר אין סיומת, ובכל זאת מדובר בנקבה? צריך פשוט לדעת ש'אבן' או 'עיר', מסיבות השמורות ליוצרי העברית הקדומה, הן שֵם בנקבה. ואולי אפשר להיעזר בצורות הרבים: -ים לזכר, -ות לנקבה? כאן הבלגן חוגג. בעברית המקראית מילים רבות שמינן נקבה אבל הריבוי שלהן הוא זכרי, כמו עיר/ערים, אבן/אבנים, ואפילו כאלה שעוסקות בנשים או בנקבות בעלי חיים, כמו אשה/נשים, פילגש/פילגשים, נמלה/נמלים ועוד. ומצד שני: 'שדות' ל'שדה' הזכרי, 'אבות' ל'אב' הזכרי (כמובן) ועוד.

בקהילת שמות העצם גם חבורה מכובדת של מילים דו-מיניות: שמש, רוח, לשון, פנים, מטבע ועוד. בדרך כלל הדוברים מעדיפים להשתמש באחת האופציות. 'שמש' היא בדרך כלל נקבה, וכמוה 'מטבע' ו'לשון'. 'רוח' נשמרת בזכר בעיקר בשירה (רוח עצוב, רוח עזוב), ואילו בדיבור ובתקשורת הרוח נושבת והרוחות עזות. 'קרקע' נחשבת במקרא כנקבה, בתלמוד היא מופיעה גם כזכר וגם כנקבה, אך בעברית החדשה היא בעיקר נקבה, שלא לדבר על "קרקע בתולה". 'אות' היא מילה דו-מינית. בשלב מאוחר יותר של העברית החל להיווצר בידול בשימוש. 'אות' בזכר היא סימן כללי ("ניתן האות"), ברבים: אותות, 'אות' בנקבה היא סימן במערכת כתב, ברבים: אותיות.

לרוב בעלי החיים אין מילים נפרדות לזכר ולנקבה. זה בוודאי המצב בחרקים, שלאדם מן השורה אין דרך להבדיל ביניהם על פי המין. נקבת 'גמל שלמה' אינה 'נאקת שלמה'. 'זבובה' ו'יתושה' הן חידוש חביב אך לא תקני. השם 'צפרדע' חל על שני המינים. בתנ"ך 'דוב' מתייחס לשני המינים, ככתוב "שתיים דובים". היא מוגדרת על ידי מאיר שלו ומורתו "השגיאה הכי יפה בתנ"ך", אבל זו לא ממש שגיאה. 'דובה' היא כבר יצירה חז"לית.

המכשלה העיקרית המשגעת את דוברי העברית היא סוגיית המספרים. כאן סיומת הנקבה חלה דווקא על הזכר. למה? נציב התלונות לא עובד כבר, שכחתם? הבלבול רב, ולכאורה מקיף עד כדי כך שהגיע הזמן לשנות את כללי הדקדוק העברי. עם זאת, בדיקות ומחקרים מעידים שהיקף תופעת הדיבור הזו אינו עולה על שליש. בשפה הצבאית שיבושי מין ומספר בולטים מאוד כשמדובר בספירת זמנים: "שלוש חודש". עם זאת, גם המחקר על השפה הצבאית מגלה שבשני שלישים ממופעי הדיבור של חיילים המספר נכון, ובכל מקרה כמעט תמיד זהו מספר נקבי הנצמד לשם זכרי (עשר בתים), ולא להפך (עשרה אבנים).

ומה עושים עם מילים לועזיות, שלא ירדו מן השמים עם תו מין עליהן? בדרך כלל מילים לועזיות הן בזכר. אינטרס משותף, סופרמרקט עירוני, חומוס אסלי, הומור שחור. סיומת -ה במילים לועזיות רבות מאפשרת לראות במילים אלה נקבה דקדוקית. האנציקלופדיה עברית, הפסיכולוגיה קלינית, הטחינה גולמית, הבסטה בשוק פתוחה משמונה בבוקר, והזברה לובשת פיג'מה.

שני עניינים נוספים המענים את דובר העברית הן צורות הזוגי וכינויי הרמז. צורות זוגיות יוצרות אי הבנה ותחושה של טעות מתמשכת. מינו של שם תואר זוגי הוא בדרך כלל בנקבה, בעיקר באיברי הגוף, אך לעיתים הוא בזכר, בדרך כלל על פי מינה של הצורה ביחיד. 'משקפיים' ו'אופניים' הם זוגי זכר. 'גרב', מילה שחידש בן-יהודה בעקבות הערבית, היא שם בזכר, ומכאן 'גרביים עבים'. השימוש הרווח יותר בציבור, בשפה המדוברת וגם בפרסומים כתובים רבים הוא בנקבה: 'גרב לבנה', 'גרביים שחורות'. נתן אלתרמן כתב על המשקפיים, בביצוע אריק איינשטיין: "בשחורות רק רע רואים פה, בוורודות הכול תמים". למשוררים מותר.

ומה בדבר כינויי הרמז? זה או זו? אלה או אלו? התשובה פשוטה: כאשר איננו יודעים מהו האובייקט שעליו מצביעים, השימוש יהיה בצורת הזכר, הנחשבת הצורה הסתמית או הניטרלית. כאשר אנחנו יודעים במה מדובר, ובעקבות זאת אם מדובר בזכר או בנקבה, חל כבר חוק ההתאם. "אמא, מה זה?" (שואל הילד שאינו יודע במה מדובר); "זאת פיצה" (עונה האם). לעומת זאת אין כל  הבדל בין 'אלה' ו'אלו'. 'אלה' היא מילה מקראית נפוצה לרבים ולרבות, שחדרה פה ושם גם לספרות התלמוד. 'אלו' היא מילה תלמודית באותו שימוש דו-מיני, והיא אינה מופיעה במקרא. בעברית של ימינו אלה ואלו דברי אלוהים חיים.

ועוד הודעה, חברים. כן, אין כל בעיה עם "הבנות ילכו", או "הערים יתפתחו". צורות הנוכחות והנסתרות בעברית אפשריות בשתי דרכים: בדרך הזכרית-כללית, ובדרך הנקבית. לשתי הצורות שורשים במקורות, ולשתיהן תו תקן מדאורייתא.

ברשימה הבאה: על בעלי מקצוע וצירופי לשון בין זכר לנקבה.

Read Full Post »

סלנג על פי טבעו והגדרתו הוא שפה יתומה. למילת סלנג אין אבא ואמא, היא נולדת במה שקרוי "שורשי העשב", בשבת משמימה בבסיס צבאי, בשיח דוברי יידיש בינם לבין עצמם, בפאבים ובישיבות. ובכל זאת קיימת בסלנג הישראלי משפחה קטנה של מילים וביטויים שנקלטו היטב, שממציאם ידוע, וגם תאריך לידתם רשום. כל יצירה כזו קשורה בסיפור אישי של ממציאה, או בתוכנית כלשהי בכלי התקשורת, בדרך כלל סטירית, שבה הופיעה לראשונה.

גבר גבר. תוכנית הסטירה-פרודיה "ארץ נהדרת" תרמה לאורך שנותיה ביטויים ומילים לא מעטים שנקלטו בשיח, אבל רובם לא שרדו יותר מאשר עונה של הסדרה. זה מה שאירע ל"משלוחה" של לובה הקופאית, "דבר חלש" של חזקי המדריך ועוד. הביטוי העמיד והמצליח ביותר של מורשת התוכנית הוא "גבר גבר". במקור הוא נאמר על דמותו של שאול מופז, ולגלג על הגאווה הגברית-מאצ'ואית של הרמטכ"ל לשעבר. מאז הפך לביטוי מעצים ואירוני כאחד של המאצ'ו הישראלי. הצלחת הביטוי קשורה גם לדגם ההכפלה המוכר בשפה העברית מאז "האדום האדום" ו"סחור סחור" במקרא, ועד "משהו משהו" ו"שחקן שחקן" בסלנג העכשווי.

הכול דבש. ביטוי המציין מצב מושלם, לפעמים באירוניה, וניתן גם לסדרה בערוץ 2. את הביטוי הזה הגה דני בר שי, איש אופנה בעל שם, שההאנגר שלו ביפו קרוי באותו שם, "הכל דבש". בר שי ביקש להנציח את שמו בביטוי, ועל כן החל להפיץ את השימוש בראשי התיבות "דני בר שי": דבש, והפיתוח: הכול דבש. הביטוי תאם את רוח האור והאהבה של ימי הניו אייג', ונקלט היטב בשפה.

זרח מפרחוני. שייקה אופיר הביא למשחקי הלשון הישראליים את הספונריזמים, הביטויים המשוכלים, נוסח "חצי צוחה חצי בוחקת", "זהג נהיר" ועוד. מבין כל אלה הביטוי "זרח מפרחוני" בעקבות "פרח מזכרוני" הפך למטבע לשון עצמאית, והוא נשמע בתדירות רבה בשיח.

חשמלטור. אפרים קישון היה בין שאר מעלותיו אמן שפה. הוא יצר את הפועל 'גמז' שהפך למעשה לפועל עברי תקין, ואת הנטייה בריבוי 'אמשים' שהפכה סימן היכר של כתיבתו. אחד הביטויים שנכנסו לשפת היומיום היה 'חשמלטור'. קישון העביר את הדימוי של האינסטלטור כאיש תחזוקה המגיע באיחור, מבצע תיקון רשלני וגובה מחיר מופרז לתחום החשמל, וכך נוצר החשמלטור.

ישראבלוף. שלישיית הגשש החיוור על כותביה, נסים אלוני, יוסי בנאי ושייקה אופיר ואחרים, השאירה אחריה יצירה לשונית מתוחכמת ועשירה. היא גם השאירה חותם מסוים בסלנג הישראלי. לצד ביטויים כמו "שאלה שאלתית" ו"נשרוף את המועדון", הביטוי הנפוץ והמשפיע ביותר שלה הוא 'ישראבלוף', מילה המופיעה במערכון "השליח בבנק". המילה משמשת בכותרות עיתונים, בבלוגים, בתגובות ברשת ובשיחת יומיום. היא מופיעה כערך במילונים שונים, וביניהם במילון לעניינים פיננסיים, כשם להגדרת רכיבי שכר בעלי שמות פיקטיביים. 'ישראבלוף' הופיעה אפילו בפסיקה של בית המשפט העליון בפסיקת בג"ץ בעניין בתי העסק בשבת, מפי כבוד השופט אליקים רובינשטיין: "לעירייה … זהו פתרון של 'ישראבלוף' ברשות התורה".

לברבר. אחת המילים הנפוצות בסלנג הישראלי היא הפועל לְבַּרְבֵּר, לדבר ולפטפט ללא תועלת, ועל כך כתב נסים אלוני לגששים את "שירת הבירבור". על הולדת המונח כתב ביומנו עוזי נרקיס בספרו "חייל של ירושלים", השנה היא 1955: "באותה תקופה רשמתי לעצמי שורה של חידושים לשוניים. אחד מהם נולד לאחר מינויו של סא"ל שמואל גלינקא כראש ענף מבצעים. באחד הימים חיבר גלינקא פקודת מבצע לפעולה ושמה "ברבור", שהתבטלה במהרה. חיים לסקוב, שהיה ראש אג"ם, דרש שנשלים בכל זאת את עיבוד הפקודה. אגב כך השתרבבה לניירותיו של גלינקא אות יו"ד מיותרת, ושם המבצע נשתנה ל'בירבור'. לסקוב התקצף, ואילו אני קפצתי על המציאה וגזרתי מן הבירבור של גלינקא את שם הפועל 'לברבר', דהיינו, לעסוק בעניין חסר תכלית וחסר תוחלת. החידוש נקלט במהרה בעגה הצבאית וחדר לימים גם לעברית היומיומית. זכורני שדיין היה מקפיד להגות את המילה על פי הכללים – בבי"ת ראשונה רפויה אחרי אותיות השימוש".

לפלף. אחיו הצעיר של היורם העברי, ואביו מולידו של החנון. ברנש חיוור פנים וחסר תעוזה המתגאה בהישגים אינטלקטואליים. את הביטוי המציאו אנשי חבורת "קומדי סטור", שפעלה בראשית הערוץ השני בשנות התשעים, בכיכובו של צביקה הדר. ה'לפלף' הולך עם 'עיגולָדים', הלא הם המשקפיים העגולים שהיו באופנה באותה תקופה.

שטרודל. הסימן המפריד בין שם המשתמש והדומיין בכתובת האינטרנט. השם הרשמי הוא at, או at-sign, אך בשפות שונות נקרא הסימן בשמות משונים, מזנב חזיר ועד אוזן חמור. 'שטרודל' במשמעות זו היא יצירה ישראלית, וממציאה הוא מהנדס מחשבים ותיק ושמו משה לוביאניקר, תושב גבעתיים. לוביאניקר עלה ארצה מפולין בשנות החמישים, החל לעבוד בחברת איי.בי.אם סמוך להיווסדה, נשלח ללימודי הנדסה בגרמניה, ולאחר זמן מה הפך מדריך בקורסים ללקוחות שלמדו את יסודות הטכנולוגיה החדשה. אחד הסימנים ששימשו בה היה הסימן @, שנקרא בשפה המקצועית small at-sign. במהלך אחד השיעורים, בשנת 1965, ניסה להקל על התלמידים לקלוט את שם הסימן ואמר להם: "תסתכלו, זה נראה כמו בצק של שטרודל, נקרא לזה שטרודל". "זו היתה הברקה רגעית", מספר לוביאניקר, "אבל תוך זמן קצר התפשט הכינוי החדש כמו אש בשדה קוצים". מאוחר יותר, בראשית ימי האינטרנט, חיפשו ברחבי העולם סימן המפריד בין המשתמש והשרת, וניתנו סימנים שונים, עד שהוסכם על @. השטרודל של לוביאניקר נדד משפת התכנות העברית לשפת משתמשי הרשת, והפך נחלת הכלל.

תכמן. תכונה ישראלית מצויה של מי שמצטיין במניפולציות ובהשגת מטרותיו בדרכים בנוסח "כשר אבל מסריח". הפועל נטבע על ידי איש חיל האוויר שלמה ברק בשנת 1958. בחיל היה נהוג אז הווי של מתיחות מתוחכמות. ברק חיפש לכך שם ויצר את ראשי התיבות 'תכמון', ראשי תיבות של הצירוף 'תכנון מכמונת'. המילה החדשה זכתה לטקס השקה חגיגי בבסיס חיל האוויר שבו שירת ברק. בעקבות 'תכמון' נולד הפועל לתכמן, וכן התכמן והתכמנות. המילים נכתבות גם בחי"ת, תחמן ותחמון, אך המקור כאמור בכ"ף. מאז סובבים חיינו סביב משולש רב-עלים: התכמן, הפרייער – והקומבינה שביניהם.

 

Read Full Post »

אלפים רבים של שירי זמר נכתבו בעברית מימי ראשית הציונות ועד קום המדינה. אלה זכו לכינוי מטרייה: "הזמר המוקדם". מאגר היצירה האדיר הזה גם מצא מערכת מסורה שעוסקת בשימור ותיעוד שלו: זֶמֶרֶשֶת.

לזמר המוקדם היה תפקיד, ואפשר לראות בו אפילו חטיבה מגויסת. השירים נועדו ללוות את המפעל הציוני המתגשם, להשתלב במערכת החינוך של הדורות החדשים, וגם להוות סוכן לשוני, אמצעי להנחלת השפה. כאן מצוי הבדל ברור בין המוזיקה הישראלית מקום המדינה, שנטתה בעיקר לשפה פשוטה ונגישה. בזמר המוקדם המצב הפוך: מילים גבוהות הועדפו על פני מילים נפוצות, והזמר חידש צורות ארכאיות, בעיקר מהתנ"ך. כך, סברו הכותבים, יחזור הנוער לשפה העתיקה דרך המוזיקה והחוויה.

השירים הראשונים שנכתבו רוכזו בשנת 1895 בשירון בשם 'שירי עם ציון'. מתוך קרוב לאלף שירי הזמר המוקדם, כ-10% הם הלחנות של פסוקי תנ"ך, רובם משיר השירים, תהלים וישעיהו. השירים החדשים שנכתבו היו, רובם ככולם, שירי 'אנחנו', ולמעשה – שירי 'אנו'. עולים יחד ארצה, עובדים יחד, רוקדים יחד – ושרים יחד. שיר המפתח היה "אנו באנו ארצה", ולאנשי העליות הראשונות קראו בלגלוג מסוים דור ה"אנו באנו". לאנשים בשירים אלה אין שמות, וכמעט לא נכתבו שירים על היחיד ועל אהבותיו ומצוקותיו. לצד "אנו באנו" העולים נסחפו בשירים כמו "אנו נהיה הראשונים", "נבנה ארצנו, ארץ מולדת", "אנו כובשים את החוף והגל", " אנחנו, החלוצים, נבנה את תל אביב" ועוד ועוד.

המילים המרכיבות את שירי הזמר המוקדם הן ברובן המכריע מהתנ"ך. למעשה, רק כל מילה עשירית בזמר המוקדם אינה מן התנ"ך. חלקן משרתות באופן ישיר את המפעל הציוני. כך, למשל, אירע למילה 'חלוץ', שנשאלה מהתנ"ך במשמעות מי שהולך לפני המחנה. על פי הזמר המוקדם לא היה קל להיות חלוץ, וגם לא לקלוט את החלוצים שהסתערו על המולדת הנכספת: "חלוץ הנני, חלוץ רועה רוח, בלי בגד ובלי נעל, ובלי דג מלוח". 'דג מלוח' היה כינוי לעניבה, סמל הבורגנות, שם שניתן לה בעקבות דימוי דומה ברוסית.

המילה 'מעפיל' היא יצירה של הזמר המוקדם שהפכה למותג ציוני. הפועל 'להעפיל' מופיע פעם אחת בתנ"ך, "ויעפילו לעלות אל־רֹאש ההר" (במדבר יד 44). את המשמעות החדשה הקנה לו לוין קיפניס. בשנת 1919, והוא בן 25, כתב את השיר "אל ראש ההר", בעקבות טיול לצוקי מדבר יהודה, וברמז לקשיי העלייה בימי הטורקים: "אל ראש ההר, הדרך מי יחסום לפדויי שֶבי? מֵעֵבר הר הן זה מכבר רומזת לנו ארץ צֶבי. העפילו! העפילו! אל ראש ההר העפילו!" לאחר שנים הפך השיר להמנון העלייה להתיישבות בחניתה, ואחר כך להמנון העלייה הבלתי חוקית לארץ ישראל והוא אף העניק לה את שמה: העפלה.

שירי זמר רבים נכתבו בשפה גבוהה. הכותבים השתמשו במכוון במילים נדירות מן התנ"ך, גם כשעמדו לרשותם מילים פשוטות יותר. בשיר המכונן "משאת נפשי" כותב מרדכי צבי מאנה "זיו חכלילי הוצק שמה", 'חכלילי' במשמעות בעל גוון אדום.  בשיר "את אדמה" נכתב: "תהי זיעתנו למטר רביבים". 'רביבים' היא אחד השמות המקראיים לגשם. במקרים של מילים נרדפות בחרו הכותבים להשתמש באפשרות הנדירה יותר. "שוב ירדנו אל העין לשאוב מים בשׂשׂון, כי הניבו שׂדותינו, ובֹרכו עשתרות הצאן". 'עין', ולא מעיין. 'ששון', ולא שמחה. 'גיל' היא בזמר המוקדם שמחה, ולא שנות חיי אדם. 'כר' היא שדה ולא מצע מיטה.

התרומה הלשונית המובהקת יותר של הזמר המוקדם היא הצורות. בתנ"ך כמה וכמה צורות דקדוקיות שכמעט אינן משמשות בעברית החדשה, בזמר המוקדם הן מופיעות שוב ושוב. הבולטת ביותר היא העתיד והציווי המוארך נוסח "אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר" משיר השירים, "שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ" מישעיהו ועוד. שאול טשרניחובסקי כותב בשירו "אני מאמין": "אאמינה גם בעתיד". שמואל בס בשיר "עלי עין שוקֵקָה" כותב "גמַלַּי אַבְרִיכָה". אברהם שלונסקי שילב צורות מוארכות בהמנון תנועת הפועלים העולמית, האינטרנציונל: "קום התנעֵרָה", "עדי היסוד נחרימָה", "את עולמנו אז נקימָה". לוין קיפניס משתמש בצורת הציווי המוארך המקראית "עורה" בשירו "עוּרָה ישראל". מחברי השירים יצרו צורות מוארכות גם כאשר לאלה אין בסיס במקורות. יצחק שנהר חיבר את השיר "קומה אחא" ובו השורה: "אַל תָּנוּחָה, שׁוּבָה שׁוֹב". בשיר המאוחר יותר, "מלאך מסולם יעקב", כותב יורם טהרלב: "מאין תָבוֹאָה ואנה תצעד". בשירו של חיים חפר "הקרב האחרון" מופיעות המלים "רוח במשעול יֵהוֹמָה". לצורות האלה אין כאמור בסיס דקדוקי בתנ"ך.

קבוצה נוספת של צורות שהתיישנו והתחדשו בזמר המוקדם, בעיקר בפעלים, היא צורות ההפסק. בתנ"ך כשמן כן הן: הן מופיעות בסוף פסוק. בעברית החדשה הן נעלמו, פרט למקרים נדירים כמו הצמד אֶרֶץ/אָרֶץ. הן חוזרות בזמר המוקדם. כך בשיר "ימי החנוכה": "ניצחון המכבים נספר, נזַמֵּרָה, על היוונים אז ידם כי גָּבֵרָה". בשיר "החלקה הנשכחת" שתורגם מרוסית מופיעות השורות "סתיו מאפיל, ציפורים נָדַמּוּ, עירום היער, שדות נִתְיַתָּמוּ". בשיר המרפאה של יהודה שרת לכבוד חנוכת המרפאה ביגור נכתב: "חברים וטף נכסָפו/ עד שבא זה היום/ כי שנים רבות חלָפו/ עד שקם היכל פתאום". לפעמים מופיעה צורת ההפסק באמצע המשפט, מסיבות של מקצב והנגנה.

יש גם צורות מקוצרות, רובן בעתיד. בשירו של ביאליק "שיר העבודה והמלאכה" נכתב: "מי יַעַל מים מן הבור". רפאל ספורטה כותב: "בתוף מי יַך". אריה יחיאלי: "תְהִי זיעתנו למטר רביבים". יש גם ציווי מקוצר, בשיר "הכביש" של נתן אלתרמן: "הַך פטיש, עלה וצנח". לשימוש ב'הך' אפקט אונומטופאי, המזכיר את צליל המכה.

בתנ"ך נפוץ מאוד השימוש בה' המגמה. השימוש הזה התיישן ונשאר רק במילים קבועות כמו 'הביתה', 'קדימה', צפונה, העירה ועוד.  בזמר המוקדם אפשר למצוא רבות כאלה: "היערה בקשת וחץ", "ארצה עלינו", "עומרים נביא הגורנה".

לצד הצורות המיושנות הרימה ראשה בגאווה בזמר המוקדם ההגייה האשכנזית, שנדחקה מפני ההברה הספרדית. לא מעט שירי זמר אהובים נכתבו והושרו בהברה אשכנזית, מ"משאת נפשי" ו"שחקי שחקי", דרך "אנו נהיה הראשונים" ו"במחרשתי", ועד ההמנון הלאומי, התקווה. ציונה רבאו מספרת כי כאשר השמיעה לרופא הגימנסיה העברית שאול טשרניחובסקי את השיר "שחקי שחקי" בהברה ספרדית נזף בה בזעם וטען: "אני כתבתי שיר, את נואמת נאום".

לצד השפה הגבוהה, הפאתוס והרומנטיקה, הזמר המוקדם המתועד בזמרשת מלא הומור משגע, ויש בו חטיבה נכבדה של שירי שטות. אחד מהם אף יצר מונח זמר ישראלי: צימרמן, כתיבה נטולת מקצב, שאין בה התאמה בין המילים והמנגינה, בעקבות "השיר על צימרמן".  כמה דוגמאות מני רבות:

"אני מכיר ג'קג'וק קטן/ ג'קג'וק מאוד יפה./ בבוקר הוא אוכל דייסה/ ושותה קפה".

"מגרד לי פה, מגרד לי שם, מגרד לי בישבן". בגירסה לא מתועדת: בקטן.

"חורני חורני/ הולך ברחוב ושר/ ואחריו כושי קטן,/ קטן כמו עכבר".

חטיבה אהובה במיוחד המתועדת בזמרשת היא שירי הג'יבריש.

"גּוּנִימָא, גּוּנִימָא, אַמְבָּוֶוה,/ גּוּנִימָא אַמְסָוָוה".

"גַּלְדֶּן גַּלְדֶּן גִּידִי גִּידִי גַּלְדֶּן/ גַּלְדֶּן קָרָיוּ, קָרָלָיוּ".

והמוכר מכולם: "צ'ינגה לונגה, לינגה לינגה לונגה/ צ'ינגה לונגה, לינגה לינגה לונג/ הה צ'ו צ'ו צ'ו ברל'ה/ ברל'ה, שמרל'ה/ הו הו הו הו".

Read Full Post »

כבר נכתב כאן בעבר לקראת פורים על מילים המופיעות במקרא רק במגילת אסתר, אך טרם עסקנו במילה שימושית מאוד, הן בכתבי הקודש והן בענייני חול, שגם אותה תרמה לנו המגילה – המילה פָּרָשָׁה.

מילה זו מופיעה פעמיים במגילה: בפעם הראשונה – בשיא המתח, כאשר מרדכי מספר לסריס המלך על גזירתו של המן, כדי להעביר את הידיעה לאוזניה של אסתר: "וַיַּגֶּד-לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל-אֲשֶׁר קָרָהוּ וְאֵת  פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל-גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ ביהודיים (קרי: בַּיְּהוּדִים) לְאַבְּדָם" (פרק ד, פס' ז);

ובפעם השנייה – בסיכום הספר בפרק י': "וּפָרָשַׁת גְּדֻלַּת מָרְדֳּכַי" (פס' ב).  משמעות המילה בפסוק זה היא 'עניין, נושא, השתלשלות והתפתחות של דבר', והיא משמשת כך גם בלשון ימינו, כאשר אמצעי התקשורת מסקרים "פרשה חדשה" בכל פעם. עם זאת, יש המפרשים את הצירוף "פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף" במגילה במובן 'כמות/סכום הכסף'.

למילה זו יש משמעויות נוספות בעברית שלאחר המקרא: 'פסקה קטנה בספר התנ"ך'; 'חלק בספר מספרי המקרא שהוא נושא בפני עצמו', כגון פָּרָשַׁת הָעֲקֵדָה; וכן פָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ, שהיא חלק מספר התורה. פרשת השבוע נחלקת לשבע פָּרָשיות (פסקאות), כמניין העולים לתורה בשבת.

במשמעות זו נפוצה אפוא צורת הריבוי 'פָּרָשיות', הנהגית לעיתים גם 'פַּרְשיות', וממנה נגזרה גם צורת היחיד  פַּרְשִׁיָּה. למילה זו נוספו גוני משמעות מיוחדים בלשון ימינו: אירוע או התרחשות, בדרך כלל בעלי אופי מיוחד או שערורייתי, כגון "פרשיות גבורה", ולהבדיל, "פרשיית שוחד"; וכן כקיצור של הצירוף  פַּרְשִׁיַּת אֲהָבִים.

רוב המילונים מציגים ביחד את המשמעויות השונות של המילה 'פרשה', אך מילון בן-יהודה מפריד ביניהן בהנחה שהן נגזרו משורשים היסטוריים שונים: לפי הנחה זו, המילה 'פרשה' במגילת אסתר  נגזרה מהשורש פר"שׁ שעניינו 'אמירה ברורה' (וממנו נגזרו המילים פֵּרוּשׁ ומְפֹרָשׁ); ואילו המילה 'פרשה' במובן 'חלק בספר' נגזרה מהשורש פר"שׁ שעניינו 'פילוג וחלוקה' (וממנו נגזרו המילים פְּרִישָׁה, הַפְרָשָׁה ועוד).

ארנסט קליין מציג את שני השורשים האלה בנפרד במילונו האטימולוגי, אך גורס שיש קשר ביניהם:  לדבריו, המשמעות הראשונית הייתה 'להפריד, לחלק', וממנה נגזרה המשמעות 'להבחין, לומר בבירור'.

לדעת חלק מהחוקרים, השורש פר"שׁ במובן 'אמירה ברורה' קשור בהיפוך אותיות לשורש פש"ר (שממנו נגזר שם העצם פֵּשֶׁר). מילון בן-יהודה אף מקשר אותו לשורש פר"שׂ (בשין שמאלית), ומסביר זאת בכך שמשמעותו הבסיסית של הפועל היא "פשט ושטח את הדבר".

השורש פר"שׁ במובן  זה מופיע מעט פעמים במקרא. הוא מופיע פעמיים בצורתו הסבילה בבניין פֻּעַל: הראשונה:  "וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ [אדם שנתפס מקושש עצים בשבת] בַּמִּשְׁמָר  כִּי לֹא פֹרַשׁ [כלומר: לא נאמר בבירור] מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ" (במדבר טו לד); והשנייה: "וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל" (נחמיה ח ח).

הדעות חלוקות האם המילה 'מפורש' בפסוק זה באה במובן 'באופן ברור וחד-משמעי' או במובן 'שהסבירו אותו'.

פסוק זה מתאר את קריאת התורה באוזני בני ישראל ששבו ארצה לאחר גלות בבל, ולכן חז"ל (מגילה ג ע"א) פירשו את המילה 'מפורש' כתרגום התורה לארמית, השפה שבה דיברו השבים לציון. השורש פר"שׁ מופיע במשמעות זו במקרא גם בבניין קל: "וַיַּנִּיחֻהוּ [אדם שעבר עבירה] בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל-פִּי ה'" (ויקרא כד יב), כלומר: כדי שיוגד להם בבירור מה יהיה עונשו.

בלשון חז"ל השורש הזה מופיע גם בבניין פיעל, בפועל פֵּרֵשׁ, הן במובן 'אמר בבירור', לדוגמה: "אף הוא פירש בשפתיו ואמר: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'" (בראשית רבה צח ג); והן במובן 'הסביר, ביאר, הבהיר', למשל: "ולא היתה הלכה שהיתה תלויה בבית המדרש שלא פירשוה" (ברכות כח ע"א).

בלשון חז"ל המשמעות הסבילה של הפועל מופיעה גם בבניין נִתְפַּעֵל (חלופה לבניין 'התפעל'), למשל: "לעולם אין תורה מתפרשׁת אלא למי שאינו קפדן" (מסכת כלה רבתי ה). שֵם הפעולה 'פֵּרוּשׁ' מופיע במגילות מדבר יהודה, לדוגמה: "אם לא ישמרו לעשות כְּפֵרוּשׁ התורה לקץ הָרֶשַׁע" (מגילת ברית דמשק), וכן בלשון חז"ל, בין היתר לאחר ב' היחס, כתואר הפועל  בְּפֵרוּשׁ באופן ברור וחד-משמעי, למשל: "אמר רבי שמעון, שמעתי בפירוש, שמוציאין לסוריה, ואין מוציאין לחוצה לארץ" (משנה, שביעית ו,ה).

המילה 'פירוש' מופיעה בכתבי חז"ל גם במובן 'הסבר, ביאור': "רבי יהודה אומר על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים [=מהתקנות שתיקנו חכמי התורה שבעל-פה]" (סנהדרין פז ע"א). בימי הביניים החלו לפעול המְפָרְשִׁים, שכתבו פירושים למקרא, לתלמוד ולשאר מקורות היהדות.

הידוע מכולם היה רש"י, שאף חידש את המילה פַּרְשָׁן, בהתייחסו למפרשים אחרים בפירושו לתלמוד: "גירסא זו הכתובה בספרים משובשת היא ועל ידי פרשנים טועין שלא היו בקיאין בשמועה ופירשוה בשיבוש" (פירוש רש"י לכריתות ד א, הכתיב במקור).

המשורר והפרשן אברהם אבן-עזרא כתב בשירו 'כּוֹכָב דָּרַךְ' לזכר רש"י: פֵּרוּש נוֹרָא [במשמעות חיובית] / שָׂם לַתּוֹרָה/ עַל כֵּן נִקְרָא/ פַּרְשָן דָּתָא", כלומר: 'פרשן הדת'.

זה משחק מילים על השם הפרסי הפרטי "פַּרְשַׁנְדָּתָא", המופיע במגילה (פרק ט, פס' ז) ברשימת שמות בני המן. לימים, עם תחיית העברית נוצר מהמילה 'פרשן' גם שם העצם המופשט פַּרְשָׁנוּת, ובימינו נגזר ממנה הפועל הדיבורי פִּרְשֵׁן.

הפועל הִפְרִישׁ מופיע פעם אחת במקרא: "אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ וּכְצִפְעֹנִי יַפְרִשׁ" (משלי כג לב). יש המקשרים את משמעות הפועל בפסוק זה למשמעויות מאוחרות של המילה 'הַפְרָשָׁה', אך מילון בן-יהודה מקשר אותו עם שם העצם המקראי פֶּרֶשׁ, שמשמעותו היא צואת בעלי חיים,

למשל: "וְאֶת בְּשַׂר הַפָּר וְאֶת עֹרוֹ וְאֶת פִּרְשׁוֹ תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה חַטָּאת הוּא" (שמות כט יד). לפי הקשר זה, משמעות הפועל 'הפריש' בפסוק לעיל היא 'הוציא צואה'.

מילה זו מקבילה למילה הערבית פַרְת' ולמילה הארמית 'פרתא', ואילו המשמעויות המאוחרות של השורש נוצרו בלשון חז"ל בהשפעת השורש פר"שׁ בארמית. (ככלל, העיצור ת' בערבית, הנכתב באות ث ונהגה בדומה להגיית th במילה think, מקביל ל-ת בארמית, ואילו  העיצור שׁ בארמית, מקביל לעיצור שׂ/ס בערבית, הנהגה כ-s).

לפי מילון בן-יהודה, רק בעברית החדשה החלו להשתמש במילים 'הפריש' ו'הפרשה' בהקשר הפיזיולוגי, כנראה בהשפעת השורש פר"שׁ בשתי המילים המקראיות האלה. כמו כן, המילה המקראית 'פָּרָשׁ' במובן 'רוכב סוסים' נגזרה ממקור אחר של השורש פר"שׁ.

ואלו המילים שנגזרו בלשון חז"ל מהשורש פר"שׁ במובן 'פילוג וחלוקה': הפועל פָּרַשׁ בבניין קל משמש במובן 'עזב מקום או נפרד מאדם', למשל: "הרי זה פורש למקום טהרה" (ירושלמי, ברכות ב ג); "לשניים שיצאו אחד מטבריא ואחד מציפורין ופגעו [=נתקלו] זה בזה בחדא משכנא, לא הספיקו לפרוש זה מזה עד שהלך זה מיל וזה מיל נמצאו רחוקין זה מזה שני מילין" (שם, ט ה).

במסכת אבות (ב, ד) אמר הִלֵּל  הזקן : "אל תפרוש מן הצבור", וזה מקור הביטוי פָּרַשׁ מִן הַצִּבּוּרלא השתתף עם הציבור כולו ולא נשא בנטל המוטל על הכלל (בעיקר בעת צרה, מחסור וכד'), העמיד את עצמו מחוץ לכלל. שם הפעולה פְּרִישָׁה מופיע בלשון חז"ל במובן 'התבדלות, התרחקות' (למשל: יומא ח ע"א-ע"ב), והשם המופשט פְּרִישׁוּת מציין צניעות וסגפנות, לדוגמה בצירוף "פרישות דרך ארץ",  המופיע בהגדה של פסח במובן 'הינזרות מאישה'.

הפועל 'הפריש' ושם הפעולה 'הפרשה' מציינים בלשון חז"ל, בין היתר, הקצאת חלק מיוחד מהרכוש לקבוצות מיוחדות, כמו כוהנים ולוויים, ולכן הם מופיעים בשמות המצוות הַפְרָשַׁת חַלָּה (הוצאת כמות כלשהי מן הבצק המיועד לאפייה, כמות שבעבר הוקצתה לכוהנים)   והַפְרָשַׁת  תְּרוּמוֹת  וּמַעַשְׂרוֹת  (של חלק מיבול הפירות והירקות).

הפועל 'הפריש' מופיע במשנה (גיטין ג ז) גם בהקשר של רכוש כספי: "המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן", ובלשון ימינו מדברים על הפרשת חלק מהמשכורת לקרן פנסיה. המילה הֶפְרֵשׁ מציינת בלשון חז"ל הבדל, למשל: "כשם שיש הֶפְרֵש בין חלון לחרך, כך יש הפרש בין זכות אבות לזכות אמהות" (במדבר רבה יא ב), ובעברית החדשה נוספה לה המשמעות המתמטית 'התוצאה של פעולת החיסור'.

 לפי מילון בן יהודה, גם המילה 'פָּרָשה' במשמעותה כ'חלק מספר במקרא' נגזרת ממשמעות זו של השורש פר"שׁ: "לשון פרישה והתפלגות חלק מחלק".

בדומה לכך, הביטוי  פָּרָשַׁת דְּרָכִים (שמקורו גם בלשון חז"ל, למשל: ירושלמי סנהדרין ח ז) מציין מקום שהדרכים נפרדות ומסתעפות ממנו.

Read Full Post »

ברשימות קודמות הוצגו מעללי הפועל 'עשה', הממלא כמעט כל תפקיד בשפה ועשוי להחליף פעלים רבים. 'עשה' הוגדר כפועל גנרי. 'עשה' לא לבד. יש קבוצה קטנה ופעילה מאוד של פעלים גנריים בעברית, ובהחלט לא רק בה. הפעם יצטרפו לחבורה עוד שלושה: הביא, לקח – ושָׂם.

הפועל 'להביא', שורש בו"א בניין הפעיל, הפך למכת מדינה. הוא צץ בכל חור, מחליף פעלים אחרים, משתלט על ביטויים, ובקיצור, 'הביא' הוא הזֶליג של הפועל העברי. משמעותו הבסיסית היא "גרם לכך שחפץ או אדם יגיעו למקום מסוים", אבל על דרך הדימוי והאסוציאציה הוא מסוגל להחליף כמעט כל פועל שיש בו יסוד של תנועה ושינוי. להלן מקבץ פעלים ש'הביא' מחליף אותם בתפוצה הולכת ומתרחבת, בעיקר בשפת הדיבור, אבל יש גם ביטויים גבוהים, ולא מעט מן המקורות.

גאל: "האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" (מסכת אבות)

גרם: "מה הביא לאסון המעבורת?" ויש גם תנ"ך: "הנני מביא רעה על ירושלים" (מלכים ב')

הגיש: "להביא את הקפה?"

היכה: "הביא לו מכות רצח"

הכניס: "תביאו אותו לחדר שלי תכף ומיד!"

העביר שיחת טלפון: "להביא לך את איציק?"

העביר: "תביא לי את המלח"

העלה ארצה: "הביאו החודש אלף עולים מארגנטינה"

הציג: "המנכ"ל הביא את הנתונים בפני מועצת המנהלים"

הצליח בהימור: "הבאתי 14 בטוטו!"

חיבק: "איזה חיבוק הביאה לו"

ילדה: "ראית את זאת, טיפול ראשון והביאה שלישייה"

נישק: "תביא נשיקה!"

נתן: "תביא ביס!" וגם, "הביא לך מתנה"

סטר: "הביא לך סטירה?"

סיפר, אמר: "אל תביאו לי את השטויות הרגילות שלכם"

ציטט: "הביא מדבריו", ומכאן "מובאה"

צעק: "הבאתי לה צעקה בבת אחת" (מתוך סיפור באינטרנט)

קירב: "תביא לי את היד שלך, מאמי"

קנה: "הבאתי טלוויזיה, היה מבצע מדהים"

שילם: "הבאתי לו מאה ש"ח בשביל הגרוטאה הזאת"

'הביא' הוא בסיס לביטויים, צירופים וניבים גבוהים ועממיים:

הביאו לו את הסעיף: התעצבן, ביטוי שנולד בצבא על שמו של 'סעיף עצבים' בספרות הרפואית הצבאית.

מביא עצבים: מעצבן, מרגיז. בסגנון שנות השבעים: הביא לו את הנֶרווים.

מביא לי פריחה: דוחה; פריחה פירושה כאן תגובה אלרגית.

מביא בחשבון: מתחשב, לוקח לתשומת לב, בעקבות "בא בחשבון" ו"לקח בחשבון" המושפעים מהביטוי האנגלי "take into account".

מביא לבית הדפוס: מוציא לאור.

מביא קבלות: מוכיח את עצמו.

הביא במשפט: תבע לדין, בעקבות ספר איוב.

הביא ראיה: הוכיח, ביטוי תלמודי.

הביא לו אותה בהפוכה: הפתיע אותו.

הביא אותה: הצליח.

הביא אותה ב(דמות מייצגת): הצליח בתחום מסוים. דוגמאות מן העבר: "הביא אותה בבניון" (הבקיע שער), "הביאה אותה במיקי חיימוביץ'" (עשתה פן), "הביא אותה באילנה דיין" (תיחקר אירוע), "הביא אותה בקטורזה" (סיפר בדיחה).

'לקח' הוא פועל גנרי בעל אופי שונה במקצת מ'הביא'. לא תמיד הוא מחליף פעלים קיימים, אבל הוא צץ כפועל מפתח בעניינים שונים. במקרה של 'לקח' ניתן לראות השפעה של שפות שונות שבהן הוא מקובל כפועל גנרי, בעיקר גרמנית ואנגלית, באמצעות מה שקרוי תרגום שאילה.

לקח אוויר: התכונן למהלך הכרוך במאמץ.

לקח אחריות: קיבל על עצמו לנהל דבר מה, או הודה בדיעבד שהוא אחראי למחדל כלשהו. המקור באנגלית, גרמנית ועוד.

לקח אישית: ראה בדבר מה שנאמר או נעשה פגיעה בכבודו, גם אם כוונת הדברים הייתה כללית. גם כאן, וכמעט בכל המקרים הבאים, מדובר בתרגומי שאילה.

לקח את גורלו בידיו: ביצע מהלך משמעותי בחייו באופן עצמאי.

לקח את דבריו בחזרה: חזר בו בפומבי.

לקח את הזמן שלו: השתהה, בדרך כלל לצורך מחשבה. בעיקר בנוסח "קח את הזמן שלך".

לקח את החוק לידיים: עשה דין לעצמו.

לקח את הסיבוב: הצליח להשלים פנייה או עיקול בעת נהיגה.

לקח את העניינים בידיים: קיבל על עצמו את הניהול וההובלה, לאחר תקופת דשדוש.

לקח את הרגליים: ברח. ביידיש אומרים: לקח את הרגליים בידיים, או על הכתפיים. בגרמנית: לקח את הרגליים תחת בית השחי. בצרפתית: לקח את הרגליים לצוואר.

לקח את כל הקופה: זכה להצלחה מפליגה. באנגלית אומרים, בעקבות משחקי ההימורים: hit the jackpot (היכה את מכונת המזל).

לקח את סודו לקבר: נמנע במהלך חייו ממסירת מידע חשוב או מסקרן.

לקח את עצמו בידיים: התאושש ממשבר.

לקח בחשבון: התייחס לדבר מה בשיקוליו. היישר מהשפה האנגלית: take into account.

לקח במשיכה: גנב. גם 'קנה במשיכה'.

לקח בקלות: לא התרגש, הגיב במתינות על אירוע קשה.

לקח ברצינות: התייחס בכובד ראש, שילב את הדבר בשיקוליו.

לקח בשתי ידיים: קיבל על עצמו בהתלהבות הזדמנות שנקרתה לו.

לקח דברים עם מישהו: יזם שיחה עם זולתו. מוכר בספרות התחייה.

לקח דוגמה: פעל על פי דרך פעולה קודמת של אדם אחר.

לקח החלטה: החליט.

לקח זמן: ארך, נמשך.

לקח חלק: השתתף. המקור בבראשית: "עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם" (בראשית יד 24), וכאן בהוראה מוחשית. ויש גם ביידיש, גרמנית ועוד. גם בגרסת 'נטל חלק'.

לקח ללב: חש צער ואשמה בעקבות אירוע.

לקח מכל הבא ליד: חטף, אסף בחמדנות. המקור בבראשית: "וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו" (בראשית לב 14). וגם בשיר על החדר היהודי: "במקל, בסרגל, מה שבא ליד".

לקח מנהיגות: נכנס מיוזמתו לעמדת הנהגה, במצב של היעדר מנהיגות. אנגלית: take leadership.

לקח נקם: גמל על פשע או עוול שנגרם לו, המקור בישעיהו: "נָקָם אֶקָּח וְלֹא אֶפְגַּע אָדָם".

לקח נשימה עמוקה: השתהה רגע לפני שהמשיך בדבריו.

לקח סיכון: הסתכן. בעבר נהגו לומר, בעקבות הגרמנית: 'לקח ריזיקו'.

לקח על עצמו: התנדב, נרתם למשימה. מקובל בשפות רבות, כולל רוסית.

לקח עם גרגר מלח: התייחס בספקנות.

לקח פסק זמן: הפסיק לזמן מה פעילות או תפקיד.

לקח צ'אנס: הסתכן, הימר. ניב דו-לשוני.

לקח צד: נקט עמדה.

לקח קשה: הגיב בצער מופגן על בשורה רעה.

בעוד 'הביא' ו'לקח' משמשים בעניינים רבים, 'שָׂם' משמש בעיקר כחלופה של 'הניח'. הוא זכה גם למשמעות 'גילה אכפתיות', בעיקר בצורת השלילה 'לא שם', שהיא קיצור של הניב הישראלי העתיק 'לא שם דֶם'. זהו ניב דו-לשוני הזכור משורת הסיום של רד באטלר ב"חלף עם הרוח": Don’t give a damn, שפירושו: אני מזלזל בך עד כדי כך שלא אבזבז עליך אפילו קללה (damn).

שָׂם הופך לפועל גנרי כאשר מדובר בחפצי לבוש, וזאת בהשפעה ישירה של האנגלית. זהו מקרה חריג יחסית, שבו העברית עשירה ומגוונת הרבה יותר מן האנגלית הכול יכולה.

שָׂם מכנסיים, חולצה וכו': לבש.

שָׂם נעליים: נָעַל.

שָׂם גרביים: גָרַב.

שָׂם עניבה: עָנַב.

שָׂם חגורה: חָגַר.

שָׂם משקפיים: הרכיב.

שָׂם כובע או מגבעת: חָבַש.

שָׂם צעיף: עטה, התעטף.

שָׂם שעון, טבעת או צמיד: עָנַד.

שכחנו משהו? אפשר לצאת לדרך.

 

Read Full Post »

בט"ו בשבט הקודם נכתב כאן על פרחי הארץ: איך נקבעו שמות הפרחים ואיך משתמשים בהם בשפה באמצעות דימויים. ט"ו בשבט הוא כידוע חג האילנות. מדוע הוא נקרא כך ולא "חג העצים"? זאת בזכות הארמית ובזכות המשנה. המילה 'עץ' מופיעה בתנ"ך 329 פעמים, מחציתן במשמעות הצמח, ומחציתן במשמעות החומר. 'אילן' במקרא היא מילה ארמית (דניאל ד 7), לצד 'אילנא'. בלשון חכמים 'אילן' משמשת כמילה עברית במשמעות הצמח, ו'עץ' במשמעות החומר. בעברית החדשה 'עץ' חזרה לשמש בשני המובנים, ו'אילן' נדחקה למשלב הספרותי, כמו בשירה של לאה גולדברג "ערב מול הגלעד": "האילנות כל כך כבדים". ט"ו בשבט נקרא "ראש השנה לאילנות", אבל בשיר החג מעדיף אהרון זאב לכתוב "עץ נטעתי בחג האילן".

השפה מתפתחת באמצעות דימויים. בתחום זה יש לעולם הצומח, ובעיקר לעצים, תפקיד מרכזי. הצמח מלמד את האדם המתבונן על שרשרת הצמיחה, על מעגל הפריחה, הבשלות והקמילה. חיי הצמח ורכיביו הם דימוי לתהליכי החיים.

'עץ' במשמעות הבוטנית הוא מקור למגוון דימויים נרחב. אלה מגולמים בפסוק "כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת, כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר" (דברים כ 19). בשימוש המקובל היום הניב נתפס כאמרה פשוטה: האדם דומה לעץ השדה. לפי רש"י יש לקרוא את המשפט כשאלה רטורית: העץ אינו אדם, ואין אנו נלחמים בו, ומכאן שפירושו הפוך להוראתו המקובלת היום.

דימוי העץ משרת את תחום יחסי המשפחה, כגון בצירוף התלמודי 'אילן יוחסין'. גם בתרבויות אחרות מתוארת השרשרת המשפחתית כעץ, והיא קרויה באנגלית family tree. הקשר המשפחתי מדומה לעץ גם בפתגם הידוע "התפוח לא נופל רחוק מן העץ", המופיע בשפות רבות וביניהן יידיש, אנגלית, גרמנית, צרפתית, טורקית וערבית. צירוף בעל רעיון דומה, "כעץ כן פריו", מופיע בסיפורו של י"ל פרץ "חתן וכלה". כריתת העץ היא דימוי למוות, כפי שמנבא ישעיהו: "גַּם בְּרוֹשִׁים שָׂמְחוּ לְךָ, אַרְזֵי לְבָנוֹן, מֵאָז שָׁכַבְתָּ לֹא יַעֲלֶה הַכֹּרֵת עָלֵינוּ" (ישעיהו יד 8).

חלקי העץ השונים הם בעלי פוטנציאל דימויים רחב, וזאת כבר בתנ”ך. השורש הוא דימוי למקור הראשון שממנו מגיעים רעיונות או תופעות, כמו בצירופים 'שורש הדברים' או 'שורש הדבר', שמקורם בספר איוב. מי שמתחבר לאדמה, ובהרחבה לרעיון, אמונה או קהילה 'מכה שורש', בעקבות הושע. כנגד הטוב הזה עומד בספר דברים דימוי לעבודה זרה: "לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם, פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" (כט 17). הברית החדשה תרמה בעקבות אלה לשפה את הצירוף 'שורש כל רע', המופיע בשפות רבות ומקורו בברית החדשה.

'שורש' משמשת מאז ימי הביניים בדקדוק העברי, וכן במתמטיקה. במאה העשרים התגבש הצירוף 'שורשי העשב': הסביבה העממית שבה נוצרת תופעה תרבותית, בעקבות הצירוף האנגלי grass roots, שנטבע בז'רגון הפוליטי האמריקאי בראשית המאה העשרים.

לפעמים הדימוי הבוטני מתרחק מן המקור המקראי. המילה 'גזע' משמשת בתנ"ך בעיקר כפשוטה, חלקו התחתון של העץ, המחובר לשורשים ונושא את הענפים. בישעיהו משמשת 'גזע' במשמעות משפחה או קהילה: "וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי, וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶֽה" (יא 1). בעברית החדשה 'גזע' הוא דימוי לקבוצה הרחבה ביותר הנבדלת של בני האדם: הגזע השחור, הגזע הלבן וכדומה, לצד השימוש הנרחב במונח בתחום בעלי החיים.

במאה העשרים הזדהמה משמעות 'גזע', בעיקר עקב האידיאולוגיה הנאצית, שלא רק יצרה דגם מדעי מופרך של גזע ארי, אלא אף הציגה אותו כמתנשא על גזעים אחרים וראוי לשלוט עליהם, ואף מימשה את הרעיון במרחץ דמים עולמי. הצירוף 'טוהר הגזע', שנעשה בו שימוש במילה החיובית 'טוהר', מתקבל כצירוף חשוך ומאיים. מכאן נוצרה 'גזען', המתייחסת למי ששופט את בני האדם על פי גזעם. בסלנג הישראלי 'גזעי' הוא דווקא דבר שבח, בעיקר לאדם בעל תכונות מרשימות. ייתכן שהשימוש הזה הושפע מתחום גידול בעלי החיים.

העברית החדשה פיתחה דימויים בוטָניים שונים של חלקי צמח המופיעים בתנ"ך. 'עלֶה' משמשת בלשון ההשכלה במשמעות דף נייר או דף מסֵפֶר, בתרגום מלשונות אירופה, ומכאן 'עלון', עיתון של יישוב או ארגון. 'ענף' היא יחידה ארגונית בצבא, ויחידה משקית בקיבוצים. 'צמרת', העומדת ברומו של העץ, היא דימוי חברתי: צמרת החברה, אנשי צמרת, צמרת הטבלה בליגה לכדורגל, ואפילו זונת צמרת, המשרתת את אנשי החברה הגבוהה. מכאן גם הפועל 'האמיר', טיפס ועלה לגובה, בעקבות 'אמיר': הצמרת הגבוהה. הפועל 'היתמר' ושם התואר 'תמיר' נגזרו מעץ התמר הגבוה. עצים שונים זכו למעמד של דימוי, אם דימוי לעץ עצמו, ואם לפרי המזוהה אתו. האטד המקראי, שאינו עץ אלא שיח, נמשל במשל יותם לאדם חסר ערך אך מזיק, מול 'ארזי הלבנון' בעלי הכוח: "וְאִם אַיִן תֵּצֵא אֵשׁ מִן הָאָטָד וְתֹאכַל אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן" (שופטים ט 15). מכאן התגלגל הדימוי לתלמוד, באמרה הידועה של בר קיפוק: "אם בארזים נפלה שלהבת – מה יעשו אזובי קיר". הארז משמש גם כדימוי לגבר נאה: "מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן, בָּחוּר כָּאֲרָזִים" (שיר השירים ה 15), ומכאן הביטוי הישראלי 'בחור כארז'.

העץ 'אלון בָּכוּת' משמש השראה לדברי קינה והספד: "וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת" (בראשית לה 8). השם שניתן לו באנגלית הוא weeping oak. מעמד דומה יש  לערבה הבוכייה, עץ שענפיו מושפלים כלפי מטה, ועל כן נתפס כדימוי לעצב. העצב או הבכי מופיעים בשמו של העץ באנגלית: weeping willow. העקבות מוליכים לספר תהלים. בלטינית נקרא העץ Salix Babylonica, ערבה בבלית. השם מתייחס למזמור מקראי: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן; עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ".

איך הפך עלה הזית לסמל השלום? המקור הראשון הוא בספר בראשית: "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ" (בראשית ח 11). פרשני המקרא לא העניקו לכך משמעות סמלית, אלא עדות לכך שהמים ירדו עד לגובה העצים. הסמליות הוענקה לעלה הזית בעיקר בהשפעת מעמדו של ענף הזית כסמל שלום יווני עתיק. על פי המיתולוגיה היוונית הוא הוגש על ידי האלה אתינה לכבודה של העיר אתונה עם היווסדה. ענף עץ הזית מופיע בציורו של פבלו פיקסו "יונת השלום", שהפך אחד מסמלי השלום העולמי.

דימוי העץ היפה ביותר בשירה העברית החדשה הוא של יהודה עמיחי: "לא כברוש, לא בבת אחת. לא כולי. אלא כדשא, באלפי יציאות זהירות-ירוקות, להיות מוסתר כהרבה ילדים במשחק, ואחד מחפש."

Read Full Post »

Older Posts »

%d בלוגרים אהבו את זה: