Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘רוביק רוזנטל’ Category

באחד הטורים הקודמים עסקנו בתרומת הנצרות לשפה העברית. לקשר הלשוני הזה גם היבט נוסף. ככל שהנצרות חיזקה את אחיזתה בתרבות המערב, נדרשה העברית למצוא מונחים מתאימים למוסדות ולבעלי התפקידים הנוצריים.

המילה 'נוצרי' עצמה מיוחסת למקום מושבו של ישו – נצרת. היא מופיעה במשמעות זו בספר מתי: "וַיָּבֹא וַיֵשׁב בְּעִיר הַנִּקְרֵאת נְצָרֶת, לְמַלּאת הַדָּבָר הַנֶּאֱמָר עַל־פִּי הַנְּבִיאִים, כִּי נָצְרִי יִקָּרֵא לוֹ". על הגיית השם נצרת יש שלוש אסכולות: נָצְרָת, נוֹצרָת ונַצֶּרֶת. נָצֶּרֶת היא הגייה עברית של השם הלטיני המשמש בברית החדשה, Nazareth. השם נָצְרָת, במשקל צרפת ואסנת, נקבע בעקבות השם הערבי אַלְנַצְרָה. מקור השם אינו ידוע בוודאות, אך בהיות היישוב העתיק במקום יהודי, סביר שהשורש הוא עברי. ייתכן שמדובר בשם שמקורו במילה "נֵצֶר" (במשמעות של חוטר, ענף), והנוצרים רואים בכך רמז לכך שישו הוא נצר לבית דוד. זאת על פי פסוק בישעיהו יא 11: "וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי, וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶֽה". אפשרות אחרת היא שמדובר בשורש נצ"ר במשמעות שמירה, שכן ההר שעליו נמצאת העיר משקיף על עמק יזרעאל, ויכול לשמש עמדת הגנה מפני צבאות זרים.

מקום ההתכנסות והתפילה של הנוצרים קרוי 'כנסייה'. כנסייה היא מילה חז"לית ותיקה. 'כנסת' ו'כנסייה' הן בלשון התלמוד גם כינוס או התוועדות בכלל וגם תפילה בצוותא, וכמוהן הצירופים 'בית כנסת' ו'בתי כנסיות'. במסכת אבות נכתב: "כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים". בית כנסייה הוא אם כן בית כנסת.

מתי אם כן הפכה הכנסייה בית תפילה לנוצרים? הבלשן שמעון שרביט חקר את הנושא ומצא שכבר באמצע המאה ה-16 היה שימוש במילה למטרה הזו, למשל בביטוי "כנסיית מאריה". הבידול בין בית כנסת לכנסייה התחדד בתקופת ההשכלה, בעיקר אצל מנדלה מוכר ספרים. יש סברה שהבידול נעשה בעקבות הדמיון הצלילי בין 'כנסייה' למילה הלטינית ecclesia. מי ששומר על המשמעות העתיקה היהודית של 'כנסייה' במשמעות התוועדות הם החרדים. בעיתון חרדי הופיעה לאחרונה כותרת: "ננעלה הכנסייה הגדולה של אגודת ישראל".

איך זכו שליחי האלוהים ואנשי הכנסייה למילה העברית 'כומר'? הכומר בתנ"ך הוא כוהן לבעל. המילה מופיעה שלוש פעמים, ותמיד בהקשר שלילי. במלכים ב' מסופר על יאשיהו אשר "הִשְׁבִּית אֶת־הַכְּמָרִים … וְאֶת־הַֽמְקַטְּרִים לַבַּעַל, לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת, וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם". גם בספר צפניה הכמרים הם כוהני הבעל. הייחוס של הכמרים לנצרות החל בימי הביניים. בספר הכוזרי מופיע "הכומר של מלך אדום".

מהיכן הגיעה 'נזיר' בהתייחס למאמינים נוצרים או מדתות המזרח הפורשים מחיי הכלל ומתענוגות החיים כדי לממש את אמונתם? הנזיר המקראי הוא אדם הפורש מהקהל, והשורש נז"ר מתייחס בשורת שפות לפרישות והיפרדות. הנזיר מבטא בין היתר את הפרישה מן הציבור בכך שאינו מסתפר, "תער לא יעבור על ראשו". המילה 'נזר' במשמעות כתר התגלגלה מהשיער הפרוע על ראש הנזיר. עם זאת, ביהדות ההתנזרות אינה בדרך כלל מהפך לחיים שלמים, אלא לתקופה קצרה, בעוד הנזיר הנוצרי או הבודהיסטי הוא "נזיר עולם". מתי אומצה המילה העברית לדתות השונות? יש לכך מקורות וציטוטים כבר מן המאה ה-12.

המילה 'מנזר' מופיעה בתנ"ך, בספר נחום, אך משמעותה נסיך או שר. דוד ילין הציע את המילה כחלופה ל"בית מקלט נזירים".

סיפור מוזר מעט קשור לשמו של מנהיג הנצרות הקתולית, האפיפיור. המילה הארמית 'אפיפיורא' מופיעה בתלמוד במסכת עבודה זרה, בסיפור על אונקלוס, שהתגייר והצליח לגייר את אנשי רומי שנשלחו לתפוס אותו. אונקלוס השמיע באוזניהם משל: ניפיורא (פקיד זוטר) מחזיק את הלפיד להאיר לפני אפיפיורא (פקיד גבוה יותר). אפיפיורא מחזיק לדוכס, הדוכס להגמון, ההגמון לשליט. שאל אונקלוס: האם השליט מחזיק לפיד לפני אנשים? אמרו לו – לא. אמר להם – אלוהים מחזיק לפיד לפני אנשים, שנאמר "וה' הולך לפניהם יומם ולילה בעמוד האש להחזיק להם" (שמות יג 21). וכך גרם להם להתגייר!

אפיפיורא התלמודי הוא אם כן פקיד ממשל לא מאוד גבוה. מאוחר יותר, בימי הביניים, זכה ראש הכנסייה הקתולית לשמו העברי-תלמודי, אפיפיור, כנראה בעקבות המונח היווני papas ieros.

שני בעלי מעמד אחרים בהיררכיה הנוצרית הם ההגמון והקרדינל. 'הגמון' היא מילה יוונית שפירושה שר, היא זכתה בהמשך למעמד בהיררכיה הנוצרית. 'חשמן' בתנ"ך הוא כהן דת. בתהלים פרק ס נכתב: "יֶאֱתָיוּ חַשְׁמַנִּים מִנִּי מִצְרָיִם". השם נקשר לחשמונאים בפיוט "מעוז צור": "יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים, וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי, וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים"; בימי הביניים זכתה 'חשמן' להיות שם נרדף לקרדינל.

מהיכן הגיע חג המולד? 'מולד' היא מלה תלמודית שפירושה לידה, אך היא התייחדה בעברית לשני עניינים: הופעת הלבנה בראשית החודש, וחג הולדת ישו, ב-25 בדצמבר. בימי תחיית הלשון קראו 'חג המולד' גם לחגיגת יום הולדת סתם, ואילו האירוע הנוצרי נקרא גם 'חג הלידה'. זאת אולי בהשפעת הגרמנית, שבה Gebutztag מתייחסת גם לחג המולד וגם ליום הולדת.

הצירוף 'חג המולד' לאירוע לידת ישו נקבע בעקבות היידיש, בה הוא נקרא ניטלנאכט, ליל הלידה; 'ניטל', לידה, מזכיר את הפועל הלטיני nat שפירושו להיוולד, ומכאן המלה האנגלית nativity, שיוחדה בעיקר ללידת ישו. גם בצרפתית (Noël), באיטלקית ובספרדית חג המולד נקשר ללידה. היידיש קיבלה את השם משפות אלה למרות שהשפעתן עליה זניחה. דוגמה נוספת, גם היא בהקשר נוצרי-דתי, היא בענטשן, להתפלל או לברך שהתגלגלה מ-benedire – 'לברך' באיטלקית.

יש גם גרסה חרדית למקור השם, לפיה בביטוי היידי 'ניטל נאכט' המילה 'ניטל' מספרת לנו ש'ניטל כבוד מבית חיינו', המרמז על החורבן. באותו לילה, ליל לידתו של ישו, לא למדו תורה והעבירו את הזמן במשחקי קלפים, שח וכדומה. המדרש נאה, אבל המקור חד-משמעי, היישר מהשפות האירופיות שמקורן לטיני.

והערה לסיום. נהוג לטעון שהשם 'ישו' הוא ראשי תיבות של "ימח שמו וזכרו". אז זהו, שלא. ישו היה שם רווח למדי בארץ ישראל של ראשית הספירה הנוצרית, צורה מקוצרת של ישוע. "ימח שמו וזכרו" הוא מדרש ראשי תיבות מאוחר, המתייחס ל"אותו האיש", זה שאין מזכירים את שמו בין יהודים יראי שם שמים לדורותיהם.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

הצורה הזוגית היא ילד הסנדוויץ' של השפה, ואם תרצו, הגלגל החמישי שבין יחיד/ה-רבים/ות. הצורה הבסיסית היא צורת היחיד-זכר, ויש אומרים: הצורה הסתמית, חסרת המין. לצידה צורת הנקבה, ומן הצד השני של הסנדוויץ' – צורות הרבים והרבות. צורת הזוגי היא בדרך כלל שם עצם שאליו מוסיפים -ַיִם. אז מי זקוק לצורה הזוגית? שפות אירופה, למשל, מסתדרות מצוין בלעדיה. לכל היותר מלחימים לצורת היחיד סימון זוגי: bicycle, twopence ועוד.

צורת הזוגי מעוגנת עמוקות בשפות השמיות. בערבית, למשל, סיומת הזוגי -ַין עשויה לבוא אחרי כל שם עצם, וגם אחרי פעלים וכינויים. בסלנג הישראלי המילים האלה נבלעו והזוגיות שלהן סמויה. ברכת הפגישה אהלֵיין – פעמיים אהלָן, והברכה סחתיין – פעמיים בריאות. בעברית הזכות לזוגיות הצטמצמה לכמה עשרות מילים, והרחבה שלה שמורה, כפי שיסתבר בהמשך, למשוררים בלבד. בעברית כאשר מילה מקבלת ריבוי זוגי היא הופכת לערך מילוני עצמאי. בתנ"ך 35 ערכים כאלה, ורובם משמשים בעברית החדשה.

הערפל סביב צורת הזוגי מתגבר כשאנחנו צוללים אל קורפוס המילים הזוגיות. מסתבר שלא כולן מרמזות על זוגיות. קבוצה רחבה למדי כוללת מילים בצורת זוגי שאינן זוגיות בשום היבט. הנפוצות והידועות שבהן מופיעות כבר בפסוקים הראשונים של ספר בראשית: מים ושמים. התופעה הזו מחזקת השערה מחקרית רווחת, לפיה צורת הזוגי הייתה בעבר צורת ריבוי חלופית לצד הצורות המוכרות לנו היום, ועם הזמן היא התייחדה לצורות זוגיות.

'צָהֳרַיים' היא דוגמת מפתח. בדומה למים ושמים אין בה יסוד של זוגיות, היא אינה מייצגת הכפלה של שם עצם ביחיד. ל'צֹהַר' במשמעות חלון אין קשר ל'צהריים'. צורת היחיד מופיעה בלשון ימי הביניים במילה צֹהַר, שמשמעותה זוהר, ופירושה היום 'זנית', מונח מתחום הגיאוגרפיה ותורת האקלים. במקרא מופיעה 'צהריים' 23 פעמים. איש בושת, למשל, "שוכב את משכב הצהריים", ללמדכם עד כמה עתיקה הסיאסטה (ויש אומרים שלאפשטונדה). אגב, ההגייה הנכונה של המילה היא zohorayim, וכללי הכתיב חסר הניקוד מחייבים לכתוב צוהריים. אבל לא חייבים.

מהיכן הגיעה הברכה "צהריים טובים"? המילים בצורת הזוגי זוכות לשמות תואר או לפעלים רלוונטיים בצורת הרבים. צהריים הם 'זוגי זכר', ולכן נאמר 'צהריים טובים' באופן טבעי, ויש אפילו גירסה מוזרה במקצת, 'אחר צהריים טוב', בהתייחסות ל'אחר'. ברוב המקרים צורת הרבים אינה מעוררת שאלה. נעל אחת – נעליים יפות. גרב אחד – גרביים עבים, למרות שהנטייה הישראלית היא לראות בגרב נקבה. בלבול המינים בצורות הזוגי לא התחיל אתמול. הבלשנית יעל רשף מביאה שורה של שיבושים או סטיות דיבור בסוגיית ריבוי הזוגי משנות השלושים של המאה הקודמת: אופניים קטנות, מכנסיים צרות וכך משקפיים ושאר צורות זוגי המחייבות זכר, אבל ההתאם הוא בנקבה. התופעה הזו נקראת "ניקוב הזוגי".

לעיתים הצורה הזוגית מרמזת על זוגיות גם אם אין כאן שני שמות עצם. 'ביניים' היא הימצאות בין שני גורמים. בתנ"ך היא מופיעה רק בצירוף 'איש ביניים': "וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ" (שמואל א יז 4). המשמעות כאן נתונה לפרשנויות מגוונות. בעברית החדשה איש ביניים הוא דמות מתווכת, בעיקר בתחומי העסקים והפוליטיקה, בהשפעת האנגלית. הצירוף 'ימי הביניים' הוא תרגום שאילה של the middle-ages, שבין הזמן העתיק לזמן החדש. גם 'בינתיים' מרמזת על זמן: בין מה שהיה לבין מה שעתיד להתרחש. 'כלאיים' מתייחסת לחיבור בין שני חומרים או מקורות שונים ואפילו רחוקים. ומה זה 'זהב פרוויים'? זהב משובח, שמקורו במקום מימי המקרא הנקרא פרוויים.

צורות הזוגי התנקזו לכמה חטיבות לשון ומשמעות. הראשונה שבהן, מטבע הדברים, היא חטיבת המספרים. מספר זוגי יסתיים תמיד ב-ַיִם. שניים ושתיים, מאתיים, אלפיים. ולמה לא עשרַיִים? או מיליונַיִים? ככה יצא. השפה היא שיטה שאינה תמיד שיטתית. בתנ"ך נמצא גם את 'כפליים' שפירושה פי שניים, 'ארבעתיים': הכפלה בארבע, וכן 'שבעתיים', מילה נהדרת שחרגה מהחישוב המתמטי ומשמשת מעצים הקשור במעמדו המיוחד של המספר שבע.

הגוף הוא מקור עשיר למילים זוגיות. הדבר אינו צריך להפתיע, שהרי איברים רבים הם זוגיים, ובהם עיניים, אוזניים, נחיריים, עפעפיים, לחיים, שדיים, שפתיים, ברכיים וכתפיים. 'גפיים' משמשת בעברית החדשה במשמעות זרועות ורגליים. בתנ”ך 'גף' פירושה הגוף כולו, ומכאן הצירופים העוקבים 'בא בגפו' ו'יצא בגפו' (שמות כא 4-3). בארמית המקראית פירוש המילה הוא כנף, ומכאן התגלגלה המשמעות בת ימינו. האיבר הזוגי 'מותניים' דחק בעברית החדשה את 'חלציים', וזה נותר רק בניב הספרותי, 'יוצא חלציו'. עם זאת, חלציים הם כנראה במקורם איברי המין וסביבותיהם ולא המותניים. ומהם חמוקיים? מילה חמקמקה.

השיטה הזוגית זוכה גם בגוף האדם לחריגים. לאדם שלושים ושתיים שיניים, וכאן ניתן לומר שמדובר בשתי שורות שיניים. אבל מה בדבר מעיים, אותם צינורות אינסופיים בגופנו שאין להם דבר עם זוגיות? ולמה ציפורניים, שבהם אנו מונים עשרים כולל ציפורני הרגליים? מילה שנעלמה היא מלקוחיים, שפירושה בית הבליעה. המילה המעניינת מכולם היא 'אפיים', המופיעה שוב ושוב בתנ"ך: "נפל אפיים ארצה". הזוגיות שלה אינה ברורה, וגם על משמעותה ניטש ויכוח פרשני. 'אף' מפורש לפעמים כמצח, על פי שיר השירים, שבו מידמה האף למגדל הלבנון. גם הצירוף 'בזיעת אפך' מעיד על כך, שהרי הזיעה מאפיינת את המצח ולא את האף. 'אפיים' היא אם כן מילת הרחבה של המצח.

תחום נוסף הקשור לגוף האדם שבו נוצרו בעקבות זאת מילים זוגיות הוא הלבוש: מכנסיים, נעליים, משקפיים, מגפיים, גרביים ועוד. ומהיכן הגיעו אלינו הערדליים? המקור בהופעה יחידה בתלמוד, מסכת ביצה: "אמר רב פפא: ערדלין אין בהן משום כלאים". למילה 'ערדליים' אין רמז או דמיון בכל שפה אחרת המוכרת היום.

בתחום הלבוש בולטת בעשורים האחרונים תופעת 'ייחוד הזוגי': מילה זוגית הופכת למילה ביחיד. הדוגמה הבולטת ביותר היא 'מכנס'. במקור פירוש המילה הוא חלק אחד של המכנסיים, אבל המילה 'מכנס' התפשטה בלשון הדיבור, הפכה לשם לבגד כולו, ונכנסה אפילו לשפת התקשורת והפרסום. כך אפשר למצוא באחד הפרסומים תיאור של "מכנס קל מאד, אוורירי, נוח ומתייבש במהירות". הנוסח "תראו איזה נעל קניתי", "אני הולכת לקנות סנדל" נפוץ מאוד וכמעט בלעדי. אל אלה הצטרפו התחתונים, שהפכו ברחבי העולם הצרכני הישראלי ל'תחתון'. ייחוד הזוגי לא נפל מן השמיים. הוא מקובל בז'רגון של יוצאי צפון אפריקה, בהשפעת שפת המקור שלהם.

תחום נוסף שבו נמצא צורות זוגי הוא הזמן: יומיים, שבועיים, שנתיים וגם מחרתיים. ולמה לא 'אתמוליים', יום לפני אתמול, במקום 'שלשום', שהוא הלחם של שלוש+יום? למה לא, בעצם? המילה מופיעה לא מעט בחידושי ילדים, אבל לא נכנסה למילון. יש גם מכשירים זוגיים כמו מלקחיים, מאזניים, כיריים, מצילתיים ורֵחיים, לכל אלה יסוד של זוגיות במכשיר עצמו.

אז העברית הגבילה את קורפוס הערכים הזוגיים, אבל למשוררים רשות להשתעשע בשפה. ביאליק הרבה לזווג, כמו בשירו הידוע "בנות שתיים, בובותיים". בסיפורו "שור אבוס" מובא הצירוף "לחם לחמתיים" במשמעות לחם גדול ומשובח, וממנו מהדהד הצירוף "רחם רחמתיים" משירת דבורה. 'לטרותיים' ו'פרוטותיים' המופיעות בתרגומו לדון-קישוט פירושן שתי ליטראות ושתי פרוטות. לאה גולדברג כותבת: "לסבתא של אפרים, לסבתא ברווזיים". אברהם שלונסקי נטה חיבה מיוחדת לצורות זוגיות, וכאשר כתב על זוג כלשהו, נהג לטבוע צורה זוגית חדשה. למשל: סוּפָתיים, סטירותיים, מרפקיים ואצבעתיים. בשיר "הידעת איך בנגב" כתב: "רגב-רגבותיים".

ונקנח בגנן השעשועים של השפה, ע. הלל: "אללי ואֲלְלַיים, ייללו החתוליים. זה מזה ביקשו סליחַיִים, זה לזה שילבו זנָבַיִים … הידד והידָדַיים!"

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

פרחים הם סמל יופי בתרבויות העולם השונות, מקור לדימויים והשראה למשוררים. בהיבט הלשוני הם מעמידים בעיה. מהו בעצם פרח? בהיבט הבוטני הוא שלב במחזור החיים של הצמח, ולכן יש פרחים לעצים, לשיחים, לפירות ולירקות שאנחנו צורכים, כאשר 'פרי' הוא שלב אחר בחיי הצמח. אבל כשנלך לחנות פרחים לא נמצא בדרך כלל את רוב הפרחים שבעולם הצומח, אלא קבוצה נבחרת שבה הפרח הוא בעיני האדם עיקרו של הצמח. עבורנו הפרח אמור לסמל יופי, קישוט, ביטוי של אהבה או תודה. לא נמצא בחנות את פרחי המלפפון והעגבנייה, או את פרחי האקליפטוס. כמה עצים זכו עם זאת לפרסום גם בזכות פרחיהם ולא רק בזכות הפרי: עץ הדובדבן הפורח הוא אחד מסמלי המזרח, ופרחי עץ השקד מבשרים את בוא ט"ו בשבט.

המילון הבוטני, ובתוכו מילון הפרחים, נשען, כמו בתחומים רבים אחרים, על המקורות: התנ"ך ובעיקר לשון חז"ל. בתנ"ך עשרות שמות של עצים, פרחים, צמחי בר ועשבים, ולצידם פירוט של חלקי הצמח השונים: גזע, ענפים, עלים וכדומה. בתלמוד שמות רבים נוספים. החוקר יהודה פליקס קבע שבספרות העתיקה יש כ-600 שמות צמחים, ורבים מהם נקבעו כשמות לפרחים במילון העברי המודרני. האם אלה הם הצמחים שאנחנו מכירים היום? רוב הצמחים שלהם ניתנו שמות בעברית החדשה נשענים על זיהוי כללי או שרירותי. למשל, האזוב זוהה בטעות עם טחב, אולי בהשפעת הצירוף התלמודי 'אזובי הקיר', בעוד שמדובר בצמח התבלין מיורן, הנקרא בערבית זעתר. הבולבוסין המשנאיים זוהו בטעות עם תפוחי האדמה, שהגיעו מאוחר הרבה יותר מיבשת אמריקה. הבוטנים זוהו עם אגוזי אדמה. 'תִרזה' המופיעה בספר ישעיהו כעץ יער זוהתה עם העץ ששמו הלועזי birch. בעקבות הזיהוי כתב ביאליק את השיר 'תרזה יפה', אך עץ זה לא גדל מעולם בארץ ישראל.

בתנ"ך מעט מאוד פרחים הנושאים שמות: השושן והשושנה, החבצלת, הכרכום וכנראה גם החלמות, מילה המופיעה פעם אחת בספר איוב, ושימשה השראה לשמו של הפרח חלמית בעברית החדשה. גם מי שאינו הוגה בתורה יומם וליל התוודע לשושנה ולחבצלת, וזאת בזכות שיר השירים: "אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן, שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִֽים; כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת". השושן והשושנה נחשבים שמות לאותו פרח.

מהי השושנה? יש על כך מחלוקת בין הבוטניקאים, אך הדעה המקובלת היא שמדובר במשפחת הפרחים המכונה לילי, אליה שייך השושן הצחור. עם השנים נוצרה זהות בין השושנה לבין הפרח התלמודי 'ורד', אך מדובר בטעות נפוצה: אלה פרחים שונים. הזיהוי השגוי החל כבר מימי הגאונים, וכן בתרגומי התנ"ך. אחת הסיבות לכך היא ככל הנראה שעל השושנה נכתב "כשושנה בין החוחים", ולשושן המתואר במקורות אין קוצים, בעוד שיח הוורד מעוטר בקוצים. אלא שכוונת "שושנה בין החוחים" היא שהפרח הנאה הזה גדל בין עשבי בר קוצניים. ורד הוא הפרח המכונה באנגלית rose. גם בעברית וגם באנגלית נגזר משם הצמח שם הצבע הוורוד, והמהדרין מקנחים ביין רוזה.

האם חבצלת ושושנה הם אותו פרח, על פי מבנה התקבולת התנכי? רש"י סבור שכן: "חבצלת – היא שושנה". חיטוט בשפות שמיות מקבילות אינו תומך בכך. למילה שושנה מקבילות רבות, ביניהן שושנתא בארמית, בעוד לחבצלת רמז באכדית – habsillatu פירושה גבעול או קנה. החבצלת מופיעה גם בספר ישעיהו, בפסוק שאותו שרו בהתלהבות בערבי שירה בציבור ובבתי הספר: "יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה, וְתָגֵל עֲרָבָה, וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּֽלֶת". רד"ק מפרש: "ותפרח כחבצלת – כמו הוורד שתפרח ותתן ריחה", וכאן כבר נגלה הבלבול בין הוורד והשושנה. היום ניתן השם חבצלת לצמח בצל ממשפחת הנרקיסיים, שום קשר לשושנה.

חז"לינו תרמו תרומה משמעותית לשמות פרחים בעברית החדשה. הנורית נקראת כך בעקבות הפרח התלמודי נוריתא, ובהתייחסות לשורש נו"ר המשותף לעברית ולשפות שמיות נוספות, וזאת עקב הפריחה בצבעי האש של המין נורית אסיה. במילון הבוטני של האקדמיה 25 סוגי נוריות, וביניהם נורית הקרן, נורית זנובה, נורית כדורית ונורית קושטא. חוקרי צמחיית ארץ ישראל אפרים וחנה הראובני טענו ששמו התנכי של הפרח הוא 'ניצנים', בעקבות "הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ", שכן עלי הנורית מתאפיינים בכך שהם נוצצים, והנוריות מסמלות את פריחת ראשית האביב. הפרג מקורו במשנה, והוא נזכר שם כצמח מזון: "הָאֹרֶז וְהַדֹּחַן וְהַפְּרָגִין וְהַשֻּׁמְשְׁמִין". הפרח האהוב כלנית התגלגל ממסכת פסחים בתלמוד, שם מופיעה ה'כלניתא', שעליה נחלקו החוקרים אם היא כלנית או פרג. בהסבר לשם העכשווי נקשרה הכלנית ל'כַּלָּה', בהתייחסות ליופייה ולהופעתה המלכותית.

לצד המילים מן המקורות נקבעו חידושים לא מעטים לשמות פרחים. טשרניחובסקי הרבה לעסוק בשמות צמחים. החידוש הראשון שלו היה 'זקן המלך' לשמו של פרח רוסי. על הפרח הכחול והיפה ששמו הלטיני מִיוֹסוֹטִיס התגלע ויכוח בין ביאליק לטשרניחובסקי. ביאליק הציע 'זכרייה' וטשרניחובסקי את 'זכריני', וזה השם שהתקבל. הפרח הזה זכה לעוד שני שמות: 'אוזן חמור' ו'אל תֶשי', כלומר: אל תשכחיני. כל אלה בעקבות השם האנגלי העממי Forget me not, בעקבות השם הצרפתי ne m'oubliez pas.

כמה פרחים נקראו על פי צבעם, וביניהם סיגלית, אדמומית ואדמונית. צבע הדם נתן השראה לכמה שמות פרחים, ובהם הדומדמנית, הדמומית, שם שטבע בן-יהודה, ודם המכבים, צמח רב-שנתי ממשפחת המורכבים. שמו המלא 'דם המכבים האדום' נטבע ב-1917 על ידי אפרים הראובני, על פי אגדה שלפיה הפרח נובט בכל מקום שבו נשפכת טיפת דם. במקרה של הכרכום המקראי התהליך היה הפוך, בדומה ליחסי ורד-ורוד: הפרח העניק את שמו לצבע, ואף יצר שורש חדש, כרכ"ם. על אדם המקבל בשורה רעה נאמר ש'נתכרכמו פניו'.

גם צורת הפרח העניקה שמות לפרחים. בן-יהודה העניק את השם אֶפְעוֹן לצמח דק עלה שבראשו פרח ארגמני. שמו העממי הוא לשון הפר, גם כן בעקבות צורתו. 'גביעול' נקרא כך על פי צורת הגביע של הפרח הדק והארוך, המזכיר גביע. משפחת הספלוליים, שלה כ-400 מינים, נקראת כך על פי צורתו של הפרח המזכירה כוס. הציפורן והציפורנית הם שמות סוג למאות מיני צמחים. המפורסם בהם הוא הפרח 'ציפורני חתול', וזאת מאחר שפירותיו כפופים כלפי המרכז ודומים בצורתם לציפורניים שלופות של חתול.

מיהם 'כפתור ופרח' (שמות כה 33)? מדובר בקישוט דמוי פרח, כאשר 'כפתור' הוא הניצן שממנו יוצא הפרח. בספר עמוס 'כפתור' פירושה כותרת של עמוד. איך הגיע הכפתור אל הכותונת והמעיל? אליעזר בן-יהודה מגדיר במילונו את 'כפתור' במשמעותה הבוטָנית, אך קושר אותה להוראתה כחפץ לבוש: "דבר עבה קצת עגול, כמו מה שמתהווה בצמחים, שמקום שיציץ שם הציץ או יסתעף הסעיף". בן-יהודה נסמך על המילה הצרפתית bouton שפירושה גם ציץ הפרח וגם כפתור הבגד.

ומהם 'פרחי טיס'? דימוי המקור הוא במשנה, בצירוף 'פרחי כהונה', הנפוץ מאוד גם בתלמוד ובמדרשים. במסכת יומא כתוב: "ביקש להתנמנם, פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדה". על נבוכדנצר נכתב שהשמיד שמונים אלף פרחי כהונה. המדרש ופרשני המקרא נדרשו לצירוף הזה, והציעו הסברים שונים. אליעזר המודעי דורש על פסוק ידוע מספר בראשית: "גפן זו ירושלים;  שלשה שריגים זו מקדש ומלך וכהן גדול; והיא כפורחת עלתה נצה, אלו פרחי כהונה". בספר הזוהר קושרים את המילה פרחים ב'פרחי כהונה' למילה 'אפרוחים'. עובדיה מברטנורה קובע שפרחי כהונה הם "בחורים ששער זקנם החל לצמוח", ומכאן גם המילה 'פרחח'. פירוש מאוחר יותר קושר בין פרחי הכהונה לבני אהרן הכהן, באמצעות פסוק מספר במדבר שבו נכתב "והנה פרח מטה אהרון… ויוצא פרח ויוצץ ציץ". מכאן התגלגל 'פרח' לתלמיד צעיר הזוכה להכשרה לקראת ייעודו בחיים.

ונסיים בדימוי פתוח לפרשנות שטבעה רחל המשוררת: "על ערוגות הגן, בנוף טלול וחם, פרחי אולי גדלו רעננים". פרחי אולי. איזה פרח לשון נפלא.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

ד"ר רוביק רוזנטל / המרובע, המזגזג, רחב הלב וצר העין

לשפה מנגנוני צמיחה שונים, ואחד החשובים בהם הוא הדימוי הלשוני, המטפורה. למילה יש משמעות כלשהי, ובאמצעות הדימוי אנחנו מרחיבים את מוטת הכנפיים של המילה ומעניקים לה משמעות נוספת. לפעמים הקשר בין המשמעות המקורית והמורחבת הוא אסוציאטיבי. להרחבת המשמעות נקרא מטונימיה.

הדימויים באים מתחומים רבים, כמעט מכל תחום בשפה. אחד התחומים האלה הוא הגאומטריה, הענף המתמטי העוסק בשטחים ובמרחבים. בדימויים הפשוטים הצורה הגאומטרית הבסיסית זוכה לשימוש ייחודי. זה מה שאירע לשתי צורות קרובות: כדור וגליל. 'כדור' מופיעה בתנ”ך פעמיים, בספר ישעיהו ("וְחָנִיתִי כַדּוּר עָלָיִךְ", כט 3). לדעת רוב הפרשנים היא מורכבת ממילת היחס המיודעת כַ' ושם העצם דוּר שפירושו עיגול. נ"ה טור סיני סבור ש'כדור' בפסוק זה היא מילה שגויה ויש לקרוא "וחניתי כדוד עלייך". בלשון חכמים משמשת 'כדור' בשימושים שונים, ואפילו ככלי משחק, על פי המדרש העוסק במילה 'כדרבונות': "כדור בנות, ככדור מניקתא שהם (מלקטים) [מקלעין] בה מיד ליד, כך משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע". מלשון חכמים התפתח כדור המשחק לעולם משחקי הילדים והמשחקים הקבוצתיים, כגון כדורגל וכדורסל.

הצורה העגולה העתיקה את 'כדור' לתחומים שונים. בתחום כלי הנשק 'כדור' הוא פריט תחמושת של כלים קטנים, אף כי בדרך כלל צורתם גלילית ולא כדורית. המקור הוא במילה הגרמנית Kugel – חפץ עגול – שניתנה לתחמושת בתקופה שבה הייתה כדורית בצורתה, ומוכרת ליהודים כעוגת שבת עתירת קלוריות. גם התרופה המוגשת בטבליות קרויה כדור, למרות שבדרך כלל אינה כדורית.

'גליל' הוא גוף הנדסי ששני הבסיסים העגולים שלו שווים. בתנ"ך פירוש המילה הוא עמוד, ובמגילת שיר השירים מתואר הגבר האהוב: "יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ" (ה 14), כלומר, ידיו דומות לעמודים של זהב. גליל, מן השורש גל"ל, נקשרת לעצמים או תופעות שיש בהם תנועה סיבובית, תנועת גלים. 'מגילה', שצורתה צורת גליל, נקראת כך כי אנו מגוללים אותה כשאנו פותחים או סוגרים אותה. 'גלולה' נקראת כך בגלל הצורה העגולה שלה.

'גליל' הורחבה למשמעות של חבל ארץ. ההרחבה הזו מופיעה בשפות שמיות שונות וכן בתנ"ך: "אָז יִתֵּן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְחִירָם עֶשְׂרִים עִיר בְּאֶרֶץ הַגָּלִיל" (מלכים א ט 11), והיא מוגדרת במקורות מאוחרים יותר 'גליל הגויים'. אין הסכמה על מהות הקשר בין הצורה הגאומטרית לחבל הארץ. רש"י מסביר שגליל הגויים היא כל ארץ ישראל, שהיתה "גוללת אליה את כל הגויים", כלומר, אוספת אותם אליה. אפשר גם לשער שהאזור נראה להם כאילו הוא נפרש ונגלל לכל רוחב העין.

הדימויים הגאומטריים גולשים לתחומי הנפש, החברה והפוליטיקה. הם פוריים במיוחד בתיאור תכונות אנוש. אדם סבלן הוא 'ארך אפיים', כבספר משלי: "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר, וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר". הצירוף מופיע 11 פעמים בתנ"ך, בדרך כלל ככינוי לאלוהים. 'אפיים' פירושו פנים, ובשפה העכשווית 'פנים ארוכות' הן דווקא פנים המעידות על חוסר שביעות רצון, ואף ארוך מרמז על שקר בעקבות פינוקיו. מול הסבלן מופיע במשלי האיש קצר הרוח: "אֶרֶךְ אַפַּיִם רַב תְּבוּנָה, וּקְצַר רוּחַ מֵרִים אִוֶּלֶת". קוצר הרוח מוכר מסיפורי העבדות במצרים: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו 9), וכאן על פי רש"י מדובר בקשיי נשימה: "כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו". הצירוף במשמעותו היום מצוי במדרש, בשמות רבה: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח. מפני שהיו קטני אמנה וקוצרי רוח". הפרשנות של רש"י מוליכה אל תופעת קוצר הנשימה, האסטמה, ובעברית: קַצֶּרֶת.

הגאומטריה מספקת דימויים לתחום המוסר. הצדיק הוא 'ישר', הרשע הוא 'נפתל' או 'הולך בדרכים עקלקלות'. כמעט כל 132 הופעות 'ישר' ו'יושר' בתנ"ך מתייחסות לתחום המוסר. השימוש הזה מעיד על מי שהולך בדרך ישרה, ללא פניות וסטיות. היום נאמר על אדם כזה שהוא "ישר כמו סרגל". הקישור בין אישיות מוסרית להליכה בדרך מופיע גם בתמונת הראי, בספר תהלים. מול הצדיקים ישרי הדרך, הרשעים הם "המטים עקלקלותם". כך בפסוקים אחרים בתהלים: "עִם־חָסִיד תִּתְחַסָּד … וְעִם־עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּֽל". היום נאמר על מי שאינו אומר אמת ומתבטא באי שקיפות שהוא 'מתפתל'. לחבורת המתפתלים נוסף הפועל 'לזגזג', מן המילה 'זיגזג' שמקורה בשפה הגרמנית, על פי צורת הברק. על פוליטיקאי המחליף עמדות על פי הרוח הנושבת או המשבר התורן נאמר שהוא 'מזגזג'.

הגאומטריה פלשה גם לתכונת הנדיבות – או הקמצנות. אדם נדיב הוא רחב לב: "וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב" (מלכים א ה 9). היפוכו הוא אדם צר עין, קנאי, ביטוי שמקורו תלמודי.

אדם משעמם, חסר שאר רוח הוא 'מרובע', וזאת בעקבות המונח האנגלי-אמריקני square, במשמעות הזו. אדם בעל ידיעות רבות והסתכלות מורכבת הוא 'רחב יריעה' או 'רחב דעת'. מקור הביטוי באנגלית: broad-minded. בלשון חכמים מצוי הצירוף 'דעתו רחבה'. כנגדו עומד האדם צר האופק, אדם שעולמו הרוחני וההשכלתי מוגבל. כך בגרמנית: einen engen Horizont haben. האופק, הלקוח מתחום הגאוגרפיה, הוא דימוי מקובל להשכלה וידע על העולם. הידע והתבונה זוכים לדימויים גאומטריים גם בתלת ממד. מי שחוכמתו רבה או הידע שלו מקיף הוא אדם מעמיק, היורד ל'עומק הדברים'. מי שהידע שלו דל או חיצוני הוא 'שטחי', בעקבות שם התואר האנגלי superficial, שיש לו משמעות גאומטרית ומטפורית. גם לדימוי העומק שורשים בשפות שהשפיעו על העברית.

דימויים גאומטריים משמשים גם בתחום הציבורי והפוליטי. המילה 'חוג', שמשמעותה באיוב עיגול ("וְחוּג שָׁמַיִם יִתְהַלָּֽךְ", כב 14) משמשת בעברית החדשה במשמעות קבוצה חברתית או מקצועית. השימוש הזה מקביל לשימוש במילה האנגלית circle. 'השטח' הוא מונח מתחום הפוליטיקה: המרחב הציבורי שממנו שואב הפוליטיקאי את כוחו, ועל כן עליו מדי פעם 'לרדת לשטח'.

'קו' הוא כבר בתנ"ך גם קו גאומטרי וגם גבול. פירוש המילה המקורי הוא חוט מדידה, ומכאן התפתחה לשרטוט: "חָרַשׁ עֵצִים נָטָה קָו, יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד" (ישעיהו מד 13). מכאן יש ל'קו' גם משמעות של קביעת גבולות של בית או ממלכה: "וְנָטִיתִי עַל־יְרוּשָׁלַם אֵת קָו שֹׁמְרוֹן וְאֶת־מִשְׁקֹלֶת בֵּית אַחְאָב" (מלכים ב כא 13). בעברית החדשה זכתה 'קו' למשמעות גבול בזכות מפת הארץ התלויה בכל בית-ספר ומוסד ממשלתי, ומודפסת בכל אטלס. "הקו הירוק" נקרא כך כי לאחר הקמת המדינה הגבול שורטט בצבע ירוק במפות. אחרי מלחמת ששת הימים הוא נעלם בהדרגה מהמפות והתחלף בקו בצבע סגול, המסמן את הגבול דה-פקטו שלא הוכר עד כה על ידי מדינה כלשהי, וגם לא זכה לאישור רשמי של כנסת ישראל. 'קו' הוא גם המונח הצבאי לשרשרת מוצבי הגנה לאורך הגבולות, מ'קו מז'ינו' ועד 'קו ברלב'. חיילי מילואים נקראים מדי שנה 'לעשות קו', או לפחות 'להחזיק את הקו'. כמו הגבול, הגדר והסייג גם הקו הוא דימוי לכללים וחוקים, כמו 'קווי היסוד' של הממשלה, או 'הקווים האדומים' שאין לחצות אותם בתחום המנהל הציבורי. מקור הביטוי 'קו אדום' הוא ככל הנראה מהפועל האנגלי to redline, סימון תחום קניין באמצעות קו אדום.

ונקנח בשלושה ניבים גאומטריים מטפוריים.

יישר את ההדורים. פתר את המחלוקות והכעסים: "אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ וַהֲדוּרִים אֲיַשֵּׁר" (ישעיהו מה 2), וכאן בהוראה מוחשית: אדאג לכך שדרכך תהיה ללא פיתולים.

לְרַבֵּעַ את העיגול. לפתור בעיה שלכאורה אינה ניתנת לפתרון. הניב מופיע בשפות אירופיות שונות, והוא מתייחס להוכחה המתמטית הקובעת כי לא ניתן לבנות ריבוע השווה בשטחו לעיגול נתון. הצורה המקובלת 'לרבע את המעגל' שגויה, שכן 'מעגל' הוא הקו המקיף את העיגול.

עיגל פינות. התעלם מבעיות שוליות, ויתר על טיפול יסודי בנושאים משניים, תכונה המיוחסת לא פעם לאנשי ציבור וגם לאנשי צבא בארצנו. הניב הצרפתי מתייחס למצבי עימות בהוראת פשרה ופיוס.

אז אל תהיו מרובעים, צרי עין וקצרי רוח, ואל תסתבכו במשולש רומנטי, או אז תרחב דעתכם וירחב לבבכם.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

ד"ר רוביק רוזנטל / ההצגה? למות! הפוסט? אהבתי! הישיבה? מיצינו!

מספרים לנו שההומו-סאפיינס הגיע להישגיו האדירים בזכות השפה, או "המהפכה הלשונית". זה כנראה נכון, אבל הקשבה מוקפדת לדרך שבה ההומו-סאפיינס המודרני משתמש בשפה, מעלה חשש שתוך כמה דורות, או כמה מאות, השפה תחזור אל הקונכייה שממנה יצאה. דוברי השפות באשר הם, מספר לנו גיא דויטשר בספרו "גלגולי לשון", הם עם עצלן. ביד אחת (או פה אחד) הם בונים, וביד שנייה הורסים. מנגנון ההרס הוא אחד המפתחות להבין איך שפה משתנה, מתפתחת וגם מתנוונת.

אחד הגילויים של מנגנון ההרס הזה הוא תאוות הקיצור. האמריקאים, למשל, הופכים כל סלבריטי לסֶלֶבּ, כל victim (קורבן בסדרות הפשע) ל-vic, כל דוקטור לדוק, והרשימה ארוכה. המילים העבריות קצרות מלכתחילה ולכן התופעה הזו מצומצמת, ובכל זאת אפשר היה לשמוע את אברי גלעד אומר בשעשועון טלוויזיה "היום נדע חַדְמָש מי הקבוצה המצטיינת", ואת אבי לוזון מגדיר את אוהדי בית"ר ירושלים "זרע פורען". חז"לינו הביאו לעולם את ראשי התיבות, והיום מוסרים ד"ש, הולכים לבג"ץ ומשלחים כטב"ם לשטח אויב. ובכל זאת, דוברי העברית מקצרים צירופי לשון ומשפטים שלמים לתיאבון, לפעמים לצורך יעילות, אבל בדרך כלל מעצלות גרידא. את התופעה הדיבורית הנרחבת הזו אני מכנה "מחלקת קטועי הגפיים".

שיטוט בזירת שפת הדיבור מגלה לנו, למשל, את ביטוי הזלזול "איפה?!", מעין קיצור של משפט מדומיין: "איפה הדבר עליו אתה מדבר מתרחש, אין סיכוי שזה יקרה!". כשמספרים לנו סיפור מדהים, חיובי בדרך כלל, התגובה הישראלית היא "די!", מלווה לעיתים בדחיפה, קיצור של "די לספר לי דברים מדהימים כאלה, לא מאמין לך!", המזכירה את get out! האמריקני. ומה דעתכם על משפט כמו "האמת, זה נראה כמו טיוח של המשטרה"? מאחורי 'האמת' מסתתרים כמה ביטויים חלופיים: "למען האמת", "האמת ניתנת להיאמר", ואפילו "האמת היא ש…"

עקרון קטועי הגפיים הוא אחד: כדי לבטא רעיון שלם יש צורך במשפט, או לפחות בצירוף לשון דו-רכיבי. במקום המבע השלם אנחנו בוחרים מילה אחת או רכיב מהמשפט, ואלה אמורים לייצג גם את החלק הקטוע. אחת הדוגמאות לכך בעברית היא השימוש בשם הפועל. הארוחה לא הייתה מה שציפינו? "להקיא!" (תרגום: "אני רוצה להקיא"). ההצגה הייתה מרגשת? "להתעלף!" מדהימה ברמות על? "למות!" יוצאת מגדר הרגיל? "אין!", קיצור של "אין מילים", או "אין דברים כאלה".

"אין" מרחיבה את תמונת קטועי הגפיים. היא מייצגת משפט שלם, שממנו נקטע הנושא (דברים כאלה). לפעמים נקטע הנשוא ("כאילו מה?" – קיצור של "כאילו מה קרה בעצם?"). דוגמה מעניינת היא הנוהג להגיב על שאלה ב"אני אין לי שֶמֶץ". שמץ הוא כַּמָּת, אין לו משמעות או תפקיד בלי השם שהוא מכמת, במקרה זה: 'מושג'. כאן ניכרת השפעה של קיצור אנגלי מקביל: I don’t have a faintest…. בדרך כלל הקיטוע חל על המושא במשפט. הניב "לא שׂם" הוא קיצור של ביטויי סלנג בוטים נוסח "לא שם זין", "לא שם קצוץ" ועוד. מדברים יותר מדי? "מיצינו!" (את הנושא). אתה מדבר יותר מדי? "סתום!" (את הפה), גם כאן בהשפעה אנגלית: shut up!. אתה מדבר דברי הבל? "עזוב!" רעיון מוצא חן בעיניך? "קניתי!" אתה מתרברב במה שעשית? "ראינו! שמענו!" מעודדים אותך לספר כל מה שאתה יודע? "שפּוך!" אתה מתעצבן? "תרגיע" (את עצמך, כמובן). לא נראה לך שמה שמספרים לך נכון? "תתפלא!", כלומר, "תתפלא לשמוע שמה שאתה מפקפק בו אכן מתקיים". ומה אמרה נערה בעת מחזור אי שם בעשורים רחוקים? "קיבלתי!" הקיטוע הנפוץ ביותר בימים אלה הוא "אהבתי", אושיית רשת לשונית.

במקבץ אחר של קיטועים נקטע חלק של צירוף לשון. לפעמים הוא נעשה באופן חד-פעמי ובהיסח הדעת. חברת הכנסת רוחמה אברהם אומרת לדן מרגלית: "האמת היא שאצלך עברתי את הטבילה לפני שלוש שנים". היא לא טוענת שהתנצרה חלילה, למרות שהביטוי השלם "טבילת אש" מקורו בנצרות. ליברמן לניסים משעל: "אחרי ההתנתקות מעזה תהיה יותר שפיכוּת". משה אלפרון במעריב: "כבר שתים-עשרה שנה אין לי עבר". עבר פלילי, למי שפספס. על פלוני מספרים שהוא "חולה במחלה חשוכה". שדר לפני משחק מספר ש"כל השחקנים חדורים". התלהבות, כמובן. לפעמים ביטוי סלנג מתקצר לביטוי סלנג משני. "המופע היה ממש ברמות", כלומר, ברמות גבוהות, או ברמות-על, ובנוסח חדש: ברמות של כלה. "הארוחה הייתה ליגה". ליגת העל, כמובן, ואולי ליגת האלופות. "החתונה הייתה סוף", כלומר, סוף הדרך, כלומר, נהדרת ועילאית.

אוהדים מתוסכלים במגרש או צופים מתוסכלים במופע נהגו לצעוק "את הכסף!" – תחזירו את הכסף ששילמנו. קריאה עכשווית ונפוצה המיוחסת לאיש ציבור שסרח היא "הביתה!", כלומר, "לך/עוף הביתה!" מי שלוקח על עצמו תשלום, כיסוי נזקים או ארגון דבר מה מסתפק ב"עלַי!", ומי שמבקש סבלנות יאמר פשוט "שנייה!", שמאחוריה מסתתר סיפור שלם: "המתן נא שנייה במטותא". קיצור חביב המקובל בתקשורת מתייחס לפירוק קשר מתמשך: "גלית גוטמן ההורסת וזיו קורן המפיל כבר לא", "ביבי וכחלון כבר לא". כבר לא יחד, כמובן.

לא מעט ביטויים שהפכו חלק מהסלנג ושפת הדיבור בכלל הם קיצורים של משפט שלם המסתתר מאחוריהם. רצית משהו שאינו ניתן להשגה? "היית מת!" (לקבל את אותו משהו). מלך קטועי הגפיים של העשורים האחרונים הוא "חבל על הזמן". מאחוריו מסתתר המשפט "חבל על הזמן שעלינו להשקיע בשבחי העניין (או בגנותו)". "חבל על הזמן" נתפס ארוך מדי, וקוצר לראשי תיבות כמו חבל"ז, או במשפט בנוסח: "המסעדה הזאת ברמות על שֶחָבָל". הביטוי הכל-ישראלי "יש מצב" ומולו "אין מצב" מכיל משפט שלם, בנוסח "יש מצב עתידי או אפשרי שבו אפשר יהיה לבצע את העניין".

הביטויים הקטועים אופייניים לברכות וקללות. "בוקר טוב!" הפך ל"בוקר!", בדרך האמריקנית. "נתראה בשמחות" הוא כבר מזמן מקוצר: "בשמחות!" "בחיאת!" היא שבועה ערבית שנקלטה בסלנג – בעקבות סדרת שבועות שמקורן בערבית: בחיאת רבק, בחיאת זומזום, בחיאת אללה ועוד. הגרסה העברית המקוצרת היא "בחיים!" (לא יקרה דבר כזה). "לא עלינו" הוא קיצור של המשפט: "לא עלינו ייאמר", כלומר, מה שקרה למישהו לא קרה לנו, ברוך השם. המקור ביידיש, שממנה קיבלנו גם את "שלא נדע", קיצור של הביטוי "שלא נדע מצרות". ביטוי הזלזול הבוטה הוא "לֵך!", דווקא בהגייה מוארכת, לֵ—–ך, המחביא שורה של ביטויים: לך לעזאזל! לך לישון! לך תְקַוֵוד! לך חפש את החברים שלך! וכדומה.

חלק מהקיצורים מובאים תחת מונח בלשני הקרוי אליפסה (ellipsis), ובעברית הֶשְמֵט. מילה מתוך צירוף לשון מייצגת את הצירוף כולו. האליפסה הופכת לערך מילוני תקני, ולעיתים הצירוף המלא נשכח. דוגמאות לכך הן 'בגרות' הסופגת את הוראת הצירוף 'בחינת בגרות', 'חמוצים' הסופגת את הוראת הצירוף 'מלפפונים חמוצים' ועוד. לאליפסה שורשים בשפת התנ"ך. 'כסף' בתנ"ך מתייחסת בעיקר למתכת היקרה שממנה נוצקו המטבעות. מכאן השתגר הצירוף 'שקל כסף'. שקל הוא המטבע העברי הקדום, העשוי מכסף. במקרים רבים הושמטה המילה 'שקל', ו'כסף' ספגה את משמעות 'שקל כסף', כגון בבראשית: "הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ". מאז 'כסף' פירושו מטבעות ושטרות, ובהרחבה, כל סכום המייצג הון או מחיר.

השפה הצבאית מרבה באליפסות, עקב הנטייה ליצור שפה קצרה ויעילה. בשפת הקשר ובשפה הצבאית הכללית אפשר לשמוע את "קלה" (אש קלה), "עגולה" (שעה עגולה) וגם "אפטר" (אפטר דיוטי). כך בחופשות: "רגילה", "מיוחדת", "מטכ"לית" וכדומה. כך בענייני מדים: "על אלף", "על בית". "בסיסיות" הן העבודות הבסיסיות השנואות, "מצופה" הוא ופל בשקם, "סדיר" הוא השירות הסדיר, וכשהמפקד אומר "תרדו לארבעים" אין צורך בפירוט. יורדים ל(ארבעים) שכיבות סמיכה.

במהדורות החדשות משתרבבות אליפסות לרוב. "הבוקר דווח על רקטות בעוטף" (עוטף עזה, כמובן). "הוגש ערעור לעליון". גם שמות יישובים המורכבים משתי מילים נוטים להיקטע, כשהחלק שנשאר נודד ממלרע למלעיל. "ראשון" היא ראשון לציון, "זכרון" היא זכרון יעקב, "מצפה" היא מצפה רמון, "נחלת" היא שכונת נחלת יהודה בראשון, והרשימה חלקית.

אז איך אתם רוצים את הביצה שלכם? מקושקשת או מבולבלת? ואת הקפה? נס או הפוך? או כדברי הגששים ב"שוק הספרים": נטול נייר, נטול אמו, נטול.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

ד"ר רוביק רוזנטל / אזולאי הכהן, סוקולוב בן הבז ויענקלה בלומנקלוץ

התחומים המרכזיים שמהם נולדו שמות משפחה הם כאמור שמות פטרונימיים (שמות אב), מקומות יישוב ומקצועות. במידה פחותה נוצרו שמות על פי תכונות שיוחסו כנראה לאבי המשפחה בעת מתן שם המשפחה הקבוע. התופעה הזו מוכרת גם בתרבויות לא יהודיות. בספרדית דלגאדו הוא רזה, מורנו הוא כהה עור. מלינקי בפולנית הוא קטן. בקיסרות אוסטרו-הונגריה יהודים חולקו לקבוצות על פי צבע השיער וקיבלו שמות משפחה בהתאם, כמו וייס ושוורץ, או על פי גובהם – קליין וגרוס.

השם האשכנזי המוביל במדינת ישראל כבר לאורך שנים רבות הוא פרידמן. מקומו במדרג השמות הוא 18, הרחק אחרי שמות גנריים כמו כהן ולוי, ושמות מזרחיים כמו ביטון ודהן, וזאת לאורך שנים רבות. הסיבה לכך שיש מעט שמות אשכנזים ברשימה הפותחת פשוטה. פיזור השמות בקרב האשכנזים רב מאוד, בעוד שבין המזרחים, בעיקר יוצאי צפון אפריקה, נושאים רבים אותו שם משפחה, ויש לכך סיבות סוציולוגיות. 30% מעולי מרוקו נושאים עשרה שמות בלבד. פרידמן פירושו איש שלום, ויש מייחסים אותו כשם מטרונימי בעקבות אם המשפחה פרידה. בעברית הישראלית הוא הפך שם נרדף סטיגמטי לאשכנזים, בעקבות "הפרידמנים והבובלילים" מ"האח הגדול" הראשון. הפרידמנים כאן הם גלגול של תושבי אפרידר, ממייסדי אשקלון.

שמות על פי תכונות אינם בהכרח שמות מחמיאים. אלתר הוא ביידיש זקן, בעקבות השפה הגרמנית, והוא ניתן גם כשם פרטי לילדים רכים שהוריהם ראו ב'זקן' שם מכובד וסגולה לאריכות ימים. צברים שנקראו אלתר סבלו לא מעט מן השם. אצל הספרדים נמצא את שם המשפחה אסֶידו שפירושו בספרדית: חמוץ, והוא מתייחס כנראה לאדם רגזן ולא נעים. קונפינו הוא בספרדית אדם הנמצא בגלות או מאסר. בוחבוט הוא בעקבות הבֶרְבֶרית אדם בעל כרס. טייב וטיבי לעומתם הם אנשים טובים.

שמות משפחה לא מעטים נקראים על שם בעלי חיים. סוקול ברוסית בפולנית הוא בז. סוקולוב הוא בנו של סוקול, מילולית: בן הבז. הרצל הוא שם חיבה של הרץ, שפירושו בגרמנית לב, אבל אפשר לראות בו גם צורה מקטינה של הירש (צבי), שבגרמנית של ימי הביניים בוטא הרץ. לא במקרה נקשר השם העברי נפתלי (איילה שלוחה) להרץ (צבי) בשמות פרטיים, כמו נפתלי הרץ אימבר, נפתלי הרץ טור-סיני ואחרים. כאשר נבחר הרמטכ"ל גדי אייזנקוט הופתעו רבים לדעת שמוצאו ממרוקו. אייזנקוט הוא שינוי בניחוח אשכנזי של השם אָזָנקוֹט הנפוץ בין יהודי מרוקו. על פי אחת הטענות זהו שם של שבט בֶרבֶרי שגר באזור סהל בדרום-מערב מרוקו, והיהודים שגרו בשכנותו נקראו על שם השבט. חוקר השמות אהרן מוריאלי מוסיף כי הפירוש המילולי של השם אזנקוט הוא איילה.

יהודים רבים באירן בעת החדשה בחרו שמות הקשורים לציונות. אפשר למצוא ביניהם שמות כמו שמע ציון, אוהב ציון, פדויים, גאולים, ארץ קדושה, מגן דויד, וכן שקלים המוכר גם מתחום השטיחים. סבה של המשוררת וחוקרת הפולקלור אסתר שקלים, ר' אליהו שקלים, היה אחראי מטעם התנועה הציונית על איסוף השקל הציוני באספהאן, ומכאן שמו. יהודים נוהגים להעניק שמות לסגולה. גליק וכן גליקסמן הוא האיש בר המזל. ונטורה פירושו בלדינו מזל, מיימון היא בכמה מלהגי הערבית מזל, ומכאן גם המימונה, חג המזל.

שמות יהודיים שונים נוצרו כנוטריקונים, ראשי תיבות, בדרך כלל בעלי אופי דתי. בשם כץ (או כ"ץ) רואים נוטריקון של כהן צדק. כהן צדק הוא צאצא של צדוק הכהן, שבו בחר שלמה לכהן בבית המקדש. נוסף על כך, כץ פירושו חתול בגרמנית. ול"ך הוא שם גרמני, וגם ראשי תיבות של "ואהבת לרעך כמוך", הנחשבים מדרש מאוחר. לאומים שונים דוברי שפות רומניות כמו איטלקית, צרפתית ורומנית כונו על ידי הגרמנים וֶלשים. מכאן התגלגל השם ולאכיה ברומניה, מחוז וליס הדובר צרפתית בשווייץ, אזור ולוניה בבלגיה ועוד. כך נוצרו שמות המשפחה וֶלש, וֶלטש, וָלָך, וַלְק, וְלוֹך ועוד. השם הנפוץ בכר הוא ראשי תיבות של "בן כבוד רבי", שם שניתן במקור לבנים של רבנים מפורסמים. לשם אזולאי הוצמד מדרש ראשי תיבות מספר ויקרא: "אשה זונה וחללה לא ייקחו", ומכאן שזהו לכאורה שמם של כוהנים. המקור האמיתי הוא מגוון: טוב בשפה הברברית, כחול בספרדית ועוד.

סיפורי פולקלור רבים נפוצו על שמות פוגעניים שניתנו ליהודים שלא יכלו לשלם על שם המשפחה. בדרך כלל השמות לא שרדו כי היהודים עשו כל מאמץ להיפטר מהם, וייתכן שחלקם הם בגדר אגדות אורבניות. יהודי שאיחר לרישום השמות נקרא שפֶּטֶר, בגרמנית – המאחר. שמות כאלה היו על פי הפולקלור בלומנקלוֹץ (שוטה הפרחים), אֶזֶלקופ (ראש חמור), אוקסֶנשוַונץ (זנב שור), וַנְצְקְנִיקֶר (מועך פשפשים), קִיסמיך (שק לי) ועוד. שמות כמו הֶזֶנפרץ – פרצוף ארנבת והֶזֶנשפרוּנג – זנב ארנבת נשארו במאגר גם היום.

אח'דר, הירוק, הוא כינוי לאליהו הנביא בפי יהודי עיראק. מקור השם באסלאם, שם נקרא אליהו "הנביא הירוק", עקב האמונה שבכוחו להוריד גשמים. ח'דֵיר הוא מקום קברו בדרום עיראק, שאליו עולים יהודים לרגל. מכאן נגזר השם חְ'דוּרי, שמחוסר ידיעה נהגה כַּדּוּרי. בארץ מעובר השם ח'דורי לאליהו. שם המשפחה אלפי המוכר באמצעות האב יוסי והבן גורי, קשור במעשה שהיה. חבורת יהודים עזבה את פרס כדי להתיישב בעיראק. התנפלו עליהם שודדים וגנבו את כספם והם התקיימו מצמחי בר. שאלו אותם מה אכלו, והשיבו: אכלנו עַלַף, מספוא לבהמות, ועל כן שמם נקרא עלפי, ובהמשך אלפי.

שם המשפחה חתוּכָּה קשור גם הוא במעשה שהיה או לא היה, המסופר במסורת התימנית. פירוש השם הוא חתיכה. הסיפור מספר על בעל שדרש מאשתו ביום שישי להביא נתח בשר לארוחה, לאחר שהחתול חטף חתיכה מהארוחה המתבשלת. הקצבים היהודים כבר סגרו את החנויות, והיא הביאה נתח בשר מן הגויים והגישה לבעלה. כדי שהבעל לא ייכשל באכילת טריפה נעשה נס מהשמיים וחתיכת הבשר לא שקעה בצלחת המרק אלא החלה לצוף ולשקוע חליפות.

שמו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אוֹלְמֶרט נדיר לא רק בארץ אלא גם בעולם. בשוודיה התגלתה משפחה בשם אולמרט, אך התברר ששמה המקורי היה tremlo, שהיה גם שמה של מחלבה מעלת סירחון בסביבה, וכדי להתנער מהדימוי שינתה המשפחה את שמה לאולמרט באמצעות היפוך אותיות.

ומה בדבר השמות המחודשים, שבדרך כלל קטעו מסורת משפחתית בת מאות שנים? כמעט כל ראשי הממשלה בישראל עד היום נקראו בשמות עבריים. רובם שינו את שמם משם לועזי אשכנזי. דוד גרין היה לבן-גוריון, משה שרתוק היה לשרת. לוי שקולניק היה לאשכול. יצחק שמיר נקרא במקור יזרניצקי, שמעון פרס נקרא פרסקי, אהוד ברק נקרא ברוג, אריאל שרון נקרא שייינרמן. שניים נולדו בשמות עבריים: יצחק רבין ובנימין נתניהו, שאביו בן ציון נקרא לפני כן מיליקובסקי. שם נישואיה של גולדה מאיר היה מאירסון. ראשי הממשלה היחידים עד כה שלא כיהנו בשם עברי היו בגין ואולמרט.

בן-גוריון דחף לכך שאזרחי ישראל כולם יחליפו את שמם הלועזי לעברי. הוא כפה זאת על קציני צה"ל, ספורטאים המייצגים את ישראל בחו"ל ושדרים ברדיו. כאשר נדרש שדר הרדיו ירון לונדון לשנות את שמו הוא ניסה להוכיח שלונדון הוא שם עברי. כשלא הצליח הודיע ירון שהוא מוכן לשנות את שמו ל"דוד בן-גוריון". ההצעה נדחתה והשם המקורי נשאר על כנו. ואילו הסופר חתן פרס נובל שמואל יוסף צ'צ'קס שינה את שמו בעקבות ספרו הראשון, "עגונות", לעגנון, וכך נחקק בפנתיאון הספרות העברית.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

 

Read Full Post »

ד"ר רוביק רוזנטל / מרגלית מצנעא, כרמל מדמשק ואדיר בן הטוחן

לצד השמות הפטרונימיים, שתי הקטגוריות הבולטות בשמות משפחה, בכל התפוצות ובשלל שפות, הן על פי מקומות יישוב ועל פי מקצועות ותכונות. השמות ניתנו בתקופה שבה שם המשפחה הפך לחובה, ולכן ניתן לקשר בין מקום מגורי המשפחה או מקצועו של האב באותה תקופה, אף כי זה אינו תמיד המקרה. הקטגוריה הראשונה קרויה גם שמות טופונימיים.

שמות טופונימיים קיימים מאז ימי המקרא, בדרך כלל לאדם יחיד ולא לשושלת. יפתח הגלעדי וישי בית הלחמי נקראו כך על פי מקום מגוריהם, וכך משפחת החברוני מספר במדבר. בין התימנים יש לתופעה שורשים עתיקים והיא רחבה מאוד. שורשיה של מרגלית צנעני הם מצנעה, ושל שושנה דמארי – מהעיר דמאר. ההלך שאול לדני קיבל את שמו מהעיר לדן. לעיתים נהגו לתת למשפחות היהודיות שמות יישובים מחוץ לתימן כאשר המשפחה הגיעה משם או אבי המשפחה נהג לנסוע לשם לעסקיו, וכך אפשר למצוא אצל התימנים שמות משפחה כמו בונדאר (עיר בפרס), קוטה (על פי כלכותה) ועיראקי.

בין יוצאי הודו נהוגים שמות המסתיימים ב"קר", שפירושה "מִן": משפחת קהימקר באה מכפר קהים, משפחת תאלקר מהכפר תאל וכדומה. משפחת יזדי הפרסית מוליכה אל אירוע מן העבר. שבעים משפחות עברו בעקבות רעש אדמה מהעיר יזד לעיר משהד, אבל שמרו על שם העיר ממנה עברו. יוצאי צפון אפריקה תרמו את חלקם: אלפאסי מפאס, דרעי ואדרי מהעיר דרעא ורבים אחרים. השם בגדדי היה נפוץ מאוד בין יוצאי עיראק, אבל רבים שינו אותו בלחץ מדינת ישראל הבן-גוריונית. השם טולדאנו מקורו בטולדו. במדרש מאוחר טענו בני משפחת טולדאנו שזו הייתה מעין שבועה שלאחר הגירוש שלא לשוב לעירם: טולדו – לא! (טולדא – נו!). גרסה הפוכה אומרת שלאחר הגירוש אמרו אנשי טולדו בגאווה: "מטולדו אנו!"

האשכנזים לא טמנו את שמות יישוביהם בצלחת, ויעידו על כך למשל ההוגה הדגול ישעיה ברלין וראש עיריית קריית אונו בעבר אביגדור ורשה. אחרים הוסיפו סיומות שייכות, כמו דנציגר מדנציג וקראקובסקי מקראקוב, ויש שמות ששובשו. השם הנפוץ הלפרין מקורו בעיר היילברון בגרמניה הדרומית. היו שעיברו את שם המקום כבר בעבר הרחוק. רבי נתן המאתי בן המאה ה-13 הגיע מהעיר האיטלקית צ'נטו (באיטלקית: מאה), רבי שלמה ירחי מהעיר הצרפתית לונל בעקבות המילה הצרפתית שפירושה ירח. לעיתים שם היישוב הלועזי התחלף בשם עברי בעל צלצול דומה. כך החליף הרב מאיר ברלין את שמו לבר אילן, ושר החינוך בנציון דינור נקרא קודם דינאבורג (היום עיר בלטביה). לעומתם לשם משפחתו של ירון לונדון אין קשר לעיר לונדון, אלא הוא ככל הנראה שיבוש של לינדנר או אפילו של למדן.

שמות צפון אפריקאים בולטים קרויים על פי מקומות. משפחת אבוהב הגיעה ממקום יישוב שנקרא אום אל אבוהב בטוניסיה, אם כי יש לשם פירושים נוספים. ומהיכן הגיעה משפחת סוויסה? האם מסואסה בנפת סנטנדר בספרד, או מסויסיה במחוז סוס שבדרום מרוקו, ואולי מהעיר סוסה בתוניס, ושמא מעיירה ונהר בשם סוויסה בסוריה? ואולי הפירוש הוא פשוט קווצת שיער, מילה בערבית בֶרבֶרית. השם שָאמי לעומת זאת אינו רב-משמעי. "שאם" הוא השם הערבי של דמשק, "שאמי" הוא מי שהגיע מדמשק. מכאן גם שמו של הח"כ לשעבר כרמל שאמה.

בישראל החדשה נתנו עולים מתפוצות שונות שם עברי למשפחתם. בשנת 1943 הגיע מנחם שטוב לישראל. בקיבוץ שאליו הגיע המליצו לו כאמצעי זהירות לתרגם את שמו מ"שטוב" ל"חדר" על פי פירוש המילה בגרמנית, אבל מאחר שקרובי משפחתו התגוררו בחדרה קרא לעצמו חדרתי. בקרית ארבע חי, כנראה לא במקרה, אברהם חברוני. השבוי הבכיר אסף יגורי נקרא על שם קיבוצו, יגור, וכמוהו השר לשעבר חיים גבתי, איש קיבוץ גבת, ונוח כינרתי מכינרת – יועץ ראש הממשלה להתיישבות. יגאל אלון, שהתבקש על ידי בן-גוריון לשנות את שמו כמו יתר אלופי צה"ל, התלבט בבחירת השם. בן-גוריון הציע לו בין היתר להיקרא יגאל הגלעדי, "כי אתה תכבוש את הגלעד". אלון (אז פייקוביץ) עיווה את פניו ואמר: "ואם אני אכבוש את נבלוס, תקרא לי הנבלוסי?" בן-גוריון פרץ בצחוק וההצעה ירדה מן הפרק.

הבלשן ד"ר רפיק אבו בכר מביא כמה עשרות שמות משפחה בין ערביי ישראל הנשענים על שמות יישובים, ביניהם נבלוסי על פי נבלוס, היא שכם, רמלאווי על פי רמלה, תרשיחאני מתרשיחה, עכאווי מעכו, חיפאווי מחיפה, עזאווי מעזה ואחרים. על שם הכפר שנחרב זרעין נותרה משפחת זרעיני, ועל שם הכפרים ענבתא וביתוניא ביו"ש קרויים משפחות ענבתאווי וביתוני. שמות לא מעטים מרמזים על מקורה של המשפחה מחוץ לארץ ישראל, ובהן משפחות מצראווה ומצרי שהגיעו ממצרים, תורכי, זחלאווי על פי זחלה שבלבנון, חלבי ועוד.

שמות משפחה על פי מקצועות נפוצים מאוד בשפות רבות. השמות הנפוצים ביותר בארצות הברית הם סמית' – חרש מתכת, ובייקר – אופה. בשפות דוברות ספרדית נמצא את מולינֶרו – טוחן, זַפָּטֶרו – סנדלר, וגואררו – לוחם. אלקולומברי הוא אדם העוסק בגידול יונים. בין יוצאי צפון אפריקה נמצא את אבוטבול מוכר התופים, אלחנאתי מוכר החיטה, אסיאג יצרן התכשיטים ועוד. אחד השמות המרוקאים הנפוצים ביותר בישראל הוא דהן, שפירושו צַבָּע, סייד או צייר, והוא מרמז על מקצוע פופולרי בין יהודי מרוקו.

בגזרת המקצועות בשמות המשפחה היהודיים מככבים שמות עבריים בולטים של בעלי מקצועות תנכיים ובעיקר משנאיים, אך גם מאוחרים יותר: קצב, חזן, שוב (שוחט ובודק), נגר, חייט, דיין ועוד. פרופסור אהרן דותן טען שכבר בתלמוד יש מעין שמות משפחה המבוססים על מקצועות, כמו רבי יוחנן הסנדלר, או רבי יצחק נפחא, והוא קורא להם "שמות חניכה". אחת הדמויות המוכרות במסורת התימנית הוא רבי זכריה הרופא, ששמו הערבי: יחיא אלטביב. טביב, רופא בערבית, הוא שם משפחה תימני נפוץ, מהסופר מרדכי טביב ועד בעליה לשעבר של של בית"ר ירושלים אלי טביב. בין הפרסים נמצא את נַגָ'אר (נגר), כַּפָאש (סנדלר), זַרְגַרִיאָן (צורף זהב), וכן מופזזכאר המצפה כלים ותכשיטים בכסף. זהו שמו המקורי של שאול מופז, והוא חבר בשם העברי לפסוק המקראי "ויעשהו זהב מופז", כלומר, זהב מזוקק.

גם בין האשכנזים שמות רבים שמקורם בבעלי מקצוע. סב סבו של אדיר מילר היה טוחן, האב המייסד של שייע גלזר היה זגג, ושל עופר שכטר – שוחט. שמות נפוצים פחות הם בוכבינדר (כורך), גייגר (כנר), שפייזמן (סוחר או ספק מזון), ויש מהם שנעלמו כמעט כמו וונדהיילר (מרפא פצועים) וטבקסמן (מוכר טבק). קובץ' ההונגרי שייך לארגון הנפחים יחד עם חדד הערבי, שמידט הגרמני וקובל הרוסי-פולני. שוסטר, ספוז'ניק וצ'ובוטרו הם סנדלרים. אריה זייפר הוא בן בנו של עושה סבונים, כמו חיים סבן, בט מידלר (רוסית) ומשפחת סַפּוּנרו מקריית אונו (רומנית).

רוב מחדשי השמות לעברית בישראל החדשה בחרו בשמות חדשים ולעיתים מנותקים מהמסורת המשפחתית, חלקם שמות מקצועות המיוסדים על אתוס העבודה החקלאית. אפשר למצוא ביניהם את פרופסור אברהם יוגב, האלוף המנוח מאיר זורע, רואה החשבון חיים חקלאי, או את הזוג הבוטני אורנת ואורן נוטע מהיישוב מתן. מעניין מה היה מקצוע סב סבו של ליאוניד שדכן מהתנחלות עץ אפרים, ומעניין עוד יותר מהיכן קיבל אברהם בנקאי מרמת גן את שמו, ומה השם הזה נותן לו מול הבנקאי שלו.

ברשומה השלישית האחרונה: על שמות תכונות, ראשי תיבות וסתם שמות מוזרים.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

Older Posts »

%d בלוגרים אהבו את זה: