Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘רוביק רוזנטל’ Category

השפה העברית לדורותיה לא הייתה אף פעם "שפה לבדד תשכון". היא נולדה מתוך מגע של דובריה עם שפות שונות, התפתחה תוך מגע אִתן, ובדרך כלל התעשרה מהן בלי שנפגע מעמדה כשפה עצמאית. אחת מן השפות האלה, שפגשו בעברית לאורך מאות שנים של כיבוש, ובהמשך בהשפעה תרבותית עקיפה, היא היוונית העתיקה.

ההשפעה המכרעת התרחשה בימי המשנה והתלמוד, ועיקרה העשיר את המילון העברי. אלפי מילים הצטרפו בתקופה זו לעברית היישר מן היוונית. ההשפעה הזו הטרידה את חכמי התלמוד, ובמסכת סוטה נקבע גם שבימי שלטון טיטוס גזרו החכמים "שלא ילמד אדם את בנו יוונית". בפרשנות מאוחרת נטען שהכוונה אינה לשפה היוונית אלא לחוכמת יוון. כך או כך, אין אפשרות לתאר את העברית היום בלי הנוכחות השופעת של מילים שמקורן יווני.

רוב כתבי התנ"ך נוצרו בתקופה שלפני הכיבוש היווני וכמעט שלא ניכרת בהם השפעה של היוונית העתיקה, אף כי ספר קהלת המאוחר מושפע מאוד מחוכמת יוון. למעשה נמנות רק שתי מילים בתנ"ך כמילים יווניות: 'אפיריון' ו'תלפיות', שתיהן בשיר השירים הנחשב מאוחר. ככל הנראה גם 'לשכה' מקורה ביוונית. המילים הארמיות 'פסנתרין' ו'סומפוניה' המופיעות בספר דניאל מקורן יווני. גם המילה הארמית דיילא, שפירושה משרת וממנה חודשה המילה 'דייל', מקורה ממילה יוונית שפירושה עבד.

רוב המילים היווניות שנקלטו בתקופת חז"ל, בדרך כלל בשינוי הגייה קל, הן מילים קצרות ופשוטות שנקלטו בפי הדוברים אז והיום בקלות יחסית. כאלה הן למשל סגנון, סימן, סנדל, אוויר, בסיס, דוגמה, וילון, דלפק, דרקון, פזמון, פיוט, נימוס, דפוס, נמל, כרוב (במשמעות הירק), קרון, פונדק. בעל החיים ברדלס מקורו ביוונית – פרדאליס, החיה המנומרת, אך כנראה שמילה יוונית זו מושפעת משפות שמיות שבהן 'ברוד' פירושה מנומר. המילה 'קלמר' נגזרה מן המילה התלמודית 'קלמרין' שפירושה בסיס לקסת דיו. מקורה במילה היוונית kalamarion, שנגזרה מ- kalamos, שפירושה קנה וגם עט, וממנה נולד הקולמוס העברי. זה גם מקור שמו של הקָלָמָרי, יצור ימי שהוא קרוב משפחה של הדיונון.

לצד המילים הרבות האלה נקלטו מיוונית גם מילים ארוכות יותר, שלא התאימו לאופייה המהודק של העברית, והן מאכלסות את חטיבת המילים הארוכות ביותר בעברית כמעט ללא תחרות. המילה הארוכה ביותר בעברית היא 'אנדרלמוסיה', שמקורה בתלמוד ופירושה ביוונית הוא תפיסת אדם החשוד במעשה רצח בארץ אחרת. בתלמוד הירושלמי היא ארוכה עוד יותר: אנדרולומוסיה. 'אנדרו' פירושו אדם, והוא מופיע גם במילה התלמודית 'אנדרטא' שהיא פסל שמי שמשתחווה אליו חשוד בעבודה זרה. 'אנדרוגינוס' היא כעדותו של בן יהודה המילה הלועזית היחידה ששילב במילונו.

חלק מן המילים האלה זכו לשינוי שיטתי במעבר לשימוש בפי דוברי העברית גם אם לא זכו לתו תקן. כאלה הן למשל אצטדיון, אספקלריה, אסכולה, אסטרטגיה, אכסניה, אכסדרה, אצטרובל, אצטבה, אסטניס ועוד. ברבות מהן נוספה א' רק בגרסה העברית, ואפשר לראות זאת בהשוואה לאנגלית במילים המקבילות stadium, school, strategy ועוד. השינוי נעוץ בחוק ההגייה העברי המונע אפשרות שמילה תיפתח באפס תנועה, ולכן נוספה לה א' – היא א' פרוסטֶתית.

בעולם המזון, העתיק והחדש, יש נוכחות למילים לא מעטות שמקורן יווני. 'בולבוס' במשמעות תפוח אדמה התגלגלה מהשם היווני לבצל, bolbos. 'פטרוזיליה' היא צורה חדשה של השם התלמודי "פטרוסלינון". הדמיון בינה לבין המילה האנגלית parsley אינו מקרי: שתיהן התפתחו מהשם היווני petroselinum crispum. 'פיתה', בניגוד לדעה העממית שמדובר במילה ערבית ואולי אף עברית (פת קטנה), היא מילה יוונית, בעקבות petta, שפירושה ביוונית סובין. אפילו המאכל האיטלקי-בינלאומי פיצה התגלגל מאותה מילה יוונית עתיקה.

מאכל החנוכה עתיר הקלוריות סופגנייה, כמו המילה הקדומה סופגן, קשור למילה יוונית שאותה אנחנו מכירים גם באנגלית: ספונג' (sponge), שפירושו ספוג. הסופגנייה המרוקאית נקראת ספינג', וגם היא באה מאותו מקור. בעבר היו מכינים את ספוג הרחצה מדג עגול ומלא חורים שנקרא דג הספוג. כאשר אנחנו שוטפים את הבית אנחנו עושים ספונג'ה. בלדינו ספונג'אדור הוא סמרטוט רצפה, והוא נקרא כך כי הוא סופג את המים. מן המילה 'ספוג' גם נולד שורש עברי חדש, ספ"ג.

הבולבוס, הפטרוסילנון והסופגנייה הן כמה דוגמאות מני רבות לדמיון בין מילים אירופאיות, בעיקר באנגלית, למילים עבריות, שהתגלגלו מאותו מקור משותף: היוונית העתיקה. המילים 'סנדל' ו'בסיס' נכתבות ונשמעות קרובות עד זהות למילים המקבילות באנגלית. 'קטגור' העברית-תלמודית מקורה ביוונית. קטגור או קטגוריאון הוא זה המציג את טיעוני הנגד שלו בראש חוצות. 'קטגוריה' במובנה הלטיני-לועזי מקורה גם הוא מאותה מילה יוונית, והיא קשורה לדרך מסודרת של הצגת טיעונים ומידע. דמיון שקוף פחות יש בין המילה 'תריס', שהתגלגלה מהמילה היוונית thura  שפירושה חלון, לבין מילים קרובות בשפות אירופה. מן המילה יוונית התגלגלה גם המילה 'דלת', בגרמנית Tür ובאנגלית door. 'תריס' היא דוגמה למעבר מילים המסתיימות ביחסה הנקשרת לנשוא -ִיס. כיוון שבעברית אין יחסות, ס' נתפסה כחלק קבוע של המילה. כאלה הן גם 'טכסיס' ו'בסיס'. מילים יווניות אחרות מסתיימות ביחסת הנושא, -וֹס, שבעברית הפכה לחלק של המילה: נימוס, פולמוס, דפוס ועוד.

תקופה נוספת שבה ניכרת השפעה יוונית היא תור הזהב בספרד. באותה תקופה הייתה השפעה משמעותית של היוונית על התרבות והמדע הערביים. אז נכנסה מן הערבית לעברית המילה 'מוסיקה', ולא 'מוזיקה', כיוון שתאמה את ההגייה היוונית. המילה 'אקלים' מאחדת כמה תופעות שנזכרו כאן. המקור יווני: climat, הערבים הוסיפו לה א' פרוסטתית: אִקלים, היהודים שינו אותה לאַקלים, ובאנגלית היא נכתבת כמעט כמו ביוונית: climate.

מחדשי המילים בימי תחיית הלשון השתמשו במילים יווניות במודע. 'אווירון' של איתמר בן אב"י נקבעה על בסיס המילה המשנאית-יוונית 'אוויר', ובדמיון למילה הצרפתית avion. יהודה לייב חזן שחידש את 'משקפיים' מסביר שהוא נשען על שורש עברי-מקראי, שק"ף, וגם "יוכל היות כי בחרתי בו למען דמותו למילה היוונית skopeo (אראה, אשקיף)". 'פרטי כל' היא צורה עברית שהומצאה עקב דמיונה בצליל ובמשמעות ל"פרוטוקול". היא לא זכתה לתו תקן, בעוד 'פרוטוקול', מילה שמקורה יווני (מילולית: עמוד מודבק) מקובלת מימים ימימה, ואף מופיעה במילוני האקדמיה.

החדירה של היוונית לעברית הושלמה בזכות הגמישות של שיטת השורשים, המאפשרת להפוך כמעט כל שם לשורש ומכאן למילים נוספות, לפעלים וכדומה. גם ס', אות היחסה, וגם א', שנוצרה למען ההגייה, הן חלק מן השורש החדש. וכך נוספו לעברית בשלבים שונים הפעלים לבסס, להדפיס, לאכלס, לאכסן, להתאקלם, להתריס ולהתפלמס, ורבים אחרים. הפועל הראשון שנוצר בשיטה זו מופיע כבר בתלמוד: ללסטם, לשדוד, מן המילה 'ליסטים', שהיא שיבוש של ליסטיס שבה -יס מתפקדת כיחסה.

גלגול מעניין עברה המילה 'מקלדת'. ראשית דרכה במילה היוונית cleydos שפירושה מפתח. היא אומצה בארמית במילה אקלידא, שפירושה מפתח. בהשפעת מילה זו נוצר בלשון חכמים השורש קל"ד, והפועל הקליד, שפירושו: פתח. כאשר חיפשו המחדשים מילה עבור מנענעי הפסנתר בחרו במילה 'קליד', בעקבות השם key – מפתח – שניתן למנענעי הפסנתר באנגלית. כאשר החלו להשתמש במחשבים לא נקלטה 'קליד' במשמעות מקש הסימנים, אבל המילה העברית עבור keyboard נוצרה מן השורש קל"ד: מקלדת.

דווקא בימי תחיית הלשון חדרו לעברית מילים יווניות רבות שלא זכו לתו תקן עברי, בתיווך השפות הסלביות, ששמרו במקרים רבים על המקור היווני. על כן הסטודנט הישראלי מתחבט בין פסיכולוגיה, לוגיקה, פיזיקה ופילוסופיה, כולן מילים יווניות, בתיווך השפות הסלביות. אולי בסוף יבחר ללמוד תאטרון: מילה יוונית עתיקה במקורה, המוכרת גם מאנגלית, גרמנית ואחרות, אבל מה, עברית למהדרין.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

 

Read Full Post »

ד"ר רוביק רוזנטל / כאבי הראש של החתונה היהודית

המסורת היהודית מקדישה תשומת לב רבה למה שקרוי 'טקסי המעבר': ברית המילה, בר המצווה, הנישואין והקבורה. שלושה מהם נטועים בטקסים קבועים, בדרך כלל קצרים ובתהליך הכנה סטנדרטי. זה אינו המצב בטקס הנישואין. הטקס אולי קבוע, אבל ההכנה לקראתו מורכבת ועמוסה בשיקולים, אינטרסים וערכים מתנגשים. יהודי מרוקו אומרים על כך: "לנישואין מושלמים דרושה התייעצות של שנה". הם מוסיפים: "לפני שתתחתן הסתכל מה אתה עושה, זו אינה לולאה שאפשר להתיר".

היהדות תומכת בנישואין, בדומה לדתות אחרות. יהודי הולנד אומרים: "מי שאינו מתחתן חי כמלך ומת ככלב". יהדות מרוקו הפסימית מציעה סיבה משלה להתחתן: "אם לא הקור של ליל שבת והשעמום של מוצאי שבת, אף אחד לא היה מתחתן".

במרכז ענייני הנישואין המוצג בשלל פתגמים וסיפורים בפולקלור היהודי עומדת בדרך כלל האשה. היא זו שחייבת להתחתן, אחרת חייה לא יהיו חיים. בלדינו אומרים: "אין פסח בלי מצה, אין בת בלי חתונה", וגם "הבת לחתונה, והספינה להטענה". במרוקו הפתגם בוטה יותר: "האשה לא נולדה אלא רק לנישואין". לגישה הזו שותפים עמים אחרים. הפתגם הערבי אומר: "נערה אינה יכולה לעזוב את הבית יותר מפעמיים: ביום נישואיה וביום מותה". הפולקלור הפרסי קובע: "אשה אמורה להגיע לבית בעלה ברעלה, ולעזוב עטופה בתכריכים". לבריטים גירסה משלהם: "האשה תצא מהבית בשלוש הזדמנויות: כשהיא מוטבלת, מתחתנת ונקברת".

הפולקלור מעיד שהחברה המסורתית כמעט שאינה מתעניינת בגורלה של האשה לאחר הנישואין, האם הגבר שמצאה הוא גבר חלומות או ברנש אלים ובור. הפתגמים עוסקים במזלם של הגברים, כגון במרוקו: "אחד לקח אישה, ואחד מכה על העורף". גם התלמוד תומך, במדרש על הביטוי "עזר כנגדו": "זכה – עזר, לא זכה – כנגדו", וגם: "זָכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה". לכך נוסף המדרש הידוע "מָצָא או מוצֵא": "מצא אשה מצא טוב", או "מוצא אני את האשה מר ממוות".

יהודי כורדיסטן קובעים כי "ישנם שלושה סוגי נשים: אחת בן אדם, אחת כלבה ואחת אתון". הפתגם המקומם הזה נשען על סיפור לפיו לנוח הצדיק הייתה בת אחת יפה. הוא הבטיח אותה לשלושה בחורים. שלושתם הגיעו לממש את ההבטחה, ונוח במצוקתו ביקש את עזרת אלוהים. זה הפך את כלבתו ואת אתונו של נוח לנשים עבור הבחורים. מאז על פי הסיפור יש בעולם שלושה סוגי נשים: טובות ונעימות כבת האמיתית, רגזניות וצרחניות ככלבתו של נוח, עצלות ותאוותניות כאתונו.

במזלו של הגבר תומכת הגימטרייה, אומנות החביבה מאוד על היהודים בכל הדורות. יהודי האי ג'רבה שבתוניס נהגו לומר כי 'אשה' בגימטרייה היא 306, ו'איש' – 311, ומכאן שהאשה נחותה מהגבר, והרי זה מתכון לנישואים מאושרים. אם מוסיפים ה' הידיעה תהיה 'האשה' זהה לגבר בגימטרייה, ואם מוסיפים ו' החיבור היא אף תראה עצמה עליונה עליו, ובשני המקרים מדובר במתכון לכישלון הנישואין.

היהודים לא העריכו מאוד את אלמנט האהבה בקשר הנישואין, ואולי אפילו להיפך. "המתחתן באהבה, חי בצער", אומרים הספרדים, ובגירסה אחרת: "נישואי אהבה, חיים של כאב". במרוקו קובעים: "נישואי אהבה – חרטה, הסוף – ילדים יתומים". יש גם פתגמים סותרים. "האהבה היא כצמח ופרייה נישואין" אומרים הספרדים, ובמרוקו מוסיפים: "נישואין בלי טוהר לב דומים לקנקן תה בלי מגש".

מציאת בן הזוג מכונה ברחוב החרדי בהגייה אשכנזית: שִׁידֶך, במלעיל, שידוך. על מי שהגיע לגיל הנישואין נאמר ש"הגיע לפרק האיש מקדש". צעירה דתית שהגיעה לגיל הצעות נישואין מכונה 'שומעת'. מכאן מתחילה העבודה הקשה. על צעיר מבוקש, תלמיד חכם או בן עשירים או שניהם, נאמר ש"שוברים לו את הדלת". צעיר שלא ניחן בתכונות האלה – 'קשה זיווגו', וזאת בעקבות מסכת סנהדרין: "קשה לזווגם כקריעת ים סוף". 'אתרוגית' היא נערה מבוקשת לשידוכים, הנחשבת בעלת סגולות מיוחדות, בדומה לאתרוג מארבעת המינים.

מכאן ואילך, לאחר שנמצא השידוך המתאים, הדרך סלולה. הנערה שנבחרה היא 'המיועדת', האחים והאחיות של בני הזוג הם עד החופה 'מָלָגים': מיועדים להיות גיסים. מכאן הדרך ברורה אף כי לא קצרה: פגישה, פגישת שידוכין בין החתן המיועד לכלה המיועדת; ווֹרט (ביידיש: מילה) שהיא הסכמה על אירוסין. אחר כך: תנאים, שהוא טקס האירוסין, ובסוף הדרך החופה והקידושין.

בתהליך השידוך מעורב בעל המקצוע העתיק 'שדכן', שעליו אומרים הספרדים: "הרוצה להיות שדכן זקוק לפרצוף של עץ ולנעליים של ברזל", כלומר, פרצוף פוקר והרבה עבודת רגליים. השדכנים אינם מחויבים בהכרח לערכי האמת והשקר, שכן עליהם להשיא דווקא את אלה ש'קשה זיווגם'. במרוקו אומרים אפילו: "אם לא היו השקרים הקטנים, לא היו הבנות מתחתנות".

מה אם כן קובע בחיפוש אחר שידוך טוב? היהדות עסוקה מאוד בגיל המיועדים, בעיקר בגיל האשה, ובעיקר בנשים שעברו את "הגיל המתאים" ועדיין לא מצאו חתן. במרוקו אומרים אפילו: "כשהבת גדולה – גייר בשבילה כושי". על האשה הבררנית נאמר שם באירוניה "רווקה מבוגרת, אם היא מבקשת רווק צעיר, תמתין עד שהמת יקום לרוץ". בציבור הדתי-לאומי זכו בנות שלא מצאו חתן לכינוי 'רננה', ראשי תיבות: רווקה נטולת נסיך החלומות. התימנים חושבים גם על הנשים שנאלצות לשאת גבר זקן: "טוב בחור מְאַנֵחַ מזקן מבדח", ועל כך שר ביאליק בשירו "לא ביום ולא בלילה": "אומַר לאבי המיתֵני, וביד זקן אל תתנֶני. לרגליו אפול ואֶשָקֵן: אך לא זקן, אך לא זקן!"

הגיל קובע, אבל מה עם היופי? הפתגמים מגלים כאן עמדות סותרות. על פי הפולקלור דווקא לבנות הנחשבות כעורות קל יותר לתפוס חתן, בעוד היפות נתפסות בחטא הגאווה. "גורל הכעורות בבתים, וגורל היפות בראש חוצות" אומרים התימנים, והספרדים מוסיפים: "היפה מתקנאת בגורלה של המכוערת". מצד שני, בכל זאת, גברים מעדיפים יפות. במזרח אירופה מקוננים "כשכולן מבקשים כלה יפה, מה יהיה על הבנות הכעורות?". יהודי הונגריה שרים על כך: "אוי לי אללי/ מה רבו צרותיי/ מבת כעורה להיפטר/ קשה הוא עד בלי די".

בעניין זה מספרת בדיחה יהודית על שדכן המשכנע גבר להתחתן עם כלה מכוערת, אך עשירה: "מה יוצא לך מהיופי?" שואל השדכן. "בבוקר, כשתצא לעסקיך, היא עדיין ישנה. בלילה, כשתחזור הביתה, כבר חשוך והיא במיטה. מתי בכלל תראה אותה?" הבחור כמעט נכנע ושואל בהיסוס: "נכון, אבל מה אעשה בשבת אחר הצהריים?"

יופיים של הבחורים נחשב פחות, ובמזרח אירופה אומרים כי "די בכך אם בחור הוא יפה יותר משֵד", ובהולנד: "ככל שהגבר יפה יותר מקוף, הרי זה רווח". אבי ההשכלה היהודית משה מנדלסון היה מכוער, נמוך וגיבן. הוא התאהב בבתו היפה של גוגנהיים, אחד מעשירי גרמניה. בתהליך החיזור סיפר לה כי לפני שנולד יצאה בת קול שהכריזה "בת גוגנהיים למשה מנדלסון". הוא שאל את המלאך אם היא יפה, ונענה שהיא מכוערת וגבנונית. "ריחמתי על בת זוגי", אמר מנדלסון, "ואמרתי למלאך: תאמר לקב"ה שאני לוקח על עצמי את הגיבנת ואת הכיעור". הסיפור נגע ללבה של האשה, והיא הסכימה להינשא.

סיפורי היופי נקשרים שוב ושוב לסוגיית העושר. כמה כסף יש לכל אחד מבני הזוג ולמשפחתו? האם הבעל המיועד יכול לפרנס את אשתו? ואולי הכסף הוא מכשול? "אל תיקח אישה אמידה, היא תתנפח בגאווה ותגיד לך להשקות מים", אומר הפתגם המרוקאי, והתלמוד מסכים אתו: "רד מדרגה וקח אישה". בתרבויות העולם חוזרת ההמלצה לגבר לשאת אשה שאינה עולה עליו ברכוש. בספרדית אומרים: "בבית העשירה, היא פוקדת והיא צועקת"; ברוסית: "אשה עשירה היא יהירה, ולעיתים רבה עם גברים". כך בקטלאנית ובאיטלקית. במרוקו צועדים צעד נוסף: "אם תיקח, קח אשה מסכנה גם אם תביא לה רק לחם וסרדינים", כלומר, היא תמיד תודה לך.

הגענו לטקס הנישואין. גם כאן התמונה אינה אידילית. המרוקאים הפסימיים קובעים כי "תכונות הכלה מתגלות מליל החינה", כלומר, יום לפני הטקס, מעט מאוחר מדי. "בנישואין ובמוות, הדאגות לא יחלפו", הם מוסיפים. טקסי החתונה והקבורה קשורים בעמל רב ובהוצאות, ועל כך נאמר "חתונת ארטישוק, גירושי שזיפים". החתונה נעשית במצב של מחסור, הגירושין – לאחר שנצבר כסף רב. אבל מי חושב על גירושין מתחת לחופה?

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

הרשימה הקודמת עסקה בביטויים ששמרו על רוחם הנוצרית גם כאשר התאזרחו בעברית, מעין עדי יהוה בגירסה לשונית. לצד אלה הברית החדשה תרמה לעברית ביטויים רבים שאיבדו לגמרי את ההד הנוצרי, ולא נודע כי באו אל קרבה. כך, למשל, משמש היום הביטוי "חלקת אלוהים הקטנה" כינוי למקום או תחום שבו אדם מרגיש שהוא יכול לפעול או לחוות באין מפריע. בנצרות God's Acre הוא חצר כנסייה או בית קברות והוא על פי האמונה חלקת השדה של האל, שבה נזרעות הגופות בציפייה לתחיית המתים, על סמך הברית החדשה, באיגרת אל הקורינתים. אריה חשביה תרגם את הספר God's Little Acre של ארסקין קולדוול ל"חלקת אלוהים הקטנה". טיטי, חוואי עני מג'ורג'יה, חי באשליה שבאדמתו חבוי זהב. במקום לעבד את האדמה הוא מחפש את הזהב. כדי לקבל סיוע מהשמים, הוא מקדיש לאלוהיו חלקה קטנה בחוותו ונודר, שהזהב שיימצא בה יהיה קודש לאל.

ביטויים נוצריים שונים מתייחסים בשפת ימינו ליחסי האדם עם השלטון. האמרה "תנו לקיסר את אשר לקיסר" מייצגת תפיסה לפיה השלטון או ההנהגה זכאים למימון ולכבוד, בהסכמה או באין ברירה. כך ענה ישו לשאלה שנועדה להכשילו אם יש לשלם מס לקיסר רומי: "תנו לקיסר את אשר לקיסר, ולאלוהים את אשר לאלוהים".

האמרה "מי שלא בעדֵנו הוא נגדנו" מתייחסת למצבי עימות מסוגים שונים, וגם כאן המקור בספר מתי: "כל אשר איננו אתי הוא לנגדי". גם לכך רמז בתנ"ך: "וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ: הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ?"

האופורטוניסט "רוקד לפי החליל" של בעל סמכות כלשהי. מקור הניב במשל של איזופוס המספר על דייג שניסה לדוג דגים על יד כך שחילל לפניהם. הדגים לא שמו לב אליו, והוא הניח את חלילו ודג אותם ברשתו. הדגים שצד פרכסו על החוף, והדייג אמר: "כשניגנתי בחליל לא רקדתם, ועכשיו אתם רוקדים". הניב מופיע גם בברית החדשה. ישו מוכיח את העם על שסירב לשמוע לקריאתו של יוחנן המטביל, ואומר: "חיללנו לכם בחלילים ולא רקדתם".

אדם מרושע ואלים המתנהג כלפי חוץ בנעימות וידידותיות הוא "זאב בעור כבש". מקור הצירוף גם כאן במשל של איזופוס, המספר על הזאב שעטה עור כבשים והצטרף לעדר במטרה לטרוף את הכבשים, וכן אצל מתי: "הישמרו לכם מנביאי שקר, הבאים לפניכם בעור כבשים, והם זאבי טרף".

אדם המוכר את שירותיו לכל המרבה במחיר, ביטוי המוכר היום בעולם היועצים והיחצנים למיניהם, קרוי "מְשָרתם של שני אדונים". זהו גם שם המחזה של קרלו גולדוני בסגנון הקומדיה דל-ארטה על המשרת ארלקינו. בספר לוקס נכתב: "אין עבד אשר יוכל לעבוד שני אדונים". רעיון דומה מובא במדרש רות רבה: "כל זמן שהוא חי עובד שני אדונים, ליוצרו וליצרו. אם עושה רצון יוצרו מכעיס יצרו, ואם עושה רצון יצרו מכעיס יוצרו".

קרבת רעיונות כזו בין הברית החדשה למדרש העברי קיימת במקומות נוספים, ומעידה על השפעות גומלין בין התרבויות. מתי אומר: "לא תעבור יוד אחת [iota] או קוץ אחד מן התורה". iota הוא שמה של האות היוונית I, הקרובה במוצאה ל-י' העברית, והיא אות קטנה מאוד. במסכת מנחות בתלמוד נכתב: "ארבע פרשיות שבתפילין מעכבות זו את זו, ואפילו כתב אחד מעכבן … לא נצרכא אלא לקוצו של יו"ד". רש"י מפרש: הרגל הימנית של האות יוד. המשמעות החדשה ל'קוצו של יוד', גירסה תלמודית של "הצ'ופצ'יק של הקומקום", ניתנה על ידי י"ל גורדון כשם לפואמה העוסקת בסבלותיה של אשה עגונה. מפגשים דומים בין הברית החדשה ולשון חכמים יש לניבים "לעייל פיל בקוף המחט" וגם "טול קורה מבין עיניך", כלומר, לפני שאתה מאשים אחרים, בדוק את עצמך.

ביטויים שונים משמשים בשפה יומיומית. כך הביטוי "בנה על חול", כלומר, הקים פרויקט או מפעל ללא בסיס ויכולת הישרדות, קיים ביידיש, בצרפתית ובפולנית ומקורו בספר מתי: "וכל השומע את דברי אלה ולא יעשה אותם ידמה לאיש בער, אשר בנה את ביתו על החול". ומה עושה החוקר הנמרץ של פרשת שחיתות או פשע? "לא משאיר אבן על אבן". מתי כותב: "אומר אני לכם: לא תישאר פה אבן על אבן אשר לא תתפרק". המתווכת בין העברית לטקסט הנוצרי בביטויים מהסוג הזה היא בדרך כלל יידיש.

מעבר הביטויים לאורך הדורות אינו חף מאירוניה. הביטוי "אשרי המאמין" זוכה היום למימוש אירוני-פסימי: טוב לקוות לדבר מה שיקרה, אך הסיכוי לכך קלוש. המקור בספר יוחנן: "אשרי המאמינים ואינם רואים". כאשר אדם מאשר את דברי חברו בלי להתחייב, התגובה המקובלת היא "אתה אמרת". המקור בספר מרקוס: "וישאל אותו פילטוס: 'האתה מלך היהודים?' ויען ויאמר אליו, 'אתה אמרת'". במקום אחר בספר הצירוף משמש כהתרסה של ישו כנגד יהודה איש קריות, ויסוד ההתרסה מצוי גם בשימוש המקובל היום.

שני ביטויים נפוצים מגיעים גם ממקור תנכי וגם מן הברית החדשה. על אדם הנוהג לקרוא ספרים רבים אומרים שהוא "בולע ספרים". הניב מצוי אצל קיקרו, שכתב: "מה אתה רוצה שאעשה, אתה הבולע את ספרַי?" פרנסיס בייקון מן המאה ה-16 כתב במסתו "על הלימודים": "יש ספרים שצריך לטעום, אחרים יש לבלוע, ויש מעטים אותם צריך ללעוס ולעכֵּל". אכילה סמלית של ספר נזכרת בספר יחזקאל: "בִּטְנְךָ תַאֲכֵל וּמֵעֶיךָ תְמַלֵּא אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן אֵלֶיךָ, וָאֹכְלָה וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק". בדומה לכך מסופר בברית החדשה על יוחנן שמלאך הגיש לו ספר "ואוכלהו ותהי בפי כדבש למתוק, ואחרי אוכלי אותו ויימלא בטני מרורים". נראה שכאן השפעת התנ"ך ברורה. קשר רופף יותר נמצא בביטוי "יד שמאל אינה יודעת מה יד ימין עושה". בספר מתי נכתב: "ואתה בעשותך צדקה, אל תדע שמאלך את אשר עושה ימינך". כאן מדובר בחיוב מוסרי לתת צדקה ללא פניות. בספר יונה מסופר על אנשי נינוה "אֲשֶׁר יֶשׁ־בָּהּ הַרְבֵּה מִֽשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹֽא־יָדַע בֵּין־יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ", וכאן הכוונה לבלבול או לבורות של אנשי נינוה.

ובקשה לסיום, לחוקרי הנצרות למיניהם ולמוציאים לאור: הבו לנו מהדורה מוערת ומכובדת של הברית החדשה. זה לא יהפוך אף יהודי לנוצרי, אבל ירחיב את ההשכלה והכבוד לתרבות הקרובה לנו יותר מכל: התרבות הנוצרית.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

כל חנות ראויה לשמה מחזיקה את המהדורות המהודרות והמוערות של הקוראן. לעומת זאת, הברית החדשה היא ספר סודי. אין לרכוש אותו ברשתות הספרים, אפשר להשיג אותו חינם בחנויות קטנות העוסקות בהפצת תורת ישו. אבל הברית החדשה היא חלק מהתרבות היהודית בדרכים שונות ומפותלות, וסוכן חשוב שלה הוא מטבעות לשון שהפכו חלק מהשפה העברית. ואנחנו לא ידענו שאנחנו מדברים נוצרית שוטפת.

המפגש בין העברית החדשה לברית החדשה ניזון גם מהמפגש הוותיק בין היהדות לנצרות, ובנוכחות של התנ"ך בכל פינה של הברית החדשה, שהרי אבות הנצרות טענו שהבשורה שהביא ישו מצויה כבר בברית הישנה. המונח 'ברית חדשה' עצמו, בלטינית: novum testamentum, נטבע על ידי התיאולוג טרטוליאן במאה השנייה לספירה, והנוצרים קושרים אותו לספר ירמיהו: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם־ה', וְכָרַתִּי אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת־בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָֽׁה, לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי". גם לישו, בן האלוהים על פי האמונה הנוצרית, שורשים בפסוק מן התנ"ך: "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה" (בראשית ו 2). רש"י טוען שבני האלוהים כאן הם בני השרים והשופטים, ובספר איוב הם צבא השמים, הקרובים לשכינה. אבן עזרא סבור שבני האלוהים הם בני שת, ואילו בנות האדם באות ממשפחת קין.

אחד השיבושים המפורסמים של פסוק מקראי הוא "קול קורא במדבר". בספר ישעיהו נכתב, בפיסוק על פי טעמי המקרא: "קוֹל קוֹרֵא: בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה', יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ". איך נדד הפסיק אל מאחורי המילה 'במדבר' ושינה את משמעותו? הפסוק שובש כבר בתרגום המקרא ללטינית: vox clamantis in deserto, ומכאן התגלגל לשפות שונות ונקלט בעברית בהוראתו החדשה. הפסוק המשובש מצוטט בברית החדשה, ומשרת את הצגת יוחנן שבא מן המדבר כאיש קדוש. ההוראה החדשה מופיעה גם במדרש: "קול תחיית המתים, דכתיב קול קורא במדבר" וגם: "ובת קול רביעית יוצאת ואומרת: קול קורא במדבר". לעברית הוא שב גם באמצעות התפוצה הרחבה של מטבע הלשון בשפות משפיעות כמו גרמנית וצרפתית.

ישו כידוע נשא את צלבו לאורך הוויה דולורוזה. הביטוי 'לשאת את הצלב' הפך מאז, גם בעברית, סימן לסבל גדול ופומבי בעטיה של האמונה. נעשה בו שימוש גם במדרש העוסק בעקידת יצחק ומציג את אברהם הנושא את עצי העולה "כזה שטוען צלובו בכתפו". אנשים הנושאים צלב נצפו בכל מחוזות האימפריה הרומית.

אחד הביטויים שעברו גלגולים מפליגים מאז ימי הנצרות הקדומה הוא 'טבילת אש'. מקור הצירוף בספר מתי: "הן אנוכי טובל אתכם במים לתשובה, והבא אחרי חזק הוא ממני … והוא יטבול אתכם ברוח הקודש ובאש". בתרבות הנוצרית התייחס הצירוף אל אנשים שקיבלו עליהם את הדת הנוצרית, אך נשרפו על קדושת האמונה לפני שנטבלו במים. נפוליאון השלישי השתמש בצירוף זה במלחמת צרפת-פרוסיה ב-1870 במשמעות של היחשפות ראשונה לאש האויב. בעברית, כמו בשפות אחרות, התרחבה 'טבילת אש' לכל התנסות משמעותית ראשונה של אדם בתחום כלשהו.

ישו הטיף לא להגיב בתוקפנות על תוקפנות, ומצוטט בספר מתי: "ואני אומר לכם: לא תתייצב בפני הבא להרע לך. אם יכך על הלחי הימנית, תן לו גם את השמאלית". העיקרון הזה לא הפך נחלת רבים ובוודאי לא במדינת ישראל שהקימה צבא מפואר. עם זאת יש לכך רמז במגילת איכה: "יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי, יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה" (איכה ג 30). בסיפור האשה הנואפת נשמעת הקריאה בספר יוחנן: "מי בכם זך בלי פשע, הוא ראשונה ידה בה אבן". רמז לכך נמצא בספר דברים, אם כי אינו מכיל עמדה מוסרית דומה: "יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ".

מטבע לשון ישראלית נפוצה היא 'מלח הארץ'. כוונת הביטוי היום היא לעילית המגויסת, הטובים ביותר, אנשים התורמים למדינה, לצבא ולהתיישבות, תואר כבוד שעליו מתמודדות קבוצות שונות בחברה. בספר מתי נכתב על 'עניי הרוח', האנשים הפשוטים הנדרסים על ידי השלטון הדכאני: "אתם מלח הארץ, ואם המלח היה תפל במה ימלח? הן לא יצלח עוד לכל". המלח נחשב באותם ימים יקר המציאות, ונאסף מן האדמה בעבודה קשה. חיילי רומא קיבלו את משכורתם במלח, ומכאן התגלגלה salary בהוראת "משכורת". השימוש העברי בביטוי מיוחס לס. יזהר, שכתב בסיפורו "שיירה של חצות": "על היותם מלח הארץ וצבי תפארתה".

כמה מסיפורי התנ"ך זכו בנצרות לפרשנות חדשה, שגם חזרה אל השיח הישראלי. הביטוי 'אות קין' פירושו כתם מוסרי חמור על מעמדו הציבורי של אדם בעקבות אירוע מעברו. הוא מוכר כמעט בכל שפה אירופית וכן ביידיש, בעקבות ספר בראשית: "וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ". אלא שכאן הכוונה שונה בתכלית, ואפילו הפוכה: האות ישמור על קין מפני מי שינסה לפגוע בו. ההוראה החדשה מעידה על האתוס הנוצרי של האשמה התמידית, או החטא הקדמון.

גורל דומה אירע למונח 'מעשה סדום', מין שלא כדרך הטבע. הביטוי במשמעות זו, sodomy, נוצר בחברות נוצריות בעקבות הסיפור המקראי על אודות אנשי סדום, שביקשו מלוט להוציא אליהם את אורחיו כדי שידעו אותם, ורש"י מפרש: "במשכב זכור". בלשון חכמים 'מעשה סדום' מתייחס לסיפור המקראי, אך אינו מתייחד לתחום המיני אלא לרשע וחטא בכלל. ההוראה המינית-משפטית מקורה בהשפעה לועזית.

סיפור מפתיע יש לצמח הקרוי פרח התשוקה, או פרי התאווה. זהו כינוי לפסיפלורה, 'שעונית' במילון הבוטני העברי, צמח מטפס ששמו באנגלית: passion flower. הכינוי העברי הוא תרגום של passion לתשוקה או תאווה, אבל כוונת השם הלועזי אינה "פרח התשוקה" אלא "פרח הייסורים", בהתייחסות לפסיון ((the passion, סיפור ייסורי ישו. הפרח נקרא כך מפני צורתו המיוחדת, המזכירה למאמינים בישו אלמנטים בסיפור הצליבה המסופר בברית החדשה, כגון זר הקוצים, המסמרים בצלב, השליחים סביב השולחן ועוד.

מפגש התרבויות בין היהדות והנצרות היה מסועף כל כך, שלעיתים אימצו חכמי ישראל ביטוי נוצרי כאילו נהגה על ידם. כזהו הביטוי הידוע 'אין נביא בעירו'. החתם סופר כתב: "ואחז"ל [אמרו חז"ל] אין נביא לעירו". הייחוס לחז"ל מופיע גם בכתבים מוקדמים יותר. חוקר הלשון בנציון פישלר גילה שאין לביטוי הזה שורשים במקורות, והוא אינו קיים בספרות המדרשית. לעומת זאת הוא מופיע פעמיים בברית החדשה, אצל לוקס ומתי: "אין נביא רצוי בארץ מולדתו".

ברשימה הבאה: על ביטויים נוצריים שהתאזרחו בעברית הישראלית.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

אונומטופאות הן מילים שצלילן מעיד על משמעותן. 'צפצוף' מזכירה את ציוץ הציפור. 'אמא' מכילה את העיצור מ', האופייני גם לשפות רבות אחרות, והוא מזכיר את מלמול התינוקות ואת פעולות היניקה. ש' מופיעה בפעלים רבים הקשורים לנשיפת אוויר, כמו נשף, נשב, נשם, שאב, שאף ושרק. כל אלה נקראות גם מילות תצליל.

האונומטופאה נקשרת לתיאוריה רחבה לפיה השפות השמיות החלו את דרכן עם שורשים דו-עיצוריים, שלחלק מהם מקור אונומטופאי. צמד העיצורים ב"ז מחקה צליל הנוצר מתנועה מהירה: בזז, בוז, פזז, בזבז, חפז, פחז. הצמד ב"ע מייצג רתיחה וטפטוף: בוע, בעבע, נבע, בער; ולצידו פ"ח: פוח, נפח, יפח. הצמדים פ"צ, פ"ק וב"כ מדמים התפוצצות ומכאן פצ"ץ, בכי, הפך, בקבוק, אפיק, פג ועוד. כפי שתאוריית הדו-עיצוריות שנויה במחלוקת, כך אף דוגמאות אלה.

מילה אונומטופאית מפתיעה היא 'המון', שפירושה בתנ”ך קול שאון, קול המיה, מעין המהום. 11 פעמים בתנ”ך 'המון' מתייחס לצליל, כמו במפגש בין אליהו לאחאב: "קוֹל הֲמוֹן הַגָּֽשֶׁם". בכמה מקומות 'המון' הוא הקול שמשמיעים אנשים רבים: "קוֹל הָמוֹן בֶּֽהָרִים, דְּמוּת עַם־רָב, קוֹל שְׁאוֹן מַמְלְכוֹת גּוֹיִם נֶאֱסָפִים" (יג 4). מכאן קצרה הדרך כבר בתנ”ך להמון האדם, כלומר, האנשים המשמיעים קול המיה, כמו בצירוף "לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב ו 19). בלשון חכמים 'המון' הוא מונח ניטרלי: אנשים רבים. לפעמים הוא אפילו חגיגי, כגון במדרש המקראי לשמו של אברהם: אב המון גויים. עם השנים הפכה 'המון' שם נרדף לציבור חסר דעה וגס. 'המוני' הוא שם תואר המציין התנהגות גסה, וכמוהו 'המוניות'. בשלב מסוים פרשה המילה 'המון' מחברת בני האדם והפכה מילה נרדפת ל'הרבה', בעיקר במשלב הדיבורי. תרצה אתר מספרת בשירה בשיר "שבת בבוקר":" אמא שותה המון קפה, אבא קורא המון עיתון, ולי יקנו המון בלון".

הסכמה מסוימת יש לגבי המילה המקראית הבודדת 'בקבוק'. רד"ק כתב: "בקבוק הוא כלי חרש או זולתו שפיו צר ולפיכך נקרא בקבוק, כי כאשר שותה בו האדם או שופת ממנו עושה [קול] בקבוק". דעתו נתמכת בכתבים מאוחרים יותר ובמילון בן-יהודה. טענה נגדית היא שבקבוק הוא במקורו כלי נוזלים שטוח עם אוזניים שאינו משמיע קול ביקבוק.

מה מקורם של הזמזום, ושל הפועל האונומטופאי לזמזם? ההופעה הראשונה היא בתנ"ך, כשמו של עם עתיק, עם הזַמזומים: "אֶרֶץ רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף הִיא, רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים, וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים" (דברים ב 20). ואולם, 'זמזום' במשמעות של היום היא מילה תלמודית. וכך נכתב בתלמוד הירושלמי: "שמעתי שעונשין שלא כהלכה ועונשין שלא כתורה עד איכן? רבי לעזר בי רבי יוסי אמר: עד כדי זימזום". הפרשנים מאוחדים שיש כאן זמזום אחר, מלשון מזימה, אבל כמה וכמה מדרשים טוענים שהזמזום התלמודי הוא הזמזום המודרני, ופירושו "קול לחש וחשאי". בן-יהודה חוזר אל התנ"ך: "ויש סוברים כי העם זמזומים בתנ”ך נקרא כך על שם קול דיבורם הזר", כלומר, מאחר שדיבורם נשמע כמו זמזום. ח"נ ביאליק החליט באחד משיריו ש'זַמזומים' הם רמשים מזמזמים, אך המילה לא נקלטה.

תרומה מעוררת השראה לאונומטופאה העברית מביא ביאליק בסיפוריו ובשיריו. זיוה שמיר כותבת בספרה 'שירים ופזמונים גם לילדים' כי בחלק מסיפוריו של ביאליק יש חיקוי ישיר של קולות מן הטבע. תסססס כקול תסיסה, פרררר כקול התפוררות ופַק, פקיעת גחלת. בשיריו יש למילים האונומטופאיות מעמד עצמאי, המעניק לשיר ממד נוסף. ב"הב הב", קול נביחת הכלב, ששמיר מייחסת אותו לביאליק כמעט בביטחון, מהדהדת גם מילת הציווי והבקשה "הב". "רי רי רי" הוא קולו של הכינור בשיר "ויהי נער קטון". 'רי' פירושה בתנ”ך בהופעה בספר איוב גשם, רוויה: "אַף־בְּרִי יַטְרִיחַ עָב" (לז 11). "תוּר תוּר תוּר" בשיר "שובך" הוא קולה של היונה, וגם הדהוד לכך שהיא יוצאת לָתור אחר מזון לגוזליה. יש סברה שזה מקור שמה של הציפור 'תוֹר' בתנ"ך. "טוּ-טוּ-טוּט" בשיר הילדים "המכונית" אינה רק חיקוי הצופר, אלא גם מילה מן התלמוד, טוט, שפירושה תקיעת שופר.

שמות כלי הנגינה הם תחום טבעי לאונומטופאות. כלי הנשיפה המוביל בתנ”ך ועד ימינו הוא 'חליל', הנקשר להיותו כלי חלול, אך יש דעות שונות ביחס למקורו. יש סבורים שהוא גלגול של מילה שמית לקנה סוף, malilu האכדית, עקב דמיונו לסוף או שהוא נוצר מקנה סוף. יש גם השערה שהמקור אונומטופאי – ululu. 'תוף' הוא כלי ההקשה המקראי שעבר את משוכת הדורות, עד לתופים של ימינו. יש חוקרים הסבורים ש'תוף' היא מילה אונומטופאית, בעקבות הפועל השומרי דאבּ-דאבּ שפירושו להכות.

לא מעט מילים המייצגות קולות בעלי חיים הן אונומטופאיות, כמו צפצוף, ציוץ, קרקור, המיה, נערה, שאגה ונהמה. השיקול הזה מסייע גם לזיהוי בעלי חיים ספציפיים, בעיקר ציפורים. שמו של האוח נקשר לקריאת 'או הו'. יצחק אבינרי מונה שורת ציפורים ששמן נקשר לצליל הקול, חלקם מן התנ”ך: שרקרק, עגור, כרוכיה וכן החרק צרצר. הקוקייה היא הציפור הקוראת קו-קו, וכך בשפות רבות. הדעה הרווחת היא שגם 'עורב' הוא שם אונומטופאי, המחקה את קריאת העורב. גם הדיבור האנושי זוכה לפעלים אונומטופאיים: מלמול, פטפוט, ברבור, ובגירסה בינלאומית: בלה-בלה-בלה.

לאונומטופאות ייצוג נרחב בשפה הצבאית. מילה נפוצה היא 'בּוּם', שהוראתה קול נפץ. אפשר גם ברבים: בומים. מטוס העובר את מהירות הקול משמיע "בום על קולי". אחיו הקטן של 'בום' הוא 'פַּק'. בסרט "מבוזבזים" מספר אחר החיילים: "החיים עוברים על פי יציאה יציאה, כשאתה שומע פק אתה יודע שיצא פצמ"ר". פק ניתן גם להכפלה, ועל כן אחד מסוגי הרימון נקרא רימון פַּקְפָּק מאחר שהוא משמיע שתי נקישות. ובל נשכח את אנשי השב"כ, המוסד והמודיעין האמונים על חשאיות, הלא הם השושואיסטים, אנשי השושו, חיקוי ללחישת ההשתקה "שו… שו…".

או כמו שאומר רפי איתן ב"ארץ נהדרת": "שה, נותנים חדשות!"

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

ד"ר רוביק רוזנטל / יש הרבה דגים במילון

עולם בעלי החיים בתנ"ך עשיר מאוד. הקדמונים היו מודעים לריבוי המינים, ובמסכת חולין נאמר: "ז' מאות מיני דגים הן, וח' מאות מיני חגבים, ולעופות אין מספר". בתנ"ך עצמו מופיעים כ-200 שמות בעלי חיים, אך כאשר הגיעו אל מעמקי הים נתקלו בבעיה. למעלה משבעים פעם מדובר בתנ"ך על דגים, אבל הם מופיעים רק בשמות כלליים או קיבוציים: דג ודגה, ללא פירוט, וכן השם הקיבוצי 'דגה' בביטוי 'דגת הים' ועוד. אחת הסיבות לכך היא שבני ישראל של התנ"ך לא היו יורדי ים, ורובם לא גרו ליד החוף.

בתלמוד כבר הופיעו כמה דגים, וזאת בהשפעת הארמית הכל-יכולה. הדג המזוהה יותר מאחרים עם הרשימה הוא השיבוטא, בגירסה עברית שיבוטה, או בגירסה מקוצרת שיבוט. ניסו להדביק לשיבוטה דגים שונים, וביניהם הקרפיון, דג הסול, דגים מסוג גדוס, ובסופו של דבר זכה בו דג הרומבוס. בוויכוח על שמו של הקרפיון הציע בשנות השלושים מאן דהוא להוסיף לשם הלועזי קארפ תוספת עברית: -יון, וכן נולד השם קרפיון. הבלשן יצחק אבינרי הזדעק וכתב: "אם כך, נקרא מעכשיו לבנק – בַנְקְיון". לא שמעו לזעקתו, והקרפיון נחת על הצַלַחַת העברית.

במסגרת המאבק על הצַלַחַת העברית נכתבה בשנות העשרים חוברת המציעה לסועד העברי תפריט עברי למהדרין. ביו היתר המלצר מציע לסועד "עפיינים, מליחים בשמן זית, דגים: שיבוטא ואברומה". כאן דגי התלמוד שולטים. אברומה הוענקה לדג המכונה באנגלית bream, על פי הדמיון בצליל. העפיין נדבק לאנשובי, האלתית לדג הסלמון והטָרית התלמודית לסרדין. טרוטה היא עיבוד עברי לשם הלועזי trout.

דג תלמודי מעניין הוא הסנדל. הסנדל מזוהה עם משפחה של דגים שטוחים דמויי סנדל, ממשפחת הסנדלוניים, שזכו לכינוי העממי "דג משה רבנו". זאת בעקבות האגדה שדגים אלו נחצו לשניים בעת שמשה בקע את ים סוף, על פי צורת הדגים. דג הסנדל נזכר במשנה דווקא בענייני היריון. מסכת ברכות מונה טיפוסים שונים של עוברים שהם 'נפלים', שאחד מהם הוא סנדל: "מארבעים יום ועד שלושה חדשים יבקש רחמים שלא יהא סנדל". רש"י מסביר שהכוונה לעובר בצורת דג הסנדל. שמו של הדג באנגלית הוא sole, והוא התגלגל מהמילה הלטינית solea שפירושה סוליה, שהיא גם מקור המילה העברית סוליה.

חבורת הדגים המשנאית לא הספיקה, ובעשורים האחרונים נחלצה האקדמיה ללשון לעזרת חוקרי הדגים ויצרה מילון מרשים, מחולק לארבע קטגוריות של דגים עבריים, ובו למעלה מ-1300 מיני דגים. כמעט לכולם נמצאו שמות עבריים, ובבחירת השמות הושקעה מחשבה ודמיון רב. לא מעט סוגי דגים זכו לסיומת נון, מילה שפירושה בארמית דג. היא שימשה גם למותג שימורי דגים, ככתוב: "שימורי נון – ראויים לאמון". הנון המוכר מכולם הוא האמנון. לצידו שוחָה משפחת הזנבנוניים, ולחבורה מצטרפים אוֹרְנוּן קרנוני, גַּרְזִנּוּן כסוף, זְהַרְנוּן עדין, חֹטֶמְנוּן, טְבַרְנוּן סִימוֹן כִּנַּרְתִּי, מָגִנּוּן יפני, מִירְנוּן זַעֲמָנִי, נְחַשְׁנוּן ברוד, סִיסְנוּן ארוך-סנפיר, עֲדִינוּן כסוף-פס, עַכְנוּן אָזוּר, עַכְשׁוּבְנוּן שחור-פֶה, רַעַפְנוּן קצר-אף, שְׂפַמְנוּן החשמל, תַּנִּינוּן טָלוּא ועוד נונים רבים. התְמָנון, שאינו דג אלא רכיכה ימית, מצטרף לחבורה.

לא מעט דגים קרויים על שם בעלי חיים אחרים. אפשר למצוא ביניהם את הזאבן האפור, את הכַּרְבּוֹלִית המַסְרְקִית שבעגת הדייגים קוראים לה פשוט תרנגול. במשפחה זו משייט גם נציג הממשלה, כַּרְבּוֹלַן שְׁטַיְנִיץ. גם סוּסוֹן יָם מְהַגֵּר מצטרף לגן החיות, ואתו סְיַחְנוּן סַפּירי ותֻּכִּידָג כְּרֵתִי ממשפחת התוכינוניים. חיבור דומה של שתי מילים לאחת נמצא בחבורת הדגים הבאה: עֲגֻלֶּסֶת הירדן, יַבְּלֶסֶת (יש לה לסת מיובלת?), קַרְפַּדַּג דִּבְלוּלִים, רֹאשְׁנָחָשׁ, ושְׁטַחְדָּג עֲרָבִי ממשפחת השְטַחדגיים.

דגים שונים נקראים על פי תכונה פיזית כלשהי. משפחת הדַּגְדַּקִּיִּים היא כנראה דקת גזרה, בעוד משפחת גדולי העין מפקחת על סביבותיה. לזַלְדְּקָן שְׁחֹר-השׁוּלַיִם זקן מדובלל, לניבן ניבים ולמלתען מלתעות. לצד דג החרב משוטטת סיירת לוחמים מפחידים: חֲנִיתָן תַּנִּינִי ממשפחת השיפודניים, רָמְחָן לְטָאִי ממשפחת הרומחניים, פַּטִּישָׁן פְּגוּם-חַרְטוֹם ואחרים.

לא מעט שמות ברשימה הזו מעוררים את הדמיון ואת בלוטות הצחוק. אִצְטַגְנוּן מְגֻבְשָׁשׁ חוזה בכוכבים, גִּיטָרָן אַטְלַנְטִי מנגן בצוותא עם כִּנּוֹרִית כַּדַּת-רֹאשׁ. בימים משוטטים חַזַּאי יַפָּנִי וחַזַּאי אֵירוֹפִּי המכונה באנגלית weatherfish – דג מזג האוויר. פַּהֲקַן הַיְּאוֹר מפהק, חֲפָף ישראלי מחפף לאורה של חַשְׁמַלָּנִית בֶּן-טוּבְיָה. נְסִיכִית פְּסוּסָה מתחתנת עם קֵיסָרוֹן עָטוּר, וקָדְקוֹדִית הקביים מדדה אחריהם. לשונאי הגשש אברהם חטף-פתח ישמח לגלות גם את הזַרְבּוּבִית הרַבְגּוֹנִית ואת השַׁרְבּוּבוֹן הגָּבוֹהַּ. הלו, זה האקדמיה?

הישראלי המצוי מכיר את הדגים בעיקר מן הצלחת בבית ובמסעדה. חלק מהתפריט אינו מופיע במילון הרשמי. הוא לא ימצא שם ברבוניות, בס או דניס, במילון הם זכו לשם עברי לצד מונח לטיני ארכני. בסושייה יקבל דגים נאים בצורות שונות, וביניהם סשימי, דגים או פֵרות ים פרוסים במצב נא. במסעדות יהודיות יקבל הֶרינג, והמהדרין יגישו גרעבלקס, דג מפולט מלווה בגבינה שמנה על טוסט. בפסח תימשך מלחמת הגפילטע האשכנזי בחריימה המרוקאית. הספניולים יגישו פֶשְקָדו, והוותיקים ייזכרו בנוסטלגיה בימים שבהם פילֶה לא היה נתח בשר רך ועתיר שקלים, אלא פרוסת דג צחיחה בימי הצנע.

הדגים הם מקור לא אכזב לדימויים ולמטבעות לשון. הדימוי הוויזואלי הידוע הוא העניבה המכונה גם דג מלוח. נתן אלתרמן כתב על כך את השיר "הוא והיא על הגג": "מעפולה באנו הנה יחד/ ברכבת יום שישי./ יש לי דג מלוח וקרחת/ ותסרוקת לראשי". בדרך כלל הדגים הם דימוי לטיפוסי אנשים. דג קר הוא אדם שאינו חושף את רגשותיו, בעקבות אנגלית (cold fish) וגרמנית. אדם החי בסביבה מוכרת מרגיש כמו דג במים. דג רקק הוא אדם חסר חשיבות, דג שמן הוא אדם חשוב, בדרך כלל כזה שאפשר לנסות ולנצל אותו, או סיפור עסיסי בעיתון, שמחר, ככתוב, יעטפו בו דגים. השתקן אילם כדג, ובשפת העבריינים דג הוא אדם ששותק בחקירות. כדאי לו, אם ידבר הוא ילך לישון עם הדגים. על אדם ממולח ומנוסה העומד לפני חקירה או עסקה אומרים שהוא כבר "טיגן דגים גדולים יותר", ועל מי שמזלזלים בו אומרים "לך תמכור דגים בשוק". לבחורה שנכשלה בניסיונה להשיג בחור לחתונה אומרים בעקבות שיר אנגלי ידוע כי "יש הרבה דגים בים". בארגון מושחת, מסתבר, הדג מסריח מהראש. גם דגים ספציפיים משמשים מקור לדימויים, ובראשם הכריש והברקודה.

שני מטבעות לשון מבקשים הרחבה. 'הראה לו מאיפה משתין הדג' מגיע מן השפה המרוקאית: "הוֹרִית לוֹ מִנָאיִן תָאייבּוּל אַלְח'וּת". הסבר אפשרי לביטוי הוא שלדגים אין איבר השתנה מיוחד. הם מצוידים בביב-נקב אחד שמשמש את מערכת המין, מערכת העיכול ומערכת השתן. מי שמצליח לאתר את אותו נקב קטנטן מפגין שליטה וידע.

הניב "גם אכל את הדגים המסריחים וגם גורש מהעיר" מבוסס על משל המופיע במדרש, ומתייחס לעונשים שספגו פרעה ואנשיו לפני יציאת מצרים: "משל למה הדבר דומה? לאחד שאמר לעבדו: צא והבא לי דג מן השוק. יצא והביא לו דג מן השוק מבאיש. אמר לו: בגזירה או תאכל הדג, או תלקה מאה מכות, או תתן לי מאה מנה. אמר לו: 'הריני אוכל'. התחיל לאכול, לא הספיק לגמור עד שאמר: 'הריני לוקה'. לקה ששים, לא הספיק לגמור עד שאמר: 'הריני נותן מאה מנה'. נמצא אוכל את הדג ולוקה ונותן מאה מנה". הסיפור רווח בפולקלור העמים ובפולקלור היהודי במזרח ובמערב. בחלקם נוסף לסיפור ולניב מוטיב הגירוש מן העיר.

ונקנח בגשש, במילותיו של שייקה אופיר. דייג אוהב דגים? אם אוהב אותם, למה הוא מוציא אותם מהמים? באמת, למה?

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

 

 

Read Full Post »

השפה מזמנת הפתעות. אדם פרטי, עם שם פרטי, מתגלגל במעלה השפה והופך למושג כללי. למעבר הזה מהפרטי הכללי קוראים הבלשנים אֶפּונים. בתנ"ך, למשל, אלפי שמות, אבל קבוצה קטנה מתוכם הפכו למושגים כאלה. כשבוחנים את הקבוצה מתגלית עובדה מרתקת. אין כאן מקבץ מקרי של גלגולים ומעתקים, אלא מתווה של זהות. שמות פרטיים מן התנ"ך משרטטים את ההיסטוריה היהודית ומכוננים את הזהות היהודית-ישראלית. מאדם הראשון, דרך שם וחם ועד יהודה וישראל.

בפרקים הראשונים בבראשית, 'אדם' הוא שם פרטי, אך רוב הופעות 'אדם' בתנ"ך הן כשם כללי. אדם הוא כלל המין האנושי. הצירוף 'אדם הראשון' קושר בין השם הפרטי לשם הכללי, ומקורו במשנה: "הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון" (סנהדרין ד ה). הצירוף 'בן אדם' מרמז על היותו של אדם האב הקדמון של האנושות, כבספר ירמיהו: "לֹא יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ, וְלֹא יָגוּר בָּהּ בֶּן אָדָם".

אנוש, בנו בכורו של שת ובן בנו של אדם הראשון הוא גם שם נרדף לאדם. בימי הביניים נטבעו 'אנושי' במשמעות 'מה שקשור לבני האדם', ו'אנושות', כלל בני האדם. 'אנושי' זכה בעברית החדשה להרחבת משמעות בתחום המוסרי, ופירושו אמפתי, נדיב וחומל, ומכאן המונח הכללי 'אנושיות'. ההרחבה הזו מושפעת ממהלך דומה בשפות אירופה. באנגלית, למשל, human הוא אדם, humane – בעל התנהגות מוסרית ואמפתית. 'הומניזם' היא עמדה מוסרית הדוגלת ביחס שווה ואמפתי לכלל בני האדם. בעברית החדשה אף נוצר השורש גזור השם אנ"ש, ומכאן הפועל 'להאניש' ושם הפעולה 'האנשה' – הענקת תכונות אנוש לחפצים או לבעלי חיים.

'חווה' לא זכתה למעמד של מילה כללית עצמאית, אלא בצירוף 'בנות חווה', בעקבות הצירוף האנגלי Eve’s daughter. סיפור גן העדן הוליד את הצירוף 'בלבוש חווה', כלומר בעירום נשי מלא, שלו מקבילה רוסית. לבננה ניתן השם העממי 'תאנת חווה', ככל הנקרא בעקבות יידיש, על פי אמונה עממית שאדם וחווה כיסו עצמם בגן העדן בעלי בננה.

חכמי ימי הביניים הוטרדו מן העובדה שחווה לא נזכרה בסיפור בריאת העולם הפותח את התנ"ך אלא רק בגירסת גן העדן. על כן נוצרה בלשון חכמים אגדה לפיה אשתו הראשונה של אדם הראשון נבראה כשוות ערך, אבל היא מרדה בו והפכה לשֵדה הפוגעת בגברים וממיתה ילדים, בת זוגו של אשמדאי. השם שניתן לה הוא 'לילית', שהוא עוף לילה מן הדורסים, הנזכר בישעיהו. מקור שמם של העוף ושל הדמות האגדית הוא בדמויות המאגיות לילה ולילתו, המופיעות בתרבות הבבלית והאשורית. מסכת נדה עוסקת בנשים המפילות ולד שאין לו דמות אדם, וביניהן דמות לילית, ולד אנושי בעל כנפיים. הקישור בין העוף לבין הדמות המאגית מתחזקת מן העובדה שאצל ישעיהו, ירמיהו וצפניה מופיעים דורסי הלילה במסגרת נבואות חורבן.

הדמות המייצגת בתנ”ך את הגורל האנושי היא דמותו של איוב, והיא משמשת השראה לסופרים, פילוסופים וחוקרי נפש האדם עד היום. 'איוב' מיוחס לאדם סובל, הן באופן ישיר, והן בשם התואר 'איובי' ובמונח 'איוביות'. הצירוף 'ייסורי איוב', שהוא גם שמו של מחזה מאת חנוך לוין, מקורו ברש"י: "נוחין היו ייסורי איוב מייסורי עניות". 'בשורת איוב' היא הודעה על אסון כבד, ויש לה גם חלופה בגרמנית: Hiobsbotschaft. בסלנג הצבאי נקראת היחידה המודיעה על נפילת חלל למשפחתו 'סיירת איוב'. בלדינו אומרים 'פוב'רי קומו איוב', עני ומסכן כאיוב, 'מנחמי איוב', שהם מנחמי שווא, וכן 'סבלנות איוב'. יהודי עירק נוהגים לומר על אדם המשמיע דברים מתוך צער "איוב לא בדעת ידבר", בעקבות המקור: "אִיּוֹב לֹא־בְדַעַת יְדַבֵּר, וּדְבָרָיו לֹא בְהַשְׂכֵּיל".

אבי האנושות החדשה אחרי המבול, נח, לא זכה למעתק אפונימי, אבל הוא מגולם בצירוף ההלכתי 'בני נח', כלומר אומות העולם, ומכאן פירוט המצוות שכל אדם מצווה בהם גם אם אינו יהודי. בני נח הם הבסיס לחלוקת האנושות על פי התפיסה הקדמונית: שם, חם ויפת. 'שם' הוא שמם של עמים במזרח הקרוב ובהרחבה גם הערבים בארצות אפריקה. מכאן משפחת השפות השמיות, והמונחים אנטישמי ופילושמי. 'חם' מתייחס בתנ”ך לארץ מצרים, ובהרחבה נוספת לעמי אפריקה ותרבותם, ומכאן גם 'לשונות חמיות'. 'יפת' משמש במסורת היהודית כינוי לעמי אירופה. יחסי שם ויפת מגולמים בפסוק מבראשית שיש בו משחק מילים: "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָֽהֳלֵי־שֵׁם", ומכאן המדרש התלמודי "יפיותו של יפת יהא באהלי שם". מדרש זה שימש את ההשקפה המשכילית הקושרת בין תרבות אירופה לתרבות היהודית, ומשמש בשיח הדתי-חילוני עד ימינו.

רק האב השלישי זכה להפוך למושג ולמותג, בשמו השני, ישראל. 'ישראל' הוא השם הפרטי האנושי הנפוץ ביותר בתנ”ך, 2512 הופעות. 39 מהן כשמו הפרטי של יעקב, המוגדר כ'שם כבוד'. בכל שאר הופעותיו הוראתו מורחבת: שמו של העם, שמה של הארץ. בשימוש מצמצם הוא כינוי למי שאינו משמש בקודש, במשולש המקובל בלשון חכמים "כהן, לוי וישראל". למרות חלוקת הממלכה ליהודה וישראל, נקראו כל בני העם, כולל היושבים ביהודה, 'בני ישראל', והאל המשותף 'אלוהי ישראל'. השם הוא בסיס ל'ישראלי' ו'ישראליות', ולצירופים: עם ישראל, ארץ ישראל, בני ישראל, בית ישראל, ובעברית החדשה: מדינת ישראל. הצירוף המדרשי 'ישראל סבא [ישראל הזקן]' מייצג את העם היהודי לאורך הדורות. הכוונה כאן היא ליעקב אבינו, וכך גם בספר הזוהר.

זהות האומה נקבעת מן הדורות הקודמים ועד ימינו במשולש התארים עברי-ישראלי-יהודי. 'יהודי' מקורו בשמו הפרטי של יהודה בן יעקב, שהורחב כשמו של שבט יהודה ולנחלתו, ומכאן לכל ארץ מלכי בית דוד, כולל שמעון ובנימין. אחרי גלות עשרת השבטים הורחב שם התואר יהודי לכל אחד מבני ישראל בלי קשר לשבט מוצאם או למקום מגוריהם, והוא משמש במגילת אסתר בכמה הופעות. כמו כן נזכרת בתנ"ך ארבע פעמים 'יהודית' כשפת אנשי יהודה. בדורות מאוחרים שם התואר 'יהודית' מתייחס לדיאלקטים יהודיים שנוצרו בתפוצות, כגון יידיש (מילולית: יהודית), לדינו (גם: ג'ודאו אספניול, ספרדית יהודית), ערבית יהודית ועוד. היום, כידוע, אנחנו מתחבטים במשמעות ההגדרה למדינת ישראל: "מדינה יהודית ודמוקרטית".

'עברי' התגלגל גם הוא משם פרטי. על פי דעה אחת בעקבות עֵבֶר, נינו של שם, והאחרת קושרת את השם לשבטי החַבִּירוּ הקדמונים. דעה שלישית היא שמדובר בשבטים שהגיעו מעבר הירדן. שם התואר 'עברי' מופיע בתנ"ך 34 פעמים. תחומי המשמעות בינו לבין 'יהודי' ו'בן ישראל' מטושטשים. אברהם הוא 'עברי' בעוד מרדכי הוא 'יהודי'. 'אלוהי ישראל' הוא גם 'אלוהי העברים'. באיטלקית קרוי היהודי ebraico וברוסית יֶבְרֶי, עברי. 'עברי' היה שם הקישור של 'היהודי' לארץ ישראל, ארצם של העברים, ושמה של השפה, עברית, תרם מאוד לביסוס השימוש הזה. מכאן התבסס מעמדה של 'עברי' בשיח ובמוסדות בארץ ישראל: הפועל העברי, העבודה העברית, הסתדרות הפועלים העבריים, כוח המגן העברי, האוניברסיטה העברית, הגימנסיה העברית, ותל אביב, "העיר העברית הראשונה". מעמדו של שם התואר 'עברי' הלך ודעך עם השנים והשימוש בו נחשב ארכאי. את מקומו החליף שם התואר 'ישראלי', ובהתאמה 'ישראליות' כנגד 'עבריות'. המהלך הושלם עם הקמת מדינת ישראל. על גחלת שם התואר 'עברי' שומרת ותמשיך לשמור השפה 'העברית'

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

Older Posts »

%d בלוגרים אהבו את זה: