בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

במסורת היהודית נקבע תשעה באב כיום האבל היהודי על חורבן בית המקדש והראשון והשני. המילה חֻרְבָּן נגזרה מהשורש חר"ב. משורש זה נגזרו מילים רבות במשמעויות שונות, חלקן קשורות זו לזו בקשר היסטורי וחלקן לא.

המילה 'חורבן' אינה מופיעה במקרא, אך יש בו מילים אחרות מהשורש חר"ב במשמעות של הֶרֶס. שורש זה מופיע באותה משמעות גם בשפות שמיות אחרות, כגון אכדית, ארמית וערבית. בערבית הפועל חַ'רַבַּ פירושו 'הָרַס' וחַ'רִבַּ – 'נהרס'. הפועל חָרַב מופיע במקרא במובן 'נהרס, הושמד לחלוטין', למשל: "וּמִקְדְּשֵׁי יִשְׂרָאֵל יֶחֱרָבוּ" (עמוס ז ט). גם הפועל נֶחְרַב מופיע במשמעות זו: "וְעָרָיו בְּתוֹךְ-עָרִים נַחֲרָבוֹת תִּהְיֶינָה" (יחזקאל ל ז). הפועל הֶחְרִיב מופיע במובן 'הרס (משהו) לחלוטין', למשל: "הֶחֱרִיבוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר אֶת-כָּל-הָאֲרָצוֹת וְאֶת-אַרְצָם" (ישעיהו לז יח). הפועל הסביל הֻחְרַב/ הָָחֳרַב מופיע אף הוא במקרא, ונאמר על ירושלים לאחרי חורבן הבית הראשון: "הָחֳרָבָה [=החריבו אותה]" (יחזקאל כו ב). פועל זה מופיע גם בצורת הבינוני מָחֳרָב: "וְנָתַתִּי אֶת-אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁמָמָה בְּתוֹךְ אֲרָצוֹת נְשַׁמּוֹת [=שוממות] וְעָרֶיהָ בְּתוֹךְ עָרִים מָחֳרָבוֹת תִּהְיֶיןָ שְׁמָמָה אַרְבָּעִים שָׁנָה" (שם כט יב).

במקרא מופיע גם התואר חָרֵב במובן 'הרוס ונטוש, שומם', בין היתר בנבואת נחמה: "עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם-הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם […] קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה" (ירמיהו לג י-יא). מהשורש חר"ב נגזר גם שם העצם המקראי חָרְבָּה, שפירושו 'מקום הרוס ושומם', למשל: "בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ… הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה" (ישעיהו סד י). צורת הריבוי חֳרָבוֹת מציינת את השרידים שנותרו מעיר, מבניין או ממבנה שנהרסו, לדוגמה: "הָאֹמֵר לִירוּשָׁלִַם תּוּשָׁב וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה וְחָרְבוֹתֶיהָ אֲקוֹמֵם" (שם מד כו). המילה המקבילה בערבית היא "חִ'רְבַּה", וממנה נתגלגלה דרך הערבית המדוברת המילה השאולה בעברית חִ'רְבֶּה. בלשון חז"ל נוצרה גם הצורה חֻרְבָּה, למשל: "פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל" (ברכות ג ע"א).

המילה 'חורבן' מתועדת לראשונה במגילת ברית דמשק, אחת המגילות הגנוזות שנמצאו במדבר יהודה: "ובקץ חֻרבן הארץ עמדו מסיגי הגבול ויַתְעו את ישראל". לפי המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית, זמן החיבור המשוער של מגילה זו היה במאה הראשונה לפני הספירה, כלומר: אחרי חורבן הבית הראשון, אך לפני החורבן השני. מילה זו מוזכרת גם בנוסח מוקדם של ברכת המזון לשבת, נוסח שנתחבר ככל הנראה אחרי חורבן הבית השני: "אף-על-פי שאכלנו ושתינו, חָרבן ביתך הגדול והקדוש לא שכחנו". מילה זו מופיעה גם במשנָה, שנערכה אחרי החורבן השני, הן במשמעות כללית של 'הֶרֶס': "חרבן הכרם" (כלאים ז ג), והן בצירוף 'חורבן הבית', המתייחס לחורבן הבית השני: "לבניין הבית, לחורבן הבית" (גיטין ח ה). בתקופה מאוחרת יותר נזכרים בתלמוד הבבלי "חורבן בית ראשון וחורבן בית שני" (גיטין נז ע"ב).

בלשון ימי הביניים נוסף הפועל חֵרֵב בבניין פיעל, למשל בפיוט לתקופת ט' באב מאת הפייטן יניי: "מְחָרֵב ומְהָרֵס" (קדושתות לשבתות הפורענות והנחמה). בימינו פועל זה משמש בעיקר בלשון הדיבור.

לפי השוואה לערבית, אין קשר היסטורי בין השורש חר"ב במובן הֶרֶס, לבין השורש שממנו נגזר שם העצם 'חֶרֶב'. כאמור לעיל, השורש המקביל בערבית שעניינו הריסה הוא ח'ר"ב (خرب), ויש בו נקודה מעל האות הערבית ח'; ואילו השורש העברי של המילה 'חֶרֶב' קשור לשורש של המילה חַרְבְּ (حَرْب,  כלומר מלחמה) בערבית. במילה המקבילה בערבית אין נקודה מעל האות ח', ולכן היא נהגית אחרת (כעיצור גרוני) מאשר האות ח' שיש מעליה נקודה.

השורש חר"ב משמש במקרא גם במובן של 'יובש, התייבשות', למשל: "פַּת חֲרֵבָה" (משלי יז א) במובן פת לחם יבשה; "חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ" (בראשית ח יג). שם העצם 'חָרָבָה' פירושו אדמה יבשה: "וַיָּשֶׂם [ה'] אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם" (שמות יד כא). שם העצם 'חֹרֶב' מציין יובש וחום רב: "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה" (בראשית לא מ). משורש זה נגזרה גם המילה הראשונה בצירוף חַרְבוֹנֵי קַיִץ, המציין ימי קיץ לוהטים ויבשים: "כִּי יוֹמָם וָלַיְלָה תִּכְבַּד עָלַי יָדֶךָ, נֶהְפַּךְ לְשַדִּי בְּחַרְבֹנֵי קַיִץ סֶלָה" (תהלים לב ד). ארנסט קליין מציג את שני השורשים האלה בנפרד במילונו האטימולוגי, כמו מילונים היסטוריים אחרים, אך הוא אינו שולל את האפשרות שיש קשר בין שתי המשמעויות האלה. והרי מקום יבש עשוי להיות שומם והרוס. כמו כן, בארמית המילה 'חוּרְבָּא' פירושה 'בצורת', ואולי גם זו חוליה מקשרת בין שתי המשמעויות, שכֵּן בצורת עשויה להמיט חורבן והרס על יישובים ואנשים. בדומה לכך, שם העצם desert באנגלית נגזר מאותו מקור אטימולוגי בלטינית כמו זה של הפועל to desert (לנטוש). בעבר שימש שם העצם הזה רק במובן 'מקום שומם', ובמרוצת השנים הוא החל לשמש גם במובן 'מִדְבָּר'.

אסיים בפסוק נוסף מנבואת נחמה: "כִּי-נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל-חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן-ה', שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה" (ישעיהו נא ג).

Read Full Post »

בזמן האחרון הזדקקנו להגנה ולהתגוננות מפני סכנות שונות. תוכנית ההתמודדות של המדינה עם מגפת הקורונה כונתה 'מָגֵן ישראל', ולאחרונה נאלצנו להיכנס למרחבים מוּגַנִּים. מאיזה שורש נגזרו מילים אלה, מהו ייחודו הדקדוקי ומהם קשרי המשמעות למילים אחרות מאותו שורש? 

כל המילים האלה נגזרו מהשורש גנ"ן בגזרת הכפולים, שכן האות נו"ן מופיעה בו פעמיים. בנטייתו של שורש זה לעיתים נשמטת נו"ן אחת, למשל במילה 'הגנה', ולעיתים היא מופיעה, למשל במילים הִתְגּוֹנֵן ומִגְנָנָה. ככל הנראה, אין קשר בין שורש זה לבין השורש שממנו נגזרה המילה 'גַּן'.

הפועל הֵגֵן פירושו שמר על אדם או על דבר מפני משהו או מישהו, דאג שיהיו בטוחים. במקרא מופיעה רק צורת העתיד של פועל זה – "יָגֵן", למשל: "בַּיּוֹם הַהוּא יָגֵן ה' בְּעַד יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם" (זכריה יב ח). מילונים היסטוריים, כגון מילון בן-יהודה, אינם רואים בצורה זו נטייה של בניין הפעיל, אלא נטייה של הפועל גָּנַן באותה משמעות בבניין קל. פועל זה מופיע במקרא גם בנטיית העבר המיוחדת של גזרה זו: "וּמִכַּף מֶלֶךְ אַשּׁוּר אַצִּילְךָ וְאֵת הָעִיר הַזּאֹת וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי" (מלכים ב כ ו). צורת העבר של 'הֵגֵן' מופיעה רק בכתבי חז"ל, לדוגמה: "כל אותן האלפים והרבבות שעמדו על הים והגנתי עליהם" (שיר השירים רבה, ד).

שם העצם מָגֵן מציין כלי להגנה על הגוף מפגיעה של חץ, אבן, רומח, חרב וכד'. המגן עשוי חומר קשה (עור מעובד, עץ או מתכת) ומוחזק בדרך כלל ביד שמאל; למשל: "וּמִבִּנְיָמִן נֹשְׂאֵי מָגֵן וְדֹרְכֵי קֶשֶׁת מָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים אָלֶף". המילה 'מגן' מציינת במקרא גם את האל המֵגֵן, למשל בדברי דוד המלך: "וְאַתָּה ה' מָגֵן בַּעֲדִי, כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי" (תהלים ג ד). בימי הביניים נטבע שם הצורה מָגֵן דָּוִד, משום שעל-פי המסורת הייתה צורה זו חרותה על מגינו של דוד המלך.

במגילת איכה מופיעה מילה יחידאית שכנראה נגזרה משורש זה: "תִּתֵּן לָהֶם מְגִנַּת לֵב" (פרק  ג, סה). הדגש ב-נ' מצביע על כך ששורש המילה הוא גנ"נ. בשפות שמיות אחרות שורש זה משמש במובן 'כיסה', ולכן יש המפרשים את המילה 'מְגִנָּה' כמעין כיסוי ללב, המשמש כמטפורה לעקשנות. רש"י פירש זאת כך: "אוטם הלב, צרה ואנחה, אשר היא כמגן כנגד לבם", והציע גם את הפירוש "שֶׁבֶר לב", שהתקבל לימים כמשמעותו של הביטוי. לפי הסבר נוסף, המוצע במילון בן-יהודה (כרך ו', עמ' 2788), 'מגינת לב' פירושה "שיגעון, תימהון, בלבול ורוגז". הסבר זה מתבסס על משמעויותיו השונות של השורש ג'נ"נ בערבית: שורש זה משמש גם במובן של 'כיסוי' (למשל בפועל גַ'ַנַּ') וגם במובן של 'שיגעון' (כמו במילים גָ'נָנָה ומַגְ'נוּן שנכנסו לסלנג בעברית). מאותו שורש בערבית נגזרה המילה גִ'ן (או ג'יני) במובן 'שֵד', כיוון ששד הוא מכוסה ונסתר מהעין. ומן הגִ'ן הגיעה ה'ג'ננה', בעקבות התפיסה הקדומה התולה את הסיבה לשיגעון במעין שד או דיבוק ש'נכנס במישהו'.

המילונאי ארנסט קליין קישר מילה נוספת לשורש גנ"ן. מילת היחס בְּגִין מופיעה בכתבי חז"ל כשאילה מארמית, לדוגמה: "שלח [יתרו] לו [למשה] אגרת, ואמר: עשה בגיני, ואם אין אתה עושה בגיני, עשה בגין אשתך, ואם אין אתה עושה בגינה, עשה בגין בניך" (שמות רבה כז ב). לדבריו של קליין, מילה זו מורכבת מ-ב' היחס ומהמילה 'גין' משורש זה, שפירושה 'הגנה', בדומה לפועל הארמי 'אַגֵּן' המקביל לפועל 'הֵגֵן'. כפי שניכר בציטוט לעיל, מילה זו שימשה במקור במובן 'למען, בשביל (מישהו)', כלומר כדי לעזור לו ולהגן עליו. כיום 'בגין' משמשת יותר במובן 'בגלל'.

לעומת זאת, במקרא מופיע פועל אחר שאינו נגזר משורש זה: "אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ" (בראשית יד כ). פועל זה נגזר מהשורש מג"נ, שפירושו הוא 'נתן', לפי השוואה לשפות שמיות. בשורש זה האות מ' משמשת כאחת מאותיות השורש המקוריות (שלא כמו במילה 'מגן', שבה היא תחילית). ואילו הפועל מִגֵּן במובן 'סיפק הגנה' נגזר משם העצם 'מָגֵן' רק בימי הביניים, למשל בפיוט של רב סעדיה גאון: "מיגנתי מבצרי" (יוצרות לשבתות השנה, ויקרא). בתקופה זו נוצר גם הפועל הִתְמַגֵּן. בלשון ימי הביניים נגזרו מהשורש גנ"נ גם שם הפעולה הֲגָנָה (למשל: פירוש רש"י לשמות מ ג) והפעלים גּוֹנֵן והִתְגּוֹנֵן. בעברית החדשה נוספה צורת הסביל הוּגַן.  

בעברית החדשה קיבל הפועל 'מיגן' משמעות ספציפית יותר של התקנת אמצעי בטיחות והגנה (בבניינים, במכוניות וכו'), ונגזרו ממנו גם השם המופשט מִגּוּן, הפועל הסביל מֻגַּן והתואר מְמֻגָּן. בשנים האחרונות נוספה למילון המילה מִגּוּנִית, יחידת מיגון ניידת המוצבת בשטחים ציבוריים.

אסיים באיחולי ימים שקטים ומוגנים.

Read Full Post »

ברצף שבין ימי הזיכרון הלאומיים ליום העצמאות שרים בטקסים את ההמנון 'התקווה'. בשנת הקורונה שעברה עלינו הייתה התקווה מצרך מבוקש לא פחות ממסכות רפואיות וג'ל חיטוי. המילה 'תקווה' והפועל קִוָּה מלווים אותנו במשך תקופת ארוכה אפילו יותר מ'שנות אלפיים' – מאז ימי המקרא.

מילים אלה נגזרו מהשורש קו"י/ה. לפי מילונים היסטוריים, המשמעות המקורית של שורש זה הייתה 'למתוח, להיות מתוח'. מהמשמעות הזאת נגזרה המשמעות המטפורית 'לחכות במתח', ומכאן נתגלגלה משמעותו המוכרת של הפועל 'קיווה': 'רצה וחיכה מאוד שמשהו יקרה'. בשפות אחרות אותו פועל משמש הן במובן 'לחכות' והן במובן 'לקוות, לייחל למשהו', למשל הפועל esperar בספרדית.

הסבר היסטורי זה מבוסס על המקבילות של השורש קו"י בשפות שמיות אחרות: באכדית הפועל qu-u פירושו 'לחכות', וגם בארמית יש פועל דומה משורש זה. בערבית המילה quwa (قُوَّة) פירושה 'כוח', ומשמעותה המקורית הייתה 'רצועה של חבל'; הפועל qawiya (قَوِيَ) פירושו 'היה חזק', וכנראה גם 'היה מתוח ומאומץ'.

לפי השוואות נוספות, השורש הזה הוא גם מקורה של המילה קו. משמעותה המקורית של המילה quwa ('כוח') בערבית הייתה 'רצועה של חבל'. באכדית המילה qu פירושה 'חוט'. בדומה לכך, בארמית המילה 'קַוָּא' פירושה 'חוט', וצורת הריבוי 'קוִּין' משמשת גם במובן 'קורי עכביש'. המשמעות המקורית של המילה 'קו' במקרא היא 'חוט או חבל מתוח המשמש למדידה', לדוגמה: "מִי שָׂם מְמַדֶּיהָ כִּי תֵדָע, אוֹ מִי נָטָה עָלֶיהָ קָּו?" (איוב לח ה). המילה 'תקווה' עצמה מופיעה פעמיים במקרא במובן 'חוט מתוח, חבל, יריעה': "אֶת-תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן" (יהושע ב יח). רד"ק פירש כך את הביטוי הזה: "קו שזור ועשוי מחוטי שָני".

מילותיו האופטימיות של נפתלי הרץ אימבר, "עוד לא אבדה תקוותנו", מבוססות על הנאמר בחזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל (לז, יא): "כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל [..] הִנֵּה אֹמְרִים: יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, נִגְזַרְנוּ לָנוּ". חזון זה עוסק בנבואה על שיבת ציון מגלות בבל. לעומת דברי יחזקאל, אפילו במגילת איכה, מגילת הקינות על חורבן הבית הראשון והגלות, נאמר: "אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה" (ג, כט). ביטוי זה מופיע גם בדברי חז"ל: "כל זמן שאדם חי יש לו תקווה, מת – אבדה תקוותו" (ירושלמי, ברכות פ"ט ה"א).

הפועל 'קיווה' מופיע פעם רבות במקרא, בעיקר בהקשר של אמונה באל, למשל: "קַוֵּה אֶל-ה', חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל-ה' " (תהלים כז יד). פועל זה מופיע פעמיים דווקא בהקשר שלילי, במצב שבו הרשע מקווה לעשות רע לזולתו: "לִי קִוּוּ רְשָׁעִים לְאַבְּדֵנִי" (שם, קיט צה), וכן בדבריו של דוד המלך על אויביו האורבים לו: "הֵמָּה עֲקֵבַי יִשְׁמֹרוּ כַּאֲשֶׁר קִוּוּ נַפְשִׁי" (שם, נו ז), כלומר: קיוו ללכוד אותו (לפי פירוש רד"ק). פועל זה מופיע בהקשר מיוחד אחר בדברי הנביא ישעיהו (סד, ב): "בַּעֲשׂוֹתְךָ נוֹרָאוֹת לֹא נְקַוֶּה", כלומר: 'דברים נוראים שלא צפינו מראש'. נ"ה טורטשינר, עורך הכרכים האחרונים של מילון בן-יהודה, מצא בספר איוב (יז, יג) פעם אחת שבה הפועל 'קיווה' מופיע במשמעות המקורית של השורש, במובן 'מתח, נטה קו לבנות (בית)': "אִם-אֲקַוֶּה שְׁאוֹל בֵּיתִי".  

במקרא מופיע גם הצירוף "קֹוֵי ה'" (ישעיהו מ לא, תהלים לז ט) במובן 'מאמיני האל'. זו צורת הריבוי בנסמך של 'קוֹוֶה', צורת ההווה של השורש קו"י/ה בבניין קל. צורה זו מופיעה גם בכינויים חבורים, למשל: "וְיָדַעַתְּ כִּי-אֲנִי יְהוָה אֲשֶׁר לֹא-יֵבֹשׁוּ קֹוָי" (ישעיהו מט כג).

השורש הזה מופיע גם במילים הראשונות בשני צירופים מקראיים, ששימשו השראה לשמותיהם של שני מקומות בראשית התקופה הציונית: הראשון מופיע במשל נבואי שבו כנסת ישראל משולה לבת זוגו של האל: "וְנָתַתִּי לָהּ […] וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה" (הושע ב יז). רש"י פירש כך את הפסוק הזה: "עומק הצרות שהן עכורים שם אתן לה לפתח תקוה שמתוך אותן צרות תתן לב לשוב אלי". בעקבות פסוק זה נבחר שמה של פֶּתַח תִּקְוָה, אם המושבות. הצירוף השני מופיע פעמיים בספר ירמיהו ככינוי לאל: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה" (יד, ח); "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה' כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשוּ […] כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם-חַיִּים אֶת-ה'" (יז, יג). הן הפרשנים המסורתיים והן המילונים המודרניים משייכים את המילה מִקְוֶה בפסוקים אלה לשורש קו"י/ה שעניינו תקווה. אין קשר אטימולוגי בין שורש זה ובין השורש שממנו נגזרה המילה 'מקווה' במובן 'מאגר מים'. 'מקווה ישראל' הוא מושא תקוותם של בני ישראל. עם זאת, בפסוק השני ההקבלה ל'מקור מים חיים' רומזת גם למשמעות השנייה של המילה 'מקוֶה'.

לימים נקרא כך בית הספר החקלאי החלוצי מקווה ישראל. המילה 'מקוֶה' מופיעה גם במקומות אחרים במקרא במובן 'תקווה', בין היתר: "וְעַתָּה יֵשׁ-מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל" (עזרא י ב); "וְאֵין מִקְוֶה" (דברי הימים א, כט טו).   

בלשון ימי הביניים נגזר משורש זה בבניין פֻּעַל התואר הסביל מְקֻוֶּה, למשל בתרגום ספר הכוזרי ליהודה הלוי בידי יהודה אבן תיבון: "והמדרגה הזאת היא תכלית ההגעה הַמְקֻוָּה לָאדם השלם" (מאמר א, סימן א).

אסיים באיחול  שכעת, לאחר הגעת החיסונים המְקֻוִּים, תתגשמנה עוד תקוות לקראת יום העצמאות ה-73.

Read Full Post »

פורים חזר, וכך גם משלוחי המנות. משלוח מנות הוא אחת ממצוות חג הפורים, לפי הכתוב במגילת אסתר (ט, יט): "וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ". התקופה שחלפה מאז פורים שעבר, תקופת הקורונה, הסתמנה גם כתקופת המשלוחים, ולא רק של מנות אוכל. בעקבות הבידוד שבו שהו אנשים רבים, והאיסור על פתיחת חנויות חלק ניכר מהמסחר עבר למשלוחים. לאחרונה הגיעו לארץ משלוחי החיסונים מחו"ל.

המילה מִשְׁלוֹחַ בפסוק הנ"ל פירושה 'שליחה'. יש חוקרים המפרשים אותה כצורת המקור של הפועל 'שָׁלַח' על דרך הנטייה הארמית, כעין מקבילה למילה 'לשלוח'. המילה 'משלוח' מופיעה במשמעותה המודרנית החל בתקופת תחיית הלשון, למשל בחיבור "קריית ספר" (1835) של המשכיל מרדכי אהרן גינצבורג: "להקדים את משלוח הסחורה לבעליה לפני קבלת המחיר" (עמ' 2).

הפועל שָׁלַח מופיע בלשון המקרא בכמה משמעויות. המשמעות הגופנית הראשונית של פועל זה היא הושיט, פשט, מתח לפנים (בעיקר את ידו), למשל בסיפור גן העדן: "וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל" (בראשית ג כב). הביטוי המקראי שָׁלַח יָדוֹ (במישהו) פירושו 'פגע בו', לדוגמה במגילת אסתר (ט, ב):" נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם". בפסוק אחר באותו פרק במגילה (י) נכתב:" וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת-יָדָם". כיום הביטוי שָׁלַח יָד בְּכֶסֶף/ בִּרְכוּשׁ משמש במובן נטל בלי רשות; גנב, מעל.

פועל זה משמש גם במובן הורה למישהו ללכת למקום מסוים או ללכת לעשות משהו, למשל: "אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ" (במדבר יג טז). במקרא משמעות זו מופיעה גם בהקשר שבו האל מטיל משימות על נביאיו, החל בדבריו למשה בסנה הבוער: "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות ג י). המשמעות העיקרית השלישית של הפועל הזה היא העביר דבר למישהו אחר או למקום אחר, לדוגמה: "וַיִּקַּח יִשַׁי חֲמוֹר לֶחֶם וְנֹאד יַיִן וּגְדִי עִזִּים אֶחָד וַיִּשְׁלַח בְּיַד-דָּוִד בְּנוֹ אֶל-שָׁאוּל" (שמואל א', טז כ).

השורש של"ח מופיע במגילת אסתר (ג, יג) גם בצורת סביל מיוחדת בבניין נפעל: "וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים [=מכתבים] בְּיַד הָרָצִים [=השליחים המהירים] אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ". במגילה מופיעה גם צורת נטייה דומה של שורש אחר בבניין נפעל: "כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב" (ח, ח). נטיות אלה נחשבות לצורות מקור מוחלט, בדומה לצורות המופיעות לשם חיזוק לפני הפועל הרגיל "אִם־נִלְחֹם נִלְחַם בָּם" (שופטים יא כה). צורות המקור המוחלט מוכרות יותר בבניין קל, בצירופים כגון: "הָלוֹךְ יֵלֵךְ".

הפועל שִׁלֵּחַ בבניין פיעל מצוי כיום בעיקר בלשון הספרות, אך במקרא הוא משמש לחלופין עם 'שלח'. פועל זה מופיע גם במשמעות 'שִחרר, הניח למישהו ללכת', בין היתר בדבריו הידועים של משה לפרעה: "כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר" (שמות ה א), וכן לצד התואר 'חָפְשִׁי': "וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל, לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ" (שם, כא כז). בעקבות זאת נוצר הביטוי שִׁלַּח אוֹתוֹ לַחָפְשִׁי. הפועל 'שילח' משמש גם במובן 'גירש, סילק' (בעיקר בביטוי 'שילח מעל פניו', למשל: מלכים א', ט ז). כאשר איוב (ל, יא) מתלונן על האנשים הלועגים לו בשל צרותיו, הוא אומר: "וְרֶסֶן מִפָּנַי שִׁלֵּחוּ". לפי הפרשנות לפסוק זה, בעבר הייתה לאנשים יראת כבוד כלפי איוב, וכעת, לאחר שירד מגדולתו, הם הסירו את הרסן המטפורי מפיהם ומרשים לעצמם ללעוג לו 'בלי פילטרים'. מפסוק זה נוצר הביטוי שִׁלַּח (מֵעָלָיו) כָּל רֶסֶן – התנהג בצורה פרועה וחסרת מעצורים.

בלשון חז"ל נגזר משורש זה הפועל הִשְׁתַּלֵּח במובן סביל, כחלופה לפועל המקראי שֻׁלַּח (בין היתר: בראשית מד ג), לדוגמה: "כל מקום שהצדיקים הולכים, ברכה משתלחת" (בראשית רבה עג ח). בלשון התפילה פועל זה משמש גם במובן השתרבב החוצה או לכיוון מסוים: "וְאֵין אֲנַחְנוּ יְכולִים לַעֲשׂות חובותֵינוּ בְּבֵית בְּחִירָתֶךָ […] מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְּמִקְדָּשֶׁךָ" (מוסף ליום הכיפורים). הפרשן יוסף אבן נחמיאש, בן המאה ה-12, כתב כך בפירושו לכתוב "בְּאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה אֵשׁ" (משלי כו כ): "כי אין לה עצים להשתלח בהם". גם בלשון ימינו משתמשים בפועל הזה בהקשר של אש מתפשטת, אולי בעקבות הביטוי המקראי שִׁלַּח בָּאֵשׁ (שופטים כ מח).

פועל זה מופיע במובן 'נעשה משולח רסן' בתרגומו של שמואל אבן-תיבון לספר 'מורה נבוכים' לרמב"ם (חלק ג, פרק לג) :"ואחר כן יתיחדו בחדרים ותוך בתיהם במרים וחטאתם בהשתלחם לאכול האסורים: החזיר והשקץ והעכבר" (הכתיב במקור). בלשון ימינו קיבל הפועל הזה משמעות נוספת של התקפה מילולית שלוחת רסן בדברי ביקורת או גנאי, לדוגמה: "הסנגור השתלח בתביעה בלשון בוטה"; אולי בדומה לאנשים שתקפו את איוב בדברי גנאי בפסוק שצוטט לעיל.

במקרא מופיע גם הביטוי מִשְׁלַח יָד: "לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (דברים כג כא). נהוג לפרש את הביטוי הזה במובן "בכל הושטה של ידך", כלומר: "בכל דבר שתעסוק בו". במקום אחר מופיע הביטוי 'משלוח יד':  "אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹחַ יָדָם [של בני ישראל]" (ישעיהו יא יד). אברהם אבן עזרא פירש כך את הביטוי הזה: "שישלחו ידם לבוזזם". בלשון ימינו הביטוי 'משלח/משלוח יד' משמש במובן מקצוע, עיסוק, עבודה. בדומה לכך, הביטוי שָׁלַח יָדוֹ (במשהו) פירושו עָסַק או עבד במלאכה מסוימת או במקצוע כלשהו, כנראה גם בעקבות הכתוב במזמור 'אשת חיל': "יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר" (משלי לא יט).

המילה שָׁלוּחַ, צורת ההווה הסבילה של 'שלח', מופיעה במקרא בכמה משמעויות: מושט, מתוח קדימה: "וְהִנֵּה-יָד שְׁלוּחָה אֵלָי" (יחזקאל ב ט); שנמסר ממישהו לאחר (בראשית לב יט). מילה זו מופיעה במשמעות 'מהיר מאוד' בכתוב "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה" (בראשית מט כא), ומכאן הביטוי אַיָּלָה שְׁלוּחָה ככינוי לאדם זריז. מילה זו נאמרת פעם אחת על אדם שנשלח להעביר מסר, בדבריו של הנביא אחיהו לאשת ירבעם: "וְאָנֹכִי שָׁלוּחַ אֵלַיִךְ [כדי לבשר לך בשורה] קָשָׁה" (מלכים א', יד ו). בלשון חז"ל החלה מילה זו לשמש גם כשם עצם המציין את מי שנשלח למלא משימה מסוימת, בין היתר בביטוי ההלכתי שְׁלוּחֵי מִצְוָה – אלה הנמצאים בדרכם לקיים מצווה כלשהי. ביטוי זה מוכר בעיקר באמירה התלמודית שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָם נִזּוֹקִים (פסחים ח ע"א), שלפיה מי שעוסק בדבר מצווה לא יאונה לו כל רע בדרכו.

גם שם העצם שָׁלִיחַ מופיע לראשונה בלשון חז"ל (באותה משמעות כמו שם העצם 'שלוח'), כנראה בהשפעת הצורות המקבילות בארמית 'שְלִיחַ' ו'שְלִיחָא'. בין היתר, שם עצם זה מופיע בביטוי שְׁלִיחַ צִבּוּר (מי שמוביל תפילה בציבור), למשל: "ואם שליח צבור הוא, סימן רע לשולחיו, מפני ששלוחו של אדם כמותו" (משנה, ברכות ה, ה). על-פי ההלכה, "אין שליח לדבר עבירה" (קידושין מב ע"ב), כלומר האשמה מוטלת על מבַצע העבירה ואין מקבלים את טענתו שהוא נשלח על-ידי אחר. בלשון חז"ל נוצר גם שם העצם המופשט שְׁלִיחוּת במובן תפקידו של השליח, בעקבות המילה הארמית "שליחותא", למשל: "השוכר את הפועל להביא שליחות ממקום למקום" (תוספתא, בבא מציעא ז ג). בלשון ימינו קיבלה מילה זו משמעות נוספת: משימה חשובה שרואים בה מטרה נעלה; ייעוד.

בתקופת הקורונה כל השליחים המביאים משלוחים לאנשים המסוגרים בבתיהם הפכו לשליחי מצווה. המילה 'שליח' אינה מופיעה במקרא, ובמקומה נהוגה, בין היתר, המילה 'מלאך'.

Read Full Post »

בעת כתיבת שורות אלה אנו מצויים בעיצומו של הסֶגר השלישי, ושוב חוזרים המראות העצובים של החנויות הסגורות ברחובות. המילה שגולשי מורפיקס חיפשו הכי הרבה בשנת 2020 הייתה סֶגֶר. בתחילת הגל הראשון של מגפת הקורונה בארץ, היו דיונים האם לכנות את הגבלות התנועה במילה 'סֶגֶר' או 'הֶסְגֵּר'. עם הזמן, הלך והתבסס השימוש במילה סֶגֶר בהקשר זה (המילה 'הֶסְגֵּר' יכולה לשמש גם במובן 'בידוד', אך המילה 'בידוד' נפוצה ממנה). הנושא כבר נדון בהרחבה במקומות אחרים, וכעת נעסוק במשמעויות של השורש סג"ר.

הפועל סָגַר מופיע במקרא במשמעותו הבסיסית, בהקשר של נעילת דלתות ושערים (למשל: דברי הימים ב כט ז). פועל זה מופיע גם בצירוף סָגַר בַּעֲדוֹ – סגר את עצמו מבפנים כדי למנוע כניסת אחרים, למשל: "וּמִגְדַּל עֹז הָיָה בְתוֹךְ הָעִיר, וַיָּנֻסוּ שָׁמָּה כָּל הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְכֹל בַּעֲלֵי הָעִיר וַיִּסְגְּרוּ בַּעֲדָם וַיַּעֲלוּ עַל גַּג הַמִּגְדָּל" (שופטים ט נא); או סגר על מישהו את הדלת והשאיר אותו בפנים, לדוגמה: "וְהַבָּאִים [אל התיבה] זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ" (בראשית ז טז). הפועל מופיע גם בצירוף 'סגר על מישהו' –כיתר אותו, התקרב אליו מכל עבר והקיף אותו בצורה מאיימת, למשל: "סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר" (שמות יד ג).

גם הצורה הסבילה סָגוּר מופיעה במקרא (למשל: יחזקאל מד ב), לצד מְסֻגָּר (בבניין פֻּעַל): "וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת… אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא" (יהושע ו א). מפסוק זה נגזר בעברית החדשה הביטוי סָגוּר וּמְסֻגָּר, שפירושו סגור לחלוטין.

במקרא מופיע גם הפועל הסביל נִסְגַּר בבניין נפעל (למשל: יחזקאל ב מו). פועל זה מופיע גם במובן של 'סגר את עצמו', בדברים שנשמעים רלוונטיים מאוד לימינו: "בֹּא הִסָּגֵר בְּתוֹךְ בֵּיתֶךָ" (שם, ג כד). במקום אחר במקרא, לאחר שמרים הופכת למצורעת ומשה ואהרן מתפללים לרפואתה, האל אומר להם: "תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" (במדבר יב יד); כלומר: הוא מצווה שמרים תיכנס לבידוד (בלשון ימינו) של שבעה ימים, כדי שלא תדביק אחרים בצרעת.

השורש סג"ר מופיע בהקשר של הרחקת חולים מצורעים מהמחנה גם בדיני הצרעת בספר ויקרא, בפועל הִסְגִּיר בבניין הפעיל: "וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים" (יג, פס' ד). לפי רוב הפרשנים, הכוהן צריך להרחיק את האדם שיש לו נגע ספציפי לשבעה ימים מהמחנה, למשל לפי פירוש רש"י: "יסגירנו בבית אחד ולא יראה עד סוף השבוע ויוכיחו סימנים עליו". בלשון חז"ל נגזר מפועל זה שם העצם הֶסְגֵּר, לדוגמה: "וימי הסגרו של מצורע" (משנה, נזיר ז ג). בן יהודה ציין במילונו (כרך ב, עמ' 1135), כי בתקופתו החלו להשתמש במילה זו בלשון העיתונות "להסגר שקובעת הרשות לכל חולה בְּחֹלי מתדבק לבלתי תדבק המחלה באחרים", כחלופה ל-quarantine בשפות אירופאיות.

לפועל 'הסגיר' יש בלשון המקרא משמעות נוספת – 'מסר מישהו לידי מי שרודף אחריו', לדוגמה: "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו" (דברים כג טז). כאשר מסגירים מישהו לידי רודפיו, "סוגרים עליו", ובעקבות זאת הוא עלול להיכלא במקום סגור. בימינו התרחבה משמעות זו, והיא מציינת גם את מסירתו של אדם חשוד בעבירה לידי רשויות החוק המחפשות אחריו, או את העברתו לתחום שיפוטה של מדינה או רשות המבקשות לשפוט אותו. גם במשמעות המורחבת ההסגרה גורמת לסגירת האדם החשוד במעצר.

מהשורש סג"ר נגזרו גם כמה שמות עצם בלשון המקרא. המילה מַסְגֵּר מציינת בית סוהר, שסוגרים בתוכו אנשים, למשל: "הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי לְהוֹדוֹת אֶת שְׁמֶךָ" (תהלים קמב ח). מילה זו מציינת גם שם בעל מקצוע, בפסוק המתאר את אחת ההגליות לבבל: "וְכָל הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר לֹא נִשְׁאַר זוּלַת דַּלַּת עַם-הָאָרֶץ" (מלכים ב כד יד). היו פירושים שונים למקצוע זה, אך התקבל הפירוש שמדובר במי שעוסק במנעולים, ומכאן הקשר לשורש סג"ר. אחר כך התרחבה משמעותה של מילה זו, וכיום היא מציינת בעל מלאכה לעבודות מתכת. המילה מִסְגֶּרֶת מציינת מבנה חיצוני המקיף ותוחם משהו אחר, כלומר סוגר אותו, לדוגמה: "וְעָשִׂיתָ זֵר-זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ [של השולחן] סָבִיב" (שמות כה כה). המילה סוּגַר, שפירושה 'כלוב', מופיעה פעם אחת במקרא, במשל על כפיר אריות: "וַיִּתְּנֻהוּ בַסּוּגַר" (יחזקאל יט ט). אנשים רבים חשים כַּאֲרִי בַּסּוּגַר בזמן הסגר.

שם העצם סֶגֶר מופיע לראשונה בלשון חז"ל במובן 'התקן לסגירת פֶּתַח': "שהכניס בהמתו לדיר ונעל הַסֶּגֶר לפניה שלא תצא ותרעה את התבואה" (מדרש תנחומא חיי שרה ג).

מילים אחרות מהשורש סג"ר משמשות לתיאור חלקים שונים בתוך טקסטים ומשפטים. שם העצם סוֹגֵר מופיע לראשונה בלשון ימי הביניים, ומתאר את החלק השני בכל בית בשיר. בעברית החדשה הוא מציין את כל אחד מצמד סימני הפיסוק הקרויים סוֹגְרַיִם. למילה 'הֶסְגֵּר' יש משמעות מיוחדת בתחביר. היא מציינת מילה או קבוצת מילים המובלעות במשפט כהערה צדדית למשפט כולו או למילה כלשהי במשפט, כגון המילה 'כמובן' במשפט: 'אתה תקבל כמובן את כל המגיע לך'. גם הביטוי מַאֲמָר מֻסְגָּר משמש במשמעות זו.

המשמעות הפיזית של סגירת פתחים ומכלים התרחבה למשמעויות מטפוריות שונות. אחת מהן באה לידי ביטוי בפרשנות המסורתית למשל של הנביא הושע, הנאמר בשם האל: "אֶפְגְּשֵׁם [את בני העם] כְּדֹב שַׁכּוּל וְאֶקְרַע סְגוֹר לִבָּם" (הושע יג ח). רש"י פירש את הביטוי "סגור לִבָּם" במשל הקשה הזה כך: "את לבם הסגור מלהבין לשוב אליי". לפי פירוש זה, כאשר בני העם לא הבינו את דברי האל והנביאים, ליבם היה סגור ואטום, ודברי התוכחה לא הצליחו 'להיכנס' אליו, ולכן היה צורך 'לקרוע' את הלב הסגור. מכאן נוצר הביטוי סְגוֹר לִבּוֹ – המחשבות והרגשות הכמוסים בליבו של אדם. ביטוי זה משקף את התפיסה של הלב כמכל מטפורי למחשבות ורגשות, מְכָל שנשאר לרוב סגור ואינו חשוף לבני אדם אחרים. כאשר אומרים על אדם שהוא 'סגור', הכוונה היא שהוא מופנם, מתקשה לדבר על הרגשותיו, מחשבותיו וכד', מסתיר אותם, ואינו פותח את סגור ליבו. התואר הנרדף מְסֻגָּר משמש אף הוא במשמעות מטפורית זו, וכך גם התואר סְתַגְּרָן, שנגזר בעברית החדשה מהפועל הִסְתַּגֵּר.

משמעותו של הפועל 'סגר' עברה מעתק מטפורי נוסף, מתחום המקום לתחום הזמן. בלשון הדיבור הפועל הזה משמש במובן סיים תקופה כלשהי: בסוף השבוע "סוגרים שבוע", ועכשיו סגרנו את שנת 2020. סגירה היא גם מטפורה להכרעה והחלטיות: באמירות כגון "ניפגש ביום חמישי בשבע בערב, סגרנו" וגם בביטויים סָגַר (אִתּוֹ) עִסְקָה וסָגַר עִנְיָן, פירושן של הפועל הזה הוא החליט, סיכם; סיים, חתם. התואר הסביל 'סגור' משמש אף הוא במובן מוסכם, שהגיעו להחלטה לגביו. כשמישהו סגור על משהו, הוא החליט סופית בעניין הזה ובטוח בעמדתו. הפועל הסביל 'נסגר' משמש גם במובן הוחלט סופית, סוכם: "בסוף נסגר שהם נוסעים במקומנו". ואילו במצבים של בלבול ואי-ודאות, שבהם לא ברור מה הוחלט, משתמשים בביטוי הסלנג מָה נִסְגַּר?. ביטוי זה מביע קוצר רוח, ולעיתים גם לעג וזלזול, בייחוד כשהוא מופנה לאנשים: "מה נסגר איתך?".

לסיום נקווה שגם בתקופה קשה זו הכול יהיה עדיין פתוח לשינויים לטובה, שנצא סופית מהסגר, שהמקומות הסגורים ייפתחו, ומסגרות הלימוד והפנאי יחליפו את המסגרות בזום.

Read Full Post »

בפעם הקודמת כתבתי כאן על השורש אס"ר והמילה אָסוּר, בצל איסורי הסגר. לאט לאט מתווספים הֶתֵּרִים והקלות ליציאה מהסגר, וכעת אבחן את גלגוליה של המילה ההפוכה מֻתָּר, לצד מילים נוספות מאותו שורש. סיפורה של מילה זו הוא מעין תמונת מראָה לזה של המילה 'אסור'.

במקרא מופיע הפועל הִתִּיר. פועל זה נגזר מהשורש נת"ר בבניין הפעיל, ולכן יש דגש ב-ת'. ככל הנראה, אין קשר אטימולוגי-היסטורי בין הפועל הזה לבין הפועל 'נִתֵּר', ולכן  'התיר' היא המילה היחידה במקרא מהשורש נת"ר במשמעויות הנוגעות לענייננו. המשמעות הראשונית של הפועל 'התיר' במקרא היא פָּתח קֶשר, שִחרר דבר שהיה מהודק או קשור היטב, למשל: "פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת [=קשרֵי, כבלֵי] רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת [=צרורות] מוֹטָה [=מוט המוטל על הצוואר כעול]" (ישעיהו נח ו). מכאן נגזרת משמעות קרובה של פועל זה: הסיר ממישהו או ממשהו את הכבלים; שחרר, שילח לחופשי, כמו בציטוט שנזכר ברשימה הקודמת "ה' מַתִּיר אֲסוּרִים" (תהלים קמו ז); וכן – בפסוק המתאר את שחרורו של יוסף מכבלי המאסר: "שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַתִּירֵהוּ" (תהלים קה כ).

הפועל 'התיר' מופיע באותה משמעות גם בלשון חז"ל, לדוגמה: "כל קשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו" (משנה, שבת טו א). בכתבי חז"ל מופיע גם הפועל הסביל הֻתַּר, לדוגמה: "הותרו [..] חזרו וקשרום" (תוספתא, שבת יא ט). המילה 'מֻתָּר' מופיעה כצורת ההווה של הפועל הסביל, במובן 'משוחרר מקשר', לדוגמה: "קשורות ולא מותרות" (משנה, עירובין ב א).

בלשון חז"ל הפועל 'התיר' מופיע לראשונה גם במשמעות מופשטת: הרשה, נתן רשות לעשות משהו, לדוגמה: "ובית הלל מתירין" (משנה, שבת א ה). כפי שכתבתי ברשימה הקודמת, המשמעות פיזית של פתיחת קשר ושחרור לחופשי נתגלגלה למשמעות מופשטת של מתן רשות וביטול הגבלות. יש הרואים את מעתק המשמעות הזה כתרגום שאילה של הפועל 'שְרָא/שְרֵי' בארמית תלמודית: גם פועל זה משמש הן במובן של פתיחת קשר והן במובן של מתן רשות.

הפועל 'התיר' מופיע במשמעות זו בביטוי החז"לי הַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. זהו כלל הלכתי שלפיו מי שהטיל איסור כלשהו רשאי גם לבטלו, למשל: "האישה שאמרה אשת איש הייתי, וגרושה אני, נאמנת. שהפה שאסר הוא הפה שהתיר" (משנה, כתובות ב ה). גם הביטוי הִתִּיר אֶת דָּמוֹ (של מישהו) מבוסס על כתבי חז"ל: "להתיר דמן של בעלי המחלוקת" (ירושלמי, פאה א א).

כזכור מהרשימה הקודמת, המילים 'אֱסָר' ו'אִסָּר' משמשות במקרא כנרדפות ל'נֶדֶר'. ואילו בלשון חז"ל משתמשים במילה 'התיר' בצירוף הִתִּיר נֶדֶר (ביטל את הנדר של מישהו), למשל: "והתיר לו נדרו" (תוספתא, פסחים ב ט).

גם הפועל הסביל 'הותר' משמש במשמעות זו בלשון חז"ל, הן בצורת העבר והן בצורת ההווה 'מותר', לדוגמה: "זה הכלל: כל שמותר למקצת שבת הותר לכל השבת וכל שנאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת" (עירובין ע ע"ב). כמו המילה 'אסור', גם המילה 'מותר' מופיעה החל מלשון חז"ל במבנה משפט מיוחד, לפני צורת המקור הנטוי של הפועל, לדוגמה: "מותר לאכול בשר ולשתות יין"  (תענית ל ע"א). מילה זו מופיעה בצירוף מיוחד 'מותר ב', הנאמר על אדם שלפי הדין יש לו רשות לעשות דבר מה: "הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק" (משנה, נדרים ו א).

בלשון חז"ל מופיעה גם המילה הַתָּרָה – שם הפעולה של הפועל 'התיר', הן במובן הפיזי של פתיחת קשר: "עיקר חליצה התרת הרצועה" (ירושלמי, יבמות יב א) והן במובן המטפורי של מתן רשות, בין היתר בביטוי ההלכתי "הַתָּרַת נְדָרִים" (יבמות כה ע"ב). גירושין הם התרת נדר הנישואין, ולכן צורות הנקבה 'הותרה' ו'מותרת' מופיעות בדיני הגירושין ובנוסח הגט.

מהציטוט לעיל מהתלמוד הירושלמי, שהתייחס להתרה פיזית של רצועה, נגזר הביטוי הַתָּרַת הָרְצוּעָה – הסרת סייגים ומעצורים (כמו במצב שבו משחררים חיה שהייתה קשורה ברצועה). בכתבי חז"ל מופיע גם הביטוי הֻתְּרָה הָרְצוּעָה, במשמעות מופשטת – המשמעת נתרופפה או חדלה להתקיים, למשל: "אלא הותרה רצועה, לֵית דין ולֵית דיין" (ויקרא רבה כח).

לצד 'התרה' נוסף בלשון חז"ל גם שם העצם הֶתֵּר, בין היתר כהפך של 'איסור', למשל: "אמרו לו" מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור, אתה תנהוג בו הֶיתר" (חולין ו ע"ב). דיני אִסּוּר וְהֶתֵּר עוסקים בדברים האסורים והמותרים בהלכה, בעיקר בענייני כשרות המזון, שבת וטהרת המשפחה.

בלשון חז"ל נגזר מהשורש נת"ר גם הפועל הסביל נִתַּר בבניין נפעל (בהבלעת ה-נ'), המשמש כפועל נרדף ל'הוּתר', בעיקר במשמעות המופשטת, למשל: "חצר שרובה פתחים וחלונות אינה ניתרת בצורת הפתח" (עירובין יא ע"א).

בלשון ימי הביניים נטבע הביטוי הִתִּיר אֶת הַסָּפֵק – הכריע בדבר שהיה נתון בחוסר ודאות, למשל: "פרק ששי: נתיר בו קצת ספקות [..]" (רלב"ג, מלחמות ה', מאמר שני), וכן הוחל להשתמש בפועל 'התיר' במובן 'פתר בעיה או שאלה', לדוגמה: " ולהתיר הקושיא" (פירוש ר' יצחק אברבנאל על בראשית ג כב) ובשם העצם 'הַתָּרָה' – במובן מציאת פתרון לבעיה או למצב סבוך, למשל: "וְהַתָּרַת זה הספק כבדה" (מורה נבוכים ב יח).

רבי עובדיה מברטנורא פירש כך את הכתוב במשנה (הוריות ב א) "הורה כהן משיח לעצמו" –"כהן גדול המשוח בשמן המשחה הורה היתר לעצמו". בעקבות פירוש זה נטבע הביטוי הוֹרָה הֶתֵּר לְעַצְמוֹ – הרשה לעצמו, התיר לעצמו, קבע כי מותר לו.

נסיים בתקווה שירבו ההיתרים וההקלות על האיסורים וההגבלות.

Read Full Post »

הנה מגיע יום ה'אסרו חג' שאחרי סוכות ושמחת תורה, אך איסורי הסֶגֶר עדיין בתוקפם. המונח אִסְרוּ חַג הוא שמו של היום שלמחרת כל אחד משלושת הרְגָלים – פסח, שבועות וסוכות. על-פי ההלכה נוהגים בו עדיין מעט שמחה. מהו מקורו של מונח זה, ומה הקשר בינו לבין משמעויות אחרות של השורש אס"ר?

המשמעות הבסיסית של הפועל אָסַר במקרא היא 'קָשַר (בחבל, בכבלים וכד'), חגר, רתם', למשל: "וַיֶּאְסֹר אֵזוֹר [=חגורה] בְּמָתְנֵיהֶם" (איוב יב יח). פועל זה מתאר גם כבילה של בני אדם בחבלים, בשלשלאות וכו', לדוגמה: "וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָה וַיַּאַסְרוּהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם [=בכבלים] וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית הָאֲסוּרִים [כתיב: האסירים]" (שם, פס' כא). בפסוק זה נטבע הביטוי בֵּית הָאֲסוּרִים במובן 'בית סוהר, כֶּלֶא'. מכאן קצרה הדרך לשימוש בפועל 'אסר' במשמעות 'כָּלָא' מבלי לציין את פעולת הכבילה, למשל:  "וַיַּעַצְרֵהוּ [את הושע, מֶלך ממלכת ישראל] מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיַּאַסְרֵהוּ בֵּית כֶּלֶא" (מלכים ב יז, פס' ד). משורש זה נגזר גם שם העצם אָסִיר (לדוגמה: בראשית לט כב).

הצורה הסבילה 'אסור' פירושה במקרא גם 'קשור': "כִּי אִם-הַסּוּס אָסוּר וְהַחֲמוֹר אָסוּר" (מלכים ב ז י) וגם 'כלוא', כמו בביטוי 'בית האסורים' שהוזכר לעיל. גם הפועל הסביל נֶאֱסַר משמש במקרא במובן נכבל, נקשר: "וַתֹּאמֶר דְּלִילָה אֶל שִׁמְשׁוֹן… עַתָּה הַגִּידָה נָּא לִי בַּמֶּה תֵּאָסֵר" (שופטים טז י); וכן – במובן 'נכלא' (למשל: בראשית מב טז).

מהשורש אס"ר נגזר גם שם העצם אֵסוּר, המשמש בלשון המקרא במובן 'שלשלת, אזיקים': "וַתִּהְיֶינָה הָעֲבֹתִים אֲשֶר עַל זְרֹעוֹתָיו [של שמשון] כַּפִּשְתִּים…וַיִּמַּסּוּ אֲסוּרָיו מֵעַל יָדָיו" (שופטים טו יד)

בדיני הנדרים שבתורה מופיעה משמעות נוספת של הפועל 'אָסַר', לצד מילים נוספות מאותו שורש: "אִיש כִּי יִדֹּר נֶדֶר לה' אוֹ הִשָּׁבַע שְבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשוֹ […] כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל ג). המילה 'אִסָּר' בפסוק זה פירושה 'התחייבות לא לעשות דבר מה, שאדם מקבל על עצמו בשבועה'. באותו פרק בתורה מופיעה גם המילה אֱסָר באותה משמעות: "וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָמְעוֹ כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶר אָסְרָה עַל נַפְשָהּ לֹא יָקוּם וה' יִסְלַח לָהּ" (שם, פס' ו). פסוק זה מזכיר לנו את מילות הפתיחה בארמית של התפילה הידועה בערב יום הכיפורים: "כָּל נִדְרֵי [=הנדרים] וֶאֱסָרֵי [=והאֱסָרִים]". תפילה זו נתחברה, ככל הנראה, בתקופת הגאונים בבבל (במאות ה-6 עד ה-11). המילה 'אֱסָר' מופיעה במשמעות דומה של 'צו שלא לעשות משהו' כבר בארמית המקראית (דניאל ו, ח; ועוד באותו פרק).

בלשון המקרא חל מעתק מטפורי במשמעותם של הפועל 'אָסַר' והשורש אס"ר : מהגבלה פיזית באמצעות קשירה להגבלה מופשטת באמצעות שבועה להימנע מעשיית דבר מה. במילונים מקראיים באנגלית המילים 'אִסָּר' ו'אֱסָר' מתורגמות כך:binding obligation. בתרגום המלך ג'יימס למקרא, מתורגם כך חלק מהפסוק שצוטט לעיל (במדבר ל ג):  "or swear an oath to bind his soul with a bond". ואכן, גם באנגלית הפועל to bind פירושו הן 'לקשור' והן 'לחייב'; המילה binding משמשת כתואר במובן 'מחייב, מגביל'; שם העצם bond פירושו גם 'קֶשֶר' וגם 'הסכם מחייב' (וכיום – גם 'איגרת חוב').

בעברית המקראית הפועל 'אָסַר' מופיע רק בהקשר של התחייבות עצמית להימנע מעשייה, כחלק מהצירוף 'אָסַר על נפשו [=על עצמו]'. משמעות זו התרחבה בלשון חז"ל, ובה פועל זה משמש גם במובן 'לא הרשה (למישהו) לעשות משהו, ציווה (על מישהו אחר) שלא לעשות משהו'; למשל, במדרש הקושר בין המשמעות המקראית למשמעות החדשה: "ה' מַתִּיר אֲסוּרִים (תהלים קמו ז) – מה שאסרתי לך הִתַּרְתִּי לך, […] אסרתי לך גיד הנשה בחיה והתרתי לך בעוף" (ויקרא רבה כב י). הפסוק המצוטט כאן מתהלים מתייחס לשחרור של אסירים מכלאם, ואילו התוספת של חז"ל מתייחסת להלכות שונות. במדרש זה מופיע הפועל ההפוך ל'אסר' – הִתִּיר. גם בפועל זה חל מעתק מטפורי:  ממשמעות פיזית של פתיחת קשר ושחרור לחופשי למשמעות מופשטת של מתן רשות וביטול נדרים. על כך אוכל להרחיב בהזדמנות אחרת, בלי נדר.

גם הפועל הסביל 'נאסר' מופיע בלשון חז"ל בקשר לדבר שיש ציווי שלא לעשותו, למשל: "משהוקם המשכן, נאסרו הבמות, ועבודה בכהנים" (משנה, זבחים יד ד). בדומה לכך, גם המילה הסבילה 'אסור' קיבלה בלשון חז"ל את המשמעות 'שאין רשות לעשות אותו, להשתמש בו', למשל: "וכולן בפירוש אסורין" (משנה, שביעית ה ח). יש הרואים את מעתק המשמעות הזה כתרגום שאילה מארמית, שבה המילה 'אָסִיר' משמשת בין היתר במובן זה. נוסף לכך, בלשון חז"ל מופיעה המילה 'אסור' לראשונה במבנה משפט מיוחד, לפני צורת המקור הנטוי של הפועל, לדוגמה: "אסור להתענות" (ירושלמי, תענית ב יב). גם למילה ההפוכה מֻתָּר יש משמעות פיזית: שאינו קשור, ששוחרר מכבליו.

בלשון חז"ל מופיע לראשונה שם העצם אִסּוּר, בעיקר במובן ציווי דתי להימנע ממעשה כלשהו, מצוות 'לא תעשה', למשל בדברי רבי ישמעאל על חזרתו של הציווי שלא לבשל גדי בחלב אִמו שלוש פעמים בתורה: "'לא תבשל גדי בחלב אִמו' ג' פעמים – אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בִּשול" (חולין קטו ע"ב).

וכעת נגיע לגלגוליו של הביטוי 'אסרו חג'. מקורו של ביטוי זה במקרא: "אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ" (תהלים קיח כז), במובן: 'קִשְרוּ את קורבן החג'. חז"ל פירשו כך את הכתוב במקרא: "כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן" (סוכה מ"ה ע"ב). המילה 'איסור' אינה מופיעה במשמעותה הרגילה בדברי חז"ל אלה, ויש לה פרשנויות שונות.

בפירושו לדברים אלה בתלמוד, רש"י מפרש את המילה 'איסור' במשמעות של קשירת קשר ויצירת "אגודה  [=צרור] לחג", וממשיך בפירושו: "שקורא לחג עונג במאכל ומשתה, ויש אומרים: יום שלאחר החג". המילה 'איסור' בפירוש זה משמשת במובן 'תוספת', קישור וחיבור בין יום החג ליום שאחריו. בעקבות עיון בנוסחים שונים של התלמוד, היו חוקרים שהציעו לקרוא את המילה 'איסור' בטקסט זה בניקוד 'אֵסוּר', כמשמעות מיוחדת של המילה המקראית המנוקדת כך, ופירושה 'שלשלת'. גם לפי קריאה זו, בטקסט הזה מילה זו משמשת במובן 'תוספת', כאילו יום נוסף נקשר לחג בשלשלת.

ארנסט קליין הציע הסבר אחר במילונו האטימולוגי. הוא קישר את הפועל "אִסְרוּ" בפסוק המקראי לביטוי המקראי אָסַר מִלְחָמָה (על מישהו) – 'פתח בקרב, התחיל מערכה', למשל:" וַיֶּאְסֹר אֲבִיָּה אֶת-הַמִּלְחָמָה" (דברי הימים ב יג ג). במקום אחר במקרא הפועל 'אָסַר' מתאר את רתימת הסוסים למרכבות המלחמה: "וַיֶּאְסֹר [פרעה] אֶת-רִכְבּוֹ וְאֶת-עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ [למלחמה נגד בני ישראל]" (שמות יד ו). לדבריו של קליין, הפועל 'אָסַר' משמש בביטוי 'אסר מלחמה' במובן 'הכין, ארגן, עָרַךְ', ולכן המשמעות המקראית של "אִסְרוּ חַג" היא 'הָכינו את החג'.

כך או כך, ברבות השנים החל לשמש הביטוי הזה בלשון ההלכה במשמעות המוכרת לנו כיום; בין היתר, בספר ההלכה 'אורח חיים' (תכ״ט), אחד מחלקי 'שולחן ערוך', נכתב: "ונוהגין להרבות קצת באכילה ושתיה ביום אחר החג והוא אסרו חג".

הלוואי שנוכל גם השנה ליהנות ביום ה'אסרו חג' למרות האיסורים.

Read Full Post »

אלה הימים הראשונים של חודש אלול, המכונה חֹדֶשׁ הָרַחֲמִים (וְהַסְּלִיחוֹת). לפי המסורת, חודש זה מוקדש לחשבון נפש לקראת הימים הנוראים, ולבקשת רחמי שמיים. בחודש זה נהוג להתחיל להגיד את פרקי התפילה המכונים 'סליחות'. באמירת הסליחות חוזרים ואומרים את שלוש עשרה מידות הרחמים – שלוש עשרה תכונות שנמסרו למשה בסיני כמציינות את דרכיו של ה' בהנהגת העולם. מידות אלו מתבטאות על-פי תפיסת חז"ל במילים: "ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת, נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה" (שמות לד ו-ז). בעבר כתבתי כאן על השורש חנ"ן שממנו נגזר התואר 'חַנּוּן', וכעת אעסוק בשורש רח"מ, שממנו נגזרו המילים רַחֲמִים ורַחוּם.

השורש רח"מ מציין הן בעברית והן בשפות שמיות אחרות רגש של חמלה (תחושה של השתתפות בצערו של מישהו ורצון לעזור לו) ולעיתים גם אהבה, למשל במילה הארמית 'רְחִימוּ', המוכרת לנו בביטוי בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ –  'בְּיִראה ואהבה'. משורש זה נגזרו גם המילה רֶחֶם ומילים מקבילות בשפות שמיות אחרות, כגון: 'רַחֲמָא' בארמית ו'רַחִם' בערבית. לקשר אטימולוגי זה עלו הסברים שונים, ואפשר לקשר בין הרחם כמקור החיים וסמל האימהות לבין רחמים ואהבה.

נ"ה טור-סיני, עורך הכרכים האחרונים במילון בן-יהודה, הציע הסבר אחר: לדידו, המשמעות הראשונית של המילה 'רַחֲמִים' היא "קרבי האדם ומעיו הנכמרים והומים בהתרגשות הנפש" (כרך י"ג, עמ' 6541); לצורת הריבוי 'רחמים' הייתה משמעות מקורית כללית של קרביים (איברים פנימיים), וצורת היחיד 'רחם' התייחדה לציון איבר הילודה הנקבי. צורת הריבוי מופיעה פעמיים במקרא בביטוי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו – בסיפור יוסף ואחיו: "וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי-נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל-אָחִיו [בנימין]" (בראשית מג ל) ובסיפור משפט שלמה: "כִּי-נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל-בְּנָהּ"  (מלכים א ג כו). הפועל "נִכְמְרוּ" פירושו 'התחממו', והוא מופיע במובן זה במגילת איכה (ה, י): "עוֹרֵנוּ כְּתַנּוּר נִכְמָרוּ". כלומר, הביטוי 'נכמרו רחמיו' מתאר הצפה של האדם ברגש חם כלפי סבלו של האחר. גם הביטוי הנרדף הָמוּ מֵעָיו מופיע במקרא בהקשר של רחמים: "עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ, רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה'" (ירמיהו לא יט). לפי טור-סיני, משמעותה של המילה 'רחמים' נוצרה כקיצור של הביטוי 'נכמרו רחמיו' המציין את "הֶמְיַת מעי האדם וקרבו, שהיא תוצאת התרגשות נפשית", כך שמילה זו לבדה מציינת את ההתרגשות הנפשית עצמה. טור-סיני מתבסס על קטע מפסוק נוסף: "הֲמוֹן מֵעֶיךָ וְרַחֲמֶיךָ אֵלַי הִתְאַפָּקוּ" (ישעיהו סג טו). בעקבות הפרשנויות המסורתיות לפסוק זה, הוא מפרש את הביטוי "הֲמוֹן מֵעֶיךָ" במובן 'הֶמְיַת מֵעֶיךָ' כמעין שם פעולה של הביטוי 'המו מֵעֶיךָ' (למילה 'המון' יש במקרא משמעות נוספת: רעש, הֶמְיָה, מהשורש המ"י).

הסבר זה מבוסס על התחושה הגופנית בבטן כתגובה רגשית לאירועים חיצוניים. גם באנגלית המילה bowels פירושה 'מעיים', ובעבר היא שימשה גם במובן רחמים. בעקבות הפסוק שצוטט לעיל על רחמיו של יוסף על בנימין, עלה הסבר נוסף, שלפיו רחמים הם רגש אחווה, כמו רגש של שני אחים בני אותה אם, שנולדו מאותו רחם. בהנחה שהמילה 'רחמים' אכן נגזרה מהמילה 'רחם', מעניין להשוות זאת למילה שהיוונים הקדמונים גזרו מהמילה היוונית לרֶחֶם. המילה 'היסטריה' נגזרה ביוונית מיוונית מהמילה 'הִיסטֶרָה' שפירושה רֶחֶם, כיוון שבעבר ייחסו את ההיסטריה אצל נשים להפרעות בתפקודי הרחם.

הפועל המקראי רִחֵם מופיע, בין היתר, באנלוגיה בין רחמי האדם על בניו לרחמי האל: "כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים רִחַם יְהוָה עַל יְרֵאָיו" (תהלים קג יג). פועל זה משמש גם במובן מחל, ויתר על עונש קשה מתוך רחמים, למשל: "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן [= רשע, חוטא] מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ" (ישעיהו נה ז). במקרא מופיע גם הפועל הסביל רֻחַם, למשל בפסוק שהוא מקור לביטוי: "מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם" (משלי כח יג), כלומר: מי שמודה בטעותו ואינו מתכוון לחזור עליה ראוי למחילה. במקרא מופיע גם התואר רַחְמָנִי ("נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת", איכה ד י). תואר זה מופיע בעברית החדשה בביטוי אָחוֹת רַחְמָנִיָּה. ביטוי זה נוצר בעברית כתרגום שאילה מרוסית לשמו של מִסְדֵָּר נוצרי שחברותיו התנדבו בסיעוד חולים במלחמת קרים במאה ה-19 (בנצרות נשים החברות במסדר מכונות גם 'אחיות').

במקרא מופיעה מילה נוספת שנגזרה לכאורה משורש זה, אך ככל הנראה אין קשר אטימולוגי בינה ובין שאר המילים מהשורש – שם העוף רָחָם (ויקרא יא, יח), עוף דורס הדומה לנשר. חז"ל קישרו את שמו של העוף הזה למשמעויות האחרות של השורש: "אמר רבי יוחנן: 'למה נקרא שמו רָחָם? כיון שבא רָחָם, באו רחמים לעולם" (חולין סג ע"א). ואולם לדעת החוקרים המודרניים, שמו של עוף זה נטבע כאונומטופיאה לצווחות שהוא משמיע.

בלשון חז"ל נוספו המילים רַחְמָן ורַחְמָנוּת משורש זה. בפיוטי ימי הביניים נוסף גם שם העצם רָחוּם (בניקוד שונה מזה של התואר המקראי רַחוּם) במובן 'מישהו אהוב ויקר ללב', בהשראת משמעות השורש בארמית, למשל: "יְרַחֶם-אֵל רְחוּמֶיךָ, וְגַם יָקִים יְקוּמֶיךָ" (ר' יצחק אבן כלפון). בספרות העברית החדשה, נוצרה מהמילה הארמית 'רחימא' שמשמעותה 'אהוב', המילה רְחִימָאִי כמילת פנייה במובן 'חבִיבִי, יקירִי', בעיקר בתרגומים מהספרות הרוסית או בכתבי סופרים שהושפעו מספרות זו, לדוגמה: "באתי להודיעךָ אנטוניא רחימאי, כי עוזב אני אתכם לאנחות" (י"ד ברקוביץ, תרגום שלום עליכם).

חז"ל גם טבעו את המונח מִדַּת הָרַחֲמִים, המתאר את הצד הסלחני ביחסו של האל כלפי בני האדם. מידה זו הנוגדת ל'מידת הדין', למשל: "יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך, וְיִגּוֹלוּ רחמיך על מדותיך, ותתנהג עם בניך במִדַּת הרחמים, וְתִכָּנֵס להם לפנים משורת הדין" (ברכות ז, ע"א). המילה 'רחמים' מופיעה בתפילות רבות כחלק מביטויים המשמשים ככינויים לאל, לדוגמה: "לכן בעל הרחמים יסתירהו בסתר כנפיו לעולמים" (מתפילת 'אל מלא רחמים'). הביטוי המליצי שַׁעֲרֵי רַחֲמִים הוא כינוי למקור הרחמים של אלוהים: "ופתח לנו ה' אלוהינו אב הרחמים… שערי רחמים" (זמירות למוצאי שבת).  גם מילים אחרות משורש רח"מ משמשות ככינויים לאל: "הרחמן הוא יזכנו לימות המשיח ולחיי העולם הבא" (ברכת המזון). המילה הארמית רַחְמָנָא, שפירושה 'הרחמן' ככינוי לאלוהים, מוכרת מהביטוי רַחְמָנָא לִיצְּלַן, שפירושו המילולי הוא 'הרחמן יצילנו', והוא נרדף לביטוי השם ירחם. גם בערבית השורש רח"מ מופיע במטבעות לשון דומים, כגון: הביטוי 'אַלְלָה יְרַחְמוֹ (=ירחם עליו)', הנאמר על אדם שמת; והנוסח המקובל בפתיחת רוב פרקי הקוראן: "בִֵּסְמִ(א)לְלָה אַ-רחמן א-רַחים" ('בשם אללה הרחמן והרחום').

בימינו קיבלה המילה 'רחמים' קונוטציה של התנשאות, של ראיית האדם שמרחמים עליו כמסכן ונחות. תהליך זה משתקף בביטוי מְעוֹרֵר רַחֲמִים – מסכן, עלוב ביותר, ובמונח הפסיכולוגי 'רחמים עצמיים', המתאר תופעה שלילית. אפשר להסביר זאת בהשוואה למונחים המקבילים באנגלית: המילה 'רחמים' קיבלה יותר מגוֹן המשמעות השלילי של pity (מילה שגם באנגלית הייתה לה בעבר קונוטציה חיובית יותר), ונחלש הגוון החיובי של mercy. אולי תהליך זה נבע מהתפתחויות חברתיות, וביניהן המאבק לשוויון זכויות של בני קבוצות חברתיות שונות, כגון בעלי מוגבלויות, שדרשו מהחברה יחס צודק במקום רחמים.

אף על פי כן, בימים אלה אפשר להחזיר את כבודה האבוד של המילה 'רחמים', ולבקש רחמים על האחיות הרחמניות, האחים ושאר אנשי הצוות הרפואי, ועל כל העולם.

Read Full Post »

אחת המילים הבולטות בחדשות בחודש האחרון הייתה המילה סִפּוּחַ. לא כאן המקום לדווח על תוכנית הסיפוח, ובוודאי שלא לדון בדעות השונות הנושא זה, אבל זה המקום המתאים לבדוק את המשמעויות השונות של המילים שנגזרו מהשורש ספ"ח.

מהשורש ספ"ח נגזרו כמה פעלים בבניינים שונים, וכל אחד מהם מופיע פעם אחת במקרא. הפועל סָפַח בבניין קל מופיע במובן 'צירף': "וְאָמַר סְפָחֵנִי [=צָרֵף אותי] נָא אֶל-אַחַת הַכְּהֻנּוֹת לֶאֱכֹל פַּת-לָחֶם" (שמואל א ב, פס' ל"ו). בבניין נפעל נגזר משורש זה הפועל נִסְפַּח, המופיע במובן 'הצטרף, נוסף אֶל': "וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם [על בני ישראל] וְנִסְפְּחוּ עַל-בֵּית יַעֲקֹב" (ישעיהו יד א). בבניין התפעל נגזר הפועל הִסְתַּפֵּחַ באותה משמעות: "כִּי-גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה'" (שמואל א כו, פס' י"ט); וכן – בלשון חז"ל: "שנשאו נשים מואביות ושהניחו ישראל ונסתפחו בִּשְׂדֵי מואב" (רות רבה ב). בבניין פֻּעַל נגזר הפועל סֻפַּח, המופיע בפסוק בספר איוב (ל, ז) המתאר נוודים: "תַּחַת חָרוּל [צמח קוצני] יְסֻפָּחוּ", ופירושו 'התאספו, התקבצו'. דווקא הפועל סִפֵּחַ בבניין פיעל מופיע במקרא בצורה שיש ספק בעניינה: "הוֹי מַשְׁקֵה רֵעֵהוּ מְסַפֵּחַ חֲמָתְךָ וְאַף שַׁכֵּר" (חבקוק ב טו). חז"ל והפרשנים המסורתיים פירשו צורה זו במשמעות דומה לזו של אותו שורש בבניין קל: 'צירף, הוסיף', למשל: "אתה מספח בו דברים בחמתך" (אסתר רבה ג). ואולם לפי חוקרים מודרניים, המילים המקוריות בפסוק היו "מִסַּף  חֲמָתְךָ", וה-ח' מיותרת. כך או כך, מפסוק זה נתגלגל הפועל 'סיפח' ללשון חז"ל ולעברית בת-זמננו. שם הפעולה 'סיפוח' הופיע לראשונה בלשון הפיוט.

בלשון המקרא נגזרו מהשורש ספ"ח גם שמות עצם, אך הדעות חלוקות האם הם קשורים למשמעות של הפעלים משורש זה, שעניינם חיבור, צירוף והוספה. ראשית, המילה סָפִיחַ פירושה במקרא תבואה או גידול אחר הצומחים מאליהם מן הגרגירים שנשרו או שנתפזרו בשעת קציר קודם, בלי חרישה וזריעה, לדוגמה: "אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר" (ויקרא כה ה). לפי חלק מהדעות, שם עצם זה נגזר מאותה משמעות של השורש ספ"ח במובן 'צמחים נוספים'. ואילו דעות אחרות קושרות את המילה הזאת לפועל סַפַחַ בערבית שפירושו 'שפך', מאחר שהספיחים צמחו מהגרגירים שנשרו ו'נשפכו'.

שנית, במקרא מופיעה המילה סַפַּחַת ברשימה של נגעי עור שונים: "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרַעַת" (ויקרא יג ב). לימים נקבעה מילה זו כשמה העברי של מחלת העור פסוריאזיס. חז"ל ופרשנים מסורתיים קישרו את המילה הזאת למשמעויות אחרות של השורש ספ"ח, בנימוק שנֶגע הספחת נלווה לסוגי הנגעים האחרים, ולחלופין, בדבריו של ראב"ע (ר' אברהם אבן עזרא): "חולי שיתחבר אל מקום אחד". ואילו אחרים גוזרים את המילה הזאת משורש היסטורי נפרד, למשל המילונאי ארנסט קליין, המקשר את המילה הזאת לפועל סַחַ'פַ בערבית, שפירושו 'היה חלוש'. בלשון חז"ל נוצר הביטוי קָשֶׁה כְּסַפַּחַת (בין היתר: יבמות מז ע"ב), שפירושו: מטריד ומרגיז ביותר. בעברית נוצר הביטוי הספרותי דָּבַק בּוֹ כְּסַפַּחַת, וגם המילה 'ספחת' עצמה החלה לשמש ככינוי למי שנטפל לאחרים.

בלשון חז"ל הופיע שם העצם סֶפַח, והוא משמש בתחום החקלאי באותה משמעות כמו המילה 'ספיח'. שתי המילים האלה משמשות לחלופין, למשל: "רבי שמעון אומר: כל הספחין מותרין חוץ מספיחי כרוב […], וחכמים אומרים: כל הספחין אסורין" (ירושלמי, ברכות ו ע"ב). בעברית החדשה משמעותה של המילה 'סֶפח' עברה מתחום החקלאות לתחום הניירת המשרדית, והיא מציינת חלק המצורף אל העיקר; תוספת בשולי תלוש, כרטיס וכד', שבדרך כלל אפשר לתלוש אותה. גם משמעותה של המילה 'ספיח' התרחבה, והיא מציינת דבר שהוא תולדה, תוצר או תוצר לוואי של דבר אחר, לדוגמה: ספיחיה של פרשת הרצח הוסיפו להעסיק את החוקרים זמן רב אחרי שהתגלה הרוצח עצמו.

בעברית החדשה קיבלה המילה נִסְפָּח, צורת ההווה של הפועל 'נִסְפַּח', שתי משמעויות מיוחדות: האחת – תוספת למסמך, לספר או לחומר כתוב אחר, המובאת לאחר סיומו כחלק נפרד, למשל: נספחים לעבודה או למאמר; והשנייה – אחד מבעלי התפקידים בסגל הדיפלומטי של מדינה אחת במדינה אחרת, המופקד על טיפול בעניינים שבתחום מומחיותו (כגון: נִסְפָּח צְבָאִי, נִסְפָּח תַּרְבּוּתִי).

כמו כן, המילה סְפִיחָה (שם הפעולה של הפועל 'סָפַח') קיבלה משמעות מיוחדת בכימיה: תהליך שבו אטומים או מולקולות של גז או נוזל מתקשרים לפני השטח של חומר מוצק ויוצרים מעטה דק. משמעות זו נוספה גם לפועל, לדוגמה: " סיליקה ג'ל משמש כחומר סופח לחות".

כך נספחו לשורש ספ"ח תחומי משמעות שונים: חקלאות, כימיה, דיפלומטיה, כתיבת מסמכים והוצאה לאור, וכן התחום הגיאופוליטי שבו משמשת המילה 'סיפוח'.

Read Full Post »

בחג השבועות נהוג לקרוא את מגילת רות. אחת הסיבות המוצעות לכך היא שהעלילה במגילה זו מתרחשת בתקופת "קְצִיר-הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים" (רות ב כג). השורש לק"ט חוזר על עצמו כמה פעמים במגילה זו, הן בבניין קל: "וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי, אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר" (ב, ח); והן בבניין פיעל: "וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד-הָעָרֶב" (ב, יז). הדבר מבוסס על מצוות הלֶקֶט, המצַווה להשאיר שיבולים שנפלו על האדמה בשעת הקציר לעניים שיבואו ללקט אותן: "וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט… לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם" (ויקרא יט ט-י). כעת אציג לקט של מילים וביטויים מעניינים במגילת רות.

המגילה מתארת את הקשר המיוחד בין רות לחמותה נעמי. המילה חָמוֹת מופיעה במקרא רק במקום אחד אחר מחוץ למגילה (מיכה ז ו), וחוזרת במגילה פעמים רבות, למשל: "וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ: בִּתִּי הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב לָךְ" (ג, א). במקרא מילה זו מציינת רק את אֵם הבעל, אך בלשון חז"ל היא מציינת גם את אֵם האישה.

הפועל צָבַט מופיע רק במגילה: "וַיִּצְבָּט-לָהּ קָלִי [=גרגירי תבואה קלויים המיועדים למאכל]" (ב, יד). פועל זה אינו משמש במשמעות המוכרת לנו כיום, אלא במובן הגיש, הושיט. בערבית יש פועל קרוב שפירושו  אחז, תפס. הפסוק המצוטט לעיל מתאר את בועז אוחז במנת האוכל ומושיט אותה לרות. בלשון חז"ל הפועל 'צבט' משמש במובן 'אחז', לצד הצירוף ' בית הצביטה' במובן ידית שבה אוחזים בכלי: "מאי בית הצביטה? א"ר יהודה אמר שמואל: מקום שצובטו, וכן הוא אומר: 'ויצבט לה קלי'" (חגיגה כ״ב ע"ב). גם כיום משמש הפועל הזה במובן  אחז או תפס משהו, בעיקר בין האצבעות, ולקח אותו (לדוגמה: "איכרים שישבו סביב השולחן צבטו באצבעותיהם גושים מן הלחם"). ואולם משמעותו העיקרית היא תפס משהו, בדרך כלל חלק של הגוף, ומעך אותו בחוזקה, בייחוד בין קצות האצבעות, למשל: "דוד משה צובט אותי בלחי". באופן מטפורי אפשר לומר שסיפור הליכתה של רות אחרי נעמי צובט את הלב.

בארמית השורש המקביל הוא צב"ת. משורש זה נגזרה מילה יחידאית נוספת במגילה – צֶבֶת, קבוצה של שיבולים,  הנתפסת ביד אחת: "וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ [=תשאירו עבורה] מִן הַצְּבָתִים וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ-בָהּ " (ב, טז).

בלשון חז"ל נגזר משורש זה שמו של כלי האחיזה צְבָת, למשל: "בצבת של עץ" (משנה, עירובין י טו). במסכת אבות (ה, ו) לאחר תיאור עשרת הדברים ש"נבראו בערב שבת בין השמשות", נכתב: "ויש אומרים: אף צבת בצבת עשויה". זהו מקור הביטוי צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה. ביטוי זה  אומר שאין דבר שנוצר יש מאין, ולכל גוף או עניין יש גורם או סיבה (כפי שלשם עשיית צבת יש צורך להשתמש בצבת אחרת). לפי משנָה זו,  את הצְבָת הראשונה בעולם אכן ברא הקב"ה יש מאין. ביטוי זה משמש גם ככינוי לעניין סבוך שמרכיביו אחוזים זה בזה כשלשלת. מהשורש צב"ת נגזר גם הפועל צָבַת, המשמש בלשון הספרות במובן אחז אחיזה חזקה כאחיזת צבת, וכן במשמעות דומה לזו של 'צבט'.

במגילת רות מופיעה המילה מוֹדָע במובן קרוב משפחה (מהשורש יד"ע): "וּלְנָעֳמִי מידע (קרי: מוֹדָע) לְאִישָׁהּ, אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ וּשְׁמוֹ בֹּעַז" (ב, א). מילה זו מופיעה רק פעם נוספת במקרא, במשמעות מופשטת: "אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ, וּמֹדָע לַבִּינָה תִקְרָא (משלי ז ד). כמו כן, צורה נוספת יוצאת דופן מופיעה במגילה באותה משמעות:  "וְעַתָּה הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ" (ג, א). למרות סיומת הנקבה, צורה זו מתייחסת לבועז. בימינו המילה 'מוֹדע' משמשת כמילה ספרותית למכר, ידיד. במגילה מופיעה מילה נוספת במשמעות קרובה: "וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם וְאָנָה עָשִׂית? יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ"  (ב, יט). המילה מַכִּיר מופיעה רק פעם אחת נוספת במקרא, במשמעות מופשטת:  "הַבֵּיט יָמִין וּרְאֵה, וְאֵין-לִי מַכִּיר" (תהלים קמב ה).

המגילה היא מקור גם לכמה ביטויים בעברית. לאחר המפגש של רות ובועז בגורן, נעמי אומרת לרות: "שְׁבִי, בִתִּי, עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִין אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר" (ג, יח). ראב"ע (ר' אברהם אבן עזרא) פירש כך את הביטוי הזה:  "בעבור שכל הגזירות באות מן השמים, על כן יפול". זה מקור הביטוי נָפַל דָּבָר –  קרה דבר מה, אירע מאורע.

לאחר הולדת הנכד של נעמי, אומרות לה עליו נשות העיר: "וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ" (ד, טו). הפועל המקראי כִּלְכֵּל מופיע כאן במובן 'פִּרנס'. בעקבות פסוק זה נוצר הביטוי כִּלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתוֹ (של מישהו) – תמך בו ודאג לכל מחסורו לעת זקנה.

בפרק ד' מסופר כיצד בועז קונה את הנחלה של אלימלך (בעלה המנוח של נעמי) ובסוף תהליך הקנייה נכתב: "וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל-הַגְּאֻלָּה וְעַל-הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל-דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ, וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל" (ד, ז); כלומר: זאת העדות, ההוכחה לתהליך הקנייה. מפסוק זה נוצר נוסח הפתיחה המקובל לתעודות רשמיות וְזֹאת לִתְעוּדָה.

אפשר למצוא במגילה גם כמה ביטויים שמופיעים מעט גם בספרים אחרים במקרא. כאשר רות מזדהה בפני בועז, הוא אומר לה: "כִּי יוֹדֵעַ כָּל-שַׁעַר עַמִּי כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ" (ג, יא). הביטוי אֵשֶׁת חַיִל מוכר לנו מפרק ל"א בספר משלי (והוא מופיע פעם נוספת באותו ספר, בפרק  יב, פס' ד ), אך רות היא הדמות המקראית הספציפית היחידה שזוכה להיקרא כך.

במקום אחר במגילה בועז ניגש אל "הגואל", קרוב המשפחה היחיד הנוסף של נעמי, שיכול למכור לו את הנחלה של אלימלך ולוותר על הזכות לשאת את רות לאישה: "וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִבֶּר בֹּעַז וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי" (ד, א). הביטוי פְּלוֹנִי אַלְמוֹנִי מופיע עוד פעמיים במקרא, אך בהן הוא מציין מקום ולא אדם:  "אֶל-מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמוֹנִי" (שמואל א, כא ג; וגם במלכים ב, ו ח). המילה 'פלוני'  נגזרה כנראה ממקור שמי המשותף לכמה שפות, כמו המילה פֻלָאן בערבית שפירושה 'מישהו'. פרשנים נטו לקשר את המילה הזאת לשורש פל"א, המתאר דברים לא ידועים ולא מובנים, כמו התואר 'פִּלְאִי' הנגזר משורש זה. גם האטימולוגיה  של המילה 'אלמוני' אינה ברורה לחלוטין. יש הגוזרים מילה זו מהשורש אל"ם שעניינו חוסר יכולת לדבר (וממנו נגזרה המילה 'אִלֵּם'), למשל ראב"ע בפירושו: "שאין לו שם ידוע אצל המדבֵּר".

אליעזר בן-יהודה התנגד לפירוש זה במילונו (כרך א', עמ' 255), והציע שאולי אין למילה זו משמעות מיוחדת, והיא נועדה רק להיות "לבת זוגה של פלוני", כמו בצמד המילים 'שצף קצף'. ואילו נ"ה טור-סיני, שערך את הכרך העשירי במילון, המכיל את המילה פלוני (עמ' 158),  סבר אחרת: לדידו, המילה 'אלמוני' היא הלחם של "אַל-מָן" במובן "אַל-מי, לא ידוע מי" (המילה 'מָן' פירושה 'מי' בערבית ובארמית).

אסיים באיחולי חג קציר שמח!

Read Full Post »