בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

בעת כתיבת שורות אלה העסקים ומוסדות התרבות פתוחים לפי הנחיות משרד הבריאות, ומומלץ לקיים פעילויות בשטחים פתוחים במידת האפשר. בעקבות המאמר שלי בשנה שעברה על המילה סֶגֶר, הוצע לי לכתוב גם על השורש ההפוך פת"ח. בעבר כתבתי כאן גם על המשמעויות המיוחדות של שורש זה בבניינים שונים: פִּתֵּחַ והִתְפַּתֵּחַ. כעת אעסוק במשמעות הבסיסית של הפועל פָּתַח בבניין קל ובמילים אחרות משורש זה.

לפועל 'פָּתַח' יש מקבילות בשפות שמיות רבות, והוא מופיע במקרא במשמעות הבסיסית של שינוי מצב של אובייקטים שונים שהיו סגורים, כגון: דלתות, שערים וחלונות (למשל: שמואל א ג טו) וגם כלי קיבול, כמו שק (בראשית מט כז) או תיבה (שמות ב ו). פועל זה משמש גם בהקשר של פתיחת הפה כדי לדבר (למשל: משלי לא כו). באחד ממזמורי תהלים (קט, פס' ב) דוד מתלונן על אויביו: "כִּי פִי רָשָׁע וּפִי-מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ, דִּבְּרוּ אִתִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר". שימוש מקראי זה קרוב במשמעותו לביטוי פָּתַח עָלָיו פֶּה (צעק עליו או גידף אותו) בלשון הדיבור של ימינו.    

בלשון חז"ל רווח השימוש בפועל 'פתח' ואחריו ב' היחס במובן 'התחיל', ובייחוד 'התחיל לדבר או להגיד משהו', לדוגמה: "שהיה פותח בדברים ודורשן" (משנה שקלים ה א). ניצניו של השימוש הזה מופיעים גם בתהלים (פרק עח, פס' ב): "אֶפְתְּחָה בְמָשָׁל פִּי", כלומר: אפתח את פי כדי להגיד משל, ואולי גם בפסוק נוסף באותו ספר (פרק מט, פס' ה): "אֶפְתַּח בְּכִנּוֹר חִידָתִי" לפי חלק מהפירושים.

בלשון המקרא מופיע גם התואר הסביל פָּתוּחַ, לדוגמה: "וַיַּעַזְבוּ אֶת-הָעִיר פְּתוּחָה" (יהושע ח יז), כלומר: השאירו את שערי העיר פתוחים. בכמה מקומות במקרא הדמויות מתפללות לאל ומבקשות שעיניו תהיינה פתוחות (כלומר פקוחות), כלומר שישים לב, למשל בתפילתו של נחמיה (פרק א, פס' ו): "תְּהִי נָא אָזְנְךָ-קַשֶּׁבֶת וְעֵינֶיךָ פְתוּחוֹת לִשְׁמֹעַ אֶל-תְּפִלַּת עַבְדְּךָ". בפירוש רש"י לתלמוד (על קידושין כ ע"א) נכתב: "הריני פתוח ומוכן להשיב לשואלי דבר תורה". השימוש הזה במילה 'פתוח' קרוב במידת מה לאחד השימושים המקובלים בלשון ימינו, שבה אדם המוכן לשמוע את הזולת נחשב ל'פתוח'.

במקרא מופיע הפועל הסביל נִפְתַּח, גם במשמעויות מקבילות לאלה של 'פָּתַח' (למשל: יחזקאל מו א), וגם בהקשרים מיוחדים. בסיפור המבול נכתב: "בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל-מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ" (בראשית ז יא). פסוק זה הוא מקורו של הביטוי נִפְתְּחוּ אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, שפירושו 'החל לרדת גשם חזק'. בנבואה נאמר: "אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה" (ישעיהו לה ה), כלומר: החירשים יתחילו לשמוע. פועל זה מופיע גם בדברי ההקדשה של ירמיהו (פרק א, פס' יד-יד) לנביא: "וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה; וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי  מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ", ובהמשך מפורט שהממלכות הצפוניות תבאנה את הפורענות על ירושלים. יש פרשנויות והסברים שונים לפועל 'תיפתח' בפסוק זה. רד"ק פירש את הפועל הזה כ'הַתָּרָה [של קשר]', בדומה למשמעותו המקראית של הפועל 'פיתח': "כאילו [הרעה] הייתה קשורה עד הנה ועתה תהיה מותרת לבוא על ישראל". נ"ה טורטשינר, עורך הכרכים האחרונים של מילון בן-יהודה, הציע לגזור את הפועל הזה משורש אחר, נפ"ח או פו"ח, לפי המילה 'נפוח' המופיעה קודם לכן בחיזיון של ירמיהו. יש המפרשים את הפועל הזה במובן 'תתחיל', כמו אחת ממשמעויותיו בלשון חז"ל: "דבר זה נפתח בגדולים ונסתיים בקטנים" (בבא בתרא קכה ב).

גם שם העצם פֶּתַח (כניסה) מופיע פעמים רבות במקרא, לדוגמה: "פֶּתַח הַבַּיִת" (בראשית יט יא). מילה זו משמשת במובן מטפורי בביטוי "לְפֶתַח תִּקְוָה" (הושע ב יז) ששימש השראה לשם המושבה. בעקבות דברי הנביא מיכה (פרק ז, פס' ה) "שְׁמֹר פִּתְחֵי-פִיךָ", נוצר הביטוי שָׁמַר פִּתְחֵי פִּיו – נזהר בדבריו, שמר סוד. ובימינו לא יזיק לשמור גם על פתחי המקלדת. בלשון חז"ל החלה המילה 'פֶּתַח' לשמש גם במובן 'אפשרות, הזדמנות', למשל: "אתה פתחת לי פֶּתַח, שאעמוד ואתפלל לפניך על בניך" (ספרֵי דברים כז). כשם שפתיחה פיזית מאפשרת גישה למקום או לחפצים שנמצאים בכלי קיבול כלשהו, כך פתיחה מטפורית יוצרת עוד הזדמנויות וסיכויים.

במקום אחד במקרא מופיעה מילה זו בניקוד שונה מהרגיל:”פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר” (תהלים קיט קל). רוב הפרשנים פירשו מילה זו באותה משמעות של המילה בניקוד הרווח, במובן 'תחילת דבריך'. בימי הביניים נטבע בעקבות פסוק זה הביטוי 'פתח דבר' במובן הקדמה לספר.

הביטוי פִּתְחוֹן פֶּה מופיע פעמיים במקרא בספר יחזקאל, במובן היכולת או הזכות לדבר, בין היתר: "לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבֹשְׁתְּ וְלֹא יִהְיֶה-לָּךְ עוֹד פִּתְחוֹן פֶּה מִפְּנֵי כְּלִמָּתֵךְ" (פרק טז, פס' סג; ראו גם בפרק כט, פס' כא). החל מלשון חז"ל משמש ביטוי זה גם במובן אפשרות לבוא בטענה, הזדמנות לטעון נגד, למשל: "שלא ליתן פתחון פה לרשעים לומר: כל זמן שאנו חוטאים לפניו, אנו מצטערים לפניו" (ספרֵי דברים לב ה).

גם שמו של הכלי המשמש לפתיחה ולסגירה, מַפְתֵּחַ, מצוי במקרא (בין היתר: שופטים ג כה). בתלמוד נכתב על מפתחות מטפוריים המצויים בידיו של האל ומשפיעים על העולם: "אמר ר' יוחנן: ג' מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח. ואלו הן: מפתח של גשמים ומפתח של חיה ומפתח של תחיית המתים" (תענית ב ע"ב). בלשון ימי הביניים החלו להשתמש במילה 'מפתח' במובן רשימת העניינים המופיעים בספר. בעברית החדשה החלה מילה זו לשמש כמקבילה למילה הלועזית 'אינדקס', ונגזר ממנה הפועל מִפְתֵּחַ (הכין אינדקס).

במקרא מופיעה פעם אחת מילה נוספת משורש זה: "וּמִפְתַּח שְׂפָתַי מֵישָׁרִים" (משלי ח ו), כלומר: הדברים הנאמרים כאשר שפתיי נפתחות הם דברי אמת ישרים. בכתבי חז"ל המילה מִפְתָּח מופיעה במובן פֶּתח החלוק (משנה, שבת טו ב; תוספתא, מקוואות ח א). כיום היא משמשת במובן מידת הפתיחה (של משהו), לדוגמה: "מִפְתַּח פה רחב" ובמשמעויות נוספות בתחומים ספציפיים.

המילה פְּתִיחָה משמשת בלשון חז"ל כשם הפעולה של הפועל 'פֵָּתַח' במשמעותו הבסיסית (למשל: בבא קמא מט ע"ב). בלשון ימי הביניים היא החלה לשמש במובן הקדמה לספר או לחיבור, וגם במובן 'התחלה'.          

ואי-אפשר שלא להזכיר את שם סימן הניקוד פַּתָּח, שנטבע בספרות הדקדוק של ימי הביניים, על שום הגיית התנועה שהוא מסמן, תנועת a, בפה פתוח.

לסיכום, המשמעות הבסיסית הפיזית של מילים רבות מהשורש פת"ח התרחבה למשמעות של התחלה, בעיקר התחלה של דיבור או הקדמה של טקסט כתוב, וגם למשמעות של אפשרות. בכתיבת דברים אלה נפתחו בפניי עוד שימושים מעניינים של מילים מהשורש פת"ח וביטויים שבהן הן מופיעות, ולכן הנושא עוד פתוח להמשך בעתיד.