"אם הטיפשות הייתה מחלה כואבת אתה כל היום היית בגבס", אומרים הגששים למיסיה לוי במערכון "שבת שלום", ותורמים את חלקם לאחת התכונות המובילות של המין האנושי, שלצד החוכמה שבה ניחן, הוא סובל מטיפשות כרונית בדרגות אלה ואחרות.

מה אומר על כך המילון העברי? בעברית הקלאסית הרשימה מצומצמת. המילה הגנרית היא 'טיפש', מילה תלמודית, ולצידה 'שוטה' בתלמוד, ובתנ"ך: 'כסיל' ו'אוויל', שנדדו למחוזות השפה הגבוהה. למגרש הכמעט ריק הזה נכנס בצהלה הסלנג. במילון הסלנג של כותב שורות אלה לא פחות מ-85 ערכי סלנג שלהם הגדרה משותפת אחת: טיפש.

בסלנג כמו בסלנג התורמים רבים. מהערבית קיבלנו את הצמד אַבְּלָה ואַהְבָּל. מיידיש את הבוֹק והאוֹקס שהם התיש והשור, התָמֶוָותֶה והקלוץ, וגם את החוכֶם, החכם לכאורה. דוברי הלדינו מציעים גלךריה של טיפשים: טרונצ'ו, במקור ראש כרוב המשמש גם בעברית, בולֶמה, אַזנו, שפירושו חמור. טורקית תרמה לנו את הטמבל והטוקמק. חלק מהמילים האלה התיישנו. מונחי מנת משכל שמקורם בגרמנית זכו לפרשנות חדשה: אימבציל, דביל ואידיוט, שלא לדבר על הדגנרט, ובקיצור: דֶג. את אלה החליפו מאוחר יותר 'אוטיסט' ו'דיסלקט'. וכמובן, פסיכי, שהפך בימינו לדבר שבח. ראשי תיבות צבאיים תמימים הפכו גם הם לטיפשים בסלנג הצה"לי והכללי: דפ"ר (דרגה פסיכוטכנית ראשונה) וקב"א (קבוצת איכות).

איך תרמה העברית עצמה לסלנג בתחום? הרבה מאוד. החמור הסבלני הפך סמל לטיפשות שלא באשמתו. הטומטום המלרעי התלמודי המתייחס לעניינים שבצנעה הפך לטומטום מלעילי מבוזה. הטיפש סָתוּם, ובהרחבה 'סָתוּם בָּלוּם' או 'סָתוּם בלחץ'. מי שהביא לגלריית הטיפשים את 'נעל' או 'טיפש כמו נעל' הם הפולנים. יש עוד דימויים. בצרפתית פלוני "שוטה כמו כפות הרגליים שלו", ובגרמנית הוא "טיפש כמו קש". לסילבי קשת מייחסים את הביטוי 'טיפשעשרה', ולאמנון יצחק, להבדיל את 'טמבלוויזיה'.

כאשר יוצאים מן הסלנג אל אוצרות השפה העברית מגלים מגוון של מטבעות לשון שגם להם הגדרה משותפת: טיפש. התנ"ך אינו טומן ידו בצלחת. "גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב" אומר ספר משלי (י"ז כ"ח). "שׁוֹמֵר פְּתָאִים ה'", נאמר בתהלים (קט"ז ו'), לאחר שאדם עשה מעשה אווילי או שגה אך יצא מכך בשלום. בברכת יעקב נאמר על יששכר שהוא "חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם" (בראשית מ"ט י"ד), וכאן דווקא כמחמאה על כוחו הפיזי, אבל חמור גרם המודרני סובל מהמוניטין הגרוע של החמור. גורל דומה אירע לביטוי "חמור חמורתיים" מסיפורי שמשון (שופטים ט"ו ט"ז).

בלשון חז"ל טיפשים לרוב. במסכת מגילה "הדיוט קופץ בראש", ב'הדיוט' הכוונה לפשוטי העם, מילה שהתלכדה עם 'אידיוט'. על פלוני נאמר במסכת יבמות ש"אין לו מוח בקודקודו". במקורות צועדים בזה אחר זה השוטים. אחד 'שוטה גמור', טיפש שאין לו תקנה, אחר הוא 'שוטה שבעולם', פנייה ביקורתית לאדם שנתפס באמירת דבר שטות ממסכת נידה, ומעל כולם 'שוטה שבשוטים', מסכת תרומות.

יידיש, האוהבת להתמקד בחולשות אנוש, מביאה את האירוניה. 'חכם בלילה' הוא חכם לכאורה, וכמוהו 'חכם של מה נשתנה', הנוטה לשאול שאלות סרק. על הטיפש היהודי נאמר בבוז שיש לו 'שֵׂכֶל של גוי', גוייִשער קאָפּ. הצירוף התגלגל מ'פּויעשער קאָפּ', שכל של איכר, ששובש במכוון כדי להלעיג על הגויים. דימויי שכל אחרים הם של בעלי חיים. 'מוח של ציפור' מקורו באנגלית וכן בצרפתית ובערבית, 'ראש של תרנגולת' ביידיש, 'מוח של דרור' בגרמנית. בפיליפינית אומרים 'מוח של דג', במאוריטנית: 'מוח של חסילון'.

החמור ממשיך להוביל את שיירת הטיפשים. הקוראן תרם לנו את "חמור נושא ספרים",  ידען הנעדר עמקות הבנה וכושר ניתוח. הנביא מוחמד מבקר את היהודים, שלדעתו אינם מבינים כראוי את הנבואות הכתובות בספרי הדת שלהם, ולכן אינם מכירים במוחמד כנביא. הביטוי נדד מהקוראן ומתייחס לידענים גדולים אך חסרי חוכמה של ממש. בלדינו אומרים: "חמור נשאר חמור". גרסה אנגלית: "לא אירע עדיין שחמור יצא מביתו וחזר סוס". הגרמנים מרחיבים: "חמור נשאר חמור גם אם יצא ללמוד ברומא".

הטיפשות אינה רק תכונה פרטית. 'גן עדן של שוטים' הוא מקום או אורח חיים המעניקים אשליה של אושר והנאה. המקור בלטינית: limbus fatuorum. ברברה טוכמן תרמה בעידן המודרני את 'מצעד האיוולת', מדיניות מתמשכת כושלת המבוססת על הבנה שגויה של המציאות.

הטיפשות הקולקטיבית מככבת בפולקלור של עמים רבים. הגרסה היהודית היא סיפורי חכמי חֶלֶם, יידיש: כעלעמער חכמים, ביטוי שהתקבע בשפה ומייצג טיפשים גמורים. המקור בסיפורי פולקלור על עיר בדיונית בשם חלם שאנשיה היו שוטים גמורים. סיפורים מסוג זה ידועים בפולקלור של תרבויות שונות, כגון סיפורים על אודות אנשי שילדה בגרמניה. סיפורי שילדה תורגמו ליידיש בשנת 1597, וחלם בפולין נקבעה כעיר הטיפשים במאה ה-19 על בסיס העיר חלמנו.

אוצר הפתגם העממי רצוף בפתגמי טיפשים. באנגלית וביידיש אומרים "לטיפש לא מראים חצי עבודה". האוויל המחריש ממשלי, זה שעדיף שישתוק, מופיע בגרסאות שונות בעדות שונות. יהודי גיאורגיה אומרים: "חוכמתו של הטיפש בשתיקתו, של החכם בדיבורו". בלדינו: "חמור שתקן לחכם נחשב".

רוסית אוהבת פתגמי טיפשים. אחד "זקנו צמח, אבל לא הצמיח שכל", ועל אחר נאמר "גם אם תבקש מהשוטה להתפלל לאלוהים, יצליח לרסק לעצמו את המצח", שכן התפילה מלווה בהשתחוויה לכיוון הקרקע. בכמה תרבויות טיפש הוא אדם המבקש למכור לאחר דבר מה שיש לזולת בשפע בנוסח "מוכר קרח לאסקימוסים", שיש לו גם משמעות הפוכה: סוחר ממולח. טיפש אחר מבקש לקנות דבר מה אצל האדם האחרון המתאים לכך, כמו בפתגם הרוסי "הוא הלך לבקש ערדליים קלועים מקש אצל היחף".

הרוסים אומרים על טיפש המנסה לעסוק במה שאינו תחום הידע שלו "הוא מבין בזה כמו חזיר בתפוזים". לפתגם הרוסי הזה חלופות בשלל שפות: "מה מבין חמור באגוזי מוסקט?" (לדינו), "מה מבין האיכר בזעפרן?" (יהודי הולנד), או בגרסה העברית: "מה מבין חמור במרק פירות". בלדינו אומרים: "מי שאין לו שכל צריך רגליים". מזכיר את שירה של רבקה דוידית, "דן השובב": "יש לו שכל ברגליים וגבורה בראש".

הפתגמים של יוצאי מרוקו מספרים כי "עשרה יחיא לא יובילו עז", היינו, הוא כל כך טיפש שאפילו עשרה כמוהו לא יזיזו עז אחת. על אחר נאמר שהוא "חמור מוביל חמורים", טיפש המנהיג טיפשים כמותו. ולקינוח, עצה בפתגם הולנדי: "להתחתן פעם אחת זו חובה, פעמיים זו טיפשות, שלוש פעמים זה טירוף". לידיעת המתעניינים.

Read Full Post »

השפה מאפשרת לנו לא רק לספר על המציאות אלא גם לקבוע לגביה עמדה, להעניק לה גוון ייחודי. אחת הדרכים לכך היא דרך ההדגשה והחיזוק. באמצעות מילים וביטויים אנחנו מספרים שעניין מסוים אינו סתם 'יפה' אלא 'הכי יפה', וששר בתקשורת לא רק רוצה להשיג רפורמה בתקשורת אלא 'ממש' רוצה לעשות זאת. זוהי חבורת המעצימים, באנגלית: intensifires. באנגלית המעצים מתבטא גם כחלק מהמילה באמצעות סיומת מתאימה כמו er עבור 'יותר' ו-est עבור 'ביותר', למשל, nicer, nicest. בעברית המעצימים הם מילים עצמאיות הדבקות במילה, כמו "יפה ביותר", "חזק מאוד", או צירופי מילים.

המעצימים משמשים בלשון התקשורת והספרות, ופעילים מאוד בלשון הדיבור. הבלשנית זהר לבנת מזכירה במאמר באנציקלופדיה לשפה ולבלשנות עברית שורה של מעצימים עכשוויים: באמת [הנאום הזה באמת עשה את העבודה], בהחלט, בפירוש [הספר זה בפירוש טוב יותר מהספר הקודם], אכן, פשוט, ממש. המעצים 'פשוט' הוא מעין אוקסימורון, שכן 'פשוט' נועד לכאורה להקל אבל הוא מתעקש להעצים: "המצב בשטח פשוט נורא מסובך". המקור לכך הוא בשימוש דומה בשפות הסלאביות: prosto. יש מעצימים המתייחסים לנורמה או למהלך כלשהו ומחזקים אותם: לחלוטין, ביותר, לגמרי, כליל, פלאים, מאוד, עד מאוד, במידה רבה, כל כך.

כאמור, בלשון הדיבור נמצא תרומה רחבה למעצימים כמו נורא, הכי, מה זה, כזה, איזה, כולו, כאילו. על המעצים 'מה זה' מסופר כי נער שקרא טקסט לא מנוקד שכלל את הביטוי המקראי "מְזֵה רָעָב", סיפר שעם ישראל היה 'מַזֶה רָעֵב!"

העברית הישראלית תורמת מטעמה אוצר מעצימים נרחב.

"זה הסרט הכי טוב שראיתי לאחרונה".

"התספורת הזאת יפה נורא". 'נורא' כמעצים חיובי מקורו בגרמנית: Das war furschtbar net.

"היו להם מלא הזמנות". או בגרסה ערבית, שהיא אולי המקור: "מלאן הזמנות".

"האוכל היה ממש נהדר".

בדרך כלל אחרי המעצים יבוא שם התואר: באמת חשוב, פשוט מושלם, מאוד חכם (אבל גם: חכם מאוד), איזה מתוק, מה זה משעמם, נורא יפה (וגם 'יפה נורא'). מילות העצמה יכולות להתממש באמצעות מילות שאלה, וכאן הטון מסגיר את התפקיד. המשפט "איזה אוכל טעים הכנת" יכול להיות שאלת סקרן, אבל גם לבטא שבח בהנגנה המדגישה את 'איזה'. המשפט "כמה כסף הוצאת" יכול לבטא שאלה ניטרלית, או ביקורת, בהדגשת 'כמה'. לפעמים ההנגנה מספיקה. את המשפט 'מה אתה אומר' אפשר לשמוע כשאלה ניטרלית המבקשת עצה או עמדה, שאלה מתפעלת, או לגלוג על דברים שנאמרו כאילו יש בהם חידוש גדול.

מעצימים עכשוויים מגלים קשר מפתיע לפסוקי תנ"ך. המעצים 'רצח' משמש בסלנג הישראלי בקונוטציה חיובית או שלילית. בספר סיום מסלול צבאי נכתב: "לפני הכל אנחנו מתגעגעים אליך רצח", ובאתר "פרש" נכתב: "כל פעולה פה לוקחת לי לפחות 5 דקות!!! זה מעצבן רצח!!!" ביחזקאל מופיע 'רצח' כתואר פועל מעצים: "בִּימִינוֹ הָיָה הַקֶּסֶם יְרוּשָׁלַם לָשׂוּם כָּרִים, לִפְתֹּחַ פֶּה בְּרֶצַח, לְהָרִים קוֹל בִּתְרוּעָה" (כא 27). 'באמת', הנפוץ בעברית הישראלית, משמש כמעצים במשל יותם: "אִם בֶּאֱמֶת אַתֶּם מֹשְׁחִים אֹתִי" (שופטים ט 15).

מעצים דיבורי נפוץ בעברית הישראלית הוא 'הכי'. הגלגול שלו מלשון המקרא מפותל למדי. 'הֲכִי' היא מילת שאלה במשמעות 'האם'. היא מופיעה חמש פעמים בתנ"ך, ומורכבת מה' השאלה ו'כי' במשמעות אִם. אחת מהופעות 'הכי' מופיעה באמצע הפסוק ולפני שם תואר, והיא מתייחסת לאבישי בן צרויה: "מִן־הַשְּׁלֹשָׁה הֲכִי נִכְבָּד, וַיְהִי לָהֶם לְשָׂר" (שמואל ב כג 19). השימוש החריג הזה נתפס כמעצים, ומכאן התגלגל לעברית החדשה כמעצים עצמאי, מנותק ממקורו כמילת שאלה. 'הכי' מופיעה לפעמים גם כרכיב עצמאי במשפט במשמעות הטוב ביותר, כמו בפרסומת המעודדת גיוס ליחידות הלוחמות: "קרבי זה הכי, אחי". הוא אף מוכפל: "לליאת ומעיין, החיילות הכי הכי".

'הכי הכי' מוביל אותנו לדגם ההכפלה הלקסיקלית. ההכפלה משמשת לעיתים ליצירת סדר, שגרה או תהליך איטי: יום יום, שעה שעה, קמעא קמעא וגם 'פרה פרה' המבוסס על סיפור עממי, ו'תורכי תורכי' המבוסס על בדיחה יהודית. במערכון "שבת שלום" של הגששים אומר שייקה: "שערה שערה הייתי מוציא לה עם פינצטה פינצטה". לצד זה דגם ההכפלה משמש בעברית הישראלית להעצמה בשימושים רבים. שחקן מצוין הוא "שחקן שחקן", עניין הראוי לציון הוא "משהו משהו", אירוע מיוחד ומסעיר הוא "קטע קטע". "ארץ נהדרת" תרמה למאגר ההכפלות המעצימות את הביטוי "גבר גבר".

בשירי ילדים בעברית אפשר למצוא לעיתים קרובות את ההכפלה המעצימה. "החלבון לבן לבן", כתבה מרים ילן-שטקליס. בספר "ויהי ערב" מחבק האב את "בתו הטובה הטובה", ובשיר "סבתא בישלה דייסה" מוצא הילד "עוגה גדולה גדולה, מתוקה מתוקה". גם לדגם ההכפלה המעצימה בסיס איתן בלשון המקרא, כמו 'חן חן', 'סחור סחור', או בהבטחה האלוהית: "וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד" (בראשית יז 2). בסיפור גניבת הבכורה בבראשית אומר עשיו ליעקב: "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה" (כה 30).

הבלשנית ורד סיידון הקדישה לנושא ההכפלה הלקסיקלית מאמר מקיף בכתב העת "העברית". היא מונה מִגוון שימושים פרגמטיים המשמשים למטרות שונות, מלוּוים בציטוטים מתועדים. ההכפלה עשויה להפיג חששות וספקות כמו בדיאלוג הבא: "עדן אישר? אישר אישר". ההכפלה משרתת את הצורך לשכנע ולדרבן: מוכרת מציעה ללקוחה ג'ינס "הורס הורס". בשיחת טלפון אומר המשוחח "לא בטוחה שמתאים שנגיע", והתשובה: "מתאים, מתאים!" תפקיד נפוץ בהכפלה הוא הזירוז, בנוסח "לצאת לצאת", "זריז זריז". ההכפלה, כותבת סיידון, היא גם אמצעי להתנצלות ונימוס. "אפשר שאלה קטנה קטנה?" שואלת סטודנטית.

בעקבות סיידון ראוי להרחיב במבנה השילוש שבעברית הישראלית. הוא משמש להלעגה וזלזול, כמו "יאללה יאללה יאללה". אסף אפלבאום מביא את האבולוציה של 'בואנה' ב'מילון ערס-עברי': "בואנה – יש׳ך פנים יפות; בואנה בואנה – רק רוצה לדבר; בואנה בואנה בואנה – תתחיל לרוץ; בואנה בואנה בואנה בואנה – הלווייתך תתקיים מחר".

ביטויים משולשים עשויים לבטא רגש עז. השילוש 'עצוב עצוב עצוב' מייצג מבנה משולש של שמות תואר: 'יפה יפה יפה', 'שמנה שמנה שמנה', 'מתוקה מתוקה מתוקה'. 'אוי אוי אוי!' היא קריאת חרדה וכאב. היא נשמעת כמילה אחת: אוֹיוֹיוֹי, ונאמרת לפעמים בסרקזם כלפי מי שמתלונן על מר גורלו. 'אַיי אַיי אַיי!' היא קריאת צער או התלהבות, 'וַוי וַוי וַוי' היא תגובה על צרה או ביטוי התפעלות. המבנה המשולש נפוץ בקריאות המייצגות אמונות עממיות, קללות ושבועות: "אָמֶן אָמֶן אָמֶן" היא מילת תהילה או שבועה מודגשת. "חַמְסָה חַמְסָה חַמְסָה" היא ברכת מזל מודגשת, "טפו טפו טפו" היא ביטוי של שביעות רצון האמור להגן בפני עין הרע. המקור ביידיש, כדימוי של יריקה. ומה אומרת האמא הפולנייה (ולא רק היא) לילד סרבן, בליווי נפנוף אצבע: "נו נו נו! אם לא תאכל יבוא שוטר!"

Read Full Post »

סיסמאות פרסומת הן חלק מהשפה הסובבת אותנו. הן אפקטיביות מפני שהן חוזרות על עצמן ואמורות להיכנס לתודעה ולזיכרון. הסיסמה היא מרכיב מרכזי של הקמפיין הפרסומי, גם אם יש ירידה מסוימת במעמדה בין יתר מרכיבי הפרסום, בעיקר הטלוויזיוני.

בעשורים הראשונים למדינה התמקדו הפרסומאים בחריזה, ומכרו סיגריות בנוסח "אל תתייאש – עשן כנסת שש", או שרו שיר על סרדינים: "שימורי נון – ראויים לאמון". רוב הסיסמאות המחורזות היו קצרות, שלוש או ארבע מלים, והן סיפרו סיפור קצר. אֵם כל הסיסמאות הללו היתה ונשארה "העם החליט – קפה עלית". הפרסומאי ראובן וימר מספר שגולדה מאיר התמרמרה: "מי זה העם הזה שהחליט". הסיסמה "אנו לא אדישים – למרק עדשים", הזכירה את הסיסמאות במצעדי תנועות הנוער דאז. בשלהי ימי החרוז נולדה הסיסמה "דור הג'ינס שותה קווינס". הסיסמה הצליחה ויצרה מטבע לשון, המוצר עצמו נכשל.

עידן הפרסומת המחורזת דעך וכמעט נעלם, פה ושם שמענו את "בלי פניקה – יש בריטניקה", או "לימון – מוסיף המון". את מקום החרוז תפסו טכניקות ואופנות מגוונות. הרוב המכריע של סיסמאות הפרסום, בכל התקופות, נשען על ביטויים שהצרכן מכיר ומשתמש בהם. הפרסומאי מבצע בביטוי המקורי שינוי קל, לעתים מתחכם, ומחזיר אותו לקורא. השינויים נעשים באמצעות כפל משמעות, משחקים פונטיים ומשחקי היגיון. קבוצה קטנה, איכותית בדרך כלל, היא המצאות ראשוניות, כמו "האיינשטיין של יפן" או "השמפניה של הטבע".

בשנות השבעים, שבהן שלט בכיפה סכין הגילוח "דיפלומט", זכה הסכין לכמה סיסמאות. הסיסמה "דיפלומט – חד, יחיד ומיוחד" התבססה על נוסח תפילה: "הוא אחד, יחיד ומיוחד". 'אחד' הפך ל'חד' כיאה לסכין. הסיסמה לטלפון סלולרי "קטן, חכם ונראה טוב" נשענת על הביטוי "צבא חכם וקטן", שאותו הגה דן שומרון. "העיניים של המדינה", סיסמה ספונטנית של החייל בני מסס במלחמת יום הכיפורים על מוצב החרמון, חדרה לשפה והנחילה את הצירוף "של המדינה" לכותרות עיתונים ולפרסום. "ידיעות אחרונות" הכריז שהוא "העיתון של המדינה", בימי השפל של הבנקים בשנות השמונים יצאו הבנקים במשותף בסיסמה "הבנקים – החמצן של המדינה". הקהל הספקן שיבש: "החנקן של המדינה", "החמסן של המדינה". הבנקים אימצו גם את 'על המפה' שהחדיר טל ברודי לאחר הנצחון בווירטון ב-1977, ברודי עצמו גויס למלאכת ההחדרה, למרות שבמקור אמר "אנחנו בְּמפה".

דרך המלך של המפרסמים לאורך העשורים האחרונים היא ביטויים מלשון הדיבור. הפרסומאים מאמצים ניב יומיומי או נוהג בשיחת חולין ואלה משמשים בסיס לסיסמה. לעיתים הביטוי מופיע ללא שינוי או עיבוד, כמו "העיקר הבריאות" בפרסומת ליוגורט. במקרים אחרים מתקיים בסיסמה דיאלוג בין הביטוי היומיומי לבין המוצר הנמכר. "מה יהיה? יהיה טוטו". "מה הבעיה? קחו סנו". "מה את דואגת? יש פלדלת". לפעמים נדמה שמדובר בקטע שיחה במשפחה או בין החבר'ה: בוא נעשה סדר, יצאת גדול, וגרסה מאצ'ואית: "תהיה גבר – תן לה יד".

כמה ביטויי דיבור אהובים על הפרסומאים בעשורים האחרונים. הביטוי 'בא לי', שיש לו אופי צרכני-נהנתני, צץ שוב ושוב: "סתם כי בא לי לדבר", "ואם לא בא לי ביום שלישי?", "בא לי לאכול קפולסקי" ועוד. גם מילת ההעצמה האופנתית 'הכי' אהובה מאוד על הפרסומאים: "קרבי זה הכי, אחי" משלבת שני ביטויי סלנג פופולריים. על בסיס הצירוף הנפוץ 'הכי טוב' נוצרו "הכי משקה בעיר", "הכי מרק שיכול להיות", "הכי חוץ לארץ שיש", וגם הדמות 'דָוִד הכי טוב'. גם הצורה הכפולה צצה: "הממרחית הכי הכי".

ביטוי דיבורי אהוב הוא 'ללכת על', כמו בסיסמה "לך על זה", פרסומת לנעליים שבה השימוש הוא דו-משמעי, או "הכול הולך עם קוקה קולה". בעניין זה מספר ראובן וימר בספרו "השכל של הפרסום" איך ניסה בשנות השבעים לשכנע את יועץ הלשון הקפדן של קול ישראל אבא בנדויד לקבל את הסיסמה. בנדויד התנגד בתוקף ואמר "זה לא ילך ברדיו, הסיסמה הזאת". כשתפס שהוא עצמו השתמש בביטוי נשבר, והסיסמה שודרה.

סדרת פרסומות משתמשת בארון הספרים היהודי. הסיסמה "נכנס מים, יצא סודה" מסתמכת על "נכנס יין יצא סוד" מלשון חז"ל. כמוה הסיסמה הישנה "אדם ניכר בכיסו, כוסו ושעון טיסו".  סיסמה נגד עישון מסתמכת על כלל מקראי ידוע "ואהבת לריאתך כמוך". החרדים מרבים בסיסמאות מסוג זה. למשל, "לשפתי החכמים" מִסֵפֶר משלי עבור סיגריות, או  "ולסוכותינו קיינעס", סיסמת רחוב חרדית לסכך, על פי "ונפוצותינו כנס" מתפילת מוסף סוכות.

כמה סיסמאות פרסומת מצליחות הפכו למטבעות לשון. הבולטת בהן היא "אל תהיה צודק, תהיה חכם", אותה הגה הפרסומאי אהרן שמי עבור חברת 'הסנה'. הסיסמה "גם יפה וגם אופה" עבור עוגה מוכנה צצה כדבר שבח כללי, גם לכדורגלנים, מכוניות ועוד. הסיסמה "לא נעים? לא נורא", שעודדה אנשים לשלם את אגרת הטלוויזיה לפני שבוטלה, חדרה לתחומי חיים ומשמשת בלשון הדיבור למצבים רבים. פרסומת להלבשה תחתונה הפכה גם היא למטבע לשון: "ללכת עם, להרגיש בלי". היא מתאימה לענייינים רבים, בפוליטיקה, ברפואה, במחשבים ועוד.

עזר ויצמן הגה את הסיסמה המעודדת חייבי גיוס להתנדב לחיל האוויר: "הטובים לטיס". הסיסמה הולידה וריאציות רבות, חלקן אירוניות וחותרות תחת הסיסמה המקורית. למשל: "הטובים לטיס – הטובות לטייסים", "הטובים לטיס – הטובות לעישון", ובפיתוח גששי: "הטובים לטַיִח". יש סיסמאות שהפכו מטבעות לשון והתיישנו: "הכל תלוי בטיב המילוי", "כמובן מטוסיאן", ו"זה טוב, זה אוסם" שנחת בשירי שלישיית גשר הירקון

תחבולת סיסמאות נפוצה היא משחקי מילים הבנויים על כפל משמעות. זהו הבסיס לקמפיין "לטוס אל על", שפירושו גם לטוס לשמיים וגם לטוס באל על. בסיסמה שנכתבה לעיתון דבר בראשית שנות התשעים נאמר "דבר חדש בא למדינה", בנק הפועלים יצא עם "בוא ותראה איך פועלים טוב יותר". בסיסמה "ישנתי פרדייז", מהדהדת משמעות המלה האנגלית לגן עדן. "יש לי חשק לשסק" ו"התוספת שתופסת" מנצלים את קטגוריית שוברי השיניים.

עולם הפרסום מכיר בערך השיווקי של רמזים מיניים. המיניות בפרסום היא בעיקר ויזואלית, בסיסמה עצמה מדובר ברמזים, וחזקה מאוד בפרסומת למכוניות. חברת עמינח יצאה בסיסמאות בוטות כמו "רק נוגעים בה והיא נפתחת", או "המזרונית של החבר'ה", שתיהן ירדו בעקבות מחאות. זה גם מה שקרה ל"אני אוהבת שהם נוגעים בי" של גדעון אוברזון. שרדו סיסמאות מרומזות יותר כמו "הגודל כן קובע" בגרסאות שונות, "כמה פעמים אתה יכול" לסכיני גילוח, או "אני לא יכולה בלי הטורקי שלי". מאבק עז ניטש נגד "לך תצטיין", שרמזה באמצעות אסוציאציה פונטית על הקללה הבוטה "לך תזדיין". הפרסומת ירדה, אבל נשארה חקוקה בזיכרון האומה.

"לך תצטיין" היא דוגמה אחת מני רבות לסיסמאות הבנויות על משחקים פונטיים. חלקן מתבססות על הומופונים, עיצורים שונים הנשמעים זהים. "אנחנו לא סמים" מזכיר את הביטוי הנפוץ "לא שמים". לעיתים העיצורים דומים כמו "באתי, רהיטי, קניתי", בהנחה שבפי הישראלי העצל ה' נשמע כמו א'. הסיסמה "בנק דיסקונט מתקוון אליך" בעייתית, מאחר שהפועל 'להתקוון' לא חדר עדיין לשפה בנפרד מ'להתכוון'. רוב הסיסמאות האלה אינן מתאימות לשידורי רדיו, מאחר שהאפקט הפונטי נולד מן היחס בין הביטוי המקובל "האלכוהול משכר" לטקסט הכתוב "האלכוהול משקר".

Read Full Post »

ביטויים משׂוכלים הוא משחק לשוני המוכר בתרבויות רבות. השם האנגלי שניתן לו הוא 'סְפּוּנריזם', על שם ויליאם ארצ'יבלד ספונר, מלומד אוונגלי מהמאה ה-19 שמיוחסים לו משפטים משוכלים שכנראה השמיע בלי כוונה תחילה. ביטוי משוכל הוא ביטוי שנערך בו חילוף מכוון של עיצור בודד, תנועה או הברה, בין שתי מילים. למשל, בביטוי המשוכל 'זהג נהיר' הוחלפו העיצורים ז' ונ' שבביטוי המקורי, שהוא מטבע לשון מוכרת: נהג זהיר. בביטוי המשוכל 'שבורית זכוכה' הוחלפו העיצורים ש-ב-ר בעיצורים ז-כ-כ בצירוף 'זכוכית שבורה'. במקרים נדירים השיכול נערך בתנועות ולא בעיצורים, וכן בין מילים במשפט.

אבי הביטויים המשוכלים העבריים הוא שייקה אופיר. הוא הניח את היסודות לכך במונולוג קצר שכתב בשנות השישים, בשם "בלבולי מילים". חלק מן הביטויים המשוכלים המופיעים בו הפכו מקובלים ואהובים, כמו "זרח מפרחוני" או "חצי גום ערוף". אופיר סיפר לנו על האחות שהיא 'חצי צוחה חצי בוחקת', ביטוי שיש בו גוון פילוסופי. במקרים שונים יש רמז מעודן בענייני טאבו כ"החקולטה לפקלאות", או שיכול שמות המלחינים 'זובי דלצר ויוזנן חראי'. לקראת סיום הקטע הוא מספר: "יום אחד אני נוסע איתו לטבריה, אני אומר לו, בן אדם, תיזהר, יש לך פה סיכונים מסובבים, לאט לאט. נכנס למסעדה ואומר, מלצר, תן לי בבקשה מנה אחת קָצֵץ כָבוּד וכוס מיש מיצמיץ. לוקח את הכוס, נופלת על הארץ, המון שבורית זכוכה אפשר למצוא על הרגליים".

מורשת שייקה אופיר הולידה ביטויים משוכלים לרוב. גם כאן יש לעיתים תחומי טאבו כמו "בין הטיפש לסדין", שיכול המיוחס לגרטשן מגבעת ברנר. ואילו ילדי שנות החמישים נהגו לומר ש"חיפור צירבנה עליי".

אופיר הרבה ב"בלבולי מילים" לשכל שמות אנשים ידועים באותה תקופה, כמו דודנה שמארי, פימון שרס ולדיש קוז. בעקבותיו שיכול שמות הפך ספורט לאומי. נא להכיר את הבמאי איסט קלינטווד, השדרן גזי גבית והמוזיקאי פיקה צביק, שיכול שהפך כמעט לשמו השני. לעיתים השיכול יוצר אפקט סטירי, כמו השיכול 'נושה מיסים', של שמו של שר האוצר משה ניסים, או שיכול שמו של הנשיא לשעבר משה קצב: 'קשה מצב'.

שייקה אופיר הביא את מורשת השיכולים לשלישיית הגשש החיוור, שהוא היה הבמאי הראשון שלה. במוסך אומרים ללקוח "בדקת פלטים פלגינות?", וב"קרקר נגד קרקר" מדברים על הבמאי גלוסיו איחלחיאח. לעיתים השיכול היה בתוך מילה: "זמבורה, זה פַצְפֵצָה", או "שיסתובב בדיזנגוף עם כל הקושטפים [הפושטקים]".  שיכול דומה עושים הגששים בין מילים בתוך משפט: "אין דבר סרג'יו, היד פתוח והפנקס רושמת" מתוך הסרט "גבעת חלפון". במערכון "יומן החדשות" אומרים: "אנחנו מזכירים למנוחה לשמור על השכנים של המאזינים", ב"הכה את המומחה: "זוהי השאלה, מהי הפינה?", וגם על פלוני שהוא "ממייסדי גידול הירדן בעמק הבננה".

ע. הלל הצטרף למצעד השיכולים בשיר של להקת התרנגולים "מרפסות": "צהרי האחוריים… (צחקוק…) אחורי הצהריים". שמה של להקת ההיפ-הופ 'הדג נחש' הוא, כפי שהעידו, שיכול של "נהג חדש". יעקב פרוינד, המתמחה במשחקי לשון, מציע שיכול לשודדי בנקים, המקווים כי "פריצת כספת" תהיה "כפריסת קצפת". על עלמה שובבה המוצאת חתן אמר: "משוּק המציאוֹת לשוֹק המציאוּת", דוגמה נדירה לשיכול תנועות.

ביטויים משוכלים מאפשרים לעקוף תקינות פוליטית ועיסוק בטאבו. על משה דיין סיפרו שאישה אחת באה לבקרו. אמרו לה שהוא עסוק בדיונים, והיא ענתה: "אני יוזעת". ובאותו עניין, בדיחת שיכול עתיקה: "אם היו קוראים לך מינה, הייתי ממיין אותך, אבל קוראים לך זינה". מדן בן אמוץ קיבלנו את השיכול "תענוז לגיין על מגרן זום-אוויר", ובגִרסה יהודית: "נא לזכור – לגיין בשבת גה תענוז".

הישראלים חובבים אנגלית, ומשכלים גם ביטויי באנגלית. הביטוי "בָּאג בָּדיזַיין זה זין בַּדיבָּאג" הומצא על ידי ראשי הביצה בממר"ם. תרגום: תקלה בעיצוב גוררת סבל בניפוי. בסרט "מבצע סבתא" אומר קרמבו, הוא רמי הויברגר, למתנדבת: "קאם טו מיי רום, איי מייק יו קאפ אוף טי, פאק אוף קופי". ואילו ג'ודי שלום ניר מוזס אומרת באמצעות דמותה ב"ארץ נהדרת" שעניין כלשהו הוא "קֵייק אוף פִּיס". יש גם כאמור שיכולי תנועות. על פי "ילקוט הכזבים", בני הפוליטרוק נכנס למכונית ואומר לנהג: "פיל ספוד [פול ספיד], אבל מהר".

הישראלים התאהבו במשחק, והחלו ליצור שיכולים מן הגורן ומן היקב.

'ג'ים סטייק בונד' הוא תיק ג'יימס בונד, שיכול של הגשש שייקה לוי.

אמא עופרה כתבה על בתה יעל, שלאחר שחזרה מביקור במקורות הירדן פיזמה לאורך כל הדרך את השיר הבא: "באגס באני, דניאס ובאן [בניאס ודן]". 

הזמנו הַשְתָנים [השתנו הזמנים] סיפר לנו אריה מליניאק, ששמע את השיכול מפי שייקה לוי.

'זולם בעבועים' הוא בולם זעזועים, משולחנו של העיתונאי רן זיו. עוד בצקלונו: מחבק זרגים (מחזק ברגים), זכיון שבויות (שוויון זכויות), זלזל המגל (גלגל המזל). המאייר מושיק לין חובב יצירת שיכולים, כמו "חוויה נִשכי-בִּלְתחת", שהיא חוויה בלתי נשכחת.

מפקד שעלה מארה"ב התקשה לבטא את הפקודה "לאחור קפוץ", יצא לו שיכול: לְאַקפוץ חור.  לחטיבת השיכולים הצבאי נוסף גם המיקוד המחוסל, ורדיו צלי גהל [גלי צה"ל]. הנח"ל שוכל ל'נוער חלומי לוחץ'.  יש מייחסים את השיכול הלא מחמיא לבן גוריון, אך אין לכך הוכחות.

השיכול הבא נולד בימי המי טוּ: נרים וגבשים [גברים ונשים], שיכול מאת רנה ורבין ברשימה בעיתון "העיר" על אירוע טראנס-ג'נדר. גִרסה מוקדמת לשיכול המינים: זכרה ונקב. ניצן חן התבלבל מעט בלשונו כאשר היה כתב בכנסת, וסיפר שהחלטה כלשהי התקבלה "על קולו של חוד". ובזוגות הבאים ההולכים תמיד יחד מצאנו את 'פְּלָת וצבֶייר', קץ וחֶשֶת', וכן 'תַפולים ואשכוזיות'. בתיאבון, או כפי שנהגו לומר בבית ספרי לפני הארוחה 'בתיאַזְלוֹל'.

Read Full Post »

עולם הפתגם משלב ניגוד לכאורה. מצד אחד, הוא נולד בתרבויות מקומיות, במרחבי הערבות הרוסיות, בהרי האטלס, בערים ובכפרים הטובלים בירק של אירופה או בין מקדשי בודהא במזרח. מצד שני, פתגם ראוי מביע רעיון אוניברסלי, קרוב לכל עם ואדם. על כן פתגמים רבים נודדים מעם לעם ומתרבות לתרבות באמצעות תרגום. ואולם, לעיתים קרובות נולדים בתרבויות שונות פתגמים המביעים אותו רעיון, אבל על פי האופי, התרבות והנוף השונים. אלה הם הפתגמים המקבילים, והדוגמאות לכך רבות.

הביטוי "מכר קרח לאסקימוסים", כלומר, שכנע את זולתו לרכוש משהו שיש לזולת בשפע, מקורו באנגלית האמריקנית, כהמחשה לכושר השיווק של סוחר ערמומי. הרעיון חוזר בגרסאות שונות. הערבים אומרים "מכר גללי גמל לבדואי". הבריטים אומרים: "נשא פחם לניוקסל", עיר כורי הפחם. בערבית אומרים גם: "בּא למכור מים בשכונת השואבים". יהודי טוניסיה ולוב מדברים על מי ש"מוכר רוח לספינות". בלדינו מציעים: "אל תמכור דלעת למוכר הדלועים", ובתאילנד מלגלגים על מי ש"מביא אגוזי קוקוס ליער עצי קוקוס". יש גם גרסה במדרש בראשית רבה: "תבן לעפריים אתה מכניס, קדרים בכפר חנינא, גזזין בדמשק, חרשין במצרים באתר דחרשין חרישין". בכל אלה ניכרת השפעה של התרבות הקלסית: "מי זה הכניס לאתונה ינשוף?", שואל אריסטופנס, והורציוס ממליץ: "ליער אל תביא עצים".

הפתגם "טוב ציפור אחת ביד משתיים על העץ" מציע לנו לקחת מה שניתן לנו במקום לחלום על מה שאינו בהישג יד. המדרש אומר בארמית: "טוב ציפור אחת כפותה ממאה פורחות", ויש פתגם דומה באנגלית. ביידיש אומרים: "טובה פרה אחת ברפת מעשר בשדה". בגרמנית: "דרור ביד טוב מיונה על הגג". פתגם כורדי אומר: "טובה ביצה היום מתרנגולת מחר", והרשימה חלקית.

הסלנג הישראלי אימץ פתגם ערבי: "יוֹם עַסַל יוֹם בַּסַל", יום דבש ויום בצל, היינו, חיי האדם נעים באופן מחזורי משמחה והצלחה לעצב וכישלון. יהודה הלוי העניק פתגם מקביל בפיוט סליחות: "פעם בפתח תקווה ופעם בעמק עכור".

בחוכמת הפתגם מספרים לנו שלאדם נצרך "טוב לתת חכה מאשר דג", דבר-מה שיאפשר לו להתפרנס במקום להעניק לו נדבה מזדמנת. מקור הניב בפתגם סיני שיש מייחסים אותו לקונפוציוס: "תן לאדם דג ואתה מזין אותו ליום; למד אותו לדוג, ואתה מזין אותו לכל חייו". רעיון דומה מוצג במרכז לחינוך מיוחד בהונולולו שבהוואי: "אם אתה נותן לאדם לחם אתה מפרנס אותו לשנה, אם אתה מלמדו לשתול, אתה מפרנסו לתמיד".

הפתגם "עם זה [רעיון ללא תוצר, עבודה ללא שכר הולם וכו'] לא הולכים למכולת" – פתגם גרמני מביע רעיון דומה: "עם 'תודה רבה' אין מוסיפים שמן למרק".

פתגם ידוע מדבר על מי ש"מחלקים את עור הדוב לפני שניצוד", כלומר, מתכננים איך להשתמש בדבר מה שעדיין לא השיגו. לפתגם מקבילות זהות כמעט באנגלית, גרמנית, צרפתית וברוסית – המקור במשלי לה פונטיין. יהודי עיראק אומרים: "אל תתמקח על הדגים בעודם במים". יהודי מרוקו מלגלגים על הדייג: "הדג בים, ובעליו מבקש את המחיר". וללדינו מבחר פתגמי ג'וחא, שוטה הכפר: "ג'וחה לפני שהתחתן הזמין את העריסה".

פתגם ידוע אומר: "מי שהולך לישון עם כלבים, קם עם קרציות". הפתגם מתייחס למי שחובר לאנשים מושחתים או עבריינים, מופיע בשפות שונות, ומקורו בלטינית. יש מקבילות. במרוקאית יהודית אומרים: "הלן בביוב ישכים כבן צפרדע", וההודים: "מי שמתחבר עם החמור, שלא יצפה לשום דבר מלבד בעיטות".

הפתגם "התפוח לא נופל רחוק מן העץ" הוא רב תרבותי ומופיע בשפות שונות, יידיש, אנגלית, טורקית ורוסית. ברוסית אומרים גם: "כמו השורש כך גם הנבט", בספרדית: "בנו של החתול – תופס עכברים", ויהודי מרוקו מעדיפים קצת מוזיקה: "מי שאימו חליל ואביו חצוצרה, יהיה מתופף".

"ברומא התנהג כרומאי" אומרים בשפות רבות בעקבות פתגם לטיני, כלומר, עליך להסתגל למנהגי המקום שאליו הגעת. במדרש אומרים בארמית: "אזלת לקרתא, הלך בנימוסיה" – באת לעיר, נהג כמנהגה. פתגם תאילנדי מציע: "כשאתה נכנס לעיר שבה קורצים, קרוץ גם אתה", וברוסית: "בארץ שאליה תגיע, חבוש את הכובע של אנשיה".

הביטוי "מדברים על החמור והוא מופיע" מתאים למצבים רבים, המקור בגרמנית. באנגלית אומרים: "מדברים על השֵד, והוא כמובן יופיע", ואילו בערבית: "דבר על החתול, ויבוא מקפץ".

"עשה מזבוב פיל" מתייחס למי שעורר מהומה והתרגשות סביב עניין פעוט. זהו תרגום של ביטוי ביידיש. בגרמנית הניב קרוב: "לעשות מיתוש פיל", וכן בצרפתית. בלדינו החיות מתחלפות: "לעשות מפרעוש גמל". בערבית הדימוי קולינרי: "עשה מגרגיר אחד קוּבֶּה". בגרמנית מוסיפים: "עשה מתל החפרפרת כיפה של מסגד", ויש גם לטינית: "לעשות מביב שופכין מבצר".

"מה מבין חמור במרק פירות", מתריסים אצלנו כלפי מי שמפגין מומחיות ללא כיסוי. "הוא מבין בזה כמו חזיר בתפוזים" אומרים ברוסית, ובלדינו: "מה מבין חמור באגוזי מוסקט?" יהודי הולנד אומרים: "מה מבין האיכר בזעפרן?".

פתגמי בטלנים נפוצים בשפות שונות, כמו שאומרים הישראלים: "העבודה היא לא ארנבת, היא לא תברח, אפשר לשבת". ברוסית הפתגם דומה: "העבודה אינה זאב, לא תברח ליער", וביידיש החיה מתחלפת: "תפילת מנחה אינה עז, היא לא תברח".

"נתנו לו אצבע, ביקש את כל היד", אומרים הישראלים, המקור ביידיש. בלדינו מרחיבים: "נותנים לו את היד, מכניס גם את הרגל", וכך הרוסים: "תן לו עד גובה הציפורן, יבקש עד המרפק". האנגלים אומרים: "תן לו אינטש וירצה מייל".

"לא נותנים לחתול לשמור על השמנת", קובע הפתגם. גרסה קרובה של יהודי תימן: "אין שמים חתול שומר על ריאה". הפרסים ממליצים: "לא לתת לחתול לשמור על הבשר". באנגלית מרחיקים עדות ומלינים על זה ש"נתן לדראקולה לנהל בנק דם", וביידיש קובעים: "לרווק אסור להיות שדכן". הרוסים אומרים בפשטות: "הזאב אינו רועה צאן, והחזיר אינו גנן".

"חמור נשאר חמור", כלומר, אדם אינו יכול לשנות את מזגו הרע או את טיפשותו, ובהרחבה בערבית: "חמור נשאר חמור גם בחוות סוסים". בגרמנית אומרים: "איכר נשאר איכר", ברוסית:  "הקוף גם ללא הזנב נשאר קוף", וביידיש מכים על הברזל החם: "בהמה נשארת בהמה".

"דיה לצרה בשעתה" אומרים במסכת אבות. מן האנגלים ירשנו את הביטוי "כשנגיע לגשר – נעבור אותו". הערבים אומרים: "כשיגיע התינוק נתפלל לנביא מוחמד", והרוסים צנועים: "אם לא מטפטף עלינו – יש לנו זמן להמתין".

פתגמים היוצאים נגד ניהול דו-ראשי מופיעים בכמה שפות. בערבית: "שני ראיסים בספינה, מובטחני שתטבע". ברוסית: "הם שני מצביאים על אותה עגלה מקרטעת", ובאנגלית יודעים: "יותר מדי טבחים מקדיחים את התבשיל".

הנביא ישעיהו הוא מקור הניב "מן הפח אל הפחת". הרעיון אוניברסלי. ברוסית נאמר: "בזמן שברח מהזאב נתקל בדב". יהודי עירק: "פחד השועל חלף, קפץ עלינו רוגזו של הזאב", יהודי מרוקו: "ברחתי מן הטיפה, נתפסתי בביוב", וביידיש מספרים: "כשבורחים מן האש, פוגעים במים".

פתגמים רבים וסיפורי עם פונים אל המאמינים בכוח עליון, וממליצים להם לסמוך קודם כול על עצמם, כנאמר בתלמוד הירושלמי: "אין סומכין על הנס". הרוסים מסכימים: "על האלהים סמוך, אך אל החוף תחתור בכוחות עצמך". אמרה מוסלמית סוּפית מציעה: "בטח באל, אבל קודם תקשור את הגמל".

ולסיום, מה אומרים קטני האמונה על חזון כלשהו הנראה בלתי מציאותי? כל אומה והאסוציאציה שלה. המוּכּר מכולם הוא הביטוי "כשיצמחו שערות על כף ידי", אותו ירשנו מיידיש, אבל יש לו מקבילה או מקור מוקדם בתלמוד הירושלמי: "יעלו עשבים בלחייך, ועדיין בן דויד לא יבוא". הרוסים אומרים: "כאשר הסרטן ישרוק, גם הדג ישיר". האנגלים: "כשחזירים יוכלו לעוף", הצרפתים: "כשלתרנגולות יהיו שיניים", והספרדים: "כשצפרדעים יגדלו שיער".

Read Full Post »

מאז ראשית הציונות ולאורך חיי המדינה זכו ילדים רבים לשמות שניתנו בעקבות אירועים היסטוריים. יגאל נולד בכפר ויתקין בשנת 1899 כי הוריו קיוו ששמו "יעזור לגאול את יהודי רוסיה מן הפרעות". ביבנאל נולדו באותו שבוע תקוה וגאולה, שמות שפתחו שושלת של תקוות וגאולות. ב־1904, לאחר שנפטר בנימין זאב הרצל, נקראו רוב ילדי יבנאל מתתיהו הרצל. השם הרצל נפוץ גם ביהדות עירק, לצד בלפור וויצמן.

אליעזר בן יהודה רצה לקרוא לבנו עֵבֶר לכבודה של העברית, אך המוהל סירב מסיבה השמורה לדמיון הקוראים. הסופר יהודה בורלא קרא לבנו עודד, כהבעת עידוד על חרדות מלחמת העולם הראשונה. אריה ליב כץ קרא לבתו צופיה בעקבות פתיחת האוניברסיטה בהר הצופים. ארתור רופין, גואל אדמות הכרמל, קרא לבתו כרמלה. ילד ירושלמי יליד 1944 זכה לשם אגא, ראשי תיבות: "איתך, גולה, אנחנו". קצין החינוך של הפלמ״ח בני מהרשק קרא לבתו מֶרי. הוא ביקש לקרוא לבנו נֶסֶל, ראשי תיבות של "נגד ספר לבן", ולבתו עֲלינה רצה לקרוא סטרומה, על שם אוניית המעפילים שהוטבעה. אשתו הטילה וטו על שני השמות.

ילדים רבים נקראו על שמות יישובים שיסדו הוריהם. אביגדור הורביץ היה הילד הראשון בגדרה – אבי־גדרה. הילד הראשון של רחובות נקרא רחביה. הבן הראשון שנולד במושבה מוצא נקרא אמוץ. בתו של מייסד אחוזת בית, היא תל אביב, עקיבא וייס, נקראה אחוזבת, בעוד חיים פסמניק קרא לבתו תל אביבה. כמה עשורים מאוחר יותר קרא ראש עיריית תל אביב ישראל רוקח לבתו עירי. הבן הראשון בהיאחזות הנחל הראשונה, נחל עוז, נקרא נחליאל, ואילו הילד הראשון של קיבוץ אורים בנגב המערבי נקרא בשם אורי.

פה ושם צצו שמות בעקבות אירועים אזרחיים. ילדה זכתה לשם נֶפטה בעקבות גילוי הנפט בחלץ. ילדה ממושב אחיקם נקראה אֶגְדָה כי נולדה באוטובוס אגד, בעוד הילדה דפית נולדה באוטובוס מסוג דאף. החבר דוד אבישי האמין באחדות לאומית. הוא קרא לבנו גחל על שם גוש חירות ליברלים, ולבתו מערכה, כי נולדה ביום הקמת המערך.

קבוצה של שמות נקראו בעקבות אישים מרכזיים. אפשר למצוא על שם בן גוריון את דוד לבת (!), וגוריון לבן. לאחר שמשה פרש במחאה מן הממשלה בחרו הורים לקרוא לבנם שרת, ולילד אחר לבון. הילדה סטָלינה נולדה בשנת פטירתו של מנהיג ברית המועצות יוסף סטלין, והילד רוטשילד נולד ב־1971, בעקבות הסרט הפופולרי "כנר על הגג" והשיר "לו הייתי רוטשילד".

ילדים רבים נקראו על שם יישובים הקשורים לאירוע לאומי. אילתה, עציון ונגבה נקראו כך בעקבות מלחמת השחרור, בנות בשם עזה בעקבות מבצע קדש, חברון וירושלמית אחרי מלחמת ששת הימים. הילדה פטרה הנציחה את מסעות הצעירים לפטרה. דימונה נולדה אחרי הקמת העיר, ועוד אחת בעקבות הקמת הכור הגרעיני. כשנסגרו מיצרי טיראן ב־1967 התנחשל גל שמות כמו טירן, טיראנה, טירנית, וגם תירן ותירנה. הילדה טאבה נקרא כך בעקבות פיצוץ מלון טאבה, אחרת סביב הסכסוך הישראלי־מצרי על אזור טאבה.

הצבא העברי העניק השראה לשמות נדירים. צהל וצהלי פרחו בין מבצע קדש למלחמת ההתשה, ניצחון וניצחונה בעקבות מלחמת ששת הימים. דולפין נקראה על שם צוללת חדשה, והילד דקר הנציח את הצוללת הטבועה דקר. גולני הקטן נולד אחרי כיבוש החרמון. היו גם שמות לאומיים כלליים כמו ארצי לבנים ולבנות, עשורה שנולדה בחג העשור, כותל בששת הימים. מאיה, במספרים רבים, נולדה באחד במאי, ואחר כך בעקבות מלחמת יום הכיפורים. איה היא ארץ ישראל העובדת, ואחר כך ארץ ישראל השלמה. אחרי רצח רבין נקראו בנות בשם אחווה. השם אלישיב פרח בעקבות העלייה ההמונית מברית המועצות. בנות שנולדו ביום הזיכרון נקראו רעות, ובנים שנולדו ביום השואה – עמיעד.

בעקבות מבצע אנטבה נקראו ילדים רבים בשם יונתן, ואפילו ילד בשם דן שומרון. לאחר צוק איתן נולד גל שמות שניתנו לתינוקות על שם בניה שראל, שנפל במבצע צוק איתן, וגל חדש של ילדים בשם איתן. ואילו טבח שבעה באוקטובר החזיר לרשימת השמות המובילים שמות רבים על שם הקיבוצים שנפגעו, ובראשם בארי ועוז.

העולם הדתי והחרדי מהווה קטגוריה נפרדת בתחום השמות, ובה כצפוי נתח משמעותי של שמות מקראיים. רובם מסורתיים, אך גם כאן חוגגים היצירתיות והחידוש בשמות המזוהים עם המגזר הדתי כמו נריה, מתנאל, אליסף ואליאב. לצד שמות האבות אפשר למצוא גם בין ילדי החרדים שמות מודרניים יותר כמו יהונתן, חנוך, ישראל, אפרים ומיכאל. לרוב הבנות החרדיות שמות הלקוחים מהתנ״ך. בראשם רחל, ואחריו חנה, רבקה ושרה. יש גם שמות מימי הביניים, חיה ונחמה וטובה, ושמות ביידיש, גיטל, שיינה וגולדה, הלא הן טובה, יפה וזהבה.

בין החרדים, קריאת ילד על שם סבא, סבתא או אדמו״ר היא דרך המלך. בגן הילדים בכפר חב״ד נקראות למעלה ממחצית הבנות חיה מושקא, על שם אשתו של הרבי מלובביץ', והבנים מנחם מנדל, ולכולם אותו כינוי: מנדי. מספרים שבבית כנסת של חסידות גור נכנס יהודי, עומד באמצע בית הכנסת וקורא, "איצ׳ה מאיר", וחצי בית הכנסת מסתובב. חוזר היהודי וקורא "אברום־מרדכי", מסתובב החצי השני. נראה שתופעת השם המשותף לציבור שלם איננה רק חב״דית.

בחסידויות שונות מעדיפים שמות של רבנים ואדמו״רים חשובים אחרי מותם על פני הסבא או הסבתא. בין חסידי ברסלב שולט בכיפה נחמן. בשושלת אבו חצירא לא נהוג לקרוא לילדים על שם האב והסב, ודאי לא בחייו, בעוד בשושלת עובדיה יוסף נהוג לקרוא לילדים על שם הסב גם בעודו בחיים, ולכן מתרוצצות שם בנות רבות ששמן מרגלית ולצידן בנים רבים ששמם עובדיה. בין הליטאים, רבים נקראים ישעיהו, על שם החזון איש.

מסתבר שבעשורים הראשונים למדינה הייתה בושה מסוימת של הציבור החרדי הירושלמי ביחס לשמות שנתן. השם זלמן נשמע רע, והשיר "זלמן יש לו מכנסיים" הוסיף שמן למדורה. אלתר, שפירושו אדם זקן, נתפס על־ידי החילונים כשם מעליב לילד, ואצל החרדים כסגולה לאריכות ימים. כך נקרא ילד מסכן אחד ששם משפחתו יכנעס, ושמו המלא בישראל "אלתר יכנעס", כלומר, זקנות רכלניות.

בקרב הדתיים הספרדיים תמונת השמות שונה. מול השמרנות החרדית האשכנזית מגלה הקהל החרדי המזרחי יצירתיות וחדשנות ונטייה לישראליות. בגן ילדים מטעם ש״ס אפשר למצוא את אלחנן ואסף, יהונתן ורועי ושמות מודרניים ממש: שירן, מעין, שיראל, אפיק, אוראל ועוד. כמעט למחצית מבנות הגן שמות מודרניים: אורית, מוריה, שרית, הילה, הדס, בר, לינוי, ואפילו תעיר.

Read Full Post »

דומה שאין בעולם חברה שיש בה מאגר עשיר ומגוון של שמות כמו החברה הישראלית, ולא רק ביחס למספר התושבים. כך בתחום שמות המשפחה, שעליו נכתבו רשומות קודמות, וכך גם בתחום השמות הפרטיים. בעוד שמות המשפחה מספרים את מורשת המשפחה, וחוזרים לעיתים לגלות ספרד או לאבות קדמונים במרוקו, השמות הפרטיים מספרים על העולם שמייעדים ההורים לילדיהם, ועל עולם הערכים שלהם.

מגוון השמות הפרטיים נע במעין קשת. בצידה האחד שמות מן המקורות, בצידה האחר שמות מן העולם הרחב, ובמרכז מה שאפשר לקרוא לו 'שמות ישראליים', שמות עבריים מודרניים. יש גם שמות מיוחדים לעדות שונות שעליהן נכתבה רשומה קודמת, שמות שנולדו בעקבות מלחמות ואירועים בתולדות המדינה, ושמות המיוחדים למגזר החרדי והציוני־דתי. על שתי הקבוצות האלה – ברשומה הבאה. יצוין שמדובר בשמות החברה היהודית. השמות בין הערבים והדרוזים שונים ועליהם ייכתב בנפרד.

בקוטב המקורות התמונה עשויה להפתיע. התנ"ך מככב. לפחות בשמו של כל ילד שני במדינת ישראל יש שם שהוא דמות תנ"כית. אלא שהשמות המקראיים עברו גלגול. בניהם של דור המייסדים, רובם מהגרים, נקראו בשמות שאפשר לקרוא להם 'הדרג הראשון': האבות אברהם, יצחק ויעקב, גדולי האומה משה ויוסף, המלכים הבכירים דוד ושלמה. לבניהם הם חיפשו שמות שלא ייקשרו לשמות גלותיים. בשנות הארבעים והחמישים כיכבו באוצר השמות בני יעקב כמו ראובן, דן וגד, נביאי תרי־עשר כמו מיכה ונחום, שופטים ומלכים כמו אהוד, יורם וגדעון, וגם שמות נפוצים פחות כמו יהויקים ורחבעם, מלאכי וצפניה, ואפילו אבישלום, ברכיה, והצמד אלדד ומידד. ואם נשוב לראשית העלייה הציונית, המורה דוד יודלביץ מראשון לציון קרא לבניו בשמות תנ״כיים נדירים: יפת, ישבעם, עמוס, חובב, חירם, שם, חשובה ויושבעת.  

החבורה הזאת נעלמה כלעומת שבאה, והורי ישראל, רובם כבר צברים, גילו מאגר חדש של שמות תנ״כיים: קציני צבא של המלך דוד כמו איתי ואוריה, בניו של אהרן הכהן נדב ואיתמר. שני שמות מקראיים נפוצים הם יונתן ודניאל, הם שורדים דור אחר דור ועולים במגמות החדשות של השמות כשמגמות אחרות מתיישנות.

בין הבנות יש פחות שמות מקראיים, שכן התנ"ך לא הרבה בשמות נשים. מתוך כ־1700 שמות פרטיים בתנ"ך, רק שבעה אחוזים הם שמות נשים. חלק משמות הנשים האלה מרתיעים כמו עֶגלה ומחלה, וכמה ילדות זכו לשם חולדה על שם הנביאה הקדומה. שמות כמו שרה, רבקה, לאה, אסתר ודבורה נתפסו כשמות ארכאיים. לעומתן נכנסו לסבב והופיעו לאורך כל השנים שמות כמו דינה, נעמי, יעל, תמר, ובראש כולן נועה. השמות מיכל, מרב ורות הובילו בראשית המדינה אבל זוהרם הועם. ברשימת השמות הלא נפוצים מופיעים אביגיל, חווה, חמוטל, קציעה ופועה.

האם לשון חז"ל תרמה אף היא למאגר? כן, אבל במשורה. מאיר, גיורא, בן ציון, הלל ושמאי, שרגא ויוחאי, והשם היווני אלכסנדר. בין הבנות אפשר למצוא את ברוריה וגם את שלומציון, ביתו של עמוס קינן. בימי הביניים נכנסו למשחק שמות בעלי חיים, אולי בהשפעה לועזית, וביניהם אריה, דב, צבי ואחרים.

השמות הישראליים החלו לצוץ בשנות הארבעים והפכו בשנות המדינה למגמה המרכזית. אלה היו שמות קצרים, מצלצלים, בשלוש קטגוריות. כוח וביטחון, בשמות כמו ברק, איתן, עוז ואייל, שמות של טבע ונוף, כמו טל ועמק, ניר וגיא, אלון ואורן, ושמות המבטאים שמחה: רון, גיל, רינה ועוד. בין הבנות זכו לעדנה רקפת, כלנית, דליה, נורית, עירית ועוד. השמות הלכו והתקצרו והפכו חד־הברתיים. גד, דן ורות  מן המקורות היו שמות קצרים נדירים, ועתה הצטרפו אליהם און, בן, הוד, חן, צוף, צור, רם ואחרים. בשנות השבעים נכנסו גם הבנות לקבוצת השמות החד־הברתיים, כשהשם המוביל הוא חן. בשנות התשעים נוספו לרשימת השמות השכיחים לבנות שמות כמו אור, בר, גל, לי, נוי, ועוד.

השמות הקצרים מתלכדים עם מגמה מקבילה שהלכה והתעצמה ונמשכת עד היום: שמות המתאימים לבנים ולבנות, שמות יוניסקס. רובם הם שמות בנים שאומצו מאוחר יותר כשמות בנות. זה התחיל כבר בשמות קלסיים כמו עמית, גל ושרון, והתרחב. רשימה חלקית: רותם, סתיו, ים, לי, אדר, שקד, מעין, שנהב, לידור, נוי. הקורבן לתהליכים האלה היא סיומת הנקבה   -ָה. לא עוד דליה, רינה, גילה, אילנה ודניאלה. פיצוי חלקי התקיים בהפיכה שמות בסיומת הזאת לסיומת -ית. אילנה הייתה לאילנית, דליה לדלית, שרה לשרית וגילה לגילית.

שנות השמונים מספרים על פריצת המגמה ההולכת ומתעצמת עד היום: שמות גלובליים. השמות הקצרים שביטאו התרחקות מן המסורת, חברו למגמה הזאת. רוב השמות האלה היו בעיקר שמות עבריים הקרובים לשם לועזי מקובל. בראש קרן, נטע־לי, אלינור ואינפלציה של 'שרון'.  הבנים – בן ותום. תום הוא שם עברי תמים, ושם לועזי נפוץ, קיצור של 'תומס'. עם הזמן החיבור לשם עברי התרופף. בנים החלו להיקרא שון, רוי ועוד. העשור השלישי של המאה ה־21 כבר מציף את שוק השמות בשמות שאין להם רמז לצליל עברי: לוקה, לאו, דילן ועוד רבים. בשמות הבנות נפוץ בשנות התשעים השם גאיה בעקבות להקת פופ בשם הזה. לשם גם צליל ישראלי, הנקבה של גיא. לצידה אפשר למצוא את לין, אלינור, קורין, קרין, אנלי, מאי, אנה, זואי, קאיה ואפילו קָדֶן, קימברלי וקלואי.

ולסיום, תעלומה ופתרונה. בעשורים קודמים נפוצה אגדה על ילדה מסתורית ששמה "אוחזת ענף עץ השקד". מקור השם הוא בשיר של יצחק שלו, אביו של מאיר שלו, אבל האם מדובר בילדה אמיתית? מסתבר שכן. בשנת 1976 הכינה ד"ר עידית גיל בימי נעוריה ככתבת במעריב לנוער כתבה על שמות מוזרים בישראל. בין היתר היא ביקרה בביתה של משפחה שלבנותיה שמות מיוחדים: משפחת אלעמי. היא שוחחה עם הבת הבכורה במשפחה, ניצת הדס. בת נוספת במשפחה היא שִלְהָב. במהלך השיחה סיפרה אם המשפחה שלבת אחרת במשפחה קוראים "אוחזת ענף עץ השקד", והיא נקראה כשם חיבה "צמרת". מיהי אותה ילדה? שמה הרשמי בישראל היום צמרת. במשפחה מכחישים שזה היה שמה של הילדה שבגרה מאז. האגדה בעינה נשארת, וכמו לכל אגדה, גם לה יש אחיזה כלשהי במציאות.

בטור הבא: שמות פרטיים בחברה הדתית ובעקבות אירועים בהיסטוריה של היישוב והמדינה

Read Full Post »

חמשת החושים הם החלון שיש לנו לעולם. כמו איברי הגוף, גם הם מספרים סיפור רחב יותר באמצעות השפה, ומשמשים לדימויים רבים. יש לנו חמישה חושים, אבל השפה מגלה שיש לנו הרבה יותר. לאחדים יש 'חוש הומור' מפותח, זריזי הידיים מתגאים ב'חוש טכני', הנבונים ב'חוש מידה', ולרואי נסתרות מיוחס 'חוש שישי'. ומי שחווה תחושת אושר והתעלות מצוי ב'שיכרון חושים'.

הביטוי 'חמשת החושים', והשימוש במילה 'חוש' במשמעות הזו, מופיע לראשונה אצל סעדיה גאון. הפועל 'לחוש', שפירושו בדרך כלל 'למהר', מופיע פעם אחת בתנ"ך במשמעות להרגיש, בספר קהלת (ב' כ"ה): "כִּי מִי יֹאכַל וּמִי יָחוּשׁ חוּץ מִמֶּנִּי". הקשר הזה בין 'לחוש' לבין 'להרגיש' מלווה את השפה מאז. למילה 'רֶגֶש' הופעה בודדת בתנ"ך, בספר תהלים (נ"ה ט"ו): "אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד, בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָֽגֶשׁ". כאן מדובר בדיבור בקול רם, ברעש והמולה, כמו בפסוק אחר בתהלים (ב' א'): "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם, וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ־רִיק". במסכת שבת כבר נכתב: "אין השוטה נפגע, ואין בשר המת מרגיש באזמל". משמעות 'רגש' התרחבה מקול רעש, הפונה אל חוש השמיעה, אל חוש המישוש. בימי הביניים זכתה המילה רגש למשמעות 'חוש', בביטוי 'חמשת הרְגָשִים' של יהודה הלוי ואחרים. נראה כי המרחק בין חושים לרגשות אינו רב כל-כך, ועל כך מעידה גם האנגלית, שבה to feel פירושו גם להרגיש בחוש פיזי, וגם לחוות רגש פנימי.

בדרך כלל 'לחוש' מתייחס לחוש המישוש, ומכאן גם שם התואר 'מוחשי'. גם השימוש בפועל קושר בינו לבין הרגשות, אנחנו "חשים בסכנה מתקרבת", ואכן יש קושרים בין הפועל לחוש לבין 'לחשוש'. בסלנג העכשווי אומרים על המתנשא "מה אתה חש?!", קיצור של "מה אתה חש את עצמך מעלינו". הפועל הקרוב ל'לחוש' הוא 'לגעת'. כשנוגעים במשהו ממששים אותו, אבל גם כאן המעבר לתחום הרגש טבעי. ירמיהו מקונן: "זֹאת רָעָתֵךְ כִּי מָר, כִּי נָגַע עַד לִבֵּךְ" (ירמיהו ד', י"ח). מי שמתייחס לנושא כאוב או למצוקה נסתרת "נוגע בנקודה רגישה", או "בעצב רגיש". לעיתים הנגיעה היא פשוט קשר בין עניינים: "מה זה נוגע לי", בנוגע ל…".

חוש הראייה נחשב לחוש החשוב מכולם, ואובדנו מאיים יותר מאובדן השמיעה, הטעם או הריח. חוש הראייה מאפשר לנו לחוות את מה שמסביבנו. כבר בימי הקדמונים הראייה הפכה דימוי לתבונה, כפי שהעיניים נחשבות ל'ראי נפש'. לא במקרה 'פיכח', מי שאינו עיוור, היא מילה קרובה בכל היבט ל'פיקח', אדם חכם המתמצא בהוויית העולם. בשאלה הפשוטה "אתה רואה?!", הכוונה היא "אתה מבין?!" במשנה מסבירים לנו בפתגם המפורסם כי "איזהו חכם? הרואה את הנולד", ואכן 'רואה' הוא שם נרדף לנביא, מי שמזהה תהליכים עתידיים. מכאן גם הניב המתורגם "רואה בעיני רוחו". את הביטוי באיוב (ג', ט"ז) "כְּעֹלְלִים לֹא רָאוּ אוֹר" רש"י מפרש: "לא ראו חוכמה". במאה ה-18 הביטוי הצטמצם לעולם הדפוס והפרסום, אבל המאה העשרים עוסקת במי ש"ראה את האור", הגיע לתובנה על מהות הקיום. מכאן גם 'מואר' בהוראת מי שחווה תובנה קוסמית, או 'הארה'.

חוש הראייה הוא אמצעי לפרש את המציאות. האופטימיסט רואה באור ורוד או במשקפיים ורודים, הפסימיסט 'רואה שחורות' ותמיד 'ראה את חצי הכוס הריקה'. הרואה בטוב או הרואה חיים, אומר קהלת, חי את החיים הטובים, ומי שעובד קשה, מספר לנו התלמוד, "רואה ברכה בעמלו". ולכל אלה קדם על פי ספר בראשית אלוהים בכבודו ובעצמו, כאשר אחרי כל יום שברא נאמר "וירא אלוהים כי טוב". ומה שטוב ונכון הוא פשוט 'ראוי'.

לפועל לראות כמה פעלים נרדפים: לחזות, לצפות, להסתכל ולהתבונן. כל אלה מתרחבים לתחום החוכמה, ההבנה וצפיית פני עתיד. החוזה הוא נביא, מן התנ"ך ועד לחוזה המדינה, ויש לו 'חזון', כנאמר במשלי (כ"ט, י"ח) "באין חזון ייפָּרע עם". 'חזון נפרץ' הוא תופעה רחבת היקף, 'חזות קשה' היא מצב חמור וצופן סכנות, ו'חזיון תעתועים' הוא אשליה מסוכנת, דמיון שווא.

אירועי שבעה באוקטובר הביאו לקדמת הבמה את 'התצפיתניות'. 'תצפיתן' נחשבת בצבא למילה משנית למונח הרשמי 'צופה'. 'צופה' הוא התצפיתן המקראי. התצפיתן הראשון הוא "הנער הצופה" בסיפור אמנון ותמר. מפעולתו של הצופה התרחבה ה'ציפייה'. המבט אל העתיד המצפה לימים טובים. במקרה של 'התבונן' ו'הסתכל' התהליך הפוך, מן החוכמה אל הראייה. התבונן פירושו הביט אל הדברים תוך מחשבה ותבונה. הסתכל, המתייחס ל'שכל', פירושו הביט בדברים בחוכמה, הבין מה שהוא רואה.

חוש השמיעה התרחב לשני כיוונים. הבולט והקדום בהם הוא הציות. בספר דברים (כ"ז ט') נאמר: "הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם". 'להסכית' הוליד את המגמה הנפוצה היום של ההסכתים, הפודקאסטים. שני פסוקי שמיעה במשמעות ציות הם מאושיות הדת היהודית. כך אומר משה רבנו: "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כ"ד, ז'). חז"לינו תוהים: "לפי שהקדימו בתחילה עשייה אמר להן משה, וכי אפשר לעשייה בלא שמיעה? שמיעה מביאה לידי עשייה! חזרו ואמרו: נעשה ונשמע, נעשה מה שנשמע". והכול מוביל אל תפילת "שמע ישראל" שמקורה בספר דברים (ו', ד'): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהֵינוּ, ה' אֶחָד".'מצווה שִמעית' במקורות היא מצווה שהגיונה אינו ברור, ויש לקיימה מתוך עצם האמונה, כגון מצוות פרה אדומה והאיסור על שעטנז, בניגוד ל'מצווה שכלית'.

כוונת הציות הולידה את המילה 'משמעת', כלומר, שמיעת הוראה או פקודה מחייבת לבצע אותה. היא חלה על כל תחומי החיים: משמעת אש בצבא, משמעת קואליציונית בפוליטיקה, משמעת מים במסעות ומשמעת עצמית בפסיכולוגיה.

הכיוון השני הוא פשר הדברים, המתגלם במילה 'משמעות'. כאן יש לארמית תפקיד מרכזי בשאלות הפלפול 'מאי משמע?', או 'מאי קא משמע לן?' – מה זה משמיע לנו. רש"י טבע את הביטוי 'פשוטו כמשמעו': מה שנאמר הוא הדבר, אין משמעות נסתרת. ומכאן גם תשובה האהובה על פוליטיקאים ועיתונאים: "חד-משמעי", ובקיצור, חַדְמָשׁ. דו-משמעות היא עניין לפילוסופים, או לפלפול תלמודי בביטוי הארמי 'תרתי משמע'.

ולא נותר אלא לחזור ולשאול את שאלת הפגישה הקלישאית מעולם: "מה נשמע?", המקור ביידיש: וואָס הערט זיך? וחסידי ברסלב מרחיבים: "מה נשמע בעולמות?".

חוש הריח זוכה אצל בני האדם להערכת חסר. לא בצדק. הריח מעניק חוויה חושית ייחודית. יש לו גם הרחבה במשמעות קליטה של התרחשויות לפני שנחשפו לעין כול, כישורים נדרשים אצל עיתונאים, בלשים ומקצועות נוספים. בכדורגל מחפשים חלוץ 'מריח שערים', והחשדן מטבעו 'מריח צרות'.

אברהם שלונסקי חרז את הפתגם הידוע "על טעם וריח אין להתווכח" המוליך אל הלטינית. גם על הפתגם הזה נוטים להתווכח, והוא מוליך אותנו אל החוש החמישי, חוש הטעם. בענייני אוכל הוא מובן מאליו, ומי שבעקבות בעיה רפואית ניטל ממנו חוש הטעם חש שעולמו חרב עליו. התואר המרכזי והכמעט בלעדי בהתייחסות לאוכל הוא 'טעים', או שלא. ואולם, הוא התרחב לכיוונים בלתי צפויים. כבר במקרא הוא מתייחס להבנה, תפיסה חכמה ולא רק לטעמו של המזון. "נזם זהב באף חזיר" הוא דימוי ל"אישה יפה וחסרת טעם" (משלי י"א כ"ב), והביטוי המקראי 'טוב טעם' מתייחס למשמעות המורחבת.  אפשר לדבר על טעם בבגדים, טעם באומנות, ומכאן הנרדפת למילה 'לדעתי': 'לטעמי'. לאלה נוספו עם הזמן 'טעמי המקרא'. אחד מתפקידיהם היא ההטעמה, הדגשת הברה במילה. מלרע או מלעיל?

ואם לשוב אל חוש הטעם המקורי, בל נשכח את המן שנפל מן השמים שעליו נאמר כי "טַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ" (שמות ט"ז ל"א). הפייטן הספרדי יצחק נבון כתב בעקבותיו את השיר "טעם המן" המרחיב מן המזון האלוהי אל היופי והחוכמה: "גזרתך – תבנית נוגה, ריחה נֵרְד ובמוֹר סוּגה, שפתותיך ארגמן, ניבן – בינות, טעמן – מן. טעם המן, המן, המן, אם יסופר לא יאומן".

Read Full Post »

לא פעם ולא פעמיים אנחנו מסתבכים עם מילים או משפטים. משהו ברצף האותיות וההברות תוקע אותנו. את התופעה הזאת אנחנו מכנים 'שוברי שיניים' או באנגלית tongue twisters (מעוותי לשון) ובגרמנית Zungenbrecher (שוברי לשון). הקושי הזה הוליד גם משחק מקובל שבו יש להשמיע את הביטוי ברצף ובמהירות כמה פעמים.

איך נוצרים שוברי השיניים, שייקראו להלן שו"שים? בדרך כלל זה קורה כאשר יש במילים מסוימות עיצורים סמוכים שקיימת ביניהם קִרבה פונטית, ודווקא משום כך המעבר המהיר מעיצור לעיצור קשה יותר. מלכי השו"שים הם העיצורים השורקים, זסשצ, בעיקר במעבר בין ש' ימנית לש' שמאלית או ס'. במקרים אחרים אלה עיצורים זהים או הומופוניים כמו כ' רפה וח'. לעיתים מופיע מקבץ עיצורים בסדר שונה.

כמה שו"שים הפכו לנכסי צאן ברזל, ובראשם "שׂרה שׁרה שׁיר שׂמח, שׁיר שׂמח שׁרה שׂרה" עם העיצורים השורקים. כך גם ב"סשׁה שׂם שׁם שׁסק". בשו"ש הבא העיצורים מתחלפים בזיגזג: "נחש נשך נחש שנשך נחש", וכך גם "גנן גידל דגן בגן, דגן גדול גדל בגן". ב' ופ' דגושות צצות בשו"ש הידוע "בקבוק בלי פקק". כ' רפה וח': "כמה חול יכול אדם לאכול בכל ימות החול, אם בכל יום חול יכול אדם לאכול חצי קילו חול?".

השו"ש המעצבן מכולם ממוקד במפגש המסוכן בין מ' לה': "אני לא מהמתמהמהים, אני מהמתמהמהות". גם: "אני לא מהממהרים, אני מהממהרות". גם ב' מתחלפת בזיגזג עם א': "אבא לא בא באל"ף באב, אבא בא בבי"ת באב".

לא מעט חרזנים ופזמונאים יצרו שו"שים לתיאבון. חנניה רייכמן כתב: "לחדרי נכנס ננס, וגנב שם אננס. מי יודע אנה נס הננס עם אננס?". לשו"ש הזה גרסאות בוטות שבהן הופך הננס הגנב לננס האנס. ויש עוד מפרי עטו הקודח של רייכמן: "בקונצרט מר מלחי נם/ השירים קמל חינם/ סח מר מלחי:/ 'מלחינם/ במחילה, עמל חינם'". "גם למען עמיתי/ לא אמית את אמיתי!" "האח, האח! צהל האח/ נעים וחם ליד האח!".

להקת איזולירבאנד שרה: ""טאטאת את התא? – תטאטא אתה את התא!". יוני רכטר ושמוליק לוי חיברו שיר שטות שו"שי: "סרז' עשה מסאז' אצל סאשה בפסאז'". מחברי הטור הסטירי "זו ארץ זו" תרמו כמה שוברי שיניים: "איך אומרים בהולנדית: אנשי צבאנו עלו על גליל צואה בדרך לא זרועה? חוחותינו דרכו על חתכת חרא בדרך חתחתים". ואי אפשר בלי הגששים: "גרושתי הגרושה מגירושיי הראשונים עומדת להינשא עם גרושה הגרוש מגרושתי הגרושה מגירושיי השניים".

פרסומאים עושים לא פעם שימוש מתוחכם בשוברי שיניים, כשדווקא הקושי בהגייה נחשב יתרון שיווקי: "התוספת שתופסת", "יש לי חשׁק לשׁסק", וכמובן, "קוקה קולה קר כקרח".

תופעת השו"שים אינה חדשה ומוליכה אותנו עד התנ"ך. פרשן המקרא רד"ק הגדיר אותה כך: "לשון נופל על הלשון, והוא דרך צחות, כמו גד גדוד יגודנו, דן ידין עמו, ועקרון תיעקר". לצד ברכת יעקב נפתח שיר השירים במילים "שיר השירים אשר לשלמה". ישעיה מתנבא במשא דמשק: "עזובות ערי ערוער, לעדרים תהיינה" (י"ז ב), ונחום הגה את המשולש "בוקה, מבוקה ומבולקה" (ב י"א). ויש גם ארמית, במסכת אבות: "על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפייך יטופון".

אליעזר הקליר יצר פיוט שו"ש שלם ואהוב העוסק בגוי רשע: "אץ קוצץ בן קוצץ, קצוצי לקצץ,/ בדיבור מפוצץ, רצוצי לרצץ./ לץ בבוא ללוצץ, פולץ ונתלוצץ/ כעץ מחצצים לחצץ, כנץ על ציפור לנצץ". הפיוט מוליך אל התלמוד הירושלמי, מסכת יבמות, המשלים פסוק בספר מלכים א': "וישלחם המלך אסא אל בן-הדד בן-טברימון בן-חזיון מלך ארם היושב בדמשק לאמר: קוצץ בן קוצץ!" הפיוט הפך אצל שלום עליכם סימן היכר לגיבור סיפורו "הדגל", טופלה טוטוריטו, שעקב פגם בדיבור יכול היה לומר רק "אץ טוצץ בן טוצץ טצוצי לטצץ".

יש גם שו"שים בשירה העברית המודרנית, וכאן אין מדובר בשעשוע אלא ביצירת מצלול. כך בשירו של אלכסנדר פן "היה או לא היה": "לילה היה לילו, לילו היה לא לה". רחל כתבה בשירה ספיח: "שגשגנה, שגינה, שדמות הפלא/ שגשגנה, שגינה, וגמולנה חיש!" ודוד אבידן הפליא בשו"ש בשירו "תיקון חצות": "גיא גנהואמה גנהואמי/ מי יעדגן את אינמי/ מה יאנמן את עדגי ענוגי/ גיא גנלאמה גנלאמי".

כמה סופרים תרמו שו"שים מיוחדים בספרי ילדים. אברהם שלונסקי אומר ב"אני וטלי בארץ הלמה": "מזתומרת מזתומרת? מזתומרת זאת אומרת זאת אומרת". נחום גוטמן סיפר ואייר: "בארץ לובנגולו מלך זולו, אבי עם המטבולו אשר בהרי הבולוויה"

אורי סלע העניק לבוש עברי ל"שירי אמא אווזה", שירים עממיים מהפולקלור האנגלי, שבהם שוברי השיניים מצויים במקור. למשל: "שוּלה שוֹלה שבלולים בשלולית, כל שבלול ששולה שולה הוא שלה". וגם: "לגיל יגיל קנו חליל/ ולחלל החל/ עלי גבעה שם בגליל/ וגם שירי רחל". נסו לחזור במהירות על השו"ש הבא: "כשפיליפ הפיל מתפלפל על פִלפל/ ומפיל פלפילון תוך פלפול/ ואת הפלפל הוא עוד מפלפל/ בעיניו מפלבל וגופו מתפתל/ ואל פלא לאל הוא כולו מפלל/ כי הלפלף בכלל לא פילל/ שכל כך מפולפל הפלפל".

יורם טהרלב חיבר שיר-סיפור שו"שי. הוא מתחיל במילים "יש חריץ מסוכן בהור ההר/ ויש קפיץ בחריץ המסוכן בהור ההר/ ויש שפיץ על הקפיץ בחריץ המסוכן בהור ההר/ יש עציץ על השפיץ של הקפיץ בחריץ המסוכן בהור ההר/ יש חמציץ בעציץ על השפיץ של הקפיץ בחריץ המסוכן בהור ההר", וכך זה נמשך ונמשך.

עסקינן בעברית, אבל מדובר במשחק עולמי, כמה דוגמיות:

אנגלית: how can a clam cram in a clean cream can?, ונסו לחזור כמה פעמים על שמה של רשת האינטרנט: world wide web. יש גם שיר ילדים פופולרי על פטר פיפר המלקט פלפל כבוש המתחיל במילים "peter piper picked a pack of pickled peppers", ונמשך באותה רוח. המקור של פיליפ הפיל.

לטינית תורמת שו"ש: te tero roma manu nuda date tela latete. תרגום: אמחץ אותך רומא בידי החשופות! מיוחס לחניבעל.

שוודית: barbros bror badade bara i barsebäck. תרגום: אחיה של ברברה מתרחץ רק בבארסבק.

צרפתית: son chat chante sa chanson. החתול שלו שר את שירו.

פרסית: shish sikh jigar sikhi shi shezar. שישה שיפודי כבד עבור שש מטבעות כסף.

הונגרית: tertariw tetertariwen seletereterew, tetertariw betertariw bemeterteru teteratro tertariwen tereterew. תרגום: סַפָּר שואל ספר: תגיד לי, לבן של ספר קוראים גם כן ספר?

הולנדית: hotentotententententoonstelling. תערוכת אוהלים הוטנטוטיים.  

ואי אפשר בלי יידיש: "שמעון שוסטקוביץ' הוט געשיסען צוויי שיקסעס מיט איין שוס". שמעון שוסטקוביץ' הרג שתי נערות גוֹיות במכה אחת. משחק לשון קרוב ברוחו לשוברי השיניים הוא משפט שהגייה מהירה שלו יוצרת אפקט של משפט אחר: "מי תלה פה פיתה? פיתה לא תולים!" בקריאה מהירה המשפט נשמע ספרדי, אם כי אין לו משמעות בשפה זו: mita la popita. במשחקי ילדים מתבקש אחד הילדים לחזור כמה פעמים על מילה. התוצאה היא מילה או משפט אחר: "תירס-תירס" (סטירה-סטירה), וכמובן, "ינטי פרזי". וגם הפרסומאים אוהבים: "מה נחה, מה?!" (תשובה ל"אמא נחה", תשדיר פרסומת למוצר "מנה חמה"), וגם "אניטה זאת אני, תעני" (אניטה פללי בתשדיר פרסומת לשירותי טלפון).

Read Full Post »

החתול הביתי הוא אולי בעל חיים המרוכז בעצמו, אבל הוא עדיין "חיית מחמד". בני משפחתו, לעומת זאת, אינם חמודים במיוחד, ואנחנו נוטים להביט בהם דרך סורגים. מדובר בחיות טרף, שבראשן האריה, שעליו נאמר במסכת חגיגה בתלמוד "מלך שבחיות: אריה", ובגרסה נוספת: ארי, הנחשבת דווקא כצורה המקורית, ואילו אריה – הצורה המוארכת. יחד יש לשתי הגרסאות 80 הופעות במקרא, ומקבילות כמעט בכל שפה שמית.

האריה זוכה כבר במקרא לשמות נרדפים לא מעטים. 'לביא' במקרא הוא אריה בוגר, 'לביאה' מופיעה בתנ"ך פעמיים כרעייתו המסורה. 'כפיר' הוא גור אריות, אבל 'כפיר אריות' הוא דווקא אריה חזק. כמו כן מופיעים בתנ"ך ליש ושחל. אפשר להבחין בין השמות הנרדפים. אריה הוא בעל החיים המבוגר והכבד, שאינו מסוגל לצאת לציד ויש להביא לו את המזון. את המזון מביאים הכפירים, האריות הצעירים, כנאמר באיוב (ד 10–11): "שַׁאֲגַת אַרְיֵה וְקוֹל שָׁחַל, וְשִׁנֵּי כְפִירִים נִתָּֽעוּ; לַיִשׁ אֹבֵד מִבְּלִי־טָרֶף, וּבְנֵי לָבִיא יִתְפָּרָֽדוּ". השחל מתואר בפסוק זה כאריה נרגז המעורר פחד בשאגתו.

אריה הוא שם עברי נפוץ, שהחל להינתן ליהודים בימי הביניים באירופה. 'אריה' נקשר ליהודה. יהודה הוא הגיבור בבנים, והאריה, שעליו נאמר בברכת יעקב (בראשית מ"ט 9) "גור אריה יהודה", הוא הגיבור בחיות. ילדים יהודים רבים באירופה נקראו על כן אריה יהודה, יהודה אריה ועוד. בחלק מן המקרים ניתן לילד השם הלועזי המקביל לאריה: ליאו, ליאון, לייב ועוד. קיסר אתיופיה היילה סלאסי כונה "גור אריה יהודה". זאת על פי פסוק בשפת געז "ניצח אריה משבט יהודה" ("מוא אנבסה זמנגד יהודה"). המילה 'גור' נוספה בידי עיתונאים ישראלים בעקבות הצירוף המקראי. אריה אחר, אריה דרעי, נהנה מטשטוש הגבולות בין שמו הפרטי לבין האריה, ובעת מאסרו נפתחה מול בית הכלא ישיבת "שאגת אריה".

האריה מופיע בלא מעט ניבים ומטבעות לשון. ברובם באה לידי ביטוי תדמיתו המאיימת. "אַרְיֵה שָׁאַג מִי לֹא יִירָא", אומר עמוס (ג 8), "אֲדֹנָי ה' דִּבֶּר מִי לֹא יִנָּבֵא". דניאל הושלך כזכור לגוב האריות, בתיאור בשפה הארמית, ומכאן הניב המתייחס למי שהוטל לסיטואציה מסוכנת בין אנשים רבי עוצמה. הניב תורגם ומופיע בכמה משפות אירופה. גם הניב 'נלחם כמו אריה' נפוץ בכמה שפות. במדרש איכה רבה נכתב: "מבשן אשיב: מבין שיני אריות אשיב". משורר ההשכלה י"ל גורדון שאב מכאן את הכותרת לפואמה "בין שיני אריות". הגולנצ'יקים קוראים "אריות! מי אלופים מי?" גלגול מחמיא פחות הוא בחיל הים. 'אריה' הוא כינוי לחייל הלוקה במחלת ים ומקיא בתוך דלי, מפני שהוא "שואג בתוך הדלי".

לצד זה האריה הוא דימוי למנהיג. על כך נאמר במסכת אבות: הֱיה זנב לאריות ולא ראש לשועלים, מוטב להתחבר למנהיג האמיתי ולא להנהיג חבורת נוכלים. מסכת שבת בתלמוד הביאה לנו את הביטוי "הארי שבחבורה". ואילו "גרי אריות" הוא בתלמוד כינוי לשומרונים, שהתגיירו מפחד האריות שיתנפלו עליהם, על יסוד הכתוב במלכים ב.

מהיכן הגיע הביטוי 'חֵלֶק הארי' כלומר, הרוב, החלק הגדול ביותר? מקור הביטוי בלטינית: societas leonina (שותפות הארי). הוא מבוסס על משל של איזופוס, ולפיו ביקש האריה מהחמור ומהשועל לחלק את השלל ביניהם. בסופו של דבר קיבל האריה כמעט הכול. ולמה נקרא הערק 'חלב אריות'? רוני סומק מסביר באחד משיריו: "סבי נולד בארצות הערק/ ועל תוויות הבקבוקים צוירו אריות מסורקי רעמה".

מי שזכתה לעדנה בשיח הישראלי לאחרונה היא דווקא הלביאה. גילויים של גבורת הנשים ביום שבעה באוקטובר ואחריו ממלאים את התקשורת, והנשים זכו לכינוי 'לביאות'.  הכינוי  החל להישמע עוד קודם לכן. באתר וואלה נכתב: ”לביאות: הלוחמות שחיסלו את המחבלים ביריחו משחזרות". קבוצת "לביאות ורודות ישראל" היא קבוצת חתירה בסירות דרקון של מחלימות סרטן השד. The Lionesses, הלביאות, הוא שמה של נבחרת כדורגל הנשים של אנגליה.

לאחר השבת השחורה המונח התפשט כאש בשדה קוצים. חנוך דאום יצר את הסרט "הלביאות" ובו הציג ארבע לוחמות. לאחר שבעה באוקטובר קמו ארגונים שאימצו את המונח. כמה נשים הקימו את חמ"ל "לביאות הברזל" ביום הראשון למלחמה, ותוך שבועיים גייסו למעלה ממיליון ש"ח מהקהילות היהודיות בתפוצות עבור חיילי צה"ל. קבוצה של אימהות מקיסריה הנקראות "לביאות בעורף" פתחה מייד לאחר שבעה באוקטובר חמ"ל שמטרתו לבשל אוכל של בית לחיילים בכל גזרות המלחמה. ובפתח תקוה מפטרלת בחוצות העיר חבורת "לביאות נווה גן".

מדוע נבחר דווקא דימוי הלביאות? התשובה פשוטה לכאורה: הלביאה היא הנקבה של האריה, שהוא הדימוי המוביל לגבר החזק, הגיבור, מלך החיות. בעוד 'לביא' היא אחת מהמילים הנרדפות לאריה, 'לביאה' יש רק אחת. היא מופיעה במקרא פעמיים, בכתיב מוזר: "וְאָמַרְתָּ מָה אִמְּךָ, לְבִיָּא בֵּין אֲרָיוֹת, רָבָצָה בְּתוֹךְ כְּפִרִים, רִבְּתָה גוּרֶֽיהָ" (יחזקאל יט ב), וכן בספר נחום. בהקשר המקראי הלביאה היא עדיין האם, שגבורתה מתבטאת בכך שהיא שומרת על הגורים. הדימוי החדש של הלביאה מתייחס ליציאה של האישה מתחום המשפחה אל זירת הקרב וזירת העורף.

גם מקומו של הנמר לא נפקד מעולם הדימויים של חתולי הטרף. חיילים נועזים מכונים 'נמרים'. זהו גם שמו של נגמ"ש בדגם חדש, ראשי תיבות: נגמ"ש מרכבה. הנמר ההנדסי זכה לכינוי 'נמרה'. הלביאות לא לבד. סטודיו למחול מפרסם את עצמו במילים "אני מגדלת נמרות! נשים חזקות שיודעות לנווט את הדרך העולם בעוצמה". כתבת אופנה מזמינה ל"ערב נמרות עם נשות עוטף עזה!". ארגון "נמרות" משחק על ראשי תיבות: נשים מדברות רפואה, ויש גם "נמרות" שהיא "תנועה מנשים עבור נשים" ומשמשת אתר היכרות פנים־נשי. ראשי תיבות מחמיאים פחות הם "נודניק ממדרגה ראשונה". מי ש"רוכב על נמר" פועל בתנאים מסוכנים ובלתי יציבים. המקור באנגלית: ride a tiger. הניב מוכר מן המאה ה-19 והוא חלק מאמרה: "מי שרוכב על נמר חושש לרדת ממנו". לעומתו מי שמאיים אבל אינו מהווה סכנה של ממש הוא "נמר של נייר". הצירוף נטבע על ידי המנהיג הסיני מאו צה טונג בשנת 1946, והתייחס למתנגדי המשטר הקומוניסטי בסין. במרוצת הזמן נשמע בפי מנהיגים קומוניסטים כלפי ארצות הברית, וכוונתו שאין לחשוש מאיומיה הצבאיים.  

לפנתרים שמור מקום מיוחד בגלריה של חתולי הפרא. בגרסה הישראלית זו קבוצת לוחמים לזכויות של בני עדות המזרח, במסגרת תנועה בשם זה שהוקמה בשנת 1971. המקור באנגלית: Black Panthers. השם נטבע בעקבות תנועה בשם זה שנאבקה למען זכויות השחורים בארה"ב. ויש גם גרסה נשית. קבוצת כדורגל באשדוד קוראת לעצמה "מכבי פנתרות שחורות", שוערת הקבוצה מן הסתם מצטיינת ב"זינוק פנתרי". נועה קירל שרה: "אני פנתרה/ …/ אל תלמדו אותי תרגילים/ אני נולדתי ככה אשכרה".

ולקינוח הקוגריות, נשים מבוגרות שוחרות מין עם בחורים צעירים. cougar הוא אריה מדברי, שם נרדף לפומה. ואם לשוב אל חיית המחמד של המשפחה, החתולה, היא, בעקבות השפה הצרפתית, סמל מין, "חתולת מין" או chatte en chaleur, ובאנגלית pussycat. אבל זו כבר גבורה מסוג אחר.

Read Full Post »