Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שנייה’

ראש השנה הגיע, זמן לדון בשמות חודשי השנה – העבריים והלועזיים או 'האזרחיים'. 'אזרחי', יש לומר, הוא שם תואר מבלבל משהו בשימוש הישראלי שלו. יש 'לוח שנה אזרחי' – כלומר לא עברי; 'בגדים אזרחיים' – כלומר, לא צבאיים; 'נישואין אזרחיים' – כלומר, לא דתיים; 'חברה אזרחית' – כלומר, לא שייכת למוסדות המדינה הרשמיים; ומצד שני – 'אזרחות', כלומר, שייכות רשמית למדינה, על כל המשתמע מכך.

השנה העברית היא כידוע שנת ירח. 'חודש' הוא ביטוי למחזוריות המתחדשת של הירח, 'יֶרַח' מתייחס לירח עצמו. השנה המעוברת נוצרה בשלבים מוקדמים מאוד של לוח השנה היהודית, לאחר שנוצרה אי-התאמה בין עונות השנה וסיבוב כדור הארץ סביב השמש לבין חודשי השנה. מכאן גם 'חודש העיבור' – הוא אדר ב', שממנו התגלגל גם הנוהג 'פורים קטן', הוא יום י"ד באדר א' בשנה מעוברת, שבה חג פורים חל באדר ב'.

שמות החודשים של הלוח העברי מושפעים משמות של חודשים שנוצרו בעמים בסביבה, בעיקר באכדית, והם דומים מאוד לאלה שבלוח השנה האשורי והבבלי. חודש תשרי דומה לשם החודש תשריתו באכדית, שפירושו התחלה. חודש חשוון נקרא בבבלית וַרְחֻ שַׁמְנוּ, כלומר, היֶרח השמיני, ובגרסה אחרת – מַרְחֻ שַׁמְנוּ שממנו נולד השם מרחשוון, ובקיצור, חשוון. חודש כסלו נקרא באכדית קיסלימוּ או קיסליווּ. חודש טבת נקרא באכדית טֶבֶּתוּ. חודש שבט נקרא באכדית שַׁבָּטוּ, שפירושו 'גשם הרסני'. חודש אדר נקרא באכדית אדארוּ, ופירושו חודש הדיש, או לפי פירוש אחר חודש האפֵלה. חודש ניסן נקרא באכדית ניסאנוּ. חודש אייר נקרא באכדית אָאָרוּ. חודש סיוון נקרא באכדית סימאנוּ, ופירושו בשפה הזו זמן או תאריך קבוע. חודש תמוז נקרא על שמו של אל בבלי ואשורי. חודש אב נקרא באכדית אַבּוּ, חודש אלול נקרא באכדית אֶלוּלוּ, שפירושו זמן הקציר.

לוח גזר חושף את השמות הכנעניים שנשכחו לחלק מהחודשים, לכולם משמעות חקלאית. יַרְחו אָסִ(י)ף – תשרי וחשוון. יַרְחו זֶרַע – כסלו וטבת. יַרְחו לֶקֶשׁ – שני חודשי זריעה מאוחרת – שבט ואדר. יֶרַח עֲצַד פִּשְׁתָ(ה) – חודש עקירת הפשתה – חודש ניסן. יֶרַח קְצִ(י)ר שְׂע(וֹ)רִם – חודש קציר השעורים – אייר. יֶרַח קָצ(וֹ)ר וְכַלֵּ(ה) – חודש סוף הקציר וכנראה קציר החיטה – חודש סיוון. יַרְחו זֶמֶר – שני חודשי הבציר, תמוז ואב. יֶרַח קֵץ – חודש הקיץ, קטיפת פירות הקיץ, למשל תאנים – אלול.

שמו המקורי של חודש חשוון – החודש השמיני – מעיד על הוויכוח הקדמוני הסוער סביב השאלה מתי מתחילה השנה. לפי התנ"ך ניסן הוא החודש הראשון, וכך גם נהוג לומר בהגדה של פסח: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָֽה" (שמות י"ב 2), ומכאן שחשוון הוא החודש השמיני. במשנה ובתלמוד העדיפו לראות בחודש תשרי את החודש הראשון, וכך נקבע לדורות. החכמים קבעו שיהיו ארבעה ראשי שנה, וניסן יהיה אחד מהם, אבל תשרי, כמו במסורת הבבלית, הוא ראש השנה החשוב בין הארבעה, ולפיו נקבעים סדרי החיים.

לא כל שמות החודשים העבריים מופיעים במקרא. החודשים תשרי, חשוון, אייר ואב אינם נזכרים בתנ"ך. חודש שבט מופיע בספר זכריה. יתר החודשים נזכרים בעיקר בספרים אסתר ונחמיה, היינו, ספרים מאוחרים. בספר יחזקאל מופיע השם 'התמוז', והכוונה כנראה לאליל תמוז. את חודש תשרי אפשר לקרוא בשתי צורות: תשרִי ותשרֵי.

מדרשי התלמוד מספרים את סיפור השנה לפי החודשים, ומחזירים אותם לטבע ולחקלאות. כך נכתב במסכת פסחים (צ"ד): "בארבעה שבילין חמה מהלכת. ניסן אייר וסיוון מהלכת בהרים כדי לפשר את השלגין. תמוז אב ואלול מהלכת בישוב כדי לבשל את הפירות. תשרי מרחשון וכסליו מהלכת בימים כדי לייבש את הנהרות. טבת שבט ואדר מהלכת במדבר שלא לייבש את הזרעים".

לוח השנה המוסלמי הוא לוח של חודשי ירח, ללא שנה מעוברת, ולכן נוצר פער הולך ומתרחב בין הלוח הזה ללוחות עבריים ואזרחיים, וכן בין החודש לעונות השנה המתחלפות. זה לא היה כך תמיד. לוח השנה הערבי שקדם לאסלאם אימץ את השנה המעוברת, אך היא בוטלה כאמור באסלאם. גם שמות החודשים המוסלמיים התרחקו מהשמות העתיקים, הקרובים בחלקם לשמות עבריים או אכדיים. עם זאת מכונים חלק מחודשי השנה האזרחית בערבית על פי השמות העתיקים. פברואר – שֻבּאט, מרץ – אאדאר, אפריל – ניסאן, מאי – אַיאר, יולי – תמוז, אוגוסט – אאב, ספטמבר – אילול, אוקטובר ונובמבר תשרין, הראשון והשני.

חודשי השנה האזרחית, לעומת זאת, נעדרים כל סממן חקלאי. עד המאה השמינית לפני הספירה נספרו 10 חודשי ירח בלבד, 304 ימים, החל מחודש מרץ שנחשב החודש הראשון. ינואר ופברואר, חודשי החורף הקשה, לא נספרו. על פי המסורת המלך נומה פומפיליוס הבין שיש ליצור מספר חודשים המתאים לשנת ירח, והכניס שני חודשים נוספים ללוח השנה. הפער בין שנת הירח לשנת

השמש נפתר על ידי הרחבת מספר ימי החודש, וכך ניתקו למעשה החודשים ממהלך הסיבוב של הירח. במשך השנים נוצר פער של שבועיים בין הלוח היוליאני שנקבע על ידי יוליוס קיסר, לבין הלוח הגרגוריאני שנקבע במאה ה-16 על ידי האפיפיור גרגוריוס, ומקובל כלוח התקני. על כן נקראת המהפכה הבולשביקית ברוסיה מהפכת אוקטובר, למרות שהיא מתוארכת בכל אתר כשבעה בנובמבר, שכן גורמים אורתודוכסיים ברוסיה דבקו בלוח היוליאני.

לשמות החודשים האזרחיים מקורות שונים. חלקם מהמיתולוגיה הרומית, חלקם משושלות של קיסרים וחלקם על פי המספרים בלוח השנה הישן.

חודש ינואר נקרא על שם ינוס, אל הראשוניות והשינוי במיתולוגיה הרומית.

חודש פברואר נקרא בעקבות המונח הלטיני פברואום שפירושו היטהרות, בעקבות טקס ההיטהרות פברואה שנערך ב-15 לחודש.

חודש מרס התגלגל ממרטיוס, השם המקורי של החודש הראשון בלוח השנה הרומי. הוא נקרא על שמו של אל המלחמה מרס, שהוא על-פי המיתוס אביהם של רומוס ורמולוס. החגיגות בחודש הזה, חודש ראשית השנה, היו גם חגיגות ההכנה למלחמה.

לא ברור מה מקורו של השם אפריל. יש קושרים אותו לפועל הלטיני אפריירי – לפתוח. מאחר שהחודש מזוהה עם הכוכב ונוס, יש גם הטוענים שהמקור התגלגל משם האלה היוונית אפרודיטי.

מאי, בלטינית מאיוס, נטבע בעקבות האלה היוונית מאיה, שנתפסה במיתולוגיה הרומית כאלת הפריון שלכבודה חגגו במאי. למשורר אובידיוס הייתה השערה נגדית. הוא קשר את השם ל'מאיורֶס' – הזקנים, בהנגדה ל'יוניורֶס', הצעירים של חודש ינואר.

גם לשם החודש השישי, יוני, יש השערות שונות. האחת – האלה יונו, אלת הנישואין ואשתו של יופיטר. השנייה – שוב – יוניורֶס, חודש הצעירים. ויש הולכים אל לוסיוס יוניוס ברוטוס, מייסד הרפובליקה הרומית.

ביחס ליולי אין מחלוקת – הוא נקרא על שמו של יוליוס קיסר. זהו החודש שבו נולד. לפני כן הוא נקרא קווינטיליס – החודש החמישי על פי הספירה העתיקה.

חודש אוגוסט נקרא על שמו של הקיסר אוגוסטוס. לפני כן נקרא סקסטיליס, החודש השישי. אוגוסטוס טבע את השם בעצמו, מאחר שבחודש הזה נחל שורה של ניצחונות מהדהדים.

ארבעת החודשים הנוספים שמרו על שמם המספרי, התואם כאמור את הספירה העתיקה. ספטמבר – החודש השביעי, סֶפּטו – שבע. אוקטובר – החודש השמיני, אוקטו – שמונה. נובמבר החודש התשיעי, בלטינית נובֶם הוא תשע. דצמבר סוגר את הרשימה כחודש העשירי, דֶצֶם – עשר.

Read Full Post »

האדם המודרני חי כל ימיו במהלך זמנים מוגדר הקובע את סדר היום, סדרי העבודה וזמני האירועים. הזמן מחולק ליחידות הולכות וקטנות. השנה נחלקת לחודשים, החודשים לשבועות, השבועות לימים, הימים לשעות, והשעה נחלקת שוב עד רמת עשירית השנייה ואף קטנה מזו.

בעוד החלוקה לימים מתאימה לזריחת השמש ולשקיעתה, החודשים העבריים למחזור הירח והשנה למחזור השמש, הרי החלוקה הפנימית לשעות, דקות ושניות אינה טבעית אלא תרבותית. בעברית היא מוכרת מימי הביניים, כלומר, היא כבת אלף שנה, ומקורה בחלוקה מוקדמת יותר שנעשתה בתרבויות יוון ורומי והשפיעה גם על הערבית. המונחים שנקבעו בעברית נוצרו בחלק מהמקרים בהרחבת משמעות של מילים מהמקורות, ובמקרים אחרים בשאילת משמעות מלטינית ומערבית.

המילה 'שעה' היא במקורה ארמית. היא מופיעה פעם אחת בספר דניאל, בחלקו הארמי, לצד עוד ארבע הופעות של 'שעתא'. זה עדיין אינו מונח של חלוקת הזמן, אלא ביטוי לתקופת זמן קצרה כלשהי. בלשון חכמים 'שעה' כבר מככבת כמילה עברית נפוצה, ופירושה 'תקופת זמן', בדרך כלל קצרה. במדרש נאמר: "ניקב נקב מגיהנם, והרתיח כל העולם כולו על יושביו לשעה קלה" (בראשית רבה מח). ביטויים המדברים על זמן מתמשך נוצרו בשלבים מאוחרים יותר. 'שעה ארוכה' – מגרמנית, 'שעה תמימה' – בספרות ההשכלה. בכל המקרים האלה אין מדובר בשישים דקות. זאת לעומת הביטוי 'שעה עגולה', המייצג את ראשיתה של השעה, תחילת הדקה הראשונה בשעה חדשה, כגון שמונה אפס אפס. המקור ברוסית: kruglyj chas. הצירוף מתייחס לסיבוב השעון האנלוגי, הפותח מעגל חדש מדי שעה.

בדרך כלל השימוש ב'שעה' מתייחס לאירועים בעלי משמעות. במסכת אבות נכתב: "אל תהי בז לכל אדם … שאין לך אדם שאין לו שעה" (ד ג), וכאן מדובר בשעה גורלית, שעה של הצלחה. כך גם בביטוי 'שיחקה לו השעה': "אם ראית רשע שהשעה משחקת לו, אל תתגרה בו" (מסכת ברכות ז ב). לאלה מצטרפים 'צו השעה', 'שאלות השעה', ועוד. 'איש השעה' הוא אדם המתבלט ומשפיע על חיי הציבור, בדרך כלל לתקופה קצרה. המקור באנגלית: man of the hour.

'שעה' היא גם ביטוי לזמן הווה, לחיים ללא מחשבה או משמעות: "קל וחומר, על חיי שעה מברך – על חיי עולם הבא לא כל שכן?" (ברכות מח ב). באותה מסכת למדנו ש"כל הדוחק את השעה – שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה – שעה נדחית מפניו", כלומר, אין לפעול באופן מלאכותי ליצירת אירועים משמעותיים. רבני המאה ה-18 ואילך, כגון החת"ם סופר ור' חיים פַּלָאגִ'י, רבה של אִזמִיר שבטורקיה, סברו דווקא שעדיף לא לדחות דברים, בביטוי "ויפה שעה אחת קודם". הניב מופיע בכתב בראשי תיבות: יפשא"ק, וכן וישא"ק, כמו שמקובל היום באינטרנט.

תחושת הדחיפות ניכרת גם בביטוי 'השעה השתים עשרה', כלומר הרגע האחרון, ההזדמנות האחרונה. בגרמנית אומרים "חמש דקות לפני שתים עשרה", ואילו באנגלית נהוג דווקא הביטוי  'השעה האחת עשרה'. מקור הצירוף על גרסאותיו בברית החדשה, בספר מתי. במשל מסופר על בעל בית ששכר פועלים בשעות שונות של היום, שאותו חילק ל-12 חלקים, והפועלים האחרונים הגיעו בסוף השעה האחת עשרה. בצרפתית קיים צירוף המבוסס על אותו משל: les ouvriers de la onzième heure (עובדים של השעה האחת עשרה).

הברכה 'בשעה טובה' מוכרת כבר בשו"ת מהמאה ה-14: "הלכו לשנייה ואמרו לה כדברים האלה והשיבה תעשה בשעה טובה". נראה שהשימוש בה היום מושפע מיידיש: אין אַ גוטער שעה, וכן מלדינו: אֶן בּוֹנוֹרָה, צרפתית: à la bonne heure ועוד. המרחיבים יוסיפו 'בשעה טובה ומוצלחת'.

ואם נשוב אל הזמן המחולק, בל נשכח את השאלה 'מה השעה?' בצרפתית אומרים quelle heure est-il? בגרמנית: עד כמה היא השעה. ויהודה עמיחי כתב: "פניי פתוחות תמיד. ילדים מרבים אותי לשאול/ מה השעה". בגרמנית 'שעה' – Uhr – פירושה גם שעון, ועל כן נקרא השעון בראשית תחיית הלשון 'שעה', עד שבא יחיאל מיכל פינס וחידש את המילה 'שעון'.

את השעה חילקו הרומים ל-60 חלקים שווים, ובימי הביניים החלוקה אומצה גם על-ידי הערבים והיהודים. בעברית ניתנו לחלק השישים שתי מילים: דקה ורגע. 'רגע' היא מילה מקראית, ופירושה זמן קצר מאוד, הרף עין. בישעיהו (נ"ד ז) נכתב: "בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ, וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ", ומכאן הביטוי 'רגע קט'. השורש רג"ע מבלבל – הוא שורש הומונימי, כלומר, בעל שתי משמעויות שונות במקרה, וכאן אפילו מנוגדות. מצד אחד – רגיעה ושלווה, מצד שני – תנועה נמרצת, שהיא המקור ל'רגע' במשמעות הזמן.

בדרך כלל השימוש ב'רגע' אינו מתייחס לזמן מדויק והדבר ניכר במטבעות לשון רבות, רובן תרגומי שאילה מאנגלית ומגרמנית. במקור מופיעה המילה Moment. כשמבקשים השהיה קלה נאמר 'רגע אחד!', באנגלית: One/Just a moment, please! בגרמנית: einen Moment. על מעשה הנעשה ללא מחשבה אומרים שהוא נעשה בלהט הרגע, בעקבות יצר חולף, ללא מחשבה. באנגלית: on the spur of the moment. על מי שחי ללא חשבון, בדומה ל'חיי שעה' התלמודי, נאמר שהוא 'חי את הרגע' – אנגלית: live the moment. השלב שבו מוכרע מאבק כלשהו הוא 'רגע האמת', בעקבות ספרדית: el momento de la verdad, שהוא הרגע שבו לוחם השוורים הורג את השור.

גם מעצבי העברית הישראלית נהגו להשתמש ב'רגע' לא כדרך לחלוקת מדויקת של הזמן. את הפתגם 'אורֵח לרגע רואה כל פגע' טבע אברהם שלונסקי בעקבות פתגם ביידיש. את הביטוי 'רגע, חושבים' נתן אפרים קישון בפי גיבורו סאלח שבתי. ואילו נעמי שמר התחכמה בשירה 'אין לי רגע דל, או סקנדל או פסטיבל'. המקור באנגלית: never a dull moment (אין אף פעם רגע משעמם). השיר נכתב בהשפעת הדמיון בין המילה האנגלית dull בהוראת משעמם, למילה העברית דל בהוראת עני, וכאן, עני באירועים.

מדוע אם כן שימשה 'רגע' גם לצורך חלוקת הזמן? המקור באנגלית ובגרמנית, שבהן moment פירושה זמן קצר מאוד, וגם דקה, החלק השישים של השעה. ובכל זאת, עם הזמן הלכה 'דקה' ותפסה את מקומה של 'רגע'. כך הביטוי "חמישה לחמש", חמש דקות לפני חמש, מעורר תהייה, שהרי דקה היא מילה בנקבה, ויש לומר 'חמש לחמש'. המקור הוא בתקופת השימוש ב'רגע", שהיא מילה בזכר: חמישה רגעים.

איך נולדה המילה 'דקה'? כאן נכנסת הערבית לתמונה, בתקופת תור הזהב שבה היא השפיעה על העברית. בערבית המילה היא 'דַקיקה' שפירושה 'קטנה', ובעקבותיה נוצרה המילה העברית 'דַק', המשמשת היום בעיקר בספרות, כמו בשירה של רחל 'נפגשות לדק, נפרדות לעד'. הצורה הנקבית, דקה, נטבעה בעברית החדשה. 'דק' פירושה בלשון חז"ל קטן – כמו בביטוי 'בהמה דקה' המתייחס לצאן, לעומת 'בהמה גסה', בהמה גדולה, המתייחס לבקר.

דקיקה ודקה במשמעות 'קטנה' הן תרגומי שאילה מלטינית – minuta, החלוקה הקטנה של הזמן. מיני הוא מרכיב שפירושו קטן, ומכאן מינימלי, מינוס, מינורי, וחצאית המיני. זה גם מקור המילה הנוספת באנגלית, בגרמנית ובשפות נוספות לדקה – minute. בניגוד ל'רגע', 'דקה' כמעט אינה מופיעה במטבעות לשון, פרט לזו שנשאלה ממגרשי הכדורגל – 'בדקה התשעים', כלומר, בדקה האחרונה (רשמית) של המשחק, ברגע האחרון. הביטוי 'ברגע האחרון' מקורו בכמה שפות, והוא מקובל בתחום הצרכני ביחס למוצרים כגון כרטיסי טיסה או מופעי תרבות הנמכרים במחיר מוזל לפני שלא יהיה להם שימוש, אנגלית: last-minute shopping. יש גם שימוש היברידי: "קניתי כרטיס בלאסט מיניט".

החלוקה הנוספת של הזמן, חלוקת הדקה לשישים, היא 'שנייה'. המונח 'שנייה' במשמעות 'החלק השישים' נמצא אצל הרמב"ם, והוא מתייחס לחלק השישים של הדקה, וגם לחלק השישים של הקשת בגיאומטריה. יוצרי העברית של ימי הביניים הלכו בעקבות הלטינית כמו יתר השפות שהושפעו ממנה, כולל אנגלית. כאמור, הלטינית קבעה את minuta לציון דקה, החלק השישים של השעה, ומשמעות המילה היא 'קטן יותר', או 'קטן מאוד'. כשחילקו את הדקה קבעו כי מדובר בחלוקה השנייה (secunda) של הזמן, וכך התגלגלה 'שנייה', במשמעות 'מי שבאה אחרי הראשונה', ל'שנייה', במשמעות היחידה הקטנה של הזמן, באנגלית, בגרמנית – ובעברית. 'שנייה' משמשת גם לתיאור זמן קצר מאוד, כמו בביטוי 'רק שנייה', או 'שניוֹנֶת'.

Read Full Post »

ד"ר רוביק רוזנטל / ההצגה? למות! הפוסט? אהבתי! הישיבה? מיצינו!

מספרים לנו שההומו-סאפיינס הגיע להישגיו האדירים בזכות השפה, או "המהפכה הלשונית". זה כנראה נכון, אבל הקשבה מוקפדת לדרך שבה ההומו-סאפיינס המודרני משתמש בשפה, מעלה חשש שתוך כמה דורות, או כמה מאות, השפה תחזור אל הקונכייה שממנה יצאה. דוברי השפות באשר הם, מספר לנו גיא דויטשר בספרו "גלגולי לשון", הם עם עצלן. ביד אחת (או פה אחד) הם בונים, וביד שנייה הורסים. מנגנון ההרס הוא אחד המפתחות להבין איך שפה משתנה, מתפתחת וגם מתנוונת.

אחד הגילויים של מנגנון ההרס הזה הוא תאוות הקיצור. האמריקאים, למשל, הופכים כל סלבריטי לסֶלֶבּ, כל victim (קורבן בסדרות הפשע) ל-vic, כל דוקטור לדוק, והרשימה ארוכה. המילים העבריות קצרות מלכתחילה ולכן התופעה הזו מצומצמת, ובכל זאת אפשר היה לשמוע את אברי גלעד אומר בשעשועון טלוויזיה "היום נדע חַדְמָש מי הקבוצה המצטיינת", ואת אבי לוזון מגדיר את אוהדי בית"ר ירושלים "זרע פורען". חז"לינו הביאו לעולם את ראשי התיבות, והיום מוסרים ד"ש, הולכים לבג"ץ ומשלחים כטב"ם לשטח אויב. ובכל זאת, דוברי העברית מקצרים צירופי לשון ומשפטים שלמים לתיאבון, לפעמים לצורך יעילות, אבל בדרך כלל מעצלות גרידא. את התופעה הדיבורית הנרחבת הזו אני מכנה "מחלקת קטועי הגפיים".

שיטוט בזירת שפת הדיבור מגלה לנו, למשל, את ביטוי הזלזול "איפה?!", מעין קיצור של משפט מדומיין: "איפה הדבר עליו אתה מדבר מתרחש, אין סיכוי שזה יקרה!". כשמספרים לנו סיפור מדהים, חיובי בדרך כלל, התגובה הישראלית היא "די!", מלווה לעיתים בדחיפה, קיצור של "די לספר לי דברים מדהימים כאלה, לא מאמין לך!", המזכירה את get out! האמריקני. ומה דעתכם על משפט כמו "האמת, זה נראה כמו טיוח של המשטרה"? מאחורי 'האמת' מסתתרים כמה ביטויים חלופיים: "למען האמת", "האמת ניתנת להיאמר", ואפילו "האמת היא ש…"

עקרון קטועי הגפיים הוא אחד: כדי לבטא רעיון שלם יש צורך במשפט, או לפחות בצירוף לשון דו-רכיבי. במקום המבע השלם אנחנו בוחרים מילה אחת או רכיב מהמשפט, ואלה אמורים לייצג גם את החלק הקטוע. אחת הדוגמאות לכך בעברית היא השימוש בשם הפועל. הארוחה לא הייתה מה שציפינו? "להקיא!" (תרגום: "אני רוצה להקיא"). ההצגה הייתה מרגשת? "להתעלף!" מדהימה ברמות על? "למות!" יוצאת מגדר הרגיל? "אין!", קיצור של "אין מילים", או "אין דברים כאלה".

"אין" מרחיבה את תמונת קטועי הגפיים. היא מייצגת משפט שלם, שממנו נקטע הנושא (דברים כאלה). לפעמים נקטע הנשוא ("כאילו מה?" – קיצור של "כאילו מה קרה בעצם?"). דוגמה מעניינת היא הנוהג להגיב על שאלה ב"אני אין לי שֶמֶץ". שמץ הוא כַּמָּת, אין לו משמעות או תפקיד בלי השם שהוא מכמת, במקרה זה: 'מושג'. כאן ניכרת השפעה של קיצור אנגלי מקביל: I don’t have a faintest…. בדרך כלל הקיטוע חל על המושא במשפט. הניב "לא שׂם" הוא קיצור של ביטויי סלנג בוטים נוסח "לא שם זין", "לא שם קצוץ" ועוד. מדברים יותר מדי? "מיצינו!" (את הנושא). אתה מדבר יותר מדי? "סתום!" (את הפה), גם כאן בהשפעה אנגלית: shut up!. אתה מדבר דברי הבל? "עזוב!" רעיון מוצא חן בעיניך? "קניתי!" אתה מתרברב במה שעשית? "ראינו! שמענו!" מעודדים אותך לספר כל מה שאתה יודע? "שפּוך!" אתה מתעצבן? "תרגיע" (את עצמך, כמובן). לא נראה לך שמה שמספרים לך נכון? "תתפלא!", כלומר, "תתפלא לשמוע שמה שאתה מפקפק בו אכן מתקיים". ומה אמרה נערה בעת מחזור אי שם בעשורים רחוקים? "קיבלתי!" הקיטוע הנפוץ ביותר בימים אלה הוא "אהבתי", אושיית רשת לשונית.

במקבץ אחר של קיטועים נקטע חלק של צירוף לשון. לפעמים הוא נעשה באופן חד-פעמי ובהיסח הדעת. חברת הכנסת רוחמה אברהם אומרת לדן מרגלית: "האמת היא שאצלך עברתי את הטבילה לפני שלוש שנים". היא לא טוענת שהתנצרה חלילה, למרות שהביטוי השלם "טבילת אש" מקורו בנצרות. ליברמן לניסים משעל: "אחרי ההתנתקות מעזה תהיה יותר שפיכוּת". משה אלפרון במעריב: "כבר שתים-עשרה שנה אין לי עבר". עבר פלילי, למי שפספס. על פלוני מספרים שהוא "חולה במחלה חשוכה". שדר לפני משחק מספר ש"כל השחקנים חדורים". התלהבות, כמובן. לפעמים ביטוי סלנג מתקצר לביטוי סלנג משני. "המופע היה ממש ברמות", כלומר, ברמות גבוהות, או ברמות-על, ובנוסח חדש: ברמות של כלה. "הארוחה הייתה ליגה". ליגת העל, כמובן, ואולי ליגת האלופות. "החתונה הייתה סוף", כלומר, סוף הדרך, כלומר, נהדרת ועילאית.

אוהדים מתוסכלים במגרש או צופים מתוסכלים במופע נהגו לצעוק "את הכסף!" – תחזירו את הכסף ששילמנו. קריאה עכשווית ונפוצה המיוחסת לאיש ציבור שסרח היא "הביתה!", כלומר, "לך/עוף הביתה!" מי שלוקח על עצמו תשלום, כיסוי נזקים או ארגון דבר מה מסתפק ב"עלַי!", ומי שמבקש סבלנות יאמר פשוט "שנייה!", שמאחוריה מסתתר סיפור שלם: "המתן נא שנייה במטותא". קיצור חביב המקובל בתקשורת מתייחס לפירוק קשר מתמשך: "גלית גוטמן ההורסת וזיו קורן המפיל כבר לא", "ביבי וכחלון כבר לא". כבר לא יחד, כמובן.

לא מעט ביטויים שהפכו חלק מהסלנג ושפת הדיבור בכלל הם קיצורים של משפט שלם המסתתר מאחוריהם. רצית משהו שאינו ניתן להשגה? "היית מת!" (לקבל את אותו משהו). מלך קטועי הגפיים של העשורים האחרונים הוא "חבל על הזמן". מאחוריו מסתתר המשפט "חבל על הזמן שעלינו להשקיע בשבחי העניין (או בגנותו)". "חבל על הזמן" נתפס ארוך מדי, וקוצר לראשי תיבות כמו חבל"ז, או במשפט בנוסח: "המסעדה הזאת ברמות על שֶחָבָל". הביטוי הכל-ישראלי "יש מצב" ומולו "אין מצב" מכיל משפט שלם, בנוסח "יש מצב עתידי או אפשרי שבו אפשר יהיה לבצע את העניין".

הביטויים הקטועים אופייניים לברכות וקללות. "בוקר טוב!" הפך ל"בוקר!", בדרך האמריקנית. "נתראה בשמחות" הוא כבר מזמן מקוצר: "בשמחות!" "בחיאת!" היא שבועה ערבית שנקלטה בסלנג – בעקבות סדרת שבועות שמקורן בערבית: בחיאת רבק, בחיאת זומזום, בחיאת אללה ועוד. הגרסה העברית המקוצרת היא "בחיים!" (לא יקרה דבר כזה). "לא עלינו" הוא קיצור של המשפט: "לא עלינו ייאמר", כלומר, מה שקרה למישהו לא קרה לנו, ברוך השם. המקור ביידיש, שממנה קיבלנו גם את "שלא נדע", קיצור של הביטוי "שלא נדע מצרות". ביטוי הזלזול הבוטה הוא "לֵך!", דווקא בהגייה מוארכת, לֵ—–ך, המחביא שורה של ביטויים: לך לעזאזל! לך לישון! לך תְקַוֵוד! לך חפש את החברים שלך! וכדומה.

חלק מהקיצורים מובאים תחת מונח בלשני הקרוי אליפסה (ellipsis), ובעברית הֶשְמֵט. מילה מתוך צירוף לשון מייצגת את הצירוף כולו. האליפסה הופכת לערך מילוני תקני, ולעיתים הצירוף המלא נשכח. דוגמאות לכך הן 'בגרות' הסופגת את הוראת הצירוף 'בחינת בגרות', 'חמוצים' הסופגת את הוראת הצירוף 'מלפפונים חמוצים' ועוד. לאליפסה שורשים בשפת התנ"ך. 'כסף' בתנ"ך מתייחסת בעיקר למתכת היקרה שממנה נוצקו המטבעות. מכאן השתגר הצירוף 'שקל כסף'. שקל הוא המטבע העברי הקדום, העשוי מכסף. במקרים רבים הושמטה המילה 'שקל', ו'כסף' ספגה את משמעות 'שקל כסף', כגון בבראשית: "הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ". מאז 'כסף' פירושו מטבעות ושטרות, ובהרחבה, כל סכום המייצג הון או מחיר.

השפה הצבאית מרבה באליפסות, עקב הנטייה ליצור שפה קצרה ויעילה. בשפת הקשר ובשפה הצבאית הכללית אפשר לשמוע את "קלה" (אש קלה), "עגולה" (שעה עגולה) וגם "אפטר" (אפטר דיוטי). כך בחופשות: "רגילה", "מיוחדת", "מטכ"לית" וכדומה. כך בענייני מדים: "על אלף", "על בית". "בסיסיות" הן העבודות הבסיסיות השנואות, "מצופה" הוא ופל בשקם, "סדיר" הוא השירות הסדיר, וכשהמפקד אומר "תרדו לארבעים" אין צורך בפירוט. יורדים ל(ארבעים) שכיבות סמיכה.

במהדורות החדשות משתרבבות אליפסות לרוב. "הבוקר דווח על רקטות בעוטף" (עוטף עזה, כמובן). "הוגש ערעור לעליון". גם שמות יישובים המורכבים משתי מילים נוטים להיקטע, כשהחלק שנשאר נודד ממלרע למלעיל. "ראשון" היא ראשון לציון, "זכרון" היא זכרון יעקב, "מצפה" היא מצפה רמון, "נחלת" היא שכונת נחלת יהודה בראשון, והרשימה חלקית.

אז איך אתם רוצים את הביצה שלכם? מקושקשת או מבולבלת? ואת הקפה? נס או הפוך? או כדברי הגששים ב"שוק הספרים": נטול נייר, נטול אמו, נטול.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »