בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

תרבות השמות הישראלית מצטיינת במגוון רחב של שמות פרטיים. ניתן ללמוד ממנו לא מעט על הלכי הרוח, ההשקפות והציפיות של הישראלים לאורך הדורות. בין היתר מעידים חלק מן השמות הפרטיים על העדה של בעל השם, או של הוריו. לפעמים אלה שמות ישראליים כלליים, אבל הם מאפיינים באופן מובהק יותר עדה כלשהי, ולפעמים הם מזוהים ממש עם העדה.

קבוצה משמעותית היא שמות לועזיים שאותם משמרים בעדה. עד לפני זמן, כמעט לא ניתנו שמות כאלה לילדים שנולדו בארץ, אבל יוצאי חבר העמים ויוצאי אתיופיה החזירו את הנוהג הזה באופן חלקי. ככלל, שמות עבריים המאפיינים יוצאי עדות נמצאים במרחב שבין השמות הישראליים הגנריים, שהם רוב השמות, לבין שמות מסורתיים גנריים כמו משה, יעקב, שרה ורבקה, יוסף ודוד ועוד.

האם היו ליוצאי מרכז אירופה שמות ייחודיים? כאן יש להבחין בין השמות העבריים שניתנו לעולי גרמניה, שבדרך כלל תורגמו לעברית, לבין שמות בניהם הצברים. הנס הפך בדרך כלל לחנן, כמו שמו של אבי, שאותו העברנו גם לבני הבכור. סבי קורט נקרא בעברית גרשום. פריץ היה לפרץ. פנחס רוזן היה במקור פליקס. ארנסט היה לעיתים אלי, אלברט ואלפרד היו לאברהם, גיאורג לגיורא וסימון לשמעון. במקרים אלה, המעבר לעברית היה באמצעות הצליל הקרוב. אצל הנשים הייתה לוטה, שם נפוץ ולעתים קיצור של שרלוטה, ללאה. לעיתים השם תורגם לעברית: וולף הוא זאב, ליאו – אריה, הירש – צבי או נפתלי, בעקבות ברכת יעקב.

קבוצה גדולה וחשובה הם שמות עבריים שאומצו על-ידי תרבויות לא יהודיות, בעיקר בעקבות המקרא, והם נפוצים ביותר גם בין יהודים: רות ונעמי, דניאל ועמנואל, אברהם ודוד. כמה מהשמות האלה נפוצים גם בין יוצאי גרמניה, וגם בין בניהם: מיכאל, חנה, רות ועוד. במקרה זה יש לגרמנית יתרון, בהיותה שפה פונטית ששמרה כמעט במדויק על ההגייה המקורית. רות ולא רות' (נשמע רוס) האנגלי, מיכאל ולא מייקל, וכך גבריאל ודניאל, יוחנן, רחל וחנה, למרות הקושי בהגיית ח' ועוד.

מה המצב בעדות האחרות? כמה שמות סלאביים קנו אחיזה בין הישראלים, ואיבדו את המאפיין העדתי: מיה, אלכסנדר ועוד. ד"ר ויקטור חיון העוסק במורשת יהודי תוניסיה חקר את השמות הפרטיים שהעניקו יהודי תוניסיה לבניהם. חיון מספר שהשמות שניתנו בעבר לילדים היו יהודיים לכל דבר, אבל עם הזמן, הם התגלגלו לשמות בערבית-יהודית מרוקאית, שהם היום הרוב. לכל שם כזה נמצאה גם חלופה בצרפתית או באיטלקית. השם האירופי נסמך על המשמעות או על הצליל של אחד משמות המקור. טבלת שמות מדגמית מספרת על המשולש המרתק הזה:

קבוצת שמות חשובה היא שמות שניתנו בתרבויות אלה נגד עין הרע. השם מחלוף, שאריה דרעי טרח להחזיר אותו לשמו הציבורי כשם אמצעי, פירושו 'המחליף', והוא ניתן לילד שאחיו מת בצעירותו לפני שנולד. מכאן גם שם המשפחה הנפוץ חלפון. השם הצרפתי המקביל הוא רֶנֶה, קיצור של הפועל renaitre, להיוולד מחדש. מסעוּד הוא בר מזל, והשמות המקבילים בצרפתית הם פליקס ופרוספר. מסעודה משדרות, עוד מותג מרוקאי, היא בעצם מזל, ושמה האיטלקי: פורטונה. יש גם שמות ילדים רבים שהם במקורם שמות דגים, רמז לתפקידו המרכזי של הדיג בחיי היהודים ובחייה של מרוקו.

קבוצה קטנה אבל מעניינת היא שמות כלל ישראליים שיש להם צליל מזרחי. הם נפוצים, אבל הרבה פחות ממה שניתן היה לצפות במדינה שבה רבים כל כך באים מארצות המזרח. בולטים ביניהם יסמין, עדן ושירז אצל הבנות, עדן ועידן אצל הבנים. שמות אלה נדדו עם הזמן למאגר השמות הכלל ישראלי.

התימנים התאפיינו בשמות ייחודיים, רבים מהם בצליל מזרחי ובהשפעה ערבית, כמו יחיא, שהוא שם מוסלמי. כך גם רחמים וניסים. שמות כמו סעדיה וזכריה שהיו נפוצים בעבר בין התימנים אפשר למצוא דווקא אצל יוצאי ארצות הברית, שאימצו את השם מן המקרא בלי תיווך מזרחי.

אהרון גימאני חקר את השמות שנותנים בני עדתו, התימנים, לילדיהם בעשרים השנים האחרונות. בתקופה הזו היגרו תימנים לא מעטים לישראל או לארצות הברית ואירופה. גימאני סיפר שבשנות הארבעים ואילך, סביב הקמת מדינת ישראל ועליית יהודי תימן, הרבו התימנים בשמות המתייחסים לבשורת המדינה החדשה. בראש ובראשונה ניתנו השמות ציון וציונה, גואל, ינון, גאולה ועוד. השמות האלה חוזרים בקרב השמות שניתנו לילדים תימנים בשנות התשעים, סביב האפשרות לצאת מתימן, וגימאני מדווח על גם על ילדה בשם בשורה. קבוצה מעניינת של שמות ילדים תימנים מתארת את כיסופי ההגירה או את ההגירה עצמה. וכך אפשר למצוא ילדים תימנים ששמם אמריקה, אלמניה (גרמניה), לָנְדָן (לונדון), פְרַנְסָא (צרפת) וגם סוריה ולוביה. הילדה סוריה התעשתה, וכאשר היגרו הוריה לניו יורק שונה השם לשרית.

התימנים חובבים שמות של אישים ידועים, תופעה המזכירה את נטיית יהדות עירק לקרוא לילדיהם בשמות כמו הרצל, בלפור או ויצמן. גימאני גילה בקבוצת הילדים החדשים כמה ילדים בשם ציון, אבל הסתבר כעדות ההורים שהם נקראו על שם הזמר הישראלי הנערץ עליהם ציון גולן. ג'מיל שחדארי שעלה ארצה קרא לבנו בשם החריג יואל, על שם הרבי מסאטמר, האדמור יואל טייטלבוים. לבנו השני קרא נתניהו, אבל אחרי שהיגר לארצות הברית שינה את השם. ילד תימני אחר קרוי זלמן, על שם שליח שסייע ליהודי תימן בשם שניאור זלמן.

עם הזמן הולכת מגמה הפוכה ותופסת את מקומה. את השמות המייחדים יוצאי עדות שונות תפסו שמות שאינם רק כלל ישראליים, אלא בעלי צליל גלובלי: שרון, קרן, נטעלי, תום, בן ושון הם כמה דוגמאות מני רבות. כאלה אנחנו, היהודים, יש לנו מדינה משלנו, אבל מקל הנדודים מונח בבוידם, על כל צרה שלא תבוא.

---

Read Full Post »

כולנו מתעניינים בשמות משפחה, בעיקר בשם המשפחה שלנו, אבל מה אנחנו באמת יודעים על שם המשפחה? רוב שמות המשפחה ניתנו לפני מאות שנים, ואת הסיבות מדוע נבחר שם זה או אחר ומתי בדיוק ניתן רק לשער. האם רוזנטל – שם משפחתי – מעיד שמשפחתי גרה בעמק של שושנים? או הייתה חובבת שושנת העמקים? או שלאם המשפחה קראו רוזה? ואולי, כפי שטוענים החוקרים, זה היה פשוט שם משפחה יוקרתי שניתן למי שהרבה במחיר?

בתוך המגבלות האלה, מדובר בכל זאת בתחום רב עניין, וראוי להקדיש לו אפילו שלוש רשומות (פוסטים בלעז). הרשומה הזו עוסקת במקור המרכזי של שמות משפחה ברוב התרבויות המוכרות לנו: משפחה על פי שם האב, הקרויה גם "שמות פטרונימיים". בעבר הרחוק והפחות רחוק, לפני שניתנו שמות משפחה, בני אדם הוגדרו על פי שם אביהם. ישעיהו בן אמוץ היה בנו של אמוץ, ויחזקאל בן בוזי – בנו של בוזי. שמות מטרונימיים, על שם האם, היו ונשארו נדירים, אם כי על פי המחקר בסין של האלף השלישי לפני הספירה, בשושלת פו, הונהגו כבר שמות משפחה על פי האם. הנוהג הזה בוטל באלף השני ושושלת שאנג קבעה שהאב הוא מקור שם המשפחה.

וכך אנחנו מוצאים בפינות רבות של הגלובוס סיומות פטרונימיות חוזרות לשם המשפחה. בשלב מסוים בהיסטוריה הוקפא גלגול השם מאב לבן, ונותר שם המשפחה לדורות הבאים, בדרך כלל בהוראת השלטון שרצה לנהל ביעילות את גביית המיסים. זה לא קרה באיסלנד. איסלנדי מקבל שם פרטי חצי שנה לאחר שהוא נולד. השם השני שלו, עד היום הזה, הוא שם האב בתוספת סון (בן) או דוֹטִיר (בת). שחקן הכדורגל של מכבי תל אביב וידאר קיארטנסון הוא בנו של קיארטן. ראש ממשלת איסלנד קטרין יאקובסדוטיר היא בתו של יאקוב. פמיניסטיות איסלנדיות תובעות לאפשר קביעת השם גם על פי האם, בינתיים בלי הצלחה. ברוסית נהוגה שיטת ביניים, כאשר מוסיפים בין השם הפרטי לשם המשפחה הקבוע תוספת פטרונימית משתנה. איבן אלכסייביץ סרגייב הוא בנו של אלכסיי. באתיופיה שם האב הופך לשמו השני של הבן, המכונה גם "שם משפחה מזויף", אבל אינו עובר לדורות הבאים.

הסיומת 'סון' האיסלנדית מוכרת גם בשוודיה, אך שם היא כבר בשיטת ההקפאה. אחד מאבותיו של הסופר השוודי סטיג לארסון נקרא לארס. בנורווגיה הַתוסף הפטרונימי הוא 'סֶן'. שמות המשפחה המובילים שם הם יוהנסן, אולסן והנסן, זכר ליוהן, אולה והנס. 'סון' היא גם סיומת פטרונימית אנגלית, מניקסון ועד ג'ונסון. בספרדית הסיומת מצטנעת: ez. אלווארז הוא בנו של אלווארו, ודומינגז הוא בנו של דומינגו.

בין היהודים השתרשו שמות משפחה קבועים בשלב מאוחר. בארצות אירופה, שבהן הונהגו שמות משפחה כבר במאה ה-15 (ובאירלנד כבר במאה העשירית), העדיפו היהודים שלא לקבוע שמות משפחה. האופי העיירתי-קהילתי של היהודים לא דרש זאת. כשהשלטונות במדינות שונות, בדרך כלל במאה ה-18, התעקשו על שמות משפחה, התפצלה הרשימה לשתיים: שמות עבריים ושמות על פי שפת הסביבה. השמות הפטרונימיים העבריים, אשכנזיים כספרדיים, נפתחו בפתיח הקלסי 'בן', המוכר גם במזרח: בן יעקב, בן אביגדור, בן טולילה. לצידם מופיע הפתיח הארמי בר: בר הלל, בר משה. כמו כן יש שאימצו דווקא את סיומת התואר, הנִסְבה, והצמידו אותה לשם האב: אברהמי, שמעוני ויהודאי. מהלך כזה רווח גם כאשר העולים לישראל בחרו לעצמם שם עברי.

ואולם, ברוב המקרים הסיומת הפטרונימית היא על פי המקובל בארץ שבה חיו היהודים. הסיומת הגרמנית 'זון' שנוצרה במחוזות דוברי גרמנית ובקיסרות האוסטרו-הונגרית היא הנפוצה מכולן. אברמזון הוא בן אברהם, נתנזון הוא בן נתן. בשפות הסלביות נפוצו הסיומות –וֹב, שהיא במקורה סיומת שייכות, -סקי, וכן -ביץ' בתוספת תנועת עזר לפניה: אברמוב, אברמסקי ואברמוביץ', כולם בני אברהם. בורוכוב הוא בנו של ברוך, וכמוהו בורוכוביץ'. בין יהודי תוניסיה אפשר למצוא למשל את השם בֶלָאֵיש, שפירושו 'הבן של אֵייש', ובו מסתתרת 'בן'. פירוש השם בערבית תוניסאית הוא בן חי. הפתיח הפטרונימי הבֶרְבֶרי 'אוֹ' יצר בין יהודי מרוקו שמות כמו אוחיון, בנו של חיון, אוחנה, בנה של חנה, ועוד. גם התוספת העברית 'בן' הצטרפה למניין. 'בֶנָיוּן' הוא גלגול של בן חיון.

יהודי גיאורגיה הביאו לארצנו את הסיומת הייחודית 'שווילי', שפירושה בגיאורגית 'בן'. יעקובשווילי הוא בן יעקב, אברמשווילי בן אברהם. יש גם שמות מטרונימיים: בַתיאשווילי, בן בתיה. בקהילה הזו הבסיס הוא לעיתים המעמד הדתי של האב. לא מעט יוצאי גיאורגיה קרויים כוהֵנשווילי, לֵוישווילי וחָכָמשווילי. יש גם סיומת לבנות – גרי. חַכְמִיגֶרי היא בתו של החכם. בשנת 1968 נרשמה בבית ספר גיאורגי התלמידה מזלטוב חכמיגרי, יהודייה כמובן. שם המשפחה מתייחס לעיתים לתכונה של אבי המשפחה, לאו דווקא מחמיאה. פטראקאכישווילי הוא בנו של 'גבר נמוך', קוסאשווילי הוא בנו של הקירח, טַבדידישווילי הוא בנו של 'בעל הראש הגדול'. שמות אחרים מתייחסים למקצוע או לתפקיד. דאלאלישווילי הוא בן המתווך, נאקוואלישווילי הוא בנו של עוזר מושל הכפר.

אצל יוצאי פרס נמצא שתי סיומות המקובלות בפרסית. הראשונה היא 'פּוּר'. פרג'פור הוא בנו של פרג'. פרג' בערבית ובפרסית פירושה גאולה. כך גם בשמות כמו שאולפור, דוִדפור, חיימפור, מאירפור ועוד. הסיומת השנייה היא 'זָדָה' או 'זָדֶה', שפירושה בפרסית 'בן': אַבְרָהָמְזָדָה, סוֹלֵיימַנְזָדֶה (בן שלֹמה) ועוד. בשם הפרסי העתיק וייזתא מסתתר 'זאתה', במשמעות הבן, שלימים השתנה ל'זאדה'.

כמה הערות על שמות המשפחה של הנשים. לא תמיד הן היו חייבות לאמץ את שם הבעל. בימי הביניים כשאדם ממעמד נמוך התחתן עם אשה ממעמד גבוה יותר הוא אימץ את שם משפחתה. היום התופעה נדירה. במאתיים השנים האחרונות פשט בארצות רבות החוק התובע שאשה תקבל את שם בעלה והילד את שם האב, אלא אם כן האב אינו ידוע או מתעלם מאבהותו. בארצות הברית החלה בשנות החמישים תנועת נשים שתבעו לשמור את שם משפחתן, אך המגמה הזו בירידה. עם זאת יש תופעות בארה"ב של אימוץ שם חדש שאינו של אף אחד מהצדדים, שם כפול על פי שמות המשפחה של בני הזוג, וגם שם מעורבב: סמית+ג'ונס=סימונס. דווקא בארצות דוברות ספרדית נשים אינן נוהגות לשנות את שם משפחתן, מטעמי מעמד ונימוס.

בתרבויות מסוימות כגון יוון, בולגריה, רוסיה, צ'כיה ועוד סיומת שמות משפחה של נשים משתנית על פי האב או הבעל. יוונייה בת לפאפאדופולוס תיקרא פאפאדופולוּ. פולנייה שנישאה לפודבינסקי תיקרא פודבינסקה, וכמוה בנותיה. בליטא, כאשר שם האב הוא וילקאס, אשתו תיקרא וילקיינֶה, והבת וילקייטה.

המגמה הישראלית הבולטת היא נשים שלהן שם כפול: שם הנעורים ושם הבעל, כמו גאולה אבן-סער ואורלי וילנאי-פדרבוש. עוד לא אמרנו ג'ודי ניר-מוזס-שלום, ומה דעתכם על החברה "ציונית פתאל-קופרוואסר", שהייתה בשלב כלשהו יועצת הרמטכ"ל לענייני אתיופים? נשמע כמו קיצור תולדות הציונות. נשים שזכו למעמד ציבורי-תקשורתי שומרות לעיתים קרובות על שמן, מציפי לבני ועד שלי יחימוביץ ולימור לבנת.

מחקר שנעשה בנושא מגלה שנשים נוהגות להוסיף את שם הבעל לעיתים רק כאשר נולד הילד הראשון. ציטוט מהמחקר: "אני נורית הפנר נגיד, ובעלי הוא ניר דובנוב. אני באה לקחת את אביב דובנוב מהגן, מי זה אביב דובנוב? מה אני, דודה שלו?"

ברשומה הבאה: על שמות משפחה על פי מקומות יישוב ומקצועות.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

 

 

Read Full Post »

עולם בעלי החיים בתנ"ך עשיר מאוד. הקדמונים היו מודעים לריבוי המינים, ובמסכת חולין נאמר: "ז' מאות מיני דגים הן, וח' מאות מיני חגבים, ולעופות אין מספר". בתנ"ך עצמו מופיעים כ-200 שמות בעלי חיים, אך כאשר הגיעו אל מעמקי הים נתקלו בבעיה. למעלה משבעים פעם מדובר בתנ"ך על דגים, אבל הם מופיעים רק בשמות כלליים או קיבוציים: דג ודגה, ללא פירוט, וכן השם הקיבוצי 'דגה' בביטוי 'דגת הים' ועוד. אחת הסיבות לכך היא שבני ישראל של התנ"ך לא היו יורדי ים, ורובם לא גרו ליד החוף.

בתלמוד כבר הופיעו כמה דגים, וזאת בהשפעת הארמית הכל-יכולה. הדג המזוהה יותר מאחרים עם הרשימה הוא השיבוטא, בגירסה עברית שיבוטה, או בגירסה מקוצרת שיבוט. ניסו להדביק לשיבוטה דגים שונים, וביניהם הקרפיון, דג הסול, דגים מסוג גדוס, ובסופו של דבר זכה בו דג הרומבוס. בוויכוח על שמו של הקרפיון הציע בשנות השלושים מאן דהוא להוסיף לשם הלועזי קארפ תוספת עברית: -יון, וכן נולד השם קרפיון. הבלשן יצחק אבינרי הזדעק וכתב: "אם כך, נקרא מעכשיו לבנק – בַנְקְיון". לא שמעו לזעקתו, והקרפיון נחת על הצַלַחַת העברית.

במסגרת המאבק על הצַלַחַת העברית נכתבה בשנות העשרים חוברת המציעה לסועד העברי תפריט עברי למהדרין. ביו היתר המלצר מציע לסועד "עפיינים, מליחים בשמן זית, דגים: שיבוטא ואברומה". כאן דגי התלמוד שולטים. אברומה הוענקה לדג המכונה באנגלית bream, על פי הדמיון בצליל. העפיין נדבק לאנשובי, האלתית לדג הסלמון והטָרית התלמודית לסרדין. טרוטה היא עיבוד עברי לשם הלועזי trout.

דג תלמודי מעניין הוא הסנדל. הסנדל מזוהה עם משפחה של דגים שטוחים דמויי סנדל, ממשפחת הסנדלוניים, שזכו לכינוי העממי "דג משה רבנו". זאת בעקבות האגדה שדגים אלו נחצו לשניים בעת שמשה בקע את ים סוף, על פי צורת הדגים. דג הסנדל נזכר במשנה דווקא בענייני היריון. מסכת ברכות מונה טיפוסים שונים של עוברים שהם 'נפלים', שאחד מהם הוא סנדל: "מארבעים יום ועד שלושה חדשים יבקש רחמים שלא יהא סנדל". רש"י מסביר שהכוונה לעובר בצורת דג הסנדל. שמו של הדג באנגלית הוא sole, והוא התגלגל מהמילה הלטינית solea שפירושה סוליה, שהיא גם מקור המילה העברית סוליה.

חבורת הדגים המשנאית לא הספיקה, ובעשורים האחרונים נחלצה האקדמיה ללשון לעזרת חוקרי הדגים ויצרה מילון מרשים, מחולק לארבע קטגוריות של דגים עבריים, ובו למעלה מ-1300 מיני דגים. כמעט לכולם נמצאו שמות עבריים, ובבחירת השמות הושקעה מחשבה ודמיון רב. לא מעט סוגי דגים זכו לסיומת נון, מילה שפירושה בארמית דג. היא שימשה גם למותג שימורי דגים, ככתוב: "שימורי נון – ראויים לאמון". הנון המוכר מכולם הוא האמנון. לצידו שוחָה משפחת הזנבנוניים, ולחבורה מצטרפים אוֹרְנוּן קרנוני, גַּרְזִנּוּן כסוף, זְהַרְנוּן עדין, חֹטֶמְנוּן, טְבַרְנוּן סִימוֹן כִּנַּרְתִּי, מָגִנּוּן יפני, מִירְנוּן זַעֲמָנִי, נְחַשְׁנוּן ברוד, סִיסְנוּן ארוך-סנפיר, עֲדִינוּן כסוף-פס, עַכְנוּן אָזוּר, עַכְשׁוּבְנוּן שחור-פֶה, רַעַפְנוּן קצר-אף, שְׂפַמְנוּן החשמל, תַּנִּינוּן טָלוּא ועוד נונים רבים. התְמָנון, שאינו דג אלא רכיכה ימית, מצטרף לחבורה.

לא מעט דגים קרויים על שם בעלי חיים אחרים. אפשר למצוא ביניהם את הזאבן האפור, את הכַּרְבּוֹלִית המַסְרְקִית שבעגת הדייגים קוראים לה פשוט תרנגול. במשפחה זו משייט גם נציג הממשלה, כַּרְבּוֹלַן שְׁטַיְנִיץ. גם סוּסוֹן יָם מְהַגֵּר מצטרף לגן החיות, ואתו סְיַחְנוּן סַפּירי ותֻּכִּידָג כְּרֵתִי ממשפחת התוכינוניים. חיבור דומה של שתי מילים לאחת נמצא בחבורת הדגים הבאה: עֲגֻלֶּסֶת הירדן, יַבְּלֶסֶת (יש לה לסת מיובלת?), קַרְפַּדַּג דִּבְלוּלִים, רֹאשְׁנָחָשׁ, ושְׁטַחְדָּג עֲרָבִי ממשפחת השְטַחדגיים.

דגים שונים נקראים על פי תכונה פיזית כלשהי. משפחת הדַּגְדַּקִּיִּים היא כנראה דקת גזרה, בעוד משפחת גדולי העין מפקחת על סביבותיה. לזַלְדְּקָן שְׁחֹר-השׁוּלַיִם זקן מדובלל, לניבן ניבים ולמלתען מלתעות. לצד דג החרב משוטטת סיירת לוחמים מפחידים: חֲנִיתָן תַּנִּינִי ממשפחת השיפודניים, רָמְחָן לְטָאִי ממשפחת הרומחניים, פַּטִּישָׁן פְּגוּם-חַרְטוֹם ואחרים.

לא מעט שמות ברשימה הזו מעוררים את הדמיון ואת בלוטות הצחוק. אִצְטַגְנוּן מְגֻבְשָׁשׁ חוזה בכוכבים, גִּיטָרָן אַטְלַנְטִי מנגן בצוותא עם כִּנּוֹרִית כַּדַּת-רֹאשׁ. בימים משוטטים חַזַּאי יַפָּנִי וחַזַּאי אֵירוֹפִּי המכונה באנגלית weatherfish – דג מזג האוויר. פַּהֲקַן הַיְּאוֹר מפהק, חֲפָף ישראלי מחפף לאורה של חַשְׁמַלָּנִית בֶּן-טוּבְיָה. נְסִיכִית פְּסוּסָה מתחתנת עם קֵיסָרוֹן עָטוּר, וקָדְקוֹדִית הקביים מדדה אחריהם. לשונאי הגשש אברהם חטף-פתח ישמח לגלות גם את הזַרְבּוּבִית הרַבְגּוֹנִית ואת השַׁרְבּוּבוֹן הגָּבוֹהַּ. הלו, זה האקדמיה?

הישראלי המצוי מכיר את הדגים בעיקר מן הצלחת בבית ובמסעדה. חלק מהתפריט אינו מופיע במילון הרשמי. הוא לא ימצא שם ברבוניות, בס או דניס, במילון הם זכו לשם עברי לצד מונח לטיני ארכני. בסושייה יקבל דגים נאים בצורות שונות, וביניהם סשימי, דגים או פֵרות ים פרוסים במצב נא. במסעדות יהודיות יקבל הֶרינג, והמהדרין יגישו גרעבלקס, דג מפולט מלווה בגבינה שמנה על טוסט. בפסח תימשך מלחמת הגפילטע האשכנזי בחריימה המרוקאית. הספניולים יגישו פֶשְקָדו, והוותיקים ייזכרו בנוסטלגיה בימים שבהם פילֶה לא היה נתח בשר רך ועתיר שקלים, אלא פרוסת דג צחיחה בימי הצנע.

הדגים הם מקור לא אכזב לדימויים ולמטבעות לשון. הדימוי הוויזואלי הידוע הוא העניבה המכונה גם דג מלוח. נתן אלתרמן כתב על כך את השיר "הוא והיא על הגג": "מעפולה באנו הנה יחד/ ברכבת יום שישי./ יש לי דג מלוח וקרחת/ ותסרוקת לראשי". בדרך כלל הדגים הם דימוי לטיפוסי אנשים. דג קר הוא אדם שאינו חושף את רגשותיו, בעקבות אנגלית (cold fish) וגרמנית. אדם החי בסביבה מוכרת מרגיש כמו דג במים. דג רקק הוא אדם חסר חשיבות, דג שמן הוא אדם חשוב, בדרך כלל כזה שאפשר לנסות ולנצל אותו, או סיפור עסיסי בעיתון, שמחר, ככתוב, יעטפו בו דגים. השתקן אילם כדג, ובשפת העבריינים דג הוא אדם ששותק בחקירות. כדאי לו, אם ידבר הוא ילך לישון עם הדגים. על אדם ממולח ומנוסה העומד לפני חקירה או עסקה אומרים שהוא כבר "טיגן דגים גדולים יותר", ועל מי שמזלזלים בו אומרים "לך תמכור דגים בשוק". לבחורה שנכשלה בניסיונה להשיג בחור לחתונה אומרים בעקבות שיר אנגלי ידוע כי "יש הרבה דגים בים". בארגון מושחת, מסתבר, הדג מסריח מהראש. גם דגים ספציפיים משמשים מקור לדימויים, ובראשם הכריש והברקודה.

שני מטבעות לשון מבקשים הרחבה. 'הראה לו מאיפה משתין הדג' מגיע מן השפה המרוקאית: "הוֹרִית לוֹ מִנָאיִן תָאייבּוּל אַלְח'וּת". הסבר אפשרי לביטוי הוא שלדגים אין איבר השתנה מיוחד. הם מצוידים בביב-נקב אחד שמשמש את מערכת המין, מערכת העיכול ומערכת השתן. מי שמצליח לאתר את אותו נקב קטנטן מפגין שליטה וידע.

הניב "גם אכל את הדגים המסריחים וגם גורש מהעיר" מבוסס על משל המופיע במדרש, ומתייחס לעונשים שספגו פרעה ואנשיו לפני יציאת מצרים: "משל למה הדבר דומה? לאחד שאמר לעבדו: צא והבא לי דג מן השוק. יצא והביא לו דג מן השוק מבאיש. אמר לו: בגזירה או תאכל הדג, או תלקה מאה מכות, או תתן לי מאה מנה. אמר לו: 'הריני אוכל'. התחיל לאכול, לא הספיק לגמור עד שאמר: 'הריני לוקה'. לקה ששים, לא הספיק לגמור עד שאמר: 'הריני נותן מאה מנה'. נמצא אוכל את הדג ולוקה ונותן מאה מנה". הסיפור רווח בפולקלור העמים ובפולקלור היהודי במזרח ובמערב. בחלקם נוסף לסיפור ולניב מוטיב הגירוש מן העיר.

ונקנח בגשש, במילותיו של שייקה אופיר. דייג אוהב דגים? אם אוהב אותם, למה הוא מוציא אותם מהמים? באמת, למה?

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

 

 

Read Full Post »