מאז ראשית הציונות ולאורך חיי המדינה זכו ילדים רבים לשמות שניתנו בעקבות אירועים היסטוריים. יגאל נולד בכפר ויתקין בשנת 1899 כי הוריו קיוו ששמו "יעזור לגאול את יהודי רוסיה מן הפרעות". ביבנאל נולדו באותו שבוע תקוה וגאולה, שמות שפתחו שושלת של תקוות וגאולות. ב־1904, לאחר שנפטר בנימין זאב הרצל, נקראו רוב ילדי יבנאל מתתיהו הרצל. השם הרצל נפוץ גם ביהדות עירק, לצד בלפור וויצמן.
אליעזר בן יהודה רצה לקרוא לבנו עֵבֶר לכבודה של העברית, אך המוהל סירב מסיבה השמורה לדמיון הקוראים. הסופר יהודה בורלא קרא לבנו עודד, כהבעת עידוד על חרדות מלחמת העולם הראשונה. אריה ליב כץ קרא לבתו צופיה בעקבות פתיחת האוניברסיטה בהר הצופים. ארתור רופין, גואל אדמות הכרמל, קרא לבתו כרמלה. ילד ירושלמי יליד 1944 זכה לשם אגא, ראשי תיבות: "איתך, גולה, אנחנו". קצין החינוך של הפלמ״ח בני מהרשק קרא לבתו מֶרי. הוא ביקש לקרוא לבנו נֶסֶל, ראשי תיבות של "נגד ספר לבן", ולבתו עֲלינה רצה לקרוא סטרומה, על שם אוניית המעפילים שהוטבעה. אשתו הטילה וטו על שני השמות.
ילדים רבים נקראו על שמות יישובים שיסדו הוריהם. אביגדור הורביץ היה הילד הראשון בגדרה – אבי־גדרה. הילד הראשון של רחובות נקרא רחביה. הבן הראשון שנולד במושבה מוצא נקרא אמוץ. בתו של מייסד אחוזת בית, היא תל אביב, עקיבא וייס, נקראה אחוזבת, בעוד חיים פסמניק קרא לבתו תל אביבה. כמה עשורים מאוחר יותר קרא ראש עיריית תל אביב ישראל רוקח לבתו עירי. הבן הראשון בהיאחזות הנחל הראשונה, נחל עוז, נקרא נחליאל, ואילו הילד הראשון של קיבוץ אורים בנגב המערבי נקרא בשם אורי.
פה ושם צצו שמות בעקבות אירועים אזרחיים. ילדה זכתה לשם נֶפטה בעקבות גילוי הנפט בחלץ. ילדה ממושב אחיקם נקראה אֶגְדָה כי נולדה באוטובוס אגד, בעוד הילדה דפית נולדה באוטובוס מסוג דאף. החבר דוד אבישי האמין באחדות לאומית. הוא קרא לבנו גחל על שם גוש חירות ליברלים, ולבתו מערכה, כי נולדה ביום הקמת המערך.
קבוצה של שמות נקראו בעקבות אישים מרכזיים. אפשר למצוא על שם בן גוריון את דוד לבת (!), וגוריון לבן. לאחר שמשה פרש במחאה מן הממשלה בחרו הורים לקרוא לבנם שרת, ולילד אחר לבון. הילדה סטָלינה נולדה בשנת פטירתו של מנהיג ברית המועצות יוסף סטלין, והילד רוטשילד נולד ב־1971, בעקבות הסרט הפופולרי "כנר על הגג" והשיר "לו הייתי רוטשילד".
ילדים רבים נקראו על שם יישובים הקשורים לאירוע לאומי. אילתה, עציון ונגבה נקראו כך בעקבות מלחמת השחרור, בנות בשם עזה בעקבות מבצע קדש, חברון וירושלמית אחרי מלחמת ששת הימים. הילדה פטרה הנציחה את מסעות הצעירים לפטרה. דימונה נולדה אחרי הקמת העיר, ועוד אחת בעקבות הקמת הכור הגרעיני. כשנסגרו מיצרי טיראן ב־1967 התנחשל גל שמות כמו טירן, טיראנה, טירנית, וגם תירן ותירנה. הילדה טאבה נקרא כך בעקבות פיצוץ מלון טאבה, אחרת סביב הסכסוך הישראלי־מצרי על אזור טאבה.
הצבא העברי העניק השראה לשמות נדירים. צהל וצהלי פרחו בין מבצע קדש למלחמת ההתשה, ניצחון וניצחונה בעקבות מלחמת ששת הימים. דולפין נקראה על שם צוללת חדשה, והילד דקר הנציח את הצוללת הטבועה דקר. גולני הקטן נולד אחרי כיבוש החרמון. היו גם שמות לאומיים כלליים כמו ארצי לבנים ולבנות, עשורה שנולדה בחג העשור, כותל בששת הימים. מאיה, במספרים רבים, נולדה באחד במאי, ואחר כך בעקבות מלחמת יום הכיפורים. איה היא ארץ ישראל העובדת, ואחר כך ארץ ישראל השלמה. אחרי רצח רבין נקראו בנות בשם אחווה. השם אלישיב פרח בעקבות העלייה ההמונית מברית המועצות. בנות שנולדו ביום הזיכרון נקראו רעות, ובנים שנולדו ביום השואה – עמיעד.
בעקבות מבצע אנטבה נקראו ילדים רבים בשם יונתן, ואפילו ילד בשם דן שומרון. לאחר צוק איתן נולד גל שמות שניתנו לתינוקות על שם בניה שראל, שנפל במבצע צוק איתן, וגל חדש של ילדים בשם איתן. ואילו טבח שבעה באוקטובר החזיר לרשימת השמות המובילים שמות רבים על שם הקיבוצים שנפגעו, ובראשם בארי ועוז.
העולם הדתי והחרדי מהווה קטגוריה נפרדת בתחום השמות, ובה כצפוי נתח משמעותי של שמות מקראיים. רובם מסורתיים, אך גם כאן חוגגים היצירתיות והחידוש בשמות המזוהים עם המגזר הדתי כמו נריה, מתנאל, אליסף ואליאב. לצד שמות האבות אפשר למצוא גם בין ילדי החרדים שמות מודרניים יותר כמו יהונתן, חנוך, ישראל, אפרים ומיכאל. לרוב הבנות החרדיות שמות הלקוחים מהתנ״ך. בראשם רחל, ואחריו חנה, רבקה ושרה. יש גם שמות מימי הביניים, חיה ונחמה וטובה, ושמות ביידיש, גיטל, שיינה וגולדה, הלא הן טובה, יפה וזהבה.
בין החרדים, קריאת ילד על שם סבא, סבתא או אדמו״ר היא דרך המלך. בגן הילדים בכפר חב״ד נקראות למעלה ממחצית הבנות חיה מושקא, על שם אשתו של הרבי מלובביץ', והבנים מנחם מנדל, ולכולם אותו כינוי: מנדי. מספרים שבבית כנסת של חסידות גור נכנס יהודי, עומד באמצע בית הכנסת וקורא, "איצ׳ה מאיר", וחצי בית הכנסת מסתובב. חוזר היהודי וקורא "אברום־מרדכי", מסתובב החצי השני. נראה שתופעת השם המשותף לציבור שלם איננה רק חב״דית.
בחסידויות שונות מעדיפים שמות של רבנים ואדמו״רים חשובים אחרי מותם על פני הסבא או הסבתא. בין חסידי ברסלב שולט בכיפה נחמן. בשושלת אבו חצירא לא נהוג לקרוא לילדים על שם האב והסב, ודאי לא בחייו, בעוד בשושלת עובדיה יוסף נהוג לקרוא לילדים על שם הסב גם בעודו בחיים, ולכן מתרוצצות שם בנות רבות ששמן מרגלית ולצידן בנים רבים ששמם עובדיה. בין הליטאים, רבים נקראים ישעיהו, על שם החזון איש.
מסתבר שבעשורים הראשונים למדינה הייתה בושה מסוימת של הציבור החרדי הירושלמי ביחס לשמות שנתן. השם זלמן נשמע רע, והשיר "זלמן יש לו מכנסיים" הוסיף שמן למדורה. אלתר, שפירושו אדם זקן, נתפס על־ידי החילונים כשם מעליב לילד, ואצל החרדים כסגולה לאריכות ימים. כך נקרא ילד מסכן אחד ששם משפחתו יכנעס, ושמו המלא בישראל "אלתר יכנעס", כלומר, זקנות רכלניות.
בקרב הדתיים הספרדיים תמונת השמות שונה. מול השמרנות החרדית האשכנזית מגלה הקהל החרדי המזרחי יצירתיות וחדשנות ונטייה לישראליות. בגן ילדים מטעם ש״ס אפשר למצוא את אלחנן ואסף, יהונתן ורועי ושמות מודרניים ממש: שירן, מעין, שיראל, אפיק, אוראל ועוד. כמעט למחצית מבנות הגן שמות מודרניים: אורית, מוריה, שרית, הילה, הדס, בר, לינוי, ואפילו תעיר.





