בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

בפעם הקודמת עסקתי במילה 'תשובה' ובפעלים שָׁב והֵשִׁיב. בסוף המאמר כתבתי שאשוב ואדון במשמעויות נוספות של השורש שו"ב. אציג גם את מקורותיהם של כמה ביטויים המכילים את הפעלים האלה.

במקרא הפועל שָׁב מופיע לעיתים לפני פעלים אחרים כדי לציין חזרה על פעולה כלשהי, למשל: "אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ" (בראשית ל לא), כלומר: אחזור לרעות את צאנך. לעיתים מופיעה ו' ההיפוך לפני הפועל השני: "וַיָּשׇׁב וַיִּשְׁלַח אֵלָיו שַׂר חֲמִשִּׁים אַחֵר" (מלכים ב, א יא). כיום מוכר לנו השימוש הזה בפועל 'שב' רק לפני ו' החיבור, לדוגמה: "המשטרה שבה וקראה לציבור לגלות ערנות".

בלשון חז"ל החל לשמש השורש חז"ר כשורש נרדף לשורש שו"ב. במקביל הופיעה מילה נוספת שנגזרה בעקיפין משורש זה – תואר הפועל שׁוּב (כלומר עוד פעם), לדוגמה: "ושוב נכנסו זקינים לעליה ביבנה" (ירושלמי, סוטה ט טז, הכתיב במקור). מילה זו מבוססת על המילה המקבילה בארמית – 'תּוּב'. השורש תו"ב בארמית ובשפות שמיות אחרות מקביל לשורש שו"ב בעברית. בערבית הפועל תַ'אבַּ מקביל לפועל 'שָב' בעברית.

כאשר תואר הפועל 'שוב' מופיע אחרי מילת שלילה, פירושו מכאן ואילך לא, מאותו רגע והלאה לא, כבר לא, למשל: "כֵּיוָן שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא, שוב אינו חוטא" (יומא לח ע"ב).

בלשון המקרא מופיעים ביטויים נוספים המכילים את הפועל 'שָב' ונתגלגלו ללשון ימינו. הביטוי עוֹבֵר וָשָׁב, כלומר עובר אורח, מופיע פעם אחת בספר יחזקאל (לה, ז): "וְנָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר לְשִׁמְמָה וּשְׁמָמָה וְהִכְרַתִּי מִמֶּנּוּ עֹבֵר וָשָׁב" ופעמיים נוספות בספר זכריה (ז, יד; ט, ח). בימינו נהוג להשתמש בעיקר בצורת הריבוי 'עוברים ושבים'.

בסיפור המבול נכתב: "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב" (בראשית ח ג). נהוג לפרש את הצירוף הזה כ"מעט מעט" (לפי פירוש רד"ק), או כ'עוד ועוד'. בעברית החדשה קיבל צירוף זה משמעות של הליכה בשני כיוונים מנוגדים, לכאן ולשם או למקום היעד ובחזרה.

בחזון המרכבה בספר יחזקאל (א, יד) נכתב: "וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק". הצורה "רָצוֹא" נגזרה מהפועל 'רץ', ופירוש הביטוי הזה הוא הלוך וחזור (בתנועת ריצה), אנה ואנה במהירות. בספר משלי נאמר: "אַל-תֹּאמַר לרעיך (קרי: לְרֵעֲךָ) לֵךְ וָשׁוּב וּמָחָר אֶתֵּן, וְיֵשׁ אִתָּךְ" (משלי ג כח), כלומר: אם רעך מבקש ממך משהו שיש לך לתת לו, אל תגיד לו שילך וישוב למחרת. בעקבות זאת נוצר הביטוי דָּחָה אוֹתוֹ בְּלֵךְ וָשׁוּב – התחמק והשתמט בתירוצים שונים ממתן תשובה, ממילוי התחייבות וכדומה.

המילה שְׁבוּת מופיעה במקרא תמיד לאחר הפעלים 'שב' או 'השיב', למשל: "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ" (דברים ל ג); "וַהֲשִׁבֹתִי אֶת שְׁבוּת יְהוּדָה וְאֵת שְׁבוּת יִשְׂרָאֵל" (ירמיהו לג ז). פרשנים ומילונאים נחלקו ביניהם בשאלה אם מילה זו נגזרת מהשורש שו"ב לפי משמעותה, או מהשורש שב"י/ה לפי צורתה (כמו המילה 'פְּדוּת' מהשורש פד"י/ה). נ"ה טור-סיני, עורך הכרכים האחרונים של מילון בן-יהודה, גרס כי הצורה 'שבות' היא תוספת לשם הדגשה לפעלים 'שב/השיב', כמו 'הָלוֹךְ הָלַךְ'. כך או כך, המילה 'שבות' הפכה למילה נרדפת ל'שִיבה', וכיום היא מוכרת לנו גם משמו של חֹק הַשְּׁבוּת.

במקרא מופיע גם הצירוף מֵשִׁיב נֶפֶשׁ, בין היתר: "מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי" (איכה א טז); "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ" (תהלים יט ח). פירוש הצירוף הזה הוא 'מרענן, מְחַיֶּה, מעודד'. בדומה לכך, במקרא מצוי גם הצירוף שׁוֹבֵב אֶת נַפְשׁוֹ: "נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ" (תהלים כג ג). לצירוף מקראי זה יש פרשנויות שונות, אך לפי חלקן הוא משמש באותה משמעות כמו 'השיב את נפשי'.  הפועל שׁוֹבֵב נגזר מהשורש שו"ב בבניין פיעל (במשקל המיוחד פּוֹלֵל), והוא מופיע במקרא, בין היתר, באותה משמעות כמו 'השיב' (למשל: ירמיהו נ יט). לא ברור אם יש קשר בין השורש שו"ב במשמעויות אלה לבין המילה 'שוֹבָב'.

בעקבות הכתוב "לֹא-יִתְּנֵנִי הָשֵׁב רוּחִי" (איוב ט יח) נוצר הביטוי הֵשִׁיב רוּחַ במובן 'התאושש, אסף כוח'. על שמשון הגיבור מסופר: "וַיֵּשְׁתְּ וַתָּשָׁב רוּחוֹ וַיֶּחִי" (שופטים טו יט). זה מקורו של הביטוי שָׁבָה אֵלָיו רוּחוֹ, שפירושו אף הוא 'התאושש'. בלשון חז"ל נוסף הביטוי הֵשִׁיב דַּעְתּוֹ (של מישהו) – גרם לו הנאה; הרגיע אותו, לדוגמה:"שלושה משיבין דעתו של אדם, אלו הן: קול ומראה וריח" (ברכות נז ע"ב).

בלשון חז"ל נגזר מהפועל 'השיב' שם הפעולה הֲשָׁבָה, בין היתר במונח הֲשָׁבַת אֲבֵדָה (למשל: בבא מציעא לא ע"א). המילה הִשָּׁבוֹן נוצרה בלשון חז"ל מאותו שורש במובן השבת דבר מה לבעליו, למשל: "זה ניתן להישבון וזה לא ניתן להישבון" (בבא מציעא נח ב). כיום יש לה משמעות מיוחדת בתחום המיסים.

המילה מָשׁוֹב מופיעה לראשונה במגילות מדבר יהודה, בין היתר: "ואחר יתקעו להם הכוהנים בחצוצרות המשוב" (מגילת מלחמת בני אור בבני חושך). מילה זו זכתה לעדנה בעברית החדשה, כאשר נקבעה כחלופה בתחומים שונים למונח הלועזי feedback.

בעברית החדשה נוצרה המילה שִׁיּוּב במובן תהליך של השבה למצב קודם, שימוש חוזר או התמלאות מחדש של משאבי טבע, אנרגיה וכדומה, לדוגמה: שיוב מי תהום.

Read Full Post »

הימים מראש השנה ועד יום הכיפורים מכונים עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה. המילה 'תשובה' משמשת בביטוי זה במובן הדתי-רוחני שלה, של היטהרות מחטאים וחזרה למוטב, ולא במובן היום-יומי של 'מענה לשאלה'. מהו הקשר בין שתי המשמעויות האלה? כדי להשיב על כך צריך לחזור למשמעותו הבסיסית של השורש שו"ב.  

מהשורש שו"ב נגזר בבניין קל הפועל שָׁב. המשמעות הבסיסית של פועל זה במקרא היא חזר, הגיע שוב למקום שהיה בו קודם, למשל בפסוקי נבואת הנחמה הידועים: "וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב […] וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיהו לא טו-טז). פועל זה משמש גם במובן של חזרה למצב קודם, לדוגמה: "יָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו" (איוב לג כה). הביטוי "וָשָׁב וְרָפָא לוֹ" (ישעיהו ו י) פירושו 'החלים, התאושש', כלומר: בריאותו חזרה למצבה התקין הקודם. במקרא הפועל 'שב' מופיע גם בהקשר של שיבה לאל ולדרכו, למשל בדברי הנביא הושע (יד, פס' ב): "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֺנֶךָ". דברים אלה נקראים בבתי הכנסת בשבת החָלה באמצע עשרת ימי התשובה, ומשום כך שבת זו מכונה שַׁבַּת שׁוּבָה. במקומות אחרים במקרא הפועל הזה מופיע בהקשר של חזרה מהדרך הרעה אל דרך הישר, למשל בדברי האל: "אִם-אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם-בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה; שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים" (יחזקאל לג יא).

מאותו השורש נגזר בבניין הפעיל הפועל הֵשִׁיב. פועל זה משמש במשמעות בסיסית של החזיר (משהו או מישהו) למקום שבו היה, בין היתר בנבואות נחמה שהאל יחזיר את בני ישראל מהגלות: "חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם" (ירמיהו טז טו). הפועל הזה משמש גם במובן 'נתן משהו בחזרה לבעליו', לדוגמה: "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ" (שמות כג ד). פועל זה מופיע במקרא גם במובן 'החזיר (מישהו) למוטב', למשל בדברי האל: "וְיַשְׁמִעוּ [הנביאים] דְבָרַי אֶת עַמִּי וִישִׁבוּם [=וישיבו אותם] מִדַּרְכָּם הָרָע וּמֵרֹעַ מַעַלְלֵיהֶם" (ירמיהו כג כב). במקום אחר הפועל מופיע בבקשה של בני העם, גולי בבל, שהאל יחזיר אותם אליו: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ ונשוב (קרי: וְנָשׁוּבָה); חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה כא).

הפועל 'השיב' מופיע במקרא גם במשמעות 'ענה', לעיתים כחלק מהצירוף 'השיב דבר'. למשל, צירוף לשוני זה מתאר כיצד המרגלים חזרו ממשימתם ומסרו דיווח בעל פה למשה ולבני ישראל: "וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם; וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל […] וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת כׇּל הָעֵדָה" (במדבר יג כו-כז). במקרים אחרים המילה 'דבר' בביטוי זה מציינת מענה מילולי לשאלה, לדוגמה: "וְאֶשְׁאָלֵם וְיָשִׁיבוּ דָבָר" (ישעיהו מא כח). במקום אחר נכתב: "אֲנִי אֲשִׁיבְךָ מִלִּין וְאֶת רֵעֶיךָ עִמָּךְ" (איוב לה ד; "מִלִּין" היא צורה חלופית של 'מילים'). כלומר, מי שעונה לשאלה מוסר מידע בחזרה אל השואל. הפועל 'השיב' לבדו במובן 'ענה' (בין היתר: איוב יג כב) הוא אפוא קיצור של 'השיב דבר'.

שם העצם המופשט שִׁיבָה מופיע במקרא רק פעם אחת, בפסוק הידוע על החזרה מגלות בבל: "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהלים קכו א). שם העצם תְּשׁוּבָה מופיע במקרא בכמה משמעויות. משמעותו הראשונית היא חזרה למקום קודם, כמו 'שִׁיבה', כפי שנאמר על שמואל הנביא: "וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כׇּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה; וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ" (שמואל א ז, טז-יז); כלומר: אחרי ששמואל הלך למקומות אחרים, הוא שב לביתו במקום שנקרא 'רמה'. המילה "תְּשֻׁבֹת" מופיעה בספר איוב (לד, פס' לו) במובן 'דברי מענה לשאלות' (וכן – "וּתְשׁוּבֹתֵיכֶם" בפרק כא, פס' לד).

בלשון חז"ל נוספה למילה 'תשובה' המשמעות הרוחנית של תיקון החטאים, עזיבת הדרך הרעה וחזרה לדרך הישר, לדוגמה: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" (משנה, אבות ד יז). מילה זו מופיעה גם בצירוף חָזַר בִּתְשׁוּבָה – התחרט על מעשיו הרעים וחדל מהם, למשל: "מקבלין קורבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בתשובה" (עירובין סט ע"ב). בביטוי זה יש כפילות סמנטית בין הפועל 'חזר' ובין המילה 'תשובה', שמשמעותה המקורית היא 'חזרה'. לביטוי עָשָׂה תְּשׁוּבָה יש משמעות דומה, למשל: "האומר, אחטא ואשוב [=אחזור בתשובה], אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה" (משנה יומא ח, ט). מי שעשה תשובה מכונה בַּעַל תְּשׁוּבָה, לדוגמה: "[ב]מקום שבעלי תשובה עומדים — צדיקים גמורים אינם עומדין" (ברכות לד ע"ב). הביטוי שַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה הוא כינוי לשערים סמליים בשמיים, שדרכם כביכול מתקבלת תשובתו של החוטא החוזר בתשובה: "שערי תְּפִלָּה פעמים פתוחים פעמים נעולים, אבל שערי תשובה לעולם פתוחים" (דברים רבה ב יב). בתפילות הימים הנוראים נאמר: "אבינו מלכנו, החזירנו בתשובה שלֵמה לפניך", וכאן פירוש הביטוי הֶחְזִיר בִּתְשׁוּבָה הוא השיב מישהו מדרכו הרעה.

בעלי התשובה מכונים בלשון חז"ל וההלכה גם 'שבים' (צורת ההווה של הפועל 'שָׁב' בריבוי). לדוגמה, תַּקָּנַת הַשָּׁבִים (משנה, גיטין ה ה) היא תקנה הלכתית שלפיה אדם שחטא ומבקש לתקן את דרכיו ראוי להתחשבות, ואין נוהגים עימו בכל חומרת הדין. המילה 'שבים' מופיעה במקרא פעמיים בהקשר של עשיית תשובה, ואולי זה הבסיס למשמעותה המיוחדת בלשון חז"ל. ראשית, נהוג לפרש את הביטוי "וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע" (ישעיהו נט כ) במובן 'האנשים ששבו [לדרך הישר] מן הפשע'. שנית, מילה זו מופיעה גם בפסוק הידוע: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיהו א כז). פרשני המקרא חלוקים בינם האם מדובר בשבים מן הגלות או ב"עושי תשובה", כפי שכתב רש"י בפירושו לפסוק זה. כך או כך, מפסוק זה נתגלגל הביטוי 'שָבֵי ציון'.

למילה 'תשובה' ולביטויים שבהם היא מופיעה נוספה בימינו משמעות דתית-סוציולוגית של נטישת אורח החיים החילוני וקבלת אורח החיים הדתי-הִלכתי. בעקבות זאת נוצר הביטוי 'חזר בשאלה', ולימים גם 'יצא בשאלה', כדי לתאר את התהליך ההפוך של מעבר מאורח חיים דתי לחילוניות. אומנם המילה 'שאלה' היא היפוכה של המילה 'תשובה' במשמעותה הכללית ('מענה') ולא במשמעותה הדתית, ואולם ביטויים אלה נקלטו היטב בשפה. לא כאן המקום להרחיב על הסוגיות הדתיות והסוציולוגיות העולות מהשימוש בביטויים האלה.

בהזדמנות אחרת אשוב ואדון במשמעויות אחרות של השורש שו"ב ובמילים אחרות שנגזרו משורש זה. אסיים באיחולי שנה טובה וגמר חתימה טובה, בציפייה לשובם של השבויים והנעדרים.

Read Full Post »