Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘קרן’

הכסף מניע את העולם, והבורסה על כל שלוחותיה מניעה את הכסף. כמו בעניינים רבים, גם כאן, לשפה יש תפקיד מאתגר: איך לתאר את המנגנון שבו פועלות בורסות העולם בלשון בני אדם, מניין מגיעות המילים המתארות את התחום, ומה השתנה בעולם הלשוני-פיננסי הזה במהלך הדורות.

המילה 'בורסה' עצמה התגלגלה דרך שפות שונות לשפות אירופה כמו גרמנית, צרפתית ואנגלית, ומשמשת בעברית ללא חלופה. פירוש המילה בצרפתית הוא 'ארנק', והיא התגלגלה דרך הלטינית מהמילה היוונית bursa שפירושה עור – בדיוק כפי שהיא נהגית בעברית. אפשר למצוא אותה כבר בעיתונות ההשכלה, כמו בעיתון 'חבצלת' מיולי 1874 – "הכסף יענה על הכל והבורסה (בערזע) ריק". 'בערזע' היא המילה היידישאית לבורסה.

הפריט הבסיסי של הבורסה הוא 'מניה', שהיא נייר בעל ערך כספי המקנה חלק בבעלות על חברה עסקית, כולל זכויות וחובות שונות. בעבר זה אכן היה נייר של ממש, היום הוא שייך לעולם הדיגיטלי. המילה 'מניה' היא גזירה לאחור של המילה ברבים 'מניות' המופיעה בספר נחמיה, שהיא הרבים של 'מְנָת' במשמעות חלק, וקרובה למילה 'מנה'. כך בפסוק "וְכָל־יִשְׂרָאֵל֩ בִּימֵי זְרֻבָּבֶל וּבִימֵי נְחֶמְיָה נֹתְנִים מְנָיוֹת הַמְשֹׁרְרִים וְהַשֹּׁעֲרִים דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ, וּמַקְדִּשִׁים לַלְוִיִּם, וְהַלְוִיִּם מַקְדִּשִׁים לִבְנֵי אַהֲרֹן". המילה מופיעה במשמעות הבנקאית-בורסאית בעיתונות העברית מאז שנות השמונים של המאה ה-19. גם המונח 'שוק המניות', תרגום שאילה של stock market, ותיק. בעיתון 'הפועל הצעיר' משנת 1919 נכתב: "המצב הפורח של שוק המניות בכלכותה ובבומבי". הדימוי 'שוק' למה שמתרחש באולמות הבורסה קולע למדי.

בבורסה פועלות 'חברות ציבוריות'. מהי חברה ציבורית? חברה שמניותיה רשומות למסחר בבורסה, או שהוצעו לציבור על פי תשקיף ומוחזקות בידי הציבור. חברות הרוצות להיסחר בבורסה מבצעות 'הנפקה', וזאת בעקבות הפועל הארמי-תלמודי נְפַק – יצא, כמו בביטוי 'מאי נפקא מינַה', 'מה יוצא מזה'. 'אקזיט' הוא מהלך שבו היזמים או המנהלים יוצאים מן החברה ומוכרים את הפעילות שלה לגוף בעל אמצעים. אחת ההצעות לבידול בין הנפקה ואקזיט, שבשניהם יש מהלך של יציאה, היא לקרוא לאקזיט בעברית 'הֶנְפֵּק'.  

גם למילות יסוד אחרות בַתחום בסיס במקורות. 'קרן' במשמעות הון יסודי מקורה במשנה: "האוכל תרומה בשוגג משלם קרן וחומש". מכאן התגלגלה לקופות או למאגר כספי שאליו מתנקזים כספי משקיעים. כך גם 'ריבית' המשנאית, לצד המילה המקראית נֶשֶך.

מדוע נקראת רכישת המניות 'השקעה'? שוב חוזרים ללשון חכמים, הפעם במסכת שקלים בתלמוד הירושלמי, שם שואל מאן דהוא "כמה ממון שיקעו אבותיי כאן". סביב המשקיעים נטווה עולם של דימויים. 'אביר אפור' הוא משקיע המציע תנאים מיטביים במטרה להשתלט על חברה. 'אנג'ל', מלאך, הוא כינוי למשקיע פרטי בסטארט-אפ. ואילו סטארט-אפ (חברת הֶזנק בעברית) המוקם ללא  השקעה בהוצאות מינימליות מכונה באנגלית 'בוּט-סטרָאפּ', רצועת מגף, בעקבות סיפורי הברון מינכהאוזן, שהצליח להוציא את עצמו מהבוץ כשנקשר לרצועת המגף שלו. לא תמיד מצליחים לצאת מהבוץ. הפסדים רצופים בהשקעה חדשה נקראים 'בְּלידינג', דימום, או  'בֶּרנינג', שריפה. בכל המקרים האלה השימוש הישראלי הוא במקור האנגלי.

מילת המפתח 'כסף' עברה כמה גלגולים. במקור זה שמה של מתכת שנחשבה בעלת ערך, ומכאן גם שם הצבע החיוור שלה. מן המתכת נטבעו מטבעות בעידן העתיק, וכך דבקה המילה במקרא במשמעות העסקית-כלכלית, ונותרה על כנה בעברית עד היום. לכסף דבקו שמות תואר רבים, כאילו היה יצור אנוש. יש 'כסף גדול', סכומים משמעותיים בהשקעה או ברווח, ובניגוד לו 'כסף קטן' שגם הפך לדימוי כללי. 'כסף זול' הוא כסף שהריבית עליו נמוכה, 'כסף קל' הוא רווח המושג במהירות וללא צורך בהשקעה גדולה. 'כסף חכם' מיוחס להשקעה הנעשית בזהירות ותוך בדיקת הנתונים הרלוונטיים. 'כסף לבן' הוא רווח מהכנסות ששולם עליהן מס כחוק, בניגוד ל'כסף השחור' או 'המלוכלך'.

עולם הבורסה זכה למגוון צבעוני של דימויים. אחד המקורות הפוריים ביותר הוא בעלי החיים. תיאור של שוק המניות כמעין גן חיות נטבע כבר לפני שנים רבות. 'שוק שוורים' מתייחס לבורסה עולה, 'שוק דובים' – לבורסה יורדת. 'שוק תרנגולות' מתייחס לשוק בתנועה תזזיתית, מעלה ומטה. בבורסה פועלים משקיעים כמו 'אייל', הקופץ על כל הנפקה חדשה, 'ברווז צולע' שהוא משקיע שאינו יכול לעמוד בהתחייבויותיו, ו'כבש' שהוא משקיע לא מתוחכם. 'פרה חולבת' הוא משקיע או מוסד שניתן לקבל ממנו סכומי השקעה גדולים ללא תמורה. 'קנגורו' הוא פשוט מניה שמקורה באוסטרליה. 'גורילה' היא הגורם המוביל בשוק מסוים, בדרגה גבוהה במובהק מן האחרים, בעוד 'דבורה קטלנית' היא כינוי ליועצים מיוחדים המתמחים במניעת השתלטות על חברה, ו'מלכודת סרטנים' היא שיטת התגוננות נגד השתלטות עוינת.

הפרשן הכלכלי סבר פלוצקר דיווח על משבר הבורסה בשנת 1997 בדימויי חיות כמו "הנמר התאילנדי השרירי" או "החיידק האסיאני טורף הבורסות". דימויים נוספים מהווים האנשה של הבורסה עצמה. בעיתונים נכתב כי הבורסה בהונג-קונג "התחילה להריח צרות", וכן על "הרגישות המקומית של שוק ההון האמריקני". הבורסות, כך סופר לנו, "התרוצצו למעלה ולמטה", התחילו "להשתולל", ואפילו "רכבת השדים של הבורסה יצאה לדרך".

גם המניות הפכו בתיאורים השונים ליצורי אנוש שלהם מגוון של רגשות. נכתב כי "במשך כל היום הצביעו החוזים הסינטטיים על פסימיות גדולה". הכתבים דיווחו כי "המניות שכחו מה זה לעלות",  וכי "מניות אחרות ייסחפו תוך התהליך". הדרמה מתעצמת ומספרים לנו כי "מניות אלביט-אלרון התחילו לדהור צפונה", וגם נאמר כי "שוק המניות ריחף גבוה מדי, מנותק מהמציאות". באותו עניין מכונה נפילה פתאומית ומהירה של ערך מניה 'כיס אוויר'. המניות המרחפות שתו משהו, כי נכתב עליהן "כל המניות הרשומות היו עליזות במיוחד", "מניות אלרון עלו בצהריים וזינקו בלילה", וכי "המשקיעים העדיפו לבלות את סוף השבוע עם יותר מזומנים ופחות מניות". גם הביטוי 'הריץ מניות' המעיד על פעילות פלילית  הוא דימוי של האנשה. על כך הזכיר לנו הפרשן הכלכלי ג'יי לוין כי "מניות אינן זזות, אלא אם כן דוחפים אותן".

הבורסות בעולם קשורות זו בזו במעין רשת עולמית, כפי שמעיד הביטוי הידוע "כשוול סטריט מתעטשת הונג קונג מתקררת", שנטבע בגרסה ראשונה בעיתון 'ניו יורק טיימס' בשנת 1957. לא במקרה המשבר הגדול של קיץ 1997 בבורסה בניו יורק תואר תחילה במונחים של מזג אוויר גלובאלי. הפרשנים דיברו על "סופת אל ניניו פיננסית", וסבר פלוצקר שביקר בוול סטריט סיפר איך "עמדתי שם בעין הסערה, על קצה שפתו של החור השחור".

הבורסה מתנהלת, כפי שמעידים גם הדימויים הרבים, בקשר ישיר עם הפסיכולוגיה האנושית. הפסיכולוגיה קובעת את התנהגות המשקיעים וגם את זו של קברניטי החברות והתאגידים. הדיווח על המתרחש סביב אירועי הבורסה מכיל אבחנות נפש רבות. הפסיכולוגיה הזאת תמיד קולקטיבית, אלמונית, ושוב אינך יודע מי עצבני, מי חולה נפש, מי נוירוטי ומי פסיכוטי. ברגעי משבר יש "מכירות פניקה", "היסטריה כמעט מוחלטת", ואפילו התאבדות קולקטיבית, כפי שנכתב בפרשנות בעיתון הארץ על התנהגות המשקיעים: "אם למות – עדיף בחברותא". הרחוב הפיננסי של אמריקה "רועד מפחד", ואחרי יומיים נשמעת מסוף העולם ועד סופו "אנחת רווחה קולקטיבית". עד המשבר הבא.

Read Full Post »

עבודת קריאת השמות לכלים היא חלק מהמפעל הגדול של קביעת מונחי מוזיקה בעברית, והשתתפו בו אנשי לשון ואנשי מוזיקה לרוב. גלריית כלי הנגינה בעברית שאובה ממקורות שונים. יש בה כלים ששמותיהם נלקחו מן התנ"ך ומן התלמוד, כלים עם שמות חדשים וכלים ששמרו על שמם הלועזי.

מחדשי הלשון מצאו בתנ"ך כמה וכמה שמות לכלי נגינה. בפרק הקצר החותם את ספר התפילות הגדול, תהילים, חיכו להם לא פחות מתשעה כלי נגינה: "הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר, הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר. הַלְלוּהוּ בְּתֹף וּמָחוֹל, הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעוּגָב. הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי־שָׁמַע, הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה". בפסוק מופיעים שופר, נבל, כינור, תוף ועוגב שאומצו בשפה המתחדשת. שופר כאן עדיין אינו כלי המתייחד לצורכי דת. לצידם מופיעים הכלים מינים, צלצלי שמע, צלצלי תרועה ומחול שלא נקלטו בשמות כלים בימינו. במקומות אחרים בתנ"ך מופיעים שמות כלים נוספים. חליל, חצוצרה ומצלתיים התקבלו לתזמורת הפילהרמונית. נחילות, אירוס, מגרפה ומרכוף יצאו מן השימוש. חכמי המשנה קבעו כי יש לייחס את השמות 'מצלתיים' ו'צלצלים' לאותו כלי.

האם השמות העתיקים יוחסו אז לכלים המוכרים לנו היום? הכלי הקרוב ביותר לכלי המקורי בן אותו שם הוא הנבל. 'כינור' היה גם הוא כלי מיתרים, דומה לנבל. לכן היו בימי תחיית הלשון הצעות לקרוא כינור לגיטרה דווקא, או לבללייקה, ולמי שניגן בכינור קראו הארפיסט, כלומר, מנגן בנבל. בן-יהודה הכריע את הכף. בערך 'כינור' במילון הגדול הוא כותב כי כי "נהוג לקרוא כינור לגייגע", שהוא שמו של הכינור בגרמנית וביידיש. לעומת הכינור, שלושת אחיו לרביעיית הקשת נותרו בשמם הלועזי: ויולה, צ'לו וקונטרבס, לאחר שהשמות שהוצעו עבורם נדחו. לוויולה הציעו לקרוא 'כינורֶת' או 'כונֶרֶת', לצ'לו 'כינורן' ולקונטרבס 'כינור גדול'. הצעות אחרות רמזו על הבטן הבולטת של הכלים הגדולים. לצ'לו הציעו את השם 'בטנונית' ולקונטרבס את 'בטנון'. השמות לא נקלטו, ונותרה השאלה איך לומר 'צ'לו' ברבים. האקדמיה קבעה צֶ'לות, המוזיקאים העדיפו את צורת הריבוי האיטלקית – צֶ'לי.

לכלים אחרים הוצעו שמות המזכירים את הצליל הלועזי. הגיטרה נקראה 'קיתָרָה', ועלתה הצעה לקרוא לה בכלי התלמודי-יווני 'קתרוס', ולמנגן הגיטרה – 'קתרסן'. לכלי הנגינה לאוטה הציע הבלשן יצחק אבינרי לקרוא 'לָעוד'. התחולל פולמוס סביב הכלי המקראי 'נבל עשור'. הטענה המקובלת היא שמדובר בנבל בן עשרה מיתרים, אבל עלתה גם טענה שמדובר בכלי נשיפה המזכיר חמת חלילים. התיאור של רש"י תמך בכך: "נבל עשוי כמפוח של נפחים, ומוציא קול ע"י רוח". מצד שני, הטענה שהנבל של פעם הוא אביו של הנבל של היום זכתה לסיוע יווני, שם מופיעה המילה νάβλα – נַבְּלָה – כשם לכלי המוזיקלי. במאה ה-19 אומצה נַבְּלָה כשם לסימן המתמטי ◁, על שום צורתו המשולשת המזכירה נבל. ראיה נוספת היא השם הלטיני של ספר תהילים, Psalms, שפירושו "הפורט על נבל". השם התגלגל מהפועל היווני פסאלין, שפירושו לפרוט, והנבל היווני נקרא פסלתריון.

השם פסנתר נקבע בעקבות החלק הארמי של ספר דניאל: "בְּעִדָּנא דִּי־תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא, מַשְׁרוֹקִיתָא, קַתְרוֹס, סַבְּכָא, פְּסַנְתֵּרִין, סוּמְפֹּנְיָה, וְכֹל זְנֵי זְמָרָא". בפסוק הזה מופיעים בגרסה ארמית כלי הנגינה קרן, קתרוס, משרוקית וכן סַבְּכָא, שהיא מין נבל. סומפוניה היא האם הלשונית של 'סימפוניה' המודרנית. פסנתרין וסומפוניה נחשבים כלי מיתרים, כאשר פסנתרין הוא גלגולו של הפסלתריון, הנבל היווני שנזכר לעיל. בן-יהודה הציע להבחין בין 'מַכּושית', קלאוויר, מילה שהוא חידש, לבין 'פסנתר', פיאנו פורטה, והוא מנמק את הצעתו: 'מכוּש' מהתלמוד הירושלמי הוא השם לפטישים הקטנים "שמכים על הנימים בכלי הנגינה". לאחר שהחידוש נכשל היו שהציעו לקרוא 'מכושית' לקסילופון. בתקופת ההשכלה ניסו לקרוא לפסנתר בשם המקראי 'היגיון', בעקבות הפסוק בתהלים "עֲלֵי־עָשׂוֹר וַעֲלֵי־נָבֶל, עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר".

העוגב המופיע כבר בספר בראשית היה כלי מיתרים, והוא נקבע בשלב מאוחר כשמו של האורגן הכנסייתי. איתמר בן אב"י הציע לקרוא לכלי הכנסייתי 'חלילייה'. עם השנים החלו להבדיל בין 'עוגב' כשמו של כלי הקנים הישן, לבין 'אורגן' כשמו של הכלי החשמלי. לצ'מבלו הציעו לקרוא 'פסנתרון', ולפי הצעתו של אבינרי בשם התנכי 'מינים'. השם הזה הוצע גם כשם לכלי הנשיפה הרמוניום, אבל בן-יהודה מצא לו שם עברי שהועדף: 'מפוחית'.

כלי הנשיפה המוביל במקרא נקרא 'חליל'. השם ניתן לו מאחר שהוא חלול, והוא האב החוקי של החליל המודרני. בתלמוד יש לחליל שם נרדף, 'אבוב', מילה שמקורה ארמי. בתזמורת המודרנית התחבטו איך לקרוא לכלי הנשיפה oboe, שם שהתגלגל מהשם הצרפתי לאותו כלי – hautbois, מילולית 'עץ גבוה'. השם האנגלי-צרפתי הזכיר את האבוב התלמודי, והשם הועתק אליו. פיקולו זכה בשמות רבים: 'חליל קטן', 'חליל גבוה' או 'חלילון', אבל השמות האלה לא נקלטו. בתנ"ך נזכר כלי נשיפה פופולרי והוא החצוצרה. השם נותר על כנו עד היום. הקלרינט קיבל שינוי הגייה קל שהעניק לו צורה עברית: 'קלרנית', והקורנֶט נקרא 'קורנית'. המילה 'קרן' היא תרגום שמו של כלי הנשיפה horn, לצד 'קרן אנגלית' ו'קרן יער'. לאלה יש אם עתיקה: 'קרן היובל' המופיעה בספר יהושע, שהייתה כלי נשיפה העשוי מקרן של בהמה.

כלי ההקשה הגנרי ששמו מתקיים מימי התנ"ך ועד היום הוא התוף. למילים "בתוף ובמחול" בתהילים פרשנויות שונות. 'מחול' הוא כידוע ריקוד במעגל, אבל בן-יהודה קובע כי "יש אומרים שזהו מין תוף". הוא מסתמך בקביעתו על אנשי הלשון והפרשנות מימי הביניים המוקדמים, שבהם קראו לטמבורין 'מחול'. מן הביטוי "בתופים ובמחולות" תרגם סעדיה גאון את 'מחולות' למילה הערבית 'טנאביר', ריבוי של טנבור, שהוא מין תוף. לתופים שונים נמצאו שמות ייחודיים. הטנבור נקרא גם 'תוף בַסקי', ובגני הילדים קראו לתוף מרים 'מצילתוף'.

כלי הקשה פשוט הבנוי על צליל מתכתי קרוי 'משולש'. הציעו לקרוא לכלי בשם המקראי 'שליש', אך ההצעה לא צלחה. לכלים שלהם צליל פעמונים הציעו לקרוא 'מצילייה' ו'פעמונייה'. לקסטנייטאס קראו 'ערמוניות', בעקבות השם הלועזי.

מגוון שמות הכלים בתזמורת הפילהרמונית מצביע על הצלחה מרשימה בהטמעה של שמות עבריים לכלי נגינה. עם זאת שלושת כלי הקשת וכן הטרומבון והטוּבּה לא זכו לשם עברי, וכן הבסוֹן ששמו שונה ממעט מן הבסוּן האנגלי. בין הכלים שאינם חלק מן הפילהרמוניה התמונה שונה: סקסופון, גיטרה, מנדולינה ובלליקה נותרו בלועזיותם, שלא לדבר על האורגן החשמלי, הסינטֶסיידר, והכלי הישראלי מכולם: האקורדיון, שלו הציעו לקרוא בלי הצלחה 'מפוחית יד'.

Set of musical instruments on the white background.

Read Full Post »