בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

עבודת קריאת השמות לכלים היא חלק מהמפעל הגדול של קביעת מונחי מוזיקה בעברית, והשתתפו בו אנשי לשון ואנשי מוזיקה לרוב. גלריית כלי הנגינה בעברית שאובה ממקורות שונים. יש בה כלים ששמותיהם נלקחו מן התנ"ך ומן התלמוד, כלים עם שמות חדשים וכלים ששמרו על שמם הלועזי.

מחדשי הלשון מצאו בתנ"ך כמה וכמה שמות לכלי נגינה. בפרק הקצר החותם את ספר התפילות הגדול, תהילים, חיכו להם לא פחות מתשעה כלי נגינה: "הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר, הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר. הַלְלוּהוּ בְּתֹף וּמָחוֹל, הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעוּגָב. הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי־שָׁמַע, הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה". בפסוק מופיעים שופר, נבל, כינור, תוף ועוגב שאומצו בשפה המתחדשת. שופר כאן עדיין אינו כלי המתייחד לצורכי דת. לצידם מופיעים הכלים מינים, צלצלי שמע, צלצלי תרועה ומחול שלא נקלטו בשמות כלים בימינו. במקומות אחרים בתנ"ך מופיעים שמות כלים נוספים. חליל, חצוצרה ומצלתיים התקבלו לתזמורת הפילהרמונית. נחילות, אירוס, מגרפה ומרכוף יצאו מן השימוש. חכמי המשנה קבעו כי יש לייחס את השמות 'מצלתיים' ו'צלצלים' לאותו כלי.

האם השמות העתיקים יוחסו אז לכלים המוכרים לנו היום? הכלי הקרוב ביותר לכלי המקורי בן אותו שם הוא הנבל. 'כינור' היה גם הוא כלי מיתרים, דומה לנבל. לכן היו בימי תחיית הלשון הצעות לקרוא כינור לגיטרה דווקא, או לבללייקה, ולמי שניגן בכינור קראו הארפיסט, כלומר, מנגן בנבל. בן-יהודה הכריע את הכף. בערך 'כינור' במילון הגדול הוא כותב כי כי "נהוג לקרוא כינור לגייגע", שהוא שמו של הכינור בגרמנית וביידיש. לעומת הכינור, שלושת אחיו לרביעיית הקשת נותרו בשמם הלועזי: ויולה, צ'לו וקונטרבס, לאחר שהשמות שהוצעו עבורם נדחו. לוויולה הציעו לקרוא 'כינורֶת' או 'כונֶרֶת', לצ'לו 'כינורן' ולקונטרבס 'כינור גדול'. הצעות אחרות רמזו על הבטן הבולטת של הכלים הגדולים. לצ'לו הציעו את השם 'בטנונית' ולקונטרבס את 'בטנון'. השמות לא נקלטו, ונותרה השאלה איך לומר 'צ'לו' ברבים. האקדמיה קבעה צֶ'לות, המוזיקאים העדיפו את צורת הריבוי האיטלקית – צֶ'לי.

לכלים אחרים הוצעו שמות המזכירים את הצליל הלועזי. הגיטרה נקראה 'קיתָרָה', ועלתה הצעה לקרוא לה בכלי התלמודי-יווני 'קתרוס', ולמנגן הגיטרה – 'קתרסן'. לכלי הנגינה לאוטה הציע הבלשן יצחק אבינרי לקרוא 'לָעוד'. התחולל פולמוס סביב הכלי המקראי 'נבל עשור'. הטענה המקובלת היא שמדובר בנבל בן עשרה מיתרים, אבל עלתה גם טענה שמדובר בכלי נשיפה המזכיר חמת חלילים. התיאור של רש"י תמך בכך: "נבל עשוי כמפוח של נפחים, ומוציא קול ע"י רוח". מצד שני, הטענה שהנבל של פעם הוא אביו של הנבל של היום זכתה לסיוע יווני, שם מופיעה המילה νάβλα – נַבְּלָה – כשם לכלי המוזיקלי. במאה ה-19 אומצה נַבְּלָה כשם לסימן המתמטי ◁, על שום צורתו המשולשת המזכירה נבל. ראיה נוספת היא השם הלטיני של ספר תהילים, Psalms, שפירושו "הפורט על נבל". השם התגלגל מהפועל היווני פסאלין, שפירושו לפרוט, והנבל היווני נקרא פסלתריון.

השם פסנתר נקבע בעקבות החלק הארמי של ספר דניאל: "בְּעִדָּנא דִּי־תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא, מַשְׁרוֹקִיתָא, קַתְרוֹס, סַבְּכָא, פְּסַנְתֵּרִין, סוּמְפֹּנְיָה, וְכֹל זְנֵי זְמָרָא". בפסוק הזה מופיעים בגרסה ארמית כלי הנגינה קרן, קתרוס, משרוקית וכן סַבְּכָא, שהיא מין נבל. סומפוניה היא האם הלשונית של 'סימפוניה' המודרנית. פסנתרין וסומפוניה נחשבים כלי מיתרים, כאשר פסנתרין הוא גלגולו של הפסלתריון, הנבל היווני שנזכר לעיל. בן-יהודה הציע להבחין בין 'מַכּושית', קלאוויר, מילה שהוא חידש, לבין 'פסנתר', פיאנו פורטה, והוא מנמק את הצעתו: 'מכוּש' מהתלמוד הירושלמי הוא השם לפטישים הקטנים "שמכים על הנימים בכלי הנגינה". לאחר שהחידוש נכשל היו שהציעו לקרוא 'מכושית' לקסילופון. בתקופת ההשכלה ניסו לקרוא לפסנתר בשם המקראי 'היגיון', בעקבות הפסוק בתהלים "עֲלֵי־עָשׂוֹר וַעֲלֵי־נָבֶל, עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר".

העוגב המופיע כבר בספר בראשית היה כלי מיתרים, והוא נקבע בשלב מאוחר כשמו של האורגן הכנסייתי. איתמר בן אב"י הציע לקרוא לכלי הכנסייתי 'חלילייה'. עם השנים החלו להבדיל בין 'עוגב' כשמו של כלי הקנים הישן, לבין 'אורגן' כשמו של הכלי החשמלי. לצ'מבלו הציעו לקרוא 'פסנתרון', ולפי הצעתו של אבינרי בשם התנכי 'מינים'. השם הזה הוצע גם כשם לכלי הנשיפה הרמוניום, אבל בן-יהודה מצא לו שם עברי שהועדף: 'מפוחית'.

כלי הנשיפה המוביל במקרא נקרא 'חליל'. השם ניתן לו מאחר שהוא חלול, והוא האב החוקי של החליל המודרני. בתלמוד יש לחליל שם נרדף, 'אבוב', מילה שמקורה ארמי. בתזמורת המודרנית התחבטו איך לקרוא לכלי הנשיפה oboe, שם שהתגלגל מהשם הצרפתי לאותו כלי – hautbois, מילולית 'עץ גבוה'. השם האנגלי-צרפתי הזכיר את האבוב התלמודי, והשם הועתק אליו. פיקולו זכה בשמות רבים: 'חליל קטן', 'חליל גבוה' או 'חלילון', אבל השמות האלה לא נקלטו. בתנ"ך נזכר כלי נשיפה פופולרי והוא החצוצרה. השם נותר על כנו עד היום. הקלרינט קיבל שינוי הגייה קל שהעניק לו צורה עברית: 'קלרנית', והקורנֶט נקרא 'קורנית'. המילה 'קרן' היא תרגום שמו של כלי הנשיפה horn, לצד 'קרן אנגלית' ו'קרן יער'. לאלה יש אם עתיקה: 'קרן היובל' המופיעה בספר יהושע, שהייתה כלי נשיפה העשוי מקרן של בהמה.

כלי ההקשה הגנרי ששמו מתקיים מימי התנ"ך ועד היום הוא התוף. למילים "בתוף ובמחול" בתהילים פרשנויות שונות. 'מחול' הוא כידוע ריקוד במעגל, אבל בן-יהודה קובע כי "יש אומרים שזהו מין תוף". הוא מסתמך בקביעתו על אנשי הלשון והפרשנות מימי הביניים המוקדמים, שבהם קראו לטמבורין 'מחול'. מן הביטוי "בתופים ובמחולות" תרגם סעדיה גאון את 'מחולות' למילה הערבית 'טנאביר', ריבוי של טנבור, שהוא מין תוף. לתופים שונים נמצאו שמות ייחודיים. הטנבור נקרא גם 'תוף בַסקי', ובגני הילדים קראו לתוף מרים 'מצילתוף'.

כלי הקשה פשוט הבנוי על צליל מתכתי קרוי 'משולש'. הציעו לקרוא לכלי בשם המקראי 'שליש', אך ההצעה לא צלחה. לכלים שלהם צליל פעמונים הציעו לקרוא 'מצילייה' ו'פעמונייה'. לקסטנייטאס קראו 'ערמוניות', בעקבות השם הלועזי.

מגוון שמות הכלים בתזמורת הפילהרמונית מצביע על הצלחה מרשימה בהטמעה של שמות עבריים לכלי נגינה. עם זאת שלושת כלי הקשת וכן הטרומבון והטוּבּה לא זכו לשם עברי, וכן הבסוֹן ששמו שונה ממעט מן הבסוּן האנגלי. בין הכלים שאינם חלק מן הפילהרמוניה התמונה שונה: סקסופון, גיטרה, מנדולינה ובלליקה נותרו בלועזיותם, שלא לדבר על האורגן החשמלי, הסינטֶסיידר, והכלי הישראלי מכולם: האקורדיון, שלו הציעו לקרוא בלי הצלחה 'מפוחית יד'.

Read Full Post »