בפעמים הקודמות כתבתי כאן על השורש רג"ש. כזכור, השורש הזה מצוי גם בשפות שמיות אחרות. מילונים אטימולוגיים משערים כי השורש השמי רג"ש קרוב לשורשים שמיים אחרים המצויים בעברית המקראית, בין היתר לשורשים רע"ש ורג"ז. כידוע, כיום השורש רג"ז משמש במשמעות 'כעס'. האם לשורש הזה יש משמעות דומה בלשון המקרא? שאלה טובה.
המשמעות הראשונית של הפועל רָגַז בלשון המקרא היא 'רָעַד', למשל: "קוֹל רַעַמְךָ בַּגַּלְגַּל הֵאִירוּ בְרָקִים תֵּבֵל; רָגְזָה וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ" (תהלים עז יט). גם הפועל "וַתִּרְעַשׁ" בפסוק זה פירושו 'רָעַדה', ושני הפעלים האלה מתארים בו רעידת אדמה. מהמשמעות הפיזית הזאת נגזרה משמעות מטפורית של 'רעד מפחד, חָרַד', לדוגמה: "מִפָּנֶיךָ גּוֹיִם [=עמים] יִרְגָּזוּ" (ישעיהו סד א); וכן –"וּפָחֲדוּ וְרָגְזוּ" (ירמיהו לג ט), כלומר "פחדו עד כדי כך שרעדו".
השורש רג"ז קיים גם בערבית ובארמית. בארמית מקראית השורש הזה מופיע פעמיים, ובשתיהן הוא משמש במשמעות 'כַּעַס'. בפעם הראשונה מופיע פועל שנגזר משורש זה: "הַרְגִּזוּ אֲבָהָתַנָא לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא" (עזרא ה יב), כלומר: "אבותינו הכעיסו את האל שבשמיים". ואילו בפעם השנייה מופיע שם עצם שנגזר משורש זה: "בִּרְגַז וַחֲמָא" (דניאל ג יג), כלומר: "בכעס וחֵמה" (פירוש מצודת דוד). הדעות חלוקות האם השורש רג"ז מציין כעס גם בעברית המקראית. מילים עבריות משורש זה, כגון 'רָגַז', מופיעות במקרא גם בהקשרים שבהם משמעותן אינה חד-משמעית. שמא לעיתים שורש זה מתאר סערת רגשות כללית וגוני רגש שונים שקשה להבחין ביניהם. למשל, יש פרשנויות רבות לְמה התכוון יוסף כאשר אמר לאחיו "אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ" (בראשית מה כד), לאחר שהתוודע בפניהם וגילה להם את זהותו. חלק מהפרשנים, כגון הרמב"ן, פירשו זאת במובן 'לא לפחד בדרך', ואילו אחרים, כגון אברהם אבן עזרא – במובן 'לא לכעוס זה על זה בדרך'. בדומה לכך, משמעות הפועל 'רָגַז' אינה ברורה בתיאור תגובתו של דוד המלך אחרי מות בנו אבשלום: "וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ" (שמואל ב, יט א). יש המפרשים את הפועל הזה גם כאן במובן 'חָרַד' (כגון מצודת ציון), אבל לפי ההקשר אפשר לפרש אותו כאן במובן 'חש צער רב'.
נ"ה טור-סיני, עורך הכרכים האחרונים של מילון בן-יהודה, הביע עמדה חד-משמעית בסוגיה זו. לדידו, השורש רג"ז משמש בעברית המקראית אך ורק במובן של פַּחַד, רַעַד או רתיעה. הוא מבסס את דעתו על כתובות בשפה הכנענית. טור-סיני מפרש את הפועל 'רָגַז' במובן של פחד גם בפסוק "אִישׁ חָכָם נִשְׁפָּט אֶת אִישׁ אֱוִיל, וְרָגַז וְשָׂחַק וְאֵין נָחַת" (משלי כט ט). הפרשנים המסורתיים פירשו את הפועל הזה בפסוק הזה במובן של כעס.
אחרי תקופת המקרא החל הפועל 'רָגַז' להופיע בכתבים שונים במשמעות מובהקת של כעס, כנראה בהשפעת הארמית; לדוגמה: במדרש המיוחס לתקופת הגאונים (החל מהמאה השישית): "רגזו עליו השרים [על ירמיהו] והכוהו ונתנוהו בבית האסורים" (פסיקתא רבתי כו א).
פרשני המקרא והחוקרים המודרניים הכירו את השימוש בשורש רג"ז במובן כעס הן מהארמית והן מהעברית שלאחר המקרא. אולי משום כך הם פירשו חלק ממופעיו של השורש הזה במקרא באותו מובן.
כמו הפועל 'רָגַז' בבניין קל, גם המובן הראשוני של הפועל הִרְגִּיז בבניין הפעיל הוא פיזי, למשל בדברים הנאמרים על האל: "הַמַּרְגִּיז אֶרֶץ מִמְּקוֹמָהּ וְעַמּוּדֶיהָ יִתְפַּלָּצוּן" (איוב ט ו), כלומר: 'הגורם לרעידת אדמה'. פועל זה משמש במקרא גם במובן המופשט של 'החריד מישהו ממנוחתו; גרם לזעזוע', לדוגמה: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי?" (שמואל א, כח טו).
בלשון חז"ל הפועל 'הרגיז' משמש במובן 'הכעיס': "[השטן] יורד ומתעה ועולה ומרגיז [את הקב"ה]" (בבא בתרא טז ע"ב).
הפועל הִתְרַגֵּז מופיע במקרא ארבע פעמים בשני פסוקים צמודים החוזרים על עצמם, הן בספר מלכים ב' והן בישעיהו (פרק לז, פס' כח-כט). פסוקים אלה הם חלק מנאומו של ישעיהו בשם האל לסנחריב מלך אשור: "וְשִׁבְתְּךָ וְצֵאתְךָ וּבֹאֲךָ יָדָעְתִּי וְאֵת הִתְרַגֶּזְךָ אֵלָי; יַעַן הִתְרַגֶּזְךָ אֵלַי וְשַׁאֲנַנְךָ עָלָה בְאׇזְנָי" (מלכים ב, יט כז-כח). רוב הפרשנים פירשו את הצירוף "התרגזך אליי" במובן 'הכעס שלך עליי', וחלקם – במובן 'הדיבור הכועס שלך אליי', מאחר שבפסוקים הקודמים נאמר: "אֶת-מִי חֵרַפְתָּ וְגִדַּפְתָּ" (שם, פס' כב). ואולם הפרשן מצודת ציון פירש כך את הצירוף הזה: "תנועת חרדת המהירות".
בלשון חז"ל פועל זה מופיע במובן 'התמלא כעס': "אמר דוד לפני הקב"ה: 'עד אימתי הם מתרגזים עלי ואומרים: 'לא פסול משפחה הוא ולא מרות המואביה הוא'" (רות רבה פרשה ח, פסקה א, הכתיב במקור).
שם העצם רֹגֶז מופיע אף הוא במקרא. כמו מילים אחרות מאותו שורש, הפרשנויות חלוקות גם בנוגע למשמעותו של שם העצם הזה בפסוקים שונים. במקום אחד המילה 'רֹגֶז' מופיעה בהקשר ברור למדי של פחד: "כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי [=ובא אליי] וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי; לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז" (איוב ג כה-כו). במקומות אחרים מילה זו מופיעה במובן כללי יותר של חוסר שקט או סערת רגשות, ולעיתים אולי גם במובן כעס, למשל בפסוק: "בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר" (חבקוק ג ב). רוב הפרשנים פירשו את הדברים האלה במובן שהאל יזכור לרחם על בני עמו גם בזמן שיכעס עליהם. ואילו אברהם אבן עזרא פירש גם כאן את המילה 'רֹגֶז' כך: "בעת הרוגז שאנו בפחד".
במקום אחר המילה 'רֹגֶז' מופיעה כנראה במובן 'צער מתלאות החיים': "אָדָם יְלוּד אִשָּׁה קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז" (איוב יד א). בעקבות פסוק זה נטבע הביטוי המליצי 'שְׂבַע רוגז', הנאמר על מי שידע בחייו הרבה תלאות.
בארמית תלמודית המילה 'רוּגְזָא' משמשת במובן כעס. בעקבות הארמית החלה המילה 'רֹגֶז' לשמש במובן כעס ברבדים מאוחרים יותר של העברית, למשל בספר מדרשים שכנראה נתחבר במאה השמינית: "התחיל [יעקב] לקלל רָגְזָם של בניו [שמעון ולוי], שנאמר: 'אָרוּר אַפָּם כִּי עָז' (בראשית מט ז)" (פרקי דרבי אליעזר לח). במדרש זה המילה 'רוגזם' מקבילה למילה "אַפָּם" בטקסט המקראי, כלומר 'כעסם' (של שמעון ולוי).
בימינו המילה 'רֹגֶז' מוכרת בעיקר בצירוף ב' היחס בצורה בְּרֹגֶז, הנהגית ב-ב' שוואית, אולי בהשפעת היידיש.
אם שמתם לב שעוד לא הגעתי כאן למילים רבות נוספות מהשורש רג"ז, אין מה להתרגז. אמשיך לדון בשורש זה בקרוב, ובינתיים אסיים בדברי הנבואה של נתן הנביא לדוד המלך: "וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד" (שמואל ב, ז י).
בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים 