בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

בפעמים הקודמות כתבתי כאן על השורש רג"ש. כזכור, השורש הזה מצוי גם בשפות שמיות אחרות. מילונים אטימולוגיים משערים כי השורש השמי רג"ש קרוב לשורשים שמיים אחרים המצויים בעברית המקראית, בין היתר לשורשים רע"ש ורג"ז. כידוע, כיום השורש רג"ז משמש במשמעות 'כעס'. האם לשורש הזה יש משמעות דומה בלשון המקרא? שאלה טובה.

המשמעות הראשונית של הפועל רָגַז בלשון המקרא היא 'רָעַד', למשל: "קוֹל רַעַמְךָ בַּגַּלְגַּל הֵאִירוּ בְרָקִים תֵּבֵל; רָגְזָה וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ" (תהלים עז יט‏). גם הפועל "וַתִּרְעַשׁ" בפסוק זה פירושו 'רָעַדה', ושני הפעלים האלה מתארים בו רעידת אדמה. מהמשמעות הפיזית הזאת נגזרה משמעות מטפורית של 'רעד מפחד, חָרַד', לדוגמה: "מִפָּנֶיךָ גּוֹיִם [=עמים] יִרְגָּזוּ" (ישעיהו סד א‏); וכן –"וּפָחֲדוּ וְרָגְזוּ" (ירמיהו לג ט), כלומר "פחדו עד כדי כך שרעדו".

השורש רג"ז קיים גם בערבית ובארמית. בארמית מקראית השורש הזה מופיע פעמיים, ובשתיהן הוא משמש במשמעות 'כַּעַס'. בפעם הראשונה מופיע פועל שנגזר משורש זה: "הַרְגִּזוּ אֲבָהָתַנָא לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא" (עזרא ה יב‏), כלומר: "אבותינו הכעיסו את האל שבשמיים". ואילו בפעם השנייה מופיע שם עצם שנגזר משורש זה: "בִּרְגַז וַחֲמָא" (דניאל ג יג‏), כלומר: "בכעס וחֵמה" (פירוש מצודת דוד). הדעות חלוקות האם השורש רג"ז מציין כעס גם בעברית המקראית. מילים עבריות משורש זה, כגון 'רָגַז', מופיעות במקרא גם בהקשרים שבהם משמעותן אינה חד-משמעית. שמא לעיתים שורש זה מתאר סערת רגשות כללית וגוני רגש שונים שקשה להבחין ביניהם. למשל, יש פרשנויות רבות לְמה התכוון יוסף כאשר אמר לאחיו "אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ" (בראשית מה כד‏), לאחר שהתוודע בפניהם וגילה להם את זהותו. חלק מהפרשנים, כגון הרמב"ן, פירשו זאת במובן 'לא לפחד בדרך', ואילו אחרים, כגון אברהם אבן עזרא – במובן 'לא לכעוס זה על זה בדרך'. בדומה לכך, משמעות הפועל 'רָגַז' אינה ברורה בתיאור תגובתו של דוד המלך אחרי מות בנו אבשלום: "וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ" (שמואל ב, יט א‏). יש המפרשים את הפועל הזה גם כאן במובן 'חָרַד' (כגון מצודת ציון), אבל לפי ההקשר אפשר לפרש אותו כאן במובן 'חש צער רב'.

נ"ה טור-סיני, עורך הכרכים האחרונים של מילון בן-יהודה, הביע עמדה חד-משמעית בסוגיה זו. לדידו, השורש רג"ז משמש בעברית המקראית אך ורק במובן של פַּחַד, רַעַד או רתיעה. הוא מבסס את דעתו על כתובות בשפה הכנענית. טור-סיני מפרש את הפועל 'רָגַז' במובן של פחד גם בפסוק "אִישׁ חָכָם נִשְׁפָּט אֶת אִישׁ אֱוִיל, וְרָגַז וְשָׂחַק וְאֵין נָחַת" (משלי כט ט). הפרשנים המסורתיים פירשו את הפועל הזה בפסוק הזה במובן של כעס.

אחרי תקופת המקרא החל הפועל 'רָגַז' להופיע בכתבים שונים במשמעות מובהקת של כעס, כנראה בהשפעת הארמית; לדוגמה: במדרש המיוחס לתקופת הגאונים (החל מהמאה השישית): "רגזו עליו השרים [על ירמיהו] והכוהו ונתנוהו בבית האסורים" (פסיקתא רבתי כו א).

פרשני המקרא והחוקרים המודרניים הכירו את השימוש בשורש רג"ז במובן כעס הן מהארמית והן מהעברית שלאחר המקרא. אולי משום כך הם פירשו חלק ממופעיו של השורש הזה במקרא באותו מובן.

כמו הפועל 'רָגַז' בבניין קל, גם המובן הראשוני של הפועל הִרְגִּיז בבניין הפעיל הוא פיזי, למשל בדברים הנאמרים על האל: "הַמַּרְגִּיז אֶרֶץ מִמְּקוֹמָהּ וְעַמּוּדֶיהָ יִתְפַּלָּצוּן" (איוב ט ו), כלומר: 'הגורם לרעידת אדמה'. פועל זה משמש במקרא גם במובן המופשט של 'החריד מישהו ממנוחתו; גרם לזעזוע', לדוגמה: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי?" (שמואל א, כח טו). 

בלשון חז"ל הפועל 'הרגיז' משמש במובן 'הכעיס': "[השטן] יורד ומתעה ועולה ומרגיז [את הקב"ה]" (בבא בתרא טז ע"ב).

הפועל הִתְרַגֵּז מופיע במקרא ארבע פעמים בשני פסוקים צמודים החוזרים על עצמם, הן בספר מלכים ב' והן בישעיהו (פרק לז, פס' כח-כט). פסוקים אלה הם חלק מנאומו של ישעיהו בשם האל לסנחריב מלך אשור: "וְשִׁבְתְּךָ וְצֵאתְךָ וּבֹאֲךָ יָדָעְתִּי וְאֵת הִתְרַגֶּזְךָ אֵלָי; יַעַן הִתְרַגֶּזְךָ אֵלַי וְשַׁאֲנַנְךָ עָלָה בְאׇזְנָי" (מלכים ב, יט כז-כח‏). רוב הפרשנים פירשו את הצירוף "התרגזך אליי" במובן 'הכעס שלך עליי', וחלקם – במובן 'הדיבור הכועס שלך אליי', מאחר שבפסוקים הקודמים נאמר: "אֶת-מִי חֵרַפְתָּ וְגִדַּפְתָּ" (שם, פס' כב). ואולם הפרשן מצודת ציון פירש כך את הצירוף הזה: "תנועת חרדת המהירות".

בלשון חז"ל פועל זה מופיע במובן 'התמלא כעס': "אמר דוד לפני הקב"ה: 'עד אימתי הם מתרגזים עלי ואומרים: 'לא פסול משפחה הוא ולא מרות המואביה הוא'" (רות רבה פרשה ח, פסקה א, הכתיב במקור).

שם העצם רֹגֶז מופיע אף הוא במקרא. כמו מילים אחרות מאותו שורש, הפרשנויות חלוקות גם בנוגע למשמעותו של שם העצם הזה בפסוקים שונים. במקום אחד המילה 'רֹגֶז' מופיעה בהקשר ברור  למדי של פחד: "כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי [=ובא אליי] וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי;  לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז" (איוב ג כה-כו). במקומות אחרים מילה זו מופיעה במובן כללי יותר של חוסר שקט או סערת רגשות, ולעיתים אולי גם במובן כעס, למשל בפסוק: "בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר" (חבקוק ג ב‏). רוב הפרשנים פירשו את הדברים האלה במובן שהאל יזכור לרחם על בני עמו גם בזמן שיכעס עליהם. ואילו אברהם אבן עזרא פירש גם כאן את המילה 'רֹגֶז' כך: "בעת הרוגז שאנו בפחד".

במקום אחר המילה 'רֹגֶז' מופיעה כנראה במובן 'צער מתלאות החיים': "אָדָם יְלוּד אִשָּׁה קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז" (איוב יד א‏). בעקבות פסוק זה נטבע הביטוי המליצי 'שְׂבַע רוגז', הנאמר על מי שידע בחייו הרבה תלאות.

בארמית תלמודית המילה 'רוּגְזָא' משמשת במובן כעס. בעקבות הארמית החלה המילה 'רֹגֶז' לשמש במובן כעס ברבדים מאוחרים יותר של העברית, למשל בספר מדרשים שכנראה נתחבר במאה השמינית: "התחיל [יעקב] לקלל רָגְזָם של בניו [שמעון ולוי], שנאמר: 'אָרוּר אַפָּם כִּי עָז' (בראשית מט ז)" (פרקי דרבי אליעזר לח). במדרש זה המילה 'רוגזם' מקבילה למילה "אַפָּם" בטקסט המקראי, כלומר 'כעסם' (של שמעון ולוי).

בימינו המילה 'רֹגֶז' מוכרת בעיקר בצירוף ב' היחס בצורה בְּרֹגֶז, הנהגית ב-ב' שוואית, אולי בהשפעת היידיש.

אם שמתם לב שעוד לא הגעתי כאן למילים רבות נוספות מהשורש רג"ז, אין מה להתרגז. אמשיך לדון בשורש זה בקרוב, ובינתיים אסיים בדברי הנבואה של נתן הנביא לדוד המלך: "וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד" (שמואל ב, ז י).

Read Full Post »

מה מספרת לנו שפת התנ"ך על אבותינו הקדמונים, אנשי התנ"ך? ככל שיורדים לעומקם של סיפורי התנ"ך מגלים שבני ישראל היו דומים לנו הרבה יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות. אחד התחומים שבהם הדבר בא לידי ביטוי הוא עולם הרגש. התנ"ך מציג קשת רחבה של רגשות, ומציע לעברית החדשה כמעט את כל הדרוש לתחום הרגש. רגשות הבאים לביטוי חלקי בשפת התנ"ך הם מה שניתן לקרוא 'רגשות ביניים'. כזה הוא הרגש 'אכזבה', מילה שחידש איתמר בן אב"י, ולצידו המילה החדשה יותר 'תסכול', אם כי הן קרובות לביטוי המקראי 'מפח נפש'.

התנ"ך רצוף סיפורי אהבה וגילויי אהבה. המילה 'אהבה' מופיעה 40 פעם, השורש אה"ב מופיע 208 פעם. אהבה מופיעה ביחסי גברים ונשים, ביחסי משפחה, באהבת האל את עם ישראל ובאהבת המאמין היהודי את אלוהיו. צירופי לשון מציגים את האהבה כרגש השלם ביותר, 'אהבת נפש', 'אהבת עולם' ועוד. צירופי לשון אחרים מלמדים על הקשר בין האהבה לבין יחסי המשפחה. אל האהובה פונים "אחותי כלה". 'דוֹד' הוא האהוב וכן בן המשפחה, 'דודים' זו אהבה ארוטית.

ל'אהבה' מעט נרדפות בתנ"ך, והן נקשרות לחיבה ולרחמים. 'רחמים' הוא התרגום המקובל והשכיח של אונקלוס לאהבה ולפעלים הקשורים בה. עם השנים התרחקו הרחמים והאהבה: רחמים היום הוא יחס חמלה לאדם נזקק. הפועל לחבב מופיע בתנ"ך פעם אחת, והוראתו מסופקת. הסלנג הישראלי דווקא מציע מבחר עשיר של פועלי אהבה. דלוק עליה, שרופה עליו, וכמובן מת/מתה עליה/עליו. המרחק בין אלה לבין גילויי האהבה הבוערת בתנ"ך אינו רב. גיבורת שיר השירים אומרת: "סַמְּכוּנִי בָּֽאֲשִׁישׁוֹת, רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים, כִּי־חוֹלַת אַהֲבָה אָֽנִי".

'שנאה', ניגודה של 'אהבה', מופיעה 17 פעמים בתנ”ך. השנאה כמו האהבה משמשת ביחסי אנוש, ביחסי משפחה, ביחסים עם האל, ביחסו של אדם לחייו. השימוש במילה חביב על קהלת רואה השחורות, והיא חוזרת ומופיעה בתנ"ך ביחסי העמים ובסכסוכים השונים. 'שונא' היא גם מילה נרדפת ל'אויב', בדרך כלל האויב הפוליטי. 'אויב' נקשרת למילה המקראית הנרדפת לשנאה, 'איבה'. 'משטמה' מופיעה פעמיים בספר הושע. 'שטנה' מופיעה פעם אחת בעזרא בהוראת דיבה, והיא הנגזרת מ'שטן', המלאך המקטרג.

מעמדה של הקנאה בשפה ייחודי, ואין לה נרדפות. שם התואר 'קַנָּא' מיוחס לאלוהים. רוב הופעות 'קנאה' מתייחסות לחשד לבגידה, כלומר, לאהבה שהופרה לאדם אחר, לאלוהים, או בתוך המשפחה. בעברית החדשה התפצלו בשדה הקנאה שני שמות עצם: קנאה בתנ"ך, קַנָּאות מלשון חכמים. 'קנאה' משמשת בעיקר ביחסי אדם וחברו: קנאה ברכוש, בהצלחה. 'קנאות' נגזרת משם התואר קַנָּא. על פי שימושיו בתנ"ך זהו שם תואר חיובי בהיבט המוסרי, והוא מיוחס רק לאלוהים. עיקר השימושים בשם התואר ובמונח קנאות מתייחסים היום בשיח היהודי לקבוצות דתיות קיצוניות, שאינן מקובלות גם על חלקים גדולים בציבור הדתי ואפילו החרדי.

בעוד שלאהבה, לשנאה ולקנאה אין כמעט מילים נרדפות בתנ”ך, זה אינו המצב בצמד הרגשות שמחה ועצב. בתנ”ך מופיעות עשר מילים המבטאות שמחה: שמחה, ששון, גיל, גילה, חדוה, רינה, אורה, משוש, עלז, עליצות. גם לעצב שורה מרשימה של מילים נרדפות: דאבה, דאבון, מגינת לב, מועקה, יגון, תוגה ושם התואר נוגה, נכאים, עוצֶב, עיצבון, עצבת, שיממון במשמעות דיכאון, תמרורים. המילה הנפוצה 'צער' היא משנאית, ומשמעותה שם כאב וסבל.

כמו לשמחה ולעצב, וביתר שאת, יש לרגש הפחד מילים נרדפות רבות. לצד 'פחד' נמצא בתנ"ך את המילים אימה, אימתה, בהלה, חיל, חילה, רעדה, ביעות, בלהה, בעתה, דאגה, חלחלה, חרדה, חת, חיתה, חתת, יראה, מגור, מורא, מורך, פלצות, רתת והצירוף 'פיק ברכיים'. תהליך הקליטה של הנרדפות האלה בעברית החדשה מתפצל. חלק מהמילים נעלמו, בעיקר צורות משניות כמו אימתה, חיתה, חתת וחילה. אחרות נוכחות במשלב הספרותי, כמו רעדה, מורא, מורך במסגרת הצירוף 'מורך לב', מגור ובלהה. 'דאגה' הצטרפה ל'חשש' שמקורה בתלמוד כצורה מתונה של פחד מפני הבאות. 'בהלה' משמשת לתיאור פחד מתפרץ בעקבות אירוע בלתי צפוי, בעוד 'חרדה' מתייחסת לאירועים עתידיים נעלמים. 'חלחלה' היא תגובת פחד וזעזוע. 'בעת' בעקבות בעתה משמשת בתחום הרפואה כחלופה עברית ל'פוביה', ומכאן מחלות פחד שונות: בעת גבהים, בעת זרים, בעת חוצות וכדומה. 'אימה' היא סוגת יצירה בקולנוע ובטלוויזיה. היראה והחרדה התבדלו לתחום האמונה ועבודת אלוהים. הצירוף 'יראת שמיים' מקורו בלשון חכמים.

גם לרגש הכעס נרדפות רבות בתנ"ך: חימה, זעם, זעף, חרון, אף, עברה, קצף, רוגז. לאלה מצטרפים הצירופים 'חרי-אף', וכן 'סר וזעף'. יש גם ביטויים המעידים על כעס כבוש: מורת רוח, מרירות ומררה. שימושי 'אף' בביטויי הכעס מדמים את נשיפת האף הנמרצת של האדם הכועס. 'חֵמָה' משמשת מספר פעמים במשמעות רעל או ארס הנחשים, כמו "חֲמַת נָחָש" בתהלים.

בקֶשֶת הרגשות יש לשים לב לקטגוריה חשובה שבה מיטשטש הגבול בין החברתי והפסיכולוגי, בין המרחב הציבורי לבין חיי הנפש. במרכז עומדות מילות הצמד הדיכוטומי בושה וכבוד. 'בושה' מופיעה ארבע פעמים בתנ"ך ומבטאת מצב נפשי, שעל פי התיאור מכסה את האדם או את פניו. 'חרפה' מייצגת את מצבו של האדם בחברה, ובו בזמן את המצב הנפשי הכרוך בכך. רגש נוסף שגם בו מיטשטש התחום בין הפרטי והציבורי, בין החברתי והתיאולוגי, הוא האשמה. סוגיית הבושה עלתה למרחב הציבורי בעשור השני של שנות האלפיים, עם התגברות הנוהג לחשוף את קלונו של אדם, בצדק ושלא בצדק. ברשת האינטרנט ובעיקר ברשתות החברתיות השונות, התופעה נקראת באנגלית shaming. על פי קביעת האקדמיה ללשון המילה העברית המקבילה היא 'בִיוש', אף כי אין בה ייצוג לאופי האינטרנטי של התופעה.

גם רגש הכבוד לא עבר שינוי מהותי בשימושיו בעברית החדשה, אך יש לו מעמד בתחום הגינונים והנימוס, וזאת בהשפעה ברורה של שפות שונות. כך בפניות הנפוצות 'בכבוד רב' או 'לִכבוד', 'כבודו' המקובל בבתי המשפט, או קריאת השבח 'כל הכבוד!'. הפנייה הדיבורית 'בְּכָבוֹד' נהגית במלעיל. הפנייה האירונית 'עם כל הכבוד' היא פתיחה לדברי ביקורת והתנצחות.

מונח נוסף מחבר את עולם הרגש להקשר החברתי: הסליחה. השורש סל"ח מתייחס בתנ”ך לאלוהים, ולעיתים רחוקות לכוהניו ונביאיו. 'סליחה' היא חלק מדין הדברים הדתי: אלוהים מתכוון או מתבקש לסלוח, כלומר, לוותר על עונשו של האדם או העם החוטא. מילת האחות התלמודית של 'סליחה' היא 'מחילה'. בתלמוד היא מתייחסת לאלוהים, אבל גם לתחום היחסים בין אדם לחברו. עם השנים עברו ‘סליחה’ ו’מחילה’ הרחבות ושינויי משמעות. בתחום הבין-אישי בקשת סליחה לא נועדה לוויתור על עונש, אלא ציפייה שהזולת לא יחשוב על המבקש מחשבות רעות, שהן מעין עונש פסיכולוגי. לעומתה ‘מחילה’ היא ויתור על עונש, ‘מחילת עוונות’, ומכאן הגיעה אל השפה המשפטית.

‘סליחה’ נותרה בעלת משמעות דתית מובהקת רק בצורת הרבים. ‘סליחות’ הן פיוטי בקשת כפרת עוונות, הנאמרים או מושרים לקראת ראש השנה ויום הכיפורים. מימי תחיית הלשון משמשת ‘סליחה’ כמילת התנצלות, וכאן ניכרת השפעת השפות האירופיות למיניהן. בשיח הישראלי 'סליחה' נשמעת לפעמים כמילה ריקה מתוכן, ואפילו אלימה.

ולסיום, רגש ששינה הקשר: ביטחון, המופיע במקרא ארבע פעמים וקשור באמונה עמוקה באלוהים. דוד בן-גוריון התעקש לקרוא כך למשרד לענייני צבא ומלחמה. הוא הבין שזה בעצם תפקיד הצבא: להשרות בציבור את רגש הביטחון.

Read Full Post »