הימים מראש השנה ועד יום הכיפורים מכונים עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה. המילה 'תשובה' משמשת בביטוי זה במובן הדתי-רוחני שלה, של היטהרות מחטאים וחזרה למוטב, ולא במובן היום-יומי של 'מענה לשאלה'. מהו הקשר בין שתי המשמעויות האלה? כדי להשיב על כך צריך לחזור למשמעותו הבסיסית של השורש שו"ב.
מהשורש שו"ב נגזר בבניין קל הפועל שָׁב. המשמעות הבסיסית של פועל זה במקרא היא חזר, הגיע שוב למקום שהיה בו קודם, למשל בפסוקי נבואת הנחמה הידועים: "וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב […] וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיהו לא טו-טז). פועל זה משמש גם במובן של חזרה למצב קודם, לדוגמה: "יָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו" (איוב לג כה). הביטוי "וָשָׁב וְרָפָא לוֹ" (ישעיהו ו י) פירושו 'החלים, התאושש', כלומר: בריאותו חזרה למצבה התקין הקודם. במקרא הפועל 'שב' מופיע גם בהקשר של שיבה לאל ולדרכו, למשל בדברי הנביא הושע (יד, פס' ב): "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֺנֶךָ". דברים אלה נקראים בבתי הכנסת בשבת החָלה באמצע עשרת ימי התשובה, ומשום כך שבת זו מכונה שַׁבַּת שׁוּבָה. במקומות אחרים במקרא הפועל הזה מופיע בהקשר של חזרה מהדרך הרעה אל דרך הישר, למשל בדברי האל: "אִם-אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם-בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה; שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים" (יחזקאל לג יא).
מאותו השורש נגזר בבניין הפעיל הפועל הֵשִׁיב. פועל זה משמש במשמעות בסיסית של החזיר (משהו או מישהו) למקום שבו היה, בין היתר בנבואות נחמה שהאל יחזיר את בני ישראל מהגלות: "חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם" (ירמיהו טז טו). הפועל הזה משמש גם במובן 'נתן משהו בחזרה לבעליו', לדוגמה: "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ" (שמות כג ד). פועל זה מופיע במקרא גם במובן 'החזיר (מישהו) למוטב', למשל בדברי האל: "וְיַשְׁמִעוּ [הנביאים] דְבָרַי אֶת עַמִּי וִישִׁבוּם [=וישיבו אותם] מִדַּרְכָּם הָרָע וּמֵרֹעַ מַעַלְלֵיהֶם" (ירמיהו כג כב). במקום אחר הפועל מופיע בבקשה של בני העם, גולי בבל, שהאל יחזיר אותם אליו: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ ונשוב (קרי: וְנָשׁוּבָה); חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה כא).
הפועל 'השיב' מופיע במקרא גם במשמעות 'ענה', לעיתים כחלק מהצירוף 'השיב דבר'. למשל, צירוף לשוני זה מתאר כיצד המרגלים חזרו ממשימתם ומסרו דיווח בעל פה למשה ולבני ישראל: "וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם; וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל […] וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת כׇּל הָעֵדָה" (במדבר יג כו-כז). במקרים אחרים המילה 'דבר' בביטוי זה מציינת מענה מילולי לשאלה, לדוגמה: "וְאֶשְׁאָלֵם וְיָשִׁיבוּ דָבָר" (ישעיהו מא כח). במקום אחר נכתב: "אֲנִי אֲשִׁיבְךָ מִלִּין וְאֶת רֵעֶיךָ עִמָּךְ" (איוב לה ד; "מִלִּין" היא צורה חלופית של 'מילים'). כלומר, מי שעונה לשאלה מוסר מידע בחזרה אל השואל. הפועל 'השיב' לבדו במובן 'ענה' (בין היתר: איוב יג כב) הוא אפוא קיצור של 'השיב דבר'.
שם העצם המופשט שִׁיבָה מופיע במקרא רק פעם אחת, בפסוק הידוע על החזרה מגלות בבל: "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהלים קכו א). שם העצם תְּשׁוּבָה מופיע במקרא בכמה משמעויות. משמעותו הראשונית היא חזרה למקום קודם, כמו 'שִׁיבה', כפי שנאמר על שמואל הנביא: "וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כׇּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה; וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ" (שמואל א ז, טז-יז); כלומר: אחרי ששמואל הלך למקומות אחרים, הוא שב לביתו במקום שנקרא 'רמה'. המילה "תְּשֻׁבֹת" מופיעה בספר איוב (לד, פס' לו) במובן 'דברי מענה לשאלות' (וכן – "וּתְשׁוּבֹתֵיכֶם" בפרק כא, פס' לד).
בלשון חז"ל נוספה למילה 'תשובה' המשמעות הרוחנית של תיקון החטאים, עזיבת הדרך הרעה וחזרה לדרך הישר, לדוגמה: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" (משנה, אבות ד יז). מילה זו מופיעה גם בצירוף חָזַר בִּתְשׁוּבָה – התחרט על מעשיו הרעים וחדל מהם, למשל: "מקבלין קורבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בתשובה" (עירובין סט ע"ב). בביטוי זה יש כפילות סמנטית בין הפועל 'חזר' ובין המילה 'תשובה', שמשמעותה המקורית היא 'חזרה'. לביטוי עָשָׂה תְּשׁוּבָה יש משמעות דומה, למשל: "האומר, אחטא ואשוב [=אחזור בתשובה], אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה" (משנה יומא ח, ט). מי שעשה תשובה מכונה בַּעַל תְּשׁוּבָה, לדוגמה: "[ב]מקום שבעלי תשובה עומדים — צדיקים גמורים אינם עומדין" (ברכות לד ע"ב). הביטוי שַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה הוא כינוי לשערים סמליים בשמיים, שדרכם כביכול מתקבלת תשובתו של החוטא החוזר בתשובה: "שערי תְּפִלָּה פעמים פתוחים פעמים נעולים, אבל שערי תשובה לעולם פתוחים" (דברים רבה ב יב). בתפילות הימים הנוראים נאמר: "אבינו מלכנו, החזירנו בתשובה שלֵמה לפניך", וכאן פירוש הביטוי הֶחְזִיר בִּתְשׁוּבָה הוא השיב מישהו מדרכו הרעה.
בעלי התשובה מכונים בלשון חז"ל וההלכה גם 'שבים' (צורת ההווה של הפועל 'שָׁב' בריבוי). לדוגמה, תַּקָּנַת הַשָּׁבִים (משנה, גיטין ה ה) היא תקנה הלכתית שלפיה אדם שחטא ומבקש לתקן את דרכיו ראוי להתחשבות, ואין נוהגים עימו בכל חומרת הדין. המילה 'שבים' מופיעה במקרא פעמיים בהקשר של עשיית תשובה, ואולי זה הבסיס למשמעותה המיוחדת בלשון חז"ל. ראשית, נהוג לפרש את הביטוי "וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע" (ישעיהו נט כ) במובן 'האנשים ששבו [לדרך הישר] מן הפשע'. שנית, מילה זו מופיעה גם בפסוק הידוע: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיהו א כז). פרשני המקרא חלוקים בינם האם מדובר בשבים מן הגלות או ב"עושי תשובה", כפי שכתב רש"י בפירושו לפסוק זה. כך או כך, מפסוק זה נתגלגל הביטוי 'שָבֵי ציון'.
למילה 'תשובה' ולביטויים שבהם היא מופיעה נוספה בימינו משמעות דתית-סוציולוגית של נטישת אורח החיים החילוני וקבלת אורח החיים הדתי-הִלכתי. בעקבות זאת נוצר הביטוי 'חזר בשאלה', ולימים גם 'יצא בשאלה', כדי לתאר את התהליך ההפוך של מעבר מאורח חיים דתי לחילוניות. אומנם המילה 'שאלה' היא היפוכה של המילה 'תשובה' במשמעותה הכללית ('מענה') ולא במשמעותה הדתית, ואולם ביטויים אלה נקלטו היטב בשפה. לא כאן המקום להרחיב על הסוגיות הדתיות והסוציולוגיות העולות מהשימוש בביטויים האלה.
בהזדמנות אחרת אשוב ואדון במשמעויות אחרות של השורש שו"ב ובמילים אחרות שנגזרו משורש זה. אסיים באיחולי שנה טובה וגמר חתימה טובה, בציפייה לשובם של השבויים והנעדרים.
בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים 