כבר כתבתי כאן פעמיים על המילה 'קשֶה' והשורש קש"י. נותרו עוד מילים מהשורש הזה שעוד לא דנתי בהן, לרשימה שלישית ואחרונה בנושא. בינתיים התחיל הקיץ הישראלי, ורובנו מזיעים קשה. בתלמוד נכתב "שילהי דקייטא קשיא מקייטא" (יומא כט ע"א), כלומר: סוף הקיץ קשה יותר מהקיץ.
הפועל הִתְקַשָּׁה נגזר בבניין התפעל מן השורש קש"י בלשון חז"ל. הוא משמש הן במובן הפיזי של 'נעשָה קשה' (בין היתר: תוספתא נידה ו ד) והן במובן המופשט של 'היה לו קשה להבין או לעשות (משהו)'. דוגמה למשמעות השנייה מצויה במדרש חז"ל על הכתוב במקרא: "וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב" (במדבר ח ד). חז"ל פירשו כך את הפסוק הזה: "כלומר מה קשָה היא [=המנורה] לעשות, שהרבה יגע בה משה, כיוון שנתקשה אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה […]" (במדבר רבה טו ד). לפי מדרש זה, למשה היה קשה להבין את ההוראות של הקב"ה איך להכין את המנורה. חז"ל מציעים אטימולוגיה עממית למילה מִקְשָׁה, שפירושה בהקשר זה הוא 'גוש שלם של זהב'. הם מקשרים בין מילה זו לצמד המילים "מה קשָה" (כלומר 'כמה קשה'). לפי רוב החוקרים, אין קשר אטימולוגי בין המילה 'מִקְשָׁה' לבין משמעויות אחרות של השורש קש"י. ואולם לדעת חוקרים מעטים, המילה 'מִקְשָׁה' נאמרה על מתכות מוצקות וחזקות, כלומר קשות. הצורה "מִקְשָׁה" מופיעה במקרא (ישעיהו א ח) גם במובן סוג של שָׂדֶה, אך זו מילה אחרת לחלוטין, הנגזרת מאותו שורש של המילה 'קישוא' – קש"א.
המילה נֻקְשֶׁה נגזרה אף היא מהשורש קש"י. יש לה צורה מיוחדת, הדומה מעט לצורת ההווה של פעלים מגזרת ל"י בבניין נפעל (כגון 'נִדְמֶה'). בלשון חז"ל מילה זו מתארת עיסת בצק שלא הושלמה החמצתה והיא אינה ראויה למאכל (פסחים מג ע"א; מנחות נד ע"א). בעברית החדשה היא החלה לשמש במובן הפיזי של התואר 'קשה', למשל: "כעכים קטנים ונוקשים" (ביאליק, מאחורי הגדר, פרק ג'). לאחר מכן היא החלה לשמש גם במובן המופשט של 'קפדן, לא גמיש, בלתי מתפשר', לדוגמה: "גישה חינוכית נוקשה". בעברית החדשה נוצר מהתואר 'נוקשה' שם העצם נֻקְשׁוּת, המשמש בעיקר במובן מטפורי של 'חוסר גמישות, תקיפות, קפדנות'.
במקרא תואר הפועל קָשׁוֹת מופיע אחרי הפועל 'דיבר': "וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו […] וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת" (בראשית מב ז, גם בפס' ל). פירוש המילה בפסוק זה הוא 'בחריפות, בחומרה'. בלשון המקרא גם צורת הנקבה 'קָשָה' משמשת כתואר הפועל באותה משמעות, למשל: "וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ אֶת הָעָם קָשָׁה" (מלכים א, יב יג). במקום אחר נאמר: "וַתֵּלֶךְ יַד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָלוֹךְ וְקָשָׁה עַל יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן" (שופטים ד כד). הפרשן מצודת ציון פירש את המילה 'קשה' בפסוק הזה במובן 'חזקה'. מפסוק זה נוצר הביטוי יָד קָשָׁה במובן תקיפות, קשיחות.
בלשון ימינו המילה 'קשות' משמשת גם במובן 'בצורה קיצונית וחריפה' (פצוע קשות) או 'בהשקעת מאמץ רב' (עמלנו קשות). המילה 'קשֶה' עצמה משמשת כיום גם כתואר הפועל, לדוגמה: "עבדתי קשה", בדומה לשימוש בצורת הנקבה 'קָשָה' בלשון המקרא.
מהשורש קש"י נגזרו מילים נוספות. נבחן האם הן משמשות במובן הפיזי של השורש (ההיפך של 'רך'), במובן המטפורי (ההיפך של 'קל'), או בשני המובנים.
התואר קָשׁוּי משמש בעברית החדשה בעיקר במובן הפיזי של המילה 'קשה', גם בלשון הספרות וגם בשפה טכנית, בין היתר בצירוף 'בטון קשוי'.
המילה קִשּׁוּי נוצרה בלשון חז"ל והיא משמשת בה ובלשון ימי הביניים בכמה משמעויות. בין היתר, היא מופיעה בחיבור חיצוני מתקופת המשנה: "נמצאת אתה אומר שיש במנורה קִשּׁוּי ושבח כנגד כל הכלים כולן" (ברייתא דמלאכת המשכן, פרק י'), כלומר: מלאכת עשיית המנורה במשכן קשה יותר מהכנת שאר כלי המשכן (האוהל שהוקם במדבר סיני ושימש כמקדש), ולכן ראויה ליותר שבח. במקור הזה המילה 'קישוי' מופיעה במובן המטפורי. במקורות אחרים היא מופיעה במובן פיזי, למשל בתרגומו של יהודה אבן תיבון (במאה ה-12) לספר 'חובת הלבבות' מאת רבנו בחיי אבן פקודה: "והוא שתחשוב באבן מושלכת מרחוק, עשתה צליל והכתה אדם אחד, השיג בחוש ראותו מראה האבן ודמותה […] והשיג בחוש מישושו קרירותה וְקִשּׁוּיָהּ" (שער היחוד, פרק י); כלומר האדם תפס באמצעות חוש המישוש שהאבן קרירה וקשה. כיום המילה 'קישוי' משמשת במובן הפיזי של הפיכת דבר רך לקשה, לדוגמה: "החומר משמש לקישוי ולעיצוב של צווארונים ודשים".
בגרסה קדומה (מהמאה החמישית לספירה) של תפילת הווידוי ליום כיפור נאמר: "ועל חטא שחטאנו לפניך בקשיות עורף". הביטוי המטפורי קַשְׁיוּת עֹרֶף פירושו 'עקשנות', ומקורו בביטוי המקראי קְשֵׁה עֹרֶף שדנתי בו בעבר. גם המילה קַשְׁיוּת לבדה מופיעה בלשון חז"ל במובן 'עקשנות' (בין היתר: תענית ו ע"א).
בלשון ימי הביניים המילה 'קשיות' משמשת גם במובן הפיזי: "מחמת הקשיות שמתקשה [האדמה] אחר חרישת קצירה" (פירוש רבינו גרשום על בבא בתרא יב ע"א). כיום מדברים בשפה מדעית וטכנית על דרגות קשיות של חומרים. מילה זו מציינת גם קושי מטפורי, לדוגמה: "חידושה של ההלכה שנתקבלה מעיד הן על חשיבותה והן על קשיותה".
המילה קִשְׁיוֹן נוצרה בלשון ימי הביניים. היא מופיעה בעיקר בלשון הפיוט והשירה במובן המופשט של המילה 'קושי', למשל: "וּלְעִתּוֹ חָשׁ עֲלֵי קִשְׁיוֹן" (אלעזר הקליר, קינות לתשעה באב).
לעיתים מילה זו מופיעה בלשון הפיוט בצירוף 'קשיון עורף', המקביל לביטוי המטפורי 'קשיות עורף'. כיום היא משמשת בעיקר בתחום הרפואה במובן פיזי של העדר גמישות ומוגבלות בתנועה (של מפרקים, שרירים וכדומה). במילון למונחי רפואה של האקדמיה ללשון משנת תשנ"ט המונח 'קשיון עורף' משמש במובן הפיזי של נוקשות בשרירי העורף והצוואר, ולא במובן המטפורי של 'עקשנות'.
המילה הִתְקַשּׁוּת מופיעה בלשון ימי הביניים כשם הפעולה של הפועל 'התקשה' במובן הפיזי (בין היתר, בפירוש רלב"ג על משלי ל ד). כיום היא משמשת גם במובן הפיזי ('התקשות בטון') וגם במובן המטפורי ('התקשות בהליכה'). המילה הַקְשָׁיָה היא שם הפעולה של הפועל הִקְשָׁה, והיא משמשת בעברית החדשה בעיקר במובן הפיזי (הקשיית חומרים), אך גם מעט במובן המטפורי (הקשיית תנאים).
לסיכום, רוב המילים משורש זה משמשות הן במובן הפיזי והן במובן המטפורי. אסיים שוב באיחולי ימים קלים יותר, וגם הקלה בעומס החום.
בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים 