עם תחילתו של חודש אדר הגיע הזמן לעסוק שוב במילים שמקורן במגילת אסתר. כבר כתבתי כאן שהמילה הַצָּלָה מופיעה רק במגילה. המילה הזאת חוזרת ועולה לכותרות בהקשרים שונים, כגון משלחות הצלה לטורקיה, הצלת פליטים מהמלחמה באוקראינה והצלת כדור הארץ. מילה זו נגזרה מהשורש נצ"ל. כעת אוכל להרחיב את הדיון על המילים השונות שנגזרו משורש זה. מה הקשר בין המשמעויות של הפעלים הִצִּיל, נִצֵּל והִתְנַצֵּל?
הפועל 'הציל' מופיע כמה פעמים במקרא במובן 'לקח משהו ממישהו אחר', למשל בדברי יעקב ללאה ורחל, אחרי שקיבל את צאנו של אביהן: "וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי" (בראשית לא ט); וכן במשל של הנביא הושע, שבו האל משול לגבר ועם ישראל משול לאשתו: "לָכֵן אָשׁוּב וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ [..] וְהִצַּלְתִּי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי" (הושע ב יא) – כלומר: אקח מִיָּדָהּ את בדי הצמר והפשתן שנתתי לה.
בכמה מקומות במקרא הפועל 'הציל' מתאר הוצאה פיזית של טֶרֶף מפיו של טורף. כאשר דוד הנער מספר לשאול המלך את קורות חייו כדי לשכנע אותו שהוא מתאים לקרב נגד גוליית, הוא מספר כיצד חילץ שה מפיו של אריה, וכך מילט אותו מהסכנה: "וּבָא הָאֲרִי [..] וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר; וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו [את הארי] וְהִצַּלְתִּי [את השה] מִפִּיו" (שמואל א יז, לד-לה). בהמשך הסיפור הפועל 'הציל' מופיע שוב במשמעות מופשטת יותר של חילוץ מסכנה: "וַיֹּאמֶר דָּוִד: ה' אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי [..] הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה" (פס' לז). הפועל 'הציל' מופיע במקרא פעמים רבות לפני ההשלמה 'מידו (של מישהו)' בהקשר של חילוץ והושעה מיד אויב. לעיתים הוא מופיע ללא השלמה, למשל: "הַצִּילֵנוּ נָא הַיּוֹם הַזֶּה" (שופטים י טו). פועל זה מופיע במקרא גם בצירוף 'הציל את נפשו', כלומר את עצמו, לדוגמה: "לֹא יַצִּילוּ אֶת נַפְשָׁם מִיַּד לֶהָבָה" (ישעיהו מז יד).
הפועל נִצַּל בבניין נפעל משמש במובן 'נמלט או נחלץ מצרה', למשל: "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו" (דברים כג טז). בלשון חז"ל נוצרה לפועל זה הצורה המשנית נִצּוֹל, לדוגמה: "ומה מי שהוא נתלה בבשר ודם – ניצוֹל, מי שהוא נתלה בהקב"ה, לא כל שכֵּן" (ירושלמי, ברכות ט א). צורת ההווה 'נִצּוֹל' משמשת בימינו כשם עצם במובן 'מי שיצא בשלום מצרה/מאסון'.
הפועל 'ניצֵל' מופיע בדברי האל למשה, בתיאור של מה שיקרה בעת היציאה העתידית ממצרים: "וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם" (שמות ג כב). בתרגום אונקולוס (אחד מתרגומי התורה לארמית) הפועל "וְנִצַּלְתֶּם" מתורגם "וּתְרוֹקְנוּן". נהוג לפרש את הפועל הזה במובן 'לקח מהזולת את כל מה שיש לו'. הפרשן רש"ר הירש, בן המאה ה-19, קישר בפירושו לפסוק זה בין הפועל 'ניצל' לפועל 'נישל'. במקום אחר במקרא מופיע פועל זה בהקשר של ביזת שלל אחרי מלחמה: "וַיָּבֹא יְהוֹשָׁפָט וְעַמּוֹ לָבֹז אֶת-שְׁלָלָם וַיִּמְצְאוּ בָהֶם לָרֹב וּרְכוּשׁ [..] וַיְנַצְּלוּ לָהֶם לְאֵין מַשָּׂא" (דברי הימים ב, כ כה). פועל זה מופיע במקרא פעם אחת במובן 'הושיע', באותה משמעות כמו 'הציל': "הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם" (יחזקאל יד יד), כלומר: יצילו את עצמם. בעברית החדשה התרחבה המשמעות של הפועל 'ניצל', והוא מתאר לא רק לקיחת רכוש, אלא גם דרכים אחרות של פגיעה בזולת, כמו שימוש תועלתני באדם אחר לצורך השגת מטרה מסוימת מבלי לתת לו תמורה מתאימה. כמו כן, נוספה לפועל זה משמעות חיובית של שימוש מרבי ומועיל בדבר כלשהו, לדוגמה: "כדאי לנצל כל רגע".
הפועל 'התנצל' מופיע פעם אחת במקרא אחרי סיפור חטא העגל: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [..] וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךַָ [..] וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב" (שמות לג ו), כלומר: הסירו מעל עצמם את תכשיטיהם. כפי שהפעלים 'הציל' ו'ניצֵל' משמשים במקרא במובן 'לקח משהו ממישהו אחר' ולעיתים אף 'הסיר משהו מעל ידו או גופו של מישהו אחר' (כמו בפסוק שצוטט לעיל על הנשים המצריות שייתנו את תכשיטיהן ובגדיהן לנשים העבריות), כך הפועל 'התנצל' משמש במובן 'הסיר משהו מעל עצמו'. ממשמעות זו זה נתקבלה המשמעות המוכרת לנו של הפועל 'התנצל': 'הסיר את האשמה מעל עצמו, הביע צער או חרטה'. משמעות זו החלה לשמש בלשון ימי הביניים, למשל בפירוש הרמב"ן לתורה (על שמות לב כה): "אף על פי שהתנצל אהרן שלא פשע בהם, ראה משה בלבו את העם כי פרוע הוא".
הצורה הסבילה של 'הציל' היא הפועל הֻצַּל. פועל זה מופיע פעמיים במקרא, בצורת ההווה מֻצָּל בשני צירופים דומים: "וַתִּהְיוּ כְּאוּד מֻצָּל מִשְּׂרֵפָה" (עמוס ד יא); "הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ" (זכריה ג ב), כלומר: חתיכת עץ שבערה והוצאה מן האש לפני שנשרפה לחלוטין. הנביא זכריה משתמש בצירוף זה כדי לתאר את יהושע הכהן הגדול, שחי בתקופת שיבת ציון (לאחר גלות בבל) ונחשב לפי המסורת לשריד משושלת הכהונה של ימי בית ראשון (על-פי הכתוב בירושלמי, תענית ד ה). בעקבות זאת הפך הביטוי 'אוד מוצל מאש' לכינוי לניצול מאסון.
בעברית החדשה נגזרו כמה מילים מן השורש נצ"ל הקשורות למשמעות החיובית של הפועל 'ניצֵל'. נְצֹלֶת היא חומר שאינו מנוצל בתהליך הייצור, אך אפשר להשתמש בו שוב ולא להשליכו. מילה זו משמשת גם בתחום הביטוח, במובן מה ששרד מרכוש לאחר נזק ששולם בעדו מלוא סכום הביטוח. מובן זה מתקשר גם למשמעות של הצלה. בפיזיקה נְצִילוּת היא היחס בין העבודה המופקת ממכונה לבין העבודה המושקעת בה, ויש למילה זו משמעות דומה בתחום הכלכלה.גם המילה נִצֹּלֶת משמשת במשמעויות קרובות, ויש לה גם משמעות מיוחדת בתחום הכימיה. מילה זו נוצרה במקור בלשון חז"ל (למשל: בראשית רבה סז ד) במובן 'פסולת, שאריות'.
בבניין הפעיל נוצר פועל נוסף מהשורש הזה, בדרך נטייה חלופית שבה האות נ' אינה נשמטת:
הִנְצִיל – ביצע פעולה כלשהי שנועדה להחזיר לשימוש מוצר שנפסל. פועל זה משמש גם ברפואה בהקשר של השתלת איברים, ונגזרו ממנו הפועל הסביל הֻנְצַל ושם העצם הַנְצָלָה.
אסיים באיחולי חודש אדר מלא שמחה וחג פורים שמח.
בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים 