Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אופנוע’

עולם הרכב הוא המאפיין המוביל של המאה הקודמת והמאה הנוכחית. המכונית, המטוס, כלים ממונעים דו-גלגליים ממלאים את הכבישים, את האוויר ואת אורחות החיים. הרכבת מוכרת כבר מהמאה ה-19, וגם היא עברה שדרוגים למיניהם. וכמו כל תחום חדש בחיינו, השפה מתגייסת, גם העברית.

המונח המוביל בעברית הוא 'רכב'. מילה מקראית נפוצה, לא פחות מ-119 הופעות. גם הפועל לרכוב נפוץ – 78 הופעות. בכל המקרים האלה מדובר ברכיבה על סוסים, ובעגלות מלחמה רתומות לסוסים נוסח "סוסתי ברכבי פרעה". גם המילה רַכָּב מופיעה, וכן מרכבה, כלי  הרכב הרתום לסוסים, ששימש שרים ומלכים וכן לוחמים. המילה הנרדפת 'כרכרה' מופיעה פעם אחת בתנ"ך, ולפי חלק מהחוקרים, פירושה דווקא נקבת הגמל.

בעברית החדשה גויסה המילה 'רכב' למרכבה ללא סוסים כבר בשלב מוקדם. מילון בן יהודה אינו מציג עדיין את המשמעות החדשה, אבל מספר על כך שהרכבת, שנקראה אצל יל"ג 'מכונת הברזל', מכונה על ידי משורר ההשכלה שד"ל "רכב אש המתגלגל על גבי מסלול ברזל", ובהשראתו כנראה הציע בן יהודה את המילה 'רכבת'.

כלי הרכב הגנרי נקרא בעברית מכונית, ובמקביל נעשה שימוש נרחב במילה השאולה 'אוטו'. אוטו מקורה בגרמנית, Auto, קיצור של Automobil, מילולית: המניע את עצמו. בצירוף מקרים חביב, הממציא הגרמני ניקולס אוטו היה זה שפיתח את מנוע הבעירה הפנימית המכונה "שיטת אוטו". בשיר הילדים העתיק שרים "האוטו שלנו גדול וירוק", וגם שמו של כלי הרכב הגדול להסעת נוסעים שמר על שמו הגרמני – אוטובוס. המילה נותרה גם, בוודאי בשפת הדיבור, בשמן של מכוניות ייעודיות כמו 'אוטו גלידה' ו'אוטו זבל'. הגרסה העתיקה 'טרומביל' זכורה מפתגם המופיע ב"ילקוט הכזבים": "שן, 'כל, ת'עמל וזהר מטרומבילים".

איך נולדה המכונית? אליעזר בן יהודה קרא לכלי הרכב 'מכונה'. המילונאי יהודה גור קרא לה 'עגלה ובה מכונה להסיע אותה בלי סוסים'. בנו של אליעזר, איתמר בן אב"י, הציע את השם מכונית, כלומר מכונה קטנה. המילה הזו התקבלה אחרי ויכוחים רבים, וגם ביאליק התנגד לה, אבל כאשר כתב את שירו "המכונית" היה ברור לכול שזו המילה המנצחת.

המכוניות למיניהן מוגדרות לפי מגוון עניינים. למשל, הגודל. מכונית מיני היא קטנה מאוד, סופר-מיני גדולה ממנה, לסטיישן חלק אחורי מוארך. סטיישן הוא קיצור של station wagon, מילולית: קרון תחנה. יש גם מכוניות שופוני כמו הקבריולט בעלת הגג הנפתח, או הקופֶּה – מכונית ספורטיבית בעלת שתי דלתות. ומהי 'מכונית טרנטה'? מכונית גרוטאה. המקור ביידיש. טראַנטאז היא עגלת מסע. טָרָנטֶה דֶה לוּקס היא בעבר מכונית עתיקה מדגם מפואר.

המילה משאית מיוחסת למינוח הצבאי. הסיומת -ית חביבה על יוצרי מונחי הרכב. כך טיולית – משאית טיולים, וכן מונית, בעקבות המונה המופעל לצורך התשלום. ומהיכן הגיעו הטנדר והג'יפ? טנדר פירושו באנגלית 'המוביל', 'המסייע', ויש לו היסטוריה ארוכה. הוא נולד כקרון רכבת הנוסע אחרי הקטר ועליו פחם ואביזרי עזר לנהג הקטר. עם הזמן הפך הטנדר שם כולל למכונית תובלה קטנה. רכב השטח הקלסי הוא הג'יפ. שמו נולד כנראה משמו של גיבור סדרת קומיקס בשם יוג'ין הג'יפ, משנות הארבעים של המאה הקודמת. גם הטנדר וגם הג'יפ זכו לשירים עבריים אהובים ונשכחים.

כלי רכב רבים זכו לשם בשפת הצבא, הצהלית. נוּן נוּן הוא כלי רכב להסעת חיילים, ראשי תיבות: נושא נשק. האמֶר נושא שם אנגלי: hummer, "זמזמן" או "נהמן", אין קשר לפטיש. 'דָנה' הוא כינוי למשאית צבאית מדגם אינטרנשיונל, על שם הזמרת דנה אינטרנשיונל. 'ריו' נקרא כך בעקבות הסימון r10 בשמו. הצבא אוהב גם את הסיומת -ית. בָּטָשית היא משאית מדגם אביר שהוסבה למשימת סיור ואבטחה, על פי בט"ש, ביטחון שוטף. חצצית היא כלי רכב שהוסב בתקופת האינתיפאדה הראשונה להתזת סילון חצץ על מיידי אבנים ומפגינים, והמכת"זית כבר מוכרת מפעולות שיטור למיניהן.

בשנת 1903 נולד כלי הטיס, מחלומם הקודח של האחים רייט. הצרפתים קראו לכלי החדש avion, והאנגלים – airplane. העיתונות העברית נכנסה למרוץ קדחתני של מציאת שם לכלי החדש. השמות הראשונים היו 'אוניית אוויר', שהוצמד גם לכדור הפורח ולצֶפֶלין. אוויר, המילה המובילה, היא מילה תלמודית שמקורה יווני, aer, שממנה נוצרו המילים המקבילות באנגלית, בצרפתית ועוד.

המילה 'אווירון' צצה בעיתונות התחייה לראשונה בשנת 1909, בתיאור הטיסה הראשונה מעל האוקיינוס האטלנטי. גם אותה, כפי שהוכיח ראובן סיוון, חידש איתמר. לצד השימוש ב'אוויר' השפיעה על יצירתה המילה הצרפתית avion בזכות הצליל והמשמעות. לצד אווירון נוצרו שמות שחיקו את המונח האנגלי: 'אוירופלן' ו'אירפלן'. באותו עיתון מסופר בשנת 1912 כי "הקפיטנים התעופפו באוירופלנים". הטייסים נקראו 'מעופפים', והפועל היה 'לעוף' או להתעופף. שם נוסף מאותם ימים הוא 'אווירייה'.

את המונח המנצח 'מטוס' הגה ביאליק בישיבת ועד הלשון משנת 1928. הוא הוטרד מן הקושי לגזור מ'אווירון' את הפעולה (לאַוורֶן?) או את המפעיל (אווירונאי?), ושלף מספר איוב את הפסוק "כְּנֶשֶׁר יָטוּשׂ עֲלֵי אֹכֶל" (ט 26). מכאן גזר את מטוס, וכן טייס, טיסה, טייסת וטַיִס. השורש גילה פוריות רבה, ובעקבות המילים של ביאליק נולדו במהלך השנים גם טיסן, טיסנאות, הֶטֵּס, מַטָּס, הטסה ומטוסאות. האווירון לא נשכח, והוא מונצח במונח אווירונאוטיקה, תורת הטיסה, הקרויה בעברית אווירונות. 'מסוק' נגזר מן השורש המקראי נס"ק, התרומם. אל תאמרו מְסוקים אלא מַסּוקים.

גם כלי הרכב הדו-גלגליים החלו למלא את הכבישים. הממונע בהם הוא האופנוע. מי המחדש? ניחוש נכון. איתמר בן אב"י. לאופנוענים מגוון מילות ז'רגון לסוגי האופנועים הרבים. אַנדוֹרוֹ הוא אופנוע שטח המשמש במידה מסוימת גם לנסיעות כביש. דוּש הוא אופנוע המיועד לכביש ולשטח. ראשי תיבות: דו-שימושי. דרוּזי הוא כינוי לאופנוע שטח שהדגם שלו הוא drz. כתום הוא כינוי לאופנוע שטח שהדגם שלו הוא ktm. חָגָב הוא דגם אופנועים הנקרא כך על-פי מראהו. לצד אלה מדדים הקטנוע והטוסטוס הקטנים. ומהו קַקנוע? רכב דו-גלגלי לאיסוף צואת כלבים בערים.

המילה 'אופנוע' של איתמר נולדה בהשראת 'אופניים' שחידש אביו אליעזר. זו נכתבת במילונו אָפְנָיִם. במילונו הוא כותב: "מכונה על שני אופנים, ירכב האדם עליה ויניענה ברגליו, ותרוץ במהירות גדולה. נתחדשה ב[עיתון]השקפה, ופשט השמוש בה בדבור בא"י ובהעתונים העבריים". ההופעה הראשונה של המילה היא ככל הנראה בשנת 1897. המילה נאלצה להתחרות במשך עשור שלם לפחות עם כמה מילים וביטויים חלופיים. שניים מהם לועזיים – בייציקל מאנגלית, ועליסאפעד בכתיב יידי, מצרפתית. לצד זה, היא זכתה לשם מורכב במסורת ההשכלה: 'מרכבת שני האופנים', וכן 'מרכבת דו-אופנים', וגם בשם ההיתולי 'אחשתרן', הלקוח ממגילת אסתר אך אינו מנומק.

בטור הבא: הסיפור הלשוני המרתק של חלקי הרכב.

Read Full Post »

אחד העניינים המבדילים בין העברית לשפות ממשפחות אחרות, בעיקר אלה המוכרות לנו מאירופה, הוא שהעברית ואחיותיה אינן אוהבות להרכיב כמה מילים למילה אחת. אלופת המרכיבות היא הגרמנית, שבה כאשר שתי מילים או יותר נצמדות זו לזו הן הופכות תמיד לאחת. לדוגמה, המילה בת 19 האותיות Lebenshaltungsindex היא הלחם של שלוש מילים, ופירושה מדד יוקר המחיה. בעברית אוהבים מילים קצרות, המכילות שורש אחד במשקל אחד, או רכיב אחד שמצמידים לו סיומת.

ובכל זאת, העברית לא התנזרה לגמרי מהרכבת מילים, וזאת בשתי דרכים. האחת קרויה הרכב: חיבור שתי מילים בשלמות זו לזו, כמו חידק (חי+דק) או כדורגל (כדור+רגל). בשיטה השנייה המילים לא רק מתחברות אלא גם משנות צורה, כמו רמזור (רמז+אור) או סתרשף (סתר+רשף). הדרך הזו קרויה הֶלְחֵם. לשם הנוחות ייקראו כאן שתי הצורות הלחמים.

כמו כל דבר בעברית, גם כאן העברית החדשה לא המציאה את הגלגל. במקרא נמנות כמה עשרות מילים מורכבות, ורבות מהן נפוצות עד היום, כמו הללויה, שלשום (שלוש+יום), הראל, גַלְעֵד, שנהב (שן+יב, שהוראתו על פי הסנסקריט פיל) ועוד. המגזר הבולט ביותר בתחום ההלחמים המקראיים הם השמות הפרטיים: אברם ואברהם,  ירבעם ורחבעם, ישעיה וירמיה, ראובן ובנימין ועוד ועוד. גם התלמוד תרם את חלקו במילים נפוצות כמו איזה (אי+זה), היכן (אי+כאן), משהו, כיצד ואפילו (אף+אם+לו). מילים אחרות נשכחו. תוכבר (תוך+בר) הוא גדי תלמודי צלוי הממולא באבריו, ובהשאלה מאוחרת אדם שתוכו כברו. חלביץ (חלב+ביצה) הוא צמח תלמודי. בעולם הצומח נולדו מונחים בעברית החדשה: אחירותם, אחילוף, גזעול (גזע+גבעול) ועוד. נכדתי שירה זימרה לנו כשחגגנו לה יום הולדת זמר ישראלי נושן: "גבעולת בשדה".

מילון אבן שושן המעודכן מביא מקבץ של כ-400 מילים מורכבות המופיעות במילון, רובן מן העברית החדשה. רבות נקלטו: מדרחוב (מדרכה+רחוב), ערפיח (ערפל+פיח), מחזמר (מחזה+זמר), שמרטף (שומר+טף), שלושער (שלוש+שער) ועוד רבות.   שחקן מפתיע בתחום ההלחמים הוא האף. הסיומת –ַף ריתקה מחדשי מילים מאז ומתמיד, וכך יצר יוסף קלויזנר את 'קרנף' בעקבות השם הפרטי 'חרומף' בספר נחמיה, שהוא לדעתו מיזוג של ‘חרום אף’. שלונסקי יצר את עקומף (עקום אף), עַבּף (עב אף) אנקולף (בעל אף אנקולי), נקרף (מקורו של הנקר) ורִשתף (שאפו דומה לרשת לציד זבובים). קשה לומר שהחוטמים היצירתיים הללו קנו אחיזה בעברית.

בקרב על הסיומת הנפוצה במילים מורכבות נוטלות חלק גם המילים אור ונוע. ‘אור’ מסתתרת במילים נפוצות כמו רמזור, מגדלור  וזרקור, ומילים נפוצות פחות כמו עממור (מיתקן לעמעום האורות במכונית), חשמלורי (חשמל אורי: פוטו-אלקטרי) וזרחורנות (זרחן+אור; פוספורסנטיות). ‘נוע’ סוגרת מילים מורכבות נפוצות כמו קולנוע, ראינוע, אופנוע וקטנוע, ולצידן חידושים חדשים יותר כמו קרונוע (קרון רכבת עצמאי), מעונוע (קרוון) ודרגנוע (מדרגות נעות). אזרח חצי תקני בחבורה הוא ה’קקנוע’, ששימש זמן מה לאיסוף צואת כלבים. שלונסקי יצר את ‘אֶלֶמנוע’ כמילה עברית לפנטומימה, ואת ‘זנבנוע’ לנחליאלי, על שום מנהגה של הציפור הנ"ל להניע את זנבה.

במלאכת יצירת ההרכבים משתתפים גורמים רבים. האקדמיה תרמה בין היתר את 'חייזר' ו'תקליטור', וכן את המונח שלא נקלט ‘חדשיר’ עבור סינגל. מילה חדשה עוד יותר היא ‘רכינוע’ (רכן+נוע), המוגדר "כלי רכב קטן בעל שני גלגלים, המחקה את יכולת הגוף האנושי לשמור על שיווי משקל", באנגלית: segway. הקופירייטרים לדורותיהם המציאו מותגים כמו שופרסל (שופרא+סל), סוכרזית, תגוביינא (תגובה+גוביינא), גלגלץ (גלגל+גל"ץ), וכמובן, פלאפון. היו גם ניסיונות שלא נקלטו כמו מהנדל (מהנדס+מנהל) ועוד. הגששים יצרו את ‘ישראבלוף’, הרב אמנון יצחק את ‘טמבלוויזיה’, אפרים קישון את ‘חשמלטור’ ואבי כהן את ‘חרצוף’. עיתונאי הרכילות טבעו את ‘דוגמגיש’ ו’מפורסתם’. ומה קיבלו מפוני גוש קטיף לאחר ההתנתקות? קראווילות. קראוונים+וילות. שיהיה.

 אליעזר בן יהודה לא הרבה ביצירת הלחמים, ובעיקר ייזכרו לו 'חיידק' ו'ראינוע'. ליסודות הכימיים החשובים קרא אבחמץ (חמצן), אבחֶנֶק (חנקן) ואבמַיִם (מימן). ההלחם המפורסם 'שחרחוק' עבור טלפון לא חודש על ידו, וגם לא נקלט. הבלשן יצחק אבינרי תרם הלחמים רבים, רובם לא נקלטו אך הם מעידים על מוח יצירתי במיוחד: ‘בוֹקְעָב’ הוא גורד שחקים (בוקע עבים), 'גורפָר' הוא סקרייפר, גורף עפר, ‘עקומוח’ (עקום מוח) ו’חמומוח’ (חמום מוח).  ‘משפטרום’ הוא משפט קדום (משפט+טרום), ו’גלישוֹק’  הוא כהגדרת אבינרי "השם הנכון ההולם את השמלות הקצרות שהתחילו בנות ישראל לובשות באביב תשכ"א", וזאת בעקבות פסוק בישעיה: "חשפי שובל, גלי שוק".

אלוף המרכיבים והמלחימים הוא אברהם שלונסקי, שכבר נזכר לעיל. לשודד הוא קרא 'חשבז' בעקבות "מהר שלל חש בז" מישעיה. את מי שמביט בכמיהה במאכל מפתה או באשה מעכסת הוא מכנה 'זבריר' (זב+ריר). לציפורן המעוקלת של ציפורי הטרף קרא ‘טיפורן’ (טפר+ציפורן). אדם שאפשר לסמוך עליו הוא ‘עִמְיַעַל’, הפוזיטיב של המילה המקראית ‘בליעל’ שהיא עצמה הלחם. לרנטגן קרא ‘ראיגוף’, פצע קטן הוא 'פצעצוע', ומילים יפות הן 'פְּצחצחות'. מגוון הטעמים התעשר ב’חֲמַצְמָר’, ולוח הצבעים ב’אדומחום’, זהובחומי’, ‘שחרחום’ ו’שחמחום’.

ואחרי כל אלה, יוצר המילים המורכבות האפקטיבי ביותר הוא הישראלי האלמוני המייצר מילים ללא עכבות וללא ועדות ותקנות. הוא זה שהביא לנו מהים המזוהם של תל אביב את ‘חרצף’, מרמת אביב את ‘צפונבון’ (צפון+בונבון), מהאינטרנט את ‘סבודי’ (סבאבה+חמודי), מאזור הכיפות הסרוגות את ‘דוסיבה’ (מסיבה+דוסים), משרית הספרית את ‘שחורדיני’ (שחור+בלונדיני), מהשיפודיות את ‘צ'יפסלט’, ובגירסה תלת-לשונית 'חומוצ'יפסלט'. חובבי הסמים הקלים מרבים ביצירת הלחמים, כמו ‘ג'ונטיל’ (ג'וינט+טיל), ‘מירפאסאנה’ (מרפסת+ויפאסאנה) ו’באנגילה’, אביזר עישון שהוא בן כלאיים של ‘באנג’ ו’נרגילה’. ’בְּתוּלֶדֶת’ היא הלחם של בתול+יומולדת. ההסבר: "לאחר שמישהו לא קיים יחסי מין תקופה מסוימת הוא בעצם בתול מחדש, ואז חוגגים לו מסיבת בתולדת".

השפה הצבאית עשירה בהלחמים. חלקם נולדו במילון הרשמי, כמו סְתַרְשָׁף (סתר+רשף), מילה שהוראתה "אמצעי להסתרת רשף בכלי ירייה", ולַהַבְיוֹר (להבה+יורה) שהוא "כלי נשק היורה סילון של דלק בוער". חלק מן המילים יצאו מן השימוש כגון 'פתַקְיוֹן', פתק המוצמד ליונת דואר, ו'גִיצָר' (גיא צר). 'גלבו' הוא התקן במכ"ם (גל+בו), 'דורגל' הם מוטות חצובה, 'זרקול' היא אנטנה תת מימית ו'סביבול' היא חוליית מתכת בקת. 'אִיּוֹר' (אי+יור) פירושו ירייה שלא בוצעה, תרגום של המונח האנגלי misfire.

השפה הלא רשמית של הצבא תורמת גם היא את חלקה. שפצור הוא הלחם של שיפוץ ושיפור. 'מרעול', מונח סביבתי המשמש בעיקר בצבא,  הוא הלחם של מרעה+משעול, שביל שדה שנוצר על ידי אדם או חיה לאחר שהלכו בו. 'אֵפוֹדיוֹן' הוא מסע אפודים לפסגת ההרודיון. 'בחורילה' (בחורה+גורילה) הוא כינוי סקסיסטי לחיילת קרבית,  ואילו "גדוד שכונָמֵאות תשעים" הוא בדיחה על חשבונם של חיילי גדוד 890 של הצנחנים. אות חיל השריון קרוי צפרגול על פי צורתו המזכירה צפרדע ותרנגול, ויש גם צפרגולד וצפרגולון. 'אזידוך' היא הליכה ישרה בניווטים, הלחם של אזימוט+דוך. 'טענג'ר' הוא הטען של הטנק, שהוא גם הסנג'ר, השליח לכל משימה. רב"ט מגדיל ראש בחיל הים נקרא רַבַּטְכָּל. פזמניק ותיק ועייף הוא 'פזמוזאורוס', ובכל שנה חוגגים פָזָמוּלֶדֶת: עוד שנה למנאייק.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

חשבז זבריר צועד במרעול

Read Full Post »