Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘תוף’

עבודת קריאת השמות לכלים היא חלק מהמפעל הגדול של קביעת מונחי מוזיקה בעברית, והשתתפו בו אנשי לשון ואנשי מוזיקה לרוב. גלריית כלי הנגינה בעברית שאובה ממקורות שונים. יש בה כלים ששמותיהם נלקחו מן התנ"ך ומן התלמוד, כלים עם שמות חדשים וכלים ששמרו על שמם הלועזי.

מחדשי הלשון מצאו בתנ"ך כמה וכמה שמות לכלי נגינה. בפרק הקצר החותם את ספר התפילות הגדול, תהילים, חיכו להם לא פחות מתשעה כלי נגינה: "הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר, הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר. הַלְלוּהוּ בְּתֹף וּמָחוֹל, הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעוּגָב. הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי־שָׁמַע, הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה". בפסוק מופיעים שופר, נבל, כינור, תוף ועוגב שאומצו בשפה המתחדשת. שופר כאן עדיין אינו כלי המתייחד לצורכי דת. לצידם מופיעים הכלים מינים, צלצלי שמע, צלצלי תרועה ומחול שלא נקלטו בשמות כלים בימינו. במקומות אחרים בתנ"ך מופיעים שמות כלים נוספים. חליל, חצוצרה ומצלתיים התקבלו לתזמורת הפילהרמונית. נחילות, אירוס, מגרפה ומרכוף יצאו מן השימוש. חכמי המשנה קבעו כי יש לייחס את השמות 'מצלתיים' ו'צלצלים' לאותו כלי.

האם השמות העתיקים יוחסו אז לכלים המוכרים לנו היום? הכלי הקרוב ביותר לכלי המקורי בן אותו שם הוא הנבל. 'כינור' היה גם הוא כלי מיתרים, דומה לנבל. לכן היו בימי תחיית הלשון הצעות לקרוא כינור לגיטרה דווקא, או לבללייקה, ולמי שניגן בכינור קראו הארפיסט, כלומר, מנגן בנבל. בן-יהודה הכריע את הכף. בערך 'כינור' במילון הגדול הוא כותב כי כי "נהוג לקרוא כינור לגייגע", שהוא שמו של הכינור בגרמנית וביידיש. לעומת הכינור, שלושת אחיו לרביעיית הקשת נותרו בשמם הלועזי: ויולה, צ'לו וקונטרבס, לאחר שהשמות שהוצעו עבורם נדחו. לוויולה הציעו לקרוא 'כינורֶת' או 'כונֶרֶת', לצ'לו 'כינורן' ולקונטרבס 'כינור גדול'. הצעות אחרות רמזו על הבטן הבולטת של הכלים הגדולים. לצ'לו הציעו את השם 'בטנונית' ולקונטרבס את 'בטנון'. השמות לא נקלטו, ונותרה השאלה איך לומר 'צ'לו' ברבים. האקדמיה קבעה צֶ'לות, המוזיקאים העדיפו את צורת הריבוי האיטלקית – צֶ'לי.

לכלים אחרים הוצעו שמות המזכירים את הצליל הלועזי. הגיטרה נקראה 'קיתָרָה', ועלתה הצעה לקרוא לה בכלי התלמודי-יווני 'קתרוס', ולמנגן הגיטרה – 'קתרסן'. לכלי הנגינה לאוטה הציע הבלשן יצחק אבינרי לקרוא 'לָעוד'. התחולל פולמוס סביב הכלי המקראי 'נבל עשור'. הטענה המקובלת היא שמדובר בנבל בן עשרה מיתרים, אבל עלתה גם טענה שמדובר בכלי נשיפה המזכיר חמת חלילים. התיאור של רש"י תמך בכך: "נבל עשוי כמפוח של נפחים, ומוציא קול ע"י רוח". מצד שני, הטענה שהנבל של פעם הוא אביו של הנבל של היום זכתה לסיוע יווני, שם מופיעה המילה νάβλα – נַבְּלָה – כשם לכלי המוזיקלי. במאה ה-19 אומצה נַבְּלָה כשם לסימן המתמטי ◁, על שום צורתו המשולשת המזכירה נבל. ראיה נוספת היא השם הלטיני של ספר תהילים, Psalms, שפירושו "הפורט על נבל". השם התגלגל מהפועל היווני פסאלין, שפירושו לפרוט, והנבל היווני נקרא פסלתריון.

השם פסנתר נקבע בעקבות החלק הארמי של ספר דניאל: "בְּעִדָּנא דִּי־תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא, מַשְׁרוֹקִיתָא, קַתְרוֹס, סַבְּכָא, פְּסַנְתֵּרִין, סוּמְפֹּנְיָה, וְכֹל זְנֵי זְמָרָא". בפסוק הזה מופיעים בגרסה ארמית כלי הנגינה קרן, קתרוס, משרוקית וכן סַבְּכָא, שהיא מין נבל. סומפוניה היא האם הלשונית של 'סימפוניה' המודרנית. פסנתרין וסומפוניה נחשבים כלי מיתרים, כאשר פסנתרין הוא גלגולו של הפסלתריון, הנבל היווני שנזכר לעיל. בן-יהודה הציע להבחין בין 'מַכּושית', קלאוויר, מילה שהוא חידש, לבין 'פסנתר', פיאנו פורטה, והוא מנמק את הצעתו: 'מכוּש' מהתלמוד הירושלמי הוא השם לפטישים הקטנים "שמכים על הנימים בכלי הנגינה". לאחר שהחידוש נכשל היו שהציעו לקרוא 'מכושית' לקסילופון. בתקופת ההשכלה ניסו לקרוא לפסנתר בשם המקראי 'היגיון', בעקבות הפסוק בתהלים "עֲלֵי־עָשׂוֹר וַעֲלֵי־נָבֶל, עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר".

העוגב המופיע כבר בספר בראשית היה כלי מיתרים, והוא נקבע בשלב מאוחר כשמו של האורגן הכנסייתי. איתמר בן אב"י הציע לקרוא לכלי הכנסייתי 'חלילייה'. עם השנים החלו להבדיל בין 'עוגב' כשמו של כלי הקנים הישן, לבין 'אורגן' כשמו של הכלי החשמלי. לצ'מבלו הציעו לקרוא 'פסנתרון', ולפי הצעתו של אבינרי בשם התנכי 'מינים'. השם הזה הוצע גם כשם לכלי הנשיפה הרמוניום, אבל בן-יהודה מצא לו שם עברי שהועדף: 'מפוחית'.

כלי הנשיפה המוביל במקרא נקרא 'חליל'. השם ניתן לו מאחר שהוא חלול, והוא האב החוקי של החליל המודרני. בתלמוד יש לחליל שם נרדף, 'אבוב', מילה שמקורה ארמי. בתזמורת המודרנית התחבטו איך לקרוא לכלי הנשיפה oboe, שם שהתגלגל מהשם הצרפתי לאותו כלי – hautbois, מילולית 'עץ גבוה'. השם האנגלי-צרפתי הזכיר את האבוב התלמודי, והשם הועתק אליו. פיקולו זכה בשמות רבים: 'חליל קטן', 'חליל גבוה' או 'חלילון', אבל השמות האלה לא נקלטו. בתנ"ך נזכר כלי נשיפה פופולרי והוא החצוצרה. השם נותר על כנו עד היום. הקלרינט קיבל שינוי הגייה קל שהעניק לו צורה עברית: 'קלרנית', והקורנֶט נקרא 'קורנית'. המילה 'קרן' היא תרגום שמו של כלי הנשיפה horn, לצד 'קרן אנגלית' ו'קרן יער'. לאלה יש אם עתיקה: 'קרן היובל' המופיעה בספר יהושע, שהייתה כלי נשיפה העשוי מקרן של בהמה.

כלי ההקשה הגנרי ששמו מתקיים מימי התנ"ך ועד היום הוא התוף. למילים "בתוף ובמחול" בתהילים פרשנויות שונות. 'מחול' הוא כידוע ריקוד במעגל, אבל בן-יהודה קובע כי "יש אומרים שזהו מין תוף". הוא מסתמך בקביעתו על אנשי הלשון והפרשנות מימי הביניים המוקדמים, שבהם קראו לטמבורין 'מחול'. מן הביטוי "בתופים ובמחולות" תרגם סעדיה גאון את 'מחולות' למילה הערבית 'טנאביר', ריבוי של טנבור, שהוא מין תוף. לתופים שונים נמצאו שמות ייחודיים. הטנבור נקרא גם 'תוף בַסקי', ובגני הילדים קראו לתוף מרים 'מצילתוף'.

כלי הקשה פשוט הבנוי על צליל מתכתי קרוי 'משולש'. הציעו לקרוא לכלי בשם המקראי 'שליש', אך ההצעה לא צלחה. לכלים שלהם צליל פעמונים הציעו לקרוא 'מצילייה' ו'פעמונייה'. לקסטנייטאס קראו 'ערמוניות', בעקבות השם הלועזי.

מגוון שמות הכלים בתזמורת הפילהרמונית מצביע על הצלחה מרשימה בהטמעה של שמות עבריים לכלי נגינה. עם זאת שלושת כלי הקשת וכן הטרומבון והטוּבּה לא זכו לשם עברי, וכן הבסוֹן ששמו שונה ממעט מן הבסוּן האנגלי. בין הכלים שאינם חלק מן הפילהרמוניה התמונה שונה: סקסופון, גיטרה, מנדולינה ובלליקה נותרו בלועזיותם, שלא לדבר על האורגן החשמלי, הסינטֶסיידר, והכלי הישראלי מכולם: האקורדיון, שלו הציעו לקרוא בלי הצלחה 'מפוחית יד'.

Set of musical instruments on the white background.

Read Full Post »

אונומטופאות הן מילים שצלילן מעיד על משמעותן. 'צפצוף' מזכירה את ציוץ הציפור. 'אמא' מכילה את העיצור מ', האופייני גם לשפות רבות אחרות, והוא מזכיר את מלמול התינוקות ואת פעולות היניקה. ש' מופיעה בפעלים רבים הקשורים לנשיפת אוויר, כמו נשף, נשב, נשם, שאב, שאף ושרק. כל אלה נקראות גם מילות תצליל.

האונומטופאה נקשרת לתיאוריה רחבה לפיה השפות השמיות החלו את דרכן עם שורשים דו-עיצוריים, שלחלק מהם מקור אונומטופאי. צמד העיצורים ב"ז מחקה צליל הנוצר מתנועה מהירה: בזז, בוז, פזז, בזבז, חפז, פחז. הצמד ב"ע מייצג רתיחה וטפטוף: בוע, בעבע, נבע, בער; ולצידו פ"ח: פוח, נפח, יפח. הצמדים פ"צ, פ"ק וב"כ מדמים התפוצצות ומכאן פצ"ץ, בכי, הפך, בקבוק, אפיק, פג ועוד. כפי שתאוריית הדו-עיצוריות שנויה במחלוקת, כך אף דוגמאות אלה.

מילה אונומטופאית מפתיעה היא 'המון', שפירושה בתנ”ך קול שאון, קול המיה, מעין המהום. 11 פעמים בתנ”ך 'המון' מתייחס לצליל, כמו במפגש בין אליהו לאחאב: "קוֹל הֲמוֹן הַגָּֽשֶׁם". בכמה מקומות 'המון' הוא הקול שמשמיעים אנשים רבים: "קוֹל הָמוֹן בֶּֽהָרִים, דְּמוּת עַם־רָב, קוֹל שְׁאוֹן מַמְלְכוֹת גּוֹיִם נֶאֱסָפִים" (יג 4). מכאן קצרה הדרך כבר בתנ”ך להמון האדם, כלומר, האנשים המשמיעים קול המיה, כמו בצירוף "לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב ו 19). בלשון חכמים 'המון' הוא מונח ניטרלי: אנשים רבים. לפעמים הוא אפילו חגיגי, כגון במדרש המקראי לשמו של אברהם: אב המון גויים. עם השנים הפכה 'המון' שם נרדף לציבור חסר דעה וגס. 'המוני' הוא שם תואר המציין התנהגות גסה, וכמוהו 'המוניות'. בשלב מסוים פרשה המילה 'המון' מחברת בני האדם והפכה מילה נרדפת ל'הרבה', בעיקר במשלב הדיבורי. תרצה אתר מספרת בשירה בשיר "שבת בבוקר":" אמא שותה המון קפה, אבא קורא המון עיתון, ולי יקנו המון בלון".

הסכמה מסוימת יש לגבי המילה המקראית הבודדת 'בקבוק'. רד"ק כתב: "בקבוק הוא כלי חרש או זולתו שפיו צר ולפיכך נקרא בקבוק, כי כאשר שותה בו האדם או שופת ממנו עושה [קול] בקבוק". דעתו נתמכת בכתבים מאוחרים יותר ובמילון בן-יהודה. טענה נגדית היא שבקבוק הוא במקורו כלי נוזלים שטוח עם אוזניים שאינו משמיע קול ביקבוק.

מה מקורם של הזמזום, ושל הפועל האונומטופאי לזמזם? ההופעה הראשונה היא בתנ"ך, כשמו של עם עתיק, עם הזַמזומים: "אֶרֶץ רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף הִיא, רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים, וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים" (דברים ב 20). ואולם, 'זמזום' במשמעות של היום היא מילה תלמודית. וכך נכתב בתלמוד הירושלמי: "שמעתי שעונשין שלא כהלכה ועונשין שלא כתורה עד איכן? רבי לעזר בי רבי יוסי אמר: עד כדי זימזום". הפרשנים מאוחדים שיש כאן זמזום אחר, מלשון מזימה, אבל כמה וכמה מדרשים טוענים שהזמזום התלמודי הוא הזמזום המודרני, ופירושו "קול לחש וחשאי". בן-יהודה חוזר אל התנ"ך: "ויש סוברים כי העם זמזומים בתנ”ך נקרא כך על שם קול דיבורם הזר", כלומר, מאחר שדיבורם נשמע כמו זמזום. ח"נ ביאליק החליט באחד משיריו ש'זַמזומים' הם רמשים מזמזמים, אך המילה לא נקלטה.

תרומה מעוררת השראה לאונומטופאה העברית מביא ביאליק בסיפוריו ובשיריו. זיוה שמיר כותבת בספרה 'שירים ופזמונים גם לילדים' כי בחלק מסיפוריו של ביאליק יש חיקוי ישיר של קולות מן הטבע. תסססס כקול תסיסה, פרררר כקול התפוררות ופַק, פקיעת גחלת. בשיריו יש למילים האונומטופאיות מעמד עצמאי, המעניק לשיר ממד נוסף. ב"הב הב", קול נביחת הכלב, ששמיר מייחסת אותו לביאליק כמעט בביטחון, מהדהדת גם מילת הציווי והבקשה "הב". "רי רי רי" הוא קולו של הכינור בשיר "ויהי נער קטון". 'רי' פירושה בתנ”ך בהופעה בספר איוב גשם, רוויה: "אַף־בְּרִי יַטְרִיחַ עָב" (לז 11). "תוּר תוּר תוּר" בשיר "שובך" הוא קולה של היונה, וגם הדהוד לכך שהיא יוצאת לָתור אחר מזון לגוזליה. יש סברה שזה מקור שמה של הציפור 'תוֹר' בתנ"ך. "טוּ-טוּ-טוּט" בשיר הילדים "המכונית" אינה רק חיקוי הצופר, אלא גם מילה מן התלמוד, טוט, שפירושה תקיעת שופר.

שמות כלי הנגינה הם תחום טבעי לאונומטופאות. כלי הנשיפה המוביל בתנ”ך ועד ימינו הוא 'חליל', הנקשר להיותו כלי חלול, אך יש דעות שונות ביחס למקורו. יש סבורים שהוא גלגול של מילה שמית לקנה סוף, malilu האכדית, עקב דמיונו לסוף או שהוא נוצר מקנה סוף. יש גם השערה שהמקור אונומטופאי – ululu. 'תוף' הוא כלי ההקשה המקראי שעבר את משוכת הדורות, עד לתופים של ימינו. יש חוקרים הסבורים ש'תוף' היא מילה אונומטופאית, בעקבות הפועל השומרי דאבּ-דאבּ שפירושו להכות.

לא מעט מילים המייצגות קולות בעלי חיים הן אונומטופאיות, כמו צפצוף, ציוץ, קרקור, המיה, נערה, שאגה ונהמה. השיקול הזה מסייע גם לזיהוי בעלי חיים ספציפיים, בעיקר ציפורים. שמו של האוח נקשר לקריאת 'או הו'. יצחק אבינרי מונה שורת ציפורים ששמן נקשר לצליל הקול, חלקם מן התנ”ך: שרקרק, עגור, כרוכיה וכן החרק צרצר. הקוקייה היא הציפור הקוראת קו-קו, וכך בשפות רבות. הדעה הרווחת היא שגם 'עורב' הוא שם אונומטופאי, המחקה את קריאת העורב. גם הדיבור האנושי זוכה לפעלים אונומטופאיים: מלמול, פטפוט, ברבור, ובגירסה בינלאומית: בלה-בלה-בלה.

לאונומטופאות ייצוג נרחב בשפה הצבאית. מילה נפוצה היא 'בּוּם', שהוראתה קול נפץ. אפשר גם ברבים: בומים. מטוס העובר את מהירות הקול משמיע "בום על קולי". אחיו הקטן של 'בום' הוא 'פַּק'. בסרט "מבוזבזים" מספר אחר החיילים: "החיים עוברים על פי יציאה יציאה, כשאתה שומע פק אתה יודע שיצא פצמ"ר". פק ניתן גם להכפלה, ועל כן אחד מסוגי הרימון נקרא רימון פַּקְפָּק מאחר שהוא משמיע שתי נקישות. ובל נשכח את אנשי השב"כ, המוסד והמודיעין האמונים על חשאיות, הלא הם השושואיסטים, אנשי השושו, חיקוי ללחישת ההשתקה "שו… שו…".

או כמו שאומר רפי איתן ב"ארץ נהדרת": "שה, נותנים חדשות!"

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: