Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘רחמים’

השפה, לא רק העברית, מלאה עודפויות, מצבים של 'גם וגם', וזה חלק מקסמה. אחת התופעות המרכזיות של העודפות המבורכת היא המילים הנרדפות: מילים שיש להן משמעות זהה, ואנחנו יכולים להחליף אותן זו בזו. המונח הלועזי לכך הוא סינונים, להבדיל מאנטונים – מילים הפוכות במשמעות.

הביטוי 'מילים נרדפות' מופיע בעברית לראשונה במאה ה-16, ומתורגם מביטוי דומה בערבית: כַּלִמָאת מֻתַרָאדִפָה. מה לרדיפה ולענייננו? נראה שיש כאן דימוי למילים הנאבקות זו בזו על מקומן בשפה.

המילים הנרדפות בעברית מוליכות, כמו בכל עניין כמעט, אל המקורות, בעיקר לשפת התנ"ך. בתנ"ך יש לנרדפות תפקיד פואטי. פסוקים רבים מאוד בנויים על תקבולות, המביעות רעיון דומה במילים אחרות, וכדי לאפשר זאת נדרשות מילים נרדפות. למשל, בשירו של למך: כי איש הרגתי לפצעי, וילד לחבורתי". איש=ילד (במשמעות נער), פצע=חבורה.

לפעמים מציע התנ"ך שרשראות של נרדפות: "פצע וחבורה ומכה טריה", או "בוקה מבוקה ומבולקה". כך בצמדים שהפכו למטבעות לשון כמו חי וקיים, לעולם ועד (שתי מילים במשמעות נצח), שישו ושמחו (במדרש, בעקבות ישעיהו), והמשולש שלפיו ליהודים הייתה "אורה ושמחה וששון ויקר". יְקָר פירושה כבוד.

ברוב המקרים, עם זאת, המילים הנרדפות אינן זהות ממש. השימוש בהן מגלה גווני משמעות, ניואנסים. למשל, 'אִמרה' לצד 'פתגם'. פתגם הוא אמרה עממית המשוקעת בתרבות ובדרך כלל לא ידוע מי הגה אותה. אמרה יכולה להיות גם אמירה חכמה של אדם מסוים, שאומנם לומדים ומצטטים אותה, אך היא אינה מוטמעת בתרבות הלשונית באותה מידה כמו הפתגם. כך גם 'יעד' לעומת 'מטרה'. 'יעד' הוא בדרך כלל מטרה מוגדרת ומסומנת, ולכן אומרת לנו נערת הווייז "הגעת ליעד" (ולא למטרה). מטרה יכולה להיות גם כללית ורחבה. כך יכולה עמותה חדשה להציב מטרות כלליות, ויעדים ספציפיים להגשמה מעשית. ההשוואה לאנגלית יכולה להבהיר את הבדלי השימוש. target היא גם מטרה וגם יעד, אבל purpose היא רק מטרה.

מקרה מבחן מעניין הוא הצמד אמת-שקר. בעוד ל'אמת' אין כמעט נרדפות, לשקר יש רבות, ממקורות שונים ובמשלבים שונים: הונאה, אחיזת עינים, בדותה, בלוף, כזב, כחש, מרמה, צ'יזבט, רמאות, רמייה, שקר, תרמית ועוד. כבר כאן מתחילים לנבוע סדקים בזהות המשמעות. 'כזב' הוא שקר לכל דבר, אבל בעברית פלמחאית הוא הפך שם נרדף לצ'יזבט, שהוא סיפור בדוי ומבדר שאינו מזיק לאיש. 'רמייה' ו'הונאה' הן מתחום המשפט הפלילי. 'בדיה' היא סיפור מומצא, ומכאן גם 'בדיון' כשם כולל לספרות הפרוזה.

במקרה של הצמד 'מזל' ו'גורל' מדובר ביותר מניואנס. שתי המילים מתייחסות לאירועים או להשתלשלות עניינים בחייו של אדם שנוצרו באופן מקרי, ללא התערבות של מעשיו או רצונו של האדם. המילה 'מזל' מתייחסת להתרחשויות נקודתיות, חיוביות או שליליות, המילה 'גורל' מתייחסת למכלול חיי האדם, ומרמזת על כוח שרירותי המכוון את החיים בלי השפעתנו. על כן לא נאמר "הוא זכה בפיס, סימן שיש לו גורל", וגם לא "איזה מזל אכזר".

'רכוש' ו'קניין' הן מילים נרדפות לכל דבר, אבל 'קניין' היא מונח בעל אופי משפטי המדגיש את הבעלות בהיבט המשפטי, בעוד 'רכוש' מתייחסת לממד החומרי של הנכסים. לכן נשתמש ב'קניין רוחני' במקום 'רכוש רוחני', ולעומת זאת נאמר 'יש לו רכוש רב' ולא 'יש לו קניין רב'.

תחום הרגש מאופיין בניואנסים. למשל, 'עצב' ו'צער' מייצגות רגש דומה, אך היום נהוג לראות ב'צער' רגש חלש או רדוד יותר מ'עצב', ולכן נוטים לפעמים לומר 'צער עמוק'. 'צער' משמשת במילות נימוס, מה שמעיד גם כן על רדידות מסוימת: "אני מצטער (ולא 'מתעצב') להודיע שהישיבה נדחתה", אבל "אני מתעצב (ולא 'מצטער') על מותו של ידידי הטוב". בלשון חכמים ההבדל ביניהן מובהק יותר. צער אינו רגש אלא סוג של כאב.

בעברית החדשה מילים נרדפות זוכות להתפצל למשלבים. למשל, 'עני' שייכת למשלב הבינוני, 'תפרן' בעקבות הערבית שייכת לסלנג, ואילו 'דל', 'דלפון', 'אביון', 'רש' וגם 'מך' הן במשלב הספרותי. 'דרור' ו'חופש' מופיעות במקרא ובתלמוד, אך 'דרור' נפוצה במקורות הרבה יותר מאשר 'חופש'. בעברית החדשה הפכה 'דרור' מילה גבוהה ונדירה, ו'חופש' למילה הגנרית. 'שמש' המקראית דחקה לספרות את 'חמה' המשנאית, וכך גם 'ירח' מול 'לבנה'. 'גשם' היא מילה המקובלת על הכול, 'מטר' גבוהה מעט יותר ומשרתת חזאים, וכן שימשה בסיס לפועל: 'להמטיר', ולא 'להגשים'. לצידה מילים רבות שנדדו למשלב הספרותי: 'זרזיף' בתהילים הוא ככל הנראה גשם כבד, אבל עקב צלצול המילה מיוחסת היום המילה לגשם חלש או סתם טפטוף. סביב הפסוק "כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב" נוצרו פירושים שונים. 'רביבים' הם אולי גשמים רבים, 'שעירים' מתייחסים כנראה לגשם כהה המזכיר עיזים שחורות.

במקרים מסוימים השימוש במילה נרדפת ודחיקת האחרת נובע מסיבות תרבותיות או חברתיות. כך דחק הפועל 'סיים' את הפועל הנרדף 'גמר', מאחר שהאחרון הזדחל לתחומי הטַבּוּ במשמעות מינית. מילים המתארות את בית הכבוד משתנות עם הזמן, בעקבות המבוכה סביב הנושא. 'בית שימוש' נדחק בפני 'נוחיות' שנוצרה בהשפעת restroom, או, שוב בהשפעה האנגלית, 'שירותים'.

השפה חיה בזמן, ולאורך השנים מילים שונות במשמעות מתלכדות למשמעות אחת והופכות נרדפות לכל דבר. כך קרה למילה 'תינוק', שפירושה בתלמוד ילד צעיר ("תינוקות של בית רבן"), ועם השנים התלכדה עם היונק והעולל מן המקרא במשמעות פעוט. המילים 'למה' ו'מדוע' נבדלו בעבר לתפקידים שונים: 'למה' היא שאלה לתכלית הדבר (למה אתה עובד כל כך קשה?), 'מדוע' היא שאלה לסיבת הדבר (מדוע נשרף התבשיל?). ההבחנה הזו איבדה את תוקפה, וגם בסיס ההבחנה במקורות רעוע. השאלה המקראית "למה נפלו פניך?", למשל, היא שאלה בדבר סיבה ולא תכלית. המילים 'עיגול' ו'מעגל' התלכדו בטעות. במשמעות הגאומטרית, עיגול הוא שטח המוקף על ידי מעגל, שהוא קו. עם הזמן המילים התלכדו, והשימוש בשתיהן הוא גם לשטח וגם לקו.

תופעה בולטת בעולם המילים הנרדפות היא הבידול. המשמעות המקורית שלהן זהה או קרובה מאוד, אבל בפועל אנחנו משתמשים במילים בהקשרים שונים. דוגמה לכך היא תחום הפחד, שיש לו בתנ"ך כעשרים מילים נרדפות. חלק מהמילים האלה יצאו משימוש, אך אחרות זכו לבידול. פחד היא המילה הגנרית, חרדה היא עניין לפסיכולוגים, בעָתָה או בַעַת – לפסיכיאטרים, יראה – לשומרי המצוות, אימה לבתי הקולנוע. רגש האהבה מזוהה במקורות עם רחמים, חמלה וחמדה. עם השנים רחמים ואהבה התרחקו מאוד. חמלה היא אמפתיה, חמדה וחמדנות הן תכונות שליליות, וזאת כבר בעקבות עשרת הדיברות.

'חבר', 'עמית', 'רע' ו'ידיד' הן במקור מילים נרדפות, המתייחסות לקשרים קרובים בין בני אדם שאינם בהכרח בני משפחה. עם השנים חל בידול. 'חבר' משמשת גם במשמעות member, חבר בארגון, ביישוב וכדומה. 'עמית' משמשת בעיקר בתחום המקצועי-ארגוני, במשמעות colleague, והתרחקה מהמשמעות הבין-אישית האינטימית. 'רֵעַ' ובעיקר 'רֵעוּת' התייחדו לחברוּת בין אחים לנשק או למפעל. 'ידיד' היא מילה נרדפת ל'חבר', אך בתחום הארגוני היא מיוחסת לאדם התומך, בעיקר כספית, במוסד כלשהו. בתחום הבין-אישי ידיד הוא שמקיים קשר קבוע עם בן המין השני, שאינו קשר מיני.

גם הסלנג תורם את חלקו לבידול. במקורן, 'פגר' ו'נבֵלה' הן מילים נרדפות, גופת בהמה. הסלנג, בהשפעת היידיש, העניק ל'נבלה' את משמעות האדם הרשע, 'פגר' הוא גם דימוי לאדם הישן שינה עמוקה. ואילו פַדְלֶה שפירושה ביידיש 'פגר', פירושה בסלנג אדם חסר כושר המפגר במסעות.

Read Full Post »

אלה הימים הראשונים של חודש אלול, המכונה חֹדֶשׁ הָרַחֲמִים (וְהַסְּלִיחוֹת). לפי המסורת, חודש זה מוקדש לחשבון נפש לקראת הימים הנוראים, ולבקשת רחמי שמיים. בחודש זה נהוג להתחיל להגיד את פרקי התפילה המכונים 'סליחות'. באמירת הסליחות חוזרים ואומרים את שלוש עשרה מידות הרחמים – שלוש עשרה תכונות שנמסרו למשה בסיני כמציינות את דרכיו של ה' בהנהגת העולם. מידות אלו מתבטאות על-פי תפיסת חז"ל במילים: "ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת, נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה" (שמות לד ו-ז). בעבר כתבתי כאן על השורש חנ"ן שממנו נגזר התואר 'חַנּוּן', וכעת אעסוק בשורש רח"מ, שממנו נגזרו המילים רַחֲמִים ורַחוּם.

השורש רח"מ מציין הן בעברית והן בשפות שמיות אחרות רגש של חמלה (תחושה של השתתפות בצערו של מישהו ורצון לעזור לו) ולעיתים גם אהבה, למשל במילה הארמית 'רְחִימוּ', המוכרת לנו בביטוי בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ –  'בְּיִראה ואהבה'. משורש זה נגזרו גם המילה רֶחֶם ומילים מקבילות בשפות שמיות אחרות, כגון: 'רַחֲמָא' בארמית ו'רַחִם' בערבית. לקשר אטימולוגי זה עלו הסברים שונים, ואפשר לקשר בין הרחם כמקור החיים וסמל האימהות לבין רחמים ואהבה.

נ"ה טור-סיני, עורך הכרכים האחרונים במילון בן-יהודה, הציע הסבר אחר: לדידו, המשמעות הראשונית של המילה 'רַחֲמִים' היא "קרבי האדם ומעיו הנכמרים והומים בהתרגשות הנפש" (כרך י"ג, עמ' 6541); לצורת הריבוי 'רחמים' הייתה משמעות מקורית כללית של קרביים (איברים פנימיים), וצורת היחיד 'רחם' התייחדה לציון איבר הילודה הנקבי. צורת הריבוי מופיעה פעמיים במקרא בביטוי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו – בסיפור יוסף ואחיו: "וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי-נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל-אָחִיו [בנימין]" (בראשית מג ל) ובסיפור משפט שלמה: "כִּי-נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל-בְּנָהּ"  (מלכים א ג כו). הפועל "נִכְמְרוּ" פירושו 'התחממו', והוא מופיע במובן זה במגילת איכה (ה, י): "עוֹרֵנוּ כְּתַנּוּר נִכְמָרוּ". כלומר, הביטוי 'נכמרו רחמיו' מתאר הצפה של האדם ברגש חם כלפי סבלו של האחר. גם הביטוי הנרדף הָמוּ מֵעָיו מופיע במקרא בהקשר של רחמים: "עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ, רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה'" (ירמיהו לא יט). לפי טור-סיני, משמעותה של המילה 'רחמים' נוצרה כקיצור של הביטוי 'נכמרו רחמיו' המציין את "הֶמְיַת מעי האדם וקרבו, שהיא תוצאת התרגשות נפשית", כך שמילה זו לבדה מציינת את ההתרגשות הנפשית עצמה. טור-סיני מתבסס על קטע מפסוק נוסף: "הֲמוֹן מֵעֶיךָ וְרַחֲמֶיךָ אֵלַי הִתְאַפָּקוּ" (ישעיהו סג טו). בעקבות הפרשנויות המסורתיות לפסוק זה, הוא מפרש את הביטוי "הֲמוֹן מֵעֶיךָ" במובן 'הֶמְיַת מֵעֶיךָ' כמעין שם פעולה של הביטוי 'המו מֵעֶיךָ' (למילה 'המון' יש במקרא משמעות נוספת: רעש, הֶמְיָה, מהשורש המ"י).

הסבר זה מבוסס על התחושה הגופנית בבטן כתגובה רגשית לאירועים חיצוניים. גם באנגלית המילה bowels פירושה 'מעיים', ובעבר היא שימשה גם במובן רחמים. בעקבות הפסוק שצוטט לעיל על רחמיו של יוסף על בנימין, עלה הסבר נוסף, שלפיו רחמים הם רגש אחווה, כמו רגש של שני אחים בני אותה אם, שנולדו מאותו רחם. בהנחה שהמילה 'רחמים' אכן נגזרה מהמילה 'רחם', מעניין להשוות זאת למילה שהיוונים הקדמונים גזרו מהמילה היוונית לרֶחֶם. המילה 'היסטריה' נגזרה ביוונית מיוונית מהמילה 'הִיסטֶרָה' שפירושה רֶחֶם, כיוון שבעבר ייחסו את ההיסטריה אצל נשים להפרעות בתפקודי הרחם.

הפועל המקראי רִחֵם מופיע, בין היתר, באנלוגיה בין רחמי האדם על בניו לרחמי האל: "כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים רִחַם יְהוָה עַל יְרֵאָיו" (תהלים קג יג). פועל זה משמש גם במובן מחל, ויתר על עונש קשה מתוך רחמים, למשל: "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן [= רשע, חוטא] מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ" (ישעיהו נה ז). במקרא מופיע גם הפועל הסביל רֻחַם, למשל בפסוק שהוא מקור לביטוי: "מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם" (משלי כח יג), כלומר: מי שמודה בטעותו ואינו מתכוון לחזור עליה ראוי למחילה. במקרא מופיע גם התואר רַחְמָנִי ("נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת", איכה ד י). תואר זה מופיע בעברית החדשה בביטוי אָחוֹת רַחְמָנִיָּה. ביטוי זה נוצר בעברית כתרגום שאילה מרוסית לשמו של מִסְדֵָּר נוצרי שחברותיו התנדבו בסיעוד חולים במלחמת קרים במאה ה-19 (בנצרות נשים החברות במסדר מכונות גם 'אחיות').

במקרא מופיעה מילה נוספת שנגזרה לכאורה משורש זה, אך ככל הנראה אין קשר אטימולוגי בינה ובין שאר המילים מהשורש – שם העוף רָחָם (ויקרא יא, יח), עוף דורס הדומה לנשר. חז"ל קישרו את שמו של העוף הזה למשמעויות האחרות של השורש: "אמר רבי יוחנן: 'למה נקרא שמו רָחָם? כיון שבא רָחָם, באו רחמים לעולם" (חולין סג ע"א). ואולם לדעת החוקרים המודרניים, שמו של עוף זה נטבע כאונומטופיאה לצווחות שהוא משמיע.

בלשון חז"ל נוספו המילים רַחְמָן ורַחְמָנוּת משורש זה. בפיוטי ימי הביניים נוסף גם שם העצם רָחוּם (בניקוד שונה מזה של התואר המקראי רַחוּם) במובן 'מישהו אהוב ויקר ללב', בהשראת משמעות השורש בארמית, למשל: "יְרַחֶם-אֵל רְחוּמֶיךָ, וְגַם יָקִים יְקוּמֶיךָ" (ר' יצחק אבן כלפון). בספרות העברית החדשה, נוצרה מהמילה הארמית 'רחימא' שמשמעותה 'אהוב', המילה רְחִימָאִי כמילת פנייה במובן 'חבִיבִי, יקירִי', בעיקר בתרגומים מהספרות הרוסית או בכתבי סופרים שהושפעו מספרות זו, לדוגמה: "באתי להודיעךָ אנטוניא רחימאי, כי עוזב אני אתכם לאנחות" (י"ד ברקוביץ, תרגום שלום עליכם).

חז"ל גם טבעו את המונח מִדַּת הָרַחֲמִים, המתאר את הצד הסלחני ביחסו של האל כלפי בני האדם. מידה זו הנוגדת ל'מידת הדין', למשל: "יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך, וְיִגּוֹלוּ רחמיך על מדותיך, ותתנהג עם בניך במִדַּת הרחמים, וְתִכָּנֵס להם לפנים משורת הדין" (ברכות ז, ע"א). המילה 'רחמים' מופיעה בתפילות רבות כחלק מביטויים המשמשים ככינויים לאל, לדוגמה: "לכן בעל הרחמים יסתירהו בסתר כנפיו לעולמים" (מתפילת 'אל מלא רחמים'). הביטוי המליצי שַׁעֲרֵי רַחֲמִים הוא כינוי למקור הרחמים של אלוהים: "ופתח לנו ה' אלוהינו אב הרחמים… שערי רחמים" (זמירות למוצאי שבת).  גם מילים אחרות משורש רח"מ משמשות ככינויים לאל: "הרחמן הוא יזכנו לימות המשיח ולחיי העולם הבא" (ברכת המזון). המילה הארמית רַחְמָנָא, שפירושה 'הרחמן' ככינוי לאלוהים, מוכרת מהביטוי רַחְמָנָא לִיצְּלַן, שפירושו המילולי הוא 'הרחמן יצילנו', והוא נרדף לביטוי השם ירחם. גם בערבית השורש רח"מ מופיע במטבעות לשון דומים, כגון: הביטוי 'אַלְלָה יְרַחְמוֹ (=ירחם עליו)', הנאמר על אדם שמת; והנוסח המקובל בפתיחת רוב פרקי הקוראן: "בִֵּסְמִ(א)לְלָה אַ-רחמן א-רַחים" ('בשם אללה הרחמן והרחום').

בימינו קיבלה המילה 'רחמים' קונוטציה של התנשאות, של ראיית האדם שמרחמים עליו כמסכן ונחות. תהליך זה משתקף בביטוי מְעוֹרֵר רַחֲמִים – מסכן, עלוב ביותר, ובמונח הפסיכולוגי 'רחמים עצמיים', המתאר תופעה שלילית. אפשר להסביר זאת בהשוואה למונחים המקבילים באנגלית: המילה 'רחמים' קיבלה יותר מגוֹן המשמעות השלילי של pity (מילה שגם באנגלית הייתה לה בעבר קונוטציה חיובית יותר), ונחלש הגוון החיובי של mercy. אולי תהליך זה נבע מהתפתחויות חברתיות, וביניהן המאבק לשוויון זכויות של בני קבוצות חברתיות שונות, כגון בעלי מוגבלויות, שדרשו מהחברה יחס צודק במקום רחמים.

אף על פי כן, בימים אלה אפשר להחזיר את כבודה האבוד של המילה 'רחמים', ולבקש רחמים על האחיות הרחמניות, האחים ושאר אנשי הצוות הרפואי, ועל כל העולם.

Read Full Post »

תקופה זו בלוח השנה העברי מכונה 'שלושת השבועות' או 'בין המצרים', ונהוגים בה מנהגי אבלות לקראת תשעה באב. אחד ההסברים הידועים לחורבן בית המקדש השני מצוי בדברי חז"ל: "מקדש שני… מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם" (יומא ט ע"ב), כלומר שנאה בלא כל סיבה מוצדקת. מנגד, בימינו מנסים לעודד אהבת חינם. המילה חִנָּם  נגזרת מהמילה חֵן (מהשורש חנ"ן) בסיומת – ָם, כפי שהמילה יוֹמָם  (במשך היום) נגזרת מהמילה 'יום' בסיומת זו. מה הקשר בין 'חן' ו'חינם' ובין מילים אחרות מהשורש חנ"ן?

בימינו המילה 'חן' קשורה בעיקר ליופי חיצוני ולנוי. משמעות זו ראשיתה במקרא, כפי שמעיד הפסוק הידוע ממזמור אשת חיל: "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי" (משלי לא ל). ואולם בלשון המקורות יש למילה זו גון משמעות נוסף: 'חסד ורחמים'. במקרא נכתב:" וַיְהִי ה' אֶת-יוֹסֵף וַיֵּט [=ויִטֶּה] אֵלָיו חָסֶד; וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר" (בראשית לט כא). בתפילת שמונה עשרה (תפילת העמידה) מבקשים מהאל: "שים שלום, טובה וברכה, חן וחסד ורחמים". מילה זו מופיעה גם בתיאור בניית בית המקדש השני בידי זרובבל: "מִי-אַתָּה הַר-הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת-הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ" (זכריה ד ז). תשואות החן הן קריאות העידוד לבניית הבית. בלשון ימי הביניים החלו להשתמש בצירוף "תשואות חן חן ל…" להבעת תודה, ולימים הוא נתקצר לביטוי חֵן חֵן.

הפועל חָנַן מתאר במקרא, בין היתר, את האל המעניק מחסדו לבני האדם . למשל, כאשר יעקב נפגש שוב עם עשיו, הוא משתמש בפועל זה כדי לתאר את המשפחה והרכוש הרב שהאל העניק לו: "הַיְלָדִים אֲשֶׁר-חָנַן אֱלֹהִים אֶת-עַבְדֶּךָ […] כִּי-חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ-לִי-כֹל" (בראשית לג ה; יא). במקרים אחרים פועל זה מתאר כיצד האל מעניק לבני האדם את רחמיו: "וַיָּחָן ה' אֹתָם [=את בני ישראל] וַיְרַחֲמֵם" (מלכים ב יג, כג). השורש חנ"ן משמש גם בתיאור האל כ"אֵל רַחוּם וְחַנּוּן" (שמות לד ו). אחת הברכות בתפילת שמונה עשרה מתמקדת בכך שהאל מעניק חוכמה לבני האנוש: "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה". בספר משלי הפועל 'חנן' מתאר גם אדם נדיב התורם לעניים: "חֹנֵן אֶבְיוֹן" (יד, לא) ו"חוֹנֵן דָּל" (יט, יז). במקומות אחרים פועל זה  מובא בשלילה ומתאר אדם שאינו מרחם על זולתו:"גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן" (דברים כח נ).

מהשורש חנ"ן נגזרו גם שמות העצם תַּחֲנוּן  ותְּחִנָּה – 'בקשת רחמים'. הנביא ירמיהו (טז, יג) מדבר מפי האל באחת מנבואות הזעם שלו: "אֲשֶׁר לֹא-אֶתֵּן לָכֶם חֲנִינָה". בפסוק זה פירוש המילה הוא 'רחמים', ובימינו הצטמצמה משמעות המילה לתחום המשפטי בלבד, במובן ביטול העונש שנגזר על אסיר. גם הפועל 'חנן' משמש בהקשר זה; בחוקי המדינה נכתב כי "לנשיא המדינה נתונה הסמכות לחון עבריינים". משמעות מודרנית נוספת של הפועל 'חנן' מתארת סוג אחר של נתינה אלוהית – הענקת כישרון מיוחד לאנשים מסוימים (בניגוד לברכה 'חונן הדעת' לעיל, המתארת את הענקת החוכמה לכלל בני האדם): "האל חנן אותו בכשרון מוזיקלי נדיר". המילה מחונן מתארת את האדם שחוֹנַן או נֵחַן  (קיבל מהאל או מהטבע) בכישרון יוצא דופן (באנגלית: gifted, מי שנתנו לו מתנה), כפי שמביע ביטוי קרוב – 'בחסד עליון'.

המילה 'חינם' מופיעה במקרא באותה משמעות כמו בימינו: "חִנָּם אֵין כָּסֶף" (שמות כא יא), כלומר בלי תמורה כספית. המילה 'חינם' מתקשרת כבר במקרא לשנאה:"אַל-יִשְׂמְחוּ-לִי אֹיְבַי שֶׁקֶר;  שֹׂנְאַי חִנָּם  יִקְרְצוּ-עָיִן" (תהלים לה יט). גם במזמור נוסף מתייחס דוד המלך לאויביו:" וְדִבְרֵי שִׂנְאָה סְבָבוּנִי  וַיִּלָּחֲמוּנִי חִנָּם […]   וַיָּשִׂימוּ עָלַי רָעָה תַּחַת טוֹבָה  וְשִׂנְאָה תַּחַת אַהֲבָתִי" (קט, ג-ה). בפסוקים אלה המילה 'חינם' פירושה 'בלי סיבה מוצדקת', והיא מתייחסת למצב שבו האדם אינו מקבל גמול ותמורה למעשיו הטובים, מצב המשול למי שעבד ולא קיבל את שכרו. מהמשמעות של 'בלי סיבה' נגזרה משמעות נוספת למילה 'חינם' – 'לשווא, בלי תועלת', למשל: "מִי גַם-בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם וְלֹא-תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם אֵין-לִי חֵפֶץ בָּכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת" (מלאכי א י). כיום מקובל להשתמש בצורה לחינם במובן זה, ובשלילה – בביטוי "לא לחינם" (לא לשווא), כמו באמרה הידועה: "לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו" (בבא קמא צב ע"ב).

כיצד ניתן להסביר את כל המשמעויות המסועפות של המילים משורש חנ"ן? יש המפרשים את המילה 'חינם' כ"תמורת חן". לחלופין, המילים מהשורש חנ"ן מתארות הענקה ונתינה בלי בקשת תמורה, כפי שהמילה 'חינם' מתארת עבודה ללא תמורה. מורתי פרופ' תמר סוברן מציעה הסבר כולל: כל המילים משורש זה מצביעות על מצב החורג מהנורמה, הנעשה לִפנים משורת הדין – לעיתים לחיוב ולעיתים לשלילה. למשל, אנשים מתחננים לסליחה אף על פי שהפרו את החוק, וכיום הנשיא חונן אסירים ומקל בעונש שניתן בבית המשפט. במקרים אחרים יש חריגה לשלילה מהנורמה הצפויה, לדוגמה: כאשר אדם עובד בחינם ואינו מקבל את השכר המגיע לו; גם שנאת חינם יוצרת סבל רב; ואם אדם עושה משהו לחינם, ללא התועלת הצפויה, נכונה לו אכזבה.

גם בשפות אירופאיות יש קשר אטימולוגי בין חסד, הודיה וקבלה ללא תמורה. המילה הצרפתית merci (תודה) קשורה במקורה למילה האנגלית mercy (רחמים, חסד). באנגלית נגזרו מאותו מקור המילים grace (חן, חסד) gratis (חינם), וכן – המילה gratuitous, שיש לה שני פירושים: 'שניתן חינם' ו'חסר הצדקה'. מילים אלה מבוססות על המקור הלטיני שממנו נגזרה גם המילה gracias (תודה) בספרדית.

ככל הנראה, בשנות החמישים תועד לראשונה השימוש בתואר חִנָּמִי, במאמר בעיתון שהתייחס לשירות רפואי. באותה עת שללו מתקני לשון את הגזירה של מילה חדשה ישירות מהמילה 'חינם' בטענה שהאות –ם היא מוספית ואי-אפשר להוסיף עליה את הסיומת -י. במאמרו 'תהליכי לשון' (לשוננו לעם ג, תשי"ב) יצא הבלשן חיים רוזן נגד טענות אלה. לדבריו, הסיומת –ם אינה משמשת עוד לגזירת מילים חדשות, כפי ששימשה בלשון המקרא. דובר העברית בת-זמננו תופס מילה זו כמקשה אחת, ולכן אין פסול בגזירת הצורה 'חינמי' (ההגייה התקנית של מילה זו היא במלרע: חינמי ולא חינמי). לימים עלתה קרנה של מילה זו בעידן האינטרנט וההורדות החינמיות, ונוצרה גם המילה חִנָּמוֹן לציון עיתון חינמי.

רשומה זו מבוססת על המאמר:

סוברן, תמר "לָחֹן חִנם באים אליך": עיון במגעים סמנטיים ובתאוריה של מסגרות תוכן, בתוך: מחקרים בשומרונית, בעברית ובארמית (תשסה) 361-385.

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: