Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘קול’

אונומטופאות הן מילים שצלילן מעיד על משמעותן. 'צפצוף' מזכירה את ציוץ הציפור. 'אמא' מכילה את העיצור מ', האופייני גם לשפות רבות אחרות, והוא מזכיר את מלמול התינוקות ואת פעולות היניקה. ש' מופיעה בפעלים רבים הקשורים לנשיפת אוויר, כמו נשף, נשב, נשם, שאב, שאף ושרק. כל אלה נקראות גם מילות תצליל.

האונומטופאה נקשרת לתיאוריה רחבה לפיה השפות השמיות החלו את דרכן עם שורשים דו-עיצוריים, שלחלק מהם מקור אונומטופאי. צמד העיצורים ב"ז מחקה צליל הנוצר מתנועה מהירה: בזז, בוז, פזז, בזבז, חפז, פחז. הצמד ב"ע מייצג רתיחה וטפטוף: בוע, בעבע, נבע, בער; ולצידו פ"ח: פוח, נפח, יפח. הצמדים פ"צ, פ"ק וב"כ מדמים התפוצצות ומכאן פצ"ץ, בכי, הפך, בקבוק, אפיק, פג ועוד. כפי שתאוריית הדו-עיצוריות שנויה במחלוקת, כך אף דוגמאות אלה.

מילה אונומטופאית מפתיעה היא 'המון', שפירושה בתנ”ך קול שאון, קול המיה, מעין המהום. 11 פעמים בתנ”ך 'המון' מתייחס לצליל, כמו במפגש בין אליהו לאחאב: "קוֹל הֲמוֹן הַגָּֽשֶׁם". בכמה מקומות 'המון' הוא הקול שמשמיעים אנשים רבים: "קוֹל הָמוֹן בֶּֽהָרִים, דְּמוּת עַם־רָב, קוֹל שְׁאוֹן מַמְלְכוֹת גּוֹיִם נֶאֱסָפִים" (יג 4). מכאן קצרה הדרך כבר בתנ”ך להמון האדם, כלומר, האנשים המשמיעים קול המיה, כמו בצירוף "לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב ו 19). בלשון חכמים 'המון' הוא מונח ניטרלי: אנשים רבים. לפעמים הוא אפילו חגיגי, כגון במדרש המקראי לשמו של אברהם: אב המון גויים. עם השנים הפכה 'המון' שם נרדף לציבור חסר דעה וגס. 'המוני' הוא שם תואר המציין התנהגות גסה, וכמוהו 'המוניות'. בשלב מסוים פרשה המילה 'המון' מחברת בני האדם והפכה מילה נרדפת ל'הרבה', בעיקר במשלב הדיבורי. תרצה אתר מספרת בשירה בשיר "שבת בבוקר":" אמא שותה המון קפה, אבא קורא המון עיתון, ולי יקנו המון בלון".

הסכמה מסוימת יש לגבי המילה המקראית הבודדת 'בקבוק'. רד"ק כתב: "בקבוק הוא כלי חרש או זולתו שפיו צר ולפיכך נקרא בקבוק, כי כאשר שותה בו האדם או שופת ממנו עושה [קול] בקבוק". דעתו נתמכת בכתבים מאוחרים יותר ובמילון בן-יהודה. טענה נגדית היא שבקבוק הוא במקורו כלי נוזלים שטוח עם אוזניים שאינו משמיע קול ביקבוק.

מה מקורם של הזמזום, ושל הפועל האונומטופאי לזמזם? ההופעה הראשונה היא בתנ"ך, כשמו של עם עתיק, עם הזַמזומים: "אֶרֶץ רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף הִיא, רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים, וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים" (דברים ב 20). ואולם, 'זמזום' במשמעות של היום היא מילה תלמודית. וכך נכתב בתלמוד הירושלמי: "שמעתי שעונשין שלא כהלכה ועונשין שלא כתורה עד איכן? רבי לעזר בי רבי יוסי אמר: עד כדי זימזום". הפרשנים מאוחדים שיש כאן זמזום אחר, מלשון מזימה, אבל כמה וכמה מדרשים טוענים שהזמזום התלמודי הוא הזמזום המודרני, ופירושו "קול לחש וחשאי". בן-יהודה חוזר אל התנ"ך: "ויש סוברים כי העם זמזומים בתנ”ך נקרא כך על שם קול דיבורם הזר", כלומר, מאחר שדיבורם נשמע כמו זמזום. ח"נ ביאליק החליט באחד משיריו ש'זַמזומים' הם רמשים מזמזמים, אך המילה לא נקלטה.

תרומה מעוררת השראה לאונומטופאה העברית מביא ביאליק בסיפוריו ובשיריו. זיוה שמיר כותבת בספרה 'שירים ופזמונים גם לילדים' כי בחלק מסיפוריו של ביאליק יש חיקוי ישיר של קולות מן הטבע. תסססס כקול תסיסה, פרררר כקול התפוררות ופַק, פקיעת גחלת. בשיריו יש למילים האונומטופאיות מעמד עצמאי, המעניק לשיר ממד נוסף. ב"הב הב", קול נביחת הכלב, ששמיר מייחסת אותו לביאליק כמעט בביטחון, מהדהדת גם מילת הציווי והבקשה "הב". "רי רי רי" הוא קולו של הכינור בשיר "ויהי נער קטון". 'רי' פירושה בתנ”ך בהופעה בספר איוב גשם, רוויה: "אַף־בְּרִי יַטְרִיחַ עָב" (לז 11). "תוּר תוּר תוּר" בשיר "שובך" הוא קולה של היונה, וגם הדהוד לכך שהיא יוצאת לָתור אחר מזון לגוזליה. יש סברה שזה מקור שמה של הציפור 'תוֹר' בתנ"ך. "טוּ-טוּ-טוּט" בשיר הילדים "המכונית" אינה רק חיקוי הצופר, אלא גם מילה מן התלמוד, טוט, שפירושה תקיעת שופר.

שמות כלי הנגינה הם תחום טבעי לאונומטופאות. כלי הנשיפה המוביל בתנ”ך ועד ימינו הוא 'חליל', הנקשר להיותו כלי חלול, אך יש דעות שונות ביחס למקורו. יש סבורים שהוא גלגול של מילה שמית לקנה סוף, malilu האכדית, עקב דמיונו לסוף או שהוא נוצר מקנה סוף. יש גם השערה שהמקור אונומטופאי – ululu. 'תוף' הוא כלי ההקשה המקראי שעבר את משוכת הדורות, עד לתופים של ימינו. יש חוקרים הסבורים ש'תוף' היא מילה אונומטופאית, בעקבות הפועל השומרי דאבּ-דאבּ שפירושו להכות.

לא מעט מילים המייצגות קולות בעלי חיים הן אונומטופאיות, כמו צפצוף, ציוץ, קרקור, המיה, נערה, שאגה ונהמה. השיקול הזה מסייע גם לזיהוי בעלי חיים ספציפיים, בעיקר ציפורים. שמו של האוח נקשר לקריאת 'או הו'. יצחק אבינרי מונה שורת ציפורים ששמן נקשר לצליל הקול, חלקם מן התנ”ך: שרקרק, עגור, כרוכיה וכן החרק צרצר. הקוקייה היא הציפור הקוראת קו-קו, וכך בשפות רבות. הדעה הרווחת היא שגם 'עורב' הוא שם אונומטופאי, המחקה את קריאת העורב. גם הדיבור האנושי זוכה לפעלים אונומטופאיים: מלמול, פטפוט, ברבור, ובגירסה בינלאומית: בלה-בלה-בלה.

לאונומטופאות ייצוג נרחב בשפה הצבאית. מילה נפוצה היא 'בּוּם', שהוראתה קול נפץ. אפשר גם ברבים: בומים. מטוס העובר את מהירות הקול משמיע "בום על קולי". אחיו הקטן של 'בום' הוא 'פַּק'. בסרט "מבוזבזים" מספר אחר החיילים: "החיים עוברים על פי יציאה יציאה, כשאתה שומע פק אתה יודע שיצא פצמ"ר". פק ניתן גם להכפלה, ועל כן אחד מסוגי הרימון נקרא רימון פַּקְפָּק מאחר שהוא משמיע שתי נקישות. ובל נשכח את אנשי השב"כ, המוסד והמודיעין האמונים על חשאיות, הלא הם השושואיסטים, אנשי השושו, חיקוי ללחישת ההשתקה "שו… שו…".

או כמו שאומר רפי איתן ב"ארץ נהדרת": "שה, נותנים חדשות!"

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

החורף הגיע, ואיתו הקור וההצטננות. הקור נקרא גם צִנָּה, וההצטננות  מכונה גם התקררות. בלשון הדיבור אומרים שמישהו 'חטף הצטננות', ובשפה מליצית אפשר לומר: אֲחָזַתּוּ צִנָּה. שני שורשים נרדפים בעברית, קר"ר וצנ"ן, מספרים יחד סיפור של חורף.

השורש צנ"ן מופיע במשמעות של קור פעם אחת במקרא: "כְּצִנַּת שֶׁלֶג בְּיוֹם קָצִיר" (משלי כה יג), כלומר כקור ביום קיץ, בתקופת הקציר. המילה צִנָּה מופיעה במקרא גם במשמעויות אחרות, ומניחים שאין ביניהן קשר אטימולוגי.

גם המילה קֹר  מופיעה רק פעם אחת במקרא, בפסוק המסיים את סיפור המבול: "עֹד כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ  זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח כב). במקרא נפוצה יותר המילה קָרָה  (שם עצם), למשל: "בְּיוֹם קָרָה" (נחום ג יז; משלי כה כ). גם התואר קַר מופיע במקרא; פעמיים תואר זה מתייחס למים. באחת מהן הוא מתאר כיצד אדם עייף מהחום שותה מים קרים כדי להתרענן: " מַיִם קָרִים עַל-נֶפֶשׁ עֲיֵפָה" (משלי כה כה; ראו גם ירמיהו יח יד). שלוש המילים האלה נגזרות מהשורש קר"ר (בגזרת הכפולים). משורש זה נגזרת עוד מילה מקראית: מְקֵרָהמקום קריר בבית.  מילה זו מופיעה פעמיים בסיפור שבו אהוד מנצח את עגלון מלך מואב  (שופטים, פרק ג): "וְאֵהוּד בָּא אֵלָיו וְהוּא יֹשֵׁב בַּעֲלִיַּת הַמְּקֵרָה" (פס' כ); " וְהוּא [אהוד] יָצָא וַעֲבָדָיו [של עגלון] בָּאוּ וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה נְעֻלוֹת וַיֹּאמְרוּ אַךְ מֵסִיךְ הוּא אֶת-רַגְלָיו בַּחֲדַר הַמְּקֵרָה" (פס' כד). ככל הנראה, 'עליית המקרה' היא עלייה על גג בית הפתוחה לכל צד, כך שהרוח נושבת בה.

 בפסוק אחר בספר משלי (יז כז) מופיעה צורת הכתיב: "וקר-רוּחַ אִישׁ תְּבוּנָה", אך צורת הקרֵי של הפסוק היא "יְקַר-רוּחַ". נטו לפרש פסוק זה לפי הקרי; לפי פרשנות זו, הרוח (כלומר, הדעת והתבונה) יקרה בעיני האדם הנבון. אף על פי כן, בעקבות צורת הכתיב נוצר הצירוף קַר רוּחַ. אין המדובר בשיבוש גרידא; כפי שנראה להלן, יש נטייה לתאר רוגע כקור. גם המילה הראשונה בצירוף קֹרַת רוּחַ (כלומר: שביעות רצון) נגזרה מהשורש קר"ר (אין קשר בינה לבין קוֹרַת עץ). צירוף זה מופיע בלשון חז"ל, לדוגמה: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה" (אבות ד כב).

בלשון חז"ל המילה צִנָּה במובן 'קור' מופיעה פעמים רבות יותר, ואליה מתווספים פעלים מהשורש צנ"ן (לצד שורש מקביל בארמית): הפועל המוכר לנו כיום צִנֵּן בבניין פיעל לצד הפועל הֵצֵן בבניין הפעיל; הפועל הִצְטַנֵּן משמש הן במובן 'נעשה קר יותר': "אילמלא לא נצטננו גחלים" (יומא עז ע"א) והן במובן 'חלה בעקבות הקור': "הקיז דם ונצטנן, עושין לו מדורה בשבת ואפילו בתקופת תמוז" (עירובין ז עט ע"ב). גם התואר מְצֻנָּן (צורת הבינוני של בניין פֻּעַל) מופיע בכתבי חז"ל במובן המוכר היום, המציין מחלה.

מהשורש צנ"ן נגזר גם התואר צוֹנֵן (צורת הבינוני של בניין קל). צורת הריבוי 'צוננין' (או 'צוננים') משמשת כשם עצם במובן מים קרים. בצורת ריבוי זו חל תהליך מעניין: בהגיית המילה 'צוֹנְנִין' נטו הדוברים להשמיט את ה-נ' הראשונה, וכך נוצרה הצורה 'צוֹנִין'. צורה זו מתועדת בכתבי יד טובים של המשנה, למשל: "אין מטבילין חמים בצונין ולא צונין בחמים" (מקוואות י, ו). בציטוט זה המילה 'צונין' מקבילה לצורת הרבים 'חמים', שפירושה 'מים חמים'. בגלל הכתיב ב-נ' הצורה הלא-מנוקדת 'צונין' נתפסה ככתיב של 'צונֵן' בצירי מלא, ובמעבר מכתבי היד אל מהדורות הדפוס של המשנה, החלו להשמיט את ה-י' ולכתוב אותה כצורת היחיד 'צונן'.

בלשון חז"ל מופיעים גם פעלים מהשורש קר"ר, כגון: הפועל הֵקֵר (בבניין הפעיל) שפירושו 'צינן, קירר', למשל: "עמד תחת הצינור לְהָקֵר" (מכשירין ד ב); בעקבות צורת ההווה של פועל זה, נגזר מאותו משורש שם העצם מֵקַר – 'כלי קירור', למשל: "כלי מיקר וכלי מתכות" (תוספתא, שבת יח, יא). לימים החליטה האקדמיה ללשון להשתמש במילה זו כחלופה עברית לקוּלֶר (מילה שאולה מאנגלית) – מתקן למי שתייה קרים. גם הפועל הִתְקָרֵר מופיע לראשונה בכתבי חז"ל, לדוגמה: "ישב לו ונתקרר בצלו" (מדרש רבה במדבר ב). לאחר מכן, בלשון ימי הביניים, נוספו לעברית מילים נוספות מהשורש קר"ר, וביניהן קֵרֵר, מְקֹרָר וקָרִיר .

הפועל 'התקרר' מופיע בכתבי חז"ל בעיקר בצירוף  נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ, שפירושו: נרגע, שכך כעסו (למשל: "ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה", יבמות ו סג ע"א). כפי שכתבתי כאן בעבר, בעברית ובשפות רבות אחרות כעס נתפס כנוזל חם בתוך הגוף. לכן הירגעות מתוארת כ'התקררות' של אותו נוזל.

עם זאת, התואר 'חם' משמש כמטפורה לקשת רחבה של רגשות, ולא רק לכעס; ולכן התואר ההפוך 'קר' משמש גם במובנים המטפוריים  'חסר רגש, אדיש', או 'שמוּנע על-ידי השכל בלבד', כמו בביטויים 'שיקול קר' או 'היגיון קר'. מלחמה שאינה 'מתחממת' עד כדי עימות צבאי מכונה מלחמה קרה (כידוע, ביטוי זה מתאר בעיקר את היחסים בין מדינות המערב למדינות הגוש המזרחי באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה). לעומת זאת, מדברים גם על 'שלום קר' בין מדינות.  הפועל 'התקרר' מתאר גם התרחקות בין בני אדם, למשל: "הם היו ידידים קרובים מאוד, אבל היחסים ביניהם התקררו, ועכשיו הם בקושי מתראים".

התואר 'צונן' משמש אף הוא במובנים מטפוריים של ניכור, ריחוק ואדישות, למשל: 'יחסים צוננים' בין בני אדם או בין מדינות; 'התרשמות צוננת' (לא נלהבת) מאדם אחר.  גם לתואר 'קריר' יש מובן קרוב: מסויג, רשמי, לא אדיב, לא ידידותי, לדוגמה:"שר החוץ נפגע מקבלת הפנים הקרירה".

המילה צינון פירושה גם 'קירור' וגם החלשת רגש (צינון התלהבות), או הרגעת כעס: "מנהל העבודה עשה כמיטב יכולתו לצינון הרוחות בקרב העובדים". למילה זו יש שימוש מיוחד בביטוי תקופת צינוןמשך זמן מוגדר שבו מנועים בעלי משרות ציבוריות בכירות מלקבל על עצמם תפקיד ציבורי אחר, משרה פרטית או עיסוק שיש להם נגיעה למשרה הקודמת. ביטוי זה הושפע כנראה מהביטוי cooling-off period באנגלית. הדבר דומה לשימוש מטפורי במונח אחר מהשדה הסמנטי של קירור – הפועל 'הקפיא' משמש גם במובן 'עצר התפתחות או התקדמות'.

גם בשפות אחרות יש מעתקי משמעות דומים מחום וקור לתיאור מצבי רוח. הדוגמה המוכרת ביותר היא המילה cool באנגלית: פירושה הראשוני הוא 'קריר, צונן'; פירוש נוסף הוא 'קר רוח, רגוע'. מהפירוש האחרון התפתחה בסלנג המשמעות 'טוב מאוד, מגניב, אופנתי'. שתי המשמעויות האחרונות חדרו לעברית במילת הסלנג השאולה קוּל.

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: