Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פרחח’

כולם מדברים על "השפה הירושלמית", אבל מהי בעצם? מצד אחד, היא מכילה אוצר מילים ומאפיין לשוני עשיר ומגוון. מצד שני, היא נחלת העבר. עקבותיה של הירושלמית מובילים לראשית המאה ה-20 ואף קודם לכן, כאשר גרו בשכנות קרובה בני עדות ולאומים שונים שהשתמשו בשפות שונות, ואלה התערבבו ביניהן. השפה הירושלמית רוויה לדינו, ערבית, יידיש, טורקית, אנגלית משובשת ועברית.

לצד המילים והביטויים בשפה הירושלמית, יש לה כמה סימני היכר פונטיים. המפורסם שבהם הוא הארכת התנועה a במילים רבות, כמו מאאתיים, הסמל של העברית הירושלמית. כך נהגו הירושלמים גם במילים כמו אופנאאאים, מגפאאאים, מאאנדס, ג'אאקט ועוד. אפשר למצוא אפיונים פונטיים מזדמנים, כמו שפונג'ה (במקום ספונג'ה) ,והצורה הידועה חתולה במלעיל עבור נקבת החתול. ירושלמים מחליפים לעתים צדי רגילה בצ'די, כמו במילה 'מחוץ' הנהגית מחוץ'. הדרך הירושלמית לטפיחה על ראשו של מי שהסתפר, צ'פיחס, מושפעת מהמילה הערבית-עיראקית צ'פחה, והיא ככל הנראה גם מקורו של הספיחס הכלל-ארצי. מילים לא מעטות בירושלמית הפכו נחלת כלל-ישראל, וביניהן פוסטמה (טיפשה, מלדינו), אוחצ'ות (בשפת ההומוסקסואלים), אַמה (טיפש, מערבית) ועוד.

הירושלמית השאירה אחריה משפטי מפתח המייצגים את מגוון השפות. 'אִבְּן אַלְבּוּלַע' היא קללה עיראקית שמצאה את דרכה למערכוני הגשש החיוור. 'אַטלַע מִן אִלזָריעַ' גם היא קללה ערבית שפירושה: צא מן השדה הזרוע! 'אין בָּיָד אִל חַספַּיילה' היא קריאת מנקי כלי הנחושת, המשלבת ערבית ולדינו. 'חַבָּשי חַבָּשי נָאוֹ נָאוֹ' הייתה קריאת לעג כלפי מוכרי הבוטנים החבשים. 'עשו ממנו קאראקוֹז', כלומר, שיגעו אותו, תיזזו אותו, הקפיצו אותו ממקום למקום, נוצרה בעקבות karagoz, דמות בתיאטרון צלליות טורקי. וביטוי תלת-לשוני, לדינו, ערבית ועברית: 'אִיכּוּלָא וַלַא אִיכּ אַסְתוֹמוֹס אבודים': כך או כך אנחנו אבודים.

השפה הירושלמית הצטיינה בכינויים לטיפוסים שונים שהסתובבו בירושלים. תרבות הכינויים אופיינית ליישובים קטנים, עיירות וכפרים. 'זיגי' בירושלמית הוא ברנש מרובע וצייתן, 'מַדלאל' הוא מפונק, 'עַמיקו' גבר רכרוכי, 'פַג'עָן' הוא אכלן כפייתי, 'פַּסאי' הוא מפסידן, אדם הנוהג להחמיץ הזדמנויות. שחקן הכדורגל רם סטי מהפועל ירושלים, שנחשב שחקן בינוני, הפך לכינוי ירושלמי, מעין 'אחלה'. 'אַבּוּ לֶלֶה' אינו אדם אלא שד דמיוני שנועד להפחיד ילדים. המקור בערבית: אבו לילה (אבי הלילה). הכינוי אומץ כשם אתר למעשני נרגילות.

תושבי העיר הערבים זכו למגוון כינויים. 'וַלַד בּילאד' הוא יליד העיר העתיקה. 'נַוואר' היה כינוי לצוענים הערבים של העיר העתיקה, ובהשאלה: חסרי בית. גם 'עַצפוּר', בערבית ציפור, הוא קבצן חסר בית. השוטרים כינוי את הערבים 'אינדיאנים'. עבריינים בעלי הופעה מהודרת נקראו 'אלגנטים' או 'חתנים', והטיפשים שבהם כונו 'גינדאווי', בעקבות גְנאווי, במרוקאית: בן למעמד נמוך שמקורו בשבט הגנאווים. בעקבות 'אבו ללה' נולדה בירושלמית 'מכשושה', כינוי למכשפה דמיונית שהועתק למין האנושי ביחס לנשים כעורות ומרושעות. 'שאפּוֹזה' לעומתה היא נערה יפה המנצלת את יופייה, מיזוג: שאפה+פוזה.

המקצועות שעברו מן העולם זכו לשלל כינויים. בַּשיטי היה מוכר פחם, ובהרחבה – פרחח. גאלח הוא נזיר או כומר, על שום ראשו המגולח, וגם בהשפעת המילה המקבילה ביידיש. טֶנגֶ'רֶה פַּיילה עסק בניקוי גיגיות, ומַנגַ'ד בניפוץ מזרנים. מקצוע אחר הוליד את משחק הנשיאה על הגב "אַבִּי יויו". השם נוצר בראשית המאה ה-20 כשבירושלים שררה מצוקת מים קשה, בעיקר בקיץ. אז היו מגיעים לעיר שואבי מים ערבים שכונו 'אסאקה', על גבם נאדות מים שחורים מעור עִזים, ובהם מים מתוקים ממעיינות הסביבה. הם הכריזו על עצמם בלדינו מעורבת בערבית "אוואה יו אסאקה". "אוואה יו" הוא שיבוש של הביטוי בלדינו "אגוואה יו": "אני מים". חיקוי שואבי המים הערבים התגלגל אצל הירושלמים ל"אבא יו יו".

הכדורגל הירושלמי מתאפיין מאז ומתמיד באוהדים נאמנים וסוערים. היציע המזרחי הוא מקום מושבם של אוהדי בית"ר השרופים באצטדיון טדי, שחלקם התאגדו בחבורה 'לה פמיליה'. אחרי שבית"ר הבקיעה גול לקבוצת הפועל כלשהי, בעיקר בדרבי, נשמעה הקריאה "אֵבֶל בהסתדרות". כלפי שופט שפסק נגד הקבוצה צעקו "השופט עובד בתל-אור". תל-אור היה בית קולנוע בבעלות מועצת פועלי ירושלים. והיו גם ביטויי כדורגל ייחודיים. להִפריק פירושו לבעוט בעיטת עונשין בעקבות אנגלית: free kick. פאוֶול היא הגִרסה הירושלמית לביטוי הישראלי 'פָאוּל' (עבירה). והיה גם חוק ייחודי: 'פֶּנדל-גול – גול', חוק שקבע שכאשר מבקיעים גול למרות שנשמעה שריקה לפנדל – הגול ייחשב.

הווי המשחקים של ילדי ירושלים עשיר, כאשר הירושלמים נתנו למשחקים המוכרים בכל הארץ שמות משלהם. 'אלמבּוּליק' הוא השם הירושלמי למשחק העתיק דוּדֶס, לצד 'אלֶם סלָם פּאצ'קה'. המשחק 'אֶרץ' קרוי ברחבי הארץ 'קלאס'. ה'גולגולים', פירות האזדרכת המשמשים למשחק נקראים בכלל-ישראלית בומקלאך. העג'ואים הירושלמים הם הגוגואים מן השפלה. 'דודה דינה' היא הנוסחה הירושלמית של משחק הריצה 'הקדרים באים'. 'חיי שרה' הוא הכינוי הירושלמי ל'עמודו', משחק כדור של מסירות ופגיעות. כדור המשחק נקרא 'קיפודור'. לרוגטקה קראו מורטה, לפורפרה – פוררה, 'סרטים' הם גזירי פילמים לצורך הכנת פצצות סירחון, שנקראו גם צ'קים.

ילדי ישראל שגילו שילד אחר אמר או עשה או לבש דבר מה זהה היו קוראים 'צמבל בלי להשיב לעולמים', המקור במילה הצרפתית samble, 'יחד'. בירושלים הנוסח היה ארוך בהרבה: "ג'ינקְס פרטי! סטופ, מגן דוד כחול". זאת על פי jinx: לחש פלאים המופיע גם בספרי הארי פוטר.

גם מאכלי הרחוב זכו בירושלים לשמות ייחודיים. אֶשתַנוּר היא הפיתה העיראקית, הקרויה ברחבי הארץ לאפה. המקור בערבית: עֵיש פירושה לחם. 'בּוֹמבָּלה' הוא תפוח עץ אדום עטוף סוכר שנקרא גם 'יופי', 'בַּמבָּליק' הן סוכריית סוס, 'זערורים' הם פירות העוזרד ששימשו למאכל, ו'חַמְלה מַלאן' הם גרעיני חומוס קלויים. צמר הגפן המתוק זכה לשם יַמבַּמבָּם על פי מנגינה שניגן בעל הדוכן, וגם 'שַׁעֲרין בַּנאת', ערבית: שיער הבנות. 'מציצה' היא סוכרייה על מקל. לדינו הביאה לתפריט את הפיניונס והפפיטאס – גרעיני צנובר וחמנית. הארטישוק הירושלמי נקרא קרטופי, בעקבות האיטלקית. בימי המצור אכלו קציצות חובייזה, ובל נשכח את המעורב הירושלמי, שהורתו בשוק מחניודה, חלקי עוף פנימיים צלויים ומתובלים היטב.

גם אוצר החפצים זכה בירושלמית לשמות מיוחדים. שיפודי האופניים נקראו סילקים, בעקבות סילק – חוט בערבית, בעוד השסתומים לצמיגים נקראו בלפים, בעקבות valve האנגלית. מכונית החברה קדישא זכתה לשם היצירתי זַלנוע.

כלי הבית שאבו את שמותיהם משפות שונות. טֶנְגֶ'רֶה בלדינו היה כלי לשמירת מים, טְרַפּוֹצְ'קָה ברוסית – מחבט שטיחים. הלדינו תרמה גם את הספּונג'אדור, סחבה לשטיפת הרצפה, והפינג'אניקו, ספלון הקפה. הצרחה נרשמה בתחום מכשירי הרישום. בירושלמית טוש הוא עיפרון הסימון העבה, ולורד – הדק. ברחבי ישראל – להיפך. עיפרון חודים הוא שילוב של עט ועיפרון, נפוץ במשך תקופה מסוימת, ונקרא גם "עיפרון מכאני".

ירושלים של היום כבר אינה קהילה קטנה וצפופה, אלא עיר ענק רבת שכונות וקהילות. בין היתר יש בה אתרים ייחודיים שזכו לכינויים משלהם. 'אצבע עוג מלך הבשן' היא העמוד ההרודיאני הענק בכניסה למגרש הרוסים. 'הדתיקן' הוא בית הכנסת הגדול ברחוב המלך ג'ורג'. 'הכביש המכושף' הוא כביש בג'בל מכאבר, שהירידה בו מעניקה תחושת עלייה. 'המַייל התרבותי' הוא המסלול המוביל ממרכז בגין והסינמטק דרך תיאטרון החאן אל תיאטרון המעבדה שברחבת תחנת הרכבת הישנה, ו'המפלצת' היא פסל שכונתי גדול בדרך לקריית היובל. שכונת רמות נקראת 'הכוורות' על פי צורת הבנייה בה. 'כיכר החתוּלות', במלעיל, היא רחבה במרכז ירושלים המשמשת כמקום למכירת תכשיטים וכמרכז בילוי של נוער, בעוד ש'כיכר המיואשים' היא כיכר בשכונת הבוכארים. ויש גם שאלה ירושלמית החוזרת כל שנה עם בוא השלג: "נתפס?", שאלה-תקווה בעקבות ירידת שלג, כדי לברר אם בוטלו הלימודים.

Read Full Post »

פרחים הם סמל יופי בתרבויות העולם השונות, מקור לדימויים והשראה למשוררים. בהיבט הלשוני הם מעמידים בעיה. מהו בעצם פרח? בהיבט הבוטני הוא שלב במחזור החיים של הצמח, ולכן יש פרחים לעצים, לשיחים, לפירות ולירקות שאנחנו צורכים, כאשר 'פרי' הוא שלב אחר בחיי הצמח. אבל כשנלך לחנות פרחים לא נמצא בדרך כלל את רוב הפרחים שבעולם הצומח, אלא קבוצה נבחרת שבה הפרח הוא בעיני האדם עיקרו של הצמח. עבורנו הפרח אמור לסמל יופי, קישוט, ביטוי של אהבה או תודה. לא נמצא בחנות את פרחי המלפפון והעגבנייה, או את פרחי האקליפטוס. כמה עצים זכו עם זאת לפרסום גם בזכות פרחיהם ולא רק בזכות הפרי: עץ הדובדבן הפורח הוא אחד מסמלי המזרח, ופרחי עץ השקד מבשרים את בוא ט"ו בשבט.

המילון הבוטני, ובתוכו מילון הפרחים, נשען, כמו בתחומים רבים אחרים, על המקורות: התנ"ך ובעיקר לשון חז"ל. בתנ"ך עשרות שמות של עצים, פרחים, צמחי בר ועשבים, ולצידם פירוט של חלקי הצמח השונים: גזע, ענפים, עלים וכדומה. בתלמוד שמות רבים נוספים. החוקר יהודה פליקס קבע שבספרות העתיקה יש כ-600 שמות צמחים, ורבים מהם נקבעו כשמות לפרחים במילון העברי המודרני. האם אלה הם הצמחים שאנחנו מכירים היום? רוב הצמחים שלהם ניתנו שמות בעברית החדשה נשענים על זיהוי כללי או שרירותי. למשל, האזוב זוהה בטעות עם טחב, אולי בהשפעת הצירוף התלמודי 'אזובי הקיר', בעוד שמדובר בצמח התבלין מיורן, הנקרא בערבית זעתר. הבולבוסין המשנאיים זוהו בטעות עם תפוחי האדמה, שהגיעו מאוחר הרבה יותר מיבשת אמריקה. הבוטנים זוהו עם אגוזי אדמה. 'תִרזה' המופיעה בספר ישעיהו כעץ יער זוהתה עם העץ ששמו הלועזי birch. בעקבות הזיהוי כתב ביאליק את השיר 'תרזה יפה', אך עץ זה לא גדל מעולם בארץ ישראל.

בתנ"ך מעט מאוד פרחים הנושאים שמות: השושן והשושנה, החבצלת, הכרכום וכנראה גם החלמות, מילה המופיעה פעם אחת בספר איוב, ושימשה השראה לשמו של הפרח חלמית בעברית החדשה. גם מי שאינו הוגה בתורה יומם וליל התוודע לשושנה ולחבצלת, וזאת בזכות שיר השירים: "אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן, שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִֽים; כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת". השושן והשושנה נחשבים שמות לאותו פרח.

מהי השושנה? יש על כך מחלוקת בין הבוטניקאים, אך הדעה המקובלת היא שמדובר במשפחת הפרחים המכונה לילי, אליה שייך השושן הצחור. עם השנים נוצרה זהות בין השושנה לבין הפרח התלמודי 'ורד', אך מדובר בטעות נפוצה: אלה פרחים שונים. הזיהוי השגוי החל כבר מימי הגאונים, וכן בתרגומי התנ"ך. אחת הסיבות לכך היא ככל הנראה שעל השושנה נכתב "כשושנה בין החוחים", ולשושן המתואר במקורות אין קוצים, בעוד שיח הוורד מעוטר בקוצים. אלא שכוונת "שושנה בין החוחים" היא שהפרח הנאה הזה גדל בין עשבי בר קוצניים. ורד הוא הפרח המכונה באנגלית rose. גם בעברית וגם באנגלית נגזר משם הצמח שם הצבע הוורוד, והמהדרין מקנחים ביין רוזה.

האם חבצלת ושושנה הם אותו פרח, על פי מבנה התקבולת התנכי? רש"י סבור שכן: "חבצלת – היא שושנה". חיטוט בשפות שמיות מקבילות אינו תומך בכך. למילה שושנה מקבילות רבות, ביניהן שושנתא בארמית, בעוד לחבצלת רמז באכדית – habsillatu פירושה גבעול או קנה. החבצלת מופיעה גם בספר ישעיהו, בפסוק שאותו שרו בהתלהבות בערבי שירה בציבור ובבתי הספר: "יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה, וְתָגֵל עֲרָבָה, וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּֽלֶת". רד"ק מפרש: "ותפרח כחבצלת – כמו הוורד שתפרח ותתן ריחה", וכאן כבר נגלה הבלבול בין הוורד והשושנה. היום ניתן השם חבצלת לצמח בצל ממשפחת הנרקיסיים, שום קשר לשושנה.

חז"לינו תרמו תרומה משמעותית לשמות פרחים בעברית החדשה. הנורית נקראת כך בעקבות הפרח התלמודי נוריתא, ובהתייחסות לשורש נו"ר המשותף לעברית ולשפות שמיות נוספות, וזאת עקב הפריחה בצבעי האש של המין נורית אסיה. במילון הבוטני של האקדמיה 25 סוגי נוריות, וביניהם נורית הקרן, נורית זנובה, נורית כדורית ונורית קושטא. חוקרי צמחיית ארץ ישראל אפרים וחנה הראובני טענו ששמו התנכי של הפרח הוא 'ניצנים', בעקבות "הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ", שכן עלי הנורית מתאפיינים בכך שהם נוצצים, והנוריות מסמלות את פריחת ראשית האביב. הפרג מקורו במשנה, והוא נזכר שם כצמח מזון: "הָאֹרֶז וְהַדֹּחַן וְהַפְּרָגִין וְהַשֻּׁמְשְׁמִין". הפרח האהוב כלנית התגלגל ממסכת פסחים בתלמוד, שם מופיעה ה'כלניתא', שעליה נחלקו החוקרים אם היא כלנית או פרג. בהסבר לשם העכשווי נקשרה הכלנית ל'כַּלָּה', בהתייחסות ליופייה ולהופעתה המלכותית.

לצד המילים מן המקורות נקבעו חידושים לא מעטים לשמות פרחים. טשרניחובסקי הרבה לעסוק בשמות צמחים. החידוש הראשון שלו היה 'זקן המלך' לשמו של פרח רוסי. על הפרח הכחול והיפה ששמו הלטיני מִיוֹסוֹטִיס התגלע ויכוח בין ביאליק לטשרניחובסקי. ביאליק הציע 'זכרייה' וטשרניחובסקי את 'זכריני', וזה השם שהתקבל. הפרח הזה זכה לעוד שני שמות: 'אוזן חמור' ו'אל תֶשי', כלומר: אל תשכחיני. כל אלה בעקבות השם האנגלי העממי Forget me not, בעקבות השם הצרפתי ne m'oubliez pas.

כמה פרחים נקראו על פי צבעם, וביניהם סיגלית, אדמומית ואדמונית. צבע הדם נתן השראה לכמה שמות פרחים, ובהם הדומדמנית, הדמומית, שם שטבע בן-יהודה, ודם המכבים, צמח רב-שנתי ממשפחת המורכבים. שמו המלא 'דם המכבים האדום' נטבע ב-1917 על ידי אפרים הראובני, על פי אגדה שלפיה הפרח נובט בכל מקום שבו נשפכת טיפת דם. במקרה של הכרכום המקראי התהליך היה הפוך, בדומה ליחסי ורד-ורוד: הפרח העניק את שמו לצבע, ואף יצר שורש חדש, כרכ"ם. על אדם המקבל בשורה רעה נאמר ש'נתכרכמו פניו'.

גם צורת הפרח העניקה שמות לפרחים. בן-יהודה העניק את השם אֶפְעוֹן לצמח דק עלה שבראשו פרח ארגמני. שמו העממי הוא לשון הפר, גם כן בעקבות צורתו. 'גביעול' נקרא כך על פי צורת הגביע של הפרח הדק והארוך, המזכיר גביע. משפחת הספלוליים, שלה כ-400 מינים, נקראת כך על פי צורתו של הפרח המזכירה כוס. הציפורן והציפורנית הם שמות סוג למאות מיני צמחים. המפורסם בהם הוא הפרח 'ציפורני חתול', וזאת מאחר שפירותיו כפופים כלפי המרכז ודומים בצורתם לציפורניים שלופות של חתול.

מיהם 'כפתור ופרח' (שמות כה 33)? מדובר בקישוט דמוי פרח, כאשר 'כפתור' הוא הניצן שממנו יוצא הפרח. בספר עמוס 'כפתור' פירושה כותרת של עמוד. איך הגיע הכפתור אל הכותונת והמעיל? אליעזר בן-יהודה מגדיר במילונו את 'כפתור' במשמעותה הבוטָנית, אך קושר אותה להוראתה כחפץ לבוש: "דבר עבה קצת עגול, כמו מה שמתהווה בצמחים, שמקום שיציץ שם הציץ או יסתעף הסעיף". בן-יהודה נסמך על המילה הצרפתית bouton שפירושה גם ציץ הפרח וגם כפתור הבגד.

ומהם 'פרחי טיס'? דימוי המקור הוא במשנה, בצירוף 'פרחי כהונה', הנפוץ מאוד גם בתלמוד ובמדרשים. במסכת יומא כתוב: "ביקש להתנמנם, פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדה". על נבוכדנצר נכתב שהשמיד שמונים אלף פרחי כהונה. המדרש ופרשני המקרא נדרשו לצירוף הזה, והציעו הסברים שונים. אליעזר המודעי דורש על פסוק ידוע מספר בראשית: "גפן זו ירושלים;  שלשה שריגים זו מקדש ומלך וכהן גדול; והיא כפורחת עלתה נצה, אלו פרחי כהונה". בספר הזוהר קושרים את המילה פרחים ב'פרחי כהונה' למילה 'אפרוחים'. עובדיה מברטנורה קובע שפרחי כהונה הם "בחורים ששער זקנם החל לצמוח", ומכאן גם המילה 'פרחח'. פירוש מאוחר יותר קושר בין פרחי הכהונה לבני אהרן הכהן, באמצעות פסוק מספר במדבר שבו נכתב "והנה פרח מטה אהרון… ויוצא פרח ויוצץ ציץ". מכאן התגלגל 'פרח' לתלמיד צעיר הזוכה להכשרה לקראת ייעודו בחיים.

ונסיים בדימוי פתוח לפרשנות שטבעה רחל המשוררת: "על ערוגות הגן, בנוף טלול וחם, פרחי אולי גדלו רעננים". פרחי אולי. איזה פרח לשון נפלא.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: