Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘משקפיים’

נציב תלונות הציבור של השפה העברית מוצף בתלונות על כך שהשפה מדגישה שוב ושוב את ההבדל בין המינים, מעדיפה את הזכרים על הנקבות, מגלה חוסר רגישות לרוח הזמן ועוד כהנה. כל התלונות נכונות. יש רק בעיה אחת: אין נציב כזה. זו השפה העברית. ממוגדרת לאורכה ולרוחבה. לכל שם עצם מין מוגדר, הפועל ממוגדר, שם התואר הנלווה ממוגדר, נטיות הקניין, המושא ומילות היחס ממוגדרות, הריבוי ממוגדר, ועל כל אלה שולט חוק התאם המין והמספר, הקובע שהיסודות הנלווים לשם העצם יתאימו לו במינם ובמספרם.

המגדר הדקדוקי הוא תופעה חוצה שפות, אך במינונים משתנים. הונגרית ופינית, למשל, נטולות מגדר. בשפות ההודו-אירופיות המגדר הוא חלקי. באנגלית הפעלים נטולי מגדר, בני אדם ממוגדרים אך לא שמות התואר הנצמדים אליהם. בספרדית וצרפתית המִגדור רב יותר. בגרמנית יש גם לשמות עצם לא אנושיים מגדר, וה' הידיעה זוכה לשלוש גרסאות – זכר, נקבה וסתמי. בשפות הסלאביות המגדר מתבטא ביחסות בסוף המילה. אבל כל אלה אינם מתקרבים לרמת המִגדור של העברית ושל אחיותיה ממשפחת השפות השמיות.

איך מבחינים בעברית בין זכר לנקבה? כאן מעניקה לנו השפה קולב להיתלות בו: הסיומת. סיומת הנקבה בשפות השמיות היא ת'. בעברית היא מתממשת בשלוש דרכים. דרך הריכוך, ת' הופכת ה': ילד-ילדה, הת' חוזרת בסמיכות: ילדתי. דרך הסֶגול: תרנגול/לֶת, גבר/גברֶת. דרך החיריק: -ית: משאית, כפּית. אבל מה קורה כאשר אין סיומת, ובכל זאת מדובר בנקבה? צריך פשוט לדעת ש'אבן' או 'עיר', מסיבות השמורות ליוצרי העברית הקדומה, הן שֵם בנקבה. ואולי אפשר להיעזר בצורות הרבים: -ים לזכר, -ות לנקבה? כאן הבלגן חוגג. בעברית המקראית מילים רבות שמינן נקבה אבל הריבוי שלהן הוא זכרי, כמו עיר/ערים, אבן/אבנים, ואפילו כאלה שעוסקות בנשים או בנקבות בעלי חיים, כמו אשה/נשים, פילגש/פילגשים, נמלה/נמלים ועוד. ומצד שני: 'שדות' ל'שדה' הזכרי, 'אבות' ל'אב' הזכרי (כמובן) ועוד.

בקהילת שמות העצם גם חבורה מכובדת של מילים דו-מיניות: שמש, רוח, לשון, פנים, מטבע ועוד. בדרך כלל הדוברים מעדיפים להשתמש באחת האופציות. 'שמש' היא בדרך כלל נקבה, וכמוה 'מטבע' ו'לשון'. 'רוח' נשמרת בזכר בעיקר בשירה (רוח עצוב, רוח עזוב), ואילו בדיבור ובתקשורת הרוח נושבת והרוחות עזות. 'קרקע' נחשבת במקרא כנקבה, בתלמוד היא מופיעה גם כזכר וגם כנקבה, אך בעברית החדשה היא בעיקר נקבה, שלא לדבר על "קרקע בתולה". 'אות' היא מילה דו-מינית. בשלב מאוחר יותר של העברית החל להיווצר בידול בשימוש. 'אות' בזכר היא סימן כללי ("ניתן האות"), ברבים: אותות, 'אות' בנקבה היא סימן במערכת כתב, ברבים: אותיות.

לרוב בעלי החיים אין מילים נפרדות לזכר ולנקבה. זה בוודאי המצב בחרקים, שלאדם מן השורה אין דרך להבדיל ביניהם על פי המין. נקבת 'גמל שלמה' אינה 'נאקת שלמה'. 'זבובה' ו'יתושה' הן חידוש חביב אך לא תקני. השם 'צפרדע' חל על שני המינים. בתנ"ך 'דוב' מתייחס לשני המינים, ככתוב "שתיים דובים". היא מוגדרת על ידי מאיר שלו ומורתו "השגיאה הכי יפה בתנ"ך", אבל זו לא ממש שגיאה. 'דובה' היא כבר יצירה חז"לית.

המכשלה העיקרית המשגעת את דוברי העברית היא סוגיית המספרים. כאן סיומת הנקבה חלה דווקא על הזכר. למה? נציב התלונות לא עובד כבר, שכחתם? הבלבול רב, ולכאורה מקיף עד כדי כך שהגיע הזמן לשנות את כללי הדקדוק העברי. עם זאת, בדיקות ומחקרים מעידים שהיקף תופעת הדיבור הזו אינו עולה על שליש. בשפה הצבאית שיבושי מין ומספר בולטים מאוד כשמדובר בספירת זמנים: "שלוש חודש". עם זאת, גם המחקר על השפה הצבאית מגלה שבשני שלישים ממופעי הדיבור של חיילים המספר נכון, ובכל מקרה כמעט תמיד זהו מספר נקבי הנצמד לשם זכרי (עשר בתים), ולא להפך (עשרה אבנים).

ומה עושים עם מילים לועזיות, שלא ירדו מן השמים עם תו מין עליהן? בדרך כלל מילים לועזיות הן בזכר. אינטרס משותף, סופרמרקט עירוני, חומוס אסלי, הומור שחור. סיומת -ה במילים לועזיות רבות מאפשרת לראות במילים אלה נקבה דקדוקית. האנציקלופדיה עברית, הפסיכולוגיה קלינית, הטחינה גולמית, הבסטה בשוק פתוחה משמונה בבוקר, והזברה לובשת פיג'מה.

שני עניינים נוספים המענים את דובר העברית הן צורות הזוגי וכינויי הרמז. צורות זוגיות יוצרות אי הבנה ותחושה של טעות מתמשכת. מינו של שם תואר זוגי הוא בדרך כלל בנקבה, בעיקר באיברי הגוף, אך לעיתים הוא בזכר, בדרך כלל על פי מינה של הצורה ביחיד. 'משקפיים' ו'אופניים' הם זוגי זכר. 'גרב', מילה שחידש בן-יהודה בעקבות הערבית, היא שם בזכר, ומכאן 'גרביים עבים'. השימוש הרווח יותר בציבור, בשפה המדוברת וגם בפרסומים כתובים רבים הוא בנקבה: 'גרב לבנה', 'גרביים שחורות'. נתן אלתרמן כתב על המשקפיים, בביצוע אריק איינשטיין: "בשחורות רק רע רואים פה, בוורודות הכול תמים". למשוררים מותר.

ומה בדבר כינויי הרמז? זה או זו? אלה או אלו? התשובה פשוטה: כאשר איננו יודעים מהו האובייקט שעליו מצביעים, השימוש יהיה בצורת הזכר, הנחשבת הצורה הסתמית או הניטרלית. כאשר אנחנו יודעים במה מדובר, ובעקבות זאת אם מדובר בזכר או בנקבה, חל כבר חוק ההתאם. "אמא, מה זה?" (שואל הילד שאינו יודע במה מדובר); "זאת פיצה" (עונה האם). לעומת זאת אין כל  הבדל בין 'אלה' ו'אלו'. 'אלה' היא מילה מקראית נפוצה לרבים ולרבות, שחדרה פה ושם גם לספרות התלמוד. 'אלו' היא מילה תלמודית באותו שימוש דו-מיני, והיא אינה מופיעה במקרא. בעברית של ימינו אלה ואלו דברי אלוהים חיים.

ועוד הודעה, חברים. כן, אין כל בעיה עם "הבנות ילכו", או "הערים יתפתחו". צורות הנוכחות והנסתרות בעברית אפשריות בשתי דרכים: בדרך הזכרית-כללית, ובדרך הנקבית. לשתי הצורות שורשים במקורות, ולשתיהן תו תקן מדאורייתא.

ברשימה הבאה: על בעלי מקצוע וצירופי לשון בין זכר לנקבה.

Read Full Post »

הצורה הזוגית היא ילד הסנדוויץ' של השפה, ואם תרצו, הגלגל החמישי שבין יחיד/ה-רבים/ות. הצורה הבסיסית היא צורת היחיד-זכר, ויש אומרים: הצורה הסתמית, חסרת המין. לצידה צורת הנקבה, ומן הצד השני של הסנדוויץ' – צורות הרבים והרבות. צורת הזוגי היא בדרך כלל שם עצם שאליו מוסיפים -ַיִם. אז מי זקוק לצורה הזוגית? שפות אירופה, למשל, מסתדרות מצוין בלעדיה. לכל היותר מלחימים לצורת היחיד סימון זוגי: bicycle, twopence ועוד.

צורת הזוגי מעוגנת עמוקות בשפות השמיות. בערבית, למשל, סיומת הזוגי -ַין עשויה לבוא אחרי כל שם עצם, וגם אחרי פעלים וכינויים. בסלנג הישראלי המילים האלה נבלעו והזוגיות שלהן סמויה. ברכת הפגישה אהלֵיין – פעמיים אהלָן, והברכה סחתיין – פעמיים בריאות. בעברית הזכות לזוגיות הצטמצמה לכמה עשרות מילים, והרחבה שלה שמורה, כפי שיסתבר בהמשך, למשוררים בלבד. בעברית כאשר מילה מקבלת ריבוי זוגי היא הופכת לערך מילוני עצמאי. בתנ"ך 35 ערכים כאלה, ורובם משמשים בעברית החדשה.

הערפל סביב צורת הזוגי מתגבר כשאנחנו צוללים אל קורפוס המילים הזוגיות. מסתבר שלא כולן מרמזות על זוגיות. קבוצה רחבה למדי כוללת מילים בצורת זוגי שאינן זוגיות בשום היבט. הנפוצות והידועות שבהן מופיעות כבר בפסוקים הראשונים של ספר בראשית: מים ושמים. התופעה הזו מחזקת השערה מחקרית רווחת, לפיה צורת הזוגי הייתה בעבר צורת ריבוי חלופית לצד הצורות המוכרות לנו היום, ועם הזמן היא התייחדה לצורות זוגיות.

'צָהֳרַיים' היא דוגמת מפתח. בדומה למים ושמים אין בה יסוד של זוגיות, היא אינה מייצגת הכפלה של שם עצם ביחיד. ל'צֹהַר' במשמעות חלון אין קשר ל'צהריים'. צורת היחיד מופיעה בלשון ימי הביניים במילה צֹהַר, שמשמעותה זוהר, ופירושה היום 'זנית', מונח מתחום הגיאוגרפיה ותורת האקלים. במקרא מופיעה 'צהריים' 23 פעמים. איש בושת, למשל, "שוכב את משכב הצהריים", ללמדכם עד כמה עתיקה הסיאסטה (ויש אומרים שלאפשטונדה). אגב, ההגייה הנכונה של המילה היא zohorayim, וכללי הכתיב חסר הניקוד מחייבים לכתוב צוהריים. אבל לא חייבים.

מהיכן הגיעה הברכה "צהריים טובים"? המילים בצורת הזוגי זוכות לשמות תואר או לפעלים רלוונטיים בצורת הרבים. צהריים הם 'זוגי זכר', ולכן נאמר 'צהריים טובים' באופן טבעי, ויש אפילו גירסה מוזרה במקצת, 'אחר צהריים טוב', בהתייחסות ל'אחר'. ברוב המקרים צורת הרבים אינה מעוררת שאלה. נעל אחת – נעליים יפות. גרב אחד – גרביים עבים, למרות שהנטייה הישראלית היא לראות בגרב נקבה. בלבול המינים בצורות הזוגי לא התחיל אתמול. הבלשנית יעל רשף מביאה שורה של שיבושים או סטיות דיבור בסוגיית ריבוי הזוגי משנות השלושים של המאה הקודמת: אופניים קטנות, מכנסיים צרות וכך משקפיים ושאר צורות זוגי המחייבות זכר, אבל ההתאם הוא בנקבה. התופעה הזו נקראת "ניקוב הזוגי".

לעיתים הצורה הזוגית מרמזת על זוגיות גם אם אין כאן שני שמות עצם. 'ביניים' היא הימצאות בין שני גורמים. בתנ"ך היא מופיעה רק בצירוף 'איש ביניים': "וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ" (שמואל א יז 4). המשמעות כאן נתונה לפרשנויות מגוונות. בעברית החדשה איש ביניים הוא דמות מתווכת, בעיקר בתחומי העסקים והפוליטיקה, בהשפעת האנגלית. הצירוף 'ימי הביניים' הוא תרגום שאילה של the middle-ages, שבין הזמן העתיק לזמן החדש. גם 'בינתיים' מרמזת על זמן: בין מה שהיה לבין מה שעתיד להתרחש. 'כלאיים' מתייחסת לחיבור בין שני חומרים או מקורות שונים ואפילו רחוקים. ומה זה 'זהב פרוויים'? זהב משובח, שמקורו במקום מימי המקרא הנקרא פרוויים.

צורות הזוגי התנקזו לכמה חטיבות לשון ומשמעות. הראשונה שבהן, מטבע הדברים, היא חטיבת המספרים. מספר זוגי יסתיים תמיד ב-ַיִם. שניים ושתיים, מאתיים, אלפיים. ולמה לא עשרַיִים? או מיליונַיִים? ככה יצא. השפה היא שיטה שאינה תמיד שיטתית. בתנ"ך נמצא גם את 'כפליים' שפירושה פי שניים, 'ארבעתיים': הכפלה בארבע, וכן 'שבעתיים', מילה נהדרת שחרגה מהחישוב המתמטי ומשמשת מעצים הקשור במעמדו המיוחד של המספר שבע.

הגוף הוא מקור עשיר למילים זוגיות. הדבר אינו צריך להפתיע, שהרי איברים רבים הם זוגיים, ובהם עיניים, אוזניים, נחיריים, עפעפיים, לחיים, שדיים, שפתיים, ברכיים וכתפיים. 'גפיים' משמשת בעברית החדשה במשמעות זרועות ורגליים. בתנ”ך 'גף' פירושה הגוף כולו, ומכאן הצירופים העוקבים 'בא בגפו' ו'יצא בגפו' (שמות כא 4-3). בארמית המקראית פירוש המילה הוא כנף, ומכאן התגלגלה המשמעות בת ימינו. האיבר הזוגי 'מותניים' דחק בעברית החדשה את 'חלציים', וזה נותר רק בניב הספרותי, 'יוצא חלציו'. עם זאת, חלציים הם כנראה במקורם איברי המין וסביבותיהם ולא המותניים. ומהם חמוקיים? מילה חמקמקה.

השיטה הזוגית זוכה גם בגוף האדם לחריגים. לאדם שלושים ושתיים שיניים, וכאן ניתן לומר שמדובר בשתי שורות שיניים. אבל מה בדבר מעיים, אותם צינורות אינסופיים בגופנו שאין להם דבר עם זוגיות? ולמה ציפורניים, שבהם אנו מונים עשרים כולל ציפורני הרגליים? מילה שנעלמה היא מלקוחיים, שפירושה בית הבליעה. המילה המעניינת מכולם היא 'אפיים', המופיעה שוב ושוב בתנ"ך: "נפל אפיים ארצה". הזוגיות שלה אינה ברורה, וגם על משמעותה ניטש ויכוח פרשני. 'אף' מפורש לפעמים כמצח, על פי שיר השירים, שבו מידמה האף למגדל הלבנון. גם הצירוף 'בזיעת אפך' מעיד על כך, שהרי הזיעה מאפיינת את המצח ולא את האף. 'אפיים' היא אם כן מילת הרחבה של המצח.

תחום נוסף הקשור לגוף האדם שבו נוצרו בעקבות זאת מילים זוגיות הוא הלבוש: מכנסיים, נעליים, משקפיים, מגפיים, גרביים ועוד. ומהיכן הגיעו אלינו הערדליים? המקור בהופעה יחידה בתלמוד, מסכת ביצה: "אמר רב פפא: ערדלין אין בהן משום כלאים". למילה 'ערדליים' אין רמז או דמיון בכל שפה אחרת המוכרת היום.

בתחום הלבוש בולטת בעשורים האחרונים תופעת 'ייחוד הזוגי': מילה זוגית הופכת למילה ביחיד. הדוגמה הבולטת ביותר היא 'מכנס'. במקור פירוש המילה הוא חלק אחד של המכנסיים, אבל המילה 'מכנס' התפשטה בלשון הדיבור, הפכה לשם לבגד כולו, ונכנסה אפילו לשפת התקשורת והפרסום. כך אפשר למצוא באחד הפרסומים תיאור של "מכנס קל מאד, אוורירי, נוח ומתייבש במהירות". הנוסח "תראו איזה נעל קניתי", "אני הולכת לקנות סנדל" נפוץ מאוד וכמעט בלעדי. אל אלה הצטרפו התחתונים, שהפכו ברחבי העולם הצרכני הישראלי ל'תחתון'. ייחוד הזוגי לא נפל מן השמיים. הוא מקובל בז'רגון של יוצאי צפון אפריקה, בהשפעת שפת המקור שלהם.

תחום נוסף שבו נמצא צורות זוגי הוא הזמן: יומיים, שבועיים, שנתיים וגם מחרתיים. ולמה לא 'אתמוליים', יום לפני אתמול, במקום 'שלשום', שהוא הלחם של שלוש+יום? למה לא, בעצם? המילה מופיעה לא מעט בחידושי ילדים, אבל לא נכנסה למילון. יש גם מכשירים זוגיים כמו מלקחיים, מאזניים, כיריים, מצילתיים ורֵחיים, לכל אלה יסוד של זוגיות במכשיר עצמו.

אז העברית הגבילה את קורפוס הערכים הזוגיים, אבל למשוררים רשות להשתעשע בשפה. ביאליק הרבה לזווג, כמו בשירו הידוע "בנות שתיים, בובותיים". בסיפורו "שור אבוס" מובא הצירוף "לחם לחמתיים" במשמעות לחם גדול ומשובח, וממנו מהדהד הצירוף "רחם רחמתיים" משירת דבורה. 'לטרותיים' ו'פרוטותיים' המופיעות בתרגומו לדון-קישוט פירושן שתי ליטראות ושתי פרוטות. לאה גולדברג כותבת: "לסבתא של אפרים, לסבתא ברווזיים". אברהם שלונסקי נטה חיבה מיוחדת לצורות זוגיות, וכאשר כתב על זוג כלשהו, נהג לטבוע צורה זוגית חדשה. למשל: סוּפָתיים, סטירותיים, מרפקיים ואצבעתיים. בשיר "הידעת איך בנגב" כתב: "רגב-רגבותיים".

ונקנח בגנן השעשועים של השפה, ע. הלל: "אללי ואֲלְלַיים, ייללו החתוליים. זה מזה ביקשו סליחַיִים, זה לזה שילבו זנָבַיִים … הידד והידָדַיים!"

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: