Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘לקוות’

ברצף שבין ימי הזיכרון הלאומיים ליום העצמאות שרים בטקסים את ההמנון 'התקווה'. בשנת הקורונה שעברה עלינו הייתה התקווה מצרך מבוקש לא פחות ממסכות רפואיות וג'ל חיטוי. המילה 'תקווה' והפועל קִוָּה מלווים אותנו במשך תקופת ארוכה אפילו יותר מ'שנות אלפיים' – מאז ימי המקרא.

מילים אלה נגזרו מהשורש קו"י/ה. לפי מילונים היסטוריים, המשמעות המקורית של שורש זה הייתה 'למתוח, להיות מתוח'. מהמשמעות הזאת נגזרה המשמעות המטפורית 'לחכות במתח', ומכאן נתגלגלה משמעותו המוכרת של הפועל 'קיווה': 'רצה וחיכה מאוד שמשהו יקרה'. בשפות אחרות אותו פועל משמש הן במובן 'לחכות' והן במובן 'לקוות, לייחל למשהו', למשל הפועל esperar בספרדית.

הסבר היסטורי זה מבוסס על המקבילות של השורש קו"י בשפות שמיות אחרות: באכדית הפועל qu-u פירושו 'לחכות', וגם בארמית יש פועל דומה משורש זה. בערבית המילה quwa (قُوَّة) פירושה 'כוח', ומשמעותה המקורית הייתה 'רצועה של חבל'; הפועל qawiya (قَوِيَ) פירושו 'היה חזק', וכנראה גם 'היה מתוח ומאומץ'.

לפי השוואות נוספות, השורש הזה הוא גם מקורה של המילה קו. משמעותה המקורית של המילה quwa ('כוח') בערבית הייתה 'רצועה של חבל'. באכדית המילה qu פירושה 'חוט'. בדומה לכך, בארמית המילה 'קַוָּא' פירושה 'חוט', וצורת הריבוי 'קוִּין' משמשת גם במובן 'קורי עכביש'. המשמעות המקורית של המילה 'קו' במקרא היא 'חוט או חבל מתוח המשמש למדידה', לדוגמה: "מִי שָׂם מְמַדֶּיהָ כִּי תֵדָע, אוֹ מִי נָטָה עָלֶיהָ קָּו?" (איוב לח ה). המילה 'תקווה' עצמה מופיעה פעמיים במקרא במובן 'חוט מתוח, חבל, יריעה': "אֶת-תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן" (יהושע ב יח). רד"ק פירש כך את הביטוי הזה: "קו שזור ועשוי מחוטי שָני".

מילותיו האופטימיות של נפתלי הרץ אימבר, "עוד לא אבדה תקוותנו", מבוססות על הנאמר בחזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל (לז, יא): "כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל [..] הִנֵּה אֹמְרִים: יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, נִגְזַרְנוּ לָנוּ". חזון זה עוסק בנבואה על שיבת ציון מגלות בבל. לעומת דברי יחזקאל, אפילו במגילת איכה, מגילת הקינות על חורבן הבית הראשון והגלות, נאמר: "אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה" (ג, כט). ביטוי זה מופיע גם בדברי חז"ל: "כל זמן שאדם חי יש לו תקווה, מת – אבדה תקוותו" (ירושלמי, ברכות פ"ט ה"א).

הפועל 'קיווה' מופיע פעם רבות במקרא, בעיקר בהקשר של אמונה באל, למשל: "קַוֵּה אֶל-ה', חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל-ה' " (תהלים כז יד). פועל זה מופיע פעמיים דווקא בהקשר שלילי, במצב שבו הרשע מקווה לעשות רע לזולתו: "לִי קִוּוּ רְשָׁעִים לְאַבְּדֵנִי" (שם, קיט צה), וכן בדבריו של דוד המלך על אויביו האורבים לו: "הֵמָּה עֲקֵבַי יִשְׁמֹרוּ כַּאֲשֶׁר קִוּוּ נַפְשִׁי" (שם, נו ז), כלומר: קיוו ללכוד אותו (לפי פירוש רד"ק). פועל זה מופיע בהקשר מיוחד אחר בדברי הנביא ישעיהו (סד, ב): "בַּעֲשׂוֹתְךָ נוֹרָאוֹת לֹא נְקַוֶּה", כלומר: 'דברים נוראים שלא צפינו מראש'. נ"ה טורטשינר, עורך הכרכים האחרונים של מילון בן-יהודה, מצא בספר איוב (יז, יג) פעם אחת שבה הפועל 'קיווה' מופיע במשמעות המקורית של השורש, במובן 'מתח, נטה קו לבנות (בית)': "אִם-אֲקַוֶּה שְׁאוֹל בֵּיתִי".  

במקרא מופיע גם הצירוף "קֹוֵי ה'" (ישעיהו מ לא, תהלים לז ט) במובן 'מאמיני האל'. זו צורת הריבוי בנסמך של 'קוֹוֶה', צורת ההווה של השורש קו"י/ה בבניין קל. צורה זו מופיעה גם בכינויים חבורים, למשל: "וְיָדַעַתְּ כִּי-אֲנִי יְהוָה אֲשֶׁר לֹא-יֵבֹשׁוּ קֹוָי" (ישעיהו מט כג).

השורש הזה מופיע גם במילים הראשונות בשני צירופים מקראיים, ששימשו השראה לשמותיהם של שני מקומות בראשית התקופה הציונית: הראשון מופיע במשל נבואי שבו כנסת ישראל משולה לבת זוגו של האל: "וְנָתַתִּי לָהּ […] וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה" (הושע ב יז). רש"י פירש כך את הפסוק הזה: "עומק הצרות שהן עכורים שם אתן לה לפתח תקוה שמתוך אותן צרות תתן לב לשוב אלי". בעקבות פסוק זה נבחר שמה של פֶּתַח תִּקְוָה, אם המושבות. הצירוף השני מופיע פעמיים בספר ירמיהו ככינוי לאל: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה" (יד, ח); "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה' כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשוּ […] כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם-חַיִּים אֶת-ה'" (יז, יג). הן הפרשנים המסורתיים והן המילונים המודרניים משייכים את המילה מִקְוֶה בפסוקים אלה לשורש קו"י/ה שעניינו תקווה. אין קשר אטימולוגי בין שורש זה ובין השורש שממנו נגזרה המילה 'מקווה' במובן 'מאגר מים'. 'מקווה ישראל' הוא מושא תקוותם של בני ישראל. עם זאת, בפסוק השני ההקבלה ל'מקור מים חיים' רומזת גם למשמעות השנייה של המילה 'מקוֶה'.

לימים נקרא כך בית הספר החקלאי החלוצי מקווה ישראל. המילה 'מקוֶה' מופיעה גם במקומות אחרים במקרא במובן 'תקווה', בין היתר: "וְעַתָּה יֵשׁ-מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל" (עזרא י ב); "וְאֵין מִקְוֶה" (דברי הימים א, כט טו).   

בלשון ימי הביניים נגזר משורש זה בבניין פֻּעַל התואר הסביל מְקֻוֶּה, למשל בתרגום ספר הכוזרי ליהודה הלוי בידי יהודה אבן תיבון: "והמדרגה הזאת היא תכלית ההגעה הַמְקֻוָּה לָאדם השלם" (מאמר א, סימן א).

אסיים באיחול  שכעת, לאחר הגעת החיסונים המְקֻוִּים, תתגשמנה עוד תקוות לקראת יום העצמאות ה-73.

Man pulling the curtain up to a new better world after coronavirus COVID-19.

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: