Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘כפרה’

בעשורים האחרונים מתחולל מעבר תרבותי חשוב, פומבי למדי, מ"כור ההיתוך" התרבותי שניסה לעצב לקבוצות המהגרים זהות ישראלית אחידה, ל"רב-תרבותיות", המכבדת ומשמרת את המסורות השונות, וגם חושפת אותן לכלל הציבור. לתרבויות ארצות המזרח יש בתהליך הזה תפקיד מרכזי. בתרבויות אלה הנוכחת והפעילה ביותר היא יהדות עולי מרוקו. היא גם הגדולה מכולן, ומצד שני, זו שנדחקה יחסית לאחרות לפריפריה הגיאוגרפית והתרבותית. הדור הראשון של העולים ממרוקו התקשה באימוץ השפה העברית, ומיעט להתערב ביתר הקבוצות והעדות. בני הדור השני והשלישי ספגו בבית את התרבות המיוחדת הזו, והם השליחים שלה במרחב הרב-תרבותי העכשווי.

בכל אלה יש תפקיד מיוחד לשפה היהודית-המרוקאית. זוהי שפה יהודית, בדומה לשפות יהודיות רבות אחרות שהתקיימו כמעט בכל אחת מתפוצות ישראל. היא מיוסדת כמו שפות יהודיות אחרות על תערובת לשונית, ובסיסה הוא השפה המרוקאית. שפה זו היא דיאלקט ערבי שיש עליו השפעות רבות, כמו שפת הילידים הבֶרבֶרים, וכן אנגלית וצרפתית. המרוקאית קשה להיגוי לחך הישראלי, והיא מכונה גם "שפת השווא". המרוקאים פשוט אינם אוהבים תנועות, וכך אפשר למצוא בה פועל כמו סְמְמְס שפירושו להשתזף בשמש.

כמו בשפות יהודיות אחרות, יש גם במרוקאית היהודית מאות רבות של מילים שמקורן בעברית, וביניהן כמה מפתיעות. למשל דְמְיוּן (דמיון), אַזכָּארָא (אזכרה), אוּרִי'יָאח (אורח) ועוד. 'איריס' היא ארץ ישראל, 'ז'ינא לאיריס' פירושו באנו לארץ ישראל, ו'דיריך איריס': דרך ארץ. 'בית האח'איים' הוא בית החיים היהודי: בית הקברות. 'גיפן' פירושה קידוש, בעקבות "בירך על הגפן ועל פרי הגפן". 'זוּנא' היא פרוצה, וגם כינוי לאדם לא נאמן.

עם השנים החלו בני הדור השני והשלישי להטמיע מילים מרוקאיות בסלנג הישראלי. כמה מילים הפכו לנכסי צאן ברזל של השפה, ובראשן כפרה, חנון ופרחה. 'כפרה' היא מילה עברית הנהגית במלעיל במסגרת משפט האהבה "כפרה עליק", או "נמשי כפרה עליק" (תלך כפרה עליך), הנאמר בעיקר על ידי אימהות לילדיהן. הפירוש: אני אוהבת אותך כל כך, שאני מוכנה לעמוד במקומך ולכפר על עוונותיך.

המילה הנפוצה ביותר היום בסלנג הישראלי שמקורה במרוקאית היא חְנון, תערובת של הפרייער היידישאי והנֶרְד האמריקני. במרוקאית המילה היא חְנונה, ולחילופין חְנאנה, ופירושה נזלת. הילד עם הנזלת הוא הילד המסכן וחסר המעמד, ממש כמו המוקוסו בלדינו והסמרקאץ' ביידיש וברוסית. בישראל נשרה הסיומת –ָה, ונותרנו עם חנון.

פרֵחה, שזכתה לחשיפה ב"שיר הפרחה" של אסי דיין בביצוע עפרה חזה ב-1979, וצונזרה בפסטיגל 2019,  מקורה בשני שורשים בשפה המרוקאית וביהודית מרוקאית: פר"כ ופר"ח. פְרְחָא היא שִמְחה ועליזות, פְרְח הוא שמח. פְרְכָא היא בחורה צעירה ובריאה, פורחת ושמחה. פְרְך היא ציפור בעל כנף, וגם אפרוח. פרחה היא שם פרטי לנשים, מקביל לעליזה או ציפורה. יהודי מרוקו הדבירו את פרכה ככינוי לבחורה קלת דעת. היום יש מחלוקת על מעמדה של המילה: האם היא מונח אתני לא תקין, המציג את בנות עדות המזרח כנשים המוניות וחסרות השכלה, או מותג התנהגותי ללא כיוון אתני.

המרוקאית תרמה את חלקה לסלנג הישראלי בכינויי חיבה כמו 'אבויה' ומכאן 'אבאלה', בתכונות אנוש כמו 'באשל' שהוא אדם יבש ומשעמם, וכן 'דְבַּע', מילולית: צבוֹע, במשמעות אדם תמים וטיפש. הפולקלור של יוצאי מרוקו הביא למרחב הישראלי את המימונה. יש שקושרים את המילה לרמב"ם, הוא משה בן מימון, אך מתקבל יותר על הדעת שהמקור הוא "למימון", מזל במרוקאית, ומכאן מימונה, שפירושה הצלחה. המימונה מזוהה עם הברכה שכבר הפכה גם היא נחלת הכלל: תרבְּחו ותסעדו. קולולוש היא קריאת הצהלולים (לולולו) באזורים מסוימים של יהודי מרוקו. היא משמשת בין ילדי ישראל גם במשחק הגוגואים, כאשר אחד המשתתפים מעיף את החרצנים באוויר. החמסה, שתפוצתה הרחבה בתרבות הישראלית מיוחסת ליוצאי מרוקו בפרט ויוצאי צפון אפריקה בכלל, מקורה ערבי. ראשיתה בהנפה של כף היד הפרושה כסימן למזל, וממנה נוצר תכשיט המזל.

לצד הפולקלור תרמה היהודית המרוקאית את חלקה למילון האוכל המתרחב, שגם הוא ערוץ מרכזי בתהליך הרב-תרבותי. לסופגנייה התלמודית-אשכנזית הגיע אח מרוקאי: הספינג'. המימונה עמוסה בסמלה הקולינרי: המופלֶטה. השקשוקה הוותיקה היא מאכל צפון אפריקני, במרוקו היא קרויה דווקא צ'קצ'וקה. המרוקאים הביאו גם את המטבוחה, מאכלי הטאג'ין, וכמובן הקוסקוס, מילה צרפתית דווקא. במרוקאית נקרא המאכל קְסְקְסו. הדג הפופולרי 'טוּנה' נהגה במחוזות באר שבע 'טוֹנה', נוהג הגייה מרוקאי טיפוסי של הפיכת השורוק לחולם.

הנוהג הישראלי להמציא פעלים חדשים בעקבות שפות לועזיות זכה גם לתרומה מרוקאית ייחודית: פעלים מלעיליים. מתחַרווט הוא מי שמדבר סחור סחור, בצירוף כמו "מה אתה מתחרווט עלי". מילולית פירושו: מתעוות ומתבלבל. מתעַווז פירושו מתעלל, עובד על מישהו וכדומה. משמעות מילולית: מתעקם. הפועל התחרפן מנוצר מהשפעה משולבת. ח'ורפאן בערבית פירושו סנילי. במרוקאית תְחְרְפּ: מי שמדבר כאילו הוא הוזה. ומעל כולם: להבריז. אין קשר לברז של האינסטלטור. המקור במרוקאית שבה בְּרֶז לו פירושו – ברח לו. הביטוי "הראה לו מאיפה הדג משתין" מקורו בשפה המרוקאית: "הורית לו מנאין לח'וט תאייבול". השורה הזו מופיעה בהטיה גם בשיר 'חדוז'ה' של להקת שפתיים.

ההשפעה החשובה ביותר של היהודית המרוקאית אינה דווקא באוצר המילים, אלא בעיצוב מעין דיאלקט ישראלי ייחודי, הקרוי גם "הניב המזרחי". אפשר להיחשף אליו היום בדרכים רבות, כמו בסדרות הטלוויזיה "שנות השמונים" ו"זגורי אימפריה", או בספרה של שרה שילה "שום גמדים לא יבואו". בניב המזרחי ניתנת משמעות ייחודית למילים מוכרות. 'עקשן' פירושו עצלן. 'מסכן' הוא אדם חיובי ונוח שרצוי לעזור לו. הפועל 'עזב' משמש במרוקאית בעיקר במשמעות השאיר: "נתנה לו חצי לחם. עזבה חצי בשבילו". 'למזוג' משמש ביהדות צפון אפריקה לא רק להעברת נוזלים אלא גם להנחת מזון מוצק בצלחת.

היהודית המרוקאית גם הביאה לשפתנו את השימוש הנפוץ ב'מכנס' במקום מכנסיים, כמו גם 'תחתון' ופריטי לבוש אחרים. הביטוי 'שיקר עלי' הוא תרגום של 'כְּזְבְּ עלא' הערבי-מרוקאי. התיאור של קרבת משפחה באמצעות שרשרת קרובים מקובל בניב המזרחי. דוגמה מספרה של שילה: "אילן דדון, אחותו, גיסתה, פתחה מספרה". השימושים האלה לא הפכו נחלת הכלל, אבל רצוי להבין מאין הגיעו, והם אינם מעידים על עילגות. הם חלק מהעברית הישראלית, הרב-תרבותית.

Read Full Post »

איך אנחנו פונים זה אל זה כשאנחנו נפגשים או במהלך שיחה? בדרך כלל, באמצעות השם הפרטי, שם המשפחה או הכינוי, בחירה שכבר בה יש רמז ליחסים בינינו. מה קורה כשאיננו מכירים את האדם, או לחילופין רוצים לשוות לפנייה אופי של קרבה, עניין או רשמיות דווקא? האופציות רבות, וכל אחת מהן מספרת על מערכת יחסים שונה. באמצעות הפנייה אנחנו קובעים את אופי השיחה, אופי היחסים בינינו, ומכתיבים את האווירה בהמשכה. עם השנים יצרנו אוצר פניות עשיר וססגוני, שאפשר לתת בו סימנים.

הפנייה הישראלית ביותר שכבר הפכה לקלישאה היא כמובן 'אחי'. היא מזוהה בעיקר עם צעירים, אבל מספרת סיפור החוזר שוב ושוב: אנו פונים לאדם קרוב כאילו הוא בן המשפחה. יש לה גם שורשים בתרבות הנימוס הערבי, כפנייה לאדם לא מוכר, בדרך כלל צעיר. על השימוש משפיעה גם הפנייה האנגלית brother, ובקיצור אפרו-אמריקני bro. 'אחי' זכה לפיתוחים שונים כמו 'אח שלי', 'אח שלו' –

גרסת ארץ נהדרת המלגלגת על דמותו של איש חמאס, 'אָחוּקי' שהיא גלגול של המילה הערבית אחוּכּ (אחיך). מכאן התגלגלה האָחוּקייה, מפגש באווירה ידידותית. לאשה צעירה וכן בשיח הקהילה ההומולסבית בין גברים נהוגה גם הפנייה הנקבית, 'אחותי', בשפת אבן שושנה 'אוחץ', ובגלגול לאחור לאנגלית: 'סיסטר'.

הקרבה המשפחתית בכינויי הידידות עוברת גם לדור שמעל: 'אבאלה' היא פנייה ידידותית של צעיר למבוגר, שיש בה יותר משמץ זלזול: "יש בעיה, אבאלה?" מקורה בערבית צפון אפריקנית, המשמשת גם היא כחלופה: אַבּוּיָה.

הערבית הפלסטינית תרמה גם היא  פניות ידידות, ובראשן אחד מסמלי האווירה הפלמ"חניקית: "חַבּיבּי" לגבר, ולאשה: חַבִּיבְּתִי. מאוחרת יותר, מלכת שנות השבעים, היא סַחבָּק, ערבית: צאחבַּכּ (ידידך). המילה משמשת גם לדיבור של אדם על עצמו: "סחבק הולך לסדנת זוגיות". ממנה נגזר גם הפועל להִסתַחבֵּק, וכן סחבָּקייה, כינוי למפגש ישראלי מצוי שבו כל ישראל היו יחד בתנועה ובמילואים.

מן הקוטב השני לפניות הידידות עומדת חטיבה איתנה וחמוצת-פנים: הפניות הרשמיות. באווירה הלא פורמלית הישראלית הן כרוכות בדרך כלל בגוון של עלבון או איום. 'אדון' הוא תרגום של Herr הגרמני ו-Sir האנגלי, ואילו 'אדוני' מקורה בביטוי המקראי "בי, אדוני". אדון משמש לעיתים כהקדמה לשמו של האדם, וכך גם החלופה התלמודית 'מר', והפיתוח הגששי 'מר בחור'. לאשה פונים בחטיבה הזו 'גברת', 'גבירתי', ובזלזול מופגן: 'גיברת!'. הפנייה ברבים מתאימה לאירועים ציבוריים: "גבירותי ורבותי!".

בימים עברו, במחצית הראשונה של המאה העשרים, נהגו עדיין בפניות כבוד דרמטיות, כולל פנייה לאדם בגוף שלישי: ‘כבודו’, וכן ‘כבוד השופט’, ‘כבוד היושב ראש’, ‘מכובדי’, ‘נכבדי’ ועוד כהנה. פניות אלה נהוגות גם במכתבים רשמיים.

בין פניות הידידות לפניות הרשמיות התגבשה בשיח הישראלי קבוצת אמצע: פניות מעין-רשמיות, שאינן מבטאות קרבה, אבל גם לא ריחוק מופגן. גם כאן קרובי המשפחה מככבים. 'דוד' היא פנייה של צעיר למבוגר לא מוכר, וכך לאשה: 'דודה'. גם לפניות אלה בסיס בערבית, שם הפנייה לאשה מבוגרת היא 'עמתי' (דודתי מצד אבי) או 'ח'לתי' (דודתי מצד אִמי).

הפנייה הישראלית מכולן היא 'חבר', והיא משקפת את הזהות בין הידיד הפרטי לידיד הקולקטיבי, חבר הקיבוץ, המפלגה או ההסתדרות, ולא בכדי בחר קלינטון בלווייתו של רבין בצירוף "שלום, חבר". יש לו גם גִרסה המושפעת מלדינו: 'חֲבֵריקוֹ', וותיקי היישוב נהגו להשתמש בגִרסה רוסית: 'טָבָאריש'. פנייה קבוצתית  זוכה למילה היידישאית 'חֶבְרֶה', או 'חֶבְרֶס'. נוהג ההולך ורווח באסֵפות בחירות, בבידור ובתקשורת, מחזיר אותנו לאסיפת הקיבוץ: "חברים!"

הישראלים נוהגים בכמה פניות שמשמעותן המילולית ידידותית ואפילו אינטימית, אבל הן משדרות ריחוק על גבול העלבון. כזו היא הפנייה 'ידידי', ובעיקר 'יקירי'. הפנייה מופיעה כבר במדרשים ("בני יקירי"), והיא קרובה ברוחה לפנייה האנגלית הנפוצה my dear, הנשמעת גם בשיח עברי. החלופה לאשה: 'יקירתי', רומנטית יותר. ואיך פונים לבעל בסטה, במעין כבוד מתיידד? "בָּלֶבַּיִת, בכמה הענבים?".

לפניות החצי רשמיות יש לעיתים גוון של התגרות ואפילו איום. למשל, הפנייה 'דוקטור' אופיינית לסלנג הפלמחאי שלא אהב טיפוסים משכילים מדי: "דוקטור, בפעם הבאה תגיע לפעולה בזמן". קרובה ברוחה היא הפנייה 'ג'ינג'י', בדרך כלל לאדם לא מוכר, ובלי קשר לצבע השיער. ואם 'חביבי' מבטאת ידידות, 'חַבּוּבּ' ו'חַבּוּבָּה' הן כבר פניות מתגרות. הערבית גם תרמה את הפתיחה הגנרית לפניות מתגרות, מזלזלות ומאיימות: 'יא', בעברית 'הוי': יא אידיוט, יא חנטריש, יא דפוק אחד, ובשיטת הקיצור האינטרנטי: יסתום, יהומו ושאר גידופים.

הקבוצה הפורייה ביותר של פניות ישראליות היא פניות חיבה. לפי האוצר הזה הישראלים מבלים את ימיהם מבוקר עד ערב בחיבוקים ונישוקים. המבחר רב לשוני. 'מותק', 'חמוד', 'מתוק', ו'נשמה' הם הקבוצה העברית. האנגלית תרמה את 'דארלינג', 'האני', 'סוויטהארט', 'סוויטי' ו'מאמי'. ל'מאמי', אמא באנגלית, גם מקור צרפתי: ma ami, חבר שלי. מערבית זכינו ב'עיוני' שתורגם ל'עיניים שלי', 'יא רוחי', 'יא עיני' ואחרות. היהודית הצפון-אפריקנית תרמה את 'כפרה', קיצור של המשפט הדו-לשוני 'נמשי כפרה עליק': אלך כפרה עליך. לצד אלה לא מעט מילות חיבה מקוריות ודביקות כגון בּוּבִּי, בּוּבּוּש, קוקי, קושקוש, מושמוש, פוצי, פוציניו, וגם קוציניו מוציניו.

דרך מקובלת לייצר כינויי חיבה היא באמצעות סיומות חיבה, ובראשן –לֶה שמקורה ביידיש כגון אמאלֶה ואבאלֶה. אפשר גם להצמיד –לה לכל שם פרטי.  -וּש היידישאית חזרה אלינו בחסות השפה הפקצית, גם היא מתאימה לשמות פרטיים, לצד 'מָמוש' ואחרות. -וֹן העברית הוותיקה תרמה כינויי חיבה כמו 'חמודון', 'טיפשון', 'בובון', 'קושקושון' ועוד. הסיומת –י, הקרויה גם 'יוד החמידות' ייצרה את מתוקי, חמודי, בובי, קוקי. דביק לכם, חברים?

מי שמרגיש דביקות בלתי נסבלת בעקבות כינויי החיבה יתנחם בפנייה הגברית, זו שאין לה חלופה נשית. ראשונה היא כמובן 'גבר', והגִרסה של ארץ נהדרת שתפסה יפה: 'גבר גבר'. חיילים נוטים לפנות זה לזה בפנייה ההרואית 'גיבור'. לאדם צעיר פונים פשוט 'בחור', ולעיתים בהתרסה: 'בחור צעיר!', או בדרך הלדינו 'בחוריקו', ובסגנון יידיש: 'בחורצ'יק'. אפשר גם בגרוזינית: 'בּיז'וּ'. ותיקי היישוב נהגו בפניות בערבית 'זָלָמֶה', 'חַוואג'ה ו'יא שֵייך' הזכורה משירו של נתן אלתרמן "איה": "כי הלב זוכר, יא שייך".

תרבות ההיפ הופ האפרו-אמריקנית מתאימה יותר לשנות האלפיים, והביאה למחוזותינו את הפנייה 'מֶן'. סאבלימינאל שר: "תסתכל על השעון מֶן, עוד זמן עבר/ ועובדה שאני עדיין שר!". מֶן הפכה בחוגים מסוימים לפניית קלישאה, הנוהגת לחזור על עצמה, ממש כמו 'אחי'.

אם הפניות לגברים בלבד מבטאות כוח ואחוות גברים, הפניות המיועדות לנשים בלבד הן בדרך כלל פניות חיזור, שלחלקן אופי סקסיסטי. כמה מהן התיישנו, כמו 'בובה', הזכורה מהשיר שביצע אריק איינשיין רוח סתיו: "היי בובה, מותק, בואי לרקוד", וכן 'בובלה'. כך 'חמודה', שגם היא התיישנה, והגִרסה האמריקנית המקובלת יותר 'בֵּייבּי'. אבי אבות הפניות הסקסיסטיות באה מהיידיש דווקא: 'מיידלה', שהונצחה במשפט האלמותי של עזר וייצמן לאליס מילר שרצתה להיות טייסת: "מיידלה, ראית פעם גברים שסורגים גרביים?". הפנייה הפנים-נשית הקולקטיבית, שאפשר לשמוע אותה גם מפי גברים, היא 'בנות', ובגִרסה הגלובאלית 'גירלז'.

פניות חיבה לילדים הן אבן יסוד בתרבות הפניות בכל שפה. כך הפנייה שכבר נזכרה 'חמודי', והשילוב העברי-יידי 'ילדוּדֶס'. רוב הפניות המקובלות לפחות בעבר היו ביידיש: אינגעלע, טאטעלע (אבאלה), מאמעלע (אמאלה), זיס (מתוק) וגם זיסי וזיסקייט. לילד הפרוע היו גם כינויי נזיפה: סמרקץ' (זב חוטם), בנדיט (פרחח), קינדערלאך לקבוצת ילדים, ובעברית בנעימה אשכנזית: תכשיט. הפנייה 'אבאלה' היתה נהוגה ביהדות צפון אפריקה גם כלפי ילדים זכרים.

בעולם הדתי-חרדי נוהגים לפנות לגבר, בעל תואר או בלעדיו, רֶבּ, רֶבּ יהודי או רַבֵּנו, וכמובן 'צדיק', ודווקא לילדים או לנשים, בסגנון הרבנית קוק: "השם אוהב אתכן, צדיקות שלי". ואיך פונה רוחניק אחד למשנהו: "טוב לראות אותך, איש", ובהגזמה קלה: "איש יקר". ברבים: 'אנשים', ובנוסח עדות האינטרנט: 'אנשימים'. כפרה עליכם, נשמות.

עוד רשימות, טורים, מאמרים ושאלות באתר של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

כפרה

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: