Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘חבל על הזמן’

המין האנושי, ובוודאי העם היהודי, הוא קהילה של פטפטנים. אוהבים לדבר, הרבה, ועל כל דבר. ומן הצד השני, המין האנושי, וגם היהודים שבתוכו, הוא קהילה של עצלנים. העצלות היא מנוע של התפתחות השפה והשינויים שחלים בה לא פחות מן הפטפוט, או במילים יפות: הדיבור העשיר והמפורט.

לרשות הדובר העצלן עומד כלי מרכזי: הקיצור. יש הרבה דרכים לקצר את השפה, בכתב או בעל פה. על ראשי התיבות, נתיב קיצור מרכזי, כבר נכתב כאן בעבר. אבל יש דרכים נוספות לקיצור. באנגלית, בעיקר זו האמריקאית, יש נטייה גורפת לחתוך מילים ולהסתפק בחציין. דוקטור הוא דוק, אומנות פופולרית היא פופ, פְלוּ היא השפעת – אינפלואנזה. כמה מהקיצורים האלה התקבלו בסלנג הישראלי. סֶלֶבּ, קיצור של סלבריטי, הוא כל מי שהופיע רבע שעה בטלוויזיה, ויש ריבוי: סלֶבְּס או סלֶבּים. עם קורונה או בלי, חצי מדינה נמצאת באובֶר (דראפט). מי שיש לו הנחות סלב הולך לקאנטרי (קלאב). בטלוויזיה מרבים בשידורי פרומו(promotion) , וילדי שנות החמישים שיחקו ב"עץ או פָלִי" (פָּלֶשְׂתַיין).

בעברית יש מעט קיצורים כאלה, שכן המילים קצרות ממילא. עם זאת 'כן' הפכה זה מכבר ל'כֶּה', ודיבור מקוצר נוסח מַתַרְצה (מה אתה רוצה), מַזְתוֹמֶרֶת, זוֹבוֹתְךּ בְּאִמָשְךָ (עזוב אותך באמא שלך) וכדומה הם חלק מהדיבור העברי כבר מימי בר כוכבא. ומה נאמר על "אני, אין לי שֶמֶץ"? מה קרה למילה מושג? זנב הצירוף קופד.

דרך הקיצור המרכזית היא מעין השתלטות של מילה מתוך צירוף, בדרך כלל בן שתי מילים, על הצירוף השלם, וספיגה של המשמעות שלו. לתופעה הזו קוראים אליפסיס או בעברית הֶשְמֵט. דרך הקיצור הזאת נפוצה כל כך שכמעט איננו שמים לב אליה. בדוגמאות הבאות החלק המושמט יופיע בסוגריים. למשל, "קבענו ל(יום)ראשון". "נפגשים ל(ארוחת)צהריים". "אני מתכוננת ל(בחינת)בגרות במתמטיקה". "אני (אחראי, שולט) על זה".

הצלחה של הקיצור בנויה על כך ששני הצדדים מבינים ללא הסברים במה מדובר. "דבר אתי בנייד": ברור שהכוונה לטלפון הנייד, וגם "תתקשר אלי בקווי". "אנחנו מקיימים ראיון ב(שידור)חי". "זרקתי את הבקבוק לפח (האשפה)", ועוד. אליפסיס עתיק הוא המילה 'כסף'. בתנ"ך המילה מתייחסת בעיקר למתכת היקרה שממנה נוצקו המטבעות. מכאן השתגר הצירוף 'שקל כסף', כאשר שקל הוא המטבע העברי הקדום, העשוי מכסף. במקרים רבים הושמטה המילה 'שקל'. 'כסף' ספגה את משמעות 'שקל כסף', כגון בבראשית: "הנה נתתי אֶלֶף כסף לאחיך". בעברית בת ימינו הצבע משתנה, ולפעמים משלמים ב(כסף)שחור.

בלא מעט צירופים, הקיצור הניטרלי לכאורה סופג כוונה שלילית, או חיובית. כשאומרים "היה לו מצב רוח" הכוונה היא שמצב רוחו היה גרוע. ספיגה שלילית כזו נמצא ב"עשו לו תרגיל (מלוכלך)", "היא עשתה לי פרצוף (מסתייג, ביקורתי)", "הוא ממש טיפוס (מפוקפק, או מיוחד)". ויש גם אליפסות עם קונוטציה חיובית. "יש מצב (לביצוע, לפגישה וכדומה)". "הסרט היה ממש שווה (צפייה)". "איזה נשמה (טובה, נדיבה)". 'נשמה', 'שווה' וכדומה מקובלות כל כך שהקונוטציה החיובית דבקה בהם. אף אחד לא יחשוב שהסרט היה שווה לתחת, או שלזולת יש נשמה שחורה.

גם דברי שבח רבים בנויים על עקרון החיתוך והקיצור. "הוא הכי הכי (טוב)". "חבל על הזמן (שנקדיש לכדי לדבר בשבחו, הוא מדבר בעד עצמו)". "המסעדה הזו ליגה (לאומית)", "הנאום היה (מַכָּה) לַפָּנים", כלומר, מצוין ומרשים. ומעל כולם: "אין (מילים)".

לשבח ולגנאי מצטרפות גם הקללות והברכות, ובראשן 'בחיַי', או בערבית 'בחיאת'. המקור בערבית משלים את הצירוף שהוא לשון שבועה: בחיאת רבך (בחיי אלוהיך), בחייאת דינך, וגם בחיאת זמזם (הבאר הקדושה במֶכה), שהפכה ל'בחיאת זומזום'. וגם "(אני נשבע) באמא שלי". ברכת הבוקר קוצרה ל"בוקר", ברכת הפרידה קוצרה כבר במקורה האנגלי ל"ביי". כשרוצים להיפטר ממישהו עושים זאת בקיצור: לֵך (לעזאזל, ועוד קללות), שַק לי (בתחת), עזוב אותך (משטויות).

פעלים הדורשים השלמה מוותרים עליה בלשון הקיצורים. 'אהבתי' מככב ברשת. חתמנו. סגרנו. מיצינו. צנזר. שמענו. סִקְרַנְתָ. הִפתעת. קניתי. תתפלא! תחלום! תרגיע! יש גם שמות פועל. להקיא. למות. להתעלף. וכך במסמכים רשמיים: "(מהי) תשובתך"; "(העניין נתון ל)טיפולך". "(העניין מובא ל)עיונך".

אחת הקטגוריות המרתקות בשפה היא מה שקרוי תחומי טאבו, ובראשם המין והפרשות הגוף. הנטייה לקיצור כאן היא דרך לשמור על לשון נקייה. (משגל) חפוז, קיבלה (מחזור), סוטה (מין), קיימו יחסים (יחסי מין). 'עשיתי' משמש לדיבור על צרכים. גם המוות כתחום טאבו זוכה לקיצורים שהפכו למונחים מובילים. על פלוני אומרים שהוא הלך (לעולמו), ועל פלמוני שהוא נפטר (מן העולם).

שפת הצבא חובבת קיצורים, והאליפסות בה מרובות. הבן או הבת משרתים ב(צבא)סדיר, הבן המורעל יתגייס לסיירת (מטכ"ל), יצא ל(קורס)קצינים, יחתום (לצבא ה)קבע, ואחר כך יצא  ל(שירות)מילואים. באימונים מתַרְגְלים (ירי) בבודדת או בצרורות, ב(תרגיל)יבש או רטוב. הטירונים עסוקים ב(עבודות)בסיסיות, אבל מתישהוא יזכו ל(חופשה)רגילה או אפילו מטכ"לית, שלא לדבר על מורשת המנדט, אפטר (דיוטי). ואליפסה בינלאומית: הגנרל, המפקד הגבוה, הוא קיצור של כמה דרגות כמו 'לוייטנט גנרל' ואחרות. גנרל פירושו 'כללי', אבל שם התואר הזה השתלט על שם הדרגה, והפך למונח עצמאי, מעין דרגה בפני עצמה.

פקודות לא מעטות בנויות על עקרון הקיצור. עונש שכיבות הסמיכה ניתן באליפסיס מספרי: "לרדת לעשרים". פקודה רווחת היא 'שעון', אליפסיס של 'לפתוח שעון', המורה להיצמד לזמן שנקבע לביצוע הפקודה. מפקד קוראת "שעון!", והחיילים עונים: "שעון, מפקד המחלקה".

הז'רגון הדתי עמוס אליפסות. 'המגילה' היא מגילת אסתר, קריאת התפעלות היא 'מה רבו (מעשיך ה')', קריאת הסתייגות היא 'מה שייך (עניין אחד למשנהו)', ומקללים בנוסח מי שברך בעקבות משפט תלמודי: "שיהו אומרים: מי שבירך את אברהם יברכך". שואלים "חלבי או בשרי", קיצור של שאלה מפורטת: האם אתה מחויב באוכל חלבי או בשרי, על פי עקרון שש השעות?

ויש עוד. מויסר (לשלטונות) הוא מלשין. מחמיר (במצוות) או עויבד (השם), שניהם במלעיל, הוא יהודי השומר על (מצווה) קלה כב(מצווה)חמורה. סֵדֶר הוא קיצור של סדר פסח, ומשמעותו הטכנית ספגה את סיפור החג. לומדים (תלמוד) בבלי או ירושלמי, מתפללים (תפילת) שמונה עשרה, והולכים בעקבות ה(שולחן)ערוך. גם כאן, כמו בצבא, ההיכרות עם השפה והמנהגים מאפשרת לצלוח את שפת הקיצורים.

מוסדות וארגונים זוכים בדרך כלל לקיצורים אליפסיים. מדי זמן אנחנו מתייצבים ל(מערכת)בחירות, או שולחים מכתב למערכת (העיתון). פותחים חשבון ב(בנק)לאומי, דיסקונט, פועלים. הילדים צועדים לגן (ילדים), לומדים ב(בית ספר)עממי, יסודי, תיכון. "הוא לומד בחטיבה": חטיבת הביניים. כיתה ט' היא (הכיתה ה)חמישית, והעצלנים זוכים ל(ציון)שלילי. במקרים רבים ה' הידיעה נדרשת כדי לוודא שהבנו למי הכוונה. בתי המשפט הם העליון, המחוזי והשלום, ופרקליטות המדינה היא בקיצור 'הפרקליטות'. קופות החולים הן הכללית והמאוחדת

ולקינוח, תרתי משמע, קיצורי אוכל. למי יש זמן לדבר כשרעבים? לארוחת הבוקר מטגנים (ביצה) מקושקשת או מבולבלת, או (ביצת) עין. שותים (קפה) ארוך, קצר, הפוך, שחור או נטול (קפאין). בפלאפל שמים (פלפל) חריף, ובמסעדה מזמינים (מנות) ראשונות ועיקריות. הקינוח הוא אליפסיס עתיקת יומין, קיצור של 'קינוח סעודה'. התלמוד מספר כי בסוף הארוחה היו הסועדים מקנחים את הצלחת, כלומר, מסיימים את המזון כך שתישאר נקייה. אז (אִכלו) בתיאבון! (נתראה) בשמחות!

Read Full Post »

ד"ר רוביק רוזנטל / ההצגה? למות! הפוסט? אהבתי! הישיבה? מיצינו!

מספרים לנו שההומו-סאפיינס הגיע להישגיו האדירים בזכות השפה, או "המהפכה הלשונית". זה כנראה נכון, אבל הקשבה מוקפדת לדרך שבה ההומו-סאפיינס המודרני משתמש בשפה, מעלה חשש שתוך כמה דורות, או כמה מאות, השפה תחזור אל הקונכייה שממנה יצאה. דוברי השפות באשר הם, מספר לנו גיא דויטשר בספרו "גלגולי לשון", הם עם עצלן. ביד אחת (או פה אחד) הם בונים, וביד שנייה הורסים. מנגנון ההרס הוא אחד המפתחות להבין איך שפה משתנה, מתפתחת וגם מתנוונת.

אחד הגילויים של מנגנון ההרס הזה הוא תאוות הקיצור. האמריקאים, למשל, הופכים כל סלבריטי לסֶלֶבּ, כל victim (קורבן בסדרות הפשע) ל-vic, כל דוקטור לדוק, והרשימה ארוכה. המילים העבריות קצרות מלכתחילה ולכן התופעה הזו מצומצמת, ובכל זאת אפשר היה לשמוע את אברי גלעד אומר בשעשועון טלוויזיה "היום נדע חַדְמָש מי הקבוצה המצטיינת", ואת אבי לוזון מגדיר את אוהדי בית"ר ירושלים "זרע פורען". חז"לינו הביאו לעולם את ראשי התיבות, והיום מוסרים ד"ש, הולכים לבג"ץ ומשלחים כטב"ם לשטח אויב. ובכל זאת, דוברי העברית מקצרים צירופי לשון ומשפטים שלמים לתיאבון, לפעמים לצורך יעילות, אבל בדרך כלל מעצלות גרידא. את התופעה הדיבורית הנרחבת הזו אני מכנה "מחלקת קטועי הגפיים".

שיטוט בזירת שפת הדיבור מגלה לנו, למשל, את ביטוי הזלזול "איפה?!", מעין קיצור של משפט מדומיין: "איפה הדבר עליו אתה מדבר מתרחש, אין סיכוי שזה יקרה!". כשמספרים לנו סיפור מדהים, חיובי בדרך כלל, התגובה הישראלית היא "די!", מלווה לעיתים בדחיפה, קיצור של "די לספר לי דברים מדהימים כאלה, לא מאמין לך!", המזכירה את get out! האמריקני. ומה דעתכם על משפט כמו "האמת, זה נראה כמו טיוח של המשטרה"? מאחורי 'האמת' מסתתרים כמה ביטויים חלופיים: "למען האמת", "האמת ניתנת להיאמר", ואפילו "האמת היא ש…"

עקרון קטועי הגפיים הוא אחד: כדי לבטא רעיון שלם יש צורך במשפט, או לפחות בצירוף לשון דו-רכיבי. במקום המבע השלם אנחנו בוחרים מילה אחת או רכיב מהמשפט, ואלה אמורים לייצג גם את החלק הקטוע. אחת הדוגמאות לכך בעברית היא השימוש בשם הפועל. הארוחה לא הייתה מה שציפינו? "להקיא!" (תרגום: "אני רוצה להקיא"). ההצגה הייתה מרגשת? "להתעלף!" מדהימה ברמות על? "למות!" יוצאת מגדר הרגיל? "אין!", קיצור של "אין מילים", או "אין דברים כאלה".

"אין" מרחיבה את תמונת קטועי הגפיים. היא מייצגת משפט שלם, שממנו נקטע הנושא (דברים כאלה). לפעמים נקטע הנשוא ("כאילו מה?" – קיצור של "כאילו מה קרה בעצם?"). דוגמה מעניינת היא הנוהג להגיב על שאלה ב"אני אין לי שֶמֶץ". שמץ הוא כַּמָּת, אין לו משמעות או תפקיד בלי השם שהוא מכמת, במקרה זה: 'מושג'. כאן ניכרת השפעה של קיצור אנגלי מקביל: I don’t have a faintest…. בדרך כלל הקיטוע חל על המושא במשפט. הניב "לא שׂם" הוא קיצור של ביטויי סלנג בוטים נוסח "לא שם זין", "לא שם קצוץ" ועוד. מדברים יותר מדי? "מיצינו!" (את הנושא). אתה מדבר יותר מדי? "סתום!" (את הפה), גם כאן בהשפעה אנגלית: shut up!. אתה מדבר דברי הבל? "עזוב!" רעיון מוצא חן בעיניך? "קניתי!" אתה מתרברב במה שעשית? "ראינו! שמענו!" מעודדים אותך לספר כל מה שאתה יודע? "שפּוך!" אתה מתעצבן? "תרגיע" (את עצמך, כמובן). לא נראה לך שמה שמספרים לך נכון? "תתפלא!", כלומר, "תתפלא לשמוע שמה שאתה מפקפק בו אכן מתקיים". ומה אמרה נערה בעת מחזור אי שם בעשורים רחוקים? "קיבלתי!" הקיטוע הנפוץ ביותר בימים אלה הוא "אהבתי", אושיית רשת לשונית.

במקבץ אחר של קיטועים נקטע חלק של צירוף לשון. לפעמים הוא נעשה באופן חד-פעמי ובהיסח הדעת. חברת הכנסת רוחמה אברהם אומרת לדן מרגלית: "האמת היא שאצלך עברתי את הטבילה לפני שלוש שנים". היא לא טוענת שהתנצרה חלילה, למרות שהביטוי השלם "טבילת אש" מקורו בנצרות. ליברמן לניסים משעל: "אחרי ההתנתקות מעזה תהיה יותר שפיכוּת". משה אלפרון במעריב: "כבר שתים-עשרה שנה אין לי עבר". עבר פלילי, למי שפספס. על פלוני מספרים שהוא "חולה במחלה חשוכה". שדר לפני משחק מספר ש"כל השחקנים חדורים". התלהבות, כמובן. לפעמים ביטוי סלנג מתקצר לביטוי סלנג משני. "המופע היה ממש ברמות", כלומר, ברמות גבוהות, או ברמות-על, ובנוסח חדש: ברמות של כלה. "הארוחה הייתה ליגה". ליגת העל, כמובן, ואולי ליגת האלופות. "החתונה הייתה סוף", כלומר, סוף הדרך, כלומר, נהדרת ועילאית.

אוהדים מתוסכלים במגרש או צופים מתוסכלים במופע נהגו לצעוק "את הכסף!" – תחזירו את הכסף ששילמנו. קריאה עכשווית ונפוצה המיוחסת לאיש ציבור שסרח היא "הביתה!", כלומר, "לך/עוף הביתה!" מי שלוקח על עצמו תשלום, כיסוי נזקים או ארגון דבר מה מסתפק ב"עלַי!", ומי שמבקש סבלנות יאמר פשוט "שנייה!", שמאחוריה מסתתר סיפור שלם: "המתן נא שנייה במטותא". קיצור חביב המקובל בתקשורת מתייחס לפירוק קשר מתמשך: "גלית גוטמן ההורסת וזיו קורן המפיל כבר לא", "ביבי וכחלון כבר לא". כבר לא יחד, כמובן.

לא מעט ביטויים שהפכו חלק מהסלנג ושפת הדיבור בכלל הם קיצורים של משפט שלם המסתתר מאחוריהם. רצית משהו שאינו ניתן להשגה? "היית מת!" (לקבל את אותו משהו). מלך קטועי הגפיים של העשורים האחרונים הוא "חבל על הזמן". מאחוריו מסתתר המשפט "חבל על הזמן שעלינו להשקיע בשבחי העניין (או בגנותו)". "חבל על הזמן" נתפס ארוך מדי, וקוצר לראשי תיבות כמו חבל"ז, או במשפט בנוסח: "המסעדה הזאת ברמות על שֶחָבָל". הביטוי הכל-ישראלי "יש מצב" ומולו "אין מצב" מכיל משפט שלם, בנוסח "יש מצב עתידי או אפשרי שבו אפשר יהיה לבצע את העניין".

הביטויים הקטועים אופייניים לברכות וקללות. "בוקר טוב!" הפך ל"בוקר!", בדרך האמריקנית. "נתראה בשמחות" הוא כבר מזמן מקוצר: "בשמחות!" "בחיאת!" היא שבועה ערבית שנקלטה בסלנג – בעקבות סדרת שבועות שמקורן בערבית: בחיאת רבק, בחיאת זומזום, בחיאת אללה ועוד. הגרסה העברית המקוצרת היא "בחיים!" (לא יקרה דבר כזה). "לא עלינו" הוא קיצור של המשפט: "לא עלינו ייאמר", כלומר, מה שקרה למישהו לא קרה לנו, ברוך השם. המקור ביידיש, שממנה קיבלנו גם את "שלא נדע", קיצור של הביטוי "שלא נדע מצרות". ביטוי הזלזול הבוטה הוא "לֵך!", דווקא בהגייה מוארכת, לֵ—–ך, המחביא שורה של ביטויים: לך לעזאזל! לך לישון! לך תְקַוֵוד! לך חפש את החברים שלך! וכדומה.

חלק מהקיצורים מובאים תחת מונח בלשני הקרוי אליפסה (ellipsis), ובעברית הֶשְמֵט. מילה מתוך צירוף לשון מייצגת את הצירוף כולו. האליפסה הופכת לערך מילוני תקני, ולעיתים הצירוף המלא נשכח. דוגמאות לכך הן 'בגרות' הסופגת את הוראת הצירוף 'בחינת בגרות', 'חמוצים' הסופגת את הוראת הצירוף 'מלפפונים חמוצים' ועוד. לאליפסה שורשים בשפת התנ"ך. 'כסף' בתנ"ך מתייחסת בעיקר למתכת היקרה שממנה נוצקו המטבעות. מכאן השתגר הצירוף 'שקל כסף'. שקל הוא המטבע העברי הקדום, העשוי מכסף. במקרים רבים הושמטה המילה 'שקל', ו'כסף' ספגה את משמעות 'שקל כסף', כגון בבראשית: "הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ". מאז 'כסף' פירושו מטבעות ושטרות, ובהרחבה, כל סכום המייצג הון או מחיר.

השפה הצבאית מרבה באליפסות, עקב הנטייה ליצור שפה קצרה ויעילה. בשפת הקשר ובשפה הצבאית הכללית אפשר לשמוע את "קלה" (אש קלה), "עגולה" (שעה עגולה) וגם "אפטר" (אפטר דיוטי). כך בחופשות: "רגילה", "מיוחדת", "מטכ"לית" וכדומה. כך בענייני מדים: "על אלף", "על בית". "בסיסיות" הן העבודות הבסיסיות השנואות, "מצופה" הוא ופל בשקם, "סדיר" הוא השירות הסדיר, וכשהמפקד אומר "תרדו לארבעים" אין צורך בפירוט. יורדים ל(ארבעים) שכיבות סמיכה.

במהדורות החדשות משתרבבות אליפסות לרוב. "הבוקר דווח על רקטות בעוטף" (עוטף עזה, כמובן). "הוגש ערעור לעליון". גם שמות יישובים המורכבים משתי מילים נוטים להיקטע, כשהחלק שנשאר נודד ממלרע למלעיל. "ראשון" היא ראשון לציון, "זכרון" היא זכרון יעקב, "מצפה" היא מצפה רמון, "נחלת" היא שכונת נחלת יהודה בראשון, והרשימה חלקית.

אז איך אתם רוצים את הביצה שלכם? מקושקשת או מבולבלת? ואת הקפה? נס או הפוך? או כדברי הגששים ב"שוק הספרים": נטול נייר, נטול אמו, נטול.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

שני אישים במפלגת העבודה, א' ופ', מדברים ביניהם באחד מלילות הפריימריס.

א': "הגיעו תוצאות מרמת השרון, חבל על הזמן".

פ': "טוב?"

א': "גרוע. יש לביטוי הזה שתי משמעויות".

כמה וכמה פעמים הספידו את הביטוי  "חבל על הזמן", אבל הוא חי ובועט, כובש עוד ועוד חלקות, ובו בזמן שומר על דו-המשמעות שלו. הוא עבר את מחסום הגיל וכבר מזמן איננו סלנג נוער. הדוגמאות הבאות נשמעו במרחב הציבורי ובתקשורת. לא נגענו.

קצב באיטליז (גיל העמידה, בעל מבטא רוסי, לקונה, כנ"ל): "אני חותך לך את החלק הזה לקוביות, ייצא לך גולש שחבל לך על הזמן".

שיחת שני גברים בכניסה לקולנוע: "א: היינו באורלנדו במלון, מה זה חבל על הזמן, עם מדשאות וגולף, חבל על הזמן. ב: בדיסני הייתם? א: בטח היינו. אל תשאל איזה אכזבה. ממש חבל על הזמן".

תמר גוז'נסקי, מנהיגת מק"י לשעבר,  מספרת בראיון ששמעה שיחה של בני נוער ערבים  בתנועת הנוער של חד"ש: "הם מדברים אפילו בסלנג, שאותו אני לא תמיד מבינה ומתקשה להבחין מתי 'חבל על הזמן' זה שלילי, ומתי זה חיובי".

חלק מסימני הקליטה של הביטוי היא הגמישות שלו. הוא יכול לשמש כשם תואר, במשמעות מצוין: "מתכון לפיצה חבל על הזמן"; כתואר פועל במשמעות בהצלחה, באופן יסודי: "מדליקים ומתמסטלים חבל על הזמן"; כמילת העצמה: "אני מורח על עצמי כל מיני ג'לים שמסריחים חבל על הזמן". אפשר להוסיף לו תוספות וכינויים כמו "חבל לך (או לכם) על הזמן", "דיסק שחבל על הזמן", ואפשר גם "חבל על הפאקינג זמן", "חבל חבל חבל על הזמן", או "חבל על הזמן מזמן".

יש גם ראשי תיבות, חבל"ז. ממנו נוצר שם התואר חַבְלָזִי, אך משום מה לא נשמע הפועל  "לחבלֵז". אורנה בנאי, היא לימור, המציאה את חבל"פ. ב'מילון רק בישראל' מוסבר כי "חבל"פ איננו ראשי התיבות של  'חבר'ה – לימור פריחה', אלא  של 'חבל על הפנאי', הביטוי שמחליף את 'חבל על הזמן' ו'סוף הדרך' שכבר נמאסו על כולם". כמו כן נוצרו ראשי התיבות חבל"ז שו"ש: חבל על הזמן שלי ושלך; חבל"ז מזמ"ז: חבל על הזמן מזמן מזמן; ואפילו חבל"ז שוק"ו קר: חבל על הזמן שלי ושלך, כאילו וואו, קצת ריספקט!" להתחכמות הזו יש גם תוספת ששמעתי מפי חייל סדיר, "מאפר"ה". תרגום: "מה אני, פליט מרואנדה?" ברור שככל שראשי התיבות מתוחכמים יותר אורך חייהם מתקצר.

"חבל" היא מילת קריאה תלמודית שמשמעותה אבוֹי. אטימולוגית היא קרובה ל"חבלה" ו"מחבל". הצירוף "חבל על" נטבע לראשונה בביטוי הידוע ממסכת סנהדרין: "חבל על דאבדין ולא משתכחין", ורש"י מסביר: "הפסד גדול יש על גדולים שאבדו". בספרות השו"ת, שיש בה יסודות מודרניים רבים, אפשר למצוא משפט כמו "חבל על ימים שאיבדתם". בשו"ת אחר נכתב: "חבל על הנייר להעלות בכתב דברי הבל",  ובשו"ת מאוחר יותר נכתב: "חבל על ההוצאה המיותרת של הגלופות", והרי לכם אביו מולידו של "חבל על הכסף". 'חבל על הזמן',  עצמו אינו מופיע במקורות. ההופעה המוקדמת ביותר שלו בכתובים היא בתרגומו של נחום סוקולוב לספרו של הרצל "אלטנוילנד" (בגירסה העברית: תל אביב) משנת 1902: "חבל על הזמן, כי גמרתי בדעתי שלא אקבל את הנשיאות אם תפול לי להבל".

ועדיין לא ענינו לשאלה איך התגלגל הביטוי הנפוץ הזה למחוזות הסלנג, ואף שינה משמעות. התשובה פשוטה. "חבל על הזמן" הוא קטע של משפט שלם. במשמעות המוקדמת, בזבוז זמן, המשפט השלם הוא: "חבל על הזמן שאנחנו מקדישים לעניין כלשהו". במשמעות החדשה, המעצימה,  פירושו: "חבל על הזמן שנקדיש לתאר כמה זה נפלא". המשך המשפט נשר, הרי חבל על הזמן, ונותרה המשמעות המעצימה.

'חבל על הזמן' מייצג שורה של ביטויים שנועדו למחמאה או לשבח אך משמעותם המקורית שלילית. נראה שגם כאשר הישראלי מעניק מחמאה אדירה הוא חייב להטמין בה איזו גלולה מרה. המתחרה העיקרי של 'חבל על הזמן' במגרש המחמאות הדו-משמעיות הוא 'סוף הדרך'. באחד האתרים מתבקשים הגולשים לדרג אירוע כלשהו  בסדר יורד בנוסח הבא: 'סוף הדרך. מדליק. רגיל. לא משהו. על הפנים'. כמו 'חבל על הזמן' גם 'סוף הדרך' יכול לעמוד כמלת קריאה עצמאית, כשם תואר: "סוף הדרך של מחשב",  כתואר פועל: "השקעתם סוף הדרך", וכמילת העצמה: "סרטונים מצחיקים סוף הדרך". אפשר להרחיב: "בשישי היה סוף סוף סוף הדרך", אפשר לקצר: "זה היה סוף, ממש סוף". "ארץ נהדרת" תרמה את "סוף סופי סופני".

גם הצירוף 'סוף הדרך' לא נמצא כמעט במקורות. בעברית החדשה הוא זכה לקונוטציה שלילית בכך שהפך דימוי למוות או לזיקנה, ונטבע במחרוזת הידועה של לאה גולדברג "שירי סוף הדרך". להקת "בצל ירוק" שרה בשנות השישים את שיר הזמר הנודד: "הדרך ארוכה היא ורבת הדר, כולם הולכים בדרך עד סופה המר". ב"לו יהי" של נעמי שמר  המשמעות עמומה משהו: "זה סוף הקיץ, סוף הדרך, תן להם לשוב הלום".

השימוש במלים שליליות במשמעות חיובית מצוי גם בביטויים רבים אחרים, כמו 'משהו בן זונה', שהונצח במערכון הנפלא של החמישייה הקאמרית על שיחת בני ישיבה. ברשת מציעים למכירה "גלשן משהו בן זונה", אתר מסוים הוא "משהו פיצוץ בן בן זונה", ובאתר אימאגו נכתב על מאמר אחד דבר השבח "בן זנונים". א-פרופו פיצוץ, אי אפשר שלא להזכיר בקבוצה הזו את דבר השבח הביזארי "פצצות לגבות", ובעניין זה ראוי להביא ציטוט  משירת ספרד המאוחרת, בשיר מאת ר' סעדיה אבן דנאן, ללמדך שלא המצאנו שום דבר חדש: "גַבּוֹת צבִיָּה קשתות דָרכוּ / לִירוֹת בחץ עינה ללב חושקהּ // דָלק לנַשק את שפתה ואש / מִלֶחיָהּ דלקה בלב דולקהּ". אחו-שרמוטה של שיר שחבל על הזמן.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

 

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: