Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘גורנישט’

העברית החדשה ומנהיגיה נלחמו ביידיש. היא סימלה בעיניהם את הגלות, את היישוב הישן בארץ ישראל, את יהדות מזרח אירופה שממנה רצו לברוח. אבל זה היה ירי בתוך נגמ"ש הנפש היהודית האשכנזית. רוב העולים לארץ דיברו יידיש בילדותם, והמשיכו לדבר יידיש בביתם בתל אביב ובחיפה ואפילו בקיבוצים. המרחב הציבורי הקיא את היידיש, אבל השפה האירונית-ממזרית הזו, בת אלף השנים, חזרה דרך החלון לאחר שנזרקה דרך הדלת.

החזרה אל העברית המדוברת התבצעה באופן ספונטני ובכמה ערוצים. ערוץ אחד הוא מה שקרוי 'שאילה ישירה'. מילים וביטויים ביידיש שחדרו לסלנג הישראלי, חלקם התיישנו וחלקם שרדו את משוכת דורות הילידים שלא שמעו יידיש מימיהם. הערוץ השני הוא ביטויים ומטבעות לשון ביידיש שתורגמו לעברית תרגום טבעי, מה שקרוי 'תרגום שאילה'.

היידיש היא שפה הודו-אירופית, המבוססת על שילוב בין הגרמנית העתיקה לשפות הסלאביות. עם זאת נטמעו בה לאורך הדורות מילים רבות בעברית. הטמיעה הותירה בהן שני סימנים: ההגייה האשכנזית, השונה מאוד מההגייה הספרדית המקובלת בישראל, והמשמעות האירונית-עממית, תוצר של חיי קהילות סגורות, שבהן כולם מכירים את כולם. כך למשל, המילה העתיקה 'חכמה' היא ביידיש חוֹכְמֶה, במלעיל, ופירושה אמירה מתחכמת. 'עייצֶס' הן עצות סרק, 'עמך', קיצור של 'עמך ישראל', מתייחס להמון הפשוט. חברָה ביידיש היא חברֶה, ובסלנג המקומי – קבוצה קרובה או חבורה. הממזר, במלעיל, משודרג מילד לא חוקי דחוי לגבר ערמומי. מילה המציפה את הסלנג הישראלי של שנות האלפיים היא תַכְלֶס, שאינה אלא המילה המקראית העתיקה תכלית, אבל היא אינה עוסקת בתכלית הקיום אלא בצרכים הבסיסיים של החיים: מה התכלס? מה יצא לנו מזה? וכשקהל דתי מברך אמן או מרצה ב'שְכֹויֶיח', זו אינה אמירה 'עדיף לשכוח אותך', אלא מחמאה עברית: יישר כוח. גם 'לעשות אפצלוכס', ביטוי שהתיישן, מכיל מילה עברית: אויף צו להכעיס.

ההעברה לעברית מאפשרת גם יצירת שורשים חדשים מיידיש ומהם פעלים. כאן לפעלים מאנגלית ומערבית יש תפוצה רחבה, אבל יש גם מיידיש. בראשם עומד הפועל 'לחרופ', לישון שינה עמוקה, על פי כראָפּ שפירושה נחרה. הקוטר, המתבכיין, הוליד את 'לקטר'. הנשנוש הישראלי, צורת אכילה נפוצה, התגלגל מהפועל היידי נאַשן, שפירושו לזלול ממתקים. מלך הפעלים העבריים יידישאים הוא הפועל 'לפרגן', לעודד הצלחה של הזולת. ביידיש אומרים פֿאַרגינען, להסתכל בעין טובה.

אחת הקטגוריות החשובות בשפת הדיבור היא מה שקרוי 'קשרים ריקים'. גם כאן מציעה היידיש מאגר מרשים. בראשם 'עפּעס', שכיכב בעבר ופירושו ביידיש 'משהו', ואחריו 'נו', אותה מילה קצרצרה ורבת שימושים, מזירוז ועד נזיפה, היסוס וספקנות. גם 'אזוי' שלטה בעבר, וכן 'אָ קִיצֶר', שלה צאצא עכשווי: בקיצקץ. בין החרדים מקובל מאוד הקשר חְמֵיין, קיצור של 'איך מיין', אני סבור. ומהיכן הגיע 'או-טו-טו'? ביידיש אָט (מבטאים אוט) פירושה הִנֵה, ובהכפלה: אָט-אָט (הנה הנה).

היידיש היא שפת האנחות, שלהן שם מטרייה: קרֶכְץ, שפירושה אנחה. הרבה אנחות ביידיש, ואין להן מתחרים: אוֹי ווֵי. אוֹי ווַיזְמִיר. אוי אַ-ברוך. איזה צורעס (צרות). מאיר אריאל שר: "שיקשט את מצפוני / עת אני בקאקט". בקאקט, מחורבן, מזכיר, מה לעשות, את קקי וקאקֶר. כל יהודי נושא אתו 'פֶּקָלֶה', חבילה מטפורית של צרות. הקרכץ המוביל הוא קריאת השבר 'געוואלד', שפירושה ביידיש: אלימות. הפוליטיקה הישראלית אימצה אותה במה שקרוי 'קמפיין גוואלד', שהתגלה כיעיל ביותר. ויש גם אנחת הנאה מנצחת: אָ מְחָייֶה.

היידיש היא כאמור שפה רוויה אירוני, על גבול הסרקזם. על דבר מה שמתגאים בו מגיבים בביטוי חצי עברי 'אָ גְרוֹיְסֶה מְצִיאֶה'. על אירוע מופרך מצקצקים 'אָ מָאיְסֶה', ואם כבר אז 'בּוֹבֶּה מָאיְסֶס', מעשיות סבא, ביטוי שיש לו היסטוריה עתיקה. רופאים קובעים דיאגנוזה של מתחזה שהגיע לחדר מיון באותיות הלטיניות ג'י אם ג'י, ראשי תיבות: גוּרְנִישְׁט מִיט גוּרְנִישְׁט, כלום עם כלום. על הצעה מעליבה מגיסים בביטוי שכולו עברית אשכנזית: 'מוֹיְחֶל טוֹיְבֶס', מוחל טובֿות. ספינת הדגל של הזלזול היידישאי היא הקידומת 'שְׁמ', הנדבקת לכל מילה או שם. "נדבר על טקטיקות ועל שמקטיקות" אמר המאמן רן בן שמעון. "הדתה שמדתה", אמר נפתלי בנט.

לב הקהילה היהודית הוא המשפחה, ובאשכנזית: מִשְׁפּוּחֶה. הילד החמוד הוא אינגָלֶה, טאטע הוא האבא וגם כינוי לאב הגדול, אלוהים. טאטעלע ומאמעלע, אבאל'ה ואמאל'ה, הם כינויי חיבה לילדים. הסיומת 'לע' משמשת תוספת חיבוב עברית מובילה: חביבלֶה, שהוא שילוב ערבית ויידיש, דנהלֶה אכול את הבננהלֶה. אָ מְזִינִיק הוא בן זקונים, שְׁוִויגֶר הוא החותן או החותנת.

יידיש היא ללא עוררין מלכת התכונות של הסלנג הישראלי, שחלקן מככבות עד היום. העקשן הוא אוֹקס (שור), הטיפש בּוֹק (תיש). המתבכיין הוא כאמור קוּטֶר (חתול זכר). אדם גס רוח הוא שטיק בְּהֵיימֶה (חתיכת בהמה), והאלים – וִילְדֶה חָיֶה (חיה פראית). הקשקשן הוא נודניק, הרברבן שוויצר. המתחכם הוא אוּבֶּר חוּכֶם, אדם הנוטה להתחכם ללא צורך. לרשעים מקציבה היידיש מבחר נאה: דרֶק (חרא במחילה), קאקֶר שנזכר לעיל, חוֹלֵירָה (המחלה שקטלה מיליונים), קנָאקר, שמֶגֶגֶה.

כל התכונות שליליות? כמעט כולן, אבל עם קריצה יהודית: הבן אדם הוא א שטיק נביילה, אבל פון אונזערער, משלנו. החפיפניק (מערבית) הישראלי נתמך על ידי החאפֶּר, הפרטצ'ניק והמאכרים למיניהם. אנשים מזולזלים ופחותי ערך ייקראו ביידיש ישראלית יוֹצמָך, לֵיימך (בעקבות התנ"ך אבל בתיווך היידיש), נֶבֶּך, קָליקר ושלימזל, שעל חולצתו שופך השלומיאל תה רותח. מי שקל לעבוד עליו הוא פְרָיֶיר, מילה שזכתה למעמד-על בשיח הישראלי. מעל כולם השילוש הקדוש: הצילייגר, הציפלויגֶנֶר והציקרוכֶנֶר. צילייגר היא סגי נהור, המשמעות המקורית: אדם חזק ומוכשר. לשם האיזון נתנה לנו היידיש את החֶבְרֶמָן ואת ה'מֶנְטְשׁ', אדם הגון ובוגר, מילולית: גבר, אדם.

יש גם עזרת נשים, והיא לא מחמיאה. עקרת בית קפדנית מדי היא בָּלֶבּוּסְטֶה, צעירונת קלת דעת היא צַצְקֶה או סתם 'מיידלה', מילה שהפכה למורשתו של הנשיא המנוח עזר וייצמן. ליברמן כינה את ראשות המפלגות בעבר 'ווַייבֶּרְס'. האשה המרושעת היא מָכָשֵׁיפֶה (מעברית) וקלפטֶע (מארמית: כלבתא). הפטפטנית היא קַצ'קֶה (אווזה), והאשה המופקרת קוּרבֶה – זונה. ומעל כולן, היַכנֶע והיֶנטֶע. אותו דבר? לא בהכרח. כל אשה יכולה להיות ינטע, אבל חולמת להיות יכנע: סופר ינטע.

עולם המזון הישראלי שזור במטבחי כל העולם, וגם המטבח היהודי לא טמן את לשונו בצלחת. יהודי טוב או סתם אורח לרגע במסעדה יהודית מתענג על בֶּבָּלָך (שעועית), גֶרְגָלָך (גרונות עוף), פופיקים (קורקבנים), קישקע (מעיים), גפילטע פיש, מרק קניידלאך או קרפלאך וטשולנט ליום חול. טובלים בחֵריין (חזרת, לא לערבב עם החריימה, הדג המרוקני), לוקחים שלוּק שנאפס, ומשמיעים גרֶפְּס לתיאבון.

בית ישראלי אינו בית של ממש אם אין לו בּוֹיְדֶם, עליית גג, מלאה פיצ'יפקעס, שמונצעס, שמאטעס, מגהץ קקמייקה (עתיק יומין), מכרייקה חסרת שימוש, פַּנְטוֹפְלָך שיצאו משימוש. מעצורי החלון דמויי האדם בבתים תל אביביים של פעם קרויים מֶנְטְשָׁלֶך, אנשים קטנים. פעם לבשו כאן מכנסי דְרַיי פֶרְטֶל, מכנסי שלושת רבעי, ובחורף גָאטְקֶס, מכנסי ארוכים צמודים לגוף, וביידיש: תחתונים. המכנסיים הוחזקו באמצעות השלייקעס, הכותפות, שהפכו מותג גיל שלישי בתרבות התל אביבית.

עולם יידישאי ישראלי שלם מקופל בהווי הלשוני החרדי, שבו שימושי יידיש רבים שזר לא יבינם. אלה יטופלו בעתיד ברשימה נפרדת. וברשימה הבאה: על הים הגדול של ביטויים ומטבעות לשון שתורגמו מן השפה המתוקה-מרירה הזו, הדחויה והחצופה, היידיש.

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: