Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘גולה’

הציונות והשפה העברית קשורות ביניהן בקשר הדוק. הציונות הציעה פתרון לעם היהודי המפוזר והמעונה: לשוב לארץ התנ"ך. החזון המשלים שאותו ניסח בן-יהודה היה לשוב לשפת התנ"ך ולהפוך אותה לשפה מודרנית. מנהיגי התנועה, שהידע שלהם בעברית היה מוגבל בדרך כלל, לא התלהבו, אבל ככל שנקפו השנים והעליות היה ברור שזהו הפתרון היחיד, שאינו רק נכון, אלא גם היחיד שיש לו סיכוי להתממש.

לצד עצם חידוש השפה, נדרשה התנועה הציונית ליצור עולם מונחים שיגדיר אותה ואת רעיונותיה. גם כאן ברירת המחדל הייתה עברית, ובעיקר שפת התנ"ך. השמות והמונחים הגדירו את התנועה, הובילו אותה, וקשרו אותה קשר אמיץ עוד יותר למקור – התנ"ך.

התנ"ך הוא ההשראה לשמה של התנועה, 'ציונות' או 'התנועה הציונית'. במקור מדובר בשמו של אתר, מצודה שכבש דוד, הנמצאת מדרום להר המוריה שבירושלים. השם הורחב וניתן לירושלים כולה, מכאן לכל ארץ ישראל. מקור השם אינו מוסכם, ויש לגביו לפחות ארבע השערות שונות.

מדוע נבחר דווקא השם 'ציון' לשמה של התנועה? הסיבה לכך היא הופעות 'ציון' בנבואות הגלות. באלה ציון היא ארץ ישראל הסימבולית, הרעיון המגולם בארץ המובטחת, משאת הנפש ומושא הגעגועים בימי הגלות הארוכים. ישעיהו אומר: "לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה, וּלְמַעַן יְרוּשָׁלַם לֹא אֶשְׁקוֹט".  בתהילים מתפללים: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל, שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן". מציון שבים לארץ המובטחת: "בְּשׁוּב ה' אֶת־שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים". הגלויות לאורך הדורות שימרו את החלום. יהודה הלוי כתב: "צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ". שלום שבזי: "יוֹם אֶזְכְּרָה צִיּוֹן וַיֶּהֱמֶה לִבִּי".

תנועות יהודיות שונות שקמו במאה ה-19 בארצות אירופה ובארצות הברית בחרו ב'ציון' כחלק משמן: 'אחוות ציון', 'אוהבי ציון', 'בני ציון', 'שיבת ציון', 'אהבת ציון' ועוד. עשרות הקבוצות התאגדו למעין תנועת-על שנקראה 'חיבת ציון' או 'חובבי ציון', שהתכנסה לראשונה בראשית 1882 ברומניה. התנועה התפזרה, אך זרעה את זרעי התנועה הלאומית החדשה. בעקבות שמה הציע האינטלקטואל היהודי־וינאי נתן בירנבוים ב-1890 את המונח הגרמני Zionismus. עם ההתארגנות החדשה של התנועה הלאומית בהנהגת הרצל וכינוס הקונגרסים הראשונים תורגם השם ל'ציונות'.

קבוצה קטנה שהתארגנה בארץ ישראל ערערה על הבחירה ב'ציון', והיא התנועה הכנענית. החשיבות ההיסטורית שלה זעומה, אבל האתגר הרעיוני שהציבה חשוב. הקבוצה הטיפה לניתוק הקשר עם הגולה, וחיבור של תושבי ארץ ישראל לתושביה הקדומים, בני העמים השונים שחיו בה לצד היהודים, הלא היא ארץ כנען. את הכינוי 'כנענים' נתן לה אברהם שלונסקי. הוא ראה בו כינוי גנאי, אבל הקבוצה אימצה אותו.

מילה מרכזית במילון הציוני החדש היא 'מולדת' או 'ארץ מולדת'. שיר מתקופת החלוצים מאת אברהם לוינסון, נפתח במילים: "נבנה ארצנו, ארץ מולדת, כי לנו לנו ארץ זאת". המקור בקריאה לאברהם: "לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ", ובהמשך בדבר אלוהים ליעקב: "קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת, וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ". בתנ"ך המילה משמשת בכמה הוראות: מקום שאדם נולד בו, מקום הגידול הטבעי והמקורי של צמח או בעל חיים, בני המשפחה, ויליד או נולד. המשמעות הראשונה, הנפוצה ביותר, היא קיצור של הביטוי המקראי 'ארץ מולדת'.

חוקר המקרא יהודה אליצור טוען שבתנ"ך ארץ-ישראל איננה 'מולדת' העם היהודי. 'מולדת' פירושה צאצאים, חמולה, משפחה, בית-אב. הוגים דתיים נוספים קבעו כי המושג מולדת בתנ”ך אינו יכול להתפרש כארץ ישראל, שכן על פי דבר הקב"ה לאברהם משתמע ש"ארצך אינה מולדתך". ואולם, בימי תחיית הלשון זכתה 'מולדת' למשמעות נוספת: לא רק בית גידולו של אדם, אלא גם טריטוריה לאומית נכספת או ממומשת, ארץ ישראל. שאול טשרניחובסקי ביטא את הכפילות של 'מולדת' בשני שירים שכתב בתקופות שונות. הראשון מכיל את השורה המוכרת "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", כאן המולדת שעליה מדבר טשרניחובסקי היא נוף ילדותו באירופה. בשיר המאוחר "הוי ארצי מולדתי" כותב טשרניחובסקי על ארץ ישראל, ומגלה שה'מולדת', הארץ אליה נכסף, היא מקום קשה וצחיח.

העליות תכפו, עוד ועוד יהודים עלו לארץ ישראל, ובהדרגה עבר השיח מ'מולדת' רעיונית או היסטורית לטריטוריה קונקרטית. אברהם שטרן (יאיר), מפקד הלח"י, מעניק לכך ביטוי ארוטי בשיר משנת 1934: "הרי את מקודשת לי, מולדת, כדת משה וישראל". טקסטים לא מעטים בתקופה זו מעגנים את המולדת בתיאורי טבע ונוף. א"ש שטיין כותב ברשימתו "קסמי מולדת": "הירח שופע אור-כסף לחיקו הבהיר של ליל כנען. ריחות קמה בשלה ושדות-חציר משובצי-פרחים עולים בנחיריה. סוער הלב בקרבה עם המגע באדמת המולדת".

חזון שיבת היהודים לארצם מופיע כאמור בתנ"ך בפסוקים רבים, כגון בירמיהו: "וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה', וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם". הוא עומד כנגד המילים 'גולה' ו'גלות' והפעלים 'גלה', 'הִגלה' ו'הוגלה'. בסיפורי התנ"ך מתועדים אירועי גלות רבים שזכו לכינויים על פי התקופה שבה התרחשו: גלות יהויכין; היעד: גלות כוש; או המקום ממנו יצאו הגולים: גלות יהודה, גלות ירושלים. לימים הצטרפו לחטיבה גלות בבל, ובימי הביניים גלות ספרד, גלות פורטוגל ועוד. בימי הביניים התפתח התואר 'רבן של כל בני הגולה', ובראשי תיבות: רשכבה"ג.

שורש נוסף המשרת את תיאור היציאה לגלות הוא פו"ץ. כך ביחזקאל: "וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן־הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָֽה", ובדברים: "וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם בָּעַמִּים". המילה 'תפוצות' נגזרה משימוש ייחודי בשורש בירמיהו, ומכאן גם הצירוף 'תפוצות הגולה'. בשיח הישראלי היא נשמעת לפעמים כאמצעי אירוני: "מאיזה תפוצה אתה?"

המונח 'קיבוץ גלויות' מקורו במסכת פסחים: "גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמיים וארץ". הוא מתייחס לפסוקים רבים שבהם מופיע הפועל קיבץ בהוראת השיבה לציון, כמו בישעיהו: "נְאֻם אֲדֹנָי ה' מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל, עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו לְנִקְבָּצָֽיו". במקרה זה, כרבים אחרים, יצרו חכמי התלמוד מונח כללי, 'קיבוץ גלויות', כשהם נשענים על פועל מקראי.

ברשימה הבאה: איך עיצב התנ"ך את מילון העולים והמתיישבים בישראל החדשה

Read Full Post »

פורים חזר ושוב קוראים במגילת אסתר, המכונה גם 'המגילה'. המילה מְגִלָּה נגזרת מהשורש גל"ל, כיוון שהיא מתארת טקסט הכתוב על רצועת קלף מקופלת בצורת גליל. משורש זה נגזרו עוד מילים רבות בלשון המקרא ולאחר מכן, וכעת נגולל את סיפורן.

המשמעות המקראית הראשונית של הפועל גָּלַל היא גִּלגֵּל, דחף או הניע משהו שיש לו צורת גליל או כדור, לרוב אבן עגולה כבדה ששימשה ככיסוי לבאר, לדוגמה: "וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן" (בראשית כט ג). בכתבי חז"ל החלו להשתמש בפועל זה בהקשר של הקריאה בספר התורה, שגם הוא עשוי כמגילה סביב שני עמודי עץ. פועל זה מציין את קיפול ספר התורה בצורת מגילה לאחר סיום הקריאה בו: "וגולל את התורה, ומניחה בחיקו" (משנה, יומא ז,א). גְּלִילָה היא הפעולה שעושה מי שגולל מגילה על מנת לעבור בה ממקום למקום (במקביל לדפדוף בספר). בהלכה מילה זו מציינת את פעולת סגירתו של ספר התורה, קשירתו ועטיפתו אחרי הקריאה בו בבית הכנסת. לפועל 'גָּלַל' יש גם משמעות כללית יותר: קיפל משהו (בדרך כלל ארוך) סביב עצמו או על גבי גוף כלשהו כמה פעמים עד שקיבל צורה של כדור או של גליל, למשל: "בעל החנות גלל את השטיחים". הפועל הזה מופיע בתיאור ציורי באחת מהברכות לאל בתפילת ערבית: "גּוֹלֵל אוֹר מִפְּנֵי חֹשֶׁךְ וְחֹשֶׁךְ מִפְּנֵי אוֹר".

בעידן הדיגיטלי זכה הפועל 'גָּלַל' למשמעות נוספת בתחום המחשבים: הניע (מעלה או מטה, ימינה או שמאלה) דף של מסמך, רשימה, תפריט וכדומה המופיע על הצג. הפועל המקביל באנגלית הוא to scroll, והוא קשור לשם העצם scroll, שפירושו 'מגילה'. באחד מצידיו של הדפדפן שבו אתם קוראים עכשיו את הדברים האלה, יש פס גלילה (scroll bar). כך עברה הטכנולוגיה מגלילת מגילת קלף כדי לעבור ממקום למקום בטקסט, אל גלילת דפי אינטרנט (וטקסטים אחרים בתצוגה דיגיטלית).

לפועל גּוֹלֵל יש משמעות קרובה לזו של הפועל גָּלַל: פתח ופרש מגילה או דבר מה הכתוב בצורת יריעה גלולה. מכאן נגזרה משמעות מופשטת: הציג בצורה מפורטת, סיפר את כל הפרטים (כפי שקוראים טקסט של מגילה ארוכה), למשל: "בסדרת מאמרים גולל מעל דפי העיתון את פרטיה של הפרשה".

הפועל הסביל של גָּלַל הוא נָגֹל (מגזרת הכפולים בבניין נפעל). אחת ממשמעויותיו היא: קופל או נכרך שוב ושוב סביב עצמו או סביב דבר אחר עד שקיבל צורה של כדור או של גליל, למשל: "לאחר הקריאה בספר התורה בבית הכנסת הספר נגול, נקשר ונעטף." במקרא פועל זה מופיע בתיאור מטפורי בנבואת זעם של ישעיהו (לד, ד) על הגויים : "וְנָמַקּוּ כָּל-צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם". רש"י פירש זאת כך: "יהיה דומה העולם חשך עליהם כאילו נגלל השמש והאור כגלילת ספר". לפועל 'נָגֹל' יש משמעות נוספת: גולגל סביב עצמו והוסר ממקומו, לדוגמה: "הסלע נגול מעל פי הבאר." משמעות זו מוכרת לדוברי העברית בת-זמננו בעיקר מהביטוי אֶבֶן נָגֹלָּה מֵעַל לִבּוֹ (כלומר: חש הקלה גדולה). בביטוי זה הלב מתואר כבאר שאי-אפשר לשתות ממנה בגלל מחסום כלשהו, עד להקלה המגיעה עם הסרת המחסום.

מהשורש גל"ל נגזר בלשון המקרא גם שם העצם גַּל. ככל הנראה, משמעותו הראשונית היא 'ערימה', בעיקר ערימת אבנים בצירוף "גַּל אֲבָנִים" (בין היתר, יהושע ז כו), כיוון שהיה צורך לגלול את האבנים ליצירת הערימה. משמעותו המקראית השנייה מוכרת יותר לדוברי העברית כיום: "כְּגַלֵּי הַיָּם" (ישעיהו מח יח). גם גל בים הוא מעֵין ערימה של מים המתרוממים ויורדים. המילה המקראית גַּלְגַּל נגזרה מהכפלת שתי אותיות השורש הראשונות של גל"ל. במקרא נגזרו ממילה זו הפעלים גִּלְגֵּל ("וְגִלְגַּלְתִּיךָ מִן-הַסְּלָעִים", ירמיהו נא כה) והִתְגַּלְגֵּל  ("הִתְגַּלְגָּלוּ", איוב ל יד).

הפועל הִתְגּוֹלֵל פירושו התגלגל בתוך משהו (בבוץ, ברפש וכד'), התבוסס או התפלש בו ("מִתְגֹּלֵל בַּדָּם", שמואל ב, כ יב). לצירוף 'התגולל עליו' יש משמעות מיוחדת: תקף אותו בטענות ובגידופים, התנפל עליו בהאשמות, בתלונות, בהכפשות וכד’; כמו בפסוק: "וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים [אחי יוסף] כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף וַיֹּאמְרוּ עַל-דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ" (בראשית מג יח). רש"י פירש פסוק זה כך: "להיות מתגלגלת עלינו עלילת הכסף ולהיותה נופלת עלינו". מכאן נוצר בעברית החדשה הביטוי גּוֹלֵל אֶת הָאַשְׁמָההטיל או טָפַל את האשמה על מישהו אחר.

לצד המילה 'גַּלְגַּל', בלשון המקרא נגזרו מהשורש גל"ל שמות של חפצים עגולים נוספים: המילה 'מגילה' עצמה (בין היתר, ירמיהו לו כט), המילה גָּלִיל, המופיעה בין היתר במגילת אסתר (א, ו) במובן ‘עמוד עגול’: "גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ"; והמילה גֻּלָּה (גוף כדורי קטן), המופיעה בתיאור מקדש שלמה: "וְגֻלֹּת הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הָעַמֻּדִים" (מלכים א ז מא), כלומר: הקישוטים הכדוריים בראשי העמודים. פסוק זה הוא מקורו של הביטוי גֻּלַּת הַכּוֹתֶרֶת (השיא, החלק המרשים ביותר).

פחות ברור אם המילה בִּגְלַל נגזרה גם מהשורש גל"ל באותה משמעות, והאם המילה גֻּלְגֹּלֶת קשורה ל'גלגל'.

בתקווה שהצלחתם לגלול עד הסוף את המגילה שכתבתי, אאחל לכם חג פורים שמח!

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: