Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘בין המצרים’

אנו מצויים בעיצומה של תקופת בין הַמְּצָרִים, כלומר: שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז (יום הבקעת חומת ירושלים) לתשעה באב, שנוהגים בהם מנהגי אבלות מסוימים. הביטוי "בין הַמְּצָרִים" נלקח ממגילת איכה (מגילת הקינות על החורבן שבה קוראים בערב ט' באב): "כָּל-רֹדְפֶיהָ [של יהודה] הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים" (א, ג). צורת היחיד מֵצַר מוכרת מהפסוק בתהלים (קיח, ה): "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָהּ, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ". נהוג לפרש את המילה 'מֵצַר' בפסוק זה כ'מצוקה', אך ההנגדה למילה 'מרחב' מצביעה על משמעות נוספת: מקום צר.

המילה מֵצַר נגזרה מהשורש צר"ר, שממנה נגזר גם התואר צַר (המופיע כמה פעמים במקרא) – ההפך מ'רחב'. המילה צַר משמשת במקרא גם כשם עצם במובן 'מצוקה, סבל', לדוגמה: "צַר וּמָצוֹק מְצָאוּנִי" (תהלים קיט קמג). שם עצם זה מופיע בביטוי בַּצַּר לוֹ – במצוקתו, למשל: "כִּי-הָיִיתָ מָעוֹז לַדָּל מָעוֹז לָאֶבְיוֹן בַּצַּר-לוֹ" (ישעיהו כה ד). פסוק אחר בתהלים (ד, ב) ממחיש את הקשר בין המשמעות הפיזית של התואר 'צר' לבין המשמעות המטפורית של 'צר' כשם עצם: "בְּקָרְאִי עֲנֵנִי אֱלֹהֵי צִדְקִי בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לִּי". במקרא הביטוי צַר לִי פירושו 'אני מצוי במצוקה רבה', והוא מופיע בין היתר גם במגילת איכה (א,כ): "רְאֵה ה' כִּי-צַר-לִי". הרחבה של הביטוי מופיעה בקינת דוד: "צַר-לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן" (שמואל ב, א כו), כלומר: אני חש צער רב על מה שאירע לך. בעברית החדשה הביטוי 'צר לי' משמש להבעת התנצלות. המילה צָרָה (אסון), המופיעה פעמים רבות במקרא, נגזרה אף היא מאותו שורש.

רש"י פירש כך את הביטוי "בין הַמְּצָרִים" במגילת איכה: "שיש גובה מכאן ומכאן ואין מקום לנוס", כלומר: במקום צר וגבוה. הוא הוסיף פירוש למילה 'מְצָרִים': "גבולים [=גבולות] של שדה או כרם. ומדרש אגדה: בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב." ככל הנראה, פירוש זה מבוסס על משמעות מאוחרת יותר של המילה 'מְצָרִים' בלשון חז"ל – צורת הריבוי של המילה מֶצֶר, שפירושה 'גבול', והיא נגזרה משורש אחר – מצ"ר. מילה זו מופיעה בלשון ימינו בעיקר בצירוף בלי [ללא] מְצָרים, המבוסס אף הוא על לשון התלמוד: "כל המענג את השבת – נותנין לו נחלה בלי מצרים" (שבת קיח ע"א).

בעברית החדשה קיבלה המילה 'מֵצַר' משמעויות נוספות בתחום הגיאוגרפיה: מצר ים (רצועה צרה של ים המפרידה בין שני אזורי יבשה והמחברת שני חלקי ים, כמו מצרי טיראן) ומצר יבשה (רצועה צרה של יבשה המפרידה בין שני חלקי ים והמחברת אזורי יבשה, כמו מצר פנמה). באנגלית 'מצר ים' הוא strait, ומילה זו משמשת גם במובן 'מצוקה', בין היתר בביטוי dire straits, שהפך גם לשמה של להקת רוק ידועה.

המילים 'מֵצַר', 'צַר' (ש"ע) ו'צרה' משקפות מעתק מטפורי ממשמעות פיזית של מקום צר, שאי-אפשר לזוז בו בנוחות, למשמעות רגשית של מצוקה וסבל.

ומה הקשר למשמעויות נוספות של השורש צר"ר? לשאלה זו אין תשובה חד-משמעית. במילונים שונים מוצגות שתי משמעויות נפרדות של השורש צר"ר, וכל אחת מהן באה לידי ביטוי במשמעות נפרדת לפועל צָרַר:

האחת – קיבץ, קשר או כרך כמה דברים לחבילה, או עטף אותם בבד, למשל בסיפור יציאת מצרים: "וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת-בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל-שִׁכְמָם" (שמות יב לד). ממשמעות זו נגזר שם העצם צְרוֹר; והשנייה – התייחס באיבה ובעוינות למישהו, היה אויבו; רדף אותו, יצא למלחמה נגדו, לדוגמה: "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם" (במדבר כה טז-יז). מהמשמעות האחרונה נגזר שם העצם צַר במובן 'אויב', המופיע אף הוא במגילת איכה (ד, יב): "לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ […] כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָיִם". כידוע, במקרא יש משמעות נוספת למילה 'צרה' בנטייה 'צָרָתָהּ': "וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ" (בסיפור על חנה ופנינה, שתי נשותיו של אלקנה; שמואל א א ו) – אישה ביחס לאשתו האחרת של אותו הבעל במשפחה פוליגאמית. יש הרואים את המשמעות הזאת כצורת הנקבה של 'צַר' במובן 'אויב'.

ההפרדה האטימולוגית בין שתי המשמעויות של השורש צר"ר מבוססת על השוואה לשורשים קרובים בערבית ובארמית, שבהן מקבילות אותיות שונות לאות צ' בעברית. למשל, בארמית השורש צר"ר מקביל למשמעות הראשונה לעיל, ואילו במשמעות השנייה מופיעה ע' במקום צ', בין היתר במילה עָר שפירושה 'אויב' (המופיעה מעט גם בעברית המקראית, למשל שמואל א כח טז) והיא מקבילה ל'צַר'.

עולה השאלה האם השימושים של השורש צר"ר במובן 'שאינו רחב' (ובהשאלה – במובן של מצוקה) קשורים מבחינה אטימולוגית למשמעות הראשונה או למשמעות השנייה מבין השתיים האלה, או שמא הם שייכים למשמעות בפני עצמם. כאן נחלקים החוקרים והמילונאים ההיסטוריים בתשובתם. יש המקשרים את המשמעות של המילים 'מֵצַר' ו'צרה' למשמעות הראשונה של קשירה בצרור, שהרי קשירה פיזית יוצרת הגבלה והֲצָרָה (צמצום רוחב). ואילו אחרים מקשרים את 'מֵצַר' ו'צרה' למשמעות השנייה של איבה ועוינות, כיוון שהאויב גורם צרות, פורענות ומצוקה לצד השני. הפועל הֵצֵר (מהשורש צר"ר בבניין הפעיל) מופיע במקרא בהקשר של אויבים וצרות, לדוגמה: "וַתִּתְּנֵם בְּיַד צָרֵיהֶם וַיָּצֵרוּ לָהֶם וּבְעֵת צָרָתָם יִצְעֲקוּ אֵלֶיךָ" (נחמיה ט, כז). ואילו בן-יהודה הקצה במילונו שורש נפרד ל-צר"ר במובן של 'מֵצַר' ו'צרה', כנראה משום שאין למשמעות זו מקבילות בערבית. עם זאת, עורך הכרכים האחרונים של מילון בן-יהודה, נ"ה טורטשינר, הביע דעה אחרת. לדבריו, יש קשר בין צר"ר במובן 'קָשַר' לבין התואר 'צַר' (שאינו רחב): "כי הדבר הצרור והקשור נעשה ממילא אף צר ודחוק". הוא אף העיר על מקור שמות העצם צַר ו'צרה' במובן "אסון ורעה": "אפשר שנצטרפו מילים משורשים שונים", גם מהשורש צר"ר במובן 'צר ואויב' וגם מהשורש צר"ר במובן 'צר ודחוק', וסיכם כך את דבריו: "ונראה שגם בלשון המקרא עצמו כבר לא הבחינו במקור השונה של מילים אלו" (מילון בן-יהודה, כרך י"א, הערה בעמ' 5657, הכתיב אינו במקור). ובמילים אחרות – זו צרה צרורה לקבוע בדיוק את מוצאן האטימולוגי של המילים האלה.

Read Full Post »

תקופה זו בלוח השנה העברי מכונה 'שלושת השבועות' או 'בין המצרים', ונהוגים בה מנהגי אבלות לקראת תשעה באב. אחד ההסברים הידועים לחורבן בית המקדש השני מצוי בדברי חז"ל: "מקדש שני… מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם" (יומא ט ע"ב), כלומר שנאה בלא כל סיבה מוצדקת. מנגד, בימינו מנסים לעודד אהבת חינם. המילה חִנָּם  נגזרת מהמילה חֵן (מהשורש חנ"ן) בסיומת – ָם, כפי שהמילה יוֹמָם  (במשך היום) נגזרת מהמילה 'יום' בסיומת זו. מה הקשר בין 'חן' ו'חינם' ובין מילים אחרות מהשורש חנ"ן?

בימינו המילה 'חן' קשורה בעיקר ליופי חיצוני ולנוי. משמעות זו ראשיתה במקרא, כפי שמעיד הפסוק הידוע ממזמור אשת חיל: "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי" (משלי לא ל). ואולם בלשון המקורות יש למילה זו גון משמעות נוסף: 'חסד ורחמים'. במקרא נכתב:" וַיְהִי ה' אֶת-יוֹסֵף וַיֵּט [=ויִטֶּה] אֵלָיו חָסֶד; וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר" (בראשית לט כא). בתפילת שמונה עשרה (תפילת העמידה) מבקשים מהאל: "שים שלום, טובה וברכה, חן וחסד ורחמים". מילה זו מופיעה גם בתיאור בניית בית המקדש השני בידי זרובבל: "מִי-אַתָּה הַר-הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת-הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ" (זכריה ד ז). תשואות החן הן קריאות העידוד לבניית הבית. בלשון ימי הביניים החלו להשתמש בצירוף "תשואות חן חן ל…" להבעת תודה, ולימים הוא נתקצר לביטוי חֵן חֵן.

הפועל חָנַן מתאר במקרא, בין היתר, את האל המעניק מחסדו לבני האדם . למשל, כאשר יעקב נפגש שוב עם עשיו, הוא משתמש בפועל זה כדי לתאר את המשפחה והרכוש הרב שהאל העניק לו: "הַיְלָדִים אֲשֶׁר-חָנַן אֱלֹהִים אֶת-עַבְדֶּךָ […] כִּי-חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ-לִי-כֹל" (בראשית לג ה; יא). במקרים אחרים פועל זה מתאר כיצד האל מעניק לבני האדם את רחמיו: "וַיָּחָן ה' אֹתָם [=את בני ישראל] וַיְרַחֲמֵם" (מלכים ב יג, כג). השורש חנ"ן משמש גם בתיאור האל כ"אֵל רַחוּם וְחַנּוּן" (שמות לד ו). אחת הברכות בתפילת שמונה עשרה מתמקדת בכך שהאל מעניק חוכמה לבני האנוש: "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה". בספר משלי הפועל 'חנן' מתאר גם אדם נדיב התורם לעניים: "חֹנֵן אֶבְיוֹן" (יד, לא) ו"חוֹנֵן דָּל" (יט, יז). במקומות אחרים פועל זה  מובא בשלילה ומתאר אדם שאינו מרחם על זולתו:"גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן" (דברים כח נ).

מהשורש חנ"ן נגזרו גם שמות העצם תַּחֲנוּן  ותְּחִנָּה – 'בקשת רחמים'. הנביא ירמיהו (טז, יג) מדבר מפי האל באחת מנבואות הזעם שלו: "אֲשֶׁר לֹא-אֶתֵּן לָכֶם חֲנִינָה". בפסוק זה פירוש המילה הוא 'רחמים', ובימינו הצטמצמה משמעות המילה לתחום המשפטי בלבד, במובן ביטול העונש שנגזר על אסיר. גם הפועל 'חנן' משמש בהקשר זה; בחוקי המדינה נכתב כי "לנשיא המדינה נתונה הסמכות לחון עבריינים". משמעות מודרנית נוספת של הפועל 'חנן' מתארת סוג אחר של נתינה אלוהית – הענקת כישרון מיוחד לאנשים מסוימים (בניגוד לברכה 'חונן הדעת' לעיל, המתארת את הענקת החוכמה לכלל בני האדם): "האל חנן אותו בכשרון מוזיקלי נדיר". המילה מחונן מתארת את האדם שחוֹנַן או נֵחַן  (קיבל מהאל או מהטבע) בכישרון יוצא דופן (באנגלית: gifted, מי שנתנו לו מתנה), כפי שמביע ביטוי קרוב – 'בחסד עליון'.

המילה 'חינם' מופיעה במקרא באותה משמעות כמו בימינו: "חִנָּם אֵין כָּסֶף" (שמות כא יא), כלומר בלי תמורה כספית. המילה 'חינם' מתקשרת כבר במקרא לשנאה:"אַל-יִשְׂמְחוּ-לִי אֹיְבַי שֶׁקֶר;  שֹׂנְאַי חִנָּם  יִקְרְצוּ-עָיִן" (תהלים לה יט). גם במזמור נוסף מתייחס דוד המלך לאויביו:" וְדִבְרֵי שִׂנְאָה סְבָבוּנִי  וַיִּלָּחֲמוּנִי חִנָּם […]   וַיָּשִׂימוּ עָלַי רָעָה תַּחַת טוֹבָה  וְשִׂנְאָה תַּחַת אַהֲבָתִי" (קט, ג-ה). בפסוקים אלה המילה 'חינם' פירושה 'בלי סיבה מוצדקת', והיא מתייחסת למצב שבו האדם אינו מקבל גמול ותמורה למעשיו הטובים, מצב המשול למי שעבד ולא קיבל את שכרו. מהמשמעות של 'בלי סיבה' נגזרה משמעות נוספת למילה 'חינם' – 'לשווא, בלי תועלת', למשל: "מִי גַם-בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם וְלֹא-תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם אֵין-לִי חֵפֶץ בָּכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת" (מלאכי א י). כיום מקובל להשתמש בצורה לחינם במובן זה, ובשלילה – בביטוי "לא לחינם" (לא לשווא), כמו באמרה הידועה: "לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו" (בבא קמא צב ע"ב).

כיצד ניתן להסביר את כל המשמעויות המסועפות של המילים משורש חנ"ן? יש המפרשים את המילה 'חינם' כ"תמורת חן". לחלופין, המילים מהשורש חנ"ן מתארות הענקה ונתינה בלי בקשת תמורה, כפי שהמילה 'חינם' מתארת עבודה ללא תמורה. מורתי פרופ' תמר סוברן מציעה הסבר כולל: כל המילים משורש זה מצביעות על מצב החורג מהנורמה, הנעשה לִפנים משורת הדין – לעיתים לחיוב ולעיתים לשלילה. למשל, אנשים מתחננים לסליחה אף על פי שהפרו את החוק, וכיום הנשיא חונן אסירים ומקל בעונש שניתן בבית המשפט. במקרים אחרים יש חריגה לשלילה מהנורמה הצפויה, לדוגמה: כאשר אדם עובד בחינם ואינו מקבל את השכר המגיע לו; גם שנאת חינם יוצרת סבל רב; ואם אדם עושה משהו לחינם, ללא התועלת הצפויה, נכונה לו אכזבה.

גם בשפות אירופאיות יש קשר אטימולוגי בין חסד, הודיה וקבלה ללא תמורה. המילה הצרפתית merci (תודה) קשורה במקורה למילה האנגלית mercy (רחמים, חסד). באנגלית נגזרו מאותו מקור המילים grace (חן, חסד) gratis (חינם), וכן – המילה gratuitous, שיש לה שני פירושים: 'שניתן חינם' ו'חסר הצדקה'. מילים אלה מבוססות על המקור הלטיני שממנו נגזרה גם המילה gracias (תודה) בספרדית.

ככל הנראה, בשנות החמישים תועד לראשונה השימוש בתואר חִנָּמִי, במאמר בעיתון שהתייחס לשירות רפואי. באותה עת שללו מתקני לשון את הגזירה של מילה חדשה ישירות מהמילה 'חינם' בטענה שהאות –ם היא מוספית ואי-אפשר להוסיף עליה את הסיומת -י. במאמרו 'תהליכי לשון' (לשוננו לעם ג, תשי"ב) יצא הבלשן חיים רוזן נגד טענות אלה. לדבריו, הסיומת –ם אינה משמשת עוד לגזירת מילים חדשות, כפי ששימשה בלשון המקרא. דובר העברית בת-זמננו תופס מילה זו כמקשה אחת, ולכן אין פסול בגזירת הצורה 'חינמי' (ההגייה התקנית של מילה זו היא במלרע: חינמי ולא חינמי). לימים עלתה קרנה של מילה זו בעידן האינטרנט וההורדות החינמיות, ונוצרה גם המילה חִנָּמוֹן לציון עיתון חינמי.

רשומה זו מבוססת על המאמר:

סוברן, תמר "לָחֹן חִנם באים אליך": עיון במגעים סמנטיים ובתאוריה של מסגרות תוכן, בתוך: מחקרים בשומרונית, בעברית ובארמית (תשסה) 361-385.

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: