Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אמא’

אונומטופאות הן מילים שצלילן מעיד על משמעותן. 'צפצוף' מזכירה את ציוץ הציפור. 'אמא' מכילה את העיצור מ', האופייני גם לשפות רבות אחרות, והוא מזכיר את מלמול התינוקות ואת פעולות היניקה. ש' מופיעה בפעלים רבים הקשורים לנשיפת אוויר, כמו נשף, נשב, נשם, שאב, שאף ושרק. כל אלה נקראות גם מילות תצליל.

האונומטופאה נקשרת לתיאוריה רחבה לפיה השפות השמיות החלו את דרכן עם שורשים דו-עיצוריים, שלחלק מהם מקור אונומטופאי. צמד העיצורים ב"ז מחקה צליל הנוצר מתנועה מהירה: בזז, בוז, פזז, בזבז, חפז, פחז. הצמד ב"ע מייצג רתיחה וטפטוף: בוע, בעבע, נבע, בער; ולצידו פ"ח: פוח, נפח, יפח. הצמדים פ"צ, פ"ק וב"כ מדמים התפוצצות ומכאן פצ"ץ, בכי, הפך, בקבוק, אפיק, פג ועוד. כפי שתאוריית הדו-עיצוריות שנויה במחלוקת, כך אף דוגמאות אלה.

מילה אונומטופאית מפתיעה היא 'המון', שפירושה בתנ”ך קול שאון, קול המיה, מעין המהום. 11 פעמים בתנ”ך 'המון' מתייחס לצליל, כמו במפגש בין אליהו לאחאב: "קוֹל הֲמוֹן הַגָּֽשֶׁם". בכמה מקומות 'המון' הוא הקול שמשמיעים אנשים רבים: "קוֹל הָמוֹן בֶּֽהָרִים, דְּמוּת עַם־רָב, קוֹל שְׁאוֹן מַמְלְכוֹת גּוֹיִם נֶאֱסָפִים" (יג 4). מכאן קצרה הדרך כבר בתנ”ך להמון האדם, כלומר, האנשים המשמיעים קול המיה, כמו בצירוף "לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב ו 19). בלשון חכמים 'המון' הוא מונח ניטרלי: אנשים רבים. לפעמים הוא אפילו חגיגי, כגון במדרש המקראי לשמו של אברהם: אב המון גויים. עם השנים הפכה 'המון' שם נרדף לציבור חסר דעה וגס. 'המוני' הוא שם תואר המציין התנהגות גסה, וכמוהו 'המוניות'. בשלב מסוים פרשה המילה 'המון' מחברת בני האדם והפכה מילה נרדפת ל'הרבה', בעיקר במשלב הדיבורי. תרצה אתר מספרת בשירה בשיר "שבת בבוקר":" אמא שותה המון קפה, אבא קורא המון עיתון, ולי יקנו המון בלון".

הסכמה מסוימת יש לגבי המילה המקראית הבודדת 'בקבוק'. רד"ק כתב: "בקבוק הוא כלי חרש או זולתו שפיו צר ולפיכך נקרא בקבוק, כי כאשר שותה בו האדם או שופת ממנו עושה [קול] בקבוק". דעתו נתמכת בכתבים מאוחרים יותר ובמילון בן-יהודה. טענה נגדית היא שבקבוק הוא במקורו כלי נוזלים שטוח עם אוזניים שאינו משמיע קול ביקבוק.

מה מקורם של הזמזום, ושל הפועל האונומטופאי לזמזם? ההופעה הראשונה היא בתנ"ך, כשמו של עם עתיק, עם הזַמזומים: "אֶרֶץ רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף הִיא, רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים, וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים" (דברים ב 20). ואולם, 'זמזום' במשמעות של היום היא מילה תלמודית. וכך נכתב בתלמוד הירושלמי: "שמעתי שעונשין שלא כהלכה ועונשין שלא כתורה עד איכן? רבי לעזר בי רבי יוסי אמר: עד כדי זימזום". הפרשנים מאוחדים שיש כאן זמזום אחר, מלשון מזימה, אבל כמה וכמה מדרשים טוענים שהזמזום התלמודי הוא הזמזום המודרני, ופירושו "קול לחש וחשאי". בן-יהודה חוזר אל התנ"ך: "ויש סוברים כי העם זמזומים בתנ”ך נקרא כך על שם קול דיבורם הזר", כלומר, מאחר שדיבורם נשמע כמו זמזום. ח"נ ביאליק החליט באחד משיריו ש'זַמזומים' הם רמשים מזמזמים, אך המילה לא נקלטה.

תרומה מעוררת השראה לאונומטופאה העברית מביא ביאליק בסיפוריו ובשיריו. זיוה שמיר כותבת בספרה 'שירים ופזמונים גם לילדים' כי בחלק מסיפוריו של ביאליק יש חיקוי ישיר של קולות מן הטבע. תסססס כקול תסיסה, פרררר כקול התפוררות ופַק, פקיעת גחלת. בשיריו יש למילים האונומטופאיות מעמד עצמאי, המעניק לשיר ממד נוסף. ב"הב הב", קול נביחת הכלב, ששמיר מייחסת אותו לביאליק כמעט בביטחון, מהדהדת גם מילת הציווי והבקשה "הב". "רי רי רי" הוא קולו של הכינור בשיר "ויהי נער קטון". 'רי' פירושה בתנ”ך בהופעה בספר איוב גשם, רוויה: "אַף־בְּרִי יַטְרִיחַ עָב" (לז 11). "תוּר תוּר תוּר" בשיר "שובך" הוא קולה של היונה, וגם הדהוד לכך שהיא יוצאת לָתור אחר מזון לגוזליה. יש סברה שזה מקור שמה של הציפור 'תוֹר' בתנ"ך. "טוּ-טוּ-טוּט" בשיר הילדים "המכונית" אינה רק חיקוי הצופר, אלא גם מילה מן התלמוד, טוט, שפירושה תקיעת שופר.

שמות כלי הנגינה הם תחום טבעי לאונומטופאות. כלי הנשיפה המוביל בתנ”ך ועד ימינו הוא 'חליל', הנקשר להיותו כלי חלול, אך יש דעות שונות ביחס למקורו. יש סבורים שהוא גלגול של מילה שמית לקנה סוף, malilu האכדית, עקב דמיונו לסוף או שהוא נוצר מקנה סוף. יש גם השערה שהמקור אונומטופאי – ululu. 'תוף' הוא כלי ההקשה המקראי שעבר את משוכת הדורות, עד לתופים של ימינו. יש חוקרים הסבורים ש'תוף' היא מילה אונומטופאית, בעקבות הפועל השומרי דאבּ-דאבּ שפירושו להכות.

לא מעט מילים המייצגות קולות בעלי חיים הן אונומטופאיות, כמו צפצוף, ציוץ, קרקור, המיה, נערה, שאגה ונהמה. השיקול הזה מסייע גם לזיהוי בעלי חיים ספציפיים, בעיקר ציפורים. שמו של האוח נקשר לקריאת 'או הו'. יצחק אבינרי מונה שורת ציפורים ששמן נקשר לצליל הקול, חלקם מן התנ”ך: שרקרק, עגור, כרוכיה וכן החרק צרצר. הקוקייה היא הציפור הקוראת קו-קו, וכך בשפות רבות. הדעה הרווחת היא שגם 'עורב' הוא שם אונומטופאי, המחקה את קריאת העורב. גם הדיבור האנושי זוכה לפעלים אונומטופאיים: מלמול, פטפוט, ברבור, ובגירסה בינלאומית: בלה-בלה-בלה.

לאונומטופאות ייצוג נרחב בשפה הצבאית. מילה נפוצה היא 'בּוּם', שהוראתה קול נפץ. אפשר גם ברבים: בומים. מטוס העובר את מהירות הקול משמיע "בום על קולי". אחיו הקטן של 'בום' הוא 'פַּק'. בסרט "מבוזבזים" מספר אחר החיילים: "החיים עוברים על פי יציאה יציאה, כשאתה שומע פק אתה יודע שיצא פצמ"ר". פק ניתן גם להכפלה, ועל כן אחד מסוגי הרימון נקרא רימון פַּקְפָּק מאחר שהוא משמיע שתי נקישות. ובל נשכח את אנשי השב"כ, המוסד והמודיעין האמונים על חשאיות, הלא הם השושואיסטים, אנשי השושו, חיקוי ללחישת ההשתקה "שו… שו…".

או כמו שאומר רפי איתן ב"ארץ נהדרת": "שה, נותנים חדשות!"

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

בין העברית והארמית מתקיימים יחסי משפחה אינטימיים כבר 2,500 שנה לפחות. הרבה שפות שמיות התרוצצו באזורנו, אבל המפגש עם הארמית היה הפורה ביותר. הוא קיבל ביטוי כבר בכמה ספרים ופסוקים בתנ"ך, והגיע לקשר אמיץ, כמעט סימביוטי, במאות הראשונות לאחר הספירה שבהן נוצרו התלמודים והמדרשים. הארמית היתה שפת הדיבור של גולי בבל, והיא אף זכתה לשם חלופי מפתיע: עברית. במסכת גיטין נכתב: "גט שכתבו עברית ועדיו יוונית; (כתבו) יוונית – ועדיו עברית". הגט היה כתוב כידוע בארמית, ושפת הגולים היתה השפה היהודית, הנזכרת במקרא. השפה שאותה חידשנו בארצנו נקראת עברית החל מימי הביניים, אבל בתלמוד נזכר הביטוי 'לשון עברי': בתלמוד ירושלמי נכתב: "ארבעה לשונות נאים שישתמש בהם העולם, ואלו הם: לעז לזמר (לשירה), רומי (לטיני) לקרב, סורסי (ארמית) לאיליה (קינה), עברי לדיבור, ויש אומרים: אף אשורי לכתב". מפגש אהבה לוהט בין השפות נוצר ביצירות הקבלה.

מה נותר מן הארמית בשפה שאנו מדברים היום? הרבה. הרבה מאוד. הארמית נוכחת בכל פינה של העברית החדשה. היא נחשפת בחלון הראווה של המילים העבריות הלגיטימיות, ומבצבצת מכל פינות השפה במילים עבריות שמחדשי הלשון התאימו לעברית. חלק מן המילים שנדדו מהארמית לעברית כמות שהן נושאות את סימן ההיכר החד משמעי: הן נגמרות בא'. א' הארמית בסוף המילה משמשת כסימן היידוע ובתפקידים נוספים, אבל בשימוש העברי היא חלק אורגני של המילה. בראש חבורת המילים האלה צועדים בסך בני המשפחה, כיאה לשפה שהיא בת משפחה: אבא, אמא, סבא, סבתא, וגם סבא רבא וסבתא רבתא. סבא פירושו 'הזקן', והביטוי 'ישראל סבא' הוא כינוי ליעקב הזקן, שהפך סמל לעם ישראל כולו. לעיר כפר סבא, אגב, אין קשר לעניין.

לא כולם אהבו את הארמית. יוסף קלויזנר נלחם בה מלחמת חורמה כי היא סימלה עבורו את הגלות. המילונאי יהודה גור התלונן על ריבוי ה"ארמית שלא לצורך" על ידי "קרתנים המתקשטים במילים זרות", כמו 'מאידך' ו'אשתקד', וכן השימוש במילה 'ברם'. גור אף המציא פועל למשתמשי 'ברם': 'מבַרְמְמִים'. הביקורת הזו עשויה להתייחס למתווכים המובילים של הארמית הישירה אל העברית, הלא הם המשפטנים. הארמית מוגדרת  בחצי חיוך כ"לטינית של המשפטן העברי". וכך זרועה השפה המשפטית  מילים ארמיות שכמעט ואינן מופיעות בשום תחום שפה אחר. מקבץ דוגמיות: 'אליבא ד-' שפירושו על לִבו של, לדעתו, לפי דבריו: "אליבא דמתלונן, המערער ואחיו ירדו עם סכינים”. 'בְּגין' היא מילת הסיבה השכיחה ביותר במשפטית. וכך ברם, גופא, גרידא, דנא ודנן, שפירושן דומה: זה או זאת. במשפטית מעדיפים את 'לאו' על 'לא', כמו בביטויים "לאו טענה היא" או "דחף לאו בר-כיבוש". לכל עניין יש 'רישא' ויש גם 'סיפא', פתיחה וסיום. את הערעור מציגים ב"בית משפט קמא", שהוא הערכאה הקודמת לערעור.

לצד סבא ואמא צועדות בחבורת סיומי א' גם משכנתא (בעברית: המשכון), פלוגתא (המחלוקת), דווקא (הדיוק), אדרבא (על פי הרב) ואחרות. אלא שכאן זכו מילים ארמיות בנקבה, בסיומת 'תא', לגזירה מדאורייתא דאקדמיא: יש לכתוב אותן עם ה' מסיימת במקום א': משכנתה, פלוגתה, שאילתה ועוד. למרבה המזל הגזירה לא נפלה על סבתא.

לא מעט מילים ארמיות המסתיימות בא' איבדו אותה בעברית החדשה עוד לפני גזירות המתקנים, והן נשמעות לנו עבריות לחלוטין. כאלה הן המילים יוקרה, כנופיה, טרחה, דוושה, מהדורה, מחווה, יממה ועוד. אמצעי גיור אחר הוא ההטעמה. הארמית מקובלת כשפה מלעילית, אך ההגייה העברית התקנית מבקשת להגות את מילותיה במלרע, כמו במילים הנפוצות 'דווקא' ו'לגמרי'. בשני המקרים האלה משמרת שפת הדיבור את המלעיל הארמי, והשפה התקנית  את המלרע העברי. המילה 'חבריא', החבורה, שאף זכתה לשימוש ייחודי בקבלה, נכתבת בעברית תקינה 'חבריה', ונהגית במלרע, אך בשיר "יה ירח" היא מושרת במלעיל.

לצד קבוצת א' מסיימת מלאה השפה שלנו מילים ארמיות לכל דבר שאין להן אפילו תו מזהה. כך המילה 'עידן', בעקבות הביטוי בספר דניאל 'עידן ופלג עידן'. 'אתר' היא  מילה ארמית המופיעה פעמיים בתנ"ך, ופירושה מקום. לצידה גם הצורה הארמית הקלסית 'אתרא'. 'גוץ' היא מילה ארמית תלמודית שפירושה קצר. בטקסט בלשון חכמים נכתב שהקב"ה קובע כמעט את כל המאפיינים של הרך הנולד בעודו טיפה: "אם חלש יהיה או גיבור, אם זכר אם נקבה, אם עשיר אם עני, אם נאה אם מכוער, אם ארוך אם גוץ, אבל אם צדיק אם רשע אינו גוזר". עַתִּיק היא מילה ארמית המופיעה בספר דניאל: עַתִּיק יוֹמַיָּא. אַלִּים היא מילה ארמית לכל דבר, כמו בביטוי "כל דאלים גבר" – כל מי שיש לו כוח מנצח. על פי כמה חוקרים שורש המילה, אל"ם, הוא גלגול של על"ם, והוא קשר לעלומים ומכאן לכוחו של האדם הצעיר.

מילים רבות חודשו על בסיס הארמית. כך זכינו לשאוב מן הארמית  'אלונקה' מן המילה התלמודית-ארמית 'אלונקי', המופיעה במסכת ביצה. שם משתמשים באלונקה כדי להעביר זקן המתקשה בהליכה ממקום למקום. 'כספתא', ארגז להנחת כספים, הפך ל'כספת'. 'זוודא', היא צידה, שימשה השראה ל'מזוודה'. "יומא דמפגרי", יום חופש, שימש השראה לפגרה. 'אהדדי' הולידה את שם התואר 'הדדי' ואת המונח 'הדדיות'. 'אילנא' הפכה לאילן, 'כרישא' לכריש, 'נברשתא' לנברשת, 'נשוורא' בתיווכו של ביאליק לנשורת. 'אבזרי', מה ששיך לדבר מה, הפך לאבזר. 'דיילא', מילת ארמית שמקורה יווני במשמעות משרת או עבד עלתה לשרת במטוסים באמצעות חידושו של בן יהודה  'דייל'. בתלמוד הירושלמי מופיעות המילים 'שרברובי' ו'שרברובותא'. במילון התלמודי של ברוך קרוא נכתב שפירוש המילה הוא חוֹם. תרגום מקובל אחר הוא שהכוונה לצינור, ומכאן נולדה המילה העברית החדשה שרברב. את המילה 'פגז' חידש המילונאי הצבאי אברהם עקביה בעקבות המילה הארמית 'פגוזא', המופיעה בתרגום יונתן ליחזקאל כו 9, כתרגום למילה הנדירה 'קֹבֶל' שהיא כלי נשק קדום, ככל הנראה איל ברזל, וזאת בצורת הנטייה 'פגוזוהי.'

לצד ההתאמות נהגו מחדשי העברית להשתמש בשורשים ארמיים, לספח אותם לעברית וליצור מילים עבריות לכל דבר. כך המילה 'ארקא' שפירושה ארץ בירמיהו הפכה למילה הארקה באמצעות שורש אר"ק, ומשמשת לענייני חשמל. בן יהודה גזר משורשים ארמיים את המילים אדיש וגמיש. חקל, חקלאה וחקליתא הארמיות שפירושן שדה שימשו בסיס לחקלאות בת ימינו. שג"ר הוא שורש תלמודי בהשפעה ארמית, והוא נקשר לשליחה בבניינים שונים: שָגַר, שיגר, שוגר, השגיר ועוד. התיבונים יצרו במשמעות זו את המונח 'שגרה' במסגרת הצירוף 'שגרת הלשון', וכך נשתגר השימוש הזה היום.

ברשומה הבאה: איך מככבת הארמית בצירופי לשון

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%91%d7%90-%d7%93%d7%9e%d7%a9%d7%9b%d7%a0%d7%aa%d7%90-%d7%9c%d7%90%d7%95-%d7%98%d7%a2%d7%a0%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%90

Read Full Post »

מטבעות לשון וניבים הם עניין רציני, בלעדיהם לא ניתן לעבור נאום טוב ואפילו שיחה יומיומית. מסתבר שיש מאגר לא קטן של בדיחות ואנקדוטות ששורת המחץ שלהן היא מטבע לשון. ולהלן מקבץ, שרובו נאסף בידי איש האשכולות, הלשונאי ומנחיל הלשון אברהם שטאל ז"ל. בחלק הראשון: בדיחות יהודיות, מן הגולה הדוויה וישראל המתחדשת.

אין דבר העומד בפני הרצון. לעסקן הציוני הדגול מנחם אוסישקין ייחסו את האימרה "אין דבר העומד בפני הרצון". כשמלאו לאוסישקין שישים שנה, פגש אותו חיים נחמן ביאליק ואמר: "העין רואה, הלב חומד, ואין לך דבר העומד".

אלוהים אדירים. שני יהודים נפגשו יום אחד ברכבת. האחד מציג את עצמו: "שמי ליברמן”. משיב השני: "ושמי אלוהים אדירים”. אומר ליברמן: "אתה עושה ממני צחוק?" עונה השני: "אני סוכן מסחרי, ולכל מקום שאני מגיע, מקדמים את פני במילים 'אלוהים אדירים, אתה שוב פה?!'"

באתי, ראיתי, ניצחתי. המנצח היהודי-אמריקני ליאונרד ברנשטיין ביקר בארץ. כאן ניצח בקונצרטים שונים באולמות, וגם לפני חיילים. כשנשאל בעברית על רשמיו מן הארץ ענה: "באתי, ראיתי, ניצחתי".

גילה את אמריקה. מהגר יהודי מגיע מעיירה ברוסיה לנמל ניו-יורק. הוא מבחין מרחוק באורות הרבים המאירים את גורדי השחקים, את הגשרים ואת הנמל. אומר היהודי: "נו, עם כל האורות האלה, מה מתפעלים כל כך מזה שקולומבוס גילה את אמריקה?"

דַבֵּר אל הקיר. בשנים הראשונות של מדינת ישראל היו משרדי הממשלה ממוקמים בקריה בתל אביב. אזרח ישראלי שהגיע  כמה וכמה פעמים לאחד המשרדים שם והעניין שלו לא סודר עדיין אמר בייאושו: "דבר אל הקריה!"

הכסף מתגלגל ברחובות. שני מהגרים יהודים שהגיעו לניו יורק ערכו טיול ברחובות העיר. אומר איציק: "שמע ינקל, אומרים שכל מה שצריך לעשות כאן באמריקה, זה להתכופף ופשוט להרים את הכסף מהמדרכה”. השניים רואים שטר של מאה דולר מתגלגל על הרצפה. אומר ינקל: "אולי נרים את השטר?" משיב איציק: "באמת ינקל, זה היום הראשון שלנו כאן. נתחיל לעבוד מחר".

הרע במיעוטו. ב"ספר שעשועים" של יוסף אבן זבארה, רופא ואיש ספר מן המאה ה-12, הוא מביא את הסיפור הבא: "לסוקרטס היתה אשה קטנה, רזה ונמוכת קומה. כששאלו אותו מדוע בחר דווקא בה ענה: בחרתי ברע במיעוטו".

יושב על האולימפוס. חבורת אמנים תל אביבית יושבת בכסית ומקוננת על סופרים השקועים באומנותם ומרוחקים מהמציאות המקומית. אומר אמן אחד: "אלה התיישבו להם על האולימפוס”. עונה לו אברהם שלונסקי: "אל תקרא עולימפוס אלא יורדימפוס".

לא אסון. שני מנהיגי הנאצים, היטלר וגבלס, קיימו במשרדי הרייך ויכוח בלשני על משמעות המילים 'תאונה' ו'אסון'. כדי להכריע יצאו שניהם למרפסת, עצרו עובר אורח שהיה במקרה יהודי והציגו לפניו את השאלה. השיב היהודי: "אם המרפסת תתמוטט ותפלו על המדרכה זו תהיה  תאונה, אבל זה בוודאי לא יהיה אסון".

לא בן אדם. נשיא הקהילה ביקש מאחת הקהילות המלצה על רב חדש. בתשובה קיבל מכתב חם: "הרב שלנו דומה למשה רבנו, לשייקספיר ולקדוש ברוך הוא”. הקהילה שמחה לאמץ לה איש אשכולות כזה, ומינתה אותו לתפקיד. עד מהרה התבררו החסרונות הרבים של האיש. פנה הנשיא בכעס רב לממליץ. השיב לו הנ"ל: "הרב דומה למשה, שכן אינו יודע אנגלית; הוא דומה לשייקספיר, כי אינו יודע יידיש; והוא דומה להקדוש ברוך הוא, כי הוא לא בן אדם".

לא יאומן כי יסופר. לאברהם שלוֹנסקי הייתה בלורית גדולה, כמו משוררים ואמנים רבים בני דורו. יום אחד החליט להסתפר. עמיתו-יריבו, חיים נחמן ביאליק שמע על כך ואמר: "לא יאומן כי יסופר".

לא יצא לו מהראש. אשה אחת מיהודי מרוקו סבלה מאוד מבעלה, ופנתה לעזרת מכשף. המכשף גבה ממנה סכום כסף, והורה לה להטמין קמיע  בקצה השוק. למכשף היה תנאי אחד: אם האשה תחשוב בדרכה על תרנגול שחור, הקמיע לא יעזור. האשה עשתה כדברי המכשף, אך המחשבה על תרנגול שחור לא יצאה לה מהראש. היחס של בעלה אליה לא השתנה. כשבאה להתלונן אמר לה המכשף: "הזהרתי אותך!"

להרוג טורקי ולנוח. גילוי נאות: הבדיחה הופיע בפוסט קודם, אבל היא שייכת לחבורה העליזה הזו. אמא יהודייה מרגיעה את בנה העומד להתגייס לצבא הרוסי. "אל תתאמץ", היא אומרת לו, "תהרוג טורקי, תנוח, ואז תהרוג עוד טורקי". הבן המבוהל שואל: "אמא, ומה אעשה אם בין שני אלה יבוא טורקי שלישי ויהרוג אותי?" עונה לו אמא: "למה שיהרוג אותך? עשית לו משהו רע?!"

מתהפך בקברו. מוישה שכב על ערש דווי. שאלה אותו אשתו: "מוישה, עכשיו אתה יכול להגיד לי את האמת. האם אי פעם בגדת בי?" ענה מוישה: "אף פעם לא בגדתי בך!!! ואם אני משקר, שאתהפך בלי הפסקה בקבר!!" לימים מתה אשתו. בעולם האמת ביקשה מפמליא של מעלה לפגוש את בעלה משה, וסיפרה להם מה שאמר לה על ערש דווי. מיד קראו כולם: "אהה, משה ונטילטור!"

נגולה אבן מלבי. אחד המכרים של הסופר מנדלי מוכר ספרים שלח לו מכתב ללא בולים. במכתב הודיע לו ששלומו טוב. מנדלי נאלץ לשלם קנס הגון. לקח מנדלי אבן גדולה, עטף אותה היטב, ושלח את המעטפה השמנה בדואר בלי בולים. המכר שילם קנס הגון, פתח את החבילה ומצא בה את האבן, בצירוף מכתב: "כששמעתי ששלומך טוב נגולה אבן מליבי, והריני שולח לך אותה".

נגמר לו הסוס.  קצין אחד לימד טירונים לרכב על סוס. טירון יהודי התיישב על הסוס, והסוס התחיל לדהור. הטירון זז בהדרגה אל אחורי הסוס. רגע לפני שעמד ליפול נבהל וצעק: "מהר, המפקד, תביא לי סוס אחר, כי הסוס הזה נגמר".

על כרעי תרנגולת. חיים נחמן ביאליק התייחס לדרך שבה מתרימים את יהודי ארצות הברית למען יישוב הארץ ואמר: "כל הציונות באמריקה עומדת על כרעי תרנגולת". כששאלו אותו למה הוא מתכוון הסביר: "כדי לכנס את התורמים עורכים להם סעודה, ומה מגישים? כרעי תרנגולת".

עשה ויברח. איציק אומר לינקל: "תקשיב, הקופאי שלי עשה ויברח עם הכסף מהקופה ועם הבת שלי גיטל". "מה את סח!" אומר ינקל. ממשיך איציק: "עושה רושם שהוא מתחיל להתחרט". "השבח לאל", אומר ינקל, "הוא החזיר לך את הכסף?" "לא", עונה איציק, "אבל הוא כבר החזיר לי את גיטל".

שק לי בתחת. שלושה אנשי דת, קתולי, פרוטסטנטי ורב כיהנו בעיר אחת. יום אחד נסעו יחד לראיון עם האפיפיור. האפיפיור פנה תחילה לכומר הקתולי ואמר: "כחבר בכנסייה שלנו, תוכל לנשק לי את היד”. לאחר מכן פנה אל הכומר הפרוטסטנטי: "כאדם המאמין בנצרות, אני מרשה לך לנשק לי ברגל”. כשרצה האפיפיור לפנות לרב, הסתובב הרב לאחור ואמר: "הבנתי, אני הולך".

תודה לאל. שלוימה, יהודי אמריקני, ביקר את אחיו אברום שחי ברומניה הקומוניסטית. "נו, מה שלומכם?", שאל שלוימה. "תודה למפלגה, הכל בסיידר", ענה אברום.  "אני רואה שכולכם גרים בחדר אחד קטן"; "תודה למפלגה, זה מספיק לנו". "ואיך הפרנסה?", "תודה למפלגה, חיים איכשהו”. התעצבן שלוימה ואמר: "מה זה, אברום, תודה למפלגה, תודה למפלגה, מה תגיד כשכבר לא תהיה מפלגה?!" ענה אברום: "אז אגיד: תודה לאל!'"

בפוסט הבא: סיפורי מטבעות לשון מערוגת הניבים שהתנחלה בעברית מן התרבות הכללית.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

אחד

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: