Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אות’

נציב תלונות הציבור של השפה העברית מוצף בתלונות על כך שהשפה מדגישה שוב ושוב את ההבדל בין המינים, מעדיפה את הזכרים על הנקבות, מגלה חוסר רגישות לרוח הזמן ועוד כהנה. כל התלונות נכונות. יש רק בעיה אחת: אין נציב כזה. זו השפה העברית. ממוגדרת לאורכה ולרוחבה. לכל שם עצם מין מוגדר, הפועל ממוגדר, שם התואר הנלווה ממוגדר, נטיות הקניין, המושא ומילות היחס ממוגדרות, הריבוי ממוגדר, ועל כל אלה שולט חוק התאם המין והמספר, הקובע שהיסודות הנלווים לשם העצם יתאימו לו במינם ובמספרם.

המגדר הדקדוקי הוא תופעה חוצה שפות, אך במינונים משתנים. הונגרית ופינית, למשל, נטולות מגדר. בשפות ההודו-אירופיות המגדר הוא חלקי. באנגלית הפעלים נטולי מגדר, בני אדם ממוגדרים אך לא שמות התואר הנצמדים אליהם. בספרדית וצרפתית המִגדור רב יותר. בגרמנית יש גם לשמות עצם לא אנושיים מגדר, וה' הידיעה זוכה לשלוש גרסאות – זכר, נקבה וסתמי. בשפות הסלאביות המגדר מתבטא ביחסות בסוף המילה. אבל כל אלה אינם מתקרבים לרמת המִגדור של העברית ושל אחיותיה ממשפחת השפות השמיות.

איך מבחינים בעברית בין זכר לנקבה? כאן מעניקה לנו השפה קולב להיתלות בו: הסיומת. סיומת הנקבה בשפות השמיות היא ת'. בעברית היא מתממשת בשלוש דרכים. דרך הריכוך, ת' הופכת ה': ילד-ילדה, הת' חוזרת בסמיכות: ילדתי. דרך הסֶגול: תרנגול/לֶת, גבר/גברֶת. דרך החיריק: -ית: משאית, כפּית. אבל מה קורה כאשר אין סיומת, ובכל זאת מדובר בנקבה? צריך פשוט לדעת ש'אבן' או 'עיר', מסיבות השמורות ליוצרי העברית הקדומה, הן שֵם בנקבה. ואולי אפשר להיעזר בצורות הרבים: -ים לזכר, -ות לנקבה? כאן הבלגן חוגג. בעברית המקראית מילים רבות שמינן נקבה אבל הריבוי שלהן הוא זכרי, כמו עיר/ערים, אבן/אבנים, ואפילו כאלה שעוסקות בנשים או בנקבות בעלי חיים, כמו אשה/נשים, פילגש/פילגשים, נמלה/נמלים ועוד. ומצד שני: 'שדות' ל'שדה' הזכרי, 'אבות' ל'אב' הזכרי (כמובן) ועוד.

בקהילת שמות העצם גם חבורה מכובדת של מילים דו-מיניות: שמש, רוח, לשון, פנים, מטבע ועוד. בדרך כלל הדוברים מעדיפים להשתמש באחת האופציות. 'שמש' היא בדרך כלל נקבה, וכמוה 'מטבע' ו'לשון'. 'רוח' נשמרת בזכר בעיקר בשירה (רוח עצוב, רוח עזוב), ואילו בדיבור ובתקשורת הרוח נושבת והרוחות עזות. 'קרקע' נחשבת במקרא כנקבה, בתלמוד היא מופיעה גם כזכר וגם כנקבה, אך בעברית החדשה היא בעיקר נקבה, שלא לדבר על "קרקע בתולה". 'אות' היא מילה דו-מינית. בשלב מאוחר יותר של העברית החל להיווצר בידול בשימוש. 'אות' בזכר היא סימן כללי ("ניתן האות"), ברבים: אותות, 'אות' בנקבה היא סימן במערכת כתב, ברבים: אותיות.

לרוב בעלי החיים אין מילים נפרדות לזכר ולנקבה. זה בוודאי המצב בחרקים, שלאדם מן השורה אין דרך להבדיל ביניהם על פי המין. נקבת 'גמל שלמה' אינה 'נאקת שלמה'. 'זבובה' ו'יתושה' הן חידוש חביב אך לא תקני. השם 'צפרדע' חל על שני המינים. בתנ"ך 'דוב' מתייחס לשני המינים, ככתוב "שתיים דובים". היא מוגדרת על ידי מאיר שלו ומורתו "השגיאה הכי יפה בתנ"ך", אבל זו לא ממש שגיאה. 'דובה' היא כבר יצירה חז"לית.

המכשלה העיקרית המשגעת את דוברי העברית היא סוגיית המספרים. כאן סיומת הנקבה חלה דווקא על הזכר. למה? נציב התלונות לא עובד כבר, שכחתם? הבלבול רב, ולכאורה מקיף עד כדי כך שהגיע הזמן לשנות את כללי הדקדוק העברי. עם זאת, בדיקות ומחקרים מעידים שהיקף תופעת הדיבור הזו אינו עולה על שליש. בשפה הצבאית שיבושי מין ומספר בולטים מאוד כשמדובר בספירת זמנים: "שלוש חודש". עם זאת, גם המחקר על השפה הצבאית מגלה שבשני שלישים ממופעי הדיבור של חיילים המספר נכון, ובכל מקרה כמעט תמיד זהו מספר נקבי הנצמד לשם זכרי (עשר בתים), ולא להפך (עשרה אבנים).

ומה עושים עם מילים לועזיות, שלא ירדו מן השמים עם תו מין עליהן? בדרך כלל מילים לועזיות הן בזכר. אינטרס משותף, סופרמרקט עירוני, חומוס אסלי, הומור שחור. סיומת -ה במילים לועזיות רבות מאפשרת לראות במילים אלה נקבה דקדוקית. האנציקלופדיה עברית, הפסיכולוגיה קלינית, הטחינה גולמית, הבסטה בשוק פתוחה משמונה בבוקר, והזברה לובשת פיג'מה.

שני עניינים נוספים המענים את דובר העברית הן צורות הזוגי וכינויי הרמז. צורות זוגיות יוצרות אי הבנה ותחושה של טעות מתמשכת. מינו של שם תואר זוגי הוא בדרך כלל בנקבה, בעיקר באיברי הגוף, אך לעיתים הוא בזכר, בדרך כלל על פי מינה של הצורה ביחיד. 'משקפיים' ו'אופניים' הם זוגי זכר. 'גרב', מילה שחידש בן-יהודה בעקבות הערבית, היא שם בזכר, ומכאן 'גרביים עבים'. השימוש הרווח יותר בציבור, בשפה המדוברת וגם בפרסומים כתובים רבים הוא בנקבה: 'גרב לבנה', 'גרביים שחורות'. נתן אלתרמן כתב על המשקפיים, בביצוע אריק איינשטיין: "בשחורות רק רע רואים פה, בוורודות הכול תמים". למשוררים מותר.

ומה בדבר כינויי הרמז? זה או זו? אלה או אלו? התשובה פשוטה: כאשר איננו יודעים מהו האובייקט שעליו מצביעים, השימוש יהיה בצורת הזכר, הנחשבת הצורה הסתמית או הניטרלית. כאשר אנחנו יודעים במה מדובר, ובעקבות זאת אם מדובר בזכר או בנקבה, חל כבר חוק ההתאם. "אמא, מה זה?" (שואל הילד שאינו יודע במה מדובר); "זאת פיצה" (עונה האם). לעומת זאת אין כל  הבדל בין 'אלה' ו'אלו'. 'אלה' היא מילה מקראית נפוצה לרבים ולרבות, שחדרה פה ושם גם לספרות התלמוד. 'אלו' היא מילה תלמודית באותו שימוש דו-מיני, והיא אינה מופיעה במקרא. בעברית של ימינו אלה ואלו דברי אלוהים חיים.

ועוד הודעה, חברים. כן, אין כל בעיה עם "הבנות ילכו", או "הערים יתפתחו". צורות הנוכחות והנסתרות בעברית אפשריות בשתי דרכים: בדרך הזכרית-כללית, ובדרך הנקבית. לשתי הצורות שורשים במקורות, ולשתיהן תו תקן מדאורייתא.

ברשימה הבאה: על בעלי מקצוע וצירופי לשון בין זכר לנקבה.

Read Full Post »

הפעם אעסוק בנושא דקדוקי ידוע מזווית חדשה. הנושא הוא פעלים חסרי פ"נ, כלומר: שורשים שבהם פ' הפועל (האות הראשונה בשורש) היא נו"ן (כמו השורש נפ"ל). כאשר מטים את השורשים האלה בבניין הפעיל, לרוב האות נו"ן נטמעת באות שאחריה, למשל: הפועל הִפִּיל היה במקור '*הִנְפִּיל', האות נו"ן נבלעה באות פֵּ"א, ובמקומה בא דגש חזק באות פ'. וכך נוטים רוב השורשים הפותחים בנו"ן בבניין הפעיל: הִגִּיעַ, הִכִּיר, הִסִּיעַ, הִזִּיק ועוד. יש יוצאים מן הכלל: ראשית, הנו"ן לא נשמטה לפני אחת מארבע האותיות הגרוניות (אהח"ע), וכך לפעלים הִנְחִיל, הִנְעִים ואחרים, יש נטייה רגילה, כמו זו של שורשים אחרים שאינם פותחים בנו"ן: 'הגזים', 'הכעיס' וכו'. שנית, עם התפתחות העברית נוספו גם פעלים שבהם נו"ן אינה נשמטת לפני אות שאינה גרונית: הִנְמִיךְ, הִנְצִיחַ, הִנְשִים ועוד. דברים אלה ידועים משיעורי הלשון ומספרי הדקדוק, אך כעת נבחן תופעה מיוחדת, והיא: שורשים הפותחים בנו"ן, והם נוטים בשתי הדרכים האלה.

לדוגמה, השורש נג"ד נוטה בבניין הפעיל גם בהבלעת הנו"ן – בפועל הִגִּיד, שראשיתו בלשון המקרא (ראו כאן) – וגם בשימור הנו"ן: בפועל הִנְגִּיד, שמקורו בעברית החדשה. לכל אחד מצמד הפעלים האלה יש משמעות שונה. כידוע, 'הגיד' פירושו 'אמר', והַקשר בין משמעות זו לבין משמעויות של מילים אחרות מהשורש הזה (נֶגֶד, התנגד) אינו ברור מאליו. מילונים היסטוריים מקשרים בין פועל זה לבין המשמעות המקראית של מילת היחס נֶגֶד– מול, נוכַח; בפני, בנוכחות (לדוגמה: "וְהָעָם עָבְרוּ נֶגֶד יְרִיחוֹ", יהושע ג טז; משמעות זו נשתמרה במילה מִנֶּגֶד ובביטוי עֵזֶר כנגדו). לפי הסבר זה, אפשר לפרש את הפועל 'הגיד' כך: 'הציג עניין מול השומעים'. כמו כן, כפי שעולה מהשוואה לשפות שמיות אחרות, משמעותו הראשונית של השורש נג"ד היא 'היה בולט וברור', ולכן יש המפרשים את הפועל 'הגיד' כך: 'הפך עניין לבולט וברור (לשומע('. לעומת זאת, קל להבין את הקשר למשמעותו של הפועל 'הנגיד' – העמיד דבר כנגד דבר אחר, בייחוד לצורך השוואה; הבליט את הניגוד ביניהם. האות נו"ן אינה נשמטת בפועל 'הנגיד', פועל חדש יחסית בעברית, על מנת לבדל את משמעותו מהפועל 'הגיד'.

מעניין לבחון זוגות פעלים נוספים כאלה. הפועל הנפוץ הִבִּיט נגזר מהשורש נב"ט, ולצידו קיים הפועל הִנְבִּיט – גרם לזרעים להתחיל לצמוח בסביבה מתאימה. כמו בצמד הפעלים הקודם, גם כאן משמעותו של הפועל ה'וותיק' יותר, שבו הנו"ן נבלעת, רחוקה מאוד ממשמעויות אחרות של השורש, לעומת הפועל ה'חדש' שבו נשמרת הנו"ן, והַקשר בינו לבין משמעות השורש ברור הרבה יותר.

מהשורש נב"ט נגזרו עוד כמה פעלים ושמות עצם שמובנם ראייה והסתכלות, ובכולם הנו"ן נבלעת באות שאחריה, בין היתר: נִבַּט, הֶבֵּט ומַבָּט. לעומת זאת, הפועל 'הנביט' משקף משמעות אחרת של השורש נב"ט – צמיחה, והוא קשור לפועל נָבַט בבניין קל ולשם העצם נֶבֶט. ככל הנראה אין קשר היסטורי בין שתי המשמעויות של השורש הזה.

גם לפועל השכיח הִגִּיש יש 'תאום לא זהה' – הפועל הִנְגִּיש. במקרה זה המשמעויות של שני הפעלים אינן כה רחוקות זו מזו. המשמעות הבסיסית של מילים מהשורש נג"שׁ  (נִגַּשׁ , גִּישָׁה) היא התקרבות. כאשר מגישים דבר מה למישהו (למשל, כאשר מגישים אוכל לסועד), מקרבים את הדבר אליו. משורש זה נגזר התואר נָגִיששהגישה אליו נוחה. בשנים האחרונות עלתה חשיבותו של המונח נְגִישׁוּת (accessibility), בעיקר במובן של נגישות לבעלי מוגבלויות שונות – הן נגישות פיזית למקומות שונים והן נגישות לשירותים ולמידע. על רקע זה החלו להשתמש בפועל 'הנגיש' במובן 'הפך משהו (מקום ציבורי או שירות ציבורי, כמו אתר אינטרנט) לנגיש'.

ההבדל במשמעויות דק יותר בצמד פעלים נוסף: הפועל הִשִּׁיר מתאר נשירה פיזית של עלים או שערות (לדוגמה: עץ השקד משיר את עליו בתקופת השלכת), ואילו הפועל הִנְשִׁיר (הוציא מישהו ממסגרת לימודית-חינוכית) מתאר נשירה מטפורית של אדם ממסגרת כלשהי.

לבסוף, בשורש נז"ל הצורה הרגילה בהבלעת הנו"ן מוכֶּרת הרבה יותר: הפועל הִזִּיל שפירושו 'גרם לנזילה' (בעיקר בצירופים 'הזיל דמעות', 'הזיל ריר' וכד'). לצידו נוצר בעברית החדשה פועל נוסף המשמר את הנו"ן: הִנְזִיל. פועל זה משמש רק בשני תחומים ספציפיים; בתחום המדעי משמעותו היא: ביצע תהליך של הפיכת גז טבעי למצב צבירה נוזלי, (לדוגמה: הדרך היעילה ביותר לשנע גז טבעי למרחקים ארוכים היא להנזיל אותו); ובתחום הכלכלי הוא משמש במובן הפך נכס כלשהו לנזיל (כלומר: הפך אותו לנֶכס שאפשר להמיר אותו למזומנים בקלות).

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: