Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אב’

נציב תלונות הציבור של השפה העברית מוצף בתלונות על כך שהשפה מדגישה שוב ושוב את ההבדל בין המינים, מעדיפה את הזכרים על הנקבות, מגלה חוסר רגישות לרוח הזמן ועוד כהנה. כל התלונות נכונות. יש רק בעיה אחת: אין נציב כזה. זו השפה העברית. ממוגדרת לאורכה ולרוחבה. לכל שם עצם מין מוגדר, הפועל ממוגדר, שם התואר הנלווה ממוגדר, נטיות הקניין, המושא ומילות היחס ממוגדרות, הריבוי ממוגדר, ועל כל אלה שולט חוק התאם המין והמספר, הקובע שהיסודות הנלווים לשם העצם יתאימו לו במינם ובמספרם.

המגדר הדקדוקי הוא תופעה חוצה שפות, אך במינונים משתנים. הונגרית ופינית, למשל, נטולות מגדר. בשפות ההודו-אירופיות המגדר הוא חלקי. באנגלית הפעלים נטולי מגדר, בני אדם ממוגדרים אך לא שמות התואר הנצמדים אליהם. בספרדית וצרפתית המִגדור רב יותר. בגרמנית יש גם לשמות עצם לא אנושיים מגדר, וה' הידיעה זוכה לשלוש גרסאות – זכר, נקבה וסתמי. בשפות הסלאביות המגדר מתבטא ביחסות בסוף המילה. אבל כל אלה אינם מתקרבים לרמת המִגדור של העברית ושל אחיותיה ממשפחת השפות השמיות.

איך מבחינים בעברית בין זכר לנקבה? כאן מעניקה לנו השפה קולב להיתלות בו: הסיומת. סיומת הנקבה בשפות השמיות היא ת'. בעברית היא מתממשת בשלוש דרכים. דרך הריכוך, ת' הופכת ה': ילד-ילדה, הת' חוזרת בסמיכות: ילדתי. דרך הסֶגול: תרנגול/לֶת, גבר/גברֶת. דרך החיריק: -ית: משאית, כפּית. אבל מה קורה כאשר אין סיומת, ובכל זאת מדובר בנקבה? צריך פשוט לדעת ש'אבן' או 'עיר', מסיבות השמורות ליוצרי העברית הקדומה, הן שֵם בנקבה. ואולי אפשר להיעזר בצורות הרבים: -ים לזכר, -ות לנקבה? כאן הבלגן חוגג. בעברית המקראית מילים רבות שמינן נקבה אבל הריבוי שלהן הוא זכרי, כמו עיר/ערים, אבן/אבנים, ואפילו כאלה שעוסקות בנשים או בנקבות בעלי חיים, כמו אשה/נשים, פילגש/פילגשים, נמלה/נמלים ועוד. ומצד שני: 'שדות' ל'שדה' הזכרי, 'אבות' ל'אב' הזכרי (כמובן) ועוד.

בקהילת שמות העצם גם חבורה מכובדת של מילים דו-מיניות: שמש, רוח, לשון, פנים, מטבע ועוד. בדרך כלל הדוברים מעדיפים להשתמש באחת האופציות. 'שמש' היא בדרך כלל נקבה, וכמוה 'מטבע' ו'לשון'. 'רוח' נשמרת בזכר בעיקר בשירה (רוח עצוב, רוח עזוב), ואילו בדיבור ובתקשורת הרוח נושבת והרוחות עזות. 'קרקע' נחשבת במקרא כנקבה, בתלמוד היא מופיעה גם כזכר וגם כנקבה, אך בעברית החדשה היא בעיקר נקבה, שלא לדבר על "קרקע בתולה". 'אות' היא מילה דו-מינית. בשלב מאוחר יותר של העברית החל להיווצר בידול בשימוש. 'אות' בזכר היא סימן כללי ("ניתן האות"), ברבים: אותות, 'אות' בנקבה היא סימן במערכת כתב, ברבים: אותיות.

לרוב בעלי החיים אין מילים נפרדות לזכר ולנקבה. זה בוודאי המצב בחרקים, שלאדם מן השורה אין דרך להבדיל ביניהם על פי המין. נקבת 'גמל שלמה' אינה 'נאקת שלמה'. 'זבובה' ו'יתושה' הן חידוש חביב אך לא תקני. השם 'צפרדע' חל על שני המינים. בתנ"ך 'דוב' מתייחס לשני המינים, ככתוב "שתיים דובים". היא מוגדרת על ידי מאיר שלו ומורתו "השגיאה הכי יפה בתנ"ך", אבל זו לא ממש שגיאה. 'דובה' היא כבר יצירה חז"לית.

המכשלה העיקרית המשגעת את דוברי העברית היא סוגיית המספרים. כאן סיומת הנקבה חלה דווקא על הזכר. למה? נציב התלונות לא עובד כבר, שכחתם? הבלבול רב, ולכאורה מקיף עד כדי כך שהגיע הזמן לשנות את כללי הדקדוק העברי. עם זאת, בדיקות ומחקרים מעידים שהיקף תופעת הדיבור הזו אינו עולה על שליש. בשפה הצבאית שיבושי מין ומספר בולטים מאוד כשמדובר בספירת זמנים: "שלוש חודש". עם זאת, גם המחקר על השפה הצבאית מגלה שבשני שלישים ממופעי הדיבור של חיילים המספר נכון, ובכל מקרה כמעט תמיד זהו מספר נקבי הנצמד לשם זכרי (עשר בתים), ולא להפך (עשרה אבנים).

ומה עושים עם מילים לועזיות, שלא ירדו מן השמים עם תו מין עליהן? בדרך כלל מילים לועזיות הן בזכר. אינטרס משותף, סופרמרקט עירוני, חומוס אסלי, הומור שחור. סיומת -ה במילים לועזיות רבות מאפשרת לראות במילים אלה נקבה דקדוקית. האנציקלופדיה עברית, הפסיכולוגיה קלינית, הטחינה גולמית, הבסטה בשוק פתוחה משמונה בבוקר, והזברה לובשת פיג'מה.

שני עניינים נוספים המענים את דובר העברית הן צורות הזוגי וכינויי הרמז. צורות זוגיות יוצרות אי הבנה ותחושה של טעות מתמשכת. מינו של שם תואר זוגי הוא בדרך כלל בנקבה, בעיקר באיברי הגוף, אך לעיתים הוא בזכר, בדרך כלל על פי מינה של הצורה ביחיד. 'משקפיים' ו'אופניים' הם זוגי זכר. 'גרב', מילה שחידש בן-יהודה בעקבות הערבית, היא שם בזכר, ומכאן 'גרביים עבים'. השימוש הרווח יותר בציבור, בשפה המדוברת וגם בפרסומים כתובים רבים הוא בנקבה: 'גרב לבנה', 'גרביים שחורות'. נתן אלתרמן כתב על המשקפיים, בביצוע אריק איינשטיין: "בשחורות רק רע רואים פה, בוורודות הכול תמים". למשוררים מותר.

ומה בדבר כינויי הרמז? זה או זו? אלה או אלו? התשובה פשוטה: כאשר איננו יודעים מהו האובייקט שעליו מצביעים, השימוש יהיה בצורת הזכר, הנחשבת הצורה הסתמית או הניטרלית. כאשר אנחנו יודעים במה מדובר, ובעקבות זאת אם מדובר בזכר או בנקבה, חל כבר חוק ההתאם. "אמא, מה זה?" (שואל הילד שאינו יודע במה מדובר); "זאת פיצה" (עונה האם). לעומת זאת אין כל  הבדל בין 'אלה' ו'אלו'. 'אלה' היא מילה מקראית נפוצה לרבים ולרבות, שחדרה פה ושם גם לספרות התלמוד. 'אלו' היא מילה תלמודית באותו שימוש דו-מיני, והיא אינה מופיעה במקרא. בעברית של ימינו אלה ואלו דברי אלוהים חיים.

ועוד הודעה, חברים. כן, אין כל בעיה עם "הבנות ילכו", או "הערים יתפתחו". צורות הנוכחות והנסתרות בעברית אפשריות בשתי דרכים: בדרך הזכרית-כללית, ובדרך הנקבית. לשתי הצורות שורשים במקורות, ולשתיהן תו תקן מדאורייתא.

ברשימה הבאה: על בעלי מקצוע וצירופי לשון בין זכר לנקבה.

Read Full Post »

ד"ר רוביק רוזנטל / בניון, קוסאשווילי ובורוכוב עולים לארץ ישראל

כולנו מתעניינים בשמות משפחה, בעיקר בשם המשפחה שלנו, אבל מה אנחנו באמת יודעים על שם המשפחה? רוב שמות המשפחה ניתנו לפני מאות שנים, ואת הסיבות מדוע נבחר שם זה או אחר ומתי בדיוק ניתן רק לשער. האם רוזנטל – שם משפחתי – מעיד שמשפחתי גרה בעמק של שושנים? או הייתה חובבת שושנת העמקים? או שלאם המשפחה קראו רוזה? ואולי, כפי שטוענים החוקרים, זה היה פשוט שם משפחה יוקרתי שניתן למי שהרבה במחיר?

בתוך המגבלות האלה, מדובר בכל זאת בתחום רב עניין, וראוי להקדיש לו אפילו שלוש רשומות (פוסטים בלעז). הרשומה הזו עוסקת במקור המרכזי של שמות משפחה ברוב התרבויות המוכרות לנו: משפחה על פי שם האב, הקרויה גם "שמות פטרונימיים". בעבר הרחוק והפחות רחוק, לפני שניתנו שמות משפחה, בני אדם הוגדרו על פי שם אביהם. ישעיהו בן אמוץ היה בנו של אמוץ, ויחזקאל בן בוזי – בנו של בוזי. שמות מטרונימיים, על שם האם, היו ונשארו נדירים, אם כי על פי המחקר בסין של האלף השלישי לפני הספירה, בשושלת פו, הונהגו כבר שמות משפחה על פי האם. הנוהג הזה בוטל באלף השני ושושלת שאנג קבעה שהאב הוא מקור שם המשפחה.

וכך אנחנו מוצאים בפינות רבות של הגלובוס סיומות פטרונימיות חוזרות לשם המשפחה. בשלב מסוים בהיסטוריה הוקפא גלגול השם מאב לבן, ונותר שם המשפחה לדורות הבאים, בדרך כלל בהוראת השלטון שרצה לנהל ביעילות את גביית המיסים. זה לא קרה באיסלנד. איסלנדי מקבל שם פרטי חצי שנה לאחר שהוא נולד. השם השני שלו, עד היום הזה, הוא שם האב בתוספת סון (בן) או דוֹטִיר (בת). שחקן הכדורגל של מכבי תל אביב וידאר קיארטנסון הוא בנו של קיארטן. ראש ממשלת איסלנד קטרין יאקובסדוטיר היא בתו של יאקוב. פמיניסטיות איסלנדיות תובעות לאפשר קביעת השם גם על פי האם, בינתיים בלי הצלחה. ברוסית נהוגה שיטת ביניים, כאשר מוסיפים בין השם הפרטי לשם המשפחה הקבוע תוספת פטרונימית משתנה. איבן אלכסייביץ סרגייב הוא בנו של אלכסיי. באתיופיה שם האב הופך לשמו השני של הבן, המכונה גם "שם משפחה מזויף", אבל אינו עובר לדורות הבאים.

הסיומת 'סון' האיסלנדית מוכרת גם בשוודיה, אך שם היא כבר בשיטת ההקפאה. אחד מאבותיו של הסופר השוודי סטיג לארסון נקרא לארס. בנורווגיה הַתוסף הפטרונימי הוא 'סֶן'. שמות המשפחה המובילים שם הם יוהנסן, אולסן והנסן, זכר ליוהן, אולה והנס. 'סון' היא גם סיומת פטרונימית אנגלית, מניקסון ועד ג'ונסון. בספרדית הסיומת מצטנעת: ez. אלווארז הוא בנו של אלווארו, ודומינגז הוא בנו של דומינגו.

בין היהודים השתרשו שמות משפחה קבועים בשלב מאוחר. בארצות אירופה, שבהן הונהגו שמות משפחה כבר במאה ה-15 (ובאירלנד כבר במאה העשירית), העדיפו היהודים שלא לקבוע שמות משפחה. האופי העיירתי-קהילתי של היהודים לא דרש זאת. כשהשלטונות במדינות שונות, בדרך כלל במאה ה-18, התעקשו על שמות משפחה, התפצלה הרשימה לשתיים: שמות עבריים ושמות על פי שפת הסביבה. השמות הפטרונימיים העבריים, אשכנזיים כספרדיים, נפתחו בפתיח הקלסי 'בן', המוכר גם במזרח: בן יעקב, בן אביגדור, בן טולילה. לצידם מופיע הפתיח הארמי בר: בר הלל, בר משה. כמו כן יש שאימצו דווקא את סיומת התואר, הנִסְבה, והצמידו אותה לשם האב: אברהמי, שמעוני ויהודאי. מהלך כזה רווח גם כאשר העולים לישראל בחרו לעצמם שם עברי.

ואולם, ברוב המקרים הסיומת הפטרונימית היא על פי המקובל בארץ שבה חיו היהודים. הסיומת הגרמנית 'זון' שנוצרה במחוזות דוברי גרמנית ובקיסרות האוסטרו-הונגרית היא הנפוצה מכולן. אברמזון הוא בן אברהם, נתנזון הוא בן נתן. בשפות הסלביות נפוצו הסיומות –וֹב, שהיא במקורה סיומת שייכות, -סקי, וכן -ביץ' בתוספת תנועת עזר לפניה: אברמוב, אברמסקי ואברמוביץ', כולם בני אברהם. בורוכוב הוא בנו של ברוך, וכמוהו בורוכוביץ'. בין יהודי תוניסיה אפשר למצוא למשל את השם בֶלָאֵיש, שפירושו 'הבן של אֵייש', ובו מסתתרת 'בן'. פירוש השם בערבית תוניסאית הוא בן חי. הפתיח הפטרונימי הבֶרְבֶרי 'אוֹ' יצר בין יהודי מרוקו שמות כמו אוחיון, בנו של חיון, אוחנה, בנה של חנה, ועוד. גם התוספת העברית 'בן' הצטרפה למניין. 'בֶנָיוּן' הוא גלגול של בן חיון.

יהודי גיאורגיה הביאו לארצנו את הסיומת הייחודית 'שווילי', שפירושה בגיאורגית 'בן'. יעקובשווילי הוא בן יעקב, אברמשווילי בן אברהם. יש גם שמות מטרונימיים: בַתיאשווילי, בן בתיה. בקהילה הזו הבסיס הוא לעיתים המעמד הדתי של האב. לא מעט יוצאי גיאורגיה קרויים כוהֵנשווילי, לֵוישווילי וחָכָמשווילי. יש גם סיומת לבנות – גרי. חַכְמִיגֶרי היא בתו של החכם. בשנת 1968 נרשמה בבית ספר גיאורגי התלמידה מזלטוב חכמיגרי, יהודייה כמובן. שם המשפחה מתייחס לעיתים לתכונה של אבי המשפחה, לאו דווקא מחמיאה. פטראקאכישווילי הוא בנו של 'גבר נמוך', קוסאשווילי הוא בנו של הקירח, טַבדידישווילי הוא בנו של 'בעל הראש הגדול'. שמות אחרים מתייחסים למקצוע או לתפקיד. דאלאלישווילי הוא בן המתווך, נאקוואלישווילי הוא בנו של עוזר מושל הכפר.

אצל יוצאי פרס נמצא שתי סיומות המקובלות בפרסית. הראשונה היא 'פּוּר'. פרג'פור הוא בנו של פרג'. פרג' בערבית ובפרסית פירושה גאולה. כך גם בשמות כמו שאולפור, דוִדפור, חיימפור, מאירפור ועוד. הסיומת השנייה היא 'זָדָה' או 'זָדֶה', שפירושה בפרסית 'בן': אַבְרָהָמְזָדָה, סוֹלֵיימַנְזָדֶה (בן שלֹמה) ועוד. בשם הפרסי העתיק וייזתא מסתתר 'זאתה', במשמעות הבן, שלימים השתנה ל'זאדה'.

כמה הערות על שמות המשפחה של הנשים. לא תמיד הן היו חייבות לאמץ את שם הבעל. בימי הביניים כשאדם ממעמד נמוך התחתן עם אשה ממעמד גבוה יותר הוא אימץ את שם משפחתה. היום התופעה נדירה. במאתיים השנים האחרונות פשט בארצות רבות החוק התובע שאשה תקבל את שם בעלה והילד את שם האב, אלא אם כן האב אינו ידוע או מתעלם מאבהותו. בארצות הברית החלה בשנות החמישים תנועת נשים שתבעו לשמור את שם משפחתן, אך המגמה הזו בירידה. עם זאת יש תופעות בארה"ב של אימוץ שם חדש שאינו של אף אחד מהצדדים, שם כפול על פי שמות המשפחה של בני הזוג, וגם שם מעורבב: סמית+ג'ונס=סימונס. דווקא בארצות דוברות ספרדית נשים אינן נוהגות לשנות את שם משפחתן, מטעמי מעמד ונימוס.

בתרבויות מסוימות כגון יוון, בולגריה, רוסיה, צ'כיה ועוד סיומת שמות משפחה של נשים משתנית על פי האב או הבעל. יוונייה בת לפאפאדופולוס תיקרא פאפאדופולוּ. פולנייה שנישאה לפודבינסקי תיקרא פודבינסקה, וכמוה בנותיה. בליטא, כאשר שם האב הוא וילקאס, אשתו תיקרא וילקיינֶה, והבת וילקייטה.

המגמה הישראלית הבולטת היא נשים שלהן שם כפול: שם הנעורים ושם הבעל, כמו גאולה אבן-סער ואורלי וילנאי-פדרבוש. עוד לא אמרנו ג'ודי ניר-מוזס-שלום, ומה דעתכם על החברה "ציונית פתאל-קופרוואסר", שהייתה בשלב כלשהו יועצת הרמטכ"ל לענייני אתיופים? נשמע כמו קיצור תולדות הציונות. נשים שזכו למעמד ציבורי-תקשורתי שומרות לעיתים קרובות על שמן, מציפי לבני ועד שלי יחימוביץ ולימור לבנת.

מחקר שנעשה בנושא מגלה שנשים נוהגות להוסיף את שם הבעל לעיתים רק כאשר נולד הילד הראשון. ציטוט מהמחקר: "אני נורית הפנר נגיד, ובעלי הוא ניר דובנוב. אני באה לקחת את אביב דובנוב מהגן, מי זה אביב דובנוב? מה אני, דודה שלו?"

ברשומה הבאה: על שמות משפחה על פי מקומות יישוב ומקצועות.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

 

 

Read Full Post »

1. בתנ"ך כ-7000 ערכים מילוניים עבריים (כולל פעלים בחלוקה על פי בניינים), וכן כאלף ערכים בארמית, ושמות פרטיים רבים מאוד של אנשים ומקומות.

2. המילה השלמה הנפוצה ביותר בתנ"ך היא 'אֶת' – כולל נטיותיה הרבות. 10903 פעם היא מופיעה לפני מושא מוצרך (כולל נטיות: אותי, אותנו), ועוד 553 במשמעות 'עִם' (כולל נטיות: אִתי, אִתָנו), ו-284 פעמים בצורה המורחבת 'מאת'. אליך, בן גוריון. גם מילות יחס נוספות כמו 'עם' ו'על' מובילות. למיליות נוכחות גבוהה. ל' מובילה (ללא נטיות): כ-20,000 הופעות, ב' – 15,000, כ' – 3000.

3. מילית הזיקה המקראית 'אֲשֶר' נפוצה מאוד: 5495. יש נוכחות נמוכה למילית הזיקה שֶ- האופיינית ללשון חכמים: 122 פעם, ופרט למופע יחיד בספר שופטים היא מופיעה תמיד בספרות המקראית המאוחרת.

4. שם העצם הנפוץ ביותר במקרא הוא בעצם שם פרטי מורחב: שמו של האל יהוה, הנכתב גם בגירסאות חלופיות כמו יי או יקוק: 6639 פעמים. כאשר מצרפים אליו את שמות האל הנוספים: אלוהים (2603), אדוני (425) אל (235), אלוה (57), שדי (48) מגיעים למספר הכמעט עגול 10007.

5. שמות העצם שאינם שמות האל הנפוצים ביותר  בתנ"ך הם מלך (2518) המשמש לעיתים ככינוי לאלוהים, ו'ארץ' (2504).

6. השם הפרטי הנפוץ ביותר בתנ"ך הוא ישראל (2512). הוא משמש גם כשם אדם (יעקב), גם כשם הארץ וגם כשם הממלכה.

7. הפועל הנפוץ ביותר בתנ"ך הוא 'אמר': 5274 פעמים, כולל נטיות. אחריו, בהפרש ניכר, הפעלים 'היה' ו'עשה'.

8. המילה 'לא' נפוצה מאוד בתנ"ך –  5097 פעמים. לעומתה המילה 'כן' נמצאת במקום נמוך בהרבה: 563 הופעות.

9. שם התואר הנפוץ ביותר בתנ"ך הוא 'גדול' – 526 פעמים, אחריו בתור 'טוב' – 495 פעמים.

10. מילת הקריאה הנפוצה ביותר בתנ"ך היא 'הִנֵּה!', 1057 הופעות, ואחריה 'נא', 404.

11. כינוי הגוף הנפוץ ביותר בתנ"ך הוא 'הוא' – 1386. כינוי הגוף לנקבה 'היא' מדדה הרחק מאחורי הכינוי לזכר, עם 484 הופעות, כאשר בתורה הכתיב של הכינוי לנקבה הוא תמיד הִוא. כינוי הנסתרות הוא 'הֵנָּה' (30 הופעות), הצורה הנפוצה היום 'הֵן' אינה מופיעה בתנ"ך.

12. בתנ"ך כ-2100 מילים המופיעות בו פעם אחת ויחידה, כולל כאמור הופעות של שורש בבנייני פועל נפרדים. כלומר, כל מילה שלישית בתנ"ך מופיעה בו פעם אחת בלבד. מילים כאלה קרויות בשפה הבלשנית hapax legomenon ובמינוח העברי מילים יחידאיות.

13. בין אלפי המילים היחידאיות מילים רבות הנפוצות מאוד בעברית החדשה. דוגמאות: אָמָּן, אושר, בהיר, שום ובצל, גבינה וגבעול, דג ודיו, נדהם, התחמם וזָרַם, הגות, הורים, זכוכית, חֶברה, חותנת, מֶשֶק ועוד ועוד.

14. למעלה מ-1200 מילים במקרא הן מילים נטולות שורש על פי הופעתן במקרא. ביניהן מילים נפוצות כמו אב ואם, אף, פה ויד, שפה וגוף, דוב ואריה, הר וגיא, ציפור ונוצה ועוד ועוד. מילות היחס והכינויים הן בדרך כלל נטולות שורש. רוב שמות החיות והצמחים הם נטולי שורש מקורי. חלק מהמילים נטולות השורש המקראי נקשרות לשורש מאוחר יותר, בדרך כלל שורש שנגזר משם העצם: 'מאובן' ו'התאבנות' מאֶבֶן, 'ייהוד' מיהודי, 'התייתם' מיתום. במקרים רבים יותר נוספה למילים אלה סיומת שהרחיבה את השימוש במילה: אבהי (מ'אב'), זהות (מ'זה'), אשכולית (מ'אשכול') ועוד. לעיתים הסיומת נוספת כבר במקרא, כמו אחווה (מ'אח').

15. השפה המקראית היא פיגורטיבית וסיפורית, ובכל זאת יש בה לא מעט מילים בדרגת הפשטה גבוהה. הסיומת –וּת, שהיא סיומת המושג בעברית מופיעה בתנ"ך כשישים פעם. היא כוללת מילים רווחות כמו אלמְנוּת, אכזריוּת, מלכוּת, דמוּת, ילדוּת ועצלוּת.

16. בתנ"ך מעט מאוד שמות פעולה, עדות נוספת לאופי הסיפורי-פיגורטיבי של הלשון המקראית. כל שמות הפעולה הם בבניינים קל ופיעל. למשל: אכילה, בריאה, הליכה ועטישה; גידוף, לימוד, חיתול ופיתוח.

17. כ-700 מילים בתנ"ך מסתיימות בסיומת הנקבה –ָה, כגון ארוחה, בקעה, חומצה ומחשבה. כ-120 בסיומת –ת כגון מצנפת ושיבולת, וכ-50 בסיומת   –ִית: מענית, צפיחית, קדורנית.

18. בתנ"ך כ-1500 שורשים. כ-10% מהם הם שורשים הומונימיים, כלומר, שורשים זהים שאינם קשורים ביניהם בקשר משמעות. ביניהם אז"ן (האזינו מול מאזניים), שח"ר (בוקר מול שחור), רד"ה (דבש ושלטון) ועוד ועוד. 16 שורשים הם הומונימים משולשים: צל"ל (צל, צליל ושקיעה), ער"ם (ערימה, עורמה ועירום) ועוד. השורש המגוון ביותר במקרא ובעברית בכלל הוא ער"ב, שלו שבע משמעויות שונות.

19. בתנ"ך מעט שורשים מרובעים, ורובם בפעלים מבנה ההכפלה: צפצף, טלטל, כרכר, התקשקש. מבנה ההכפלה קיים גם בכמה שמות עצם ותואר כמו ירקרק, שרשרת, סחרחר ואספסוף. השורשים המרובעים שאינם במבנה ההכפלה הם במילים 'מכורבל', הקשורה למילה הארמית כרבלא, שפירושה מעיל, ו'מחוספס'.

20. אוצר המילים של התנ"ך הוא הבסיס המוצק שעליו נשען אוצר המילים העברי החדש. שני שליש מן המילים שבהן אנו משתמשים בשפת יום יום, בתקשורת ובספרות הן מן התנ"ך.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: