בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

הגוף הוא מקור בלתי נדלה למילים וביטויים בשפה. בכל שפה, וגם בעברית. אדם 'לבבי' הוא אדם נדיב וידידותי, בחורה 'עם ראש' היא בחורה חכמה, 'דרך אגב' היא דרך 'על גב', בארמית, 'זרוע' היא מערך צבאי כמו זרוע הים או היבשה, בַּעין מְעיינים, באוזן מאזינים ובאף כועסים או מאנפפים.

אחת ממערכות האיברים הפעילה ביותר בשפה העברית היא מערכת העצמות, או בצורת היחיד – 'עצם'. המילה מופיעה 126 פעמים בתנ"ך, בעיקר כאיבר הקשה, אבל גם במשמעות מורחבת ומופשטת יותר, ויש לה מקבילות בשפות שמיות שונות, כולל ארמית ('טמיא') ואכדית. על חשיבות העצם בגוף אפשר ללמוד גם מסיפור הצלע שממנה נולדה על פי המיתוס המקראי חווה אימנו, ועל כך אומר אדם הראשון: "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי".

השורש של המילה הוא עצ"מ. היסטורית נראה שדווקא שם העצם (!) 'עצם' קדם לשורש, שממנו התגלגלו מילים ושימושים לרוב. השורש הזה אינו קשור לענייני עצימת העיניים, זהו מה שקרוי בשפת הבלשנים הומונים – מילים או שורשים זהים במקרה.

מה מספרת השפה על העצם כאיבר בגוף? את העצם אי אפשר לראות, העור והבשר מגינים עליה, ועל כן אדם רזה מאוד הוא 'עור ועצמות', מי שעצמותיו בולטות מרוב רזון. הביטוי מוכר משלל שפות כמו יידיש: הויט און ביינער, אנגלית: skin and bones, ואפילו לטינית: pellis et ossa. הגירסה התלמודית היא 'גל של עצמות', כמו במסכת בבא בתרא: "נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות".

העצמות מזכירות לנו משום כך את המוות, שכן כידוע הן האיבר החזק השורד זמן רב אחרי כיליון הבשר. חזון יחזקאל המתאר את תחיית המתים מספר על כך: "וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת, שִׁמְעוּ דְּבַר ה'" (יחזקאל לז 4). שונאי ישראל גדולים, בעיקר מצביאים ומלכים כמו אדריאנוס, נבוכדנצר ואספסיאנוס, נקראו על-ידי חז"ל 'שְחיק עצמות', או בארמית: 'שחיק טמיא', כשהכוונה היא שלאחר מותם של אותם רשעים יימעכו ויישחקו עצמותיהם. ואילו חבקוק (ג 16) מקלל את עצמו בקללה קשה: "יָבוֹא רָקָב בַּעֲצָמַי וְתַחְתַּי אֶרְגָּז".

אבל נשוב אל החיים, וכאן יש לעצמות תרומה לא רק בהחזקת הגוף אלא גם בתחום הרגש, כמו בביטוי 'בער כאש בעצמותיו'. כל זה מוביל לתהילים (ק"ט 18): "וַיִּלְבַּשׁ קְלָלָה כְּמַדּוֹ וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו", כלומר, יגרום לו נחת רבה. השמן שימש בימי המקרא לסיכת הגוף. הביטוי "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה" פירושו בתהילים (ל"ה 10) – אני חש התרוממות רוח ואמונה. העצמות לוקחות חלק גם ברגש הפחד, כמו אצל ירמיהו (כ"ג 9): "נִשְׁבַּר לִבִּי בְקִרְבִּי, רָחֲפוּ כָּל עַצְמוֹתַי".

לצד הנפש, העצמות הן ברומטר לתחושות הגוף. קר מאוד? הקור חודר לעצמות. הביטוי מתהילים שהוזכר לעיל מתייחס היום לעייפות רבה ולכאבים, ועל כך שר אלתרמן: "הוי, וכל עצמותינו, אחי תספרנה זקנה נאנחת, אשר יש בה קצת עצב ובכי, אבל יש בה גם משהו נחת". מי שנקלע לסוּפה 'נרטב עד לשד עצמותיו', ביטוי רב לשוני.

אחד המונחים המקובלים בז'רגון הדתי הוא 'חילוץ עצמות', כמו במסכת ברכות "חיים של טובה, חיים של ברכה, חיים של פרנסה, חיים של חילוץ עצמות", כשהכוונה לפעילות פיזית, התעמלות וספורט. המקור בישעיהו (נ"ח 11): "וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד, וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ, וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ".

גם לבעלי החיים יש עצמות. כלבים מטבעם אוהבים לכרסם עצמות גם אם לא נותר עליהן דבר, ומכאן הביטוי 'זרק לו עצם', גם הוא רב לשוני, דימוי למי שנותן לזולתו דבר מה פחות-ערך כדי לסתום את טענותיו. להקת כוורת חיברה את המשמעות המורחבת של העצם לביטוי 'פה קבור הכלב: "זהו עצם העניין, לא – זה עצם של הכלב". וכאשר לא נזהרים משהו נתקע 'כמו עצם בגרון', תקלה המוכרת גם בלשון חז"ל.

מן האיבר בגוף החלה המילה להתפשט לתחומי משמעות חדשים, ולימדה אותנו שמערכת העצמות, השלד, היא ביטוי לגוף כולו, ומכאן לכל דבר שהוא. המהלך הזה נולד בימי הביניים בבניית המינוח הדקדוקי, במונח שֵם עצם, noun, שהוא חלק דיבר המציין ישויות בעולם: בני אדם, חפצים, מושגים מופשטים ועוד. מכאן התבססה העצם לתיאור 'דברים בעולם', שהוא מלא 'עצמים', ולעיתים לא מזוהים: עֶצם בלתי מזוהה הוא גרם שמים שאינו מוכר למדענים. ראשי התיבות עב"ם הפכו מילת סלנג שהוראתה אדם מוזר, דוחה או מנותק. אגב, גֶרֶם היא מילה נרדפת לעצם גם במשמעות האנטומית (חמור גרם, אדם גרום), ומכאן 'גרם שמים'.

שתי הרחבות משמעותיות התרחשו בגלגולי השפה. האחת נובעת מהקשיחות של העצם לעומת כל יתר מרכיבי הגוף של האדם או בעלי החיים. כך הפכה העצם מקור לדימויים של כוח, ומכאן שם התואר המקראי 'עצום', חזק מאוד, והפעלים 'עצם' ו'העצים' בתנ"ך, ובהמשך 'התעצם'. גם המילה 'עוצמה' מקורה בדברי הנביאים: "נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ, וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה" (ישעיהו מ 29). מדינה רבת כוח השולטת הרבה מעבר לגבולותיה היא 'מעצמה', הפעלת כוח מחאה באמצעות השבתה חלקית קרויה 'עיצומים', וקריאה ציבורית רחבה בעניין כלשהו היא 'עצומה', בעקבות ישעיהו.

במקביל, ושוב – כבר במקרא, העצם נתפסת בעצם כמרכיב החשוב והעמיד ביותר בגוף, ומכאן היא בהרחבה עיקרו של דבר, המהות שלו. בתנ"ך המשמעות הזאת מגולמת בביטוי החוזר 'עד עצם היום הזה', בהמשך גלגולי השפה היא ביטוי בהקשרים רחבים. אם נשוב לעצם של הכלב, אז מהו עֶצם העניין? זו המהות, הדבר החשוב ביותר, כמו בפרשנותו של הרלב"ג: "מותר אשם לאשם ומותר חטאת לחטאת, כמו שיראה חיובו מצד עצם הענין" (מלכים ב יב 18). ומה אומר המדרש על סיפור העקדה?" הקב"ה בכבודו ובעצמו אמר לי: קח נא את בנך את יחידך". מה שמגיע לנבכי הנפש מגיע 'עד העצם', ביטוי יידישאי-צרפתי. זה גם יסוד מרכזי בתורתו של עמנואל קאנט: הדבר כשהוא לעצמו. גרעין מהותו של דבר, נקי מהקשרים מקריים או חיצוניים למהותו. גרמנית: Ding an sich.

המשמעות הזאת הולידה מילת מפתח בעברית היום, בעיקר זו המדוברת: 'בעצם'. המשמעות כאמור, 'בעיקרו של דבר', אבל 'בעצם' הפכה למילה כמעט ריקה הממלאת חללי דיבור. בעצם, רציתי לומר בעצם, ש'בעצם' הפכה בעצם לקלישאה.

שלוחה אחרת של התפשטות 'עצם' הייתה למחוזות השליטה של אדם או חברה על גורלם, מה שנעשה ללא התערבות חיצונית, כמו בביטוי התלמודי 'הגע בעצמך', תבין לבד. מכאן נולדה מילת המפתח של מדינת ישראל: עצמאות. את המילה חידש איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה, ולביוגרפיה שלו קרא "עם שחר עצמאותנו". המהדורה המחודשת זכתה לשם פחות ארכאי: "החצוף הארצישראלי".

כל אלה העניקו לענייני העצם משמעות רפלקסיבית, התייחסות של אדם אל מה שהוא, אל היותו, ובקיצור: אל עצמו. כנאמר במסכת יבמות: "אדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם משים עצמו רשע". אמרה לטינית שמקורה יווני אומרת לנו: 'דע את עצמך', על אדם לבחון את פנימיותו ולהכיר את נבכי נפשו: nosce te ipsum. האמרה הלטינית היא תרגום של הציווי היווני gnothi seauton, שהיה חָרות בכניסה למקדש האורקל של האל אפולו בדלפי, ויוחס לתאלס ולהוגים אחרים מן המאה השישית לפני הספירה.

מכאן הדרך סלולה למגוון רפלקסיבי, כל מה שחושב אדם על עצמו, ובשפות רבות. אהבה עצמית, ביטחון עצמי, דיוקן עצמי, שנאה עצמית, הגשמה עצמית, כבוד עצמי, הלקאה עצמית והונאה עצמית. האברכים 'ממיתים עצמם באוהלה של תורה' בעקבות התלמוד, ומדינות ועמים ומיעוטים חותרים לזכות להגדרה עצמית ולשלטון עצמי. ומהו הסיוט של כל שחקן כדורגל באשר הוא? להבקיע גול עצמי, מונח שהפך לדימוי התואם מצבים רבים ואף מתסכלים של חיינו.

פורים אחרינו, ומתברר שלא רק אנשים אוהבים להתחפש, גם שפות נוהגות להתחפש. בדרך כלל אלה שפות סתר, שנועדו לצורכי משחק, מופע אומנותי או כדי שהסביבה לא תבין מה אומרים דובריה.

דוברי העברית, בעיקר הילדים או המבוגרים המתגעגעים לילדוּת, חובבים את השפות שבהן נדחס עיצור קבוע, לפעמים יותר מאחד, בתוך מילים עבריות תקניות. השפה הבסיסית היא שפת הבי"ת, שהולידה את המקום הראשון של ישראל באירווויזיון עם "אַבָּנִיבִּי אוֹבּוֹהֶבֶּב אוֹבּוֹתָבָּך". נוספה לה גם שפת הגימל, ועקרונית אפשר להלביש עליה כל עיצור עברי אחר. משם צצה לה 'שפת האגוזים' כאשר המילה אגוזים, מלאה או חלקית, צצה בכל הברה. 'אגוזים ניגוזים' – אני, וכך הלאה. למשחק גרסאות בשפות לא מעטות, למשל, המשחק האנגלי 'פִּיג לטין', 'לטינית חזירית', שבו מוסיפים את ההברה ay אחרי עיצורים או תנועות, ולפעמים מחליפים אותם.

שפה קשה יותר לביצוע היא השפה ההפוכה – הגייה של מילים מהסוף להתחלה. היא ותיקה מאוד, בת מאה שנה לפחות, והייתה נהוגה  בין ילדי זיכרון יעקב וירושלים. כך למשל, 'כן' נהגית נֵכּ, לא – אֹל. המשפט "תִירָזָהוּ מִנֶמוֹ הֶז רוֹטֵש" משמעו: "תיזהרו ממנו זה שוטר". גירסת היפוך דומה היא קריאה לאחור של הברות: "נִיאָה הֵבְאוֹ תָכְאוֹ" – "אני אוהב אותך".

אחת משפות הסתר שנחשפה בשנים האחרונות וכבר זכתה למחקרים אקדמיים היא האוחצ'ית, שיצרה את "מילון אבן שושנה". אוחץ' היא בערבית עירקית ובדיאלקטים נוספים 'אחות'. לשפה הזו מרכיב של יצירת זהות חברתית נבדלת, ובמקרה זה, שפה מוחצנת שיש הרואים בה גם 'שפת פֶּרפורמֶנס'. יש בה ערבוב של מילים משפות שונות, מילים מומצאות על בסיס עברי ועקבות של ערבית עיראקית. למשל, הערב במועדון היה "מדרוס, שרמיז, שרגריז, מדהיז ודהוז", כלומר, מדהים ביותר. חברת קהילה היא "נֶשֶת מֶרְקֶט מין מירקֶט מרקיטה", כלומר, "אישה בת אלף נשים". מילון אבן שושנה מלביש מילים שונות על משקלים מיוחדים. 'אֶנֶם פֶּטֶט' – אנמית ופתטית. 'עַגֶּלֶת' – בטן. 'להתמסלֵל' – לקבוע מסלול יציאה לחוצות העיר ולמועדונים.

שפות היהודים הרבות היו במידה מסוימת שפות סתר, אם כי הן נשענו על שפות הסביבה. מתוך שפות היהודים התפתחו גם שפות סתר ממש, שנועדו למצבים של סכנה ואיום. 'לותראי' הייתה שפת סתר של יהודי איראן, שנועדה לתקשורת בנוכחות זרים בענייני מסחר, אזהרה על סכנות ועוד, והיא קיימת לפחות מהמאה העשירית. לותראי מורכבת מאוצר מילים עברי וארמי, משובץ במשפטים בתחביר פרסי ומילות קישור בפרסית, והיו לה כמה גרסאות. דוגמה: "מלאכה גויים א" פירושה מלאכה המיועדת לגויים. "מי-דחל-אד" פירושו – הוא פוחד. בלותראי נהגו לדבר ביחיד במקום ברבים, או להפוך את משמעות המילים. 'נשים' פירושו אשה, 'מכנסֵי' פירושו מכנסיים, 'רגליים' פירושו נעל, 'מחר' פירושו אתמול. שומרי הגחלת של השפה מספרים על בית שנכנס אליו גנב כשבעל הבית ישן. האשה החלה לשיר לילדתה שיר בלותראי: "לה לה באבאי שם טוב, גנב היזי בתוך ביתו. אגר בזואם מיכודונה, אגם נזואם מילכונה". עברית: "יש גנב בבית. אם אומר זאת – יהרוג אותנו, אם לא אומר – יוליך". הבעל התעורר וגירש את הגנב.

שפת סתר דומה מוכרת בפי דוברי הלדינו. בשפה זו מילים רבות המשלבות עברית וספרדית. 'דיסמָזָלדו' הוא חסר מזל, 'אינחָמינאדו' – מבושל זמן רב, 'חָזָניאר' – שר כמו חזן. כאשר התקרב גוי אל חבורה יהודית, השתמשו במילה העברית 'שתיקה' לרמוז שעדיף לא לדבר, ואם הגוי מכיר את השפה, רמזו לכך ב'יודע לשון'. היו גם קודים בין סוחרים. הביטוי "כמה לקו באצבע" היה נהוג במשא ומתן במשמעות "כמה זה עולה", ומקורו בהגדה של פסח. 'חתיכות' הייתה מילת קוד למטבעות זהב או כסף. כשדיברו על יושר או רמאות במסחר יצרו את 'גנביאר' במשמעות לגנוב ואת 'רמאיו' שפירושו רמאות. 'רמאולוק', תרמית, שהיא תרכובת עברית-טורקית.

שפת סתרים מפורסמת היא שפת הגנבים הגרמנית, Ganoven Sprache. מקורה בשפת הפשע היהודית, ומעורבות בה – כמו גם בשמה – מילים ביידיש שמקורן בעברית. אפשר למצוא ביניהן מילים כמו Schmiere stehen, לעמוד בשמירה, Tinnef (טינופת), Make (מכה) ועוד. המנהיג הנאצי גרינג אפילו שירבב בראשית דרכו את הביטוי "לעמוד בשמירה" באחד מנאומיו נגד היהודים. אדם רע ובזוי כונה  schofel (שפל), כסף נקרא Kis (כיס), ארץ היא 'מרטינה' בדמיון למילה העברית מדינה, 'ילד' – מטבע כסף קטן, ו- Bais– בית – בית מרזח.

שפה הקרובה במידה מסוימת לשפת הגנבים הגרמנית היא הלכודיש, כנראה שיבוש של "לשון הקודש". גם בה יש מילים רבות של עברית בדיאלקט או בז'רגון גרמני. ראש העיר בלכודיש מכונה 'שויפעט' (כלומר, שופט). 'חושם' פירוש חירש. 'חוּשָׁם' הוא במקור שמו של חושים בן דן, שחז"ל מספרים עליו כי לא היה שומע. גם הלכודיש נולדה מהצורך של היהודים לדבר ולכתוב בשפת סתר במצבי מצוקה. כאשר קרה מקרה רע באודסה, כינו אותה 'אשדות אשר ברומניה'. בימי הפרעות בקיוב (קייב) ובווארשה בשנת 1882 נאלצו העיתונים לכתוב 'יבוק אשר ברומניה' במקום קיוב, ו'באר שבע' במקום וארשה. הלכודיש שימשה שנים רבות תושבים של כפר בשם שופפלוך, וחלק מתושביו עדיין מכירים אותה מילדותם. הכינוי של יהודי בפי גויי שופפלוך היה 'רֵיְילֶעם' בעקבות 'ערלים'. צעיף נקרא בלכודיש 'צַוַּאר-בֶּגֶד', טבק היה מכונה 'עֵיישֶׂב' וסיגריה 'שְׂרֵפֶה עֵיישֶׂב'. אדם גבוה כונה 'לולב'. ישו נקרא בלכודיש 'תָּלֶה', כלומר, תלוי.

גם סופרים לא מעטים המציאו שפות סתרים ושילבו אותן בספריהם. למשל, בספר "התפוז המכני" מאת אנתוני ברג'ס מפתחת הכנופייה שפת רחוב המבוססת על עירוב של רוסית ואנגלית. בתרגום של אהרן בר היא הופכת לשפת עבריינים רוסית-עברית. דוגמאות: "עוד לא היה חוק לשפוך משהו מהושצ'ים החדשים לתוך המולוקו הזה … שעושים לבנאדם חאראשו יפה ושלו – חמש עשרה דקות של התפעלות מהבוג וכל מלאכיו הקדושים, וצדיקים עפים ככה מהנעל השמאלית של הבנאדם…".  'לארנֵב' פירושו לעבוד, 'להפיט' – לשתות, 'בולשי' – גדול ו'לרזרז' – להרוס ולכסח.

שפה מומצאת אחרת מופיעה בספרו של סטניסלב לם "יומני כוכבים", בתרגום אורי אורלב. הספר מתרחש בקהילה של רובוטים על כוכב נידח שהכריזו מרד על בני האדם. המכונות מדברות בשפה ארכאית, מעין סלאבית עתיקה, שתורגמה על-ידי אורי אורלב לעברית מליצית עם ניחוח ארמי. למשל, תיאור תפיסה של מרגל אנושי ('רכיכא'): "תרי רומחאים דהוד מלכותיה אחזו בהאי צפרא בהכות אורלוג תלת שעות מרגלן רכיכאי באכסניא". מבנה צבאי, ככל הנראה, נקרא "קסרקטין דרומחיא דהוד מלכותיה חשבא הראשון".

ולסיום, שפה שהומצאה על ידי כותבי "ארץ נהדרת", הלא היא שפת הפועלים הרומנים. היא כוללת מילים המצלצלות כמו רומנית אך מקורן מגוון. יש בה כמה מילים מרומנית כמו 'פלאצ'ה' (מוצא חן בעיניי) או 'סניטטה' (כל הכבוד). 'קוצה', בחורה נאה, הוא כינוי חיבה רומני לבחורות בעלות שם דומה. חלק מהמילים הן עיוות קל של מילה מקובלת בשפות אירופיות באותה משמעות. 'גוטי מורצה' – בוקר טוב, 'קטסטרופי' – אסון ו'קוריצה' – תרנגולת. ומהי 'אפצ'י קוריצה'? שפעת העופות. כמה מילים מכילות יסוד סטירי. 'טיפֶּשקו' הוא כדורגלן, 'מניוקי' הוא קבלן, 'סנג'ריו' – פועל (על פי 'סנג'ר'), ו'אימפוטנצי' היא המשטרה. 'ניג'וסי' היא פרסומת, 'אנורקצי' – דוגמנית ו'פרימה בלטה' – ראש ממשלה. הפוליטיקאי הוא 'פישי פישי', 'לאדה מליסינג' – אין בעד מה,  'לאדה מדוקטור' – שתהיה בריא. לאדה היא מכונית מפוקפקת שיוצרה בהמונים במזרח אירופה שלפני נפילת החומה.

עם תחילתו של חודש אדר הגיע הזמן לעסוק שוב במילים שמקורן במגילת אסתר. כבר כתבתי כאן שהמילה הַצָּלָה מופיעה רק במגילה. המילה הזאת חוזרת ועולה לכותרות בהקשרים שונים, כגון משלחות הצלה לטורקיה, הצלת פליטים מהמלחמה באוקראינה והצלת כדור הארץ. מילה זו נגזרה מהשורש נצ"ל. כעת אוכל להרחיב את הדיון על המילים השונות שנגזרו משורש זה. מה הקשר בין המשמעויות של הפעלים הִצִּיל, נִצֵּל והִתְנַצֵּל?

הפועל 'הציל' מופיע כמה פעמים במקרא במובן 'לקח משהו ממישהו אחר', למשל בדברי יעקב ללאה ורחל, אחרי שקיבל את צאנו של אביהן: "וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי" (בראשית לא ט); וכן  במשל של הנביא הושע, שבו האל משול לגבר ועם ישראל משול לאשתו: "לָכֵן אָשׁוּב וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ [..] וְהִצַּלְתִּי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי" (הושע ב יא) – כלומר: אקח מִיָּדָהּ את בדי הצמר והפשתן שנתתי לה.

בכמה מקומות במקרא הפועל 'הציל' מתאר הוצאה פיזית של טֶרֶף מפיו של טורף. כאשר דוד הנער מספר לשאול המלך את קורות חייו כדי לשכנע אותו שהוא מתאים לקרב נגד גוליית, הוא מספר כיצד חילץ שה מפיו של אריה, וכך מילט אותו מהסכנה: "וּבָא הָאֲרִי [..] וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר; וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו [את הארי] וְהִצַּלְתִּי [את השה] מִפִּיו" (שמואל א יז, לד-לה). בהמשך הסיפור הפועל 'הציל' מופיע שוב במשמעות מופשטת יותר של חילוץ מסכנה: "וַיֹּאמֶר דָּוִד: ה' אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי [..] הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה" (פס' לז). הפועל 'הציל' מופיע במקרא פעמים רבות לפני ההשלמה 'מידו (של מישהו)' בהקשר של חילוץ והושעה מיד אויב. לעיתים הוא מופיע ללא השלמה, למשל: "הַצִּילֵנוּ נָא הַיּוֹם הַזֶּה" (שופטים י טו). פועל זה מופיע במקרא גם בצירוף 'הציל את נפשו', כלומר את עצמו, לדוגמה: "לֹא יַצִּילוּ אֶת נַפְשָׁם מִיַּד לֶהָבָה" (ישעיהו מז יד‏).

הפועל נִצַּל בבניין נפעל משמש במובן 'נמלט או נחלץ מצרה', למשל: "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו" (דברים כג טז‏). בלשון חז"ל נוצרה לפועל זה הצורה המשנית נִצּוֹל, לדוגמה: "ומה מי שהוא נתלה בבשר ודם – ניצוֹל, מי שהוא נתלה בהקב"ה, לא כל שכֵּן" (ירושלמי, ברכות ט א). צורת ההווה 'נִצּוֹל' משמשת בימינו כשם עצם במובן 'מי שיצא בשלום מצרה/מאסון'.

הפועל 'ניצֵל' מופיע בדברי האל למשה, בתיאור של מה שיקרה בעת היציאה העתידית ממצרים: "וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם" (שמות ג כב‏). בתרגום אונקולוס (אחד מתרגומי התורה לארמית) הפועל "וְנִצַּלְתֶּם" מתורגם "וּתְרוֹקְנוּן". נהוג לפרש את הפועל הזה במובן 'לקח מהזולת את כל מה שיש לו'. הפרשן רש"ר הירש, בן המאה ה-19, קישר בפירושו לפסוק זה בין הפועל 'ניצל' לפועל 'נישל'. במקום אחר במקרא מופיע פועל זה בהקשר של ביזת שלל אחרי מלחמה: "וַיָּבֹא יְהוֹשָׁפָט וְעַמּוֹ לָבֹז אֶת-שְׁלָלָם וַיִּמְצְאוּ בָהֶם לָרֹב וּרְכוּשׁ [..] וַיְנַצְּלוּ לָהֶם לְאֵין מַשָּׂא" (דברי הימים ב, כ כה). פועל זה מופיע במקרא פעם אחת במובן 'הושיע', באותה משמעות כמו 'הציל': "הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם" (יחזקאל יד יד), כלומר: יצילו את עצמם. בעברית החדשה התרחבה המשמעות של הפועל 'ניצל', והוא מתאר לא רק לקיחת רכוש, אלא גם דרכים אחרות של פגיעה בזולת, כמו שימוש תועלתני באדם אחר לצורך השגת מטרה מסוימת מבלי לתת לו תמורה מתאימה. כמו כן, נוספה לפועל זה משמעות חיובית של שימוש מרבי ומועיל בדבר כלשהו, לדוגמה: "כדאי לנצל כל רגע".

הפועל 'התנצל' מופיע פעם אחת במקרא אחרי סיפור חטא העגל: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [..] וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךַָ [..] וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב" (שמות לג ו), כלומר: הסירו מעל עצמם את תכשיטיהם. כפי שהפעלים 'הציל' ו'ניצֵל' משמשים במקרא במובן 'לקח משהו ממישהו אחר' ולעיתים אף 'הסיר משהו מעל ידו או גופו של מישהו אחר' (כמו בפסוק שצוטט לעיל על הנשים המצריות שייתנו את תכשיטיהן ובגדיהן לנשים העבריות), כך הפועל 'התנצל' משמש במובן 'הסיר משהו מעל עצמו'. ממשמעות זו זה נתקבלה המשמעות המוכרת לנו של הפועל 'התנצל': 'הסיר את האשמה מעל עצמו, הביע צער או חרטה'. משמעות זו החלה לשמש בלשון ימי הביניים, למשל בפירוש הרמב"ן לתורה (על שמות לב כה): "אף על פי שהתנצל אהרן שלא פשע בהם, ראה משה בלבו את העם כי פרוע הוא".

הצורה הסבילה של 'הציל' היא הפועל הֻצַּל. פועל זה מופיע פעמיים במקרא, בצורת ההווה מֻצָּל בשני צירופים דומים: "וַתִּהְיוּ כְּאוּד מֻצָּל מִשְּׂרֵפָה" (עמוס ד יא); "הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ" (זכריה ג ב), כלומר: חתיכת עץ שבערה והוצאה מן האש לפני שנשרפה לחלוטין. הנביא זכריה משתמש בצירוף זה כדי לתאר את יהושע הכהן הגדול, שחי בתקופת שיבת ציון (לאחר גלות בבל) ונחשב לפי המסורת לשריד משושלת הכהונה של ימי בית ראשון (על-פי הכתוב בירושלמי, תענית ד ה). בעקבות זאת הפך הביטוי 'אוד מוצל מאש' לכינוי לניצול מאסון.

בעברית החדשה נגזרו כמה מילים מן השורש נצ"ל הקשורות למשמעות החיובית של הפועל 'ניצֵל'. נְצֹלֶת היא חומר שאינו מנוצל בתהליך הייצור, אך אפשר להשתמש בו שוב ולא להשליכו. מילה זו משמשת גם בתחום הביטוח, במובן מה ששרד מרכוש לאחר נזק ששולם בעדו מלוא סכום הביטוח. מובן זה מתקשר גם למשמעות של הצלה. בפיזיקה נְצִילוּת היא היחס בין העבודה המופקת ממכונה לבין העבודה המושקעת בה, ויש למילה זו משמעות דומה בתחום הכלכלה.גם המילה נִצֹּלֶת משמשת במשמעויות קרובות, ויש לה גם משמעות מיוחדת בתחום הכימיה. מילה זו נוצרה במקור בלשון חז"ל (למשל: בראשית רבה סז ד) במובן 'פסולת, שאריות'.

בבניין הפעיל נוצר פועל נוסף מהשורש הזה, בדרך נטייה חלופית שבה האות נ' אינה נשמטת:

הִנְצִיל – ביצע פעולה כלשהי שנועדה להחזיר לשימוש מוצר שנפסל. פועל זה משמש גם ברפואה בהקשר של השתלת איברים, ונגזרו ממנו הפועל הסביל הֻנְצַל ושם העצם הַנְצָלָה.

אסיים באיחולי חודש אדר מלא שמחה וחג פורים שמח.

כמה עיצורים יש בשפה העברית? לכאורה, 22 עיצורים, אלא שהמספר הזה שגוי בשני היבטים. היבט אחד הוא היסטורי. בעברית המקראית יש 23 עיצורים. ש' שמאלית מייצגת עיצור נפרד, שנהגה באופן שונה מ-ס'. כיוון שבכתב הכנעני-פיניקי היו 22 סימנים, זכו שני עיצורים לסימן אחד, וכך נולד הפיצול בין הימנית והשמאלית. בלשון חז"ל הבידול בין ס' ל-ש' שמאלית נעלם, ומכאן חילופי הכתיב – חשׂך/חסך, יחשׂ/יחס ועוד. למעשה, מספר העיצורים הקלסי גדול עוד יותר, מאחר שלאותיות בג"ד כפ"ת היו שני מימושים שונים, ומתוכם אותיות בכ"ף שמרו על המימוש הנבדל. בהגייה האשכנזית אפשר לשמוע את ה-ת' הרפה, הקרובה באוזנינו ל-ס'.

ואולם, עניין העיצורים נהיה מורכב הרבה יותר כאשר עם ישראל חזר לדבר עברית. הגיית המילים החלה לעבור שינויים, מוטציות לשוניות, ועיצורים לא מעטים איבדו את ההגייה המיוחדת שלהם, והתלכדו עם עיצורים אחרים. הקטגוריה הבולטת ביניהם היא העיצורים הגרוניים, הנחלקים לשני זוגות – לועיים: ח' ו-ע', וגרוניים – א' ו-ה'. העיצורים הלועיים אופייניים להגייה מזרחית, ואפשר לשמוע אותם בדיבור ערבי באופן מובהק. יוצאי עדות המזרח הגו אותם בהגייה הגרונית המודגשת, בעוד יוצאי אירופה, ובעקבותיהם ילידי הארץ, הפסיקו בהדרגה להגות את הגרוניות המודגשות. ח' גרונית נדמתה ל-כ' רפה, ע' גרונית נדמתה ל-א'. חשוב לומר שעל-פי המקורות, לא בכל ארץ ישראל של פעם הגו את הגרוניות בדרך המזרחית. על תושבי הצפון, חיפנין וביישנין – אנשי חיפה ובית שאן – נאמר שהם פסולים לעבור לפני התיבה כחזנים כי לא הגו את ה-ח' וה-ע', והדבר החשיד אותם כשומרונים, כלומר בכפירה. עדויות דומות יש לאורך השנים מקהילות שונות.

מכל מקום, הישראלים החדשים דחו את הגרוניות, אולי בהשפעת ההגייה המערבית. כמה שדרי רדיו עוד שמרו עליהן, אבל הגייתם נתפסה חריגה עד כדי כך שכאשר יוצאי עדות מזרח ניסו להתקבל לתיאטרון או לרדיו, ודיברו בגרוניות, ביקשו מהם "לדבר נכון". מחקר על דרכי ההגייה של מרגלית צנעני מצא שכאשר היא שרה לקהל מזרחי היא שומרת על ההגייה המזרחית, אבל ככל שהתקבלה בזרם המרכזי, ויתרה עליה.

העיצורים הגרוניים המקוריים, א' ו-ה', עברו גם הם תהליך. ה' הולכת ומתרככת וכמעט אי-אפשר לשמוע אותה. היא מידמה ל-א' בלשון הדיבור: אָאָר אָיָרוק מֶאָמֶם. לעיתים היא נמחקת לגמרי: 'מדהים' הופך 'מדאים' ומכאן – 'מַדִים'. באינטרנט מסמנים את התואר מהמם כך – 100ם. הבלשן שמואל בולוצקי מביא שלל דוגמאות לתופעת היעלמות ה-ה'. 'האמת היא' נהגה 'מֶת אִי'. 'מה הוא אמר' נשמע כמילה אחת: 'מָאוּאָמָר'. 'מה העניינים' קוצרה ל'מַניינים' שהפכה למטבע לשון עצמאית. 'הקומה העליונה' הופכת ל'אָקומה-אליונה', 'הענק' נשמעת 'אָאָנָק',  'הֵביאָה' – 'אֶבִיָה', ו'הִגִיע' – 'איגִיָיה'. מי שהשתמש באובדן ה-ה' כסמל לעילגות הישראלית הוא דן אלמגור בתרגומו ל"גבירתי הנאווה", וזאת בעקבות ההגייה הקוקנית של לייזה במקור. איך יודעים שלייזה דוליטל באה מהשוק? היא אינה מסוגלת לבטא ה'. לפרופסור היא קוראת איגינס, ואת השיר המפורסם על הברד בספרד היא מבצעת כך: "ברד ירד בדרום ספרד אָאֶרֶב", ומזג האוויר "אָביל אביך אַבּוֹקֶר".

אפילו העיצור א' איבד את עיצוריותו, והפך מעין תנועת אוויר. להשוואה ניתן לשמוע את דרך ההגייה של הערבים, המשמיעים א' עיצורית ברורה. גם שימושים מסוימים של י' נשמעים כתנועת אוויר – 'איסראל', למשל. אָאִיתֶם כבר בֶּרוּשָׁלָאַים?

העיצורים ק' ו-ט' הם במקורם עיצורים חזקים וייחודיים. ק' נחשב עיצור ענבלי, בתחתית החך, אבל ההגייה הזאת יכולה להישמע רק אצל אנשי העדה התימנית, השומרים גם על הגרוניות. בפועל היא התאחדה עם כ' דגושה. ט', אות נחצית במקורה, איבדה את כוחה והתלכדה עם ת'. אובדן אחר הוא של ו' שׂפתית. יש להניח שבעבר נהגתה אכן באמצעות השפתיים, ולכן הצטרפה לאותיות בומ"ף, אבל בהגייה העכשווית התלכדה עם ב' רפה. ש' שמאלית וס' זהות היום בצלילן.

תופעה מעניינת היא עיצורים הנעלמים בתנאים מסוימים, בדרך כלל בראש מילה או בשווא. עיצור 'קשה' הופך לעיצור רך. המילה כביש נשמעת בדיבור שוטף 'גְביש', וכך 'גְבוצה' במקום קבוצה. העיצור ת' נוטה להתרכך ולהידמות ל-ד': מה אתה מִדְרגש? ועוד. תופעה זו קשורה גם בביטול המעמד המיוחד של חצאי התנועות. שווא נע נשמע כמו סגול – medaber, או כשווא נח – kvish.

סיפור שונה במהותו הוא זה של העיצור ר'. העיצור הזה נהגה בצורה שונה בשלל הגיות בשפות שונות. לעיתים הוא מודגש ומתמשך – ררררר, כפי שנהגו לחנך בעבר קריינים וזמרים, ולעיתים הוא נעלם ואיננו – פָּפָּר במקום פרפר. העיצור הזה מעסיק בלשנים ברחבי העולם.

האם היעלמות העיצורים היא אבֵדה לעברית? עניין של השקפה. חשוב יותר לציין שהיא אינה צריכה להפתיע. דוברי העברית, כמו גם שפות רבות אחרות, הם עצלנים ומעדיפים הגייה נוחה וקלה על פני הגייה מובהקת או מסומנת. זו גם הסיבה להיעלמות ההולכת והנמשכת של החיריק מן השפה, כאשר מדובר בתנועות, וגלישתו אל הסגול/צירה. ואולם, מאחר שאין חללים ריקים, גם בשפה, ההגייה העברית התעשרה בעיצורים שאינם בעברית הקלסית, אלא נדדו אליה משפות לועזיות שונות, שהשפיעו וממשיכות להשפיע על העברית.

העיצור הנפוץ ביותר בקטגוריה הזאת הוא צ'די – צדי גרושה, כמו במילים צ'ופר, צ'יק צ'ק ועוד רבות. הוא משמש כמעט תמיד במילים שאולות שנקלטו בעברית, המגיעות משפות שונות. צֵ'ק-אִין וצ'יפס מאנגלית, צ'ולנט ופרטץ' והצ'ופצ'יק של הקומקום מיידיש, צ'פחה וצ'ילבה מדיאלקטים שונים בערבית, וכמובן הפולנית העמוסה צ'דיקים לרוב. הספרדית נתנה לנו את מוצ'אצ'וס ומוצ'ילרוס והאיטלקית את צ'או. צ'ורבה מרומנית, צ'ילום וצ'אראס משפות הודו שבסלנג הסטלנים, והסינית העניקה למטבח שלנו את צ'ופ סוי. צ' גרושה נכנסה גם להגייה של מילים עבריות, ובכך העניקה להם מעמד של מעין סלנג: מצ'עמם, מנצ'מע ועוד.

לצד צ'די מככבת בהגייה העברית גם ג'ימל. ג'ינג'י מאנגלית וכך ג'ירף, ג'ונגל ועוד. ג' מגיעה גם מדיאלקטים שונים בערבית כמו ג'יפה (פגר, לכלוך). גם היידיש תורמת את חלקה באמצעות ג'וק ושאר שרצים. קרובה אליה היא ז'ין, שיש לה נוכחות מרשימה בצרפתית: ללכת אנגז'ה עם מנז'טים וללחוש זֶ'טֶם לפני השינה.  וכך בפולנית – בוז'ה מוי, בז'ז'יניה, בפורטוגזית, ובערבית מרוקאית, אתה הבנת את זה, ז'וז'ו? ז' רכה כזו מחליפה בהגייה לא אחת את ש' – הַזְ'ווה במקום הַשְווה; נִזְ'בע במקום נִשְבע וכו'.

גם ו' השפתית חוזרת בדלת האחורית, גם מערבית – ואללה, יה ואראדי, גם מאנגלית – וטסאפ, ואו, וגם בסלנג ישראלי דוגמת ויי ויי ויי. לא אלמן ישראל, עיצור בא ועיצור הולך, והעברית הישראלית לעולם עומדת.

לאחרונה הלך לעולמו שְׂבע ימים ומעשים הבלשן עוזי אורנן. אורנן תרם תרומה משמעותית לבלשנות העברית, בעיקר בספרו "דקדוק הפה והאוזן". הוא גם היה חלק מהתנועה הקטנה אך המשפיעה 'הכנענים', שהטיפה לניתוק מיהדות הגולה ולהתחברות לתושבי הארץ הקדומים. אחיו היה המשורר הידוע יונתן רָטוֹש.

בין היתר הוציא אורנן לאור ב-1996, יחד עם תלמידיו, מילון מיוחד במינו, "מילון המילים האובדות". במילון הזה פתח אורנן חלון לימי 'תחיית הלשון', המתוארכים בקווים גסים בין השנים 1920-1882. בשנים אלה החל להתרחש, בהשראת אליעזר בן יהודה והחבורה שהתקבצה סביבו, מעבר של העברית לשפה אופפת-כול, המשמשת בכל תחומי החיים. המהפכה הוכרזה, אבל חסרו עדיין מילים רבות. מי שעמסו על עצמם את המשימה היו, בין היתר ובאופן בולט, עיתוני התקופה, ובתוכם עיתוניו של אליעזר בן יהודה. עורכי העיתונים חיפשו לכל עניין חלופה עברית. לפעמים השתמשו במונחים אופייניים לספרות ולעיתונות של תנועת ההשכלה, ולעיתים הביאו חידושים משלהם. בלא-מעט מקרים החידוש הוא מילה לועזית המקבלת תצורה מעין עברית. מילים רבות הן בערבית בתעתיק עברי. לכל ערך במילון מתלווים ציטוטים מעיתונות התקופה. כל הערכים במילון נעלמו מן השימוש, ואת מקומם תפסו מילים שבהן אנחנו משתמשים עד היום. הכתיב של המובאות חסר – כדרך אותם ימים.

המילון מכיל אלפים רבים של ערכים, בכל תחומי החיים, כל אלה שהתקשורת נגעה בהם. מטבע הדברים, הנושא שבו היקף הערכים רחב ביותר הוא החברה והמדינה. כך, למשל, נקרא בית הנבחרים, הפרלמנט, 'מוּרְשון': "במנאמו [נאומו] לסגירת המורשון האנגלי אמר המלך בין שאר דבריו…" (האור, 1915). כאשר מתקיימת ב'מורשון' הצבעה חשאית היא נקראת 'דעות נעלמות'. הממשלה קרויה 'וזרה', וכל שר ושר הוא, בעקבות מגילת אסתר, 'וזיר': "לא היה ספק, כי מורשי העם לא יסכימו להתקנות והוזרה תפול" (האור 1893). ראש הממשלה הוא 'הוזיר הגדול', ומשרד החינוך, למשל, הוא 'וזרת ההשכלה'.

המונחים מתייחסים גם לשאלות יסוד של החברה והמשטר. החוקה זכתה בעיתונות התקופה למונח 'חושמה', ראשי תיבות של 'חוקת שלטון מוגבל'. 'חושמאי' הוא שם התואר, כלומר חוקתי: "צריך להודות כי ממשלתנו החשמאית אינה נקיה מאשמה זו" (האור, 1911). עצמאות, מילה שחידש מאוחר יותר איתמר בן אב"י, נקראה 'בְּדָדָה': "יש מחשבה לתת לארמנים איזו בדדה" (הצבי, 1896). הקומוניסט הוא 'שתפני': "אחדות השתפנים האיטלקים קבלה החלטה" (האור, 1915). 'אחדות' כאן פירושה מפלגה. 'קדימי' הוא פרוגרסיבי, 'דרורי' – ליברלי, וכן 'חפשָני'. 'לעלן' הוא ניטרלי, ראשי תיבות: לא עם לא נגד.  דמוקרטיה היא 'עמונוּת', שלטון העם, מילה שחידש בן יהודה: "על ידי כך תחדל סכנת רוסיה בשביל העמונות האירפאית" (האור, 1915). 'עמוני' הוא אם כן  דמוקרטי, וכן 'חרותי'. לשביתה מצא בן יהודה בסיס במקורות והציע לקרוא לה 'אימור': "אמור הפועלים של מסלות הברזל נגמר" (האור, 1891).

עיתונות התקופה קראה בשמות למוסדות השונים. בית מרקחת נקרא 'בית סמים', עירייה – 'בית פקודות העיר', ותחנה מטאורולוגית – 'בית הפקידות לחזון הרוחות'.  בית החולים לחולי נפש נקרא, לא עלינו, 'בית אוסף המשוגעים', ולחילופין: 'בית חולים למטורפי הדעת', ולנשים – 'בית משוגעות'.

עיתונות התקופה נהגה לדווח על חידושים בתחום המדע. בן יהודה הציע שמות לכמה מן היסודות הכימיים, כגון  'אַבְחֶמֶץ' לחמצן ו'אבחנק' לחנקן: "מחשבה טובה מגדלת את כמות האבחמץ שבגוף, וכל מחשבה רעה את כמות האבחנק המזיק לגוף" (הצבי, 1901). המדענים מסתכלים דרך 'רְאִידַק', הוא המיקרוסקופ, שנקרא גם  זכוכית מגדלת. בעזרתה מביטים ב'יציצור', הוא החיידק: "עתה החל פסתור את עבודתו הקשה והנהדרת עם היציצורים, היצורים הקטנים" (הצבי 1896). קראו לחיידקים גם 'בציל', 'בקתר', 'מזיק קטן', 'מתג', ולחוקרי החיידקים  'חכמי הבריות הקטנות'. יותר מאוחר חידש בן יהודה את המילה המנצחת, חיידק. את החולים מחסנים באמצעות מַחְקֵנָה, גזירה מ'חוקן', בימינו – מזרק.

העיתונות הציעה שמות למקומות ולעמים שונים. עמי קדם זכו לשם התואר 'אדם הראשוני' במשמעות פרימיטיבי: "הנה הם החלילים והאבובים, הכנורים והנבלים בצורתם היותר אדם-ראשונית" (השקפה, 1904). גרמניה כונתה כבר לפני תקופת התחייה 'אשכנז' והגרמנית – אשכנזית. האינדיאנים נקראו דווקא 'הודים': "כאשר דרכו כף רגלי קולומבוס וחבריו בראשונה על אדמת הארץ הזאת השתוממו מאד בראותם את ההודים סרוחים להם במנוחה" (האור, 1893). מי שהפך לאירופי, 'התאַרֵפּ': "הרפתקאותיה של תורקיה בשאיפתה להתארפ" (האור, 1915). באותה רוח נולדו הפעלים 'התגרמן', 'התעתמן' ו'התרוסס' (נהפך לרוסי).

את המילה 'מכונית' טבע איתמר בן אב"י. לפני כן השתמשו בביטוי 'עגלת קיטור': "עגלת קטור סובבת עתה בחוצות פריש [פריז] בלי מטילי ברזל [מסילות], כי אם כמו עגלה רתומה לסוס" (האור, 1891). הטלפון, כידוע, נקרא שנים ארוכות 'שחרחוק', שנכתב גם סחרחוק: "באמריקה, ארץ הקדמה, החלו לכונן בכל רכבות המדינות המאחדות [ארצות הברית] סחרחוק לכל עגלה [קרון רכבת]" (השקפה, 1903). הרבה שמות ניתנו לאופניים: 'מרכבת שני האופנים',  'אחשתרן', 'בייציקל', וכן 'ולוסיפד'. גם המילה 'משקפיים' אומצה בשלבים. לפני כן קראו להם 'בתי עיניים תכליים' או 'זכוכיתים'.

עולמות האומנות והתקשורת זכו לשמות משלהם. כלי נשיפה נקראו 'כלי רוח', וכלי מיתר – 'כלי נימים'. העיתון, מילה שחודשה על-ידי בן יהודה, נקרא קודם לכן 'ספר עתים': "ליסד ספרי עתים מועילים וערוכים בטוב טעם" (האור, 1891), וגם: 'מכתב עת', 'מכתב עתי', 'ספר', 'עלה' ו'מכתב'. לצילום קראו 'ציור אור', תרגום של פוטוגרף: "הדפיסה הפוליס [משטרה] בציור האור צורת [דיוקן] גנבים אחדים" (הצבי, 1894).

למקצועות רבים לא היה שם, והעיתונות נחלצה למלא את החסר. לפסָל קראו 'חַטָּב': "הציירים מזניחים מכחולות ומצבועות [מכחולי ציירים], החטבים משליכים את מסתותיהם [כלי הפיסול]" (האור, 1915). עורך הדין כונה 'מליץ', וכן 'מליץ יושר', 'לטור' ו'שתדלן'. הטייסים נקראו 'מעופפים': "מעופף אנגלי זרק פצצות על פני כורתרה (בלגיה) וימית חמשה עשר איש" (האור, 1915). והיה גם 'סַבָּא', לא מה שחשבתם, אלא מוכר או בעלים של מסבאה.

תיאורי המלחמות דרשו עולם מונחים שלם. להפגזה קראו 'בִּמבום': "המפקד התורקי השיב אחור את דרישת האיטלקים ומיד החל בבמבום המבצר" (האור, 1912), ולפגז – 'כדור גדול'. קציני הצבא אז נקראו דווקא 'פקידים', בעקבות המילה האנגלית officer: "חמישה עשר פקידי צבא מחיל המורים [יורים] בכלי תותח [תותחים] שולחו מטעם הממשלה הרוממה לאשכנז" (חבצלת, 1901). חיל המילואים נקרא 'חיל הרְדיף',  בעקבות ערבית.

ומה עם החיים עצמם? גיל הבגרות והעבודה זכה לכינוי המאתגר 'ימי הביניים'. בפרסומת לקרן פנסיה נכתב: "שימו נא לב על הזקנים האביונים אשר בימי הביניים היו עשירים כמוכם" (חבצלת, 1890). המתגרש נקרא 'מגוטט': "איש או אישה אשר נתגטט מבת זוגו או מבן זוגה הריהם עושים חג ומזמינים את כל המגוטטים והמגוטטות" (השקפה, 1907).

מה אוכלים? למשל, 'בַּדוּרה', מילה שהציע בן יהודה עבור עגבנייה: "רוב זרעי הקיץ צריכים להזרע במוקדם האפשרי, בפרט הבדורה (טומט) והאברג'ין [חציל]".  (האכר היהודי, 1898). זאת בעקבות 'בנדורה' בערבית. גם את המילה 'נקניק' הציע אב"י, לפני כן הוא נקרא 'כרכשת': "נתפס אחד עושי הכרכשאות (ווארשט) כי הוא משתמש בבשר ושומן כלב למלאכתו" (חבצלת, 1903).

ולסיום, תכונות אנוש. 'גישוֹר' באותם ימים הוא אדם נועז ואמיץ, 'נעמני' הוא רומנטי: "שני הפרחים האלה מצויים בידי ובפי האוהבים ואוהבות ושגורים מאד בספרי הנעמנים [רומנים] הצרפתים כסמל וזכרון האהבה הנעמנית" (חבצלת, 1898). האנוכיות היא בעקבות הגרמנית 'עגאיסמוס', ההרפתקן – 'קחמן': "למזל ולברכה יצא לו קחמננו המגוהץ בשעה מוצלחת לדרכו בשלום" (הצבי, 1894), והסקרן – 'תאבדעי': "באתי לגוש חלב בחברת ידידי האדון ענתבי אשר לא היה פחות תאבדעי ממני כנראה" (האור, 1906).

בעבר כתבתי כאן על השורש קל"ט, אך לא הספקתי לפרט על המשמעות המיוחדת של המילים הִקְלִיט והַקְלָטָה, משמעות שנגזרו ממנה עוד מילים רבות. כעת הגיע הזמן להשלים את החסר. שורש זה היה פורה מאוד ביצירת מילים עבריות לתיאור התפתחויות טכנולוגיות במאה השנים האחרונות. לא כולן נקלטו בשפה באותה מידה של הצלחה.

הפועל 'הקליט' שימש מעט בלשון הפיוט של ימי הביניים ואחר כך במובן 'הספיג, גרם למשהו להיקלט'. א"ד גורדון כתב: "הן באים אנחנו אל העבודה ואל הארץ לא רק על מנת להקליט ולהצמיח צמחים, לגדל בעלי-חיים, כי אם קודם כל בעיקר להיקלט, לצמוח, לגדול" (על המועצה החקלאית). בתקופת תחיית העברית החדשה פועל זה שימש גם במובן 'גרם לקליטה שכלית', כפי שאמר ביאליק בנאומו בוועידה הראשונה של "אגודת חובבי שפת עבר" ב-1916 : "כל זמן שלא נקליט את שפתנו בנשמת הילד – אין לנו תקווה לתחייה!" (על אומה ולשון), כלומר: נגרום לילד לקלוט את השפה העברית. בן-גוריון השתמש בפועל הזה בהקשר של קליטת עלייה: "רק עלייה בונה, יוצרת ומיישבת – מסוגלה להקליט ולהרחיב את כשרון הקליטה לעליה חדשה" (משמרות – עלייה, דבר; 1935).

עם הזמן קיבל הפועל 'הקליט' את המשמעות המודרנית של to record – לתעד צלילים ותמונות באמצעים טכנולוגיים, כלומר: לגרום לאמצעי אחסון כלשהו, כמו סרט הקלטה, לקלוט את הצלילים והתמונות. אז נוצרו גם צורת הסביל הֻקְלַט ושם הפעולה הַקְלָטָה. באנגלית הפועל to record שימש קודם לכן במובן 'לתעד, לרשום' ושם העצם record שימש במובן 'רשומה'. המשמעות ההיסטורית של הפועל הייתה 'לזכור' בעקבות הפועל הלטיני recordari. פועל זה מורכב מהתחילית re- במובן 'לשחזר, לשמור' ומהנטייה של המילה cor  במובן 'לב'; וביחד – 'לשמור בלב' במובן 'לשמור (משהו) בזיכרון'. בסוף שנת 1877 המציא תומאס אדיסון את מכשיר ההקלטה הראשון, הפונוגרף. מכשיר זה אפשֵר להקליט צלילים באמצעות חריטת קווים על גליל מסתובב. הגליל הזה כונה בשם record. כמה שנים אחרי המצאת הפונוגרף הומצא מכשיר הגרמופון. מכשיר זה השמיע צלילים שהוקלטו על גבי לוח עגול שטוח, שנקרא אף הוא record, ובעברית – תַּקְלִיט.

השורש קל"ט שימש ליצירת מילים עבור אמצעי אחסון נוספים של הקלטות. תקליטי מוזיקה קצרים שהוקלטו עליהם רק שני שירים כונו תַּקְלִיטוֹן. לימים הומצאה הקָסֶטָה, קופסת הפלסטיק המלבנית שהכילה סרטי הקלטה של אודיו או וידאו. האקדמיה ללשון קבעה למילה לועזית זו את החלופה קַלֶּטֶת. בפועל חלופה עברית זו שימשה בעיקר לקלטות וידאו, והדוברים המשיכו לקרוא לקלטות שמע (אודיו) בשמן הלועזי. בשנות ה-80 של המאה שעברה הומצא הקומפקט דיסק, מעין תקליט דיגיטלי קטן שאפשֵר 'לקרוא' את האותות השמורים עליו בשיטה אופטית בעזרת קרני לייזר. ב-1991 קבעה האקדמיה את המונח העברי תַּקְלִיטוֹר, הלחם של 'תקליט' ו'אור' לציון שיטת הקריאה האופטית. הציבור הרחב השתמש בעיקר במילה הלועזית 'דיסק'. מילה זו נגזרה באנגלית ובשפות אחרות מהמילה הלטינית discus, שנשאלה גם לעברית: דִּיסְקוּס (לוח שטוח עגול). המילה הלטינית הזאת נגזרה מהמילה היוונית diskos.

מהמילה 'תקליט' נגזרו מילים נוספות: תַּקְלִיטִיָּה היא ספריית תקליטים. המילה תַּקְלִיטָן נוצרה כחלופה למונח דִּי-גֵ'י, ראשי תיבות באנגלית של disc jockey, ביטוי ששימש במקור ככינוי לשדרני רדיו שהשמיעו תקליטים. ממילה זו נגזר הפועל תִּקְלֵט (מהשורש התנייני תקל"ט) במובן 'שימש כדי-ג'יי'. צורת הסביל מְתֻקְלָט נאמרת על מוזיקה המושמעת בידי תקליטן, למשל: "בחרנו ללוות את האירוע בשילוב של מוזיקה חיה ומוזיקה מתוקלטת". מפועל זה נגזר גם שם הפעולה תִּקְלוּט – השמעת מוזיקה בידי די-ג'יי. כיום המילה הלועזית 'די-ג'יי' משמשת בעיקר כדי לתאר את אנשי המקצוע המשמיעים מוזיקה במועדונים, ואילו החלופה 'תקליטן' מתארת את אלה שעובדים באירועים ובשמחות. גם הפועל 'תקלט' נמצא בתחרות עם הפועל 'דִּגָּ'ה', שנגזר מהמילה 'די-ג'יי' על דרך פעלים בגזרת ל"י/ה (כמו 'כִּסָּה'). צורת המקור של הפועל הסלנגי הזה היא הצורה הצפויה בגזרת הפעלים הזאת, 'לְדַגּ'וֹת', או הצורה הלא-תקנית 'לְדַגֵּ'ה' (כמו צורות מקור של פעלים בגזרת ל"א, כגון 'לְמַלֵּא').

מילים מהשורש קל"ט שימשו גם לציון אמצעי אחסון בתחום המחשבים. הדיסקט היה תקליט קטן מחומר פלסטי גמיש מצופה במשטח מגנטי מרובע. הוא שימש לאחסון תוכניות ונתונים למחשב, ואפשר היה להשתמש בו באמצעות כוננים מיוחדים. בעברית הוא כונה 'תַּקְלִיטוֹן', אם כי חלופה זו לא הצליחה להתחרות במילה הלועזית. המילה 'תַּקְלִיטוֹר' שימשה גם כחלופה עברית ל-CD-ROM, סוג נוסף של דיסק למחשבים, שהכיל יותר מידע ולכן התאים לאחסון מאגרי מידע גדולים ותוכנות מולטימדיה. גם מילון רב-מילים פורסם בשעתו על גבי תקליטור. בתחום המחשבים המילה 'תקליטור' שימשה באופן נרחב יותר מבתחום המוזיקה.

מהשורש קל"ט נגזר בבניין שִפְעֵל (בניין משני של בניין "פיעל" הפותח ב-ש) גם הפועל שִׁקְלֵט במובן ביצע רישום של חומר מוקלט. מפועל זה נגזר שם הפעולה שִׁקְלוּט. מילים אלה משמשות בעיקר בז'רגון הצבאי, ולצידן נהוגות המילים תִּמְלֵל ותִּמְלוּל, וכן המונחים הרשמיים של האקדמיה – תִּכְתֵּב ותִּכְתּוּב.

בשנות התשעים נגזרה מהשורש קל"ט מילה נוספת – קְלִיט, חלופה שקבעה האקדמיה ל'קליפ' (קיצור של 'וידאו קליפ', לפי video clip), סרטון וידאו המציג שיר. חלופה זו לא נקלטה כלל בקרב הדוברים.

בשני העשורים האחרונים חלה מהפכה בתחום, עם המעבר לקבצים דיגיטליים שאפשר להקליט אותם, להאזין להם ולצפות בהם במחשב או בטלפון החכם; וגם להקליט שידורי טלוויזיה באמצעות ממירים מתוחכמים. רוב אמצעי אחסון ההקלטות נזנחו, וכך גם המילים הלועזיות והעבריות ששימשו עבורם. דווקא התקליטים שרדו חלקית את המהפכה הזאת, וחובבי מוזיקה ממשיכים לשמוע אותם בפטפונים משוכללים.

'טעם' הוא אחד מחמשת החושים, אבל, בדומה לחושים אחרים, המילה הרחיבה משמעות. אפשר לדבר על טעם בבגדים, טעם באומנות וטעם באנשים. אדם שאינו יודע להתנהג הוא 'חסר טעם', או שבהתנהגות שלו יש 'טעם לפגם', ואולי הוא עובר את 'גבולות הטעם הטוב', כמו בספר משלי: "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר – אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם".

מכאן התרחבה המילה למשמעות נוספת, פילוסופית. 'טעם' הוא הסיבה שיש לדבר-מה. השאלה: 'מה הטעם ללמוד אנגלית', כוונתה: מה הסיבה לכך, איזו משמעות יש לדבר, איך הדבר יעזור לנו. השימוש הזה מצוי כבר בתלמוד בשאלה בשפה הארמית: 'מאי טעמא' – מהו הנימוק.

ביהדות, טעם הוא גם שמם של הסימנים המיוחדים שנוספו לספרי התנ"ך בתהליך הקידוש והחתימה – 'טעמי המקרא'. לטעמים כמה תפקידים: פיסוק, נגינה, וגם מה שקרוי 'מקום הטעם'. בעברית החדשה רוב המילים הן בהטעמת מלרע, וקבוצה נפרדת אך חשובה היא בהטעמת מלעיל, בהברה לפני אחרונה של המילה. בשפות אחרות נמצא גם הטעמה קדם-מלעילית.

עם זאת, השימוש הבסיסי ב'טעם' הוא בתחום המזון, ומכאן גם הפועל 'לטעום' ושם התואר 'טעים'. מאכלים טעימים נקראים גם 'מטעמים'. למזון הגורם הנאה רבה יש 'טעם של עוד', למאכל טעים במיוחד יש 'טעם גן עדן', על-פי  המסורת לפיה בגן העדן מצפים לצדיקים שור הבר והלווייתן. כך הביטוי 'טעם המן' מציין דבר טעים במיוחד: "וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן, וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ". הפייטן הספרדי יצחק נבון כתב בשירו: "טעם המן, המן, המן,/ אם יסופר לא יאומן". וככתוב, על טעם וריח אין להתווכח. זאת בעקבות אמרה לטינית: de gustibus et coloribus non est disputandum. הנוסח העברי נטבע על-ידי אברהם שלונסקי. גירסה חלופית שלא התקבלה מביא צבי שרפשטיין: "לטעם ועין – חָבֵר אַיִן".

נהוג לחלק את מערכת הטעמים לארבעה: מתוק, מלוח, מר וחמוץ. 'חריף' אינו טעם אלא סוג של כאב. יש טוענים לטעם חמישי – אומאמי, מילה שפירושה ביפנית 'טעים באופן עילאי'. ארבעת הטעמים, ותחושת הכאב של 'חריף', הפכו מקור לדימויים. אימו של ילד בן 13 שנחשד בהשתתפות בלינץ' בנער ערבי יצאה להגנתו ותיארה אותו כ'ילד סוכר', אבל 'קצת שובב, כמו פלפל חריף'. מבין הטעמים משמשת בעיקר המתיקות לדברי שבח, אבל נלווית אליהם תחושה של דביקות. 'מותק', 'מתוק שלי', 'מתוקונת', 'דובשנית', ובאנגלית 'האני' ו'שוגר' הם דברי אהבה. לטעמי (!) רצוי לא להרבות בהם.

דימוי המתיקות מלווה תחומי חיים רבים. הוא מייצג תחושה של נעימות ושלווה. כך ב'שינה מתוקה' ו'חלומות מתוקים', וברכות טרום-שינה המוכרות בשפות רבות, כמו בפסוק מקהלת "מתוקה שנת העובד". סמל המתיקות הקדום אינו דווקא הסוכר אלא הדבש. כך בחידת שמשון "מה מתוק מדבש", גם ביידיש: זיס ווי האָניק, ובשפות נוספות. נעמי שמר שרה: "שירה לי מזמור חדש/ שהוא עתיק מיין ומתוק מדבש". חידת שמשון נפתרת – "מֵעַז יצא מתוק", ניב שזכה למשמעות כללית – קושי או מצוקה שהתגלגלו לתוצאה טובה. סרטו של פליני "החיים המתוקים" מתאר את חיי המותרות וההוללות של המעמד הגבוה, באיטלקית: la dolce vita. ואילו 'מים מתוקים' אינם מתוקים ממש, הם פחות מלוחים ממי הים, שלא לדבר על ים המלח.

גם הפלפל החריף זכה לשמש בדימויים המתייחסים לאופי ולשכל מחודד. "פלפלתא חריפתא" הוא תלמיד חכם וידען ובעל כושר פלפול, כמו התלמיד שהוא 'חריף ובקי'. משקה חריף הוא הכינוי העברי למשקה אלכוהולי, כגון ויסקי וקוניאק.

טעם שיש לו נוכחות רבה בשפה הוא החמוץ. המילה 'חמוץ' מופיעה בתנ"ך פעם אחת במשמעות אדום, ויש השערה שהוא קשור לחָמֵץ. חמוץ כשמו של אחד הטעמים מופיע בספרות ימי הביניים. עם זאת לטעם החמוץ שורשים עמוקים בסיפורי התנ"ך, בענייני מאכלים ומשקאות. הלחם עובר תהליך התפחה במים שבעקבותיו הוא תוסס ומחמיץ, תהליך שנמנע ביציאה המבוהלת ממצרים, ומכאן 'חמץ' והאיסור על אכילתו בפסח. בקונדיטוריה הישראלית 'לחם מחמצת' נחשב דווקא לחם לאניני טעם. בתחום המשקאות החומץ הוא מוצר לוואי של הכנת היין ונחשב משקה נחות, במגילת רות החומץ הוא חלב חמוץ. צמח החִמצא הארמי-תלמודי מוכר לישראלים היטב בשם חומוס, בערבית חֻמֻץ, אך ספק אם יש קשר בינו לטעם החמוץ.

מכאן לא רחוקה הדרך לדימוי: אדם חמוץ הוא אדם המביע אי שביעות רצון, לעיתים כרונית, וגם לכך בסיס במקורות.  בספר תהלים נכתב: "כִּי יִתְחַמֵּץ לְבָבִי וְכִלְיוֹתַי אֶשְׁתּוֹנָן" (עג 21). הלב המתחמץ, ובגרסה מאוחרת הלב הנחמץ, הוא הלב המתוסכל, הכואב. מי שמביע הסתייגות לזולתו 'מחמיץ פנים', וזאת בעקבות יידיש: מאַכן אַ זויערן פּנים.  פרצוף חמוץ בלדינו הוא 'קארה די פּיפּינוֹ' – פני מלפפון. מקור הניב 'החמיץ הזדמנות' בלשון חכמים, והוא קושר את סיפור יציאת מצרים לענייני נפש והתנהגות: "כדרך שאין מחמיצין את המצה, כך אין מחמיצין את המצווה". על כך התפלפל אבא אבן בשנת 1978 על יאסר ערפאת לאחר ועידת קמפ-דייוויד: "הוא מעולם לא החמיץ הזדמנות להחמיץ הזדמנות".

החומץ הנוזלי שימש גם הוא לדימויים המצביעים על אכזבה. במשלי נאמר: "כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים, כן העצל לשולחיו". בתלמוד החומץ מעיד על ציפיות שלא התגשמו. 'חומץ בן יין' הוא אדם חסר חשיבות וערך שנולד לאב חכם וראוי. בספרות ההשכלה מופיע ביטוי המשך: 'חומץ בן חומץ' – אדם חסר חשיבות וערך שנולד לאב דומה.

הטעם המר הוא היפוכו של הטעם המתוק. 'מר כלענה' הוא מה שטעמו מר ביותר, כך במשלי: "וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה, חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת" (ה 4). 'מרה שחורה' מבטאת דיכאון, רוח נכאים. הביטוי, המופיע בשפות שונות, נשען על תורת הרפואה של היפוקרטס, שלפיה ליחה שחורה המופרשת מן המרה גורמת לאדם להיות בעל מזג מלנכולי, דהיינו, נוטה לדיכאון.

גם כאן המעבר לדימויים טבעי. 'מר נפש' המקראי נוטה מטבעו לדיכאון ולרוגז. לרשע מאחלים בספר משלי כי "מרה תהיה אחריתו". 'צחוק מר' הוא אמירה אירונית המגלמת מסר פסימי. כך גם הגורל המר או 'מר גורלו'. בצירופים אחרים באות מילים נרדפות ברצף: מר ונמהר, רע ומר ועוד. והמר מכולם הוא המוות, המופיע גם הוא בתנ"ך, ועל כך אמר קהלת: "וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה".

דומה שמכל הטעמים הטעם המלוח הוא היצרני פחות מאחרים. אנחנו מדברים על 'דמעות מלוחות', ומשפות שונות נוצר הניב 'זרה מלח על פצעיו', פגע פגיעה מילולית נוספת באדם סובל, הוסיף צער על צערו. מקור הצירוף בעונשים שניתנו בבריטניה במאה ה-17. כדי לאזן את התמונה, 'מֶלח הארץ' מתייחס לטובים ביותר, אנשים התורמים למדינה, לצבא ולהתיישבות, באנגלית: salt of the earth. מקור הצירוף בברית החדשה: "אתם מלח הארץ, ואם המלח היה תפל במה ימלח? הן לא יצלח עוד לכל" (מתי ה 13). המלח נחשב יקר המציאות ונחצב מעפרות הארץ בעבודה קשה. חיילי רומא קיבלו את משכורתם במלח ומכאן התגלגלה salary בהוראת משכורת. על-פי ההקשר ייתכן שהכוונה בספר מתי הפוכה, וכוונתו למלח שהתערב באדמה ואיבד את המליחות שלו. השימוש העברי מיוחס לס. יזהר, שכתב בסיפורו "שיירה של חצות": "על היותם מלח הארץ וצבי תפארתה".

ימי המונדיאל הגיעו, וזה הזמן לדבר על החפץ העגול המשגע את העולם – הכדור. המילה עתיקה, גלגוליה מפתיעים, והיא התפשטה לתחומים רבים, לא רק לספורט. היא מככבת גם בעולם הצבאי, ברפואה, במזון, בשמות חפצים שונים ועוד כהנה וכהנה.

המילה 'כדור' מופיעה במקרא, בספר ישעיהו: "וְחָנִיתִי כַדּוּר עָלָיִךְ וְצַרְתִּי עָלַיִךְ מֻצָּב". המשמעות כאן היא "סבבתי אותך במעגל", וכאן עומדת שאלה שאין עליה הסכמה: האם כ' של הכדור כאן היא כ' הדימוי, כלומר: חניתי עלייך כמו דוּר? דור פירושה מעגל, כמו דור – במעגל. ואולי מדובר כבר כאן במילה שלמה רגילה?  פירוש למקרא, 'מצודת דוד', כותב על הפסוק בישעיהו: "אשכון עליך גייסות מסביב, ככדור הזה שהיא עגולה", אבל יש לזכור שזהו פירוש מאוחר, כאשר המילה 'כדור' כבר הייתה שגורה.

מכל מקום, 'כדור' הפכה מילה גנרית לכל גוף עגול. כבר מאות שנים אנחנו יודעים שכדור הארץ עגול, אם כי בימי הבערות המודרנית יש מיליוני שוטים המשוכנעים שהוא שטוח דווקא. הכוכב שעליו אנו חיים הוא 'כדור הארץ', כבר מימי הביניים. אבן עזרא כותב בפירוש לתהלים: "וטעם וים רחוקים בעבור היות חצי כדור הארץ ימים". המונח התחזק גם בהשפעת שפות שונות. ביידיש מדובר על 'ערדקײַלעך', בגרמנית: die Erdkugel ובערבית: אַלְכֻּרָה אַלְאַרְדִיָּה. יהודה עמיחי כתב: "ועדיין/ כדור האדמה סובב/ מכוסה שטיחי ארצות".

מכאן החל הכדור לנדוד למקומות הנראים היום מוזרים מעט. למשל, קליע של רובה, שצורתו היא דווקא צורת גליל שראשו מחודד. הסיבה לכך היא בגרמנית, שבה קראו לקליעים של רובה, או לפגזים של תותח, כדור (Kugel), כי צורתם בעבר הייתה צורת כדור, כפי שאפשר לראות עד היום לצד תותח נפוליאון בעכו. סופרי ההשכלה הלכו בעקבות הגרמנית וקראו לקליעים ולפגזים 'כדורי אש' או 'כדורי ברזל'.

שימושי המלחמה הולידו פתגמים וניבים, ובראשם הפתגם המקברי "לכל כדור יש כתובת", הקובע כי מותו של החייל במלחמה הוא בלתי נמנע ונגזר מראש. במקור באנגלית יש משחק מילים: Every bullet has its billet. אמרה זו כלשונה מיוחסת למלך ויליאם השלישי מן המאה ה-17. הניב "נלחם עד הכדור האחרון", כלומר, נלחם ללא פשרות, סירב להיכנע, מקורו באנגלית: fight to the last bullet, ובגרמנית: bis zur letzten Kugel kämpfen. 'כדור בראש' שייך לז'רגון עברייני- משטרתי, ופירושו: חיסול ממוקד.

השימוש ב'כדור' בתחום הרפואה מוזר מעט. לגלולות צורות מגוונות, וכמעט אף אחת מהן אינה כדורית. ואכן, 'כדור' נחשבת היום מילה 'עממית', אבל היא הנפוצה ומקורה אינו מוזר כל כך. כמעט בכל השפות המוכרות לנו המילה קרובה לכדור רפואי, גלולה, היא – pill באנגלית, פילולה ביידיש וכך בגרמנית, בצרפתית ועוד. מילים אלה התגלגלו כולם ממקור לטיני משותף: פּילה, במשמעות כדור. נראה שהמקור לשימוש הזה הוא הצורה הכדורית של טבליות התרופה במאות קודמות.

אנחנו גם נוהגים לאכול כדורים בטעמים וחומרים שונים, ובראשם 'כדור בשר', כשהכוונה בדרך כלל לקציצה מבושלת ברוטב, וצורתה אכן עגולה. זהו תרגום מהמילה האנגלית meatball. ממתק אהוב הוא 'כדור שוקולד', אבל הכדור המסורתי הוא דווקא 'קיגל', כדור ביידיש, העוגה המתוקה שצורתה עגולה, השלמה תואמת לחמין של שבת.

'כדור שלג' הוא פיסת שלג מגולגלת המשמשת למשחק, אבל המשמעות התרחבה למצב של חוסר שליטה על עניין ההולך ומחמיר. כך בצרפתית בהוראה המורחבת: faire boule de neige (לעשות כדור שלג), ובאנגלית: to snowball. מקור הדימוי בכדור שלג המתחיל לרדת במורד הר, נדבק אליו עוד ועוד שלג ומהירותו עולה, עד שבהגיעו למטה בצורת מפל שלג יש לו כוח הרס עצום. הצירוף נהוג גם בשפת העסקים, בהוראת תהליך שבו פקודות לסיוג הפסדים מביאות ללחץ על המחירים ולהגברת התהליך.

'כדור פורח' הוא מתקן תעופה עגול, המרחף על-ידי חימום האוויר הכלוא בו, או מילויו בגז קל מהאוויר, ונע בחסדי הרוח. בעיתונות התחייה קראו לו 'ספינה אווירית', ועליו שרים שיר ילדים, שהוא גם ריקוד: "כדור פורח/ מתנפח/ מתכווץ/ ומתפוצץ". העטים שאנחנו משתמשים בהם הם בדרך כלל עטים כדוריים, כי קצה העט שאנו כותבים בו הוא כדור קטן של דיו. בשנות השמונים של המאה הקודמת פרצה מכונת הכתיבה החשמלית 'כדורית', ונעלמה כלעומת שבאה. ואיך נולד שמו של בית הספר החקלאי כדורי בגליל, שבעבר למדו בו אנשים רבים שהפכו למנהיגים, וביניהם יצחק רבין? הוא נקרא כך כי נוסד מכספי עיזבונו של איש העסקים היהודי יליד עיראק סר אליס (אליהו) כדורי. אלא שכדורי זה הוא שיבוש של ח'דורי, שמשמעותו – הירוק. אליהו הנביא, למשל, נקרא הנביא הירוק, כי נחשב לנביא המוריד גשם.

נשוב לספורט. משחקי הכדור השונים יצרו לעיתים הרכבים, בעקבות אנגלית ושפות אחרות: כדורגל, כדורסל, כדורעף, כדור מים, ולבעלי השרירים – כדור ברזל. המשחק 'כדור בסיס' לא נקלט בארצנו, ובמשחק הכדורת מגלגלים כדורים כבדים. במדרש 'כדורת' היא כדור קטן.  

המשחק בכדור אינו חדש. בלשון חז"ל מדברים על "אנשים שמשחקים בכדור". מדרש חז"לי שיש בו משחק מילים מעיד גם הוא שמשחקי כדור היו מקובלים באלף הראשון, בהתייחסות לפסוק בקהלת: "'דברי חכמים כדרבונות וכמשמרות נטועים': בעלי אסופות נתנו מרועה אחד כדור של בנות. מה הכדור של בנות מזרקין בו לכאן ולכאן. כך היו הדיברות מזרקין בסיני". במדרש יש אפילו תיאור שמזכיר משחק כדורסל, למרות שהמשחק הזה הומצא רק בימינו: "מה כדור זה מקלעין בה הידיים ואינה נופלת, כך משה קיבל תורה מסיני" (קהלת רבה יב).

ממשחקי הכדור נוצרו שני שורשים גזורי שם: כד"ר וכדר"ר. במסכת עבודה זרה אחד מסימני הביצים הוא שהיא 'כודֶרֶת', כלומר עגולה. במדרש קהלת הכדור "מתכדר מיד ליד", כלומר, נמסר. מתכדר פירושו גם הפך לכדור. הפועל כדרֵר מתייחס לשני ענפי הספורט המובילים, כדורגל וכדורסל, ומתייחס להעברת הכדור באמצעות הרגל או היד תוך התקדמות.

משחקי הכדור השונים יצרו שורה של דימויים. מי ש"הכדור בידיים שלו" הוא בעל היוזמה, ויש לחכות לתגובתו. הניב הזה לקוח ממשחק הכדורסל. מי ש"הכדור במגרש שלו" אמור לפעול או להגיב. הצירוף לקוח ממשחק הטניס ומקורו באנגלית: The ball’s in his court. גם משחק הכדורעף הוליד ניב: "הרים להנחתה". 'כדור משחק' הוא דימוי לאדם או גוף שכוחות חזקים ממנו שולטים בו ומשתמשים בו. גרמנית: der Spielball. בעקבות כל אלה נולד הפתגם הפילוסופי, מעין טאוטולוגיה: "הכדור הוא עגול", כלומר, אין לדעת מה יתרחש, במשחק, וגם במשחק החיים. מקור האמרה בפרשנות למשחקי כדורגל, ובאנגלית: The ball is round.

בפעם הקודמת עסקתי במילה 'תשובה' ובפעלים שָׁב והֵשִׁיב. בסוף המאמר כתבתי שאשוב ואדון במשמעויות נוספות של השורש שו"ב. אציג גם את מקורותיהם של כמה ביטויים המכילים את הפעלים האלה.

במקרא הפועל שָׁב מופיע לעיתים לפני פעלים אחרים כדי לציין חזרה על פעולה כלשהי, למשל: "אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ" (בראשית ל לא), כלומר: אחזור לרעות את צאנך. לעיתים מופיעה ו' ההיפוך לפני הפועל השני: "וַיָּשׇׁב וַיִּשְׁלַח אֵלָיו שַׂר חֲמִשִּׁים אַחֵר" (מלכים ב, א יא). כיום מוכר לנו השימוש הזה בפועל 'שב' רק לפני ו' החיבור, לדוגמה: "המשטרה שבה וקראה לציבור לגלות ערנות".

בלשון חז"ל החל לשמש השורש חז"ר כשורש נרדף לשורש שו"ב. במקביל הופיעה מילה נוספת שנגזרה בעקיפין משורש זה – תואר הפועל שׁוּב (כלומר עוד פעם), לדוגמה: "ושוב נכנסו זקינים לעליה ביבנה" (ירושלמי, סוטה ט טז, הכתיב במקור). מילה זו מבוססת על המילה המקבילה בארמית – 'תּוּב'. השורש תו"ב בארמית ובשפות שמיות אחרות מקביל לשורש שו"ב בעברית. בערבית הפועל תַ'אבַּ מקביל לפועל 'שָב' בעברית.

כאשר תואר הפועל 'שוב' מופיע אחרי מילת שלילה, פירושו מכאן ואילך לא, מאותו רגע והלאה לא, כבר לא, למשל: "כֵּיוָן שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא, שוב אינו חוטא" (יומא לח ע"ב).

בלשון המקרא מופיעים ביטויים נוספים המכילים את הפועל 'שָב' ונתגלגלו ללשון ימינו. הביטוי עוֹבֵר וָשָׁב, כלומר עובר אורח, מופיע פעם אחת בספר יחזקאל (לה, ז): "וְנָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר לְשִׁמְמָה וּשְׁמָמָה וְהִכְרַתִּי מִמֶּנּוּ עֹבֵר וָשָׁב" ופעמיים נוספות בספר זכריה (ז, יד; ט, ח). בימינו נהוג להשתמש בעיקר בצורת הריבוי 'עוברים ושבים'.

בסיפור המבול נכתב: "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב" (בראשית ח ג). נהוג לפרש את הצירוף הזה כ"מעט מעט" (לפי פירוש רד"ק), או כ'עוד ועוד'. בעברית החדשה קיבל צירוף זה משמעות של הליכה בשני כיוונים מנוגדים, לכאן ולשם או למקום היעד ובחזרה.

בחזון המרכבה בספר יחזקאל (א, יד) נכתב: "וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק". הצורה "רָצוֹא" נגזרה מהפועל 'רץ', ופירוש הביטוי הזה הוא הלוך וחזור (בתנועת ריצה), אנה ואנה במהירות. בספר משלי נאמר: "אַל-תֹּאמַר לרעיך (קרי: לְרֵעֲךָ) לֵךְ וָשׁוּב וּמָחָר אֶתֵּן, וְיֵשׁ אִתָּךְ" (משלי ג כח), כלומר: אם רעך מבקש ממך משהו שיש לך לתת לו, אל תגיד לו שילך וישוב למחרת. בעקבות זאת נוצר הביטוי דָּחָה אוֹתוֹ בְּלֵךְ וָשׁוּב – התחמק והשתמט בתירוצים שונים ממתן תשובה, ממילוי התחייבות וכדומה.

המילה שְׁבוּת מופיעה במקרא תמיד לאחר הפעלים 'שב' או 'השיב', למשל: "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ" (דברים ל ג); "וַהֲשִׁבֹתִי אֶת שְׁבוּת יְהוּדָה וְאֵת שְׁבוּת יִשְׂרָאֵל" (ירמיהו לג ז). פרשנים ומילונאים נחלקו ביניהם בשאלה אם מילה זו נגזרת מהשורש שו"ב לפי משמעותה, או מהשורש שב"י/ה לפי צורתה (כמו המילה 'פְּדוּת' מהשורש פד"י/ה). נ"ה טור-סיני, עורך הכרכים האחרונים של מילון בן-יהודה, גרס כי הצורה 'שבות' היא תוספת לשם הדגשה לפעלים 'שב/השיב', כמו 'הָלוֹךְ הָלַךְ'. כך או כך, המילה 'שבות' הפכה למילה נרדפת ל'שִיבה', וכיום היא מוכרת לנו גם משמו של חֹק הַשְּׁבוּת.

במקרא מופיע גם הצירוף מֵשִׁיב נֶפֶשׁ, בין היתר: "מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי" (איכה א טז); "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ" (תהלים יט ח). פירוש הצירוף הזה הוא 'מרענן, מְחַיֶּה, מעודד'. בדומה לכך, במקרא מצוי גם הצירוף שׁוֹבֵב אֶת נַפְשׁוֹ: "נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ" (תהלים כג ג). לצירוף מקראי זה יש פרשנויות שונות, אך לפי חלקן הוא משמש באותה משמעות כמו 'השיב את נפשי'.  הפועל שׁוֹבֵב נגזר מהשורש שו"ב בבניין פיעל (במשקל המיוחד פּוֹלֵל), והוא מופיע במקרא, בין היתר, באותה משמעות כמו 'השיב' (למשל: ירמיהו נ יט). לא ברור אם יש קשר בין השורש שו"ב במשמעויות אלה לבין המילה 'שוֹבָב'.

בעקבות הכתוב "לֹא-יִתְּנֵנִי הָשֵׁב רוּחִי" (איוב ט יח) נוצר הביטוי הֵשִׁיב רוּחַ במובן 'התאושש, אסף כוח'. על שמשון הגיבור מסופר: "וַיֵּשְׁתְּ וַתָּשָׁב רוּחוֹ וַיֶּחִי" (שופטים טו יט). זה מקורו של הביטוי שָׁבָה אֵלָיו רוּחוֹ, שפירושו אף הוא 'התאושש'. בלשון חז"ל נוסף הביטוי הֵשִׁיב דַּעְתּוֹ (של מישהו) – גרם לו הנאה; הרגיע אותו, לדוגמה:"שלושה משיבין דעתו של אדם, אלו הן: קול ומראה וריח" (ברכות נז ע"ב).

בלשון חז"ל נגזר מהפועל 'השיב' שם הפעולה הֲשָׁבָה, בין היתר במונח הֲשָׁבַת אֲבֵדָה (למשל: בבא מציעא לא ע"א). המילה הִשָּׁבוֹן נוצרה בלשון חז"ל מאותו שורש במובן השבת דבר מה לבעליו, למשל: "זה ניתן להישבון וזה לא ניתן להישבון" (בבא מציעא נח ב). כיום יש לה משמעות מיוחדת בתחום המיסים.

המילה מָשׁוֹב מופיעה לראשונה במגילות מדבר יהודה, בין היתר: "ואחר יתקעו להם הכוהנים בחצוצרות המשוב" (מגילת מלחמת בני אור בבני חושך). מילה זו זכתה לעדנה בעברית החדשה, כאשר נקבעה כחלופה בתחומים שונים למונח הלועזי feedback.

בעברית החדשה נוצרה המילה שִׁיּוּב במובן תהליך של השבה למצב קודם, שימוש חוזר או התמלאות מחדש של משאבי טבע, אנרגיה וכדומה, לדוגמה: שיוב מי תהום.

בבית הספר התיכון לימדו אותנו שלכל מילה בעברית יש שורש, ומן השורש גוזרים את המילים. הקביעה הזו שגויה בשני היבטים. האחד, לא לכל המילים בעברית המקראית או התלמודית יש שורש. בתנ"ך כ-1500 מילים ללא שורש, ביניהן מילות בסיס כמו אב ואם, אף ופה, הר וים. כך גם בלשון חכמים. שנית, שורשים רבים אינם המקור הראשוני ליצירת המילים, אלא הם עצמם תוצר של מילה שבמקורה אין לה שורש. לקבוצה הזו אנחנו קוראים 'שורשים גזורי שם', והיא הולכת ומתרחבת עם השנים.

המדקדק איש המאה העשירית יונה אבן ג'נאח היה הראשון שהצביע על התופעה ב'ספר השרשים'. הדוגמאות שהביא מהתנ"ך: 'תרם' מן המילה תרומה, 'התריע' מן תרועה, 'השמאיל' מן שמאל, וכן 'תרגל' מן רגיל. עם זאת הוא ראה בכך "תופעה שולית". בלשון חכמים התרחבה קבוצת השורשים גזורי השם שמקורם לועזי. הפועל 'לקנוס' בביטוי התלמודי 'קונסין אותו' נגזר מן המילה התלמודית קְנָס, שמקורה במילה הלטינית census, שפירושה אומדן רכוש או ממון. הפועל 'לטַכֵּס' (עצה) נגזר מהמילה היוונית 'טכסיס'.

שורשים ופעלים נגזרו משמות איברי הגוף כבר בתנ"ך. עין: "וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת־דָּוִד" (שמואל א יח 9); אוזן: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה" (דברים לב 1); לֵב: "לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה, לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ" (שיר השירים ד 9). 'רגל' הולידה את הפועל 'לרגל' ואת התפקיד שהועיד יהושע לשניים מאנשיו: "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ" (יהושע ב 1). לאלה יש להוסיף את המילים תרגיל, הרגל, רגיל ועוד. הברך הולידה כבר בתנ”ך את בָּרַך, כרע על ברכיו, ומכאן על פי ההשערה נולדה 'ברכה', הכרוכה בכריעה. הפועל 'הכריע', כלומר, הביס את יריבו, מתייחס לכך שהמובס כורע על ברכיו, כרעיו, בעת הכניעה. המלשין המקראי נגזר מ'לשון', העוקב מ'עקב'. בעברית החדשה נוצרו הפעלים הכריס מ'כרס', והצמד מִרְפֵּק והִתְמַרְפֵּק – נדחף בעזרת מרפקיו. הצבא הכניס למילון את הפועל 'להכתיף', להציב את כלי הנשק על הכתף, בפקודה "הכתף שק”. במילון הצבאי אפשר למצוא גם את 'הַעֲרָפָה', נסיגה ולחימה מן העורף.

פעלים אחרים נגזרים מצבעים, ולמעשה לכל צבע נולד שורש, אם כי בכמה מקרים הצבע הוא גזור שורש בעצמו. כך נמצא בתנ"ך את להלבין, ובשפה עד היום את להשחיר, להוריק, להאדים ולהכחיל. שורשים אחרים נגזרו ממספרים: לשַלֵש, לרַבֵּע, ואפילו "וְשִׁשִּׁיתֶם הָֽאֵיפָה מֵחֹמֶר הַשְּׂעֹרִים" (יחזקאל מה 13), ו"עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל־תְּבוּאַת זַרְעֶךָ" (דברים יד 22). נראה אם כן שבניגוד להשקפתו של אבן ג'נאח, תפוצת השורשים גזורי השם במקורות אינה שולית כלל ועיקר. הרשימה כוללת כ-230 שורשים גזורי שם בתנ"ך, ו-288 בתלמוד.

גם במקורות מאוחרים יותר החלו להופיע שורשים גזורי שם. בתלמוד מופיע הפועל 'ללסטם' בעקבות ליסטים – שודד, ובלשון ימי הביניים הפועל להתפלסף, בעקבות 'פילוסוף' היווני, וכאן בהשפעה ערבית, שגם בה מוכרת התופעה. מן המילה הנפוצה במקרא 'אבן' נוצר בימי הביניים השורש אב"ן, ומכאן הפעלים 'התאבן', 'מאובן' ועוד.

במקרים שונים מולידה מילה מקראית שורש בעברית החדשה. מן המילה 'קרקע' נוצר הפועל לקרקֵעַ, מהמילה 'איש' נוצר הפועל לאייש, ומ'יער' – לייער. משם העצם המקראי 'סולם' נוצר השורש סל"ם, שזכה לשני מימושים: 'סילום' בפיעל במשמעות מודולציה שבתחום המוזיקה, ו'הסלמה' בהפעיל במשמעות אסקלציה, מן התחום המדיני-צבאי. את המילה חידש יונתן רטוש. שם העצם גָמָל זוכה בלשון חכמים לשמות עצם נוספים הגזורים מן השורש גזור השם גמ"ל: גַמֶּלֶת (שיירת גמלים), גַמָּל (הנוהג בגמלים). בעברית החדשה חודש על ידי שלונסקי שם התואר גמלוני. 'סריס' המקראי הוליד את הפועל החדש 'לסרס'. מן המילה המקראית 'רשת' נולד שורש וממנו הפועל לְרַשֵת, ובז'רגון הכדורסלנים – להרשית. גם מילים בנות ארבעה עיצורים יצרו שורשים, הפעם בבניינים הכבדים: לערפל ולהתערפל מ'ערפל', לחשמל ולהתחשמל מ'חשמל' ועוד רבים.

במקרים רבים יש למילה המקורית שורש, אבל היא עצמה מהווה בסיס לשורש חדש על ידי תוספת אות שאינה שורשית מקורית, בקבוצה הקרויה 'שורשים תנייניים'. מן השורש סג"ר נגזרה המילה המקראית 'מסגרת', ובעקבותיה הפועל החדש למַסְגֵר. מן השורש לכ"ד נגזרה המילה המקראית 'מלכודת', ומכאן הפועל החדש למַלְכֵּד. מ'תגבורת' נוצר הפועל לתגבר, ומ'תזמורת'– לתזמר. השורש חש"ב פורה במיוחד. מן המילה 'חשבון' נוצר הפועל לחשבן, מ'מחשב' – לְמַחְשב, ומ'תחשיב' – לתחשב. בשפה הצבאית נוצר השורש 'תִצפת' מן המילה תצפית, 'מִתקֵן', בעקבות מתקָן ועוד. הצירוף 'עד כאן' הוליד את הפועל לעדכן. גם שורשים שנוספה להם א' תחילית יצרו שורשים חדשים. מ'לבחון' נוצר 'לאבחן', מ'להבטיח' נוצר 'לאבטח' ועוד.

השורש חצ"ן נוצר בעברית החדשה בעקבות שם התואר 'חיצון' המופיע במקרא, שפירושו 'המופנה כלי חוץ'. מכאן הפועל להחצין, ושם התואר מוחצן, שנועדו לענות על חֶסֶר לשוני. מילים אלה עומדות כנגד היפוכן, שגם הן תוצר של שורש גזור שם שמקורו ב'פְּנים', פנ"ם: מופנם, והפועל להפנים.

שיטת הגזירה הזו מאפשרת יצירתיות רבה. סמנכ"ל אלביט התראיין בטלוויזיה על המערכת להגנה על מטוסים מפני טילי כתף, והבהיר שמדובר במערכת "מרושיינת אזרחית", כלומר, יש לה רישיון שימוש במטוסים אזרחיים. שיטת הרַבְקַו באוטובוסים הולידה את הפועל לרַבְקֵו, להשתמש ברב קו של חבר. המסעדנים יצרו את הפועל 'לְצַלְחֵת' מן המילה 'צַלַּחַת'.

מקור מפתיע לשורשים גזורי שם הם ראשי התיבות, הנוטריקונים. המוכר ביניהם הוא דו"ח, דין וחשבון, שאפילו איבד את הגרשיים ויצר שורש ופועל: לדווח. בצהלית, למשל, חוזרים לשגרה באמצעות הפועל לחַזְלֵש, מתארגנים למסדר באמצעות הפועל לגַלְחֵץ (גילוח צחצוח), ומייחלים לסיום השירות בפועל להתפַזֵם, שמקורו בראשי התיבות פז"ם: פסק זמן מינימלי. ברשת מככב הפועל לאַמְלֵק, ראשי תיבות: 'ארוך מדי לא קראתי'.

תרומה עשירה למאגר השורשים גזורי השם שמהם נוצרו פעלים חדשים הן המילים הלועזיות, וזאת משלל שפות. כך נוספו לשפה שורשים ופעלים רבים: לפנטז, לסמפט, לצנזר, לסבסד, לקטלג שמקורם באנגלית, לדקלם שמקורו בגרמנית. הפועל לדסקס משמש בעקבות הפועל האנגלי to discuss  במשמעות לדון בנושא כלשהו, ובתחום החקלאות לעבד את האדמה באמצעות דיסקוס. מהפועל היידי פארגינען אימצנו את 'לפרגן'. מן המילים הערביות בסלנג הישראלי נוצרו הפעלים לפשל, להתפדח, להתבאס ועוד. מהביטוי 'שם לו ברז' שמקורו במרוקאית נולד השורש 'להבריז'. רוב השורשים האלה מרובעים, וממוקמים כאמור בבניינים הכבדים. יש אפילו מחומשים, כמו לחַנְטְרֵש או לפְּסַכְלֵג – לאבחן את הזולת אבחון פסיכולוגי לא ממש מקצועי.

בקבוצה הזו יש תרומה חשובה לעולם ההייטק והמדיום הדיגיטלי. מילון הפעלים גזורי השם מאנגלית מככב בתחום כבר חצי יובל. 'לפרוורד' פירשו להעביר הלאה, מלשון forward. לרפרש -לרענן את הדף, לפבּרט – לקבוע מועדפים.  לדַלֵט פירושו למחוק. לקנפג בעקבות to configure, לקמפל ולדבג הם פעלים מקצועיים מקובלים בתחום. לכמה מהם חלופות עבריות שלא נקלטו. האקדמיה ללשון אימצה והעניקה תו תקן לפעלים גזורי הלעז להסתנכּרן ולהקליק.

שורשים גזורי שם נוצרים בעברית החדשה, בכל המשלבים, על בסיס כמעט יומיומי. הם מוכיחים את הגמישות והיצירתיות בשיטת השורשים, ומעשירים את השפה תוך כדי אימוץ היסודות הדקדוקיים שלה.