בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

טל, קוראת נאמנה, כותבת: "בעקבות שאלה של חבר התעוררה סקרנותי לשמוע דעתך בעניין הביטויים 'לנשום עמוק' ו'קוצר נשימה'. מדוע מקובל לתאר נשימה עמוקה במידת עומק, ואילו נשימה שטחית במידת מרחק?"

השאלה של טל פותחת כמה כיווני אוויר. הראשון הוא אכן בענייני נשימה. נשימה אינה רק קצרה או עמוקה. אפשר "לקחת נשימה ארוכה", והנשימה יכולה להיות גם "כבדה". במקרה של קוצר ואורך הנשימה מדובר במידת זמן, ראיה נוספת לתפיסה לפיה הזמן הוא ממד נוסף של המרחב. "קצר נשימה" אינו מי שנשימתו שטחית אלא מי שנשימותיו נמשכות זמן קצר עקב מאמץ או מחלה, ומכאן שמה של האסטמה בעברית, קַצֶּרֶת. "עמוק" מתייחס בעיקר למרחב, ובמקרה של הנשימה העמוקה האוויר נשאף מהמקום הנמוך ביותר בריאות. עם זאת אפשר לשמוע צירופי זמן כמו "בעומק ההיסטוריה", ועל אדם שנפטר לפני זמן נאמר בסלנג החרדי שהוא "עמוק בעולם הבא".

השפה מטשטשת גבולות לא רק בין המרחב והזמן אלא גם בין המוחש והמופשט. לא רק האוקיינוס עמוק.  אדם עשוי לשקוע בשרעפים עמוקים, או בשינה עמוקה, או בצער עמוק. העומק מרמז על אמת נסתרת אבל גם על ייאוש גדול, כנאמר, "ממעמקים קראתיך יה". מי ששקוע בחובות כבדים שקוע עמוק באדמה, וביידיש, טיף אין דר'ערד. מה עושה הכייס? שולח ידיים ארוכות אל כיסים עמוקים, שהם גם כינוי למשקיע נדיב. האתנחתא הקומית היא הגרון העמוק, שנדד מסרטים פורנוגרפיים אל פרשת ווטרגייט, ככינוי למדליף מן החלונות הגבוהים דווקא.

שם התואר "קצר" יסודו במעשה פיזי אלים: בשדה קוצרים תבואה, בשדה הקרב קוצרים אנשים. קצר הוא תואר מרחבי, אך הוא נדד  ללא קושי אל תחום הזמן. במקרא אומר איוב "אדם ילוד אשה, קצר ימים ושבע רוגז". במסכת אבות למדנו ש"היום קצר והמלאכה מרובה", ובבנק מפקידים פק"מים: פקדונות קצרי מועד. הביטוי "קצר בזמן" גם הוא מיובא, מיידיש, וגם מאנגלית: short of time. ומה בין "ארוך" לבין הזמן? האם "מסע ארוך" ארוך בזמן או במרחב? בנושא נוכל לדון עוד שעה ארוכה, ושכולנו נאריך ימים.

תארי המרחק חלים גם על נפש האדם. רוח האדם יכולה להיות קצרה, כלומר, חסרת סבלנות, או ארוכה, רבת סבלנות, ככתוב בספר משלי: "ארך אפיים רב תבונה, וקצר רוח מרים איוולת".   אברהם אבן עזרא מפרש: "מי שלא יוכל לסבול כעסו … ייקרא קצר רוח". היום היינו אומרים על קצר הרוח המקראי שיש לו פתיל קצר.

הזכרנו את הנשימה הכבדה, אבל תארי המשקל, הכבד והקל, משמשים גם למדידת המחשבה והנפש. לבו של המתייסר "כבד עליו", בעוד הנשים, על פי מסכת שבת, דעתן קלה. טיפוסים הלוקחים את החיים ברצינות יתר נקראים כבדים, ומדובר ביבוא לא מחמיא מהלדינו: פֶּיזגָאדו. המתח בין הקל והכבד עבר גם לתחום ההיגיון, שם הולכים "מן הקל אל הכבד" ולהיפך. הגירסה התלמודית למהלך הזה היא הקל והחמוּר, ומכאן שיש להקפיד במצווה "קלה כבחמורה". "קל חומר" היא מידת היקש תלמודית המשמשת גם במחשבה המודרנית, שלא לדבר על היצור החביב "קל וחומר בן בנו של קל וחומר".

ואם לחזור אל המרחב האנושי, חלוקת עבודה נאה עשינו בין הארוך והגבוה. בעוד אדם גבוה זוכה למבטי קנאה ולזימון לנבחרת הכדורסל, הארוך הוא שק חבטות. גם כאן החשוד המיידי היא היידיש: הגבוה יכונה "לאַנגער לוקש", כלומר, אטרייה ארוכה. ילדי שנות החמישים אמרו על הגבוהים: "ארוך כמו שרוך, ובסוף – לוך", דהיינו בקצה, היכן שאמור להיות מוח, יש לארוך חור. גם לערבים היתה דעה דומה על ברנש ארוך שנחשב לטיפש והוא כונה "טָוִיל וּהָבִּיל", ולמען הסר ספק הוסיפו: "לארוך לא יחסר טמטום, ולנמוך הקומה לא תחסר עורמה".

בין העברית והלעז מתקיימים יחסי אהבה-שנאה. מצד אחד, הלועזית היא האויב, המאיים להחדיר לשפה העברית מילים, ביטויים מתורגמים, דפוסים תחביריים ושורשים וכך לפגוע בטהרתה. מצד שני, אי אפשר בלי פעולות החדירה הקבועות של הלעז אל העברית.  הן מאתגרות אותה ומאפשרות לה לפתח צורות חדשות וחלופות העשרה.

אחת מדרכי החדירה האלה היא קבוצת הסיומות. השורש או הבסיס עברי, אבל הסיומת לועזית. זה התחיל כבר במקרא, שם חדרה הסיומת -וּת לטקסטים מאוחרים מן הארמית, וכך זכה אחשוורוש להעניק למרדכי "עד חצי המלכות". מאז מאפשרת לנו -ות להפוך כל שם עצם או תואר רגיל למושג מופשט או כללי. המהיר מצטיין במהירות, העדין בעדינות, תנועת השיבה לציוֹן היא ציונות, והשמירה על טוהר השפה היא טהרנות.

-ות נחשבת כמובן סיומת עברית תקינה. ואולם, בעברית החדשה נתקלות הסיומות הלועזיות במחסום שאינו מאפשר להעניק להן את תו התקן העברי. הקופצת בראש היא היידיש, שהביאה לעברית המדוברת סיומות סלאביות, ובראשן -ניק. "ניק" מסמנת שלאדם או לדבר מה תכונה כלשהי, תפקיד או מקצוע. וכך נולדו מילים עבריות-סלאביות כמו אכפתניק ומכולתניק, ובקיבוץ הנויניק הניח את שאריות הארוחה בכלבויניק. יש גם כלומניקים ושטותניקים וכדאיניקים, לתפארת עם ישראל. ראשי תיבות אוהבים גם הם לחבור ל"ניק", הפלמ"חניקים הפכו למפא"יניקים, הצל"שניקים בזים לחפ"שניקים, הלא הם החיילים הפשוטים וחסרי היוזמה, שלא לדבר על הפז"מניקים המצפים לשחרור. אפשר גם להצמיד ניק למילה לועזית מכל שפה אפשרית: אנגלית (ג'ובניק), ערבית (צ'יזבטניק), וגם יידיש (פרטצ'ניק).

היידיש העניקה לנו גם סיומות חיבה מזלזלת. בחורצ'יק קטנצ'יק זה נחמד, גולנצ'יק זה קצת מעליב, ונפוליונצ'יק היא כבר עלבון של ממש. הסיומת -וּש יצרה  את כינוי הזלזול "ערבוּש". היא כמעט נעלמה, אבל שבה לאחרונה בשפת הפקצות באינטרנט: לעינתוש יש בת-מצווש, יהיה פאנוש.

המילה "חשמלטור" רשומה על שמו של אפרים קישון, לדעתו האינסטלאטור והחשמלאי עשויים מאותו חומר: הם אף פעם לא מגיעים כשצריכים אותם.

גם הסיומות הכלל-אירופיות -ִיסט ו-ִיזם משתתפות במשחק הדו לשוני.  תנועה מסוימת נחשבת "משיחיסטית", יריבתה משמאל מואשמת ב"עכשוויזם", ובהיכל נוקיה מתלכדת מקהלה צהובה של מכביסטים. מגוון השפות רב: כַסַחיסט (ערבית), בלָגָניסט (יידיש) מנגָליסט (טורקית) ושוֹקיסט (אנגלית). בעבר נעשה ניסיון להעניק לסיומת -ִיסט ארומה עברית, וכך נוצרה הסיומת הדו-לשונית -ִיסטָן: אבא אחימאיר כתב את "יומנו של פָשיסטָן", בתזמורת ניגן צֶ'ליסטָן ובעיתונים כיכבו קריקטוריסטן ופליטוניסטן.

הסיומת -סטאן היא דווקא סיומת פרסית (סתאן) המציינת מקום, וממנה נוצרה בעברית המילה בוסתן, שהיא "המקום של הניחוח", ושמות מדינות כמו פקיסטן, קזחסטן ואפגניסטן. סטאן המקומית אינה מחמאה. לנהרייה קראו יֶקיסטאן, לחיפה בהנהגת אבא חושי חושיסטאן, ולרשות הפלסטינית אש"פיסטאן. הפרסית הומרה  באנגלית, בסיומת הפופולארית לאנד. נהרייה (או גרמניה) נקראה יֶקֶהלאנד, בני ברק דוֹסְנִילֶאנְד, והכפולה האדומה של פעם בידיעות אחרונות, בעקבות אזורי השליטה של ערפאת בלבנון,  פַתַחלאנד.

תהלוכת התחפושות "עדלידע" שאבה את שמה מן הארמית התלמודית ("עד דלא ידע בין ארור המן לבין ברוך מרדכי"), אבל בהשפעת המילה אולימפיאדה היא נהגית במלעיל. בעקבותיה נולדו מילים חביבות כמו טרמפיאדה, פרֶחיאדה וקצ'קיאדה.

הסיומות מן האנגלית הן הצעקה האחרונה בתחום. הסיומת הנפוצה ביותר היא    -ֵיישֶן, ובאנגלית -ation, שהולידה את מְהַמֵמֵיישֶן, מגניביישֶן ועוד רבות. סאבלימינאל והצל שרו: "פיצוציישן, מתחרים אוכלים אבק, חיוכיישן, כל הדרך אל הבנק". הסיומת נֵס הולידה מילים כמו בְּיַחַדְנֵס, בעקבות togetherness, אדם בודד הוא זוּגלֶס ואולי גם חיימלֶס, וזה בהחלֵטלי לא מומלץ.

לצד האיזמים, מונח המייצג את התופעה של ריבוי מונחים ואידיאולוגיות, נוצרו גם לוגיות עבריות, תחומי דעת חדשים ויצירתיים. בפוליטיקה יש כיסאולוגיה, חיינו שטופים במשפחולוגיה, באוניברסיטה יש גם לא מעט חופולוגיה ובצבא טופסולוגיה. אז מספיק עם החוֹכְמוֹלוֹגְיָה, ועד כאן הפלפולציה על הסיוֹמיזציה, להרבות בִּלְבּוּלָצְיָה וקִשְׁקוּשָׁצְיָה ולשלוח את העברית לקיביניזציה. סתם.

השפה מספרת לנו סיפור חשוב על המשפחה: זו אינה רק חבורת אנשים המתקבצת יחד בחגים ובקריאת צוואות, אלא המפתח לארגון יחסינו עם חברת בני האדם. אב אינו רק אב ביולוגי: הוא יכול להיות אבי האומה, או האב המייסד של הארגון, או אב הרחמים, האב שבשמים, אלוהים, ואפילו אב הבית. האם יכולה להיות גם אמא אדמה, גם אם הדרך, גם אם החיטה וגם אם כל חי. על השימושים הרבים במילה "בן" אפשר לכתוב מגילה שלמה, ועל תלאותיה של הסבתא הרחבנו כאן בעבר. האח הוא דימוי לחבר קרוב, ומכאן צירופי הלשון "אחי ורעי", "שֶבֶת אחים גם יחד", שלא לדבר על "אחי, מה נהיה?" "דוד" הוא כינוי לאדם ידידותי שאיננו מכירים, ו"דודה" היא אחת שנוהגת להתנדב בוועד למען החייל. "בן דוד" הוא דימוי למה שנמצא בקרבה כלשהי, כמו במשפט המוסר הצבאי "לא יכול הוא בן דוד של לא רוצה".

הסיפור מסתבך דווקא כשאנו שבים אל הבסיס, כלומר, אל המשפחה הגרעינית-המורחבת. למשל, מיהו בדיוק גיס? רק אחות הבעל או אחי האשה? האם בעלים של שתי אחיות הם גיסים? האם משה דיין הוא גיסו של עזר וייצמן? על פי מסכת סנהדרין בהחלט כן. במקורות מאוחרים גיסים יכולים להיקרא כך במרחק רב עוד יותר. בספרות השו"ת אפשר למצוא שאלת שטר חוב הקשורה בשני גיסים, "האחד נשוי בת ראובן והשני נשוי בת שמעון אחיו", כלומר, נשואים לבנות דוד.

בחברה החרדית נוצר מונח משפחתי חדש: מָלָג ומָלָגָה. לא, זו איננה המועצה להשכלה גבוהה, אלא ראשי תיבות: מיועד להיות גיס. התואר תקף לתקופה שבין ההכרזה על האירוסין לבין החתונה, ומתייחס לתריסרי האחים והאחיות מצד החתן ומצד הכלה. אחרי החתונה כל המלגים והמלגות הופכים להיות גיסים וגיסות. הגיס זכה גם לגירסה הנרקיסיסטית בעקבות "רמזור", שם מכנה חפר את עצמו "גיסֵנו".

המונח דוד איבד כבר מזמן את טהרתו כ"אח של אבא או אמא". דוד הוא כל מי שנמצא בסביבת דור האבות והאמהות, או כדברי המשורר הלאומי על צילי וגילי: "אמרו, דודים, זו או זו?" המילה דוד עצמה פירושה גם "אהוב", ומכאן שמו של המלך הנערץ דָוִד. לרוות דודים זה תענוג, רצוי לא מהדוד הביולוגי. "קוזינה", בת הדוד, היא הכוּסית של שנות השבעים. מילה הקרובה לדוד היא "עַם", המוכרת מן הערבית במשמעות אחי האב. במקרא פירושה, רק בצורת הרבים, קרוב משפחה: "נאסף אל עמיו" הוא מי שנקבר בסמוך לבני משפחתו. מכאן התרחב העם הפרטי לעם הכללי ולעמי העולם.

שק החבטות של השפה היא החותנת, אם הכלה או אם החתן, שבעלה הוא החותן. לאלה כבר במקרא מילים נרדפות: "חם" ו"חמות". החותנת מופיעה פעם אחת במקרא בפסוק המצמרר "ארור שוכב עם חותנתו", ומכאן שמדובר באם הכלה, מה גם שבכל הופעות "חותן" במקרא מדובר באבי הכלה. לעומת זאת "חם" במקרא הוא תמיד אבי החתן, ומכאן שהחמות היא אם החתן. בספרות המאוחרת יותר עסוקים דיני גילוי העריות לסירוגין במי ששוכב עם החותנת ובמי שבא על חמותו, ובימינו מתערבבים החמות והחותנת עם השוויגערית והמחיתיינתה, כמו בסרטו של אורי זוהר "הצילו את המציל".

אז מה הקטע של ההלכה היהודית בענייני סקס בתוך המשפחה? להלן דיון במסכת יבמות, החושף גם את המגוון המבלבל של המילון המשפחתי. מי אסור (במשכב)? "אם אמו, ואם אביו, ואשת אבי אביו, ואשת אבי אמו, ואשת אחי האב מן האם, ואשת אחי האם מן האב, וכלת בנו, וכלת בתו". ומי מותר? "אדם באשת חמיו ובאשת חורגו, ואסור בבת חורגו; וחורגו מותר באשתו ובתו, ואשת חורגו אומרת לו: אני מותרת לך ובתי אסורה לך". עדיף לא להכניס ראש בריא למיטה החולה הזאת.

לסמלים ולדימויים בשפה יש לעיתים מסלול חיים מלא הפתעות. מסלול כזה צפנה השפה למילה שנשכחה אי שם באגף הבריאות במחלות הקלות שאינן ניתנות לריפוי: הנזלת. הנזלת עצמה היא מילה שחידש בן יהודה במשקל המחלות, לצד האדמת, השעלת והצהבת, משקל שבו יצר בעיקר ד"ר אהרן מזי"א. אבל הנזלת הצליחה להפוך לדימוי כללי, ואפילו לסמל, בנוסח "מנוזלי כל העולם, התאחדו". הילד עם הנזלת הוא סמל לילדים המדוכאים במרחב הרב תרבותי והרב לשוני. יוצרי "זו ארץ זו" גם הגו דמות שהיא יורשו של דנידין הרואה ואינו נראה: "זלמנזל הנוזל ואינו מנוזל".

הילד המנוזל הראשון נחת בישראל יחד עם דוברי היידיש ועם יוצאי רוסיה: סמארקאץ' היה לאורך שנים רבות שם נרדף לפרחח, בעיקר כשמדובר בילדים. הוא הפך גם כינוי גנאי לבוגרים יחפנים וחסרי חשיבות. חבר הכנסת הצבעוני דוד הכהן נהג לשלב אותו בהופעות פומביות. סמארק הוא נוזל האף, מילה שבשנות החמישים נהגו לבטא אותה בגועל מופגן.

גם הלדינו הביאה את המנוזל שלה, מוקו בשפה זו היא ליחת האף, וממנו נגזרה גם המילה המקבילה לסמארק, מוֹקוּס. מוֹקוֹזוֹ הוא על פי המילון לדינו-עברית של אבנר פרץ "זב חוטם; כינוי לאדם טיפש ושחצן". על ילד קטן אומרים בשפה זו "דָנִידָה לָה קָאיֶה אֶל מוֹקוֹ", חוטמו עדיין זב. "קֶידָאר מוֹקוֹס אֶנְקוֹלְגַנְדוֹ" פירושו להיות ללעג ולקלס, מילולית: להישאר עם נזלת תלויה. מוקו הוא כינוי גנאי קשה האופייני לשפת עבריינים. הקריאה "מוֹקוֹ!" פירושה "זהירות, יש כאן מלשין, נסתלק!" בשפת האסירים מוֹקוֹ הוא כינוי גנאי לסוהר.

ההגדרה שמביא אבנר פרץ, "זב חוטם", היא אכן הגירסה העברית לתופעת המנוזל המזולזל. אחת התלונות האופייניות לאנשי ציבור כשהם נתונים לביקורת קשה היא ש"כל זב חוטם פותח את פיו". הצירוף והשימוש העכשווי נוצר בעקבות שני צירופים מקראיים, כאשר בשניהם 'זב' הוא חולה זיבה, ומכאן אחד שיש להוציאו מן הכלל. "זב ומצורע" בא מספר שמואל, "כל צרוע וכל זב" בא מספר במדבר.

לחבורה הנכבדה של מנוזלי התרבויות השונות הצטרפה לא מכבר היהודית המרוקנית, שייבאה ממרוקו את המילים חנאנה וחנונה, הנכתבות על פי התעתיק כְנָאנָא, שפירושה חומר הנזלת, הסמארק, או כְנוּנָא שפירושה הנזלת עצמה. מרכוס חנונה מביא במילונו פתגם: עְקְּל כְנוּנְתוּ פְל חָאיְ'ט, זכר את הנזלת שלו על הקיר, המתאר קמצנות קיצונית. כבר במרוקו, וביתר שאת בישראל, זכה הילד הדחוי לכינוי חנאנה, וכן בצורה המקוצרת והנפוצה מאוד 'חְנון'. בעוד שבדרך כלל המנוזל, גם במרוקאית, הוא פורץ סדר וחסר משמעת, בישראל השימוש בחנון התהפך. האתוס הישראלי שאינו אוהב צייתנים, פריירים, לפלפים ויורמים חיבר בין הילד המנוזל, הנוטף חנונה, לילד הצייתן העושה כל מה שדורשים ממנו המורים, ואפילו מקבל ציונים טובים במבחנים, רחמנא ליצלן. לכן היו מי שחיפשו את מקור המילה חנון במילה העברית 'מחונן'. אז לא. ממש לא.

עלילות זב החוטם מופיעות בשפות נוספות. באנגלית משתמשים מאז שנות הארבעים של המאה הקודמת בביטוי הגנאי snotnosed, מילולית: זב חוטם. המילונים מציגים לצירוף שתי משמעויות שונות. snotnosed בפירוש הראשון הוא אדם חצוף וגס רוח, שאינו יודע להתנהג. הפירוש השני קרוב יותר לזב החוטם העברי: אדם המתנהג בצורה ילדותית, ובעל הופעה מרושלת ומלוכלכת. בשני המקרים הוא דחוי. הביטוי המקביל בגרמנית הוא Rotznase, ביטוי שאינו נפוץ היום ומתייחס בעיקר לילד מרושל ומלוכלך. בגרמנית אומרים באותו הקשר גם Rotzlöffel, אחד שאוזניו נוזלות. פתגם גרמני אומר: "פעם הילדים היו זבי חוטם, היום לכל זב חוטם יש ילדים". הגרמנים גם ייבאו לעולם את יהושע הפרוע, או בגירסה העברית יפתח המלוכלך, שאינו מטפל בהופעתו ובניקיונו ולכן ראוי לעונש כבד.

ונסיים בילד המלוכלך של שירת הילדים העברית הקלאסית, באדיבותה של מרים ילן שטקליס. דני דני מלוכלך, מלוכלך כל כך כל כך. אם יבוא היום לגן, מי ייתן שלום לדן? כל אחד יאמר: מי זה? מלוכלך כזה כזה? והדסה הקטנה תסתתר אז בפינה. לא תכיר אותו בכלל. כלל וכלל.

בין משפחות השורשים שוכנת תת-משפחה קטנה ועליזה למדי. שם מצפצפים ומקרקרים, מנפנפים, מתגעגעים ומשתעשעים. אלה שורשים מרובעים המורכבים משני רכיבים זהים. שמות עצם בשורשים אלה מרוכזים במשקלים הקרויים פִּלְפּוּל, שהוא שם הפעולה של בניין פיעל; פַּלְפַּל (למשל, גלגל), פַּלְפֶּלֶת (שרשרת), פֻּלְפֹּלֶת (גולגולת) ועוד.  לאות חיבה נקרא לשורשים אלה מעתה פִלְפְּלוֹנִים.

בעברית כ-150 פלפלונים. מספר מרשים מאוד, לאור העובדה שמתמטית ייתכנו רק 484 שורשים כאלה, כלומר, כמעט כל צירוף אותיות עברי שלישי יכול לייצר שורש בגזרה. לפלפלונים היסטוריה עתיקה, וכעשרים מהם מופיעים כבר במקרא. אצל חבקוק האויבים שלך הם "מְזַעְזְעֶיךָ", על אסתר השומעת בשורות רעות ממרדכי נאמר "וַתִּתְחַלְחַל". אצל ישעיהו מטאטאים את בבל ב"מַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד". איוב מספר: "שָׁלֵו הָיִיתִי וַיְפַרְפְּרֵנִי, וְאָחַז בְּעָרְפִּי וַיְפַצְפְּצֵנִי".  במקומות אחרים במקרא מגלגלים ומטלטלים, מכרכרים ומערערים.

מלכת הפלפלונים היא לשון חכמים. המשנה, התלמוד והמדרשים מרבים בשימוש בפעלי הגזרה. שם מפעפעים, מבעבעים, משכשכים ומצחצחים. אחד מגמגם והשני מפטפט והשלישי מקשקש. אם נפשפש היטב בפלפלוני לשון חכמים  נגלה שהאביב ממשמש ובא,  פרחים מבצבצים ומלבלבים, ומזג האוויר מטמטם. צריך לומר עם זאת, שבעוד שכמעט כל פלפלוני המקרא שרדו ומשמשים בעברית החדשה, שורשים רבים כאלה בלשון חכמים נעלמו.  דוברי העברית לא נוהגים לגשגש (להשמיע דברי קשקוש), לעגעג (לגלגל ולחטט) ולכסכס (לשפשף או לשבור).

העברית החדשה נטלה את שרביט הפלפלונים והמשיכה לייצר חדשים. מדפדפים בספר (מן המילה דף)  ומעלעלים בעיתון (מן המילה עָלֶה), כשברקע מהדהד קולו של הקריין. תהליך השלום מדשדש, כשאיראן ואובמה מחכים לראות מי ימצמץ ראשון. גם הסלנג העברי אוהב את הפלפלונים. הישראלי אוהב לנשנש בכל קוקטייל אפשרי (בעקבות הפועל היידישאי נאשן), הוא לא יפספס אף מבצע בסופר, ולא יסכים שינקנקו אותו במחירים.

איך נולדים הפלפלונים? ברוב המקרים מדובר בהרחבה של פועל כפול או דו-עיצורי. גלגל מספר ירמיה הוא הרחבה של גלל, בזבז התלמודי הוא הרחבה של בזז. תעתע הגיע בעקבות תעה, זעזע הוא הרחבה של זע, ונמנם הוא מי שמצוי במצב של נים לא נים. אפשר לראות כאן עוד ראיה לתיאוריה בדבר המבנה הדו-עיצורי של הלשון השמית הקדומה, כאשר השורש הדו-עיצורי מכפיל את עצמו. במקרים אחרים הפלפלון הולך בעקבות שם עצם קודם. המילה סרסור, למשל, שמקורה הישיר ארמי, הולידה את הפועל התלמודי לסרסר. את הפועל ללבלב קושרים ללב, וממנו נגזר כנראה הלולב. הפועל הימי-ביניימי לצעצע נגזר מהמילה המקראית היחידאית צעצוע. לעיתים המקור לועזי: הפוליטיקאי המזגזג פועל בזיגזג, מילה שמקורה גרמני. לפועל הנפוץ לסמס שנגזר מראשי תיבות לועזיים  יש חלופה נדירה יחסית: לסמסם.

קבוצת הפלפלונים החביבה ביותר היא מילות הצליל, האונומטופיאות, ובעברית תצלילים. במילון אפשר למצוא היום 35 פלפלוני תצליל, והם בנויים על חיקוי כפול של צליל כלשהו. רוב פעלי הצליל הם פלפלונים. האב המייסד מצוי במקרא: לצפצף. ישעיהו אומר: "כסיס עגור כן אצפצף, אהגה כיונה". בלשון חכמים אפשר למצוא את הגמגום, הגרגור, הכעכוע והפטפוט והקרקור. פועל אונומטופיאי מעניין מופיע בלשון ימי הביניים: לבקבק, להשמיע את קול המים היוצאים מהבקבוק. היום לבקבק פירושו למלא בקבוקים ביין. העברית החדשה הביאה אלינו את ההמהום, הזמזום, החרחור והצקצוק בשפתיים. ביאליק המציא לתומו את הפועל לרשרש, תוך שבוע השתמשה בו כל הקהילה. הגששים שרו את שירת הבִרבור. לפועל לקשקש סיפור. מקורו בתלמוד, ופירושו שם להרעיש, שהרי כבר המטבע בכד אומרת "קיש קיש". הניב היידישאי "האק ניט קיין צ'איניק", אל תקשקש בקומקום, חיבר את הקשקוש התלמודי לדיבור דברי הבל, וגם לשרבוט ציורי סתם. הפועל ללרלר, כלומר, לנהל שיחת חולין רכילאית, הגיע מפועל בקווקזית: larlar.

מחדשי השפה אהבו לחדש שורשי תצליל פלפלוניים, בעיקר כדי לחקות קולות של בעלי חיים ודיבור אנושי. לצד הצרצר המצרצר והברווז המגעגע נולדו גם שורשים שלא שרדו. שלונסקי המציא את לעקעק: להשמיע קול צרחת העקעק, שהוא עצמו שם אונומטופאי. יעקב פיכמן חשב על תרנגולת מקדקדת, אומרת קוד-קודה. אנדה פינקרפלד כתבה: "תור לנו יתַרְתֵר את זמר מנוחתנו".

יש פלפלונים כפולי משמעות. מה עושה המנוע? מטרטר. ומה עושה המפקד? מטרטר את חייליו. הטרטור הראשון הוא תצליל. הטרטור השני הוא תשמוץ עברי-אנגלי, בהשפעת המילה torture. ככה זה אצל הפלפלונים, הם מתגלגלים לאן שבא להם, ומי אנו שנדקדק בקטנות.

אומנות הנוטריקון היא אחת מסודות העברית. ימיה עתיקים, יש לה שורשים במקרא, אבל פריחתה הגדולה היא בלשון חכמים, והיא נמשכת עד ימינו. בדרך כלל הנוטריקון הוא יצירה של מילה אחת בעקבות רצף מילים. חז"ל הם "חכמינו זכרונם לברכה", וצה"ל הוא "צבא הגנה לישראל". ואולם, בתוך אומנות הנוטריקון התפתח ענף ייחודי שבו מילה תמימה מגלה ביום מן הימים שאינה אלא נוטריקון, נוטריקון בדיעבד. הדוגמה המוכרת והידועה היא המילה תיקו, שמקורה תלמודי ארמי: תיקום, כלומר, תעמוד הקושיה ללא פתרון. בימי הביניים דרשו אותה כראשי תיבות: תשבי יתרץ קושיות ואבעיות. זה גם מה שקרה למילה לעז. מקור השימוש בלעז ככינוי לשפות זרות מצוי בתלמוד. "עם לועז" מספר תהילים הוא עם המדבר בשפה זרה. ראשי התיבות לע"ז,  "לשון עם זר", הוא מדרש מאוחר.

המדרש הפך את הנוטריקון בדיעבד לדרך יצירתית להבנה מחודשת של המקרא. את העוגות שטעמן "כטעם לשד השמן" מסֵפֶר במדבר דורשים בשמות רבה: "בחורים היו טועמין טעם לחם, זקנים טעם דבש, תינוקות טעם שמן". מדרשים אחרים מפורטים ומפותלים יותר. על הפסוק "כי אב המון גויים נתתיך" נאמר: "אב נתתיך לאומות, בחור נתתיך באומות, המון חביב נתתיך באומות, מלך נתתיך לאומות, ותיק נתתיך באומות, נאמן נתתיך לאומות". בהמשך אותו דיון מדרשי נמשך המשחק: "והוא קללני קללה נמרצ"ת: נואף הוא, מואבי הוא, רוצח הוא, צורר הוא, תועבה הוא". ובהמשך: "מה נדבר ומה נצטד"ק? נכונים אנחנו, צדיקים אנחנו, טהורים אנחנו, דכים אנחנו, קדושים אנחנו". על ראובן, שהוא לדברי יעקב "פחז כמים", לא ריחמו יוצרי הנוטריקונים: ר' יהושע אומר "פחזת חטאת זנית", ר' לוי אמר "פסעת על דת, חיללת בכורתך, זר נעשית".

נוטריקון בדיעבד אחד גרר אחריו ענף שלם ביהדות. בתלמוד הירושלמי מסופר על ארבעה שנכנסו לפרדס: "אחד הציץ ומת, אחד הציץ ונפגע, אחד הציץ וקיצץ בנטיעות, אחד נכנס בשלום ויצא בשלום". המילה פרדס כאן נדרשה בתורת הקבלה כנוטריקון "פשט, רמז, דרש, סוד".

אומנות מדרש ראשי התיבות התאזרחה בעברית החדשה כמשחק לשון, וכדרך להעברת מסרים. בצה"ל אהבו. שריון? "שבת ראשונה יוצאים והשאר נשארים". גולני? "גבר ואישה לא נפגשים יותר". גבעתי? "גברים בלי עתיד תקועים יחד". נח"ל? "נתקלתם! חכו לגולני". מג"ב? "מי גמר בית ספר?" קריה? "קמתי, ראיתי, יאללה הביתה". כל זה התחיל כבר בפלמ"ח: "פה לא מקבלים חופש".

משחק פנימי בנוטריקונים בדיעבד הוא נוטריקון חדש על גבי נוטריקון מוסכם. גם כאן הצבא מככב. קַמבָּ"ץ, רשמית: קצין מבצעים, הוא אחד שקם בצהריים. סַמבָּס, רשמית: סגן מפקד בסיס, סתם מסתובב בבסיס. צ'ונג, כינוי לחייל חדש, אולי בהשפעת העבודה הסינית הזולה, זכה למדרש "צעיר ונוטף גֶרְבֶּר". הכינוי הנפוץ פקצה, פרחה קטנה וצעקנית, מקורו בראשי תיבות מוקדמים יותר: פקידה צעירה. שָקֶל, חייל מוכשר ומשקיע, זכה לראשי תיבות: שועל קרבי לוחם, אבל המקור כנראה במילה שאקאל, ביידיש: תן. המילה הנפוצה גם באזרחית זוּלא, הלך רוח בטלני ונינוח, באה ממקור ערבי, אבל זכתה למדרש משלה: זיונים ולא אימונים.

גם שמות יישובים זוכים לנוטריקונים בדיעבד. את הסיפור המופלא על שמו של המושב זרעית חפשו בגוגל, הנוטריקונים הבאים פחות משעשעים. נתניה: "נשמה תזמיני ניידת יש הרוגים". בת ים: "בוא תראה יש מכות". יפו: "יריות פה ושם". חדרה: "חמש דקות ראית הכול".

יש גם נוטריקונים חדשים על פסוקים נושנים. בילדותי נקראו ילדים שלא הלכו לתנועת הנוער "תנועת איוב": "אשרי יושבי ביתך" (תהילים). נוער הרחוב החרדי נקרא שַבַּבְּניקים. שבאב הוא נוער רחוב בערבית, אבל הוא גויר לטובת הפסוק מקוהלת "שמח בחור בילדותך". דיאטת כרפס איננה דיאטת סֶלֶרִי, אלא סוג של המלצה: "כלל ראשון פה סגור". המאכל הכל-ישראלי סביח נקרא על שמו של ששון סביח, ממציא המותג. עם הזמן הוצמדו לו ראשי תיבות: "סלט, ביצה, יותר חציל". בעבר היו נהוגים שיעורי ידיעת הארץ בשם "שיעורי שלח": שדה לאום חברה. התלמידים הדביקו להם את ראשי התיבות הנאותים: שיעור לא חשוב.

ונסיים בשני מדרשים על מילים לועזיות שהתאזרחו בסלנג העברי. משחק הילדים העתיק צַמְבָּל מתלווה לצביטה בזרוע כאשר לשני ילדים בגד או חפץ דומה. הוא מוצג כראשי תיבות: "צביטה, מכה, בעיטה, לטיפה", ולחילופין "צביטה מכה בלי להחזיר". המקור דווקא צרפתי: semble, הנקשר לדמיון. הייקה העברי זכה לראשי התיבות "יהודי קשה הבנה". אז לא. jecke בגרמנית של המאה ה-19 פירושו ליצן, והוא היה כינוי גנאי ליהודים. לך תתווכח עם נוטריקונים.

מצבו העגום של השמאל הישראלי מחזיר את השמאל למקומו הטבעי בתרבות: חלש, ולעתים אף מנודה. הזיהוי בין שמאל לבין עמדות ליברליות מקורו כידוע באסיפה הלאומית הצרפתית, שם ישבו הגורמים הרדיקליים ומתנגדי המלוכה בצד שמאל. ואולם, מעמדו הנחות של השמאל משתקף היטב בשפה הרבה לפני שקצצו ראשים בבסטיליה. באנגלית, מכל מקום, התמונה ברורה: ימין הוא right, הנכון והצודק, שמאל הוא left, החלש והעזוב.

הסיבה למעמד הזה היא ככל הנראה אנטומית: שמאל היא היד החלשה, וגם הרגל החלשה. שימושים שונים במקורות מגלים שיד ימין הייתה מאז ומתמיד היד בה עושים דברים, ויד שמאל הייתה הסייעת, עובדת הקבלן. חייליו של גדעון מחזיקים ביד שמאל בלפידים, ותוקעים ביד ימין בשופר. הכהן הגדול מניח שמן בידו השמאלית, ומַזֶּה ממנה בידו הימנית. על פי רקנאטי בפירושו לספר בראשית ההיררכיה החלה כבר במפץ הגדול: "מה עשה הקב"ה? פשט ימינו ונטה שמים, פשט יד שמאלו ויסד ארץ". הגרמנית לא מותירה ספק בביטוי שעבר ליידיש ולעברית "שתי ידיים שמאליות". באנגלית מכונה אדם שאינו יודע לרקוד  בעל שתי רגליים שמאליות.

יד ימין היא הדימוי לעוזר הקרוב והנאמן. הביטוי "יד ימינו" הגיע לעברית משפות רבות כמו יידיש, אנגלית, גרמנית וצרפתית. "עמד לימינו" הוא כבר מספר תהילים: "כי יעמוד לימין אביון, להושיע משופטי נפשו". השבועה המקראית "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני" זכתה לפרשנויות רבות, כשהשאלה היא מה אמורה יד ימין לשכוח. יש אומרים שהיא תשכח לנגן בכינור. על פי פירוש מקובל נמחק הרווח בין המילים: "תש כח ימיני". איטר יד ימינו  אינו שמאלי, אלא בעל יכולת דומה בשתי הידיים, והוא פועל ביד שמאל מפני שיד ימין שלו קשורה.

גם הרגל השמאלית אינה זוכה לעדנה. משימה כדאי "להתחיל ברגל ימין", בעוד התחלה ברגל שמאל מעידה על כישלון. לקביעה הזאת הקשרים תרבותיים שונים. הסופר הרומי פטרוניוס מן המאה הראשונה מתאר סעודה אצל אחד מגדולי עשירי רומא. כאשר הגיעו האורחים, הם התקבלו על ידי עבד הניצב בפתח, ותפקידו לקרוא לעבר הנכנסים: "רגל ימין תחילה!" כך גם בפתיחת מיסה קתולית.

יד ימין היא נציגת הטוב והנכון, בדומה לכפל המשמעות באנגלית ובגרמנית (right, recht). במסכת סוטה נכתב  "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת", ואילו בספר הזוהר "סטרא דשמאלא", צד שמאל, הוא צידו של השטן. ולמה לא רצוי לקום על צד שמאל? יתכן שיש כאן גלגול של הכפילות הסמנטית. אם הימין הוא טוב ונכון, השמאל הוא ההיפך. באנגלית אכן אומרים get up on the wrong side of the bed.

בעברית ובמשפחה השמית בכלל מספרות לנו המילים ימין ושמאל סיפור אחר. רוחות השמים נקבעו על פי הפניית הפנים אל המקום ממנו זורחת השמש, הנקרא על כן מזרח, וגם קדם, דהיינו, לפנים. במצב הזה שמאל הוא צפון, וזאת ניתן לראות במילה הערבית שִׁמָאל שפירושה צפון, וכן מן המקרא. בבראשית יד כתוב "וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק", ותרגום אונקלוס אינו מותיר מקום לספק: "ורדפנון עד חובה דמצפונא לדמשק". ימין פירושו גם דרום, ובספר תהילים נכתב: "צפון וימין אתה בראתם". בנימין, אומר לנו רש"י, הוא בן הדרום. תימן פירושה במקרא דרום, ושורשה ככל הנראה במילה ימין. אבן עזרא קובע: "תימנה מגזרת ימין", ובדעה זו אוחזים גם האטימולוגים המודרניים. בשם הערבי והלטיני yemen או יַמַן כבר נחשף במפורש הקשר בין הדרום והימין, אם כי דעת מיעוט טוענת שהמקור הוא יֻמְן, דהיינו פוריות. הרומים אכן קראו לתימן "ערב הפורייה", להבדיל מצפון ערב הסעודית שנקרא "ערב המדברית".

חכמי ועד הלשון נמנו וגמרו שבארץ ישראל נדבר על פי המסורת הספרדית. אחת מאושיות המסורת הזו היא הרוב המוחלט שיש בעברית החדשה למילים במלרע, בהטעמת ההברה האחרונה. אלא שהמלעיל האשכנזית לא שקטה על שמריה, והיא מוצאת דרכים לשבור את שלטון המלרע במקרים רבים ומגוונים, בתופעה הקרויה "נדידת הטעמים". ועל כך אמר דן אלמגור: "מי ימלעל מלרעי ישראל". הטעם ברשימה זו יצוין מעתה באמצעות גרש על העיצור הראשון בהברה המוטעמת.

ההצלחות הבולטות של המלעיל הן בתחום השמות הפרטיים: אור'ה, שמח'ה, דיצ'ה וגיל'ה מתארות מסיבה עליזה, א'ורה, ש'מחה, ד'יצה וג'ילה הן החברות הטובות מגן זה'בה. הפ'ועל ומכ'בי הן אגודות ספורט, א'חווה היא מכללה. ערים רבות בישראל טעמו את נחת זרועו של המלעיל, וביניהן ח'יפה, א'שקלון, רח'ובות ונת'ניה. המלעיל פשט בדקדוק העברי. דנה נ'מה וק'מה גם בעבר וגם בבינוני. מי שאומר שְמרתֶ'ם ולא שָמ'רתֶם חשוד בדקדקנות יתר, וכמוהו מי שמתעקש על כוש'י, שלא לדבר על סינ'י ויפנ'י.

בקבוצה נאה של מילים בעברית קשה לקבוע אם הן מלעיליות או מלרעיות גם על פי התקן. נתיבה בן יהודה מספרת שאביה לא היה מוכן לקבל תשובה בשיעורי המתמטיקה שכללה את המספר א'רבע, והתעקש על ארב'ע. אצב'ע נאבקת עם א'צבע, קרק'ע עם ק'רקע, כמ'ה עם כ'מה ודווק'א עם ד'ווקא. אורה שורצולד בחנה במאמר מקיף את נושא נדידת הטעמים, וקבעה שרוב המילים בקבוצת האפשרות הכפולה אינן שמות עצם אלא מילות קישור, מילות הסגר, מילות קריאה ותוארי פועל.

המלעיל הוא תווית היכר נפוצה להבדל בין מילה תקנית למילה דיבורית, סטייה המוכרת מהופעות רבות בסלנג.  על כך נאמר בחידוד הידוע אודות ההבדל בין עוג'ה לע'וגה: עוג'ה עושים עם סוכ'ר, ע'וגה עושים עם ס'וכר. התגובה העממית בכ'בוד נשמעת אחרת לגמרי מהתגובה הרשמית בכב'וד. חובש כיפ'ה שם את הכ'יפה על ראשו, ואבר מידלד'ל הוא פשוט מיד'לדל. ילדים בכל הדורות אוהבים את המלעיל ואף את הקדם-מלעיל: משחקים במ'חבואים, מ'דרכות ופ'ינות, עושים דברים בש'ותף, בלי כ'יבודים ובלי ח'רטות,  משחקים בהחל'פות, פר'סים וזה'בים, וכמובן בקל'פים.

קבוצה מעניינת היא מילים שהמלעיל משנה את משמעותן, בדרך כלל באמצעות הרחבה או בידול. החשוד המיידי במקרים האלה היא היידיש. משק'ה הוא כל נוזל לשתייה, מ'שקה הוא אלכוהול המשמח לב אנוש. מציא'ה היא הצלחה צרכנית, מצ'יאה, ממש לא. תכש'יט עונדים, ת'כשיט מנסים לחנך בלי הצלחה. עמךָ' הוא העם שלך, ע'מךָ הם פשוטי העם. אבל אין מדובר רק ביידיש. בוב'ה של בן יהודה הפכה כינוי חיבה סקסיסטי: ב'ובה. דוב'ה היא בעל חיים, ד'ובה היא עלמה רחבת מידות. מלכ'ה היא שליטת הממלכה, מ'לכה היא כלי במשחק השחמט. אדם עם פלפ'ל הוא גנן, אדם עם פ'לפל הוא ברנש חריף ואנרגטי. חתול'ה היא בעל חיים, חת'ולה היא נערת רחוב ירושלמית. יור'ם הוא מלך גאה, י'ורם הוא חנון. טיל'ים הם איום קיומי, ט'ילים היא מילת העצמה. כפר'ה היא ניקוי עוונות, כפ'רה היא מילת אהבה. פרס'י הוא בן גאה לאומה עתיקה, פ'רסי הוא קמצן כרוני. צפונ'י הוא מי שגר במטולה, צפ'וני הוא מי שגר ברמת אביב. ילד'ה היא בת אנוש צעירה, י'לדה הוא הומוסקסואל צעיר, והרשימה ארוכה. ועל כך אמר אברהם חטף פתח הגשש: "לא ט'ומטום במלעיל, שהוא יציר לשוני וולגרי, טומט'ום במלרע". טומטום המקורי, במלרע או במלעיל, הוא ברנש תלמודי מוכה גורל שתווי המין שלו טושטשו.

ונקנח בקבוצת מילים עבריות חדשות, שלא זכו לתו תקן בין היתר עקב היותן מלעיליות, אבל הן ממשיכות מסורת עתיקה של מילים בנות שתי הברות זהות נוסח פרפ'ר וזמז'ם: ביום העצמאות שומרים על הגחלת באמצעות נ'פנף, אדם הנוטה להירדם (שלא לומר ישנ'וני) הוא נ'מנם, פטפטן בלתי נלאה הוא ק'שקש, מחליפו של י'ורם הוא ל'פלף, והכל בש'ושו.

שפה מתפתחת באמצעות דימויים: מילים, מטבעות לשון ואפילו תחומים שלמים מרחיבים את מוטת הכנפיים שלהם באמצעות הדימוי. עולם לשוני כזה מתגלה בתחום בסיסי בחיינו: הניקיון, שבו הניקיון הפיזי התרחב לתחום המוסר. את ההתרחבות הזו אפשר לראות בשלוש מילות תואר בסיסיות: נקי, טהור וזך.

בשם התואר "נקי" המעבר שקוף.  "נקי כפיים" מתהילים הוא גם מי שידיו נקיות, וגם מי שלא דבק בו רבב מוסרי. הניב "בא בידיים נקיות" מצוי בשפות שונות בהוראה דומה ומקורו בברית החדשה, בסיפור פונטיוס פילאטוס, שעוד נשוב אליו. רד"ק כותב: "ולא ירשיענו בהישפטו, לפני המושל במה שהעלילו הרשע, אלא יֵצֵא נקי וצדיק מלפניו". אדם ישר וענייני הוא על פי מסכת סנהדרין "נקי דעת".

לשם התואר השני, "טהור",  שלוש הוראות. הראשונה היא  ארצית. מקום טהור הוא מקום נקי, כלומר, נעדר לכלוך. זהב טהור הוא זהב שאין בו סיגים. ההוראה השנייה היא הטרנסצנדנטית. דבר טהור הוא כזה שלא דבק בו שמץ של הרוע הקוסמי, של אויבי האלהים, של הסטרא אחרא. ההוראה השלישית היא המוסרית. אדם טהור הוא  מי שאין בו חטא, כוונה טהורה היא כוונה הנעדרת מזימות רשע. הפולחן מחבר את השלוש: כדי להגיע אל הטוב המוסרי והקוסמי, על המחנה ועל סביבת המזבח להיות טהורים, דהיינו, נקיים. אלוהים אוהב ניקיון.

כל אלה הולידו  מיתוס ישראלי: "והיה מחננו טהור". ראשיתו באתוס של ארגון ההגנה, והמשכו בדיון הצבאי בשאלות האתיקה של הלחימה. בשיח הישראלי המיוסר נולד הביטוי "טוהר הנשק", המבליע הנחה מוקדמת בעייתית: אפילו הנשק יכול להיות "טהור", אם נעשה בו שימוש ראוי.

גם "זך" זכה להיכנס אל תחום המוסר ואפילו המשפט, וממנו התגלגלה המילה "זכות", שלה שימושים רבים בכלכלה ובמשפט, אבל גם בדיון המוסרי.

בסיפור הנקי והטהור הזה טמונה מלכודת, שהתרחשה במעבר לחברה המודרנית הליברלית של ימינו. השפה מגלה בדרכים ערמומיות שהנקי אינו כל כך נקי, הטהור אינו טהור כל כך, והזך אינו לפעמים יותר מ"שמן זית זך", מילים יפות ללא כוונה בלב.

זה מה שאירע, למשל, לביטוי "רוחץ בניקיון כפיו". בספר תהילים הוראתו חיובית: אדם נקי כפיים זכאי לעבוד את האל. היום פירושו מי שהצליח להתחמק מאחריות למעשים לא ראויים, כלומר, פוליטיקאי ממוצע. הגלגול השלילי קשור גם לסיפור  פונטיוס פילטוס שאישר את צליבת ישו, אך כמסופר "ויקח מים וירחץ את ידיו לעיני העם ויאמר: 'נקי אנוכי מדם הצדיק הזה'" (מתי כז 24).  זה מה שקרה גם לביטוי "יד רוחצת יד". במקור היווני-לטיני משמעותו חיובית: אם עשית טובה, יחזירו לך. ברוב השפות היום, וגם בעברית, הוא מספר על שחיתות: אלה המנהלים את חיינו עוזרים זה לזה על חשבוננו.

הטוהר כמעט אינו משמש בעברית החדשה לענייני ניקיון, פרט ל"מטהר אוויר", מוצר שמקומו בשירותים. לעומת זאת, בתחומי החברה, התרבות ויחסי תרבויות, לאומים וגזעים, "טהור" אינו מעיד על טוהר מוסרי, אלא להיפך. "טהור" הוא מי ששייך ללאום שלי, לגזע שלי, לתרבות שלי, ומכאן "טוהר הגזע". "טיהור אתני" משמש בדיון בתרבות הג'ינוסייד, והוא תרגום שאילה של הביטוי האנגלי ethnic cleansing. "טיהור" הוא גם ביטוי בשפת הצבא לחיסול קיני אויב.

בתחומי התרבות והשפה הפכה המילה "טהרן", מי שאינו סובלני לחדירת "סיגים", או "חיידקים לשוניים" של לעז אל השפה העברית לתיוג של גנאי. "לשון נקייה" היא דרך נאה אך גם שקרית לספר על עניינים שאינם נעימים לאוזן. דרך בוטה יותר להבעת הרעיון היא "מכבסת מילים", בנוסח שִׂיחָדָשׁ של אורוול. בכל אלה מספרת לנו השפה סיפור חתרני: אם משהו מאוד מאוד נקי, הוא מסתיר ככל הנראה זוהמה לא קטנה.

על פי המבחן המשפטי הישראלי, "כושי" היא מילה גזענית, והשימוש בה, בעיקר כלפי אתיופים, נחשב פלילי. תלמידים אתיופים באור עקיבא שזכו אחרי מאבק להתקבל לבתי הספר בעיר, התקבלו בקריאות הגנאי "כושי" על ידי שאר הילדים. גם שחורי העור הלא יהודים מכירים את נחת זרועה של המילה. דרק שארפ, אזרח ישראלי וחבר נבחרת ישראל בכדורסל, סיפר בראיון ש"אני לא ישראלי אורגינלי, עדיין אומרים לי 'כושי'". גם לעובדיה יוסף אין דעה טובה על שחורי עור. לאחר שהסופה קתרינה עשתה שמות בדרום מזרח ארצות הברית אמר: "שמה יש כושים, כושים ילמדו תורה?"

זה לא היה כך תמיד. עד בוא האתיופים לא היו גלי עלייה שהתואר "כושי" הגיע להם לדעת בני עדות אחרות. לבני עדות המזרח קראו "שווארצע", שחורים ביידיש, או "שווארצע חייעס", חיות שחורות. "כושי" היה, לעומת זאת, כינוי חיבה. לא מעט ג'ינג'ים זכו לשם הזה, וכאשר צבר שזוף מאוד נקרא "כושי" זו היתה מחמאה ממש. לחיבה הנלווית לשם תרמו הכלבים, שהשחורים ביניהם נקראו "כושי", והונצחו בשיר ששרה יפה ירקוני המנוחה "כושי כלב קט". מאוחר יותר נאסר השיר להשמעה.

למעשה, "כושי" היה שם נרדף ל"יצור חביב במיוחד מארץ רחוקה". הספר  "עליקמא הקטן", ספר ילדים אהוב ונפוץ מאוד משנות החמישים, נפתח במילים הבאות: "שלום ילדים, זה עליקמא, עליז ושמח, יודעים אתם למה? ראשית, הוא כושון, ושנית שחרחרון, ושלישית הוא יודע לרכב על פילון". "כושון" נשמע היום גזעני עד מאוד, ממש כמו "יהודון". בתנועות הנוער האמונות על הומניזם ואחוות עמים שרו בהתלהבות את השיר הבא: "היה היה כושי קטן בארץ כושיסטאן, הוא שתה הרבה חלב, רצה להיות לבן!". היה גם שיר ריקוד לילדים: "פעם הייתי בתימן, שם ראיתי כושי קטן, והוא יהיה לרותי חתן!". אברהם שלונסקי מספר בעלילות מיקי מהו: "ובפתח מוקי שם בו, לתפארת כושי סמבו". "סמבו" בסלנג האמריקני הוא כינוי גזעני בוטה כלפי כושים, שמקורו בספרדית.

מקורה של המילה כושי במקרא, כושי הוא מי שבא מארץ כוש, הקרויה על שם בנו הבכור של חם. על פי מילון התנ"ך של שטיינברג כוש פירושה במצרית "ארץ שחורי הפנים". מבחן הגזענות הוא כאן ביחס לאשתו של משה, שהיתה כידוע "אשה כושית".  רש"י מתקשה לקבל את הפשט המקראי. אשה כושית, הוא אומר, היא אשה "שהכל מודים ביופיה, כשם שהכל מודים בשחרותו של כושי", ומוסיף כי "כושית – בגימטריא יפת מראה". כלומר: שחורה היא לא. ירמיהו שואל, כידוע:  "היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו"?  רד"ק מפרש: "כי דבר טבעי הוא השחרות בכושי ואינו דבר מקרה ולא יסור ממנו לעולם, וכן החברבורות בנמר, כן הרשע לא יוכל לסור מכם כאילו הוא טבעי בכם". הנביא עמוס, לעומתו, אומר: "הלוא כבני כושיים אתם לי, בני ישראל". תיקו, או שלא.

אז מה נאמר במקום להשתמש ב"כושי"? פעם פתרו את הסוגיה בביטוי המתחכם "צפוף פיגמנטים", שהתייחס לכהי עור בכלל. הכינוי הצבעוני "שחור" או "שחור עור" נשמע היום גזעני פחות מ"כושי", היפוך יוצרות מול "שווארצע" שיצא מהלקסיקון. לנשים שחורות יש בעיני המשורר המקראי יתרון של ממש: "שחורה אני ונאווה, בנות ירושלים", נאמר בשיר השירים. "שחרחורת", גם כן בעקבות שיר השירים, מתייחס לנערות מצודדות, כך גם בתרגום לשיר הלדינו הנפלא "מורניקה": "שחרחורת יקראוני כל יושבי הים". ובכלל, המראה השזוף הוא משאת נפשם של גברים ונשים בארצנו שטופת השמש. מי שזה אינו משכנע אותו, מוזמן להאזין לכינויים האתניים היחידים המותרים היום בשיח הישראלי, והמכוונים לאשכנזים: "לבנים", "ורודים" וגם "צהובים".