בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

"ארצנו הקטנטונת, ארצנו היפה. מולדת בלי כותונת, מולדת יחפה", כתב יורם טהרלב.  למילים, כידוע, יש היסטוריה, ולפעמים הן הופכות חלק מן ההיסטוריה. זה מה שקרה, ועדיין קורה, למילה העברית 'מולדת'. לכאורה פירושה פשוט: ארץ שבה אדם נולד, חי ומרגיש שהיא שלו. אך כשנכנסים לקרביה של המילה, הסיפור מורכב הרבה יותר.

'מולדת' היא מילה מקראית, מופיעה 22 פעם בתנ"ך, וכבר שם יש לה כמה הגדרות. היא מן השורש יל"ד, ופירושה מקום שבו אדם נולד, וכן בני המשפחה של הנולד, והאדם הנולד עצמו. בדרך כלל היא נצמדת למילה 'ארץ', כמילה נרדפת או משלימה: "מארצך וממולדתך", "לארצך ולמולדתך", או בצירוף 'ארץ מולדת'. בצירוף הזה 'מולדת' מתייגת או מגדירה את 'ארץ': מולדת היא הארץ שבה נולד אדם או עם. בעברית החדשה 'מולדת' כוללת את המשמעות של הצירוף השלם.

'מולדת' מופיעה ברגע המכונן של העם העברי, בקריאה לאברהם: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך". כלומר, המולדת של אברהם היא הארץ שממנה הוא מתבקש ללכת. זאת בניגוד לרעיון המקובל שארץ ישראל היא היסטורית מולדת העם היהודי, לפחות במובנה התנ"כי.

מולדת נותרה ספונה בטקסטים הקדושים, עד שהתבקשה על ידי אבות הציונות לצאת מארון הספרים, ולהיות החלופה העברית למילים ששימשו תנועות לאומיות באירופה, כמו homeland האנגלית, Heimat הגרמנית, patrie הצרפתית ו-patria האיטלקית. באנגלית ובגרמנית מדברים אם כן על "ארץ הבית", המילה הצרפתית והאיטלקית פירושה "ארץ אנשי הכפר", שכן 'פטריוט' הוא איש כפר. הדעה הרווחת היא שהמילה היא גלגול של pater, אב, ומכאן ש'מולדת' היא מקום שבו חי אב המשפחה.

מול המילה 'מולדת' עמדו כמה חלופות: 'הארץ', 'ארץ ישראל', 'ארץ אבותינו', וכן 'מכורה'. מקורה של 'מכורה' אינו ברור, ויש קושרים אותה לשורשים כו"ר או כר"ה. על פי האטימולוג ארנסט קליין הוראתה המקורית היא 'כריית באר'. מדוע בכל זאת זכתה 'מולדת' למעמד מיוחד? ההיסטוריון שלמה זנד הצביע על כך שיסוד הלידה מצוי במילה הרוסית בהוראת מולדת, rodina, ואולי שפה זו השפיעה על הבחירה הציונית. הסבר אחר נעוץ בגלגוליה של המילה. 'מולדת' התאימה לרעיון הציוני דווקא בגלל שנולדה בסימן קריעה, קונפליקט בין שתי טריטוריות, שתי מולדות: פיזית ונפשית. מולדתו של אברהם אינה הארץ שאליה הוא מתבקש ללכת. מולדתם של היהודים אינם הארץ שבה נולדו.

הקריעה הגלומה בשימוש במילה הופיעה כבר בכתבים המוקדמים של הציונות.  פרץ סמולנסקין פרסם ב-1868 שיר בשם "אהבת ארץ מולדת", בגיליון הראשון של "השחר" שאותו ערך. אליהו הכהן מספר כי זהו השיר הקדם-ציוני הראשון. הוא נכתב בעקבות ביקור של סמולנסקין בפראטר, גן השעשועים בווינה. המשורר התקנא בילדים השרים שירי מולדת גרמניים, ושאל את עצמו: "אומלל אומלל, איפה ארצך ארץ מולדת?… אם אך במרחק ארץ מולדת לי היתה."

שאול טשרניחובסקי כתב שני שירים בתקופות שונות. הראשון, "האדם אינו אלא…", מכיל את השורה המוכרת "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו." קריאת השיר המלא מגלה שהמולדת שעליה מדבר טשרניחובסקי היא נוף ילדותו באירופה. בשיר המאוחר "הוי ארצי מולדתי" מדבר טשרניחובסקי על ארץ ישראל,  ומגלה שארץ המולדת, הארץ הקונקרטית שאליה נכסף, היא מקום קשה וצחיח.

ככל שתכפו העליות ורב מספר העולים שהגיעו לארץ ישראל ונקלטו בה, התלכדה המולדת המדומיינת עם המולדת הקונקרטית. אברהם יאיר שטרן, מפקד הלח"י, כתב בשנת 1934: "הרי את מקודשת לי, מולדת, כדת משה וישראל. שפחה שחה, כורעת ואובדת, אני לך בעל וגואל." באתר זֶמֶרֶשֶת המשמר את הזמר הישן שנכתב עד קום המדינה נמצאים כ-170 שירים המכילים את המילה 'מולדת', ולמעלה מ-20 שירים המכילים את המילה 'מכורה'. הבולט בהם הוא שירו של אברהם לוינסון הנפתח במילים "נבנה ארצנו, ארץ מולדת, כי לנו לנו ארץ זאת".  מאוחר יותר זכו שירים אלה לשם הקבוצתי "שירי מולדת."

ילדי דור המדינה אמנם למדו עדיין ב"שיעור מולדת", שהונצח בשירו של עלי מוהר, אבל המילה הלכה ונעלמה מן השיח, וגם מן הזמר. מולדת היא היום בעיקר חלק מצירופים המציגים בדרכם את המתח שבין זיקה נפשית לשייכות קונקרטית, כגון 'חופשת מולדת' ו'ביקור מולדת'.

עם זאת, ל'מולדת' באה עדנה לאחר מלחמת ששת הימים, והיא הפכה מילה המזוהה עם תנועת ההתנחלות ועם הימין האידיאולוגי, המציב את השייכות לחבלי הארץ הישנים-חדשים כחלק מארץ ישראל ההיסטורית, ומכאן כחלק מן המולדת. רחבעם זאבי, שתמך בסיפוח הגדה המערבית ובטרנספר לתושביה הערבים קרא לתנועה שהקים "מולדת". בתקופה זו התפתח השימוש בצירוף לשון חדש: 'חבלי מולדת', המתייחס לאזורים שבמחלוקת, ומזהיר מפני "קריעת חלקי מולדת", כפי שקרה בהתנתקות.

מול השיח הזה על שימושיו, כמעין תמונת ראי, מופיעה 'מולדת' בכתבים של בעלי עמדות פוסט ציוניות. אלה נוטים להציג את מולדת כמונח שקרי. אבי כצמן כתב ב-1992 כי "כל השנים טבלה המולדת בדם ואש: יסודותיה התודעתיים נעו בין 'טוב למות בעד ארצנו' ל'אין מדינה ניתנת על מגש של כסף' … אין  מולדת אלא המילה 'ולד' עטופה במילה 'מת'."

מלחמת ששת הימים הולידה שימוש חדש ל'מולדת', במסגרת השיח הלאומי הפלסטיני. מילון ובסטר מביא דוגמה להגדרת המילה homeland כ"טריטוריה מדומיינת או נכספת" את "המולדת הפלסטינית". שוב מזומנים למילה 'מולדת' שני היסודות שהיו בה מלידתה בסיפור אברהם אבינו: הכיסופים והקריעה.

הגזענות מתחילה בראש, אבל משם היא נודדת למחוזות הפוליטיקה, התרבות, אלימות הרחוב, וגם ללשון. המילון הגזעני הוא רב תרבותי, והעיקרון הוא פשוט: בני גזע או עדה מסוימת מכנים בשם גנאי את הגזע או העדה האחרת, והכינוי נשאר בשפה עד שחוקי התקינות הפוליטית מרחיקים אותו מהשיח.

יצירת הכינויים מגוונת מאוד, אבל אפשר לתת בה סימנים. השיטה הפשוטה והנפוצה היא לקרוא לקבוצה בשמה, אבל בעיוות קל, או שאחד משמות הקבוצה מתייחד למטרת הגנאי. היהודים לאורך הדורות מכירים היטב את השיטה: ז'יד בשפות הסלאביות, ג'ו-בוי באמריקה, שם היהודים קרויים גם hebe, קיצור של Hebrew.

השיטה הזו אומצה גם בין הישראלים החדשים, וכוונה תחילה כלפי הערבים. אלה כונו ביידיש אָרָאבֶּר וכן ערבּוש, עם תוספת –וש הסלאבית לשם זלזול. דרך העיוות המקובלת היא המילעול. כך בפסוק הידוע "רומני (במלעיל) גנב, פולני (כנ"ל) שותף". השיטה הופנתה גם ליוצאי עדות המזרח, והוחלה על יוצאי מצרים  (מַצְרִי) ותימן (יָמָנִי או תֵימוֹנִי) וכאן יש גם הלעגה על ההגייה הערבית המקורית. פרסי במלרע הוא בן לתרבות עתיקה, פרסי במלעיל מסתכל על העולם דרך החור של הגרוש. פרסי במלרע צועד בארמונות טהרן, פרסי במלעיל בוש במוצאו, או כפי שאמרו הגששים ב"פסטיבל שירי דיכאון": "אחותי התחתנה עם פרסי, לא שווה חצי נקודה?" בהיפוך אירוני הפך היום השם הנייטרלי "אשכנזי" לכינוי גזעני עולב שאינו רק אתני, אלא מרמז לטיפוס חסר שמחת חיים ומתנשא.

דרך יצירתית נוספת היא חיקוי אופן הדיבור של הציבור המגוזען, אפשר לקרוא לה גזענות אונומטופאית. האמריקנים מאוד יצירתיים בתחום. ההיספנים נקראים spic, ככל הנראה חיקוי למשפט של מהגרים היספניים: no spicka da English. קייק, כינוי ליהודים, היא על פי אחת הטענות הצורה של היהודים לומר circle, אך יש טענה שהיא שיבוש של "קִיק", ביידיש: תסתכל. גם בעניין זה תרמה התרבות הישראלית את תרומתה. האשכנזים נקראו ווּסְווּסִים (או ווּזְווּזִים) כי הרבו בשאלות הפותחות במילה היידישאית ווּס: ווּס הערצאך (מה נשמע), ווּס ברענט (מה בוער) ועוד. ההונגרים כונו בלעג אִיגֶן-מִיגֶן. איגֶן פירושה בהונגרית כן, מיגן צצה למען החרוז. לאחר מערכון חידון התנ"ך של "לול" הפך "אהוואה אהוואה" לכינוי לגלוג לתימנים באשר הם.

כוכב הגזענות האונומטופאית הוא הצ'חצ'ח, מילת סבנטיז-אייטיז, שאמנם לא פסה מן העולם, אבל השימוש בה קהה מאוד. כשפרצה לחיינו היא התייחסה ליוצאי צפון אפריקה, בעיקר מרוקו, והצליחה להבליט את מה שנראה לאשכנזים נחשלות וחוסר השכלה. צ'חצ'ח בנויה על חיקוי העיצור ch המזוהה עם העלייה הצפון אפריקנית. שמעון פרס זוכר היטב את המילה מטראומת בחירות 1981.

"רומני גנב פולני שותף" מזכירים את הנוהג הגזעני להדביק לקבוצה אתנית תכונה סטריאוטיפית שלילית. בתרבות הגויים זכתה המילה Jew להוראה נוספת: רודף בצע, והיהודים ככלל סבלו מהדבקת תכונות לאורך כל הדורות. זה לא מנע מהם להשתמש בשיטה בקרַב הכינויים התוך-יהודי בין העדות. יוצא גרמניה נקרא יקה-פוץ, רמז לנוקשות ולמרובעות הייקית. בתגובה מאוחרת פרחו הכינויים "מרוקו-סכין" ו"עיראקי-פיג'מה". הסכין מרמז לאופי האלים לכאורה של בני העדה, ומקורו נקשר גם לנוהג היהודי-מרוקאי להניח סכין מתחת לכרית לפני השינה. הפיג'מה מרמזת לנוהג של יוצאי עיראק לשבת על המרפסות בפיג'מה, ויותר מכך לחליפת הפסים שלהם, הדַשְדַשַה. ומיהם התאילנדים (ולא רק בשיח המקומי)? אוכלי- כלבים. לצד התכונה מככב גם הצבע. האשכנזים נהגו לקרוא למזרחיים שווארצע חייעס (חיות שחורות), והכינוי הגזעני כלפי אתיופים היום הוא "כושי", מילה שבעבר הלא רחוק נחשבה תמימה ואפילו חביבה. לעומתם נקראים האשכנזים, בעיקר בסלנג הצבאי, "צהובים".

בסלנג האמריקני כינויים רבים לאנשים מן המזרח הרחוק, וחלקם מתייחסים לעיניים המלוכסנות, כמו slant-eyed ו-slope, וכן זיפֶּר-הֶד, ראש-רוכסן, המתייחס למבנה הראש האסיאתי. כך גם רַייס-ניגֶר, מילולית: "כושי אוכל אורז".

הדרך הנתעבת ביותר היא כינויים גזעניים המשווים קבוצה אתנית או גזעית לחיות. גבלס השווה את היהודים בעקיפין לפשפשים: "האם היהודים הם בני אדם? כולם אומרים שהם בני אדם, אני יודע, אבל הפשפשים הם גם חיות". הקיסר וילהלם השני לפניו היה בוטה יותר: "יהודי אינו יכול להיות פטריוט אמיתי. הוא משהו אחר, מעין יתוש רע. יש לשמור אותו מבודד כדי שלא יוכל להזיק,  אפילו באמצעות פוגרומים". המחזאי ברנרד שואו לא ברר במילים: "זהו האויב האמיתי, הפולש מהמזרח, ההמון הפרוע, הטפיל האוריינטלי, במלה אחת: היהודי".

לאמריקנים מילון זואולוגי מגוון כשמדובר בבני הגזע השחור: ape (קוף גדול או קוף אדם), או coon (קיצור של ראקון). מנהיג השחורים שנרצח נקרא בפי הגזענים הלבנים  "מרטין לותר קון". חיה נוספת שיוחסה לשחורים היא jungle bunny (ארנב הג'ונגל). הלבנים נקראים בתרבויות שונות חזירים, ולצרפתים ניתן הכינוי צפרדעים, משום נוהגם לאכול את היצור המקרקר. מזרח אסיאתיים קרויים בפי הגזען האמריקני עכברושי ביצה (swamp-rats), ביטוי שמקורו ככל הנראה בסלנג החיילים במלחמת קוריאה. את השווארצע חייעס העברי החליפו הבבונים, וזכורה תלונתו של דוד לוי "רואים אותנו כקופים שירדו מן העצים". ערוץ החיות העברי משתבח גם במגרשי הכדורגל בנהימות כלפי שחקנים שחורים, ושום קנסות ועונשים לא הצליחו לעצור את התופעה.

ולמען חשבון הנפש, ראוי להציץ במסכת קידושין: "תני רב יוסף: אלו פרסיים, שאוכלין ושותין כדוב, ומסורבלין כדוב, ומגדלין שער כדוב, ואין להם מנוחה כדוב. ובהמשך:  הראני חַבָּרִין (חכמי דת פרסיים), דומין למלאכי חבלה; הראני ישמעאלים, דומין לשעירים של בית הכסא; הראני תלמידי חכמים שבבבל, דומים למלאכי השרת". מה שנכון נכון, הרי אנחנו העם הנבחר.

האצבעות אינן זוכות בדרך כלל להערכה רבה. לכל היותר אנחנו נזכרים בהן לנוכח יד נטולת אצבעות של נגר, או משלוח אצבע קטועה בסרטי מאפיה. השפה דווקא נותנת להן כבוד, וגם מספרת דרכן סיפורים לרוב.

בעברית, בדומה לשפות אחרות, יש לכל אצבע באצבעות כף היד שֵם. במסכת כתובות בתלמוד נאמר: "מפני מה אצבעותיו של אדם דומות ליתֵדות? מפני שחילק אותן: זו זרת, זו קמיצה, זו אמה, זו אצבע, זה גוּדָל! אלא מה טעם משופות כיתֵדות? שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון – יניח אצבעותיו באוזניו".

אז האצבעות נועדו לסתום את האוזניים, אבל אחת מהן מספרת על תפקיד נוסף, הלא היא הקמיצה. הקמיצה היא האצבע הקומצת, זאת שלוקחת באמצעות הקימוץ והכיווץ קומץ מן המזון יחד עם שכנותיה האצבע והאמה. האצבע, הסמוכה לאגודל, היא במקרא שם כללי לכל האצבעות, וממנה נוצר הפועל להצביע. האגודל השמנמן הוא מן התלמוד, בתנ"ך הוא קרוי בוהן.

שלוש מחמש האצבעות הן מידות אורך. זֶרֶת איננה רק האצבע הקטנה מכולן, אלא גם המרחק שבין קצה האצבע הזו לקצה האגודל ביד פשוטה. זה בדיוק המצב בערבית, שם נקרא המרחק הזה שִׁבְּר, שפירושו גם זרת. בעברית זה נשמע בדיוק כמו השיבֶּר הראשי בבית או בשדה, אך הדמיון מקרי: בגרמנית ברז כזה נקרא פשוט Schieber. אצבע היא השם העברי שניתן למידת האורך אינטש, והיא משמשת כמידת אורך בירמיהו: "וחוט שתים עשרה אמה יסובֶּנו, ועוביו ארבע אצבעות נבוב". עובי האצבע משחק תפקיד גם במידה הצבאית הלא רשמית 'אצבע', שנועדה להדגים מרחק במשקפת ארוכת טווח, בנוסח "שתי אצבעות מצידון". מידת האורך הנפוצה ביותר במקרא היא האמה, אבל מקורה באיבר אחר באותו שם: חלק הזרוע בין המרפק לכף היד.

האצבעות נחשבות לאיבר קטן, כשהקטנה מכולן, הזרת, נקראת גם 'קוטֶן', בפסוק הידוע "קוטני עבה ממותני אבי". בתלמוד קראו לאדם נמוך מאוד 'אֶצְבָּעִי', ועל כך נאמר במסכת מקוואות: "גבוה לא ישא גבוהית – שמא יצא מהן תורן, ננס לא ישא ננסת – שמא יצא מהם אצבעי". על הבסיס הזה קרא ביאליק לאחד מגיבוריו "נער קטון, אצבעוני", ומאוחר יותר הוא הפך שם לעיתון ילדים עברי. טמבולינה של הנס כריסטיאן אנדרסן, שפירושה בעצם "האגודלית", נקראה בתרגום לעברית "אצבעונית", הפרח אצבעונית ארגמנית אינו זעיר כלל וכלל, והוא נקרא כך כי פרחיו דומים לאצבעות.

האצבע הזכירה לאבותינו ולנו איבר נוסף. כבר בתלמוד קראו לאיבר המין הגברי 'אַמָּה', ור' אליעזר אמר: "המטיל טיפין עבות מתוך האמה טמא". רמזים בני ימינו לדימוי הזה אינם חסרים. אצבע משולשת, תחיבת האגודל בין האצבע והאמה, מרמזת על משגל, ויש אפילו שקושרים אותה לצירוף מישעיהו: "אם תסיר מתוכך מוֹטָה,  שלח אצבע ודבר אוון". "תנועה מזרחית", כיפוף האמה לשלושת מפרקיה, מדמה את חדירת האיבר; בערבית 'בַּעֲסָה' פירושה 'מי שתקעו אצבע בישבנו', רמז לעלבון הקשה ביותר שניתן להעליב בו גבר. "לא עשו אותו באצבע" מרמז איך באמת עשו אותו, ואם תרצו, הביטוי "לא נוגע לי בקצה הזרת" הוא סוג של לשון נקייה.

אצבעות הרגליים לא זכו לאותו כבוד, ולכל היותר מדברים עליהן בהכללה. על ענק מקראי אחד נאמר שהיו לו 24 אצבעות: "אצבעות רגליו שש ושש". רק אצבע רגליים אחת זכתה לשם, והיא הבוהן, וגם כאן היא משתתפת בעניין עם האצבע העבה של היד. בוהן ברבים הן בהונות, והביטוי "הולך על בהונות" מטעה לחשוב שמדובר בכל אצבעות הרגליים: פירושו הליכה על שתי האצבעות העבות והחזקות של הרגליים. האגודל של היום הוא איבר של היד בלבד, אבל הביטוי  'הלך עקב בצד אגודל' או 'עקב בצד גודל' מעיד שאגודל שימשה פעם גם כשם לבוהן כף הרגל.

אחד הביטויים המעניינים המעידים על כמה תפקידים שיש לאצבע הוא 'כלל אצבע', או באנגליתrule of thumb   (כלל אגודל). כלל אצבע הוא עיקרון מקובל המבוסס על ניסיון ולא  על תיאוריה מוכחת. מקורו כנראה בימים שבהם מדידות אורך נעשו באמצעות האגודל, אך הסבר אחר גורס שהמקור הינו חוק בבריטניה שאסר על גבר להכות את אשתו במקל שעוביו עולה על עובי אגודלו. סברה ישראלית אומרת  שמקור הביטוי הוא בהרטבת אצבע והנפתה באוויר כדי לבדוק את כיוון הרוח, מה שמזכיר לנו שהאצבע היא איבר שילדים אוהבים למצוץ, ועל מבוגרים הבודים רעיונות או השערות בלי בדיקה נאמר שדבריהם מצוצים מן האצבע. על כך טבע ביאליק את שם התואר 'אגודלי', כלומר, חסר יסוד, ועל פלוני המרבה ברעיונות סרק בנאומים או דרשות אמר שהוא "שואב את רוח הקודש מאגודלו".

טביעת האצבעות ניכרת בשלל דימויי תכונות. לגנב אצבעות ארוכות, לפזיז אצבע קלה על ההדק ולחכם אצבע על הדופק. העצל לא נוקף אצבע, התחמן מסובב את זולתו על האצבע הקטנה, לפזרן הכסף נמס בין האצבעות, התובע מפנה אצבע מאשימה,  והחרוץ עושה הכול בעשר אצבעותיו. כשלחמדן נותנים אצבע הוא רוצה את כל היד. על כל אלה מאפילה האצבע הכל-יכולה, מחוללת הניסים, אצבע אלוהים. בציורו הידוע של מיכלאנג'לו האצבע הזו נופחת רוח באדם, ולנו לא נותר אלא ללקק את האצבעות.

הכתב העברי של היום בנוי על עקרונות הכתב הכנעני-פיניקי, בגירסה אשורית. ההמצאה הזו שינתה את פני התרבות, שכן זהו הכתב הראשון שבו עומד סימן כתוב אחד מול עיצור אחד, ולא מול הברה או מילה שלמה, כמו אצל האכדים והמצרים. יש לו רק צרה אחת: כמעט שאין בו סימנים לתנועות, רק לעיצורים. היוונים שאימצו את הרעיון שִכללו אותו, הוסיפו סימני תנועות, הקריאה הפכה קלה הרבה יותר, ויש אומרים שכך יצרו חברה אוריינית כבר באמצע האלף הראשון לפני הספירה. ואם נראה לכם שקשה להבין טקסט עברי לא מנוקד בכתיב חסר, נסו אוגריתית, שבכתב שלה כמעט אין תנועות, פרט לשלוש תנועות העיצור א'.

חכמי התלמוד היו נדיבים יותר מסופרי המקרא הקדמונים באימות קריאה, ופיזרו ווים ויודים במילים רבות, אבל הקושי נמשך. מחוללי תחיית הלשון ובן יהודה בראשם דבקו בכתיב החסר, ולכן לא קל לפענח את כתביו של מחייה הלשון העברית. רק בשנות השישים הוציאה האקדמיה ללשון הנחיות למה שקרוי "כללי הכתיב חסר הניקוד", ובא לציון גואל, כלומר, לא לגמרי. כ-95% מהכללים התקבלו על דעת הכל (או הכול), אבל בכמה עניינים עושה כל עורך לשוני, או הוצאת ספרים, או עיתון או מורה בכיתה כראות עיניו. למען הסר ספק: בעיני (או בעיניי) זה בסדר גמור. שפה איננה אוסף פקודות צבאיות. אם תקנה מסוימת אינה מקובלת, או מקובלת חלקית, ככל הנראה היא אינה טובה מספיק.

והרי מילון קצר וחלקי למקרים שבהם אין הסכמה על הכתיב הראוי. הערות סטטיסטיות על בסיס מבחן גוגל פשוט.

אמא או אימא? מן הכשלונות הגדולים של כללי הכתיב חסר הניקוד. על כל שבע 'אמא' נמצא אימא אחת. למה? ככה. אמא יש רק אחת, וכותבים אותה בלי י'.

אשה או אישה? כישלון אם כי מצומצם יותר. אשה אולי אוהבת את אישָהּ, אבל לא אוהבת י' בתוכה, היחס בערך אחת לחמש.

גִלגֵל או גילגל? מקרה דוגמה לכל אלפי השמות והפעלים שבהם מופיעה תנועת i בהברה סגורה ולא מוטעמת. הכלל קובע שיש לכתוב בחיריק חסר, אבל הנטייה של רבים היא להוסיף י' כדי למנוע אי הבנה, למשל בין גִלְגֵל לבין גַלְגַל או גַלְגֵל. בחלק מן המילים ההעדפה הגורפת היא ללא י', אף אחד אינו כותב פיתאום או מיספר, אבל המילה מינהל, למשל, מופיעה בהרחבה בפרסומים ממשלתיים עם י', וכמוה מינהלת.

דרמתי או דרמטי? פעם ניסו לשוות למילים לועזית המסתיימות ב-tic גוון עברי ולכן כתבו דרמתי, שהרי דרמה היא נקבה. לא עבד, וטוב שכך. בתעתיק המקובל מאנגלית t היא טי"ת  ו-th היא תי"ו. לכן יש לכתוב דרמטי (dramatic), וגם סינתֶטִי  (synthetic) ולא סינטתי.

היתה או הייתה? הכלל שיש לכתוב הייתה (וגם חייתה, דייסה וכו') בשני יודים הגיוני, אבל אינו אהוד במיוחד. רוב הכותבים מעדיפים דיסה על פני דייסה. ל'הייתה' חדירה יפה, שוות ערך ל'היתה', אולי בזכות התוכנה המתקנת המתעקשת לסמן את 'היתה' כשגיאה.

הריון או היריון? הכללים קובעים שיש לכתוב היריון, וגם ריאיון, גירעון, ובאותו משקל זיכרון וחיסרון, אבל לא פתרון, שבו הת' בשווא. במציאות השימוש מעורב.

התדיינות או הידיינות? כאן אפשר לקבוע בהחלט את התשובה 'גם וגם'.  ת' הבניין של התפעל נבלעה בד' במלה "הידיינות" מסיבות של נוחות הדיבור. כך גם ב"הידרדרות" ואחרות, אך ניתן לומר ולכתוב גם "התדיינות" ו"התדרדרות".

חשׂוכת מרפא, חסוכת מרפא, או חשׁוכת מרפא?  גם, גם, ולא גם. ש' שמאלית וס' מתחלפות ביניהן. הראשונה אופיינית למקרא, והשנייה מצויה בתלמוד ובלשון ימי הביניים. לכן אפשר לומר "מחלה חסוכת מרפא", אך  "חשׂוכת מרפא" היא הצורה המקובלת. לעומת זאת מקובל היום לכתוב "חוסך", למרות שבמקרא נכתב "חושׂך שבטו שונא בנו". "מחלה חשׁוכת מרפא" היא ביטוי שגוי, אבל השיבוש התפשט, אולי מפני שמחלה סופנית עושה לנו חושך בעיניים.

ילדיי, או ילדי?  הכלל אותו כלל כמו במקרה הייתה (וגם בניין, מחייב וכדומה, אך שם אין חילוקי דעות): ילדיי, רבותיי, ספריי. ברוב המקרים י' כפולה מונעת אי הבנות. למרות זאת לא כולם אוהבים.

כל או כול? הכלל ברור, כאשר 'כל' מופיעה בסמיכות (כָּל הזמן) היא תיכתב כל: כל הזמן. כאשר היא מופיעה באופן עצמאי (הַכֹּל בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל) היא תיכתב עם ו': הכול בכול מכול כול. בינתיים הצורה העצמאית נגררת אחרי הסמיכות ביחס של אחת לשמונה, צורת הכתיב 'הכול' או 'יודע כול' הוא נחלתם של מדקדקים ועורכים לשוניים.

לומר או לאמר? 'לומר' היא הצורה התלמודית של שם הפועל אָמַר, לצד הצורה המקראית 'לאמור', והיא התקינה והנפוצה. עם זאת, 'לאמר' שומרת על האות א' שבשורש, ואין לראות בה שגיאת כתיב.

ליצן או לצן? האקדמיה החליטה בשנת 1997 כי המילים "לצן" ו"לצנות" יופיעו בצירי חסר בכתיב המנוקד והלא מנוקד. כך מופיעה המילה גם במילון התיאטרון של האקדמיה משנת 1940. הנימוק העיקרי להחלטה היה שהכתיב הזה מקרב אותה למלה הנפוצה "לץ".  ההחלטה הזו תמוהה, בלשון המעטה. בתלמוד מופיעות "ליצן" ו"ליצנות" כמעט תמיד בצירה מלא, זו הצורה הכמעט בלעדית בה היא נכתבת היום בעיתונות ובספרות, והיא הקרובה ביותר לדרך בה אנו הוגים את המילה. מבחן גוגל מספר שכמעט אף אחד אינו כותב 'לצן', ודוקטור גוגל אפילו שואל בהקלדת 'לצן': האם התכוונתם ל'ליצן'? כן. התכוונו. סתם רצינו לבדוק משהו.

מֵכַל, מְכַל או מֵיכל? אבן שושן במהדורת 1969 עוד כותב מֵיכל, על פי ההופעה היחידה במקרא: מִיכל. אלא ש"מִיכל" המקראית היא מילה נדירה שפירושה פלג מים ואינה קשורה לענייננו. האקדמיה שינתה ל"מְכָל", וחבל. מֵכל (שורש כו"ל) נכתבה בעבר בצירה, כמו מֵסַב או מֵמַד מגיזרת הכפולים, ובכתיב מלא נהגו גם לכתוב אותה בצירה מלא, מֵיכל. בשלב מסוים נקבע שיש להגות ולכתוב את המילה בשווא נע, אולי כדי להבדילה מן הכפולים, אבל הדיבור מסגיר כאן צירה לכל דבר, ואפילו צירה מלא.

הרשימה הזו נולדה משאלה ששאלה אותי ידידתי חוה: מה מקובל או נכון יותר, רעב לידע או צמא (או צימאון) לידע? על השאלה הזו קל לענות, כמו במקרים רבים אחרים בענייני לשון: גם וגם. אבל השאלה הזו היא שער לעולם דימויים רחב הקושר בין פעילות האכילה והשתייה לבין הידע.

הסיפור שלנו מתחיל מבראשית: עץ הדעת, שמי שאוכל ממנו יכול להבדיל בין טוב לרע. התוצאות היו לכאורה הרות אסון לאדם וחווה, אבל בזכות האכילה מהעץ נולד המין האנושי, ונולד הידע האנושי האינסופי. מאז אנחנו אוכלים ושותים ידע. תאב דעת, בעל תיאבון לידע, מוכר לדוברי יידיש: וויסנגיריקער, ולדוברי רוסית: luboznatelnyj. בעיתונות התחייה נטבעה המילה 'תאֵבדעי' בהוראת סקרן. גם צמא הדעת מצוי ברוסית: tomimyj zhazhdoj, אך הוא צץ כבר במסכת אבות במשנה: "יהי ביתך בית ועד לחכמים, והווי מתאבק בעפר רגליהם, והווי שותה בצמא את דבריהם". ומה אמרו תלמידי רבי יהושע בפקיעין? "תלמידיך אנו, ומימיך אנו שותין".

הקשר בין צימאון וידיעה מוכר היטב במקרא. עמוס הנביא אומר: "וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ. לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם, כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'". ירמיהו מוסיף:  "שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי: אֹתִי עָזְבוּ, מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים, אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם". גם ישעיהו מצטרף: "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם … הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם".  ובמשפט סיכום: "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה', כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים". גם הדימוי המשנאי "כמעיין המתגבר" מתייחס ללימוד רזי התורה.

הידע במקורות דומה גם ליין ולחלב. במסכת אבות נכתב במסגרת הדיון על חוכמת זקנים וחוכמת צעירים: "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, יש קנקן חדש מלא ישן, וישן שאפילו חדש אין בו". ואילו במסכת פסחים בתלמוד מתועד ויכוח בין רבי עקיבא לשמעון בר יוחאי. עקיבא: "רבי, למדני תורה". שמעון: "איני מלמדך". עקיבא: "אם אין אתה מלמדני – אני אומר ליוחי אבא ומוסרך למלכות". שמעון: "בני, יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק".

עד כאן, תאמר חוה, הצמא מנצח. אבל הידע המגולם כמזון משיב מלחמה שערה כבר אצל אפלטון. "ומהו, סוקרטס, מזון הנפש?" נשאל סוקרטס ב"פרוטגורס", והוא משיב: "אין ספק, הדעת היא מזון הנפש". ומה אומרים על מי שקורא ספרים הרבה? הוא "בולע ספרים". הביטוי הזה מוכר בשפות רבות כמו גרמנית: Bücher verschlingen, צרפתית ופולנית, והמקור הלטיני אצל קיקרו: "מה אתה רוצה שאעשה, אתה הבולע את ספרַי?" (qui illos libros devorasti). פרַנסִיס בֵּיקוֹן מן המאה ה-17 כתב במסתו "על הלימודים": "יש ספרים שצריך לטעום, אחרים יש לבלוע, ויש מעטים אותם צריך ללעוס ולעכֵּל". גם כאן לתנ"ך יש זכות ראשונים, בפסוק הידוע מספר יחזקאל: "בִּטְנְךָ תַאֲכֵל וּמֵעֶיךָ תְמַלֵּא אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן אֵלֶיךָ, וָאֹכְלָה וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק". בדומה לכך מסופר בברית החדשה על יוחנן שמלאך הגיש לו ספר, "ואוכלהו ותהי בפי כדבש למתוק, ואחרי אוכלי אותו ויימלא בטני מרורים".

בולע הספרים נקרא גם "תולעת ספרים". במקור זו אכן תולעת, עש הניזון מכרסום ספרים. רש"י כותב: "מקק ספרים – אכילת תולעת אוכלת הספרים ומרקבן, ושמו מקק". ביידיש התולעת הפכה לדימוי לבני אדם: ביכער-וואָרעם, וכך בגרמנית ובאנגלית. בצרפתית מקביל לו הביטוי rat de bibliothèque, עכברוש ספריות.

לא תמיד אכילת ידע היא עניין הראוי לברכה. עצם השימוש בפועל "להאכיל" במשמעות ידע הוא שלילי, ומרמז על ידע כוזב. הסטיריקן היהודי-אוסטרי קרל קראוס קבע כי "התלמידים אוכלים מה שהמורים מעכלים". על מי שמספר בדותות נאמר בעקבות יידיש שהוא "מאכיל לוקשים". אנחנו ממש לא אוהבים כשמאכילים אותנו בכפית, כלומר, מסבירים לנו ידע בפרטי פרטים. המקור בלדינו: דָאר אַה קוֹמֵיר קוֹן קוּצָ'ארָה, ובאנגלית: spoon-feeding. הגרמנית הביאה לנו את הביטוי החביב "שטויות במיץ", Quatsch mit Soße, ששודרג בעברית ל"שטויות במיץ עגבניות".

חז"לינו חיבבו דימויי אוכל לחוכמה וידע. הריקן, או הריקא, הוא בור ועם הארץ. החכם או המאמין הוא "מלא כרימון", כנאמר במסכת מגילה: "רקת זו טבריא, … ולמה נקרא שמה רקת – שאפילו ריקנין שבה מלאין מצוות כרימון".  ומיהו תלמיד חריף?  על כך נאמר בארמית במסכת יומא: טוב גרעין פלפל חריף אחד (פלפלתא חריפתא) מסל מלא דלעות. ונקנח בפתגם חוכמה של יהודי מרוקו, מתוך "חתונת ארטישוק, גירושי שזיפים" של מרכוס חנונה: "שִׂכלו כמו שמרים לבצק", ובמרוקאית: עְקְּלוּ, פְחָאל לְ-כְמִירָא. וההסבר: יש לו מעט שכל, ואין להתייחס לדבריו. כפי ששמרים מועטים גורמים לתפיחת הבצק, גם דבריו נובעים משכל קטן המנפח דברים.

לכאורה, הצבא חי ופועל בתוך מה שקרוי "שרשרת הפיקוד". יש  היררכיה ברורה וחד משמעית, מפקד בדרגה גבוהה אומר למי שמתחתיו מה לעשות, מתי ואיך. זה עובד איכשהו בשעת מלחמה או בפעילות מבצעית. בחיי השיגרה של הצבא, שהם רוב זמנו של החייל, שוררת היררכיה שונה בתכלית, שאין לה עקבות בפקודות מטכ"ל: היררכיה של ותק, או בשפה הצה"לית: הפָּזָ"ם. בזמנים אלה אפשר לקרוא לצבא פָּזָ"מיסטאן, או פָּזָ"מלנד, או פשוט, ממלכת הפז"ם.

הפז"ם עצמו, מונח מפתח בשפה הצה"לית, גויס ממאגר ראשי התיבות העשיר של השפה הצבאית הרשמית, אבל שינה את משמעותו. ראשי התיבות "פרק זמן מזערי" מייצגים את הזמן המינימלי הנדרש לבעל דרגה לפני שיוכל לקבל דרגה גבוהה יותר. בשימוש הלא רשמי והנפוץ פירושם "כמה זמן נשאר לי עד סוף השירות". הפז"ם מתייחס בעיקר לחובה, ומייצג את הכמיהה המשותפת לכל חייל, גם אם הוא חדור רעל ומוטיבציה, לסיום השירות. לכבוד כל אלה הפיק המוח היהודי "אפליקציית פז"ם" לאייפון, המגלה לחייל בכל יום ובכל שעה כמה זמן נשאר לו לשרת.

הפז"ם הפך מילה לכל דבר, ויש לו הטיות והרחבות מכל הבא ליד. פז"מניק הוא חייל ותיק, פַּזֶּמֶת היא מחלת ההשתוקקות לסיום השירות. כאבים בעצם הפז"ם הם ייסורי החייל ששחרורו רחוק, ומכאן גם 'עָצָמוֹל', שהוא תרופה (שלא נמצאה עדיין) כנגד התופעה. פָּזָמוֹזָאוּרוּס הוא חייל ותיק מאוד ששחרורו קרוב. להתפַּזֵם פירושו להתעמר בחיילים שהשחרור שלהם רחוק, פָּזָמוּלֶדֶת היא מסיבה המציינת יום שנה לקראת השחרור, בדרך כלל שנתיים או שנה.

השפה הצבאית הלא רשמית מגלה שהוותק הוא מערכת היררכית אלטרנטיבית, הכוללת 'צעירים' ו'ותיקים'. ביחידות רבות, בעיקר יחידות שדה, למערכת הזו חוקים ברורים. על הצעירים מוטלות משימות מוגדרות כמו הכנת קפה, עבודות מטבח ועוד, וכן כללי התנהגות כלפי הוותיקים. בספר "גולני של מי" מתאר אור ספיבק את הטקס הקבוע של מעבר מ'צעירות' ל'וותיקות', וכן את הדרגות בשרשרת הוותק.

מספר השמות והכינויים שזוכים להם חיילים צעירים רב, ויש לו גם היסטוריה. מונח היסוד הוא, כאמור, 'צעירים'. אורך חיי ה'צעיר' שונה והוא נקבע על פי מסלולו הצבאי וכללי היחידה. הצעיר נידון 'לטחון צעירות', כלומר, למלא את המטלות המיועדות לצעירים. פקידה צבאית שזה עתה הגיעה למשרד קרויה פָקָצה, פקידה צעירה, מילה שהוסבה לשמן של כותבות הבלוגים הוורודים ברשת, וזכתה לראשי תיבות חלופיים: פרֵחה קטנה וצעקנית.

חייל צעיר קרוי גם צ'ונג, ראשי תיבות: צעיר ונוטף גרבר, ואולי רמז למעמדו של הפועל הסיני בשרשרת המזון בארצנו. רמז דומה מצוי גם ב'פיליפין', מונח שהודבק אף הוא לחיילים צעירים ומטורטרים. נוטריקון נדיר יותר הוא צלח"ד: צעיר לח ודביק, וכן צפל"ד: צעיר פעור, לח ודביק. חיילת חדשה היא 'במבה', לזכר הבמבה שזללה עם חברותיה במסיבת הגיוס. 'פעור' שייך לקבוצת הכינויים המדגישים את הבלבול וחוסר האוריינטציה האופייני לחיילים שזה עתה הגיעו לצבא. הפעור אינו מסוגל לסכור את פיו הפעור מרוב תדהמה, השוקיסט מצוי בשוק תמידי, וכמוהו הביטוי שיצא מהאופנה 'הֶלמוט', והמונח 'הלם של בקו"ם'.

כמה כינויים היסטוריים לחיילים חדשים הם ה'ביזבזים', ה'ביזונים', וכן 'בעלי סיומת בזזזז'. הכינוי האחרון ניתן בשנות השבעים, כאשר לבקו"ם הגיעו חיילים שמספריהם האישיים החלו בספרות 220. האסוציאציה ל"220 וולט" הביאה את הוותיקים מהם לעבור לאורך השורות בזמזום החשמול: בזזזזזזזזזזז. ביזבז הוא גם שם לתבלין תימני ירוק, ואילו הביזונים התגלגלו כנראה מחיל הים, שם נקרא כך חייל צעיר. זהו שיבוש של 'בילג'ון', מי שאמור לנקות את הבילג', שיפולי האונייה השקועים במים, והוא נקרא גם בקיצור, בּיבּ.

בשנות החמישים זכו החיילים החדשים לכינוי וויליסים, בעקבות המספרים האישיים המתחילים בספרות 44, ממש כמו מספרי הרישוי של מכוניות הוויליס הצבאיות. בשנות השמונים נקראו מתגייסים חדשים ליווייסים, מאחר שמספריהם החלו ב-501 כמו המספר המצוין על מכנסי הג'ינס. כינויים קלאסיים יותר הם "ירוקים", ביטוי רב-תרבותי, ו"בשר טרי", שמקורו באנגלית (fresh meat) והוא קיים גם בערבית: לַחמֶה טָרִיֶה. בראשית ימי צה"ל נקראו חיילים חדשים גִיזֶרים. ככל הנראה הכינוי הוא מורשת מהצבא הבריטי. בסלנג הבריטי geezer פירושו אדם מוזר או משונה.

כשהצעיר עולה בדרגה ומתקרב לוותיקות הוא ייקרא צב"ך, צעיר בכיר, וכמה מחובותיו המשפילות יוסרו. לוותיקים פחות שמות: ותיק הוא ותיק. הוא יכול להיקרא אחרי שנה גם 'אבא' ואחרי שנתיים 'סבא', מונחים הנהוגים בחיל הים. אמצע השירות נקרא בשנים רחוקות "להפוך תקליט", ובביטוי עדכני יותר: "לגעת בקיר", בעקבות משימת ריצה הדורשת מהחיילים לרוץ לקיר, לגעת בו ולחזור.

ותיק בסוף השירות, גבר בן עשרים ואחת המרגיש את כובד השנים והזקנה הצבאית קפצה עליו, נקרא בשמות מחמיאים כמו 'עתיק', 'עציץ', 'סרקופג', 'פז"ם זונה', וכאמור, פזמוזאורוס. המחזור האחרון לשירות קרוי בשפה יבשה מם-אלף, ובשפה יבשה פחות: מחזור זונה.

שלושה מונחי מפתח מספרים את סיפור הפז"ם. "טבלת ייאוש" מזכירה את סימוני האסירים בחדר כלאם. הקריאה "עוד … חודשים לַמַנאיֵיק", או לחילופין 'יא מָנאיֵיק', מתייחסת לזמן שנותר עד השחרור. מנאייק הוא ריבוי שבור של מניאק, גידוף צבאי נפוץ, המנאייק הם על פי אחת הגירסאות השוטרים הצבאיים שבפתח הבקו"ם. כל אלה מחווירים לעומת הקריאה החוזרת, הנשמעת בטקסי חיילים, בגרפיטי ובכל רחבי הצבא: "עד מתי!". בממלכת הפז"ם מותר רק לוותיקים לזעוק  "עד מתי". יום לפני השחרור נוהגים בכמה יחידות להתקבץ לטקס "עד מתי", זורקים כובעים לאוויר, צועקים "עד מתי?", ועונים: "עד מחר!"

אחשוורוש מלך ב-127 מדינות, שהיו בעיקר חבלי ארץ חצי אוטונומיים, ונעו כזכור "מהודו ועד כוש". רב ושמואל התווכחו ביניהם. רב אמר: "הודו בסוף העולם וכוש בסוף העולם". שמואל אמר: "הודו וכוש גבי הדדי הוו קיימי (התקיימו זו לצד זו), וכשם שמלך על הודו וכוש, כך מלך מסוף העולם ועד סופו". העולם של הקדמונים החל אפוא בהודו, היא ככל הנראה הודו של היום, ונגמר בכוש, המזוהה עם אתיופיה. לא במקרה הודו ואינדיה הן מילים דומות. אינדיה נקראת כך על שם נהר האינדוס. ככל הנראה הנ' שנעלמה משוקעת בדגש שבשם הודו. בדברים רבה כתוב: "שמצא סיף הנדי שאין כמותו בעולם", וסבורים שהכוונה כאן לחרב הודית.

היום מחולק העולם לכ-200 מדינות ריבוניות, הפזורות הרבה מעבר להודו ולכוש, וכל המדינות זקוקות לשמות. רוב רובן של המדינות שמרו בשיח העברי על שמן הבינלאומי. סייעה לכך העובדה שמדינות רבות זכו לסיומת הלועזית –ָה המזכירה את סיומת הנקבה העברית, מרוסיה ואלבניה ועד ניקרגואה ובוליביה. תשע מדינות נוסף על ישראל זכו לשם עברי המופיע בתנ"ך: צרפת, ספרד, יוון, מצרים, ירדן, לבנון, תימן, הודו וסין. אפשר בדוחק לצרף לחבורה את פרס, שמה הקודם של איראן, ואת ערב (הסעודית).

יוון ומצרים שמרו על רציפות. יוון המקראית, ובוודאי התלמודית, היא יוון של היום. יוון הוא אחד מבני יפת, בעוד מצרים הוא אחד מבני חם, לצד אֶחָיו כוש, פוט וכנען. השם מצרים קשור לשמה העתיק של מצרים: מִסְר, שפירושו מחנה צבאי. צורת הזוגי מקובלת בשמות מקומות בעברית, ואף הוצמדה לירושלים לאחר חתימת המקרא. השם הבילנלאומי  Egypt מקורו בשם היווני שניתן למצרים, והוא שיבוש של השם המצרי העתיק hwt-ka-pth, מקדשו של האל פתח, הנהגה hay-gi-ptah. מן השם הזה נולד גם שמו של הצועני, Gypsy, שנאמר על אבות הצוענים שהגיעו ממצרים, למרות שככל הנראה אין לכך בסיס. השם העברי, צועני, התגלגל דווקא מן המקרא, מארץ צוען שבמצרים, הנקשרת לפועל היחידאי צָעַן, שפירושו נדד או נעקר ממקומו, וגם עקב דמיונו לשם הגרמני, Zigeuner, שאומץ ביידיש. גם לבנון, "הארץ הלבנה", היא בקווים גסים לבנון של היום. הירדן התגלגל מנהר לממלכה. תימן היא אותה תימן, ארץ הדרום.

לעומת אלה, צרפת וספרד נדדו הרחק ממקומן המקראי. שתיהן מופיעות בפסוק אחד, בספר עובדיה: "וְגָלֻת הַחֵל הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כְּנַעֲנִים עַד צָרְפַת, וְגָלֻת יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּסְפָרַד יִרְשׁוּ אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב". צרפת היתה יישוב חוף ליד צידון, שנקרא בלשון יושביו צרפנד, ממש כשמו של אתר המחנות המיתולוגי של צה"ל. השם שודרג בספרות ימי הביניים לארץ האירופית עקב דמיון הצליל לפרנצא.

ספרד המקראית היא לדעת רוב החוקרים סארדיס שבאסיה הקטנה. ספרד של ימינו כבר היתה מוכרת בימי התלמוד כמושבה רומית בשם אספניה, והיא נזכרת בשם הזה במדרש תנחומא,  בצוותא עם גליה.  'אספמיה' התלמודית היא שם  למקום רחוק כלשהו, מרחק שנה הליכה לכל כיוון.  במסכת נידה נכתב: "אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיה", ומכאן הביטוי "חלומות באספמיה".  יונתן בן עוזיאל שתירגם את התנ"ך לארמית תירגם את 'ספרד' ל'אספמיה', ככל הנראה עקב דמיון השם המקראי ל'הֶסְפֶּרָה', ארצות המערב ביוונית. בימי הגאונים נקבע רשמית כי אספמיה היא ספרד.

את סין לא הכירו אבותינו, אבל סין מופיעה במקרא כחבל ארץ מדברי, שבו עברו בני ישראל בנדודיהם במדבר, אולי כשם מקביל למדבר צין, ואחר כך כממלכה דרומית. קשה לשלול את הקשר בין סין לבין סיני. הסינים הם צאצאיו של חם, בניו של כנען, ובספר ישעיהו נאמר: "הִנֵּה אֵלֶּה מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וְהִנֵּה אֵלֶּה מִצָּפוֹן וּמִיָּם וְאֵלֶּה מֵאֶרֶץ סִינִים". סין הדרומית התגלגלה לשמה של מעצמת על מזרח-אסיאתית בזכות קירבת הצליל ל-China, שנקראה בימי תחיית הלשון, בעקבות הגרמנית, גם חינה.

כמה שמות ארצות מופיעים בתלמוד. ראשונה בהן היא סוריה, הנכתבת שם סוריא, שהוא שם יווני. השם הוא ככל הנראה גלגול של 'אשור'. במסכת גיטין נכתב: "בשלושה דרכים שוותה סוריא לארץ ישראל, ובשלושה לחו"ל; עפרה טמא – כחו"ל, והמוכר עבדו לסוריא – כמוכר בחו"ל, והמביא גט מסוריא – כמביא מחו"ל; ובשלושה לא"י: חייבת במעשר ובשביעי – כא"י, והרוצה ליכנס לה בטהרה – נכנס, והקונה שדה בסוריא כקונה בפרוור שבירושלם". בתלמוד מופיע גם הביטוי 'לשון סורסי', המתייחס לשפות לועזיות, ויש רואים בו כינוי לארמית הסורית.

גם הגרמנים והאיטלקים מופיעים בתלמוד. השבטים הגרמנים קיימים בשם הזה  כבר בראשית הספירה,  ויש לכך עקבות במשנה. במסכת נגעים נכתב: "בהרת עזה נראית בגרמני כהה והכהה בכושי עזה", חנוך אלבק מסביר שגרמני הוא "אדם מארץ גרמניה, שעורו לבן ביותר". בילקוט שמעוני נכתב: "בני יפת גומר ומגוג, אמר ר' שמואל בר אמי: זו אפריקי וגרמניא".  לגרמניה ניתן שם עברי: אשכנז. בספר יוסיפון מהמאה העשירית נכתב: "ארץ המערב ואשכנז ובריטנייאה וסקסוניא". כמו צרפת הדומה ל'פרנצא', וספרד הדומה ל'הספרה', גם המלה אשכנז נבחרה כי דמתה למלה לועזית: scandza, שהיה שמה של סקנדינביה. הערבים הוסיפו את מלית היידוע אל, וכינו את אזור סקנדינביה וגרמניה 'אלשכנזה'. מכאן קצרה הדרך לזיהויה של גרמניה עם אשכנז המקראי, נכדו של יפת. אלא שהשם לא התקבל, ולימים דבק למסורת האשכנזית ולא למדינה.

'איטלקי' הוא שם תואר כבר בתלמוד, ומופיע בכתבי חז"ל 55 פעם, בדרך כלל בהקשר למידות, מטבעות וסוגי יין. זאת בהשפעת היוונית שבה שם התואר הוא 'איטליקוס', כמו בלטינית. בין יהודי איטליה נפוץ מדרש עברי לשם הארץ: אי-טל-יה, האי של טל האלוהים. מדרש דומה מצאו יהודי פולין, כשעוד ישבו בה לבטח: כשבאו היהודים לארץ הפולנים אמר להם אלוהים: פה לין. מדרש לשוני מקביל הוסב על השם 'פולניה' בסידרת הטלוויזיה "פה לן יה".

יש עוד מדינה אחת, שולית וחסרת חשיבות, ששמה עברי למהדרין: ארצות הברית.   על פי השם האנגלי צריך היה לקרוא לה "המדינות המאוחדות של אמריקה", ואכן בימי חידוש השפה קראו לארצות הברית "המדינות המאוחדות", "מדינות המאוחדות" ו"ארצות מאוחדות באמריקה". בעיתון השקפה נכתב ב-1903 כי "החלו לכונן בכל רכבות המדינות המאוחדות סחרחוק לכל עגלה", דהיינו, טלפון לכל קרון.  אלא שלשם 'ארצות הברית' זכות ראשונים. הוא מופיע לראשונה אצל מנדלי, שכנראה גם המציא אותו, כבר ב-1868, בספר "האבות והבנים": "עברו איי אמריקי וראו, וארצות הברית שלחו והתבוננו מאוד וראו, ההחרישו שמה בני הנגב כאשר השתער עליהם נשיא הצפון בחיל רב, לקרוא דרור לעבדיהם הרצוצים?"

השפה העברית הנאה אוהבת נשים. האשה יכולה להיות כלילת יופי, מצודדת, שחרחורת ונאוה. השירה קושרת לה כתרים. והיא לא רק יפה. היא גם חזקה ונמרצת, אשת חיל, אשת לפידות. לכאורה, שפה לפמיניסטיות ולמעריצי נשים.

המסיבה הפמיניסטית מסתיימת בקול נפיחה כשמגיעים לסלנג, כלומר, לשפה החתרנית האמורה לשקף מה אנחנו מרגישים באמת. מאחר שהסלנג ידו רב לו בתכונות אנוש, אִפיונים ותיוגים, אפשר לבחון את היחס לאשה באמצעות תכונות המיוחסות לנשים בלבד, וכקבוצת ביקורת, אלה המיוחסות לגברים בלבד. התוצאה מעוררת מחשבות רעות על טבע האדם, ובעיקר על טבע הגבר.

ביקור בממלכת התכונות הנשיות בסלנג מגלה שהאשה היא מקבץ של כל התכונות השליליות האפשריות: היא טיפשה, מכוערת, רעת לב, מופקרת ומוזנחת, וזאת במבחר שפות ומקורות.

עיקר הביטויים מתייחסים לאשה כדמות רכלנית שאיבדה את נשיותה, והיא מדיפה ריחות מטבח. אביגדור ליברמן דיבר במערכת הבחירות הזו על הווייברס, והתכוון לראשות המפלגות, שלי, ציפי וזהבה. וייברס, יש לומר, היא ריבוי כפול: וייב היא אישה, וייבר הן נשים, וייברס הן נשים בריבוע. בילדותי שמעתי גם את הצורה האשכנזית של המילה נשים: נוֹשים, במלעיל. האשה הרכלנית יכולה להיות גם קצ'קה, אווזה ביידיש, וחבורת נשים רכלניות היא קצ'קיאדה.

היידיש לא סיימה את חלקה. סתם אישה היא אַ יידענע, יהודייה. אשה שכל עולמה הוא המטבח והבית היא בלעבוסטה, צורה אשכנזית של "בעלת בית", ואשה רכלנית ומרושלת היא יֶנטֶה או יכנה. שני הכינויים האלה התגלגלו משמות פרטיים של נשים. יכנה היא ככל הנראה גלגול של ידוויגה, וינטה היא ללא ספק גלגול של השם האצילי והמעודן ג'נטילה. האשה המרושלת יכולה להיות גם דוברת לדינו: צ'פצ'ולה, מילה שמקורה טורקי.

גם תכונת הטיפשות מגייסת לשירותיה את הלדינו: המילה הנפוצה ביותר בסלנג העברי משפה נאה זו היא פוּסטמה, שפירושה פצע מעלה מוגלה, והיא נהגית במקור בחולם: פוֹסטמה. בעבר המילה יוחסה גם לגברים, אבל בזכות סיומת הנקבה לכאורה היא מתייחסת היום לנשים בלבד. האנגלית  קשרה את הטיפשות עם היופי, אבל התוצאה לא מחמיאה. פעם אמרו "בלונדינית מטומטמת", אחר כך "בובת בארבי" לאשה שיופייה חסר אופי ומוחה ריק, ונעשה גם שימוש במילה האנגלית בימבו. גם היא יוחסה בעבר לבני אדם משני המינים, בעקבות המילה האיטלקית לתינוק, ויוחדה אחר כך לאשה מושכת וטיפשה.

שילוב הריקות והטיפשות בכינויי נשים זכה לתגבורת מיהדות צפון אפריקה. הפרֶחה, שפרצה לעולמנו בזכות שירו של אסי דיין בביצוע עפרה חזה, היא נערה קלת דעת, וכזו היתה גם בהווי יהודי צפון אפריקה. היא מקושרת לשם הפרטי פַרְחָה שפירושו שמחה, וגם למילה דומה שפירושה פרגית. בעבר פרֶחה היתה בעיקר צעירה מזרחית, היום יש גם פרֶחות אשכנזיות, והרבה. הפרחה התגלגלה גם אל הדמות החדשה בשטח, הפָקָצָה. מקור המילה בראשי התיבות של "פקידה צעירה", חיילת חדשה במשרד הצבאי, ומכאן נדדה ככינוי לנערות יוצרות הבלוגים הוורודים, ממציאות השפה הפָקָצית, שזכו למדרש חדש של ראשי התיבות: פרֶחה קטנה וצעקנית. מי שמפסידה בכל העולמות היא הכונֶפָה, גם מכוערת, וגם מנסה לשדר מיניות ללא הצלחה. הכיעור הנשי עצמו זוכה למגוון גירסאות: מֶדוּזָה, דֶבָּה, נערת ריינס (שאותה לא לוקחים לדייט בדיזנגוף), מפזרת הפגנות, ובקיצור, עקומה.

הגברים יוצרי הסלנג מציעים סדרת שמות גם לאשה הארוטית, אלא שהן ספוגות ביקורת גברית צבועה: אם היא משדרת מיניות, סימן שהיא זנזונת, או שרמוטה. או שרלילה, ובמקרה הגרוע, בביטויים שאינם נשמעים היום, גַחבה או קַחבה. כל המילים האלה מקורן ערבי, שרמוטה פירושה בערבית סמרטוט. פעם אמרו את זה גם ביידיש, קוּרְבֶה, והאזהרה בכבישים dangerous curves תורגמה "זונות מסוכנות".

ומה בדבר הרשעות? התלמוד מכנה אשה מרשעת כלבתא, כלומר, כלבה. ממש כמו המרשעת האנגלית, bitch, או ביצ'ית. הכלבתא עברה את מטחנת היידיש והיא נהגית קלַפְטֶע, מילה שפרחה בסלנג של שנות החמישים, אך לא נס ליחה.

ומה עם הגברים? הגברים סידרו לעצמם באמצעות הסלנג את הטוב מכל העולמות.  הגבר הוא חזק, בריון קשקשים, ג'דע, ז'לוב, חברהמן, שאקל, אבדאי, ובקיצור, גבר גבר.  ז'לוב ובריון, יש להודות, הפכו עם הזמן לביטויים בקונוטציה שלילית. אפילו הביטוי הערבי עַרס, המיוחד היום לטיפוסים שאינם רצויים בחברה מהוגנת, היה בעבר כינוי חיובי לאדם ערמומי. את האבדאי והשאקל החליף הפטיש, שהוא כבר בתלמוד כינוי לגבר רב מעללים ואפילו בר אוריין. הגבר הוא גם טוב לב: יש בחור זהב, בחורה זהב יוק. ואם כבר אומרים על גבר מילה רעה, מייחסים לו בדרך כלל תכונות המיוחסות לנשים: יורם, חנון ולפלף במקרה הטוב, והכינוי הפוגעני ביותר: נקבה.

התופעה הלשונית המטלטלת ביותר במשחק המינים הזה היא הזיכור של תכונות נקביות, כאשר במהלך הזה השלילי הופך חיובי, הפוגעני למשבח. הכוסית, מילת שנות התשעים, הפכה לכוסון. החתיכה, שהיא תרגום של המילה הערבית שאפה (או שַקְפֶה) יצאה מהמחזור, חתיך הוא שם תואר שכל גבר בגילאים מסוימים ישמח לנכס לעצמו. השרלילה הפכה לשרלילון, הדוגמנית לדוגמן והפרֶחה לפרֶח.

וכדי שלא נסבול מרגשי אשם חובה לחזור אל התלמוד, שגם אותו כתבו כידוע גברים, וכך נאמר במדרש מבראשית רבה על בריאת האשה: "אמר לא אברא אותה מן הראש, שלא תהא מייקרת ראשה, לא מן העין שלא תהא סקרנית, ולא מן האוזן שלא תהא צייתנית, ולא מן הפה שלא תהא דברנית, ולא מן הלב שלא תהא קנאתנית, ולא מן היד שלא תהא ממשמשנית, ולא מן הרגל שלא תהא פרסנית, אלא ממקום שהוא צנוע באדם. ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה, תהא אשה צנועה אשה צנועה". ומה קרה, שואל המדרש ומגבה בפסוקים? "לא בראתי אותה מן הראש, והרי היא מייקרת ראשה.  ולא מן העין, והרי היא סקרנית. ולא מן האוזן, והרי היא צייתנית. ולא מן הלב, והרי היא קנאתנית. ולא מן היד, והרי היא ממשמשנית. ולא מן הרגל, והרי היא פרסנית". למה, למה לא נתנו לנשים לכתוב את התלמוד.

שורשים עבריים זקוקים בין היתר לטיפת מזל, וזה בדיוק מה שקרה לשורש פט"ר. זהו אמנם שורש פורה כמעט בכל שפה שמית עתיקה כחדשה, אבל בתנ"ך הפועל מופיע חמש פעמים בלבד, בשני בניינים ובארבע משמעויות שונות אף כי קרובות: פתח, התיר, שחרר והתחמק. התגלגל לו השורש בדרכי העברית, ועם אותה טיפת מזל נחת בנקודות הצומת של חיי האדם והציבור. פשוט אי אפשר להיפטר ממנו.

לבכור הנולד בלידה טבעית קוראים פֶטֶר רחם, כלומר, הוולד הפותח את הרחם, ויש לגביו הלכות שונות. גם בעלי החיים נהנים משירותיו בצירוף "פטר חמור".

הפטר וגם הבנים שבעקבותיו גדלים וצומחים, ומגיע זמן בר מצוה. ומה אומר על כך מדרש בראשית רבה: '"צריך אדם להיטפל בבנו י"ג שנה, מיכן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני מענשו של זה".  המדרש החביב הזה מתייחס ליעקב ועשו, והברכה היא אכן ברכה: לא הילד הוא העונש שממנו נפטרים. מגיל 13, אומר המדרש, הילד יקבל את עונשו על חטאיו, האב פטור. אלא שהביטוי הופקע משמחת הבר מצוה ועבר למחוזות חדשים. אפשר לשמוע אותו בפוליטיקה, בחיי המשפחה ועל הכביש: אנחנו נורא אוהבים להיפטר מאחרים, ואם אפשר מהר, ולומר בלשון רבים "ברוך שפטרנו". בגירסה החדשה מדובר בגידוף ולא בברכה, והעונש הוא הפעם האדם שממנו נפטרים. גם הדתיים, שלא שכחו את משמעות הברכה, אוהבים את הגידוף. הסופרת הדתייה אודליה ארביב פרסמה ב-2011 ספר על תלאות השידוך ברחוב הדתי בשם "ברוך שפטרני מעונשו של דייט".

אז הילד גדל, והתחתן, ואם הוא חרדי הוא קיבל פטוֹר משירות על פי מתווה או חוק או הסכם כלשהו. מה קורה אם הנישואין לא ממש הצליחו?  כאן נכנס בניין פיעל לתמונה. במסכת גיטין נאמר  "בית שמאי אומרים: פוטר אדם אשתו בגט ישן, ובית הלל אוסרין". אונקלוס מתרגם לארמית את "ספר כריתות" מדברים כ"ד ל"גט פיטורין". בשיחה שלי עם נתיבה בן יהודה המנוחה אמרה לי בזו הלשון: "היה לי בעל, פיטרתי אותו". נשמע בוטה? לאו דווקא. הרי "פטר", או "פיטר", פירושו שחרר.

הפיטורין של אונקלוס עברו מתחום האישות לתחום יחסי עבודה. משפט האימים "אתה מפוטר" פופולרי מאוד בעולם הקפיטליזם החזירי, וכבר הפך למילה אחת: "תַמְפוּטָר". המילה פיטורין במשמעות הזו מתחילה להופיע בעיתונות העברית בשנות השלושים. בעיתון דאר היום נכתב ב-1932: "המורים היהודיים בבתי הספר כאן (בצ'רנוביץ') קיבלו הודעת פיטורין". גם בניין התפעל נכנס לתמונת יחסי העבודה ובעיקר אל הפוליטיקה, מעטים מתפטרים ורבים דורשים מאחרים להתפטר. השורש החביב הזה אחראי גם לבניין חדש בעברית: בניין התפוּעַל, שהוראתו דברים שאדם עושה לכאורה מרצונו החופשי אך למעשה הדבר נכפה עליו. התפוּטַר הוא מי שאילצו אותו להתפטר. עוד בבניין זה, שספרי הדקדוק מתעלמים ממנו: "התנוּדַב".

צורת ההפעיל, הפטיר, מופיעה כאמור בתנ"ך. הפטרה היא נוהג המוליך לראשית האלף הראשון: לאחר שגמרו לקרוא בתורה, קוראים פרשה מספר נביאים, ככתוב בתוספתא "הפטיר בנביא". בעוד פרשת השבוע היא עניין מקודש, על ההפטרה אוהבים דווקא ללגלג. על מי שנכנס מרצונו לעניין שגרם לו צרות אומרים שהוא "קנה לעצמו מפטיר", וזאת בעקבות הנוהג לקנות זכות לקנות את העלייה אחרונה בשבת לתורה. המקור הוא ביידיש: קויפֿן זיך מפֿטיר. צרות עולות גם מהביטוי הנרגן על אירוע מעצבן "סיפור מההפטרה", וגם כאן היידיש מככבת. הביטוי "אַ נאָמען פֿון דער הפֿטורה", שם מההפטרה, מלגלג על שם שניתן לילד מהנביאים ונשמע רע, כמו חבקוק או מלאכי, בניגוד לשמות קלאסיים כמו משה ויצחק. ביידיש אומרים גם, "אַ ראיה פֿון דער הפֿטורה": הוכחה מן ההפטרה, כלומר, ראָיה המצוצה מן האצבע.

אחרי שפט"ר התגרש והתפטר הוא מתעקש להישאר בתמונה, ומגייס את הבניין האחרון שלא נוצל עדיין, בניין נפעל. גם כאן השורש לא נחמד, וגרוע מזה. להיפטר ממישהו פירושו לשלח אדם שאין רוצים לראות את פרצופו. וכשאדם משולח מארץ החיים, בדרך כלל ממחלה או מזקנה, אומרים עליו שהוא נפטר. בעיתון דבר משנות השבעים אפשר אפילו למצוא כותרת בסוגיות חוקי עבודה: "עובד מתפטר ונפטר".

נפטר במשמעות מת היא צורת קיצור של הביטוי "נפטר מן העולם" המופיע כבר במשנה. על פי המדרש לא תמיד צריך להתאבל על המת, שהרי קהלת כבר אמר "טוב שם משמן טוב, ויום המוות מיום היוולדו". למה יותר טוב למות? במדרש קהלת רבה מסבירים: "נולד אדם הכל שמחין, מת הכל בוכין? ואינו כן, אלא נולד אדם ואין שמחין לו, שאין יודעין באיזה פרק ומעשים יעמוד, אם צדיק ואם רשע אם טוב ואם רע. ומת הם צריכין לשמוח, שנפטר בשם טוב, ויצא מן העולם בשלום". באמת, קהלת, הגזמת. הגיע הזמן לפטר את השורש הזה, ולשלוח אותו לפֶטרה. שהרי בלועזית פטרו- היא קידומת לענייני סלעים, ומהם לא נפטרים אף פעם.

תקופות של מהפכה ושינויים רדיקליים מטלטלות גם את הלשון. המצב החדש דורש מילים חדשות, מחפש משמעויות חדשות למילים ישנות, וגם יוצר צירופי לשון חדשים. המהפכה הציונית לא יצאה מכלל זה, וכאן באו לעזרתה סופרים, פוליטיקאים ועיתונאים. אחד הצירופים המכוננים האלה הוא "כור ההיתוך", ואליו חברו האנגלית והתנ"ך. הסופר היהודי-אנגלי ישראל זנגוויל, כתב בשנת 1909 את המחזה melting pot, דהיינו, כור היתוך, ובו תיאר את מצב המהגרים בראשית המאה העשרים. כור ההיתוך מקורו במקרא, וכבר שם הוא משמש דימוי. יחזקאל מתנבא: "כְּהִתּוּךְ כֶּסֶף בְּתוֹךְ כּוּר כֵּן תֻּתְּכוּ בְתוֹכָהּ". הנבואה קטלנית למדי: החוטאים יגיעו לירושלים, ויהפכו לגוש מתכת בתנורו הזועם של אלוהים. זנגוויל מדגיש גם הוא את קשיי המהגרים להיקלט בחברה חדשה, אבל האידיאולוגיה הציונית, שאף התעצמה אחרי קום המדינה, ראתה בכור ההיתוך רעיון נכון: כולם יהיו ישראלים, רצוי בדמותם ובצלמם של המייסדים.
גם הברית החדשה תרמה לקבוצות החלוצים תרומה משלה: "מלח הארץ". הביטוי הזה מתייחס עד היום למי שפועל בגופו ובאורח חייו לבניין הארץ ומשמש במעשיו מופת. מקור הצירוף בברית החדשה: "אתם מלח הארץ, ואם המלח היה תפל במה ימלח? הן לא יצלח עוד לכל" (מתי ה 13). המלח נחשב יקר המציאות ונחצב מעפרות הארץ בעבודה קשה. חיילי רומא קיבלו את משכורתם במלח ומכאן התגלגלה salary בהוראת משכורת. על פי ההקשר ייתכן שהכוונה בספר מתי הפוכה, וכוונתו למלח שהתערב באדמה ואיבד את המליחות שלו.
"מלח הארץ" התגלגל לעברית ממגוון שפות. באנגלית אומרים salt of the earth, בגרמנית das Salz der Erde, בצרפתית: le sel de la terre וברוסית: sol zemli. הסופרים וההוגים העבריים אימצו אותו כבר לפני מאה שנה. הוא מופיע אצל משה לייב ליליינבלום ומאוחר יותר אצל יוסף חיים ברנר, שכתב במאמרו "למה רגזו": "הם, אחרי ככלות הכל, חלוצים נאמנים, מלח-הארץ ופאר-האומה". ס. יזהר כותב בסיפורו "שיירה של חצות": "על היותם מלח הארץ וצבי תפארתה", ועמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך": "הם היו זמרת הארץ. מלח הארץ. אדוני כל הארץ".
"מלח הארץ" נועד לרומם ולשבח, לעומתו "אבק אדם" נועד להציב רף תחתון בהיררכיה הציונית. מלח הארץ הוא האקטיביסט, החלוץ, "אבק אדם" הוא יצור חסר זהות, הנע כעלה נידף בתלאות ההיסטוריה היהודית. הביטוי נטבע ככל הנראה לראשונה על ידי הסופר דוד פרישמן בשנות העשרים. מנהיגי היישוב השתמשו בו תחילה ככינוי לניצולי השואה, ומאוחר יותר ככינוי לעולי ארצות המזרח. דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, כתב: "הרצל הפך אבק-אדם הנישא על ידי רוח מצויה לעם המנסה לעצב את גורלו המדיני". ברל כצנלסון השתמש בביטוי לתיאור עולי העלייה השלישית, הרביעית והחמישית. הוא שאל: "כיצד ניתן להפוך אבק אדם זה למחנה עובד, בר-הכרה ובר רצון, לחטיבה חברתית מלוכדת ואיתנה". גם ניצולי השואה לא ניצלו מנחת לשונו של הביטוי. משה בַּיירַך, ניצול שואה, כותב על חבריו: "קשה היה לתאר שאבק אדם זה יהיה מסוגל להמשיך להתמודד עם הבעיות הקשות". מאוחר יותר כבר התגלגל מחזור אבק חדש לארצנו. בן גוריון חזר אל הביטוי האהוב עליו, ואמר על יהודי המזרח: "והגלויות המתחסלות ומתכנסות בישראל אינן מהוות עדיין עם. הפיכת אבק אדם זה לאומה תרבותית … היא מלאכה לא קלה".
האירוניה הלשונית היא ששני הביטויים הם דימויים קרובים. המלח מפוזר על הארץ ונאסף. האבק עולה מן הקרקע ומבקש לגבש אותו לגוש אדמה מלוכד. כל אלה גם דימויים אופייניים לתקופה שבה לא התביישו לדבר על קולקטיביים ולטשטש את פרצופו של הפרט, וזו אחת הסיבות שהם אינם בשימוש עוד. שריד למחשבה הזו אפשר למצוא בביטוי המפורסם של יצחק רבין "נפולת של נמושות", המתייחס לישראלים שירדו מן הארץ. רבין טבע את הביטוי בהיותו ראש ממשלה, בריאיון חגיגי בטלוויזיה ביום העצמאות 1976. הביטוי עורר התנגדות כבר כשנאמר, אבל עולם הדימויים נשאר: ליקטנו את המלח מן האדמה, הפכנו את האבק לרגבים, ואת הפסולת שלחנו חזרה לאומות העולם, והרי לכם פעולת מיחזור לתפארת.