הרשימה הזו נולדה משאלה ששאלה אותי ידידתי חוה: מה מקובל או נכון יותר, רעב לידע או צמא (או צימאון) לידע? על השאלה הזו קל לענות, כמו במקרים רבים אחרים בענייני לשון: גם וגם. אבל השאלה הזו היא שער לעולם דימויים רחב הקושר בין פעילות האכילה והשתייה לבין הידע.
הסיפור שלנו מתחיל מבראשית: עץ הדעת, שמי שאוכל ממנו יכול להבדיל בין טוב לרע. התוצאות היו לכאורה הרות אסון לאדם וחווה, אבל בזכות האכילה מהעץ נולד המין האנושי, ונולד הידע האנושי האינסופי. מאז אנחנו אוכלים ושותים ידע. תאב דעת, בעל תיאבון לידע, מוכר לדוברי יידיש: וויסנגיריקער, ולדוברי רוסית: luboznatelnyj. בעיתונות התחייה נטבעה המילה 'תאֵבדעי' בהוראת סקרן. גם צמא הדעת מצוי ברוסית: tomimyj zhazhdoj, אך הוא צץ כבר במסכת אבות במשנה: "יהי ביתך בית ועד לחכמים, והווי מתאבק בעפר רגליהם, והווי שותה בצמא את דבריהם". ומה אמרו תלמידי רבי יהושע בפקיעין? "תלמידיך אנו, ומימיך אנו שותין".
הקשר בין צימאון וידיעה מוכר היטב במקרא. עמוס הנביא אומר: "וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ. לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם, כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'". ירמיהו מוסיף: "שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי: אֹתִי עָזְבוּ, מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים, אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם". גם ישעיהו מצטרף: "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם … הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם". ובמשפט סיכום: "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה', כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים". גם הדימוי המשנאי "כמעיין המתגבר" מתייחס ללימוד רזי התורה.
הידע במקורות דומה גם ליין ולחלב. במסכת אבות נכתב במסגרת הדיון על חוכמת זקנים וחוכמת צעירים: "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, יש קנקן חדש מלא ישן, וישן שאפילו חדש אין בו". ואילו במסכת פסחים בתלמוד מתועד ויכוח בין רבי עקיבא לשמעון בר יוחאי. עקיבא: "רבי, למדני תורה". שמעון: "איני מלמדך". עקיבא: "אם אין אתה מלמדני – אני אומר ליוחי אבא ומוסרך למלכות". שמעון: "בני, יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק".
עד כאן, תאמר חוה, הצמא מנצח. אבל הידע המגולם כמזון משיב מלחמה שערה כבר אצל אפלטון. "ומהו, סוקרטס, מזון הנפש?" נשאל סוקרטס ב"פרוטגורס", והוא משיב: "אין ספק, הדעת היא מזון הנפש". ומה אומרים על מי שקורא ספרים הרבה? הוא "בולע ספרים". הביטוי הזה מוכר בשפות רבות כמו גרמנית: Bücher verschlingen, צרפתית ופולנית, והמקור הלטיני אצל קיקרו: "מה אתה רוצה שאעשה, אתה הבולע את ספרַי?" (qui illos libros devorasti). פרַנסִיס בֵּיקוֹן מן המאה ה-17 כתב במסתו "על הלימודים": "יש ספרים שצריך לטעום, אחרים יש לבלוע, ויש מעטים אותם צריך ללעוס ולעכֵּל". גם כאן לתנ"ך יש זכות ראשונים, בפסוק הידוע מספר יחזקאל: "בִּטְנְךָ תַאֲכֵל וּמֵעֶיךָ תְמַלֵּא אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן אֵלֶיךָ, וָאֹכְלָה וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק". בדומה לכך מסופר בברית החדשה על יוחנן שמלאך הגיש לו ספר, "ואוכלהו ותהי בפי כדבש למתוק, ואחרי אוכלי אותו ויימלא בטני מרורים".
בולע הספרים נקרא גם "תולעת ספרים". במקור זו אכן תולעת, עש הניזון מכרסום ספרים. רש"י כותב: "מקק ספרים – אכילת תולעת אוכלת הספרים ומרקבן, ושמו מקק". ביידיש התולעת הפכה לדימוי לבני אדם: ביכער-וואָרעם, וכך בגרמנית ובאנגלית. בצרפתית מקביל לו הביטוי rat de bibliothèque, עכברוש ספריות.
לא תמיד אכילת ידע היא עניין הראוי לברכה. עצם השימוש בפועל "להאכיל" במשמעות ידע הוא שלילי, ומרמז על ידע כוזב. הסטיריקן היהודי-אוסטרי קרל קראוס קבע כי "התלמידים אוכלים מה שהמורים מעכלים". על מי שמספר בדותות נאמר בעקבות יידיש שהוא "מאכיל לוקשים". אנחנו ממש לא אוהבים כשמאכילים אותנו בכפית, כלומר, מסבירים לנו ידע בפרטי פרטים. המקור בלדינו: דָאר אַה קוֹמֵיר קוֹן קוּצָ'ארָה, ובאנגלית: spoon-feeding. הגרמנית הביאה לנו את הביטוי החביב "שטויות במיץ", Quatsch mit Soße, ששודרג בעברית ל"שטויות במיץ עגבניות".
חז"לינו חיבבו דימויי אוכל לחוכמה וידע. הריקן, או הריקא, הוא בור ועם הארץ. החכם או המאמין הוא "מלא כרימון", כנאמר במסכת מגילה: "רקת זו טבריא, … ולמה נקרא שמה רקת – שאפילו ריקנין שבה מלאין מצוות כרימון". ומיהו תלמיד חריף? על כך נאמר בארמית במסכת יומא: טוב גרעין פלפל חריף אחד (פלפלתא חריפתא) מסל מלא דלעות. ונקנח בפתגם חוכמה של יהודי מרוקו, מתוך "חתונת ארטישוק, גירושי שזיפים" של מרכוס חנונה: "שִׂכלו כמו שמרים לבצק", ובמרוקאית: עְקְּלוּ, פְחָאל לְ-כְמִירָא. וההסבר: יש לו מעט שכל, ואין להתייחס לדבריו. כפי ששמרים מועטים גורמים לתפיחת הבצק, גם דבריו נובעים משכל קטן המנפח דברים.
מה מסקנתי ? ששני הרבנים שנבחרו יודעים הכל אבל אינם יודעים כלום כמו הקנקן ההוא.הדתיים מזמן לא יודעים להיות בני אדם כי ההלצה(הלכה)איבנה להם תמוח
אהבתיאהבתי
טוב אחי
אהבתיאהבתי
נפלא. אכן, רוביק רוזנטל מרווה אותנו מכמני לשון בימים חמים אלה.
אהבתיאהבתי
אנו האזובים שותים בצמא את דבריך, ארז יקר.
תפילתי שלעולם לא תיבש בארך.
אהבתיאהבתי
שכחת את הביטוי הסלנגי ״אכל אותה״….וכן ביטוי תלמודי להלשנה״אכל קורצא בי מלכא״
אהבתיאהבתי
[…] (ויש גם אזכור לביטוי תולעת ספרים). אפשר לקרוא את הרשימה כאן […]
אהבתיאהבתי
לכל המברכים את הכותב. הרי נכתב .כאמירה במקורותנו : ולא ימנע טוב מבעליו וזאת אכן מקיים הכותב
אהבתיאהבתי
שתיתי את דבריך בצמא
אהבתיאהבתי
פוסט נפלא. תודה!
אהבתיאהבתי
הערה בקשר לסיפור ממסכת פסחים: רבי שמעון בר יוחאי היה תלמידו של רבי עקיבא, ורוזנטל שגה כאן. הדו שיח ביניהם התנהל כך: רבי שמעון: "רבי, למדני תורה". רבי עקיבא (שהיה כלוא בידי הרומאים): "איני מלמדך". רבי שמעון (בשחוק): "אם אין אתה מלמדני – אני אומר ליוחי אבא ומוסרך למלכות". רבי עקיבא: "בני, יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק" (פסחים דף קי"ב).
אהבתיאהבתי
לגבי מקק כמין חרק – רש"י לא המציא את זה, אלא הביא את דברי רבי יהודה בגמרא (בבלי, שבת צ,א).
אהבתיאהבתי