בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

אלפים רבים של שירי זמר נכתבו בעברית מימי ראשית הציונות ועד קום המדינה. אלה זכו לכינוי מטרייה: "הזמר המוקדם". מאגר היצירה האדיר הזה גם מצא מערכת מסורה שעוסקת בשימור ותיעוד שלו: זֶמֶרֶשֶת.

לזמר המוקדם היה תפקיד, ואפשר לראות בו אפילו חטיבה מגויסת. השירים נועדו ללוות את המפעל הציוני המתגשם, להשתלב במערכת החינוך של הדורות החדשים, וגם להוות סוכן לשוני, אמצעי להנחלת השפה. כאן מצוי הבדל ברור בין המוזיקה הישראלית מקום המדינה, שנטתה בעיקר לשפה פשוטה ונגישה. בזמר המוקדם המצב הפוך: מילים גבוהות הועדפו על פני מילים נפוצות, והזמר חידש צורות ארכאיות, בעיקר מהתנ"ך. כך, סברו הכותבים, יחזור הנוער לשפה העתיקה דרך המוזיקה והחוויה.

השירים הראשונים שנכתבו רוכזו בשנת 1895 בשירון בשם 'שירי עם ציון'. מתוך קרוב לאלף שירי הזמר המוקדם, כ-10% הם הלחנות של פסוקי תנ"ך, רובם משיר השירים, תהלים וישעיהו. השירים החדשים שנכתבו היו, רובם ככולם, שירי 'אנחנו', ולמעשה – שירי 'אנו'. עולים יחד ארצה, עובדים יחד, רוקדים יחד – ושרים יחד. שיר המפתח היה "אנו באנו ארצה", ולאנשי העליות הראשונות קראו בלגלוג מסוים דור ה"אנו באנו". לאנשים בשירים אלה אין שמות, וכמעט לא נכתבו שירים על היחיד ועל אהבותיו ומצוקותיו. לצד "אנו באנו" העולים נסחפו בשירים כמו "אנו נהיה הראשונים", "נבנה ארצנו, ארץ מולדת", "אנו כובשים את החוף והגל", " אנחנו, החלוצים, נבנה את תל אביב" ועוד ועוד.

המילים המרכיבות את שירי הזמר המוקדם הן ברובן המכריע מהתנ"ך. למעשה, רק כל מילה עשירית בזמר המוקדם אינה מן התנ"ך. חלקן משרתות באופן ישיר את המפעל הציוני. כך, למשל, אירע למילה 'חלוץ', שנשאלה מהתנ"ך במשמעות מי שהולך לפני המחנה. על פי הזמר המוקדם לא היה קל להיות חלוץ, וגם לא לקלוט את החלוצים שהסתערו על המולדת הנכספת: "חלוץ הנני, חלוץ רועה רוח, בלי בגד ובלי נעל, ובלי דג מלוח". 'דג מלוח' היה כינוי לעניבה, סמל הבורגנות, שם שניתן לה בעקבות דימוי דומה ברוסית.

המילה 'מעפיל' היא יצירה של הזמר המוקדם שהפכה למותג ציוני. הפועל 'להעפיל' מופיע פעם אחת בתנ"ך, "ויעפילו לעלות אל־רֹאש ההר" (במדבר יד 44). את המשמעות החדשה הקנה לו לוין קיפניס. בשנת 1919, והוא בן 25, כתב את השיר "אל ראש ההר", בעקבות טיול לצוקי מדבר יהודה, וברמז לקשיי העלייה בימי הטורקים: "אל ראש ההר, הדרך מי יחסום לפדויי שֶבי? מֵעֵבר הר הן זה מכבר רומזת לנו ארץ צֶבי. העפילו! העפילו! אל ראש ההר העפילו!" לאחר שנים הפך השיר להמנון העלייה להתיישבות בחניתה, ואחר כך להמנון העלייה הבלתי חוקית לארץ ישראל והוא אף העניק לה את שמה: העפלה.

שירי זמר רבים נכתבו בשפה גבוהה. הכותבים השתמשו במכוון במילים נדירות מן התנ"ך, גם כשעמדו לרשותם מילים פשוטות יותר. בשיר המכונן "משאת נפשי" כותב מרדכי צבי מאנה "זיו חכלילי הוצק שמה", 'חכלילי' במשמעות בעל גוון אדום.  בשיר "את אדמה" נכתב: "תהי זיעתנו למטר רביבים". 'רביבים' היא אחד השמות המקראיים לגשם. במקרים של מילים נרדפות בחרו הכותבים להשתמש באפשרות הנדירה יותר. "שוב ירדנו אל העין לשאוב מים בשׂשׂון, כי הניבו שׂדותינו, ובֹרכו עשתרות הצאן". 'עין', ולא מעיין. 'ששון', ולא שמחה. 'גיל' היא בזמר המוקדם שמחה, ולא שנות חיי אדם. 'כר' היא שדה ולא מצע מיטה.

התרומה הלשונית המובהקת יותר של הזמר המוקדם היא הצורות. בתנ"ך כמה וכמה צורות דקדוקיות שכמעט אינן משמשות בעברית החדשה, בזמר המוקדם הן מופיעות שוב ושוב. הבולטת ביותר היא העתיד והציווי המוארך נוסח "אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר" משיר השירים, "שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ" מישעיהו ועוד. שאול טשרניחובסקי כותב בשירו "אני מאמין": "אאמינה גם בעתיד". שמואל בס בשיר "עלי עין שוקֵקָה" כותב "גמַלַּי אַבְרִיכָה". אברהם שלונסקי שילב צורות מוארכות בהמנון תנועת הפועלים העולמית, האינטרנציונל: "קום התנעֵרָה", "עדי היסוד נחרימָה", "את עולמנו אז נקימָה". לוין קיפניס משתמש בצורת הציווי המוארך המקראית "עורה" בשירו "עוּרָה ישראל". מחברי השירים יצרו צורות מוארכות גם כאשר לאלה אין בסיס במקורות. יצחק שנהר חיבר את השיר "קומה אחא" ובו השורה: "אַל תָּנוּחָה, שׁוּבָה שׁוֹב". בשיר המאוחר יותר, "מלאך מסולם יעקב", כותב יורם טהרלב: "מאין תָבוֹאָה ואנה תצעד". בשירו של חיים חפר "הקרב האחרון" מופיעות המלים "רוח במשעול יֵהוֹמָה". לצורות האלה אין כאמור בסיס דקדוקי בתנ"ך.

קבוצה נוספת של צורות שהתיישנו והתחדשו בזמר המוקדם, בעיקר בפעלים, היא צורות ההפסק. בתנ"ך כשמן כן הן: הן מופיעות בסוף פסוק. בעברית החדשה הן נעלמו, פרט למקרים נדירים כמו הצמד אֶרֶץ/אָרֶץ. הן חוזרות בזמר המוקדם. כך בשיר "ימי החנוכה": "ניצחון המכבים נספר, נזַמֵּרָה, על היוונים אז ידם כי גָּבֵרָה". בשיר "החלקה הנשכחת" שתורגם מרוסית מופיעות השורות "סתיו מאפיל, ציפורים נָדַמּוּ, עירום היער, שדות נִתְיַתָּמוּ". בשיר המרפאה של יהודה שרת לכבוד חנוכת המרפאה ביגור נכתב: "חברים וטף נכסָפו/ עד שבא זה היום/ כי שנים רבות חלָפו/ עד שקם היכל פתאום". לפעמים מופיעה צורת ההפסק באמצע המשפט, מסיבות של מקצב והנגנה.

יש גם צורות מקוצרות, רובן בעתיד. בשירו של ביאליק "שיר העבודה והמלאכה" נכתב: "מי יַעַל מים מן הבור". רפאל ספורטה כותב: "בתוף מי יַך". אריה יחיאלי: "תְהִי זיעתנו למטר רביבים". יש גם ציווי מקוצר, בשיר "הכביש" של נתן אלתרמן: "הַך פטיש, עלה וצנח". לשימוש ב'הך' אפקט אונומטופאי, המזכיר את צליל המכה.

בתנ"ך נפוץ מאוד השימוש בה' המגמה. השימוש הזה התיישן ונשאר רק במילים קבועות כמו 'הביתה', 'קדימה', צפונה, העירה ועוד.  בזמר המוקדם אפשר למצוא רבות כאלה: "היערה בקשת וחץ", "ארצה עלינו", "עומרים נביא הגורנה".

לצד הצורות המיושנות הרימה ראשה בגאווה בזמר המוקדם ההגייה האשכנזית, שנדחקה מפני ההברה הספרדית. לא מעט שירי זמר אהובים נכתבו והושרו בהברה אשכנזית, מ"משאת נפשי" ו"שחקי שחקי", דרך "אנו נהיה הראשונים" ו"במחרשתי", ועד ההמנון הלאומי, התקווה. ציונה רבאו מספרת כי כאשר השמיעה לרופא הגימנסיה העברית שאול טשרניחובסקי את השיר "שחקי שחקי" בהברה ספרדית נזף בה בזעם וטען: "אני כתבתי שיר, את נואמת נאום".

לצד השפה הגבוהה, הפאתוס והרומנטיקה, הזמר המוקדם המתועד בזמרשת מלא הומור משגע, ויש בו חטיבה נכבדה של שירי שטות. אחד מהם אף יצר מונח זמר ישראלי: צימרמן, כתיבה נטולת מקצב, שאין בה התאמה בין המילים והמנגינה, בעקבות "השיר על צימרמן".  כמה דוגמאות מני רבות:

"אני מכיר ג'קג'וק קטן/ ג'קג'וק מאוד יפה./ בבוקר הוא אוכל דייסה/ ושותה קפה".

"מגרד לי פה, מגרד לי שם, מגרד לי בישבן". בגירסה לא מתועדת: בקטן.

"חורני חורני/ הולך ברחוב ושר/ ואחריו כושי קטן,/ קטן כמו עכבר".

חטיבה אהובה במיוחד המתועדת בזמרשת היא שירי הג'יבריש.

"גּוּנִימָא, גּוּנִימָא, אַמְבָּוֶוה,/ גּוּנִימָא אַמְסָוָוה".

"גַּלְדֶּן גַּלְדֶּן גִּידִי גִּידִי גַּלְדֶּן/ גַּלְדֶּן קָרָיוּ, קָרָלָיוּ".

והמוכר מכולם: "צ'ינגה לונגה, לינגה לינגה לונגה/ צ'ינגה לונגה, לינגה לינגה לונג/ הה צ'ו צ'ו צ'ו ברל'ה/ ברל'ה, שמרל'ה/ הו הו הו הו".

כבר נכתב כאן בעבר לקראת פורים על מילים המופיעות במקרא רק במגילת אסתר, אך טרם עסקנו במילה שימושית מאוד, הן בכתבי הקודש והן בענייני חול, שגם אותה תרמה לנו המגילה – המילה פָּרָשָׁה.

מילה זו מופיעה פעמיים במגילה: בפעם הראשונה – בשיא המתח, כאשר מרדכי מספר לסריס המלך על גזירתו של המן, כדי להעביר את הידיעה לאוזניה של אסתר: "וַיַּגֶּד-לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל-אֲשֶׁר קָרָהוּ וְאֵת  פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל-גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ ביהודיים (קרי: בַּיְּהוּדִים) לְאַבְּדָם" (פרק ד, פס' ז);

ובפעם השנייה – בסיכום הספר בפרק י': "וּפָרָשַׁת גְּדֻלַּת מָרְדֳּכַי" (פס' ב).  משמעות המילה בפסוק זה היא 'עניין, נושא, השתלשלות והתפתחות של דבר', והיא משמשת כך גם בלשון ימינו, כאשר אמצעי התקשורת מסקרים "פרשה חדשה" בכל פעם. עם זאת, יש המפרשים את הצירוף "פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף" במגילה במובן 'כמות/סכום הכסף'.

למילה זו יש משמעויות נוספות בעברית שלאחר המקרא: 'פסקה קטנה בספר התנ"ך'; 'חלק בספר מספרי המקרא שהוא נושא בפני עצמו', כגון פָּרָשַׁת הָעֲקֵדָה; וכן פָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ, שהיא חלק מספר התורה. פרשת השבוע נחלקת לשבע פָּרָשיות (פסקאות), כמניין העולים לתורה בשבת.

במשמעות זו נפוצה אפוא צורת הריבוי 'פָּרָשיות', הנהגית לעיתים גם 'פַּרְשיות', וממנה נגזרה גם צורת היחיד  פַּרְשִׁיָּה. למילה זו נוספו גוני משמעות מיוחדים בלשון ימינו: אירוע או התרחשות, בדרך כלל בעלי אופי מיוחד או שערורייתי, כגון "פרשיות גבורה", ולהבדיל, "פרשיית שוחד"; וכן כקיצור של הצירוף  פַּרְשִׁיַּת אֲהָבִים.

רוב המילונים מציגים ביחד את המשמעויות השונות של המילה 'פרשה', אך מילון בן-יהודה מפריד ביניהן בהנחה שהן נגזרו משורשים היסטוריים שונים: לפי הנחה זו, המילה 'פרשה' במגילת אסתר  נגזרה מהשורש פר"שׁ שעניינו 'אמירה ברורה' (וממנו נגזרו המילים פֵּרוּשׁ ומְפֹרָשׁ); ואילו המילה 'פרשה' במובן 'חלק בספר' נגזרה מהשורש פר"שׁ שעניינו 'פילוג וחלוקה' (וממנו נגזרו המילים פְּרִישָׁה, הַפְרָשָׁה ועוד).

ארנסט קליין מציג את שני השורשים האלה בנפרד במילונו האטימולוגי, אך גורס שיש קשר ביניהם:  לדבריו, המשמעות הראשונית הייתה 'להפריד, לחלק', וממנה נגזרה המשמעות 'להבחין, לומר בבירור'.

לדעת חלק מהחוקרים, השורש פר"שׁ במובן 'אמירה ברורה' קשור בהיפוך אותיות לשורש פש"ר (שממנו נגזר שם העצם פֵּשֶׁר). מילון בן-יהודה אף מקשר אותו לשורש פר"שׂ (בשין שמאלית), ומסביר זאת בכך שמשמעותו הבסיסית של הפועל היא "פשט ושטח את הדבר".

השורש פר"שׁ במובן  זה מופיע מעט פעמים במקרא. הוא מופיע פעמיים בצורתו הסבילה בבניין פֻּעַל: הראשונה:  "וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ [אדם שנתפס מקושש עצים בשבת] בַּמִּשְׁמָר  כִּי לֹא פֹרַשׁ [כלומר: לא נאמר בבירור] מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ" (במדבר טו לד); והשנייה: "וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל" (נחמיה ח ח).

הדעות חלוקות האם המילה 'מפורש' בפסוק זה באה במובן 'באופן ברור וחד-משמעי' או במובן 'שהסבירו אותו'.

פסוק זה מתאר את קריאת התורה באוזני בני ישראל ששבו ארצה לאחר גלות בבל, ולכן חז"ל (מגילה ג ע"א) פירשו את המילה 'מפורש' כתרגום התורה לארמית, השפה שבה דיברו השבים לציון. השורש פר"שׁ מופיע במשמעות זו במקרא גם בבניין קל: "וַיַּנִּיחֻהוּ [אדם שעבר עבירה] בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל-פִּי ה'" (ויקרא כד יב), כלומר: כדי שיוגד להם בבירור מה יהיה עונשו.

בלשון חז"ל השורש הזה מופיע גם בבניין פיעל, בפועל פֵּרֵשׁ, הן במובן 'אמר בבירור', לדוגמה: "אף הוא פירש בשפתיו ואמר: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'" (בראשית רבה צח ג); והן במובן 'הסביר, ביאר, הבהיר', למשל: "ולא היתה הלכה שהיתה תלויה בבית המדרש שלא פירשוה" (ברכות כח ע"א).

בלשון חז"ל המשמעות הסבילה של הפועל מופיעה גם בבניין נִתְפַּעֵל (חלופה לבניין 'התפעל'), למשל: "לעולם אין תורה מתפרשׁת אלא למי שאינו קפדן" (מסכת כלה רבתי ה). שֵם הפעולה 'פֵּרוּשׁ' מופיע במגילות מדבר יהודה, לדוגמה: "אם לא ישמרו לעשות כְּפֵרוּשׁ התורה לקץ הָרֶשַׁע" (מגילת ברית דמשק), וכן בלשון חז"ל, בין היתר לאחר ב' היחס, כתואר הפועל  בְּפֵרוּשׁ – באופן ברור וחד-משמעי, למשל: "אמר רבי שמעון, שמעתי בפירוש, שמוציאין לסוריה, ואין מוציאין לחוצה לארץ" (משנה, שביעית ו,ה).

המילה 'פירוש' מופיעה בכתבי חז"ל גם במובן 'הסבר, ביאור': "רבי יהודה אומר על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים [=מהתקנות שתיקנו חכמי התורה שבעל-פה]" (סנהדרין פז ע"א). בימי הביניים החלו לפעול המְפָרְשִׁים, שכתבו פירושים למקרא, לתלמוד ולשאר מקורות היהדות.

הידוע מכולם היה רש"י, שאף חידש את המילה פַּרְשָׁן, בהתייחסו למפרשים אחרים בפירושו לתלמוד: "גירסא זו הכתובה בספרים משובשת היא ועל ידי פרשנים טועין שלא היו בקיאין בשמועה ופירשוה בשיבוש" (פירוש רש"י לכריתות ד א, הכתיב במקור).

המשורר והפרשן אברהם אבן-עזרא כתב בשירו 'כּוֹכָב דָּרַךְ' לזכר רש"י: פֵּרוּש נוֹרָא [במשמעות חיובית] / שָׂם לַתּוֹרָה/ עַל כֵּן נִקְרָא/ פַּרְשָן דָּתָא", כלומר: 'פרשן הדת'.

זה משחק מילים על השם הפרסי הפרטי "פַּרְשַׁנְדָּתָא", המופיע במגילה (פרק ט, פס' ז) ברשימת שמות בני המן. לימים, עם תחיית העברית נוצר מהמילה 'פרשן' גם שם העצם המופשט פַּרְשָׁנוּת, ובימינו נגזר ממנה הפועל הדיבורי פִּרְשֵׁן.

הפועל הִפְרִישׁ מופיע פעם אחת במקרא: "אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ וּכְצִפְעֹנִי יַפְרִשׁ" (משלי כג לב). יש המקשרים את משמעות הפועל בפסוק זה למשמעויות מאוחרות של המילה 'הַפְרָשָׁה', אך מילון בן-יהודה מקשר אותו עם שם העצם המקראי פֶּרֶשׁ, שמשמעותו היא צואת בעלי חיים,

למשל: "וְאֶת בְּשַׂר הַפָּר וְאֶת עֹרוֹ וְאֶת פִּרְשׁוֹ תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה חַטָּאת הוּא" (שמות כט יד). לפי הקשר זה, משמעות הפועל 'הפריש' בפסוק לעיל היא 'הוציא צואה'.

מילה זו מקבילה למילה הערבית פַרְת' ולמילה הארמית 'פרתא', ואילו המשמעויות המאוחרות של השורש נוצרו בלשון חז"ל בהשפעת השורש פר"שׁ בארמית. (ככלל, העיצור ת' בערבית, הנכתב באות ث ונהגה בדומה להגיית th במילה think, מקביל ל-ת בארמית, ואילו  העיצור שׁ בארמית, מקביל לעיצור שׂ/ס בערבית, הנהגה כ-s).

לפי מילון בן-יהודה, רק בעברית החדשה החלו להשתמש במילים 'הפריש' ו'הפרשה' בהקשר הפיזיולוגי, כנראה בהשפעת השורש פר"שׁ בשתי המילים המקראיות האלה. כמו כן, המילה המקראית 'פָּרָשׁ' במובן 'רוכב סוסים' נגזרה ממקור אחר של השורש פר"שׁ.

ואלו המילים שנגזרו בלשון חז"ל מהשורש פר"שׁ במובן 'פילוג וחלוקה': הפועל פָּרַשׁ בבניין קל משמש במובן 'עזב מקום או נפרד מאדם', למשל: "הרי זה פורש למקום טהרה" (ירושלמי, ברכות ב ג); "לשניים שיצאו אחד מטבריא ואחד מציפורין ופגעו [=נתקלו] זה בזה בחדא משכנא, לא הספיקו לפרוש זה מזה עד שהלך זה מיל וזה מיל נמצאו רחוקין זה מזה שני מילין" (שם, ט ה).

במסכת אבות (ב, ד) אמר הִלֵּל  הזקן : "אל תפרוש מן הצבור", וזה מקור הביטוי פָּרַשׁ מִן הַצִּבּוּר – לא השתתף עם הציבור כולו ולא נשא בנטל המוטל על הכלל (בעיקר בעת צרה, מחסור וכד'), העמיד את עצמו מחוץ לכלל. שם הפעולה פְּרִישָׁה מופיע בלשון חז"ל במובן 'התבדלות, התרחקות' (למשל: יומא ח ע"א-ע"ב), והשם המופשט פְּרִישׁוּת מציין צניעות וסגפנות, לדוגמה בצירוף "פרישות דרך ארץ",  המופיע בהגדה של פסח במובן 'הינזרות מאישה'.

הפועל 'הפריש' ושם הפעולה 'הפרשה' מציינים בלשון חז"ל, בין היתר, הקצאת חלק מיוחד מהרכוש לקבוצות מיוחדות, כמו כוהנים ולוויים, ולכן הם מופיעים בשמות המצוות הַפְרָשַׁת חַלָּה (הוצאת כמות כלשהי מן הבצק המיועד לאפייה, כמות שבעבר הוקצתה לכוהנים)   והַפְרָשַׁת  תְּרוּמוֹת  וּמַעַשְׂרוֹת  (של חלק מיבול הפירות והירקות).

הפועל 'הפריש' מופיע במשנה (גיטין ג ז) גם בהקשר של רכוש כספי: "המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן", ובלשון ימינו מדברים על הפרשת חלק מהמשכורת לקרן פנסיה. המילה הֶפְרֵשׁ מציינת בלשון חז"ל הבדל, למשל: "כשם שיש הֶפְרֵש בין חלון לחרך, כך יש הפרש בין זכות אבות לזכות אמהות" (במדבר רבה יא ב), ובעברית החדשה נוספה לה המשמעות המתמטית 'התוצאה של פעולת החיסור'.

 לפי מילון בן יהודה, גם המילה 'פָּרָשה' במשמעותה כ'חלק מספר במקרא' נגזרת ממשמעות זו של השורש פר"שׁ: "לשון פרישה והתפלגות חלק מחלק".

בדומה לכך, הביטוי  פָּרָשַׁת דְּרָכִים (שמקורו גם בלשון חז"ל, למשל: ירושלמי סנהדרין ח ז) מציין מקום שהדרכים נפרדות ומסתעפות ממנו.

ברשימות קודמות הוצגו מעללי הפועל 'עשה', הממלא כמעט כל תפקיד בשפה ועשוי להחליף פעלים רבים. 'עשה' הוגדר כפועל גנרי. 'עשה' לא לבד. יש קבוצה קטנה ופעילה מאוד של פעלים גנריים בעברית, ובהחלט לא רק בה. הפעם יצטרפו לחבורה עוד שלושה: הביא, לקח – ושָׂם.

הפועל 'להביא', שורש בו"א בניין הפעיל, הפך למכת מדינה. הוא צץ בכל חור, מחליף פעלים אחרים, משתלט על ביטויים, ובקיצור, 'הביא' הוא הזֶליג של הפועל העברי. משמעותו הבסיסית היא "גרם לכך שחפץ או אדם יגיעו למקום מסוים", אבל על דרך הדימוי והאסוציאציה הוא מסוגל להחליף כמעט כל פועל שיש בו יסוד של תנועה ושינוי. להלן מקבץ פעלים ש'הביא' מחליף אותם בתפוצה הולכת ומתרחבת, בעיקר בשפת הדיבור, אבל יש גם ביטויים גבוהים, ולא מעט מן המקורות.

גאל: "האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" (מסכת אבות)

גרם: "מה הביא לאסון המעבורת?" ויש גם תנ"ך: "הנני מביא רעה על ירושלים" (מלכים ב')

הגיש: "להביא את הקפה?"

היכה: "הביא לו מכות רצח"

הכניס: "תביאו אותו לחדר שלי תכף ומיד!"

העביר שיחת טלפון: "להביא לך את איציק?"

העביר: "תביא לי את המלח"

העלה ארצה: "הביאו החודש אלף עולים מארגנטינה"

הציג: "המנכ"ל הביא את הנתונים בפני מועצת המנהלים"

הצליח בהימור: "הבאתי 14 בטוטו!"

חיבק: "איזה חיבוק הביאה לו"

ילדה: "ראית את זאת, טיפול ראשון והביאה שלישייה"

נישק: "תביא נשיקה!"

נתן: "תביא ביס!" וגם, "הביא לך מתנה"

סטר: "הביא לך סטירה?"

סיפר, אמר: "אל תביאו לי את השטויות הרגילות שלכם"

ציטט: "הביא מדבריו", ומכאן "מובאה"

צעק: "הבאתי לה צעקה בבת אחת" (מתוך סיפור באינטרנט)

קירב: "תביא לי את היד שלך, מאמי"

קנה: "הבאתי טלוויזיה, היה מבצע מדהים"

שילם: "הבאתי לו מאה ש"ח בשביל הגרוטאה הזאת"

'הביא' הוא בסיס לביטויים, צירופים וניבים גבוהים ועממיים:

הביאו לו את הסעיף: התעצבן, ביטוי שנולד בצבא על שמו של 'סעיף עצבים' בספרות הרפואית הצבאית.

מביא עצבים: מעצבן, מרגיז. בסגנון שנות השבעים: הביא לו את הנֶרווים.

מביא לי פריחה: דוחה; פריחה פירושה כאן תגובה אלרגית.

מביא בחשבון: מתחשב, לוקח לתשומת לב, בעקבות "בא בחשבון" ו"לקח בחשבון" המושפעים מהביטוי האנגלי "take into account".

מביא לבית הדפוס: מוציא לאור.

מביא קבלות: מוכיח את עצמו.

הביא במשפט: תבע לדין, בעקבות ספר איוב.

הביא ראיה: הוכיח, ביטוי תלמודי.

הביא לו אותה בהפוכה: הפתיע אותו.

הביא אותה: הצליח.

הביא אותה ב(דמות מייצגת): הצליח בתחום מסוים. דוגמאות מן העבר: "הביא אותה בבניון" (הבקיע שער), "הביאה אותה במיקי חיימוביץ'" (עשתה פן), "הביא אותה באילנה דיין" (תיחקר אירוע), "הביא אותה בקטורזה" (סיפר בדיחה).

'לקח' הוא פועל גנרי בעל אופי שונה במקצת מ'הביא'. לא תמיד הוא מחליף פעלים קיימים, אבל הוא צץ כפועל מפתח בעניינים שונים. במקרה של 'לקח' ניתן לראות השפעה של שפות שונות שבהן הוא מקובל כפועל גנרי, בעיקר גרמנית ואנגלית, באמצעות מה שקרוי תרגום שאילה.

לקח אוויר: התכונן למהלך הכרוך במאמץ.

לקח אחריות: קיבל על עצמו לנהל דבר מה, או הודה בדיעבד שהוא אחראי למחדל כלשהו. המקור באנגלית, גרמנית ועוד.

לקח אישית: ראה בדבר מה שנאמר או נעשה פגיעה בכבודו, גם אם כוונת הדברים הייתה כללית. גם כאן, וכמעט בכל המקרים הבאים, מדובר בתרגומי שאילה.

לקח את גורלו בידיו: ביצע מהלך משמעותי בחייו באופן עצמאי.

לקח את דבריו בחזרה: חזר בו בפומבי.

לקח את הזמן שלו: השתהה, בדרך כלל לצורך מחשבה. בעיקר בנוסח "קח את הזמן שלך".

לקח את החוק לידיים: עשה דין לעצמו.

לקח את הסיבוב: הצליח להשלים פנייה או עיקול בעת נהיגה.

לקח את העניינים בידיים: קיבל על עצמו את הניהול וההובלה, לאחר תקופת דשדוש.

לקח את הרגליים: ברח. ביידיש אומרים: לקח את הרגליים בידיים, או על הכתפיים. בגרמנית: לקח את הרגליים תחת בית השחי. בצרפתית: לקח את הרגליים לצוואר.

לקח את כל הקופה: זכה להצלחה מפליגה. באנגלית אומרים, בעקבות משחקי ההימורים: hit the jackpot (היכה את מכונת המזל).

לקח את סודו לקבר: נמנע במהלך חייו ממסירת מידע חשוב או מסקרן.

לקח את עצמו בידיים: התאושש ממשבר.

לקח בחשבון: התייחס לדבר מה בשיקוליו. היישר מהשפה האנגלית: take into account.

לקח במשיכה: גנב. גם 'קנה במשיכה'.

לקח בקלות: לא התרגש, הגיב במתינות על אירוע קשה.

לקח ברצינות: התייחס בכובד ראש, שילב את הדבר בשיקוליו.

לקח בשתי ידיים: קיבל על עצמו בהתלהבות הזדמנות שנקרתה לו.

לקח דברים עם מישהו: יזם שיחה עם זולתו. מוכר בספרות התחייה.

לקח דוגמה: פעל על פי דרך פעולה קודמת של אדם אחר.

לקח החלטה: החליט.

לקח זמן: ארך, נמשך.

לקח חלק: השתתף. המקור בבראשית: "עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם" (בראשית יד 24), וכאן בהוראה מוחשית. ויש גם ביידיש, גרמנית ועוד. גם בגרסת 'נטל חלק'.

לקח ללב: חש צער ואשמה בעקבות אירוע.

לקח מכל הבא ליד: חטף, אסף בחמדנות. המקור בבראשית: "וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו" (בראשית לב 14). וגם בשיר על החדר היהודי: "במקל, בסרגל, מה שבא ליד".

לקח מנהיגות: נכנס מיוזמתו לעמדת הנהגה, במצב של היעדר מנהיגות. אנגלית: take leadership.

לקח נקם: גמל על פשע או עוול שנגרם לו, המקור בישעיהו: "נָקָם אֶקָּח וְלֹא אֶפְגַּע אָדָם".

לקח נשימה עמוקה: השתהה רגע לפני שהמשיך בדבריו.

לקח סיכון: הסתכן. בעבר נהגו לומר, בעקבות הגרמנית: 'לקח ריזיקו'.

לקח על עצמו: התנדב, נרתם למשימה. מקובל בשפות רבות, כולל רוסית.

לקח עם גרגר מלח: התייחס בספקנות.

לקח פסק זמן: הפסיק לזמן מה פעילות או תפקיד.

לקח צ'אנס: הסתכן, הימר. ניב דו-לשוני.

לקח צד: נקט עמדה.

לקח קשה: הגיב בצער מופגן על בשורה רעה.

בעוד 'הביא' ו'לקח' משמשים בעניינים רבים, 'שָׂם' משמש בעיקר כחלופה של 'הניח'. הוא זכה גם למשמעות 'גילה אכפתיות', בעיקר בצורת השלילה 'לא שם', שהיא קיצור של הניב הישראלי העתיק 'לא שם דֶם'. זהו ניב דו-לשוני הזכור משורת הסיום של רד באטלר ב"חלף עם הרוח": Don’t give a damn, שפירושו: אני מזלזל בך עד כדי כך שלא אבזבז עליך אפילו קללה (damn).

שָׂם הופך לפועל גנרי כאשר מדובר בחפצי לבוש, וזאת בהשפעה ישירה של האנגלית. זהו מקרה חריג יחסית, שבו העברית עשירה ומגוונת הרבה יותר מן האנגלית הכול יכולה.

שָׂם מכנסיים, חולצה וכו': לבש.

שָׂם נעליים: נָעַל.

שָׂם גרביים: גָרַב.

שָׂם עניבה: עָנַב.

שָׂם חגורה: חָגַר.

שָׂם משקפיים: הרכיב.

שָׂם כובע או מגבעת: חָבַש.

שָׂם צעיף: עטה, התעטף.

שָׂם שעון, טבעת או צמיד: עָנַד.

שכחנו משהו? אפשר לצאת לדרך.

 

בט"ו בשבט הקודם נכתב כאן על פרחי הארץ: איך נקבעו שמות הפרחים ואיך משתמשים בהם בשפה באמצעות דימויים. ט"ו בשבט הוא כידוע חג האילנות. מדוע הוא נקרא כך ולא "חג העצים"? זאת בזכות הארמית ובזכות המשנה. המילה 'עץ' מופיעה בתנ"ך 329 פעמים, מחציתן במשמעות הצמח, ומחציתן במשמעות החומר. 'אילן' במקרא היא מילה ארמית (דניאל ד 7), לצד 'אילנא'. בלשון חכמים 'אילן' משמשת כמילה עברית במשמעות הצמח, ו'עץ' במשמעות החומר. בעברית החדשה 'עץ' חזרה לשמש בשני המובנים, ו'אילן' נדחקה למשלב הספרותי, כמו בשירה של לאה גולדברג "ערב מול הגלעד": "האילנות כל כך כבדים". ט"ו בשבט נקרא "ראש השנה לאילנות", אבל בשיר החג מעדיף אהרון זאב לכתוב "עץ נטעתי בחג האילן".

השפה מתפתחת באמצעות דימויים. בתחום זה יש לעולם הצומח, ובעיקר לעצים, תפקיד מרכזי. הצמח מלמד את האדם המתבונן על שרשרת הצמיחה, על מעגל הפריחה, הבשלות והקמילה. חיי הצמח ורכיביו הם דימוי לתהליכי החיים.

'עץ' במשמעות הבוטנית הוא מקור למגוון דימויים נרחב. אלה מגולמים בפסוק "כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת, כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר" (דברים כ 19). בשימוש המקובל היום הניב נתפס כאמרה פשוטה: האדם דומה לעץ השדה. לפי רש"י יש לקרוא את המשפט כשאלה רטורית: העץ אינו אדם, ואין אנו נלחמים בו, ומכאן שפירושו הפוך להוראתו המקובלת היום.

דימוי העץ משרת את תחום יחסי המשפחה, כגון בצירוף התלמודי 'אילן יוחסין'. גם בתרבויות אחרות מתוארת השרשרת המשפחתית כעץ, והיא קרויה באנגלית family tree. הקשר המשפחתי מדומה לעץ גם בפתגם הידוע "התפוח לא נופל רחוק מן העץ", המופיע בשפות רבות וביניהן יידיש, אנגלית, גרמנית, צרפתית, טורקית וערבית. צירוף בעל רעיון דומה, "כעץ כן פריו", מופיע בסיפורו של י"ל פרץ "חתן וכלה". כריתת העץ היא דימוי למוות, כפי שמנבא ישעיהו: "גַּם בְּרוֹשִׁים שָׂמְחוּ לְךָ, אַרְזֵי לְבָנוֹן, מֵאָז שָׁכַבְתָּ לֹא יַעֲלֶה הַכֹּרֵת עָלֵינוּ" (ישעיהו יד 8).

חלקי העץ השונים הם בעלי פוטנציאל דימויים רחב, וזאת כבר בתנ”ך. השורש הוא דימוי למקור הראשון שממנו מגיעים רעיונות או תופעות, כמו בצירופים 'שורש הדברים' או 'שורש הדבר', שמקורם בספר איוב. מי שמתחבר לאדמה, ובהרחבה לרעיון, אמונה או קהילה 'מכה שורש', בעקבות הושע. כנגד הטוב הזה עומד בספר דברים דימוי לעבודה זרה: "לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם, פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" (כט 17). הברית החדשה תרמה בעקבות אלה לשפה את הצירוף 'שורש כל רע', המופיע בשפות רבות ומקורו בברית החדשה.

'שורש' משמשת מאז ימי הביניים בדקדוק העברי, וכן במתמטיקה. במאה העשרים התגבש הצירוף 'שורשי העשב': הסביבה העממית שבה נוצרת תופעה תרבותית, בעקבות הצירוף האנגלי grass roots, שנטבע בז'רגון הפוליטי האמריקאי בראשית המאה העשרים.

לפעמים הדימוי הבוטני מתרחק מן המקור המקראי. המילה 'גזע' משמשת בתנ"ך בעיקר כפשוטה, חלקו התחתון של העץ, המחובר לשורשים ונושא את הענפים. בישעיהו משמשת 'גזע' במשמעות משפחה או קהילה: "וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי, וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶֽה" (יא 1). בעברית החדשה 'גזע' הוא דימוי לקבוצה הרחבה ביותר הנבדלת של בני האדם: הגזע השחור, הגזע הלבן וכדומה, לצד השימוש הנרחב במונח בתחום בעלי החיים.

במאה העשרים הזדהמה משמעות 'גזע', בעיקר עקב האידיאולוגיה הנאצית, שלא רק יצרה דגם מדעי מופרך של גזע ארי, אלא אף הציגה אותו כמתנשא על גזעים אחרים וראוי לשלוט עליהם, ואף מימשה את הרעיון במרחץ דמים עולמי. הצירוף 'טוהר הגזע', שנעשה בו שימוש במילה החיובית 'טוהר', מתקבל כצירוף חשוך ומאיים. מכאן נוצרה 'גזען', המתייחסת למי ששופט את בני האדם על פי גזעם. בסלנג הישראלי 'גזעי' הוא דווקא דבר שבח, בעיקר לאדם בעל תכונות מרשימות. ייתכן שהשימוש הזה הושפע מתחום גידול בעלי החיים.

העברית החדשה פיתחה דימויים בוטָניים שונים של חלקי צמח המופיעים בתנ"ך. 'עלֶה' משמשת בלשון ההשכלה במשמעות דף נייר או דף מסֵפֶר, בתרגום מלשונות אירופה, ומכאן 'עלון', עיתון של יישוב או ארגון. 'ענף' היא יחידה ארגונית בצבא, ויחידה משקית בקיבוצים. 'צמרת', העומדת ברומו של העץ, היא דימוי חברתי: צמרת החברה, אנשי צמרת, צמרת הטבלה בליגה לכדורגל, ואפילו זונת צמרת, המשרתת את אנשי החברה הגבוהה. מכאן גם הפועל 'האמיר', טיפס ועלה לגובה, בעקבות 'אמיר': הצמרת הגבוהה. הפועל 'היתמר' ושם התואר 'תמיר' נגזרו מעץ התמר הגבוה. עצים שונים זכו למעמד של דימוי, אם דימוי לעץ עצמו, ואם לפרי המזוהה אתו. האטד המקראי, שאינו עץ אלא שיח, נמשל במשל יותם לאדם חסר ערך אך מזיק, מול 'ארזי הלבנון' בעלי הכוח: "וְאִם אַיִן תֵּצֵא אֵשׁ מִן הָאָטָד וְתֹאכַל אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן" (שופטים ט 15). מכאן התגלגל הדימוי לתלמוד, באמרה הידועה של בר קיפוק: "אם בארזים נפלה שלהבת – מה יעשו אזובי קיר". הארז משמש גם כדימוי לגבר נאה: "מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן, בָּחוּר כָּאֲרָזִים" (שיר השירים ה 15), ומכאן הביטוי הישראלי 'בחור כארז'.

העץ 'אלון בָּכוּת' משמש השראה לדברי קינה והספד: "וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת" (בראשית לה 8). השם שניתן לו באנגלית הוא weeping oak. מעמד דומה יש  לערבה הבוכייה, עץ שענפיו מושפלים כלפי מטה, ועל כן נתפס כדימוי לעצב. העצב או הבכי מופיעים בשמו של העץ באנגלית: weeping willow. העקבות מוליכים לספר תהלים. בלטינית נקרא העץ Salix Babylonica, ערבה בבלית. השם מתייחס למזמור מקראי: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן; עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ".

איך הפך עלה הזית לסמל השלום? המקור הראשון הוא בספר בראשית: "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ" (בראשית ח 11). פרשני המקרא לא העניקו לכך משמעות סמלית, אלא עדות לכך שהמים ירדו עד לגובה העצים. הסמליות הוענקה לעלה הזית בעיקר בהשפעת מעמדו של ענף הזית כסמל שלום יווני עתיק. על פי המיתולוגיה היוונית הוא הוגש על ידי האלה אתינה לכבודה של העיר אתונה עם היווסדה. ענף עץ הזית מופיע בציורו של פבלו פיקסו "יונת השלום", שהפך אחד מסמלי השלום העולמי.

דימוי העץ היפה ביותר בשירה העברית החדשה הוא של יהודה עמיחי: "לא כברוש, לא בבת אחת. לא כולי. אלא כדשא, באלפי יציאות זהירות-ירוקות, להיות מוסתר כהרבה ילדים במשחק, ואחד מחפש."

אחת המילים הבולטות במערכות הבחירות החוזרות ונשנות הייתה 'בֵּיְס'. זו מילה שאולה מאחת המשמעויות הספציפיות של המילה base באנגלית בהקשר הפוליטי (לעיתים כמילה שנייה בביטוי power base): הבסיס האלקטוראלי של מפלגה כלשהי, גרעין הבוחרים הקבוע שלה. מי שמתלונן על השימוש במילה אנגלית, צריך לזכור שגם המילה 'בסיס' אינה עברית במקורה, והיא נשאלה מיוונית בכתבי חז"ל. מקור המילה base באנגלית הוא המילה היוונית basis. המילה היוונית הזאת הגיעה כפי שהיא, דרך הלטינית, גם לאנגלית.

כמו מילים יווניות רבות, מילה זו הגיעה לעברית  דרך לשון חז"ל. בכתבי חז"ל מילה זו מופיעה במשמעות הפיזית:  יסוד, תחתית; השטח התחתון של משהו, ובעיקר הצד השטוח שנוגע בקרקע, ברצפה וכד', למשל: "כעמוד הזה שיש לו בסיס מִלְמַטָּן [=מלמטה]" (ויקרא רבה כה ח). למילה 'בסיס' יש מובן פיזי נוסף: משהו שעליו מניחים דבר אחר. המילה הזאת משמשת במובן זה כחלק ממונח מיוחד בהלכות שבת – "בסיס לדבר האסור",  לדוגמה: "מעות שעל הכר: אמר רב חייא בר אשי אמר רב לא שנו אלא בשוכח, אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור" (שבת קמב ב) – חפץ שמותר לטלטל אותו בשבת (כגון כר) שעליו מונח חפץ 'מוקצה' (חפץ שאסור לגעת בו בשבת כגון מעות, כלומר כסף). במקרה כזה, גם החפץ המשמש כבסיס הופך למוקצה.

כמו המילה 'יסוד', גם למילה 'בסיס' יש משמעות מופשטת: 'דבר מרכזי וחשוב שממנו נגזרים או מתפתחים דברים אחרים', לדוגמה: "בכיתה א' לומדים את הבסיס לקריאה ולכתיבה". בדומה לכך באתר מורפיקס אנו מלמדים אנגלית החל מהרמה הבסיסית. למילה 'בסיס' יש גם משמעויות ספציפיות בתחומים שונים: בסיס צבאי, בסיס גיאומטרי (הצלע שעליה עומדת צורה הנדסית) ועוד משמעויות בכימיה ובמתמטיקה. בתחום המחשבים, כל הנתונים במערכת מידע כלשהי (למשל, כל הערכים והתרגומים במילונים המקוונים רב-מילים ומורפיקס) מאורגנים בבְּסיס [מַסד] נתונים database –  באנגלית.

משם העצם השאול 'בסיס' נוצר השורש בס"ס, וממנו נגזרו כמה פעלים בלשון חז"ל: הפועל בִּסֵּס, לדוגמה: "מי ביסס [את] העולם?" (פסיקתא כא); הפועל הסביל המקביל בֻּסַּס, למשל: "אימתי כביכול כסאו [של הקב"ה] מבוסס למעלן [=למעלה] ? בזמן שישראל עשויין אגודה אחת" (תנחומא, בהעלותך, יא); והפועל נִתְבַּסֵּס (המקביל לפועל 'התבסס'), לדוגמה במשל על בניית המשכן: "למה היה עולם דומה באותה שעה? לטרסקל של שתי רגלים שאינו יכול לעמוד והוא רותת [=רוטט]. כיון שעשו לו רגל שלישי [כך במקור], הוא נתבסס ועמד. כיון שנעשה המשכן, […] מיד נתבסס ועמד" (במדבר רבה יב). בלשון חז"ל 'טריסקל' הוא כיסא בעל שלוש רגליים. חז"ל המשילו את העולם בתקופה שלפני בניית המשכן לכיסא כזה שאחת מרגליו הייתה חסרה, ולכן הוא לא היה יציב.

בכל המובאות לעיל השורש בס"ס משמש אפוא במשמעות פיזית של 'העמדה על בסיס יציב'. הפועל 'נתבסס' מופיע במדרשי חז"ל גם במשמעות מופשטת: "זה אהרן ובניו, שנתבססה כהונה גדולה בידם על פי הדבר, שנאמר: 'וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם' (שמות כט א)". בדומה לנאמר כאן על אהרן ובניו, שהתבססו במשרות הכהונה, כיום אפשר לומר על עובדים ש"מעמדם בחברה התבסס", כלומר: נעשה יציב ובטוח יותר.

בעבר כתבתי כאן על המשמעות המטפורית של הפעלים  'הסתמך' ו'התבסס' בהקשר של הבאת סימוכין להנחות. כך – גם הפועל  'ביסס', למשל: "הוא ביסס את כל התיאוריה המהפכנית שלו על ממצאים אמפיריים בלתי משכנעים". כל אלה משקפים תפיסה מטפורית שלפיה טיעונים ותיאוריות הם מבנים הזקוקים לבסיס. כך משתמשים באופן מטפורי גם במילה 'בסיס' עצמה: "הטענות שלך חסרות בסיס – אינני יכול לקבל אותן". כפי שכל חפץ פיזי זקוק לבסיס איתן כדי להיות יציב ולא ליפול ולהישבר, כך באופן מטפורי טיעונים זקוקים לביסוס ומפלגות זקוקות לבוחרים.

בעשורים האחרונים מתחולל מעבר תרבותי חשוב, פומבי למדי, מ"כור ההיתוך" התרבותי שניסה לעצב לקבוצות המהגרים זהות ישראלית אחידה, ל"רב-תרבותיות", המכבדת ומשמרת את המסורות השונות, וגם חושפת אותן לכלל הציבור. לתרבויות ארצות המזרח יש בתהליך הזה תפקיד מרכזי. בתרבויות אלה הנוכחת והפעילה ביותר היא יהדות עולי מרוקו. היא גם הגדולה מכולן, ומצד שני, זו שנדחקה יחסית לאחרות לפריפריה הגיאוגרפית והתרבותית. הדור הראשון של העולים ממרוקו התקשה באימוץ השפה העברית, ומיעט להתערב ביתר הקבוצות והעדות. בני הדור השני והשלישי ספגו בבית את התרבות המיוחדת הזו, והם השליחים שלה במרחב הרב-תרבותי העכשווי.

בכל אלה יש תפקיד מיוחד לשפה היהודית-המרוקאית. זוהי שפה יהודית, בדומה לשפות יהודיות רבות אחרות שהתקיימו כמעט בכל אחת מתפוצות ישראל. היא מיוסדת כמו שפות יהודיות אחרות על תערובת לשונית, ובסיסה הוא השפה המרוקאית. שפה זו היא דיאלקט ערבי שיש עליו השפעות רבות, כמו שפת הילידים הבֶרבֶרים, וכן אנגלית וצרפתית. המרוקאית קשה להיגוי לחך הישראלי, והיא מכונה גם "שפת השווא". המרוקאים פשוט אינם אוהבים תנועות, וכך אפשר למצוא בה פועל כמו סְמְמְס שפירושו להשתזף בשמש.

כמו בשפות יהודיות אחרות, יש גם במרוקאית היהודית מאות רבות של מילים שמקורן בעברית, וביניהן כמה מפתיעות. למשל דְמְיוּן (דמיון), אַזכָּארָא (אזכרה), אוּרִי'יָאח (אורח) ועוד. 'איריס' היא ארץ ישראל, 'ז'ינא לאיריס' פירושו באנו לארץ ישראל, ו'דיריך איריס': דרך ארץ. 'בית האח'איים' הוא בית החיים היהודי: בית הקברות. 'גיפן' פירושה קידוש, בעקבות "בירך על הגפן ועל פרי הגפן". 'זוּנא' היא פרוצה, וגם כינוי לאדם לא נאמן.

עם השנים החלו בני הדור השני והשלישי להטמיע מילים מרוקאיות בסלנג הישראלי. כמה מילים הפכו לנכסי צאן ברזל של השפה, ובראשן כפרה, חנון ופרחה. 'כפרה' היא מילה עברית הנהגית במלעיל במסגרת משפט האהבה "כפרה עליק", או "נמשי כפרה עליק" (תלך כפרה עליך), הנאמר בעיקר על ידי אימהות לילדיהן. הפירוש: אני אוהבת אותך כל כך, שאני מוכנה לעמוד במקומך ולכפר על עוונותיך.

המילה הנפוצה ביותר היום בסלנג הישראלי שמקורה במרוקאית היא חְנון, תערובת של הפרייער היידישאי והנֶרְד האמריקני. במרוקאית המילה היא חְנונה, ולחילופין חְנאנה, ופירושה נזלת. הילד עם הנזלת הוא הילד המסכן וחסר המעמד, ממש כמו המוקוסו בלדינו והסמרקאץ' ביידיש וברוסית. בישראל נשרה הסיומת –ָה, ונותרנו עם חנון.

פרֵחה, שזכתה לחשיפה ב"שיר הפרחה" של אסי דיין בביצוע עפרה חזה ב-1979, וצונזרה בפסטיגל 2019,  מקורה בשני שורשים בשפה המרוקאית וביהודית מרוקאית: פר"כ ופר"ח. פְרְחָא היא שִמְחה ועליזות, פְרְח הוא שמח. פְרְכָא היא בחורה צעירה ובריאה, פורחת ושמחה. פְרְך היא ציפור בעל כנף, וגם אפרוח. פרחה היא שם פרטי לנשים, מקביל לעליזה או ציפורה. יהודי מרוקו הדבירו את פרכה ככינוי לבחורה קלת דעת. היום יש מחלוקת על מעמדה של המילה: האם היא מונח אתני לא תקין, המציג את בנות עדות המזרח כנשים המוניות וחסרות השכלה, או מותג התנהגותי ללא כיוון אתני.

המרוקאית תרמה את חלקה לסלנג הישראלי בכינויי חיבה כמו 'אבויה' ומכאן 'אבאלה', בתכונות אנוש כמו 'באשל' שהוא אדם יבש ומשעמם, וכן 'דְבַּע', מילולית: צבוֹע, במשמעות אדם תמים וטיפש. הפולקלור של יוצאי מרוקו הביא למרחב הישראלי את המימונה. יש שקושרים את המילה לרמב"ם, הוא משה בן מימון, אך מתקבל יותר על הדעת שהמקור הוא "למימון", מזל במרוקאית, ומכאן מימונה, שפירושה הצלחה. המימונה מזוהה עם הברכה שכבר הפכה גם היא נחלת הכלל: תרבְּחו ותסעדו. קולולוש היא קריאת הצהלולים (לולולו) באזורים מסוימים של יהודי מרוקו. היא משמשת בין ילדי ישראל גם במשחק הגוגואים, כאשר אחד המשתתפים מעיף את החרצנים באוויר. החמסה, שתפוצתה הרחבה בתרבות הישראלית מיוחסת ליוצאי מרוקו בפרט ויוצאי צפון אפריקה בכלל, מקורה ערבי. ראשיתה בהנפה של כף היד הפרושה כסימן למזל, וממנה נוצר תכשיט המזל.

לצד הפולקלור תרמה היהודית המרוקאית את חלקה למילון האוכל המתרחב, שגם הוא ערוץ מרכזי בתהליך הרב-תרבותי. לסופגנייה התלמודית-אשכנזית הגיע אח מרוקאי: הספינג'. המימונה עמוסה בסמלה הקולינרי: המופלֶטה. השקשוקה הוותיקה היא מאכל צפון אפריקני, במרוקו היא קרויה דווקא צ'קצ'וקה. המרוקאים הביאו גם את המטבוחה, מאכלי הטאג'ין, וכמובן הקוסקוס, מילה צרפתית דווקא. במרוקאית נקרא המאכל קְסְקְסו. הדג הפופולרי 'טוּנה' נהגה במחוזות באר שבע 'טוֹנה', נוהג הגייה מרוקאי טיפוסי של הפיכת השורוק לחולם.

הנוהג הישראלי להמציא פעלים חדשים בעקבות שפות לועזיות זכה גם לתרומה מרוקאית ייחודית: פעלים מלעיליים. מתחַרווט הוא מי שמדבר סחור סחור, בצירוף כמו "מה אתה מתחרווט עלי". מילולית פירושו: מתעוות ומתבלבל. מתעַווז פירושו מתעלל, עובד על מישהו וכדומה. משמעות מילולית: מתעקם. הפועל התחרפן מנוצר מהשפעה משולבת. ח'ורפאן בערבית פירושו סנילי. במרוקאית תְחְרְפּ: מי שמדבר כאילו הוא הוזה. ומעל כולם: להבריז. אין קשר לברז של האינסטלטור. המקור במרוקאית שבה בְּרֶז לו פירושו – ברח לו. הביטוי "הראה לו מאיפה הדג משתין" מקורו בשפה המרוקאית: "הורית לו מנאין לח'וט תאייבול". השורה הזו מופיעה בהטיה גם בשיר 'חדוז'ה' של להקת שפתיים.

ההשפעה החשובה ביותר של היהודית המרוקאית אינה דווקא באוצר המילים, אלא בעיצוב מעין דיאלקט ישראלי ייחודי, הקרוי גם "הניב המזרחי". אפשר להיחשף אליו היום בדרכים רבות, כמו בסדרות הטלוויזיה "שנות השמונים" ו"זגורי אימפריה", או בספרה של שרה שילה "שום גמדים לא יבואו". בניב המזרחי ניתנת משמעות ייחודית למילים מוכרות. 'עקשן' פירושו עצלן. 'מסכן' הוא אדם חיובי ונוח שרצוי לעזור לו. הפועל 'עזב' משמש במרוקאית בעיקר במשמעות השאיר: "נתנה לו חצי לחם. עזבה חצי בשבילו". 'למזוג' משמש ביהדות צפון אפריקה לא רק להעברת נוזלים אלא גם להנחת מזון מוצק בצלחת.

היהודית המרוקאית גם הביאה לשפתנו את השימוש הנפוץ ב'מכנס' במקום מכנסיים, כמו גם 'תחתון' ופריטי לבוש אחרים. הביטוי 'שיקר עלי' הוא תרגום של 'כְּזְבְּ עלא' הערבי-מרוקאי. התיאור של קרבת משפחה באמצעות שרשרת קרובים מקובל בניב המזרחי. דוגמה מספרה של שילה: "אילן דדון, אחותו, גיסתה, פתחה מספרה". השימושים האלה לא הפכו נחלת הכלל, אבל רצוי להבין מאין הגיעו, והם אינם מעידים על עילגות. הם חלק מהעברית הישראלית, הרב-תרבותית.

מערכת המשפט עומדת בלב הסערה הפוליטית והציבורית בישראל כבר זמן רב. לכאורה זו שפה סגורה, לאנשי מקצוע בלבד, אבל שורה של מונחים המשרטטים את התחום מוכרים לכל ישראלי סביר, עוד מונח מעין משפטי.

בראש הרשימה עומדת חבורת האנשים העומדים בחזית מערכת המשפט. 'שופט' היא מילה מקראית, והיא מתייחסת לשרשרת של מנהיגים פוליטיים וצבאיים, שהשיפוט היה אחד מתפקידיהם, ראיה למעמד-העל של המשפט באותם ימים. יתר בעלי התפקידים לקוחים מהדיון המשנאי-תלמודי, וניכרת ברובם השפעה יוונית מובהקת.

בראש מערכת התביעה של המדינה עומדים שניים: היועץ המשפטי ופרקליט המדינה. היועץ המשפטי נועד לסייע למדינה בסוגיות משפט אבל הוא גם ראש התביעה, עניין הכרוך כידוע בקונפליקטים לא מעטים. מקור המונח רוסי: yuriskonsult. 'פרקליט המדינה' הוא ביטוי השאול ממערכת המשפט הבריטית: State’s Attorney, או בגרמנית Staatsanwalt, כלומר: עורך הדין של המדינה. המילה 'פרקליט' יוונית במקורה: Parakletos, בעקבות הפועל parakatein – לזמן לעדות. לשימוש ב'פרקליט' מצורפת במקרה זה תמיהה. במסכת אבות נאמר: "העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד, והעובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד". כלומר: הפרקליט הוא סנגור. גם היום מוצגים עורכי דינו של אדם לעיתים קרובות כ"פרקליטיו". מדוע אם כן התובע הכללי הוא 'פרקליט המדינה', למרות שעיקר עיסוקו בהכנת כתבי אישום? התשובה היא שפרקליט המדינה הוא זה המייצג את המדינה בבית המשפט. מאחר שהמדינה היא התובעת ברוב המקרים, בוודאי בתחום הפלילי, נוצרה זהות בין 'תובע' לבין 'פרקליט'.

הקטגור והסנגור מופיעים כבר במשנה, והדמיון בין המילים אינו מקרי. kategoros הוא זה "המדבר נגד בפומבי", synegoros – זה המדבר בעד. kat לעומת syn הם נגד ובעד, agora היא התכנסות פומבית במרחב הציבורי. במדרש מסופר על דיון בפני אלוהים טרם גירושו של האדם מגן העדן. ומי בא להיות סנגור לאדם הראשון? יום השבת. מהמונחים התלמודיים נוצרו הפעלים 'לסנגר' ומולו 'לקטרג', בשיכול אותיות. הצורה ראשונית 'לקטגר' קשה להגייה.

מאין הגיע אלינו 'עורך הדין'? כאן התערבבו ביניהן לשון המשנה ולשון התלמוד. במסכת אבות במשנה נכתב "אל תעש עצמך כעורכי הדיינין". בתלמוד הירושלמי באותו עניין נכתב אחרת: 'ארכי הדיינים', כלומר, ראשי הדיינים, משמעות התואמת את הרעיון, ויש אפילו טענה שבמשנה יש שיבוש של המונח הנכון. בפיוט המוקדם כבר מופיע 'עורך הדין', והוא לא פחות מאשר אלוהים, בתפקידו כשופט. בתפילת הימים הנוראים של אלעזר הקליר נכתב: "לאל עורך דין/ לבוחן לבבות ביום דין". המקצוע 'עורך דין', לטור ושתדלן.

התחום כולו קרוי "עולם המשפט". מאז ומתמיד התחרו ביניהן 'דין' ו'משפט' על הבכורה. מקור שתיהן בתנ"ך. המילה 'משפט' מובילה, והיא מופיעה יחד עם 'שופט' ועם הפועל 'לשפוט' ונטיותיהם כ-650 פעם. יש לה פירושים רבים: פעולת השפיטה, פסק דין, מערכת חוקים, נוהג וזכות חוקית. 'עמד למשפט' מקורו בתהלים, 'חרץ משפט' מקורו במלכים א'. 'בית משפט' מופיע במגילות הגנוזות, במגילת פשר חבקוק, בעקבות הצירוף המקראי 'אולם המשפט' מתקופת המלך שלמה.

'דין' והפועל 'לדון' משתרכים בתנ”ך הרחק מאחור בכ-40 הופעות בלבד, כולל המקבילה הארמית 'דינא'. פירוש המילה בשתי השפות הוא 'חוק'. מול המילה 'שופט', שממנה נגזר גם שם הספר 'שופטים', מופיעה 'דיין' בתנ”ך פעמיים בלבד, כמו ביריבות בין דוד לשאול: "וְהָיָה ה' לְדַיָּן, וְשָׁפַט בֵּינִי וּבֵינֶךָ". חז"ל הפכו את היוצרות. המשנה והתלמוד אימצו את 'דין', והעדיפו אותה על 'משפט'. 'בית הדין הגדול', שנקרא גם בשם היווני "סנהדרין", היה המוסד העליון. ה'שופטים' היו ל'דיינים', הכרעות השופטים היו 'פסק דין' ו'גזר דין', מונחים המקובלים גם במערכת המשפט המודרנית. האדם המופיע לפני בית המשפט נקרא 'בעל דין'. מחוללת השינוי היא הארמית, שהשפיעה רבות על העברית באותה תקופה.

בעברית המודרנית נקבעה חלוקת תפקידים בין הדין והמשפט. 'משפט' הוא השם הכללי, שם התחום, ומכאן בית המשפט לדרגותיו, מערכת המשפט, כס המשפט ועוד. 'דין' משמש בתהליך המשפטי, ושואב מונחים וניבים מלשון חז"ל שנזכרו לעיל: פסק דין, גזר דין, הכרעת דין, דין פלילי ועוד. במערכת המשפט הפנים-דתית מככב הדין, 'בית דין צדק' החרדי הוא הבד"ץ, והשופטים במערכת זו קרויים 'דיינים'. גם במערכות שיפוט פנימיות אזרחיות נשמרה עדיפות ל'דין', וברבות מהן יש 'בית דין משמעתי'.

המילה 'משפט' התגלגלה למשמעות נוספת, לשונית-דקדוקית. משפט הוא יחידה תחבירית המביעה רעיון שלם. קשר המשמעות הוא אסוציאטיבי. ניתן לטעון שהמשפט הראשון שנאמר לבני האדם היה הוראה מחייבת ("פרו ורבו"), אף כי יש רואים בו ברכה ולא הוראה. בספר ירמיהו נעשה שימוש דו-משמעי ב'משפט': "צַדִּיק אַתָּה ה' כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ, אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ", כלומר, המשפט הוא למעשה פעולת דיבור. אפשר להצביע גם על כך ש'משפט' במשמעות דין הוא אמירה נחרצת הקובעת גורלות, הוא נחתך ומסתיים בנקודה, כמו המשפט התחבירי. בן-יהודה מראה במילונו שמקור המעבר בין תחום המשפט לתחום הלשון מצוי כבר בכתבי הרמב"ם: "וכלל הדיבור המורכב מהסיפור והמסופר ממנו היה חיוב או שלילה, ר"ל הנושא והנשוא יחד ייקרא משפט". גם בשפה האנגלית מוצאים כבר בימי הביניים הוראה כפולה של sentence: גזר דין וגם משפט תחבירי.

התחום הבולט ביותר בעיסוק המשפטי הוא התחום הפלילי. המילה 'פָּלִיל' שמקורה אכדי, נרדפת בתנ”ך למונח 'שופט', ו'פְּלִילָה' היא משפט: "הָבִיאִי עֵצָה עֲשׂוּ פְלִילָה" (ישעיהו טז 3). מכאן 'פלילי' הוא מה שמובא לבית המשפט וראוי לעונש: "גַּם הוּא עָו‍ֹן פְּלִילִי, כִּי כִחַשְׁתִּי לָאֵל מִמָּעַל" (איוב לא 28). יש שרואים קשר בין 'פלילי' ו'תפילה', ששורש שתיהן פל"ל. תפילה היא תקווה, אך גם בקשה בליווי טענה. את הקשר בין 'תפילה' ובין 'פלילי' אפשר לראות במשחק המילים שבדברי התוכחה של עלי הכהן לבניו החוטאים (שמואל א ב 25): "אִם יֶחֱטָא אִיש לְאִיש וּפִלְּלוֹ אֱלֹהִים", כלומר, ישפוט אותו אלוהים על חטאיו, "וְאִם לה' יֶחֱטָא, אִיש מִי יִתְפַּלֶל לוֹ", מי יתפלל וייחל לדין צדק עבורו.

למעשה הפלילי יש בתנ"ך שלוש מילים נרדפות: פשע, חטא ועוון. בשפה המשפטית המודרנית הן זכו לבידול משמעות. 'חטא' הוא הסוג הקל ביותר, והעונש עליו הוא עד שלושה חודשי מאסר; 'עוון' הוא הבינוני, משלושה חודשים עד שלוש שנים; 'פשע' הוא החמור ביותר: משלוש שנות מאסר ומעלה. להיררכיה הזאת בין סוגי העבירות אין זכר בתנ”ך, ודווקא 'חטא' עשוי להיות חמור ביותר, ולשאת עונש מוות: "לֹא־יוּמְתוּ אָבוֹת עַל־בָּנִים וּבָנִים לֹא־יוּמְתוּ עַל־אָבוֹת, כִּי אִם־אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָֽת" (מלכים ב יד 6). והכי טוב להיות 'אדם סביר', מי שאינו מבצע פשעים, חטאים ועוונות.

בקרוב שוב נדליק נרות חנוכה. על הנרות עצמם נאמר: "ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד". לכן נקבע בחנוכייה מקום לנר נוסף, הַשַּׁמָּשׁ, שבעזרתו מדליקים את שאר הנרות.

כך חג החנוכה נותן לנו הזדמנות לדון בשורש שימושי במיוחד.

השורש שמ"ש אינו מופיע בעברית המקראית (המילה 'שֶׁמֶשׁ' אינה נגזרת מאותו שורש היסטורי). הוא מופיע בארמית המקראית, בספר דניאל (ז, י): "יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ" (=ישמשו אותו). השורש הזה מופיע בעברית לראשונה בכתבי חז"ל בכמה משמעויות. חלקן מתייחסות רק לפעולות שבני אדם עושים, כמו המשמעות: שירת, עשה עבודה בשביל מישהו, למשל: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס" (משנה, אבות א ג); וכן משמעות ספציפית בהקשר של מילוי תפקידי כהונה, למשל: "אילו כהנים ששימשו בבית הראשון […] אילו ששימשו בבנין (=בבית המקדש) השני" (ירושלמי, יומא ד ע"ב).

מאז התרחבה משמעות הפועל והוא מציין מילוי כל תפקיד שהוא. משמעויות אחרות של פועל זה מתייחסות לא רק לבני אדם, אלא גם לחפצים דוממים, למשל: "מה רֵחַיִם ורכב מיוחדים? שני כלים המשמשין מלאכה אחת" (תוספתא, בבא מציעא י,ג).

המשמעות הראשונה מופיעה גם בביטוי התלמודי שִׁמֵּשׁ  תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, למשל: "מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה" (שבת יג ע"א), כלומר: שהה במחיצתם הקרובה של תלמידי חכמים ובתוך כך למד מהם וקיבל מהם את תורתם.

המילה שַׁמָּשׁ  מופיעה בלשון חז"ל במובן 'משרת, בעיקר מלצר המשרת את האורחים בשעת הסעודה', לדוגמה: "והשמש מברך על כל כוס וכוס ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה" (חולין קז ע"ב). לימים השתנתה משמעותה של המילה והיא התחילה לציין אדם העוסק בעבודות שירות במוסד כלשהו, כמו שָרָת. החל מלשון ימי הביניים החלו לכנות במילה זו בעל תפקיד בבית הכנסת, וכיום היא מוכרת גם כשם של בעל תפקיד מיוחד בבתי משפט. בעבר נקרא כך גם השרת בבית הספר, שהיום מכונה בכלל 'אב הבית'. המשמעות של 'שַׁמָּשׁ'  כנֵר הנוסף בחנוכייה נטבעה בספרות ההלכתית של ימי הביניים. באנגלית אמריקאית, בעקבות ההגייה המלעילית 'שַמֶּשׂ' ביידיש, נוצרה מילת הסלנג shamus ככינוי לשוטר או לבלש פרטי.

בלשון חז"ל הפועל 'שימש' מופיע גם כלשון נקייה לקיום יחסי אישות, בעיקר בצירוף 'שִׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ' (בין היתר, נידה טז ע"ב), ולצידו מילים נוספות משורש זה, כמו 'תשמיש' כקיצור ל'תשמיש המיטה' (בין היתר, משנה, יומא ח א). למילה 'תשמיש' יש עוד שתי משמעויות: האחת היא 'כלים', לדוגמה: "תשמישו של נחתום (=אופה)" (משנה, פסחים ב, ח).

משמעות זו מוכרת בעיקר בצירוף תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה, כפי שפירטו חז"ל: "ואלו הן תשמישי קדושה [..] ספרים, תפילין ומזוזות ותיק של ס"ת (=ספר תורה) ונרתיק של תפילין ורצועותיהן" (מגילה כו ע"ב); והשנייה – משמעות כללית של 'שימוש, תועלת', למשל: "שאפילו דברים שאין תשמישן לשם שבת התירו אותן לשם שבת" (ירושלמי, שבת פב ע"ב), וכן בצירוף כְּלֵי תַּשְׁמִישׁ – חפציו האישיים של אדם, לדוגמה: "אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו" (משנה, פאה ח ח).

המילה שִׁמּוּשׁ מופיעה בלשון חז"ל רק במשמעות 'מתן שירות, מילוי תפקיד', למשל בדברי חז"ל על בני שבט לוי, שנבחרו לשרת את האל: "שלא בחר [הקב"ה] בכל השבטים לעמוד בשימושו, אלא בני לוי בלבד" (במדבר רבה ג, א). רק בלשון ימי הביניים קיבלה המילה 'שימוש' את המשמעות הכללית יותר – ניצול של משהו כדי להפיק ממנו תועלת, למשל: "שהרי נשתמש בו שימוש המועיל" (רמב"ם, הלכות מכירה א, י). מדקדקי ימי הביניים טבעו את המונח אוֹתִיּוֹת הַשִּׁמּוּשׁ.

במובנו הצר של מונח זה, מדובר רק באותיות הנוספות אל המילה כאותיות היחס, ה"א הידיעה, ו' החיבור ועוד. אותיות אלה מוכרות בקיצור מש"ה וכל"ב. במובנו הרחב של המונח, קבוצת אותיות השימוש כוללת גם את האותיות הנוספות אל המילה בנטיותיה, כמו אותיות אית"ן (הבאות בראש הנטייה בזמן עתיד), כינויי הגוף ועוד. בלשון ימי הביניים מקובל לכתוב שאחת מאותיות אלה 'משמשת', כלומר נלווית למילה או לאותיות השורש, למשל בפירוש רש"י לשמות כ"ב י"ט: "שכל למ"ד או בי"ת המשמשת בראש התיבה [=המילה]".

השורש שמ"ש מופיע בתחום הלשון לא רק בקשר לאותיות השימוש. הביטוי שִׁמּוּשׁ לָשׁוֹן מופיע בספרי דקדוק של ימי הביניים במובן כְּלָלֵי הדקדוק של הלשון, וכיום פירושו ביטוי, צורה וכד' שעושים בהם שימוש בלשון, למשל: "בקטע זה אנו מוצאים כמה שימושי לשון מעניינים המאפיינים את סגנונו של הסופר". פעמים רבות בטורים הקודמים בבלוג זה כתבתי שמילה מסוימת "משמשת" במשמעות מסוימת. אין זה מקרה.

ראשית, כבר חז"ל שיבצו את הפועל 'שימש' בביאוריהם למילים מקראיות, למשל בדברי החכם ריש לקיש: "כי משמש בד' לשונות: אי, דילמא, אלא, דהא" (ראש השנה ג, ע"א); כלומר: המילה 'כי' משמשת במקרא בארבע משמעויות, המיוצגות בארבע מילים בארמית. בלשון ימי הביניים המילה 'שימוש' מופיעה אף היא בהקשר של ביאור משמעויות, למשל בתרגום לעברית של 'מורה נבוכים' (חלק ג', פרק נג): "ורוב שימוש ספרי הנבואה במלת 'חסד' הוא בהטבה למי שאין לו חוק עליך כלל". שנית, גישות בלשניות מתקדמות שואפות לתאר את השפה על בסיס השימוש בפועל של הדוברים והכותבים בה (בעזרת בדיקה בטקסטים אותנטיים, הקלטות וכיו"ב). בהתאם לכך, נוספו למילון העברי-עברי ברב-מילים ולמילון האנגלי-עברי במורפיקס הערות שימוש, המספקות מידע נוסף על השימוש במילה מעבר להסבר המילוני או לתרגום. גם הדוגמאות במילונים אלה מכונות 'דוגמאות שימוש', כי הן מדגימות כיצד אפשר להשתמש בפועל במילה בהקשר כלשהו.

לסיום, כיום כמעט לכולנו יש שמות משתמש וסיסמאות באתרים וביישומונים שונים. אתרים ואפליקציות אלה צריכים להיות ידידותיים למשתמש, ובמילים אחרות – לספק חוויית משתמש טובה.

לצד בן-יהודה, ביאליק ואיתמר בן אב"י פעלו בתחום חידוש המילים משוררים, עיתונאים, אישי ציבור, אנשי מדע וחינוך. רבים ייזכרו בזכות מילה בודדת שנקלטה. שמונה מחדשים שיוצגו כאן תרמו מבחר מילים, שרבות מהן נקלטו.

1

יחיאל מיכל פינס (1913-1843) היה בן בריתו של בן-יהודה, עיתונאי ומשורר. לזכותו נרשמות כמה מילים מרכזיות ובראשן 'שעון' ו'עגבנייה'. 'שעון' מופיעה לראשונה במאמר שלו בעיתון "הצבי" בשנת 1895. המילה התקבלה לאחר שכמה וכמה מילים וצירופים נכנסו לשימוש ויצאו, ביניהם "מורה השעות", שהוא תרגום של המילה הגרמנית Uhrzeiger. על המילה 'עגבנייה' ניטש בראשית המאה העשרים קרב עקוב מיץ. אליעזר בן-יהודה הציע לקרוא לה בַּדוּרה, בעקבות השם הערבי בנדורה. אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ הציע לקרוא לה תַמה. יחיאל מיכל פינס הלך בעקבות הצרפתים דווקא, שהעניקו את הכינוי pomme d'amour, תפוח האהבה, והציע לקרוא לה עגבנייה, מן השורש עג"ב. ניצחונו היה מוחלט.

2

מחדש מילים חשוב שכמעט נשכח הוא זאב יעבץ (1924-1847), סופר ורב. לזכותו רשומות מילים כמו דגדוג, כביש, כספת, כעך, מגפיים, אופי ומחרתיים. הוא שלף את הפועל 'אחוז' המקראי מהקשרו וקבע אותו כשם עצם במשמעות החלק האחד למאה. הוא גם טבע את שמות החיבה לחיות מחמד: כלבלב וחתלתול. הצעות שלו שנדחו אבל מעידות על דמיון יוצר היו לשמות ימות השבוע. על פי המדרש היו לאסתר המלכה שבע נערות ששמן אינו נזכר במגילה. התלמוד מעניק להן שמות על פי שבעת ימי בריאת העולם: חולתא (יום החול הראשון), רקועיתא (בריאת הרקיע), גנוניתא (הדשא), נהוריתא (השמש והירח), רחושיתא (החיות הרומשות), חורפיתא (ממהרת), רגועיתא (שבת, הלא היא 'הרגועה'). על הבסיס הזה הציע יעבץ לקרוא לימות השבוע בעברית חילולית, רוקעית, גנונית, נהורית, רוחשית, עירובית, וכמובן, שבת.

3

דוד ילין (1941-1864) היה שותף מרכזי לתחיית הלשון, קבע הלכות והשתתף במוסדות השפה החדשים. הוא טבע את המילים 'נדיר' מן הערבית, 'עקיף' ו'חקלאי' שהן פיתוח של מילים ארמיות מן התלמוד ועוד. את המילה 'מנזר' המופיעה בספר נחום וקשורה שם לנזר הציע במשמעות המקובלת היום: "במקום בית מקלט לנזירים – מנזר, כמו משכן ומקדש". הוא חידש את המילים 'צילום' ו'צַלָּם' והסביר שהשורש צל"ם משמש בתנ"ך גם לצורה (צֶלֶם אלוהים) וגם לחושך (צלמוות), הקשורה לחדר החושך. כשנפתחה מסילת הברזל מיפו לירושלים הציע את המילה 'קטר', בעקבות המילה הערבית קטאר. בן-יהודה אהב את המילה החדשה, וחידש את 'רכבת'. לחנוכה חידש את 'סופגנייה', בעקבות המאפה 'סופגן' המופיע בתלמוד.

4

אהרן מזי"א (1930-1848) היה רופא ולשונאי מוכשר, ובחידושיו יצר את התשתית לשפת הרפואה העברית החדשה. הוא חידש את 'אחות' ו'חובש', והותיר לדורות הבאים את קצרת, שעלת, גזזת, עגבת, גחלת (היא האנטרקס), גרענת, בצקת ומתנת, כל אלה במשקל המחלות המקראיות דלקת, שחפת וצרעת. הוא הציע לקרוא לקליטוריס 'דגדגן', וגבר על טשרניחובסקי שהציע 'אהבן'. המילה שחידש 'טפיל' נוצרה בעקבות המילה הערבית טֻפַיְלֶה באותה משמעות, וקשורה לשורש טפ"ל המופיע בתנ"ך. כן רשומים לזכותו הגיהוק, העיטוש והפיהוק. למחלה שבעבר הפילה חללים סקרלטינה קראו ססגונת, בעקבות התלמוד הבבלי, אך הוא הציע במקומה את המילה שהתקבלה שָנית, הקשורה לצבע השני. למיגרנות היו כמה הצעות מהארמית שמקורן בתלמוד. מזי"א הציע את צלחתא, שממנה התגלגלה המילה צַלְחִית. המילה היפה הזו לא נקלטה, אנחנו נשארנו עם כאב ראש.

5

יוסף קלוזנר (1958-1874) היה היסטוריון ודמות מרכזית בשיח התרבותי והלשוני בישראל, וגם דוד אביו של עמוס עוז. בין היתר חידש מילים רבות וחשובות, ביניהן ירחון, קרחון ומנוף. את 'חולצה' חידש בעקבות חלק הגוף 'חלציים'. הוא גם יצר מילים מורכבות כמו חדגוני, רבגוני וקרנף. את המילה 'עיפרון' חידש קלוזנר בהשראת המילה הגרמנית Bleistift שפירושה עט עופרת, אף כי מאוחר יותר התברר שהגרפיט, החומר הפעיל בעיפרון, אינו עופרת. מילה מרכזית בשיח העכשווי הרשומה לזכותו של קלוזנר היא 'חילוני' במשמעות אדם שאינו דתי. חילוני בלשון חכמים הוא אדם זר, לא יהודי. קלוזנר הציע חֻלּוני, המתייחס לחול ולחילול, ומטעמי נוחות הגייה המילה הפכה מהר מאוד ל'חילוני', והולידה גם שורש חדש, חל"ן, ומכאן 'חילון' כמונח כללי.

6

המשורר אברהם שלונסקי (1970-1900) היה עושה להטים בעברית ולא סתם כונה 'לשונסקי'. 'מילון חידושי שלונסקי' מכיל אלפי מילים ומטבעות לשון שנאספו בידי יעקב כנעני. הוא נהג להשתמש במילים מן המקורות ליצירת מילים מודרניות. 'אהיל' נגזרה מ'אוהל', 'אפודה' מ'אפוד', 'אפסנאות' מ'אפסניה', 'תפאורה' מ'פאר', ו'גמלוני' מ'גמל'. בתחום המקצועות טבע את 'גשש'. לצד זה גם יצר פעלים בדרך דומה: 'אכלס' מ'אוכלוסין', 'התאקלם' מ'אקלים', ועוד. שלונסקי אהב את דגם ההכפלה של ההברה האחרונה המעניק למילים גוון לירי וצליל מיוחד: אפרורי, צמרירי, קטנוני ועוד. גם פעלי הסלנג 'השוויץ' ו'פברק' רשומים על שמו. את התנועה שהטיפה לניתוק הקשר עם הגולה והתחברות תושבי ארץ ישראל לתושביה הקדומים כינה 'הכנענים', והכינוי דבק בהם. הצעתו נבעה מתוך התנגדות עזה לרעיונות הקבוצה, אך הכנענים אימצו את השם ואהבו אותו.

7

העיסוק בכנענים מעביר את השרביט לאחד מראשי הקבוצה, המשורר יונתן רטוש (1981-1908). לצד שירתו הוא היה איש לשון ידען ופעיל, ומחדש מילים בהיקף חסר תקדים. בספר "המילים המתבקשות" שכתבה גיסתו פרופ' מיכל אפרת מובאים כ-4,000 חידושים של רטוש. כמה מהם נקלטו, וביניהם ממסד, סוּגה, תסמונת, הסלמה, מִמְטָר, סַיָיע, עַסקונה ועוד. הוא הציע את המילה 'הסלמה' עבור אסקלציה, המילה נקלטה למרות התנגדות האקדמיה, אך זו אימצה אותה לאחר זמן. גם 'מיטוב' במשמעות אופטימיזציה אומצה מאוחר יותר. את המילה 'צַחְצָח' הציע במשמעות לבנטיני. רטוש מסביר את החידוש בכך שהלבנטיניות היא התקשטות חיצונית בתרבות זרה, מעין הצטחצחות בברק חיצוני. אפרת כותבת שהוא יצר את התחדיש בהתייחסות למילה צ'חצ'ח, שהלעיגה על יוצאי צפון אפריקה.

8

אחרון ברשימה והצעיר שבה הוא העיתונאי אורי אבנרי (2018-1923), בעבודתו כעורך השבועון  "העולם הזה". הוא חידש מילים מרכזיות כמו 'חללית', שעליה סיפר: בראשית שנות החמישים, כשענייני החלל היו בחיתוליהם, תרגמתי מאמר של איש-החלל הגרמני ורנר פון-בראון, שעבר לאמריקה. המושג 'חללית' במקום 'ספינת חלל' התקבל מיד ונכנס לשפה. המושגים 'תַחֲלָל' (תחנת חלל), 'חֲלָלִיש'​ (איש חלל) ועוד לא התקבלו. את השם המורכב 'חמשיר' הציע עבור לימריק, וכן טבע את 'יחצן', על פי ראשי התיבות יחסי ציבור. על זכות היוצרים של 'מחזֶמֶר' התכתש עם חיים חפר. לעיתונאים המשרתים פוליטיקאים קרא 'כתבלבים', את המונוקיני תרגם ל'בליקיני', ואת הגבר הישראלי רודף השמלות המלא מעצמו כינה, בפשטות, 'גברבר'.

בסוף המאה ה-19 עמדו לרשות הסופרים, העיתונאים ודוברי העברית כ-25,000 מילים. לשם השוואה, בשפה האנגלית יש למעלה מ-800,000 מילים, ובעברית של היום כ-80,000. בן-יהודה וחבריו הבינו שצריך להשלים פערים, ולשם כך יש לשבת אל שולחן העבודה ולהמציא מילים. לא מעטים התנגדו לעצם חידוש המהלך וראו בו צעד מלאכותי, ואת יוצרי המילים החדשות כינו "פאבריקאנטים". בן-יהודה וחבריו נקראו תכופות "המרחיבים-המחריבים", אבל הוא ענה להם בנחרצות והמפעל נמשך, לא הייתה ברירה אחרת.

במלאכת יצירת המילים החדשות עסקו רבים, אבל קבוצה קטנה בלטה מעל כולם. ברשימה הזו יסופר על שלושת היוצרים המובילים שפעלו בימי תחיית הלשון ועד שנות השלושים של המאה הקודמת: אליעזר בן-יהודה, חיים נחמן ביאליק ואיתמר בן אב"י. ברשימה הבאה ניזכר ביוצרי מילים חשובים, שאולי נשכחו מלב.

*

אין הסכמה על מספר המילים שחידש בן-יהודה. הוא עצמו ציין במילונו מילים שהוא מציג כשלו בסימן מיוחד של מעין שלשלת. בסימן זה סומנו בערך 200 מילה. מתוכן בערך 130 הן מילים שנקלטו היטב ומהוות אבני יסוד בבניין השפה.

בן-יהודה חידש מילים רבות על בסיס שורשים מקראיים. הוא הציע את המילה 'אַדֶּמֶת' במשקל מחלות שאותו פיתח בעיקר אהרן מזי"א. כך חידש את 'חֲבִיתָה', בעקבות המילה המקראית 'מחבת', ואת 'יָזְמָה', אותה קשר לפועל זמ"ם. את המילה 'מָבוֹךְ' הסביר: "מקום שאדם נבוך ואינו יודע איך לצאת", וזאת בעקבות מגילת אסתר: "והעיר שושן נבוכה". את המילה מִסְעָדָה חידש בעקבות הביטוי 'סעד את לבו' והמילה התלמודית 'סעודה'. המילה 'אֶקְדָּח' פירושה במקרא אבן טובה, אך הוא בחר בה כנראה בהשפעת השורש קד"ח.

ב-1893 חידש אליעזר בן-יהודה את המילה 'תזמורת' עבור 'קונצרט', מן השורש המקראי זמ"ר. שלוש שנים אחר כך, בשנת 1896, הוקמה האורקסטרה של ראשון לציון בניצוחו של בוריס אסוביצקי. השם המשכילי שיועד לאורקסטרה היה "מקהלת נוגנים בכלי שיר". הנגנים לא אהבו את השם המסורבל, ואימצו את המילה החדשה 'תזמורת', למרות שלא יועדה לכך. חמדה בן-יהודה כותבת שבעלה ראה את השימוש הזה, צחק ואמר: "הם יותר חזקים ממני".

בן-יהודה חידש גם מילים משורשים תלמודיים, ביניהן 'מַגְהֵץ', 'מִמְחָטָה', 'מִקְלַחַת' ועוד. את המילה 'נקניק' חידש בעקבות הופעתה בתלמוד בצורה 'נקוניקה', בהשפעת מילה לטינית שהתייחסה למחוז לקוניה באיטליה. הוא הסתמך במילים רבות על מילים ארמיות. את המילה 'גְּלִידָה' חידש בעקבות תרגום אונקלוס, שם 'גלידא' היא תרגום של המילה המקראית 'כפור'. ייתכן שהשפיע כאן גם הדמיון למילה האיטלקית ג'לאטי. הארמית מסתתרת מאחורי מילים כמו 'גַּנְדְּרָן', 'אָדִישׁ', 'דַּיָּל' ועוד.

הערבית היתה מקור חשוב של בן-יהודה בחידוש מילים. כך העדיף את המילה 'חייט', בעקבות הערבית שקבעה את ח'יאט מן המילה חוט, על פני המילים 'חַתָּך' או 'גַזָּר', שהוצעו בעקבות צרפתית וגרמנית. הערבית השפיעה בעבודתו של בן-יהודה על יצירת מילים כמו 'אָדִיב', 'אָפוֹר' בעקבות המילה הערבית רמאד, או 'בַּדּוּרָה' שלא התקבלה כשם לעגבנייה בעקבות בנדורה הערבית. את המילה 'חַיָּל' חידש בעקבות ח'יאל, שפירושו 'פרש'.

*

חיים נחמן ביאליק היה מחדש מילים גדול. בדרך כלל ביאליק לא חידש מילים לצורך החידוש, אלא כחלק מיצירתו, כאשר נזקק למילה חסרה, או כאשר חש שמילה חדשה כלשהי משרתת את המצלול ואת תוכן הטקסט. הוא מספר איך חידש את הפועל 'רשרש': "פשוט בדיתיו מן הלב, הבלעתיו לראשונה באחד מסיפורי שופמן שנערכו על ידי".

על פי מילון חידושי ביאליק של יצחק אבינרי, ביאליק חידש למעלה מ-500 מילים. בלא מעט מקרים ביאליק העביר מילה קיימת על שורשה ומשמעותה למשקל עברי אחר שמצא חן בעיניו. ביאליק הפך מילים לא מעטות בשם הפעולה של בניין קל (פעילה) לבניין פְעָלָה. בעיטה היתה לבְעָטָה, צריחה לצרָחָה, צניפה לצנָפָה. אחת המילים היומיומיות שחידש היתה 'סֶפח', מילה תלמודית שפירושה ספיח. הוא ודאי לא שיער שהמילה תעשיר את תרבות הצרכנות של שנות האלפיים.

ביאליק נהג לשחק עם שורשים ומשקלים. כך חידש כמה שמות לבעלי מקצוע במסגרת משקל המקצועות. חלקם נקלטו, כמו 'רַשָּם' לאמן הרישום ו'פַקָּח' למי שמבצע ביקורת, במקור מי שמפקח על חולים בבית החולים; אחרים נעלמו, כגון המילה המצוינת 'שַפָּר' לדקורטור.

לזכותו של ביאליק כמה מילים נפלאות שנבנו כהלחמים. בראשן 'גחלילית', שנקראה לפני כן 'גוּמְרַת הלילה', הֶלְחֵם של גחלת ולילית; ו'שלדג', העוף שולה הדגים שנקרא במקורות שַלָּך. קבוצה קטנה של מילים חודשה בכעין בדיחה פרטית או ספרותית. במילה 'התבלשנות' השתמש כלפי מי שלדעתו עושה עבודה בלשנית חובבנית, ובתואר 'רַשְמָן' כינה עיתונאים מן הסוג הנחות. 'נָאֶמֶת' היא מחלת הנואמים, תרומת ביאליק לסדרת מחלות הדיבור דַבֶּרֶת, פטפטת, קשקשת, ברברת ונג'סת.

על חלק מחידושי ביאליק היו ויכוחים ואי הסכמות. סביב המילה 'מזחלת' נערך ויכוח והוצעו גם שלגית, אשלג, ממשכה, גררה, מגררת ומגלשת. הוא חידש את המילה 'מצלמה' במקום 'צלמניה'. בזיכרונות ועד הלשון משנת תרפ"ח מצוין ביובש שהחבר חיים נחמן ביאליק מציע להשתמש בשורש טו"ס ביחס לאווירון: "במקום לעוף – לטוס. תעופה – טַיִס. מעופף – טייס. אווירון – מטוס. שפעת אווירונים – טייסת, על משקל גַמֶּלֶת, חַמֶּרֶת". קשה לראות היום איך היו אימפריית התעופה האזרחית ומעצמת חיל האוויר ממריאות בלי חידושי ביאליק בתחומים אלה.

מה נותר היום מחידושיו של ביאליק? כ-250 מילים הן חידושים של ממש ולא הרחבת משמעות או שינוי משקל גרידא. מתוכן למעלה ממאה מילים של ביאליק חיות וקיימות, ואי אפשר לתאר את העברית בלעדיהן. ביניהן: הווי, יבוא, יצוא, צִחקק, תהומי, מתווה, סדָר, תגובה ועוד ועוד. לסלנג תרם ביאליק את "לשנורר" במסגרת השורה המפורסמת "כאשר שנוררתם תשנוררו".

*

איתמר בן אב"י חידש מאות מילים, ביניהן מילים מרכזיות שנקלטו כמו עצמאות, אכזבה, מפית, אווירון ועוד, רבות מהן במסגרת עבודתו כעיתונאי. הוא חידש את 'מבצע', וכבר מרגע לידתה היו לה נטיות כיבוש והיא התפשטה לתחומים שונים. את המילה 'אופַנּוע' חידש איתמר בשנת 1933, לכבוד מסע רוכבי האופנוע של אגודת "הפועל" באירופה. 'עצמאות' מתייחסת למילים מהשורש עצ"ם: עוצמה, עצמיות ואחרות. הוא חידש את המילה 'אלחוט', אם כי תחילה חשבו שאביו אליעזר בן-יהודה חתום עליה. מן המילה 'מדינה' חידש בן אב"י את 'מדינאי'.

על השאלה מי חידש את 'סביבון' מתחולל ויכוח היסטורי. הסופר דוד ישעיהו זילברבוש מביא ברשימה שכתב בשנת 1897 בעיתון "הצפירה" את המילה כחידוש שלו. איתמר טוען בביוגרפיה שלו שהוא המציא את המילה כשהיה בן חמש. את המילה 'עיתונאי' חידש בעקבות החידוש של אביו: עיתון. במילה 'אכזבה' שחידש יש יסוד פיוטי: האדם שאִכזב הוא מי שהבטיח דבר מה ולא קיים, כפי שנחל אכזב מבטיח לכאורה שפיעת מים, אך נותר יבש.

בין המילים של איתמר שלא נקלטו, והיו רבות כאלה, אפשר למצוא מילה מביכה משהו. 'מושבות' הן הקולוניות שעברו מן העולם במאה הקודמת. בעקבות זאת קרא בן אב"י לקולוניאליסט 'יַשְבָן', ולקולוניאליזם – 'ישבנות'.

ברשימה הבאה: על יחיאל מיכל פינס, דוד ילין, אהרן מזי"א, זאב יעבץ, אברהם שלונסקי ועוד מחדשי מילים.