מאת: נגה פורת
המחאה החברתית עומדת זמן רב במרכזם של דיונים סוערים, אך האם באחד הדיונים האלה מישהו תהה על המוזרות הלשונית של המילה מחאה? זה שם עצם מופשט הנגזר מפועל, כלומר 'שם פעולה'. לפי ההיגיון הדקדוקי הוא אמור להיגזר מהשורש מח"א, אבל השורש שלו הוא מח"י (י' ו-ה' מתחלפות בשורשים אלה), שממנו נגזר גם הפועל מחה.
הפועל מחה עצמו הוא דו-משמעי, והוא מופיע במילון פעמיים, כשני ערכים נפרדים: האחד במובן של ביטא התנגדות עזה למשהו והאחר במובן מחק. לפי מילונים היסטוריים, אין קשר בין שתי המשמעויות האלה, אבל יש קשר היסטורי בין מחה במובן התנגד לבין מחא (כף). וזו סיבת הקשר: בתקופות קדומות של העברית, ובעיקר בלשון המשנה והתלמוד, חל ערבוב בין שורשים שמסתיימים ב-י' (או ב-ה') לבין שורשים שמסתיימים ב-א', כמו מח"א. על הערבוב הזה מעידה תופעה נוספת: צורות הנטייה המסתיימות ב-י' (שהיא אות שורש) "מצוי, נשוי" נגזרות דווקא מהשורשים שמסתיימים ב-א "מצ"א, נש"א".
המשמעות הבסיסית של השורש מח"א הייתה, ככל הנראה, "היכה". הפועל מחא מופיע גם במקרא וגם בעברית החדשה רק כחלק מהצירוף מחא כף, שפירושו הוא למעשה היכה כף אל כף תוך הפקת קול מיוחד .
גם בארמית יש פועל קרוב שפירושו 'היכה'. בארמית מקראית מופיע הצירוף: "וְלָא אִיתַי דִּי-יְמַחֵא בִידֵהּ" (דניאל ד לב), כלומר "אין מישהו שימנע (מהאל לבצע את רצונו)". במקומות בודדים בעברית העתיקה נמצא השורש מח"י במובן "היכה", למשל: "אף זה אם מיחה בידו להורגו קודם והורגו" (מכילתא דרשב"י: כב, ב).
בכתבי חז"ל מופיע צירוף דומה מהשורש מח"י: מָחָה/ מִחָה בידו (של מישהו), "התנגד": "ואין ביריא מוחה בידן" (מכילתא דרבי ישמעאל, ויסע, א, כלומר: איש אינו מתנגד למעשיהם). ניתן להניח שהמשמעות הבסיסית קשורה לפעולה שבה מכים קלות על ידו של מישהו אחר כדי למנוע ממנו לעשות משהו או כדי לנזוף בו. במקומות אחרים ניתן למצוא את הפועל "מחה" ללא השלמה במשמעות המוכרת לנו, למשל: "כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה נענש עליו" (עבודה זרה י"ח ע"א). כבר בלשון חז"ל הפעולה שעושה מי שמוחה נקראת "מחאה": "מחאה שלא בפניו" (כתובות יז ע"ב).
גם בעברית החדשה נותרה עדות לשינוי המשמעות הזה: שם העצם מְחי שמשמש במשלב ספרותי במובן הכָּאה (לרוב בצירופים 'במחי יד' וכציון הכאה אחת). הצירוף במחי יד (אחת) פירושו בבת אחת כמו צירוף הסלנג במכה אחת.
מעניין…
אהבתיאהבתי
שלום לצוות רב מילים, יש לי שאלה שלא שייכת לפוסט ספציפי, אני מעלה אותו כאן מאחר שלא מצאתי כתובת מייל וסליחה מראש…
בשני ספרים (סיפור על אהבה וחושך/עמוס עוז ועוול/אברן מגד) קראתי על חוקרי שפה שמחפשים צרופי אותיות בעברית שיש להן משמעות אופיינית, כדוגמת עק -לשלילה (עקדן, עקרב, עקה, עקיצה) והאות ה' להאלהה או הוספת מימד רוחני – האם אתם מכירים מחקר כזה? איפה אפשר לקרא עוד?
ותודה על האתר המעשיר והמרתק שלכם.
אהבתיאהבתי
שלום נירית,
יש תיאוריות המנסות למצוא בסיס של צירופי אותיות או שורשים דו-עיצוריים כבסיס לשורשים התלת-עיצוריים המוכרים לנו (ראי למשל כאן). רוב תיאוריות אלה נסמכות על מספר מוגבל של דוגמאות והנחותיהן הכלליות שנויות במחלוקת בקרב חוקרי העברית. יש יותר הסכמה על כך שמקורם של השורשים בחלק מהגזרות (כגון גזרת ע"ו:'קם' משורש 'קום', גזרת ל"י: 'קנה' משורש קנ"י וכיו"ב) הוא דו-עיצורי, וראי כאן להרחבה.
אשר למשמעות ספציפית של אותיות בודדות בשורש כמו ה', נראה שאין לתיאוריות בנושא זה תוקף מדעי.
אהבתיאהבתי
ישנה שאלה עקרונית האם השפה העברית (שפת הקודש) הינה שפה ככל השפות או לא.
יש לעניות דעתי מעט בעיתיות בלנסות להסביר את הכל. ישנן הוכחות מדעיות לנושא שנקרא "צפונות התורה" או "הצופן התנכ"י". מה שכנראה מחייב חריגות לשוניות כגון כתיהת נער (בקמץ ב ר') במקום נערה וכיו"ב.ישנו מדרש אותיות של רבי עקיבא הנותן אפיונים שונים לאותיות ה א' ב'. ישנן תופעות שונות היכולות להצביע על כל מיני עניינים למשל העובדה שבכל התנ"ך לא קיימת מילה שבה האות ט' באה אחרי ג' מלבד במילה גט.
לסיכום, בשונה לשפות השונות המכונות שפות "הסכמיות" העברית היא שפה "מונחלת" מריבונו….
אהבתיאהבתי