בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

מאת: אורי רנן

במהלך טיול בדרום אמריקה נוצרים המון סיפורי מור"קים (מורשת קרב) קטנים כאלה, על איך כמעט מתנו בדרך המוות, ואיך בסלאר דה אויוני הקאנו את הנשמה אחרי שה"סניורה" החליטה לתבל את המרק בתבלינים בוליביאניים מסורתיים.

הסיפור הזה הוא גם 'מור"קון' מהטיול שלי, והוא יכול גם ללמד אתכם משהו על אוטובוסים בדרום אמריקה, ועל נוכלים שמנסים לעשות כסף מתיירים שלא מבינים את השפה.

הסיפור התחיל בכך שאני וחבריי היינו צריכים לעזוב את בואנוס איירס באוטובוס למפלי האיגואסו בגבול ברזיל (אגב, מקום מדהים). קנינו כרטיס נסיעה שעלה 120 פסו בחברת Via Bariloche, ויצאנו מההוסטל (קמבלאצ'ה) במונית כשעה לפני מועד היציאה של האוטובוס. רצה הגורל, ובדרך לתחנה ברטירו היו פקקים שלא נראו עוד כמותם בבואנוס איירס, והגענו לתחנה עשר דקות אחרי מועד היציאה של האוטובוס, זאת כמובן אחרי שרצנו 50% מהדרך, במקום לשבת בתוך מונית שאינה זזה. במקום עמד אדם שטען שהוא עובד ב-Via Bariloche, ושהוא ייקח אותנו באוטו שלו לתחנה הבאה של האוטובוס, כי אחרת נצטרך לקנות כרטיסים מחדש, והוא גם עשה את עצמו כאילו הוא מדבר בסלולרי עם הנהג. כפי שכולכם, מוצ'ילרים יקרים, בוודאי יודעים, כסף בדרום אמריקה הוא בעיה – תמיד יש מעט מדי, והמחשבה על תשלום של עוד 120 פסו לכרטיס זעזעה את כולנו עמוקות. כמובן שרצנו אחריו, העמסנו את כל המוצ'ילות לרכב שלו, ויצאנו לדרך. הוא נסע מהר. הוא נסע מאוד מהר, חלק מהזמן בנתיב הנגדי לכיוון הנסיעה. תוך כדי נסיעה הוא מלמל משהו על זה שאנחנו נצטרך לשלם לו על הנסיעה הזו 80 פסו כל אחד. כמובן שכעסנו מאוד, אבל אמרנו לעצמנו ש-80 זה עדיין פחות מ-120 ולכן שתקנו. טוב, קצת התפללנו שהנסיעה תסתיים מבלי שיכתבו עוד כתבה על ישראלים שנהרגו בטיול בדרום אמריקה בתאונת דרכים.

בכל מקרה, הנסיעה נמשכה, ואחרי חצי שעה הגענו למקום שהנהג הכריז עליו כ"תחנה ראשונה של האוטובוס", אף שהאוטובוס כבר לא היה שם. בשלב הזה ניסיתי, בספרדית המועטה שרכשתי בעמל רב בבואנוס איירס בימים שקדמו לנסיעה, לשאול את הבחור מה קורה אם לא נספיק בסופו של דבר לאוטובוס. בתשובה לשאלתי, קיבלתי את התשובה המעודדת: tranquila – תירגע… כעבור שעה וחצי של נסיעה מטורפת עצרנו בתחנת דלק, שהייתה בה איזושהי נציגות של via bariloch ותחנת אוטובוס קטנה. כולם נשארו באוטו ואני יצאתי עם הנהג לנציגות. בשלב הזה כבר הבנו שבאוטובוס הזה כבר לא ניסע. הנהג התחיל לדבר עם האנשים של הנציגות, והיה ברור שהוא מסתמך לחלוטין על כך שלא אבין על מה הוא מדבר איתם. אך אני דווקא הבנתי את רוב השיחה ובעיקר את הקטע שבו נאמר שדחיית הכרטיסים של כולנו למחר לא תעלה לנו ולו פסו אחד. בשמחה מזויפת חזרנו לאוטו, והבחור הודיע לכולנו באנגלית רצוצה שהוא הצליח לסדר לנו כרטיסים חדשים לנסיעה, בהנחה, ועכשיו נצטרך לשלם לו 200 פסו על הכרטיסים החדשים, על הנסיעה שנסענו איתו, ועל כך שהוא יחזיר אותנו לבואנוס איירס. 200 פסו. חשבנו שאנחנו מתים. באותו רגע אמרתי לעצמי, שיש גבול למה שאנחנו מוכנים לקבל מהשרלטן הזה. מילא שהוא התחזה לעובד ב-via bariloche, מילא שהוא רצה לגבות מאיתנו 80 פסו כדי לעלות על האוטובוס, אבל לשקר על כך שהכרטיס החדש עולה כסף, ועוד להרוויח מאיתנו על כך? ממש לא. כל הישראליות, היפה או המכוערת, עלתה לי לראש, הווריד במצח התנפח, ואני הודעתי לבחור שאין מצב. No bus – no dinero! הכרזתי בספרדית קלוקלת. שני החברים שלי נבהלו מאוד, ושאלו אותי – מה אתה עושה? אנחנו תקועים פה באמצע חור בחושך, השתגעת? אני בתגובה אמרתי להם שלא נראה לי שיש סיבה לדאגה. אנחנו נמצאים בתחנת אוטובוס מרחק שעה וחצי נסיעה מעיר של 10 מיליון תושבים. באמת נראה לנו שלא יהיה פה אוטובוס לעיר?! כדי לקצר את הסיפור, אחרי ששני החבר'ה התחננו בפניי שנשלם לנהג את ה-200 פסו הארורים, ואני בעקשנותי המשכתי להודיע לו שזה לא עומד לקרות, יצא הבחור מהאוטו, פתח את הבגאז', זרק על הכביש את כל התיקים שלנו ונסע. בשלב הזה הייתי צריך לעשות את עצמי כאילו שאני לא מת מפחד, ולסחוב את החברים שלי אל תוך התחנה. Hay bus a Buenos Aires? (יש אוטובוס לבואנוס איירס), שאלתי. אמרו לי שכן, 10 דקות יותר מאוחר. כששאלתי כמה הוא עולה, ואמרו לי ששבעה פסו, הרגשתי את תחושת הניצחון…

שעתיים מאוחר יותר כבר היינו בחזרה בהוסטל הקבוע שלנו, עם כרטיסים חדשים לאוטובוס לאיגואסו ליום המחרת, אוכלים קציצות שהחבר'ה הישראלים בהוסטל הכינו.

בקיצור, רציתי לספר את הסיפור הזה לא רק בשביל לחלוק חוויה הזויה אך יומיומית לחלוטין מהמציאות בטיול בדרום אמריקה, אלא גם כדי שתבינו עד כמה חשוב להכיר את השפה המקומית (במקרה זה הספרדית) בזמן הטיול. במקרה הזה זה הסתיים רק בחיסכון של כסף, ובקצת ענייני "כבוד", אבל במקרים רבים זה יכול להסתיים גם בעניינים של טיפולים רפואיים דחופים.

לכן אני ממליץ לכל מי שמתכנן טיול בזמן הקרוב, או אפילו הרחוק יותר, לקחת קורס בספרדית או בפורטוגזית או בשפה הרלוונטית למקום שבו יטייל. יש כאן קישור לקורסים טובים בשפות רבות . כמובן שלדעת ספרדית זה לגמרי לא מזיק גם בברים, כשרוצים לדבר עם הבנות המקומיות, או במסעדות כשרוצים לאכול משהו מסוים, ויותר מכך, כאשר לא רוצים לאכול משהו מסוים…

חוץ מזה, אני מציע לכל מוצ'ילר טרי לא להאמין לאנשים שנמצאים במקומות הומי אדם ומציעים שירותים לתיירים, כמו הבחור שטען שיסיע אותנו לאוטובוס. יש המון שרלטנים שמנסים "לעשות קופה" על תיירים, וחבל לתת להם לעשות זאת על הגב שלכם. זה גם מבזבז לכם המון כסף שיכול להאריך לכם את הטיול, (ותאמינו לי, כל יום בדרום אמריקה שווה זהב), וגם סתם גורם להם להמשיך ולעשות את אותם הטריקים לתיירים אחרים.

לכניסה לקורסים השונים לחצו כאן.