בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

הכסף מניע את העולם, והבורסה על כל שלוחותיה מניעה את הכסף. כמו בעניינים רבים, גם כאן, לשפה יש תפקיד מאתגר: איך לתאר את המנגנון שבו פועלות בורסות העולם בלשון בני אדם, מניין מגיעות המילים המתארות את התחום, ומה השתנה בעולם הלשוני-פיננסי הזה במהלך הדורות.

המילה 'בורסה' עצמה התגלגלה דרך שפות שונות לשפות אירופה כמו גרמנית, צרפתית ואנגלית, ומשמשת בעברית ללא חלופה. פירוש המילה בצרפתית הוא 'ארנק', והיא התגלגלה דרך הלטינית מהמילה היוונית bursa שפירושה עור – בדיוק כפי שהיא נהגית בעברית. אפשר למצוא אותה כבר בעיתונות ההשכלה, כמו בעיתון 'חבצלת' מיולי 1874 – "הכסף יענה על הכל והבורסה (בערזע) ריק". 'בערזע' היא המילה היידישאית לבורסה.

הפריט הבסיסי של הבורסה הוא 'מניה', שהיא נייר בעל ערך כספי המקנה חלק בבעלות על חברה עסקית, כולל זכויות וחובות שונות. בעבר זה אכן היה נייר של ממש, היום הוא שייך לעולם הדיגיטלי. המילה 'מניה' היא גזירה לאחור של המילה ברבים 'מניות' המופיעה בספר נחמיה, שהיא הרבים של 'מְנָת' במשמעות חלק, וקרובה למילה 'מנה'. כך בפסוק "וְכָל־יִשְׂרָאֵל֩ בִּימֵי זְרֻבָּבֶל וּבִימֵי נְחֶמְיָה נֹתְנִים מְנָיוֹת הַמְשֹׁרְרִים וְהַשֹּׁעֲרִים דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ, וּמַקְדִּשִׁים לַלְוִיִּם, וְהַלְוִיִּם מַקְדִּשִׁים לִבְנֵי אַהֲרֹן". המילה מופיעה במשמעות הבנקאית-בורסאית בעיתונות העברית מאז שנות השמונים של המאה ה-19. גם המונח 'שוק המניות', תרגום שאילה של stock market, ותיק. בעיתון 'הפועל הצעיר' משנת 1919 נכתב: "המצב הפורח של שוק המניות בכלכותה ובבומבי". הדימוי 'שוק' למה שמתרחש באולמות הבורסה קולע למדי.

בבורסה פועלות 'חברות ציבוריות'. מהי חברה ציבורית? חברה שמניותיה רשומות למסחר בבורסה, או שהוצעו לציבור על פי תשקיף ומוחזקות בידי הציבור. חברות הרוצות להיסחר בבורסה מבצעות 'הנפקה', וזאת בעקבות הפועל הארמי-תלמודי נְפַק – יצא, כמו בביטוי 'מאי נפקא מינַה', 'מה יוצא מזה'. 'אקזיט' הוא מהלך שבו היזמים או המנהלים יוצאים מן החברה ומוכרים את הפעילות שלה לגוף בעל אמצעים. אחת ההצעות לבידול בין הנפקה ואקזיט, שבשניהם יש מהלך של יציאה, היא לקרוא לאקזיט בעברית 'הֶנְפֵּק'.  

גם למילות יסוד אחרות בַתחום בסיס במקורות. 'קרן' במשמעות הון יסודי מקורה במשנה: "האוכל תרומה בשוגג משלם קרן וחומש". מכאן התגלגלה לקופות או למאגר כספי שאליו מתנקזים כספי משקיעים. כך גם 'ריבית' המשנאית, לצד המילה המקראית נֶשֶך.

מדוע נקראת רכישת המניות 'השקעה'? שוב חוזרים ללשון חכמים, הפעם במסכת שקלים בתלמוד הירושלמי, שם שואל מאן דהוא "כמה ממון שיקעו אבותיי כאן". סביב המשקיעים נטווה עולם של דימויים. 'אביר אפור' הוא משקיע המציע תנאים מיטביים במטרה להשתלט על חברה. 'אנג'ל', מלאך, הוא כינוי למשקיע פרטי בסטארט-אפ. ואילו סטארט-אפ (חברת הֶזנק בעברית) המוקם ללא  השקעה בהוצאות מינימליות מכונה באנגלית 'בוּט-סטרָאפּ', רצועת מגף, בעקבות סיפורי הברון מינכהאוזן, שהצליח להוציא את עצמו מהבוץ כשנקשר לרצועת המגף שלו. לא תמיד מצליחים לצאת מהבוץ. הפסדים רצופים בהשקעה חדשה נקראים 'בְּלידינג', דימום, או  'בֶּרנינג', שריפה. בכל המקרים האלה השימוש הישראלי הוא במקור האנגלי.

מילת המפתח 'כסף' עברה כמה גלגולים. במקור זה שמה של מתכת שנחשבה בעלת ערך, ומכאן גם שם הצבע החיוור שלה. מן המתכת נטבעו מטבעות בעידן העתיק, וכך דבקה המילה במקרא במשמעות העסקית-כלכלית, ונותרה על כנה בעברית עד היום. לכסף דבקו שמות תואר רבים, כאילו היה יצור אנוש. יש 'כסף גדול', סכומים משמעותיים בהשקעה או ברווח, ובניגוד לו 'כסף קטן' שגם הפך לדימוי כללי. 'כסף זול' הוא כסף שהריבית עליו נמוכה, 'כסף קל' הוא רווח המושג במהירות וללא צורך בהשקעה גדולה. 'כסף חכם' מיוחס להשקעה הנעשית בזהירות ותוך בדיקת הנתונים הרלוונטיים. 'כסף לבן' הוא רווח מהכנסות ששולם עליהן מס כחוק, בניגוד ל'כסף השחור' או 'המלוכלך'.

עולם הבורסה זכה למגוון צבעוני של דימויים. אחד המקורות הפוריים ביותר הוא בעלי החיים. תיאור של שוק המניות כמעין גן חיות נטבע כבר לפני שנים רבות. 'שוק שוורים' מתייחס לבורסה עולה, 'שוק דובים' – לבורסה יורדת. 'שוק תרנגולות' מתייחס לשוק בתנועה תזזיתית, מעלה ומטה. בבורסה פועלים משקיעים כמו 'אייל', הקופץ על כל הנפקה חדשה, 'ברווז צולע' שהוא משקיע שאינו יכול לעמוד בהתחייבויותיו, ו'כבש' שהוא משקיע לא מתוחכם. 'פרה חולבת' הוא משקיע או מוסד שניתן לקבל ממנו סכומי השקעה גדולים ללא תמורה. 'קנגורו' הוא פשוט מניה שמקורה באוסטרליה. 'גורילה' היא הגורם המוביל בשוק מסוים, בדרגה גבוהה במובהק מן האחרים, בעוד 'דבורה קטלנית' היא כינוי ליועצים מיוחדים המתמחים במניעת השתלטות על חברה, ו'מלכודת סרטנים' היא שיטת התגוננות נגד השתלטות עוינת.

הפרשן הכלכלי סבר פלוצקר דיווח על משבר הבורסה בשנת 1997 בדימויי חיות כמו "הנמר התאילנדי השרירי" או "החיידק האסיאני טורף הבורסות". דימויים נוספים מהווים האנשה של הבורסה עצמה. בעיתונים נכתב כי הבורסה בהונג-קונג "התחילה להריח צרות", וכן על "הרגישות המקומית של שוק ההון האמריקני". הבורסות, כך סופר לנו, "התרוצצו למעלה ולמטה", התחילו "להשתולל", ואפילו "רכבת השדים של הבורסה יצאה לדרך".

גם המניות הפכו בתיאורים השונים ליצורי אנוש שלהם מגוון של רגשות. נכתב כי "במשך כל היום הצביעו החוזים הסינטטיים על פסימיות גדולה". הכתבים דיווחו כי "המניות שכחו מה זה לעלות",  וכי "מניות אחרות ייסחפו תוך התהליך". הדרמה מתעצמת ומספרים לנו כי "מניות אלביט-אלרון התחילו לדהור צפונה", וגם נאמר כי "שוק המניות ריחף גבוה מדי, מנותק מהמציאות". באותו עניין מכונה נפילה פתאומית ומהירה של ערך מניה 'כיס אוויר'. המניות המרחפות שתו משהו, כי נכתב עליהן "כל המניות הרשומות היו עליזות במיוחד", "מניות אלרון עלו בצהריים וזינקו בלילה", וכי "המשקיעים העדיפו לבלות את סוף השבוע עם יותר מזומנים ופחות מניות". גם הביטוי 'הריץ מניות' המעיד על פעילות פלילית  הוא דימוי של האנשה. על כך הזכיר לנו הפרשן הכלכלי ג'יי לוין כי "מניות אינן זזות, אלא אם כן דוחפים אותן".

הבורסות בעולם קשורות זו בזו במעין רשת עולמית, כפי שמעיד הביטוי הידוע "כשוול סטריט מתעטשת הונג קונג מתקררת", שנטבע בגרסה ראשונה בעיתון 'ניו יורק טיימס' בשנת 1957. לא במקרה המשבר הגדול של קיץ 1997 בבורסה בניו יורק תואר תחילה במונחים של מזג אוויר גלובאלי. הפרשנים דיברו על "סופת אל ניניו פיננסית", וסבר פלוצקר שביקר בוול סטריט סיפר איך "עמדתי שם בעין הסערה, על קצה שפתו של החור השחור".

הבורסה מתנהלת, כפי שמעידים גם הדימויים הרבים, בקשר ישיר עם הפסיכולוגיה האנושית. הפסיכולוגיה קובעת את התנהגות המשקיעים וגם את זו של קברניטי החברות והתאגידים. הדיווח על המתרחש סביב אירועי הבורסה מכיל אבחנות נפש רבות. הפסיכולוגיה הזאת תמיד קולקטיבית, אלמונית, ושוב אינך יודע מי עצבני, מי חולה נפש, מי נוירוטי ומי פסיכוטי. ברגעי משבר יש "מכירות פניקה", "היסטריה כמעט מוחלטת", ואפילו התאבדות קולקטיבית, כפי שנכתב בפרשנות בעיתון הארץ על התנהגות המשקיעים: "אם למות – עדיף בחברותא". הרחוב הפיננסי של אמריקה "רועד מפחד", ואחרי יומיים נשמעת מסוף העולם ועד סופו "אנחת רווחה קולקטיבית". עד המשבר הבא.

Read Full Post »

הרשימה הקודמת עסקה במחסומים בין שפות שונות, כאשר כל שפה מחלקת את העולם באופן שונה באמצעות מה שנקרא על-פי כמה תיאוריות 'שדות סמנטיים'. אחד השדות הסמנטיים המאתגרים את השפות השונות הוא תחום הצבעים. שדה הצבעים מחולק בכל שפה בדרך אחרת, וזוכה למגוון שמות שאינו תואם את מגוון השמות בשפה האחרת. יש לכך גם היבט היסטורי. אנתרופולוגים ופיזיקאים התחבטו דורות רבים בשאלה אם הקדמונים ראו אותם צבעים כמו האדם המודרני, וזאת מפני שהתגלה שבשפות קדומות ובשפות שבטים נידחים יש מעט שמות לצבעים. הדעה המקובלת היום היא שקשת הצבעים הייתה מוכרת לקדמונים, אבל הקריאה בשם נעשתה בהדרגה, ואפילו בסדר דומה בתרבויות רבות.

מגוון הצבעים בעברית מלמד על כך. בתנ"ך יש נוכחות לכמה צבעים. הצבע האדום מופיע 9 פעמים, הצבע הצהוב 3 פעמים והצבע השחור 6 פעמים. הצבע הלבן בולט בנוכחותו עם 27 הופעות. 4 פעמים אנחנו מוצאים את הצבע חום כצבע המופיע בכבשים, כולם בתרגילים שביצע יעקב כדי להרוויח זמן ורכוש מול חותנו הערמומי לבן.

שמות רבים של צבעים הם כבר גוונים, בעיקר של הצבע האדום: אדמדם, אדמוני שהוא אולי הג'ינג'י של ימינו, שָני, ארגמן, שָׁשַׁר ועוד. שָׁני וכן כַּרמיל הם סוגים של תולעת שממנה הפיקו את גוני האדום. ארגמן הוא  סוג אריג, כאשר הצבע נקרא בעקבות האריג. אריגים ובדים נקשרים לצבעים בתנ"ך שוב ושוב, ולא תמיד ברור מה קדם למה בהתפתחות השפה, האריג או הצבע, כמו במגילת אסתר: חוּר, כרפס ותכלת, בוּץ וארגמן. גם 'חַכְלילי' בשיר השירים נתפס כגוון של אדום. אגב, המילה 'צבע' משמעותה במקורה אריג. לתהליך שבו אריג מעניק את שמו לצבע שבו הוא צבוע, אנחנו קוראים מטונימיה.

באשר לאדום, הוא מזכיר את מרובע המילים דם-אדום-אדמה-אדם. הדעה המקובלת היא ש'אדום' הוא מה שצבעו כצבע הדם, כלומר, הנוזל הגופני הוא מקור שמו של הצבע. 'אדמה' היא 'הקרקע האדומה הפורייה'. לכך יש תימוכין גם במילה הערבית לסוג הקרקע חמרה, שפירושה 'אדומה'. לעומת זאת הקשר בין 'אדם' ל'אדמה' רופף יותר, ולא הכול סבורים שיש לו תוקף היסטורי. 'חום' במקרא נקשר לחוֹם, לצבע הנוצר בעקבות שריפה, וגם הוא גוון של אדום. הפרה האדומה, שאינה קיימת בטבע, היא למעשה פרה חומה. לצבע הלבן מילה נרדפת בתנ"ך, צחור. הצבע השחור נקשר לדעת חלק מהחוקרים למילה שחר, המייצגת את השלב ביום שבו מתפזרת האפלה השחורה של הלילה.

מי חסר? כמעט כל היתר, והם מתגנבים לשפה בתקופות שונות. הצבע הירוק אומנם מופיע לכאורה פעם אחת בספר איוב, אבל הוא זוכה להכרה מלאה בלשון חז"ל. מי שמופיע ללא פקפוק בתנ"ך הוא הצבע 'ירקרק', תמיד ליד בן זוגו ה'אדמדם'. גם השחור זכה בשיר השירים לצורת הקטנה כמו האדום והירוק: "אל תראוני שאני שחרחורת". כמו האדום גם במקרה של 'ירוק' הצבע נקרא על-פי גורם טבעי כלשהו: הירוק הוא צבע היֶרֶק, המוכר מבריאת העולם. צבעי הזהב והכסף מקורם במתכות, שאלה צבעיהן. המילה 'זהוב' למשל נטבעה על-ידי רש"י. המילים 'כתם' ו'פז' המקבילות לזהב כבר נפרדות מן המתכת בפסוק "ראשו כתם פז", כאשר ברור שהמדובר בצבע הראש ולא במתכת שממנה הוא עשוי. אגב, 'זהב פרוויים' אינו גוון של הזהב, אלא זהב המגיע ממקום בשם פרוויים.

הצבע הכחול מאוחר יותר ומופיע לראשונה במדרש. זאת בעקבות תכשיר איפור כהה הנזכר בתלמוד, כָּחָל או כּוֹחָל, כמו בביטוי הידוע "ללא כחל ושׂרק". הזהוּת בין 'כחול' לבין 'כהה' מוכרת בתרבויות שונות. פרח הכרכום זכה בתלמוד לשורש המרובע כרכ"ם המלמד על צבעו, וגם הורחב במדרש לתיאור רגשותיו של אדם המקבל בשורה רעה: 'נתכרכמו פניו' וכן 'פנים מכורכמות'.

עדיין חסרים במקורות לא מעט צבעים המחפשים שמות. אחד מהם הוא הצבע הסגול. שם הצבע נטבע בעברית החדשה בעקבות הפרח סֶגֶל, שצבעו סגול. הפרח הוא צורה עברית של הפרח התלמודי-ארמי סיגלא, ואחת מהופעותיו הוא סגל שלש-גוני, הנקרא בפי העם אמנון ותמר. אבל האם באמת לא הכירו במקורות את הצבע הסגול? כאן טמונה הפתעה. 'תכלת' היא כידוע מילת צבע מקראית המופיעה במקרא כחמישים פעם, כצבע או כסוג אריג. ואולם, הפרשנים מסכימים שאין מדובר בצבע כחול בהיר, כמקובל בעברית החדשה, אלא דווקא בצבע הסגול. רש"י, אגב, סבור שזה גוון של ירוק. חוקרים ולשונאים מתווכחים על מעמדו של צבע התכלת, ובידולו מהצבע הכחול. ברוסית תכלת נחשבת צבע יסוד (גוֹלוּבּוֹי), וכן יש לו מעמד דומה בספרדית, אך הוא אינו מופיע כצבע עצמאי באנגלית.

מחדשי המילים התגייסו למלא את המשבצות הריקות. לשם כך עמד לרשותם כלי דקדוקי יעיל – המשקל, משקל הצבעים, הלא הוא משקל קָטֹל, שבו נטבעו צבעים רבים במקורות. צבע התכלת זכה גם לחלופה 'תָכֹל', כאשר שלונסקי חומד לצון וממציא מוטציה: כְּחֶלֶת. 'אפור' נטבע על-ידי אליעזר בן יהודה בעקבות המילה הערבית רַמָּאדי במשמעות זו. רמאדי נטבע בעקבות רַמָאד, אֵפֶר בערבית. בן יהודה הלך בעקבות הקשר הזה, וקרא לצבע האפר – אפור. 'ורוד', בדומה לסגול, נקבע בעברית החדשה על-פי צבע הוֶרֶד התלמודי. את כתם הפז המקראי גייסו לכבוד הצבע המערב צהוב ואדום, וכך נוצר שם הצבע הכתום. ביאליק הציע שני שמות צבעים שלא נקלטו – תפֹז על-פי צבע התפוּז, ו'תָרֹג' כצבעו של האתרוג.

המפגש עם שפות שונות גילה את הקושי ליצור זהות בין צבע עברי לצבע לועזי. בעוד לתכלת המודרנית אין כאמור מקבילה באנגלית, זה אינו המצב עם הסגול שהוזכר לעיל. בעברית נקבעה לו מילה אחת, באנגלית יש לסגול שורה של גוונים: purple, lilac, violet, magenta, lavender, indigo, plum, mauve. חלק מהם משמשים גם בכתיב עברי כמו מגנטה, שהיא במקורה אתר קרבות באיטליה, ואינדיגו שהוא במקור צמח טרופי. בורדו הוא סוג של הצבע האדום, בעקבות צבע היין שמקורו באזור גידול הגפנים בצרפת. טורקיז הוא  כחול ירקרק, על שם אבן בצבע זה הקרויה 'האבן הטורקית'. כמוהו ציאן, השם מקורו ביוונית.

ולסיום, תחום יצירתי מאוד בקביעת שמות לצבעים הוא עולם עיצוב השיער. יש מגוון עשיר של צבעי שיער, ולכל אחד כינוי משלו. רשימה חלקית: בלונד תות בגון אדום, בלונד חיטה בגון אפרפר, תפוזינה בצבע כתום-אדום, דבש בצבע מעין שאטני, אגוז בצבע שוקולד אפרפר, חום שוקולד בצבע חום לא כהה, מהגוני בצבע חום-אדום, שחור פחם שהוא שחור ללא גוונים, שחור סיני שהוא צבע שחור-כחול. גם עולם השפתונים תורם את חלקו, ומלמד אותנו שאפשר לחלק את השדה הסמנטי של הצבעים לחלקות משנה כמעט ללא הגבלה.

Read Full Post »

אלפי שפות יש בעולם, ורובן שונות זו מזו כמעט בכל היבט. גם כאשר שפות קרובות זו לזו, ההבדלים ביניהן עולים בדרך כלל על הדמיון, שלא לדבר על המרחק בין סינית, אנגלית ועברית, למשל.

בעולם שבו מתקצרים המרחקים בין הארצות באמצעות הטכנולוגיה והתחבורה, דוברי שפות שונות פועלים יחד ומתַקשרים ביניהם, ואלפי ספרים ומאמרים זוכים לגרסאות בכמה שפות, יש לעובדה הזאת חשיבות מכרעת. המעבר משפה לשפה הוא מעין מרוץ מכשולים בלתי פוסק, כאשר במעברים ניצבים מחסומים שכל אחד מהם דורש פיצוח. הקושי הזה הוא מנת חלקם של המתרגמים המקצועיים, אבל גם אנשים מן היישוב חווים אותו בטיולים בחו"ל, במידע בשפה זרה ובדרכים נוספות רבות.

חלק מהמחסומים הם בתחום התחביר, סדר המילים במשפט, טבלת הזמנים וכללי היסוד של התחביר. מחסומים אחרים הם בתחום הצורות, הדרך שבה נוצרות מילים, הנטיות השונות, וכמובן המין הדקדוקי השונה כל כך משפה לשפה. כך למשל מתורגמת המילה ליבבתיני ב"שיר השירים" באנגלית עתיקה ללא פחות מחמש מילים  – thou hast ravished my heart.

לצד אלה ניצבים זה מול זה, כגדודי ענק, המילונים, אוצר המילים השונה בין השפות. במקרה של העברית, הדרמה בעיצומה. מול כמה עשרות אלפי מילים בעברית ניצבת למשל האנגלית עם קרוב למיליון מילים, ושפות ענק נוספות עם מאות אלפי מילים. המחסור במילים הטריד מאוד את אנשי תחיית הלשון, ולכן התגייסו לחדש מילים רבות שחסרו, כדי למנוע את השימוש במילים לועזיות. סופרי ההשכלה לפניהם בחרו ליצור ביטויים ארוכים כאשר חסרה להם מילה. ל'תזמורת', מילה שחידש בן יהודה, קראו 'מקהלת נוגנים בכלי שיר', ול'מרפסת' קראו בעקבות פסוק בתהילים 'המגביהי לשבת והמשפילי לראות'. המפעל לחידוש המילים ענה על חוסרים רבים, אבל מחסומי מילים רבים נותרו בעינם.

אחד המחסומים הוא בדרך שבה מַבנה השפה את העולם שמחוץ לשפה, מה שקרא הבלשן דה סוסיר מסמן (מילה) מול מסומן (מה שהמילה מציינת או מצביעה עליו). בדרך כלל נמצא בכל שפה שמות לאיברי הגוף, לבני משפחה מדרגה ראשונה ואפילו למרכיבים של הנוף, כמו הר, עמק, ים ונהר. העניין מסתבך כשמדובר במסומנים ששפה א' בוחרת ליצור להם מילה, ובשפה ב' נדרש תיאור מפורט כי המילה חסרה, בדומה לבעיה שניצבה בפני סופרי ההשכלה. כך למשל בצרפתית המילה  dépaysement  היא 'התחושה שאדם מרגיש כשהוא נמצא בארץ אחרת עם נופים זרים', וביפנית komorebi  היא 'אור השמש החודר דרך עלי העצים'. ברור שאין בעברית צורך במילה מקבילה לאלו, אבל מסתבר שיש הפתעות בכיוון ההפוך. באנגלית למשל אין מילה עבור 'מחרתיים' והם מפרטים: the day after tomorrow, ול'יממה' הם קוראים:

24 hour period

מילים לא מעטות במכלול שאנחנו קוראים לו 'לועזית' לא הצליחו להציג מילה עברית מקבילה, מפני שהמילה הלועזית מכילה ניואנסים שאינם עוברים בתרגום. למשל, איך אומרים בעברית 'ספונטני'? המילון הלועזי של פרולוג מגדיר את המילה הזו באמצעות 35 מילים, הנפתחות ב"הנובע או פועל מתוך רגשות פנימיים או מתוך נטייה טבעית, ללא מעצורים וללא מחשבה או תכנון מוקדמים". מי שטבעו מילה מקבילה לשימוש הרפואי של 'ספונטני' הם הרופאים, שהולידו את 'עצמוני', אך המילה הזו משמשת רק בתחום הרפואי. 'אותנטי' הוא גם מקורי (תעודה אותנטית), גם אמיתי (מידע אותנטי), וגם תוכו כברו (הוא בן אדם אותנטי). למילה 'כריזמה' לא נמצאה מקבילה מדויקת. אולי 'קסם אישי', אבל הביטוי הזה מיוחס בעיקר למפגש בין-אישי ופחות לאופי הציבורי של הכריזמה המנהיגותית. ביחס למילה 'אופורטוניזם' נעשו ניסיונות באקדמיה ללשון להציע מילה עברית, אבל לא נמצאה מילה שתכיל גם את היכולת לנצל הזדמנות, גם  את הסתגלנות ואת היעדר העמדה האישית של האופורטוניסט, וגם את היכולת שלו לנצל מצבים משתנים לצרכיו.

הפתרון הפשוט הוא להשתמש במילה הלועזית בטקסט עברי, אבל המחסום הזה מעיד על המפגש המורכב במעבר בין השפות. המצב מסובך יותר כאשר אנחנו מדברים על משמעות המילה. כאשר יש מסומן אחד ומסמן אחד, למשל 'פֶה' מול mouth או 'פיל' מול elephant, החיים קלים. אבל לעיתים קרובות מילה מכילה כמה משמעויות, מצב הקרוי 'פוליסמיה', מול פיצול במשמעויות האלה בשפות אחרות. למשל, למילה 'קורבן' בעברית יש שתי חלופות באנגלית: sacrifice, שהוא קורבן שאדם בוחר להקריב מתוך אמונה, וכן victim, שהוא קורבן שאדם נקלע אליו בלי רצונו, כמו תאונת דרכים או רצח. המילה 'רוח' יכולה להתייחס למזג האוויר – wind,  ולתחום הנפשי –  spirit. לעומת זאת יש בתנ"ך 20 מילים נרדפות לפחד, לעומת מספר קטן בהרבה באנגלית. דוגמה מאלפת היא המילה  earth. לשימושים השונים שלה באנגלית יש לפחות חמש מילים שונות בעברית: ארץ, מדינה, אדמה או קרקע, כדור הארץ או 'העולם'.

הדבר בולט במיוחד במה שנקרא לו לצורך הדיון 'פעלים גנריים', כמו עשה, נתן, לקח ועוד. כאן דווקא העברית הענייה לכאורה עשירה לעיתים יותר מהאנגלית. הדבר מוכר בתחום הבגדים. באנגלית משתמשים בפועל הגנרי to put על כל סוג של בגד. בעברית יש אפשרות לגרוב גרביים, לנעול נעליים, לחבוש כובע, להרכיב משקפיים, לחגור חגורה, לענוד צמיד, לענוב עניבה, וגם פשוט ללבוש. למרבה הצער, הפועל הגנרי 'לשים' משתלט בהשפעת האנגלית על הפעלים הספציפיים האלה, והופך את העברית ענייה יותר.

לפעמים הפוליסמיה הולכת לכיוונים בלתי צפויים. למשל, המילה 'מבצע' מסמנת פעולה צבאית או תהליך הוצאה לפועל של משימה, בעקבות המילה האנגלית operation, וכאן יש התאמה. אבל בעברית 'מבצע' היא גם sale, מכירה בהנחות גדולות, ובאנגלית operation היא גם ניתוח רפואי.

חלק מהמחסומים הם תרבותיים או אידיאולוגיים. כך למשל יהודים הבאים לחיות בישראל מהגולה הם 'עולים', ואלה העוזבים אותה הם 'יורדים'. לפעלים האלה, שמקורם בתנ"ך, יש קונוטציה אידיאולוגית-ציונית, אבל המקבילה immigrants, מהגרים, מאבדת את הקונוטציה הזאת. דוגמה מהתחום הפוליטי היא ההבחנה הישראלית בין 'מתיישבים' ל'מתנחלים', שנוצרה לאחר מלחמת ששת הימים. בשפות אחרות המונח הוא 'מתיישבים', והמתח הפוליטי הכרוך בשימוש הנבדל אובד.

מחסום גבוה במיוחד הוא תחום מטבעות הלשון. במקרים רבים יש מעבר משפה לשפה באמצעות תרגום. בעברית אלפי מטבעות לשון שתורגמו משפות אחרות, מה שקרוי 'תרגומי שאילה'. למשל, 'קור כלבים' הוא תרגום מרוסית, והוא מתאים בשתי השפות ל'קור גדול מאוד', גם אם רמת הקור שונה בחוויית המשתמשים. ואולם, לצד הקבוצה הזאת, רוב מטבעות הלשון בשפה מסוימת לא עברו באמצעות תרגום לשפה המקבילה. למשל, 'נכסי צאן ברזל', ביטוי תלמודי השאול מחוקי הנדוניה, אבל משמעותו העכשווית היא נכסי תרבות שאין לוותר עליהם, מן הסתם לא יתורגם ל-assets of iron sheep. לעומת זאת it's raining cats and dogs כביטוי לגשם חזק ביותר לא זכה לתרגום שאילה: "גשם של כלבים וחתולים", ו-piece of cake, במשמעות דבר קל ערך או קל לביצוע, לא זכה לביטוי עברי מקביל בנוסח 'חתיכת עוגה'.

ברור שלמחסומים האלה יש פתרונות שונים, והם דורשים מיומנות רבה מצד מי שהתרגום הוא מקצועו. אבל חשוב תמיד לזכור כשאנו נחשפים לשפה אחרת, שמעבר למילים יש עולם שלם של משמעויות נסתרות, תרבות והיסטוריה, שכדאי לפחות להיות רגישים לו.

Read Full Post »

תרבות השמות הישראלית מצטיינת במגוון רחב של שמות פרטיים. ניתן ללמוד ממנו לא מעט על הלכי הרוח, ההשקפות והציפיות של הישראלים לאורך הדורות. בין היתר מעידים חלק מן השמות הפרטיים על העדה של בעל השם, או של הוריו. לפעמים אלה שמות ישראליים כלליים, אבל הם מאפיינים באופן מובהק יותר עדה כלשהי, ולפעמים הם מזוהים ממש עם העדה.

קבוצה משמעותית היא שמות לועזיים שאותם משמרים בעדה. עד לפני זמן, כמעט לא ניתנו שמות כאלה לילדים שנולדו בארץ, אבל יוצאי חבר העמים ויוצאי אתיופיה החזירו את הנוהג הזה באופן חלקי. ככלל, שמות עבריים המאפיינים יוצאי עדות נמצאים במרחב שבין השמות הישראליים הגנריים, שהם רוב השמות, לבין שמות מסורתיים גנריים כמו משה, יעקב, שרה ורבקה, יוסף ודוד ועוד.

האם היו ליוצאי מרכז אירופה שמות ייחודיים? כאן יש להבחין בין השמות העבריים שניתנו לעולי גרמניה, שבדרך כלל תורגמו לעברית, לבין שמות בניהם הצברים. הנס הפך בדרך כלל לחנן, כמו שמו של אבי, שאותו העברנו גם לבני הבכור. סבי קורט נקרא בעברית גרשום. פריץ היה לפרץ. פנחס רוזן היה במקור פליקס. ארנסט היה לעיתים אלי, אלברט ואלפרד היו לאברהם, גיאורג לגיורא וסימון לשמעון. במקרים אלה, המעבר לעברית היה באמצעות הצליל הקרוב. אצל הנשים הייתה לוטה, שם נפוץ ולעתים קיצור של שרלוטה, ללאה. לעיתים השם תורגם לעברית: וולף הוא זאב, ליאו – אריה, הירש – צבי או נפתלי, בעקבות ברכת יעקב.

קבוצה גדולה וחשובה הם שמות עבריים שאומצו על-ידי תרבויות לא יהודיות, בעיקר בעקבות המקרא, והם נפוצים ביותר גם בין יהודים: רות ונעמי, דניאל ועמנואל, אברהם ודוד. כמה מהשמות האלה נפוצים גם בין יוצאי גרמניה, וגם בין בניהם: מיכאל, חנה, רות ועוד. במקרה זה יש לגרמנית יתרון, בהיותה שפה פונטית ששמרה כמעט במדויק על ההגייה המקורית. רות ולא רות' (נשמע רוס) האנגלי, מיכאל ולא מייקל, וכך גבריאל ודניאל, יוחנן, רחל וחנה, למרות הקושי בהגיית ח' ועוד.

מה המצב בעדות האחרות? כמה שמות סלאביים קנו אחיזה בין הישראלים, ואיבדו את המאפיין העדתי: מיה, אלכסנדר ועוד. ד"ר ויקטור חיון העוסק במורשת יהודי תוניסיה חקר את השמות הפרטיים שהעניקו יהודי תוניסיה לבניהם. חיון מספר שהשמות שניתנו בעבר לילדים היו יהודיים לכל דבר, אבל עם הזמן, הם התגלגלו לשמות בערבית-יהודית מרוקאית, שהם היום הרוב. לכל שם כזה נמצאה גם חלופה בצרפתית או באיטלקית. השם האירופי נסמך על המשמעות או על הצליל של אחד משמות המקור. טבלת שמות מדגמית מספרת על המשולש המרתק הזה:

קבוצת שמות חשובה היא שמות שניתנו בתרבויות אלה נגד עין הרע. השם מחלוף, שאריה דרעי טרח להחזיר אותו לשמו הציבורי כשם אמצעי, פירושו 'המחליף', והוא ניתן לילד שאחיו מת בצעירותו לפני שנולד. מכאן גם שם המשפחה הנפוץ חלפון. השם הצרפתי המקביל הוא רֶנֶה, קיצור של הפועל renaitre, להיוולד מחדש. מסעוּד הוא בר מזל, והשמות המקבילים בצרפתית הם פליקס ופרוספר. מסעודה משדרות, עוד מותג מרוקאי, היא בעצם מזל, ושמה האיטלקי: פורטונה. יש גם שמות ילדים רבים שהם במקורם שמות דגים, רמז לתפקידו המרכזי של הדיג בחיי היהודים ובחייה של מרוקו.

קבוצה קטנה אבל מעניינת היא שמות כלל ישראליים שיש להם צליל מזרחי. הם נפוצים, אבל הרבה פחות ממה שניתן היה לצפות במדינה שבה רבים כל כך באים מארצות המזרח. בולטים ביניהם יסמין, עדן ושירז אצל הבנות, עדן ועידן אצל הבנים. שמות אלה נדדו עם הזמן למאגר השמות הכלל ישראלי.

התימנים התאפיינו בשמות ייחודיים, רבים מהם בצליל מזרחי ובהשפעה ערבית, כמו יחיא, שהוא שם מוסלמי. כך גם רחמים וניסים. שמות כמו סעדיה וזכריה שהיו נפוצים בעבר בין התימנים אפשר למצוא דווקא אצל יוצאי ארצות הברית, שאימצו את השם מן המקרא בלי תיווך מזרחי.

אהרון גימאני חקר את השמות שנותנים בני עדתו, התימנים, לילדיהם בעשרים השנים האחרונות. בתקופה הזו היגרו תימנים לא מעטים לישראל או לארצות הברית ואירופה. גימאני סיפר שבשנות הארבעים ואילך, סביב הקמת מדינת ישראל ועליית יהודי תימן, הרבו התימנים בשמות המתייחסים לבשורת המדינה החדשה. בראש ובראשונה ניתנו השמות ציון וציונה, גואל, ינון, גאולה ועוד. השמות האלה חוזרים בקרב השמות שניתנו לילדים תימנים בשנות התשעים, סביב האפשרות לצאת מתימן, וגימאני מדווח על גם על ילדה בשם בשורה. קבוצה מעניינת של שמות ילדים תימנים מתארת את כיסופי ההגירה או את ההגירה עצמה. וכך אפשר למצוא ילדים תימנים ששמם אמריקה, אלמניה (גרמניה), לָנְדָן (לונדון), פְרַנְסָא (צרפת) וגם סוריה ולוביה. הילדה סוריה התעשתה, וכאשר היגרו הוריה לניו יורק שונה השם לשרית.

התימנים חובבים שמות של אישים ידועים, תופעה המזכירה את נטיית יהדות עירק לקרוא לילדיהם בשמות כמו הרצל, בלפור או ויצמן. גימאני גילה בקבוצת הילדים החדשים כמה ילדים בשם ציון, אבל הסתבר כעדות ההורים שהם נקראו על שם הזמר הישראלי הנערץ עליהם ציון גולן. ג'מיל שחדארי שעלה ארצה קרא לבנו בשם החריג יואל, על שם הרבי מסאטמר, האדמור יואל טייטלבוים. לבנו השני קרא נתניהו, אבל אחרי שהיגר לארצות הברית שינה את השם. ילד תימני אחר קרוי זלמן, על שם שליח שסייע ליהודי תימן בשם שניאור זלמן.

עם הזמן הולכת מגמה הפוכה ותופסת את מקומה. את השמות המייחדים יוצאי עדות שונות תפסו שמות שאינם רק כלל ישראליים, אלא בעלי צליל גלובלי: שרון, קרן, נטעלי, תום, בן ושון הם כמה דוגמאות מני רבות. כאלה אנחנו, היהודים, יש לנו מדינה משלנו, אבל מקל הנדודים מונח בבוידם, על כל צרה שלא תבוא.

---

Read Full Post »

הנושא המעסיק היום חוקרי טבע ואקלים, היסטוריונים וכלכלנים הוא התחושה שנכסים רבים הולכים ונכחדים, עד כדי כך שהדבר מאיים על עתיד האנושות וכדור הארץ. לחשש הזה, המגובה בעובדות ובתחזיות, מצטרפים גם נכסי תרבות. שימור התרבות הוא חלק ממפעל עולמי וגם ישראלי, והוא מתבטא בתחומים שונים. אחד מהם הוא תחום השפה.

על פי הערכות שונות מדוברות היום בעולם כ-6500 שפות. כמחציתן מוגדרות "שפות בסכנת הכחדה", ויש תחזית שעד סוף המאה הנוכחית ייכחדו מחציתן. בראש רשימת המדינות שבהן דוברים שפות שבסכנת היעלמות נמצאות הודו (196), ארצות הברית (192) ואינדונזיה (147). באוסטרליה נותרו 145 שפות ילידים, מתוך 250 שדוברו בה לפני כמאה שנה.

חשוב לזכור שהתופעה אינה חדשה, שפות עתיקות רבות נכחדו לאורך ההיסטוריה. ההערכה היא שב-5000 שנות הציוויליזציה נכחדו כ-30,000 שפות. באזור שלנו, שבו התפתחה משפחת השפות השמיות, התרוצצו לפחות עשרות שפות שונות. רובן נכחדו, ביניהן שפות חשובות כמו אכדית ופיניקית, שפות שהותירו מיתולוגיות כתובות כמו האוגריתית והאבלאית ועוד. מהמשפחה נותרו חמש שפות: עברית, ערבית, ארמית בדיאלקטים שונים, אמהרית ומלטזית. יש מונים עוד שפות באתיופיה במשפחה.

שפות נכחדות משתי סיבות מרכזיות הכרוכות זו בזו. סיבה בולטת היא שפות מדינות הלאום, בחברה שבה מדינת לאום היא המודל המרכזי. המדינה משליטה את השפה הרשמית, שפת הלאום, והשימוש בשפות הקטנות בשטחה הולך ומצטמצם. לכך מצטרפת הגלובליזציה, המאיימת בדרכה אפילו על שפות הלאום, קל וחומר על השפות הקטנות.

מכאן ואילך התהליך העובר על שפות המועדות להיכחד שונה משפה לשפה. העיתונות מביאה מדי פעם סיפורים על שפות שיש להן דוברים מעטים בשבטים נידחים שגם הם הולכים ונכחדים. כאשר אחרון הדוברים הולך לעולמו השפה מתה.

באמזונס שבפרו נותרה עד לפני כמה שנים שפה שבה מדבר אדם אחד: שפת הטָאוּשִירוּ. בשיחה איתו הוא שכב על ערש דווי. הוא סיפר שהשבט ברח למעמקי היערות כדי להינצל מהשמדה. בסופו נותרו 15  אנשי שבט, שהוכרעו על ידי חיות טרף, נחשים ומחלות. בּוֹאָה סֶניור, הדוברת האחרונה של שפת בּוֹ שדוברה באיי אָנְדָמָאן שבאוקיינוס ההודי מתה בשנת 2010 בגיל 85. השפה נחשבת אחת השפות העתיקות בעולם. במדינה בשם דַלְמָטיה באזור הסרבי לחוף הים האֶגֶאי דוברה שפה המגשרת בין האיטלקית והרומנית. אחרון הדוברים בה, טואָנָה אודֶאינָה, נהרג בשנת 1898 בהתפוצצות מכרה.

לעיתים הדובר האחרון הוא גם פעיל בשימור השפה, בכך שהוא עובד עם בלשנים המתעדים אותה. מארי סמית ג'ונס, שנפטרה ב-2008, הייתה הדוברת האחרונה של שפת איאק שדוברה בשפך של נהר הנחושת באלסקה. מרי וילקוקס כתבה את מילון ווקומְני, שפה שבה דיברה, אחת מכ-130 שפות של האמריקאים הילידים. הדובר האחרון של שפת אוּבִּיק שדוברה בצפון הקווקז לאורך הים השחור, טֶבְקִיק אֶסֶנְק, מת בשנת 1992. גם הוא שיתף פעולה עם בלשנים בתיעוד השפה. שפת אוביק מתועדת בשיאי גינס כשפה עם מספר העיצורים הגדול בעולם. ב-2004 נפטרה יאנג הואני בגיל 98, ועימה הסתלקה מן העולם גם הנוּשוּ, שפה סודית המוכרת בפי נשים בלבד במרכז סין ובדרומה במאות השנים האחרונות, הכתב שלה נשמר באמצעות רקמה.

לצד השפות שנכחדו, שפות לא מעטות נלחמות על הישרדות באמצעים שונים. השפה הבסקית, שהיא השפה העתיקה ביותר באירופה, נקראת אֶוּסְקָארָה, אין שום ידיעה מהיכן צצה ואין לה קשר לשפות מוכרות אחרות. יש לה מכון אקדמי ומדברים בה 700,000 איש. היום היא מופיעה בשלטי רחוב, וניכרות בה גם השפעות של שפות אחרות כמו ספרדית. גם השפה הצ'רקסית, שמקורה בקווקז, נאבקת על חייה וגם על הכתב המיוחד שלה. דווקא בישראל היא שורדת ועוברת מדור לדור. ואילו קהיליית הילידים האמריקנים מיקמאק שבקנדה זכתה למנהיג, הצ'יף לרוי דני. הוא מבקש להפוך את שפת האזור שלו לשפה רשמית, שתופיע בתרגומים רשמיים ובשלטים.

אחת התופעות הנלוות להיכחדות השפות היא היכחדות הדיאלקטים, תת-השפות הגאוגרפיות. אירופה הייתה גן חיות לשוני של דיאלקטים, ההתעוררות הלאומית של המאה ה-19 הביאה להכחדה שיטתית שלהם. דווקא באיטליה יש עדיין קיום לדיאלקטים. לאיטלקים מאות דיאלקטים, המקור לכך הוא חלוקת איטליה למאות נסיכויות ומחוזות. רוב התושבים היו אנאלפביתים והמרחק בין הדיאלקטים היה רב עד כדי מעמד של שפות נפרדות. הצרפתים מאוד גאים בשפתם, אבל עד לפני זמן לא רב דיברו הצרפתים בעשרות שפות. חלק מהן חיות עדיין.

במצרים, שבה שולטת הערבית, יש עדיין שרידים לשפה הקופטית, שהיא השלב האחרון של שפת מצרים הקדומה. במאה ה-19 נעשו ניסיונות לחדש את השפה בכנסיות ובהדפסת כתבי הקודש מחדש בכתב הקופטי, אלא שבעקבות המהפכה במצרים ב-1952, שלה היו שותפים קופטים צעירים, שבו הערבית והכתב שלה להיות דומיננטיים. הקופטית קיימת כיום רק בחלק מספרי התפילה. כיום מלמדים את הילדים את השפה הקופטית מגיל צעיר.

בין השפות העומדות בסכנת הכחדה מצויות גם שפות יהודיות שונות. היידיש והלדינו עדיין זוכות לדוברים ולתיעוד, אבל שפות יהודיות אחרות הולכות ונעלמות. הרשימה כוללת ניבים נוספים של ארמית. ביניהן 'חולאול' שדוברה בקהילות יהודיות של יוצאי חבל כורדיסטן באיראן ולה כ-10 אלפים דוברים בישראל, 'לישניד' הנקראת גם 'לחלוח' של יהודי צפון-מזרח איראן, 'בֶּרְבֶּרית' של יהודי הרי האטלס במרוקו (כ-30 אלף), 'ג'והוריק' של היהודים הטאטים מאזור הרי הקווקז וטוניסאית יהודית. יהודי כורדיסטן נהגו לדבר בשפת 'נאש דידן', ניב של ארמית חדשה צפון-מזרחית.

השפה היחידה שהומצאה על ידי בלשן על שולחן כתיבה היא כידוע אספרנטו. לאספרנטו חוגי אוהדים בעולם, אבל היא לא הפכה לשפה נפוצה או שפת מדינה, פרט להזדמנות יחידה. בנקודה שבה נפגשים גבולותיהן של הולנד, בלגיה וגרמניה, התקיימה מדינונת בת 3.5 ק"מ מרובעים בשם אמיקֶייוּ, שבה הייתה אספרנטו השפה הרשמית. הניסיון הזה החזיק מעמד כעשר שנים, בראשית המאה העשרים.

שימור השפות נעשה באמצעות עבודת בלשנים מתעדים, וכן ספרות של סיפורי עם ופתגמים. האם יש צורך או טעם בשימור שפות נכחדות? אולי עדיף לשמור על פחות שפות ולוותר על אלה שכבר אין להן בסיס של דוברים? הנושא אינו חד משמעי. מצד אחד, שפות משמרות זהות תרבותית ואתנית, משמרות תיעוד היסטורי וגם מעידות של שונוּת בין חברות ובני אדם. מצד שני, שפות נבדלות מגבילות את הקהילה הדוברת ופוגעות בלכידות המדינה. הדילמה מעסיקה את דוברי השפות הקטנות עצמן. כך בשבט הנאוואחו, עם אינדיאני בארצות הברית, חוקת השבט קובעת שמנהיגו חייב לדבר את שפת השבט המסורתית. אחד מאנשיה שרץ למנהיגות והתקשה בשפה הילידית, טען שאי ידיעת האנגלית היא אחת הסיבות למצבו החמור של השבט – 50% אבטלה, בעוד מתחרהו המבוגר ממנו סבור ששימור מסורת הנאוואחו הכרחית. גם באלסקה נערך מאבק דומה. עשרות שנים התקיים מאבק ממוקד של הממשל האמריקני לחיסול השפות המקומיות. לאחר מאבק נגדי נחקק חוק לשימור השפות האלה.

מאבק הזוכה להצלחה חלקית הוא במשפחת הלשונות הקלטיות וביניהן הקורנית, שפה קלטית עתיקה הקרובה לברטונית, לוולשית ולאירית, שפתו של חצי האי קורנוול. היא חדלה להיות שפה חיה כבר במאה ה-17, ממשלת בריטניה והאיחוד האירופי תומכים בהחייאה של השפה. בשוודיה נפתח גן ילדים שבו מדברים בשריד האחרון שנותר מהנורדית הקדומה, שפת הוויקינגים, היא השפה האַלְפָאדָאלית. באוסטרליה מתקיים פרויקט של שימור חלק מ-250 השפות האבוריג'יניות, שבו נוטל חלק גם הבלשן הישראלי גלעד צוקרמן. הוא מנסה להעביר את פרויקט תחיית העברית, שהוא קורא לה היום 'ישראלית', לפרויקט האבוריג'יני.

Read Full Post »

השפה מתרחבת ומתעשרת באמצעות דימויים. במקום ליצור מילה או ביטוי עבור כל תופעה הדורשת זאת, אנחנו מרחיבים משמעות של מילה קיימת, באמצעות הכוח המדמה. כך נוצרים למילים ולביטויים רובדי משמעות חדשים, והם מתכתבים אלה עם אלה. הדימוי הוא חד סטרי – מהמוחשי, הפיזי, מה שנתפס בחושים, לרעיונות מופשטים יותר.

המקורות לדימויים מגוונים: איברי הגוף, בני המשפחה, חפצים יומיומיים, מזון ועוד. אחד המקורות האלה הוא העולם הסובב אותנו ונגלה לעינינו: הנוף. הנוף, כמו תחומים אחרים, לא עבר שינויים מפליגים מהעת העתיקה ועד היום, פרט לכך שכיסינו אותו בשלמת בטון ומלט. לכן הוא בסיס פורה מאוד להרחבות ולדימויים. השיטוט בדימויי נוף ייעשה בסדר אלפביתי.

אופק. הקו הנגלה לעין ומפגיש בין האדמה או המים לשמים הוא אמנם קו דמיוני, אבל לחושים הוא נתפס כמציאות. המילה נכנסה לעברית בשלב מאוחר, בימי הביניים, בעקבות המילה הערבית אֻפְק. בעולם הדימויים הוא התגלגל למשמעות "התופעה הרחוקה ביותר הנגלית לעין". כשמסתמן פתרון לבעיה היא "נראית באופק", וכשמדובר ביחסים מדיניים מסתמן "אופק מדיני". מכאן התגלגל לעולם התרבות וההשכלה. ככל שאדם יודע ומכיר יותר את העולם בתחומים רחבים הוא בעל "אופקים רחבים", וההשכלה "מרחיבה את אופקיו".

גבעה. הגבעה מציגה אפשרות נוספת בהרחבה של מונחי נוף: היא הופכת חלק ממיתוס, במקרה שלנו, מיתוס ציוני. המילה עצמה מסמנת היום מעין הר נמוך, אך במקרא היא כנראה מילה נרדפת להר. מאבקים על כיבוש גבעות במלחמות השונות נכנסו למיתוס, מ"גבעה 24 אינה עונה", ועד גבעת התחמושת. מיתוס הגבעות משרת את תנועת ההתנחלויות, ומכאן גם המונח 'נוער הגבעות'. בתנ"ך מופיעים זה לצד זה "הרים וגבעות", וכך אירע שביטויים משפות שונות שבהם מופיעה המילה 'הר', זכו להרחבה בתרגום לעברית ל"הרים וגבעות". מי שמשמיע הבטחות מפליגות וחסרות כיסוי "מבטיח הרים וגבעות", ומי שמגלה יוזמה וכושר מנהיגות יודע "להזיז הרים וגבעות". בעקבות ספר יחזקאל נוצר שימוש אירוני לדבר מה המתפשט בלי שליטה: "על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן".

הר. בעוד שהגבעה היא תוואי פני הנוף השגרתי כמעט במקומות שונים, ההר הוא מה שנישא מעל, המיתוס של הגבורה העילאית, כדברי ז'בוטינסקי בהמנון בית"ר: "למות או לכבוש את ההר". ארץ ישראל מרוצפת בהרים שלרבים מהם מעמד איקוני ויסוד קדוש: הר הבית, הר הברכה והר הקללה, ליד שכם. הר הצופים וכמובן, הר סיני שבו ניתנו לעם לוחות הברית. לצד אלה 'הר' הוא דימוי פשוט לדבר מה גדול. במשרד מצטבר "הר של מסמכים", בבית המשפט "הר של ראיות", ואדם מגודל לגובה ולרוחב הוא "הר אדם". כאשר הדבר הגדול מתגלה כקטן וחסר חשיבות נאמר כי "ההר הוליד עכבר", בעקבות משל לטיני. ההר הוליד סיפורים נוספים שהפכו למטבעות לשון. בעקבות סיפור ערבי נוצרה המשוואה "אם ההר לא רוצה לבוא למוחמד, מוחמד יבוא אל ההר". המגזימים "רואים צל הרים כהרים", מי שפועל בתנאי סכנה מתמדת "יושב על הר געש", שהוא במקור הר בנחלת אפרים. שופט מחמיר או פוסק הלכה קובע כי "ייקוב הדין את ההר", כשמכריחים מישהו לעשות דבר מה "כופים עליו הר כגיגית", ותלמיד ישיבה מוכשר במיוחד הוא "סינַי ועוקר הרים", שהרי הוא "עוקר הרים וטוחנם זה בזה".

ים. הים עורר תמיד את דמיונם של בני האדם. הדימויים מתייחסים למרחבי המים העצומים, ועל כן הפך 'ים' דימוי לכמות גדולה. מי שהתמזל מזלו זוכה בפיס ב"ים כסף", בהפגנות ענק נראה לעין "ים אדם", ונינט החלה את דרכה במוזיקה ב"ים של דמעות". "ים התלמוד" מתייחס לאוצר העצום של התורה שבעל פה. גם ימים ספציפיים שונים זכו להרחבה. ראשון בהם הוא "ים סוף", שהתפרסם בכך שנחצה לשניים ביציאת מצרים, ונחשב אחד המהלכים הסבוכים והקשים ביותר לביצוע אפילו לאלוהים ומלאכיו, ומכאן נאמר למשל על יצירת זיווגים שהם "קשים כקריעת ים סוף". הים התיכון, מונח שמקורו בגרמנית דווקא, זכה אצלנו להרחיב משמעות בשם התואר "ים תיכוני", המתייחס לארצות ולתרבויות הסובבות את הים התיכון. הצירוף נפוץ בשיח הישראלי כהגדרה תרבותית הכוללת את המוזיקה המזרחית וההשפעה היוונית. ובל נשכח את ראש הממשלה משנות השמונים, יצחק שמיר, שהתייחס בזלזול לניסיונות להגיע לפשרה עם הערבים: "הערבים אותם ערבים, הים אותו ים".

יער. ישראל אינה משופעת ביערות, וביטויים כמו "יערות גשם", "יער עד" או "יער בראשית'" מספר בן סירא הם דימויים אוניברסליים או מיתולוגיים. עם זאת התעשר עולם הביטויים שלנו בשני נכסי צאן ברזל שהיער מככב בהם. הביטוי "לא דובים ולא יער" מתייחס לספר מלכים ב' ובו סיפור נורא על "שתים דובים" שיצאו מהיער וטרפו 42 ילדים. התלמוד מרגיע: "לא יער הווה ולא דובים הוו", מדובר באגדה או במשל. הביטוי "מרוב עצים לא רואים את היער", כלומר, העיסוק בפרטים מקשה על הבנת התופעה הכללית, מגיע מתרבויות שבהן היערות מרשימים יותר, כמו אנגלית, גרמנית, צרפתית ורוסית.

נוף. נוף הוא מה שנגלה לעין בטבע ובסביבה, ועל כך טבע טשרניחובסקי את הביטוי הידוע "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". נוף בתולי ופראי הוא "נוף קדומים", ירושלים קרויה בתהלים גם "יְפֵה נוף". הנוף הוא אחד הדימויים המובילים לתיאור סביבה חברתית, במונח "נוף אנושי". סביבה שבה אפשר ללמוד הרבה שימוש בשפה במרחב היא "נוף לשוני", ומי שמשתלב בסביבה, דומם או חי הוא פשוט "חֵלֶק מהנוף", כפי שכתב ושר שלמה ארצי: "בגן העדן של ילדות אשר היה פורח, הייתי חלק מהנוף. היום אני אורח".

עמק. גם העמק הוא חלק מהמיתוס, אבל הפעם בעיקר כמיתוס ציוני. 'העמק' הוא ערש ההתיישבות ומימוש הציונות בעבודה, בייבוש ביצות ובהקמת יישובים כפריים. "עמק הבכא", בתהלים, הוא סביבה מסוכנת הרוחשת סכנות ומוות. בתיאור קרב שהתקיים במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן, בפיקודו של אביגדור קהלני, כינה כתב "במחנה" רנן שור את זירת הקרב "עמק הבכא". ביטוי מעניין הוא "הגיעו לעמק השווה", במשמעות הסכימו ביניהם, ניסחו פשרה. "עמק שווה" בספר בראשית הוא מקום בצפון ים המלח, אך המדרש קושר את שם המקום להוראת המילה: "ששם השוו כל האומות, ואמרו לאברהם: תהי מלך עלינו".

שדה. 'שדה' מחבר את הנוף והחקלאות, ועל עֵשָו נאמר שהוא "איש יודע ציד, איש שדה", כלומר צייד וחקלאי. לכאורה בשדה תמיד מעבדים דבר מה, אבל השימוש במילה מעיד שהכוונה גם לקרקע לא מעובדת, כמו "שדה בוּר" בלשון חכמים, או "עשב השדה" במקרא. 'שדה' משמשת בהרחבה לכל מה שמתרחש בחוץ, בטבע. 'חילות השדה' הם החילות הפועלים במרחבי הקרקע. "עיר שדה" מרוחקת ממרכז הארץ. בעקבות השימוש הצבאי נולדו ביטויים כמו "שדה קרב", ואפילו "שדה קטל". בית דין צבאי המוקם בעת לחימה הוא "בית דין שדה", ובהרחבה, משפט מהיר ללא ראיות והליך משפטי הוגן. בכל אלה משפיעות האנגלית והמילה field. בעקבות זאת 'שדה' מתרחב לתחומים שכבר אינם חלק מהמרחב הפיזי. "שְדה מחקר" הוא תחום שבו נעשים מחקרים מדעיים. "שָדה סמנטי" הוא מונח בלשני המתייחס למילים וצירופים השייכים לאותו תחום. ומהם "שְדות הציד הנצחיים". זוהי ממלכת המתים. מקור הניב בתרבות האינדיאנית, אך ככל הנראה הוא אינו קשור שם במוות.

Read Full Post »

אחת המילים המכוננות של העברית היום, אם לא ה-, היא המילה 'חבר'. גלומים בה רבדים-רבדים של השבטיות הישראלית לדורותיה, והיא מרובת שימושים. חבר הוא ידיד קרוב, חבר הוא בן-זוג, חבר הוא שותף לדרך או לרעיון, וחבר הוא מי ששייך לארגון או למוסד כלשהו. ריבוי המשמעויות הזה למילה אחת ייחודי לעברית.  

שורש המילה, חב"ר, הוא שורש שמי עתיק, במשמעות איחד, הפך פרטים נבדלים לאחד. אפשר למצוא אותו במשמעויות דומות באכדית, בפניקית, בארמית ובאתיופית. בערבית פירושה יעץ, נתן עצה.  גם במקרא יש לשורש הופעות לא מעטות. חָבַר בבניין קל, ומכאן הביטוי הצבאי 'לחבור אל כוחותינו'; חיבר בפיעל, התחבר בהתפעל, וגם פועל בביטוי הידוע על ירושלים ש"חוברה לה יחדיו". הופעה מוזרה משהו נמצא בספר איוב: "אחבירה עליכם במילים". בהופעות אחרות הפועל הוא 'הכביר מילים", הקשור למילה כביר, כך שייתכן שיש כאן טעות סופר.

המילה חָבֵר מופיעה 12 פעמים בתנ"ך, ומשמעותה בדרך כלל ידיד, אדם קרוב שיש איתו יחסים של חיבה וקשר מתמיד. לעיתים במשמעות חיובית: "חברים מקשיבים לקולך" בשיר השירים, ולעיתים בנזיפה: "שרייך סוררים וחברי גנבים" בישעיהו. כך במסכת אבות: "עשה לך רב וקנה לך חבר". ארקדי דוכין שר עם "החברים של נטשה", ואפרים שמיר שר לעומתו שהוא "חבר בחברת עצמי". אחד מספרי הזיכרון המכוננים אחרי מלחמת העצמאות הוא "חברים מספרים על ג'ימי". הפרידה מרבין שנצרבה בזיכרון הלאומי, בעקבות קלינטון ויועציו, הייתה "שלום, חבר", ובהמשך: "חבר, אתה חסר".

באנגלית נמצא הבחנה בין friend – ידיד, לבין boyfriend או girlfriend, בן-זוג או בת-זוג. הכוונה היא לבני זוג קבועים ללא נישואין, אך בז'רגון של ארץ ישראל העובדת, בעיקר בקיבוצים, בן-הזוג הנשוי נקרא 'חבר שלי' או 'חברה שלי', כדי לבטא סלידה מהמונחים 'בעלי' ו'אשתי'. הביטוי משמש גם ביחסי זוג של בני נוער.

השימוש ב'חבר' התרחב גם למערכות יחסים של שותפות גורל או רעיון, מעין מקבילה ל-comrade הרוסי-אנגלי. הוא בא לידי ביטוי בין היתר בביטוי האיקוני "כל ישראל חברים", המייצג את שותפות הגורל והסולידריות היהודית. המקור במסכת חגיגה: "ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, עיר שהיא עושה כל ישראל חברים", והוא מבוסס על ספר שופטים. הביטוי נקבע כשמה של אגודה יהודית שקמה בצרפת ב-1860, ועסקה בפעולות תרבות וחינוך. בקפיצה מעל דורות רבים אפשר לראות את 'חבר' במשמעות שותף לא אינטימי או אישי בעולם הרשתות החברתיות, ובמונח המפתח friend. אפשר גם לְאַנְפְרֶנְד – לבטל יחסי חברות ברשת.

'חבר' משמשת בהרחבה נוספת, ומתייחסת לכל אדם שהוא, לזולת באשר הוא. המשנה מדברת על "עבירות שבין אדם לחברו" שעליהן אין יום הכיפורים מכפר, בניגוד ליחסי אדם ואלוהים. המשפט הארמי המפורסם של הלל, שהוא לדידו "כל התורה על רגל אחת", הוא כידוע "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". לפעמים הזולת אינו אפילו אדם. ככתוב במסכת ברכות: "לפי שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימא".

מהשימושים הכלליים האלה הדרך לא התארכה לשימוש הייחודי של חבר בארגון או מוסד, באנגלית: member. זה החל בתנועת העבודה ושלוחותיה, שבה השימוש במילה היה טבעי: חבר קיבוץ, חבר הסתדרות ועוד. בעל שייכות פוליטית הוא 'חבר מפלגה', מי שמכהן בכנסת הוא 'חבר כנסת', ובבורסה נמצא 'חבר בורסה', מי שמתחבר למסלקת המעו"ף, והוא יכול להיות 'חבר מוביל', 'חבר מוגבל' או 'חבר נלווה'.

מפגש המשמעויות הזה בין החבר האינטימי והחבר הפורמלי-ארגוני הוליד גם ביטויים אירוניים, כמו 'חבר מביא חבר'. הוא שימש סיסמת פרסומת של קופת חולים מאוחדת בשנות התשעים, אך מקורו מוקדם יותר. חברות ותיקה ומתגמלת הייתה לאלה שהשיגו שותפות בקואופרטיב אגד ונקראו 'חברי אגד', ועל כך נאמר 'חברים יש רק באגד', כלומר, בשעת צרה אדם יכול לסמוך רק על עצמו.

קבוצה של חברים היא 'חֶבְרָה', מילה המופיעה בתנ"ך פעם יחידה, בספר איוב, ולא בקטע טוב: "וארח לחברה עם פועלי אוון". גם ל'חברה' רובדי משמעות. היא יכולה להיות קבוצת ידידים המקיימים 'חיי חברה', ויכולה להתייחס לכלל הבריות. 'איש חברה' הוא אדם המעורה בין הבריות. 'חיי חברה' הם הווי משותף של קבוצה או קהילה. הביטוי 'בחֶבְרָה טובה' מתייחס למי שנמצא בין אנשים ראויים, ולפעמים השימוש בו אירוני.

ביידיש כידוע מילים לא מעטות שמקורן עברי, וחלקן חזרו לשפת הדיבור הישראלי במשמעות ייחודית. אחת מהן, הנפוצה מאוד עד היום, היא חֶבְרֶה, במלעיל, כדברי "שיר השכונה": "איפה החבר'ה? הלכו לים". חבורה עליזה נקראה 'חֶבְרֶה לֵיצִים' שעליה אמר ביאליק כשתיאר את משחק הביליארד:  "חברה לייצים אוחזים עייצים ומגלגלים בייצים". ומיהו איש החברה היידישאי? החבר'המן. בגולה היו למילה שימושים שונים. חברֶה קדישא היא ארגון המטפל בקבורת הנפטרים היהודים, חֶבְרֶה ש"ס הייתה חברה ללימוד התלמוד שהתקיימה בעיירות אירופה. למילה היידישאית מתלווה חברתה הארמית בביטוי שנטמע יפה בעברית: חבריא.

הגלגול המשמעותי ביותר של 'חברה' הוא בתחום הכלכלה, כאשר המילה נטבעה כתרגום ל-company. מכאן מלא החלל הכלכלי-פיננסי בסוגי חברות מכל המינים, חברה אם וחברה בת, חברה פרטית וחברה ציבורית, חברת אחזקות וחברת הֶזנֵק, הלא היא החלופה העברית לסטארט-אפ. חברת מדף היא גוף עסקי בלתי פעיל הזמין לפעילות עתידית, וחברת קש היא גוף עסקי המשמש הסוואה לפעילות עסקית של גוף אחר. בדרך כלל מדובר כאן בתרגומי שאילה מאנגלית.

לצד הכלכלה, 'חברה' היא מונח יסוד במדע הסוציולוגיה, או בעברית – מדעי החברה. כך עוסקת האקדמיה והתקשורת בחברת מהגרים, חברת רווחה, חברת שוק, חברת שפע, וגם ב'שולי החברה'. אלה עומדים בתחתית המדרג שבראשו עומדת 'החברה הגבוהה', שהיא כבר מושג תקשורתי.

לצד 'חברה' לא נפקד מקומה של המילה 'חֶבֶר'. היא מופיעה שבע פעמים בתנ"ך, חלקן במשמעות התכנסות של ידידים, וחלקן במשמעות כישוף, ומכאן גם החובר – המכשף. חוקרי העברית סבורים שמדובר באותו רעיון, כאשר החוברים "מחברים בקסמיהם קשרים קסומים". גם כאן לא תמיד ההקשר חיובי. חֶבֶר מְרֵעים היא כנופיה, חבורת אנשים בעלי כוונות רעות. כאן יש כפל לשון מסוים – מרע הוא גם מי שעושה רעה, וגם רֵעַ, חבר.

שם תואר שפרץ לחיינו בעקבות החברה והחבר הוא 'חברתי'. בעוד 'חברותי' היא תכונה של אדם ידידותי, 'חברתי' מייצגת את הגורמים החותרים לאינטרס משותף של החברה, סולידריות ותמיכה הדדית. יסודם ב'אֲמָנה החברתית', ביטוי שנטבע על ידי ההוגה הצרפתי ז'ן ז'ק רוסו בשנת 1762.  'זכויות חברתיות' הן זכויות יסוד שנועדו לרווחתו החברתית של האדם, דוגמת הזכות לחינוך ולהשכלה, הזכות לדיור הולם, הזכות לבריאות. 'קוד חברתי' הוא מערכת כללים סמויה שבני אותה קבוצה חברתית נוהגים לפיה, והצעקה האחרונה: הרשת החברתית, שבה מתגודדים מיליוני אנשים ברחבי העולם ויוצרים ביניהם רשת של קשרים, תגובות ושיתופים, לטוב ולפחות טוב.

ובעברית כמו בעברית, שמות עצם ותואר יוצרים את המילה המופשטת, הכללית, באמצעות הסיומת -וּת, במקרה זה – חֲבֵרוּת. המקור בארמית במילה היפה 'חברותא', שגם אומצה לדרך לימוד משותפת בישיבות. מסכת תענית הולידה את הביטוי 'או חברוּתא או מיתוּתא': אין טעם בחיי בדידות. בני הנוער של פעם חיזרו באמצעות 'הצעת חברוּת', היום מציעים חברוּת במועדוני צרכנים למיניהם.

ל'חבר' מילה נרדפת מעניינת – אח. כך בתהלים: "כרע־כאח לי התהלכתי" (לה 14), ובמשלי: "בכל עת אֱהוֹב הרֵעַ, ואח לצרה יולד" (יז 17). מפסוק זה נולד הצירוף 'אח לצרה'. הקִרבה הזו מוכרת בשפות נוספות, ומשתקפת גם בתרגומי 'אחווה' המקראית, שמקורה ב'אח', brotherhood  באנגלית, וכך בגרמנית ובצרפתית. הזיהוי בין האח והחבר הוא הבסיס לפנייה הישראלית 'אחי', שיש לה שורשים בתנ"ך.

מן השורש חב"ר נגזרו מילים רבות, כולן חוברות למשמעות החיבור, ההפיכה של הרבים לאחד. ביניהן חוברת ומחברת ותחביר, חבורה ותחבורה. 'מחברת' מופיעה בתנ"ך בספר שמות, בבניית המשכן, במשמעות 'חיבור דברים', לצד 'חוברת'. בימי הביניים, בסוף האלף הראשון, נכתבו המילונים הראשונים בעברית, והם נקראו "מחברות". כאשר חיפשו חלופה עברית לקומפוזיטור הציעו את 'מחביר'. הישראלים לא התחברו, ו'מלחין' ניצחה אותה בהליכה.  

Read Full Post »

אחד הנושאים המעסיקים כל חייל סדיר באשר הוא, בלי קשר לדבקותו בצבא או לתפקיד שהוא ממלא, הוא זמן השירות, ובעיקר הזמן שנותר עד לסיום השירות. על פי מחקר השפה הצבאית שקיימתי כעבודת הדוקטורט, מדובר בשתי סוגיות הכרוכות זו בזו. זמן השירות, וההיררכיה בין 'צעירים' ל'וותיקים'.

מילת המפתח בסיפור הזה היא הנוטריקון פז"ם. פז"ם הם ראשי תיבות של הצירוף 'פרק זמן מזערי', המקביל לנוטריקון המקובל בצבא האמריקני TIG: time in grade. הכוונה היא לפרק הזמן המינימלי שיש למלא בתפקיד או דרגה מסוימת. בשפה הצבאית הלא רשמית זוכה פז"ם להוראה נוספת: הזמן שנותר לחייל בשירות הסדיר עד לסיום השירות. הצירוף 'הפז"ם דופק' מצביע על הזמן החולף של השירות. הוא בא לידי ביטוי גם בהרכב 'פָזָמוּלֶדֶת', אירוע לציון יום השנה לזמן שנותר לסיום השירות. החייל הוותיק הוא פשוט 'פז"מניק'.

סיום מחצית השירות נחשב בעל משמעות. ביחידות מסוימות נוהגים חיילים החל מן המחצית השנייה לשירות לשאת את הדסקית בצמוד לגב ולא לחזה, כדי להפגין ותק. ביטוי המיוחס לשלב זה בשירות הוא 'לגעת בקיר', בעקבות תרגול של טירונים הנדרשים לרוץ לקיר עמוסים בציוד, לגעת בו ולחזור. על פי הסבר אחר הצירוף לקוח מעולם השחייה.

שלבי הסיום של השירות מכונים בביטויים ניטרליים כגון שס"ן (שירות סדיר נוסף), 'מחזור אחרון' ועוד. הכינוי 'מחזור זונה' מתייחס למחזור בשלב מתקדם בוותק הצבאי, ומרמז על תחושת העייפות והציפייה לסיום השירות. מונח זמן נוסף המשמש בצהלית הוא 'קֶבַע דפוק', או בקיצור 'דפוק'. הוא מתייחס לחוק הצבאי שלפיו אדם שנשפט למאסר, תקופת מאסרו לא תיחשב בשירותו הצבאי, והשירות יארך מעבר לשנים שנקבעו בחוק.

תחושת המצוקה הכרוכה בשירות הארוך והתובעני מתבטאת בצהלית באמצעים מגוונים, בין היתר בפתגמי חיילים. כך בפתגם "אין כמו האוטו של אבא, האוכל של האמא, הפז"ם של סבא והפרופיל של סבתא". ערוץ אחר הוא שירי חיילים: "עצוב אני יושב/ ומחשב את פז"מי/ רוצה אני להשתחרר/ על ציודים להזדכות/ לחתום על טופס טיולים/ וסלמאת לצעירים!"

מצוקת השירות והציפייה לשחרור יצרו צירופי מפתח המשמשים בצהלית ורוֹוחים בקורפוס. חיילים נוהגים לצעוק יחד בהזדמנויות שונות את הסיסמה 'עד מתי'. ציטוט: "'עד מתי', צועק הסולן את שוועת הרובאים הנצחית. 'עד מחר', משיבה המקהלה בקולי קולות". על הקריאה חלים כללים נוקשים, והיא אסורה על חיילים שאין להם ותק מספיק. ביטוי חלופי בתפקיד זה הוא 'כמה עוד', והוא יכול להישמע גם בצעקה החלופית 'מאמא עוף'.

ההיררכיה של הוותק מתבטאת במילון מונחים שלם. בחיל הים, למשל, יש מערכת דרגות לא רשמית המעוגנת במסורת החיל. חייל המשרת שנה קרוי 'אבא', וביחס אליו החייל החדש הוא 'בן'. חייל המשרת שנתיים – 'סבא', כשהיחס של החייל החדש אליו מוגדר 'נכד'. החייל החדש זוכה לתואר 'אחרון ספינה', והוותיק – 'ראשון ספינה'.

קבוצת החיילים החדשים זוכה למגוון מרשים של כינויים. מילת המפתח בקבוצה זו היא 'צעיר'. צירופים המייצגים יחס מזלזל ואף בוז כלפי חיילים חדשים הם 'צעיר מת', 'צעיר פעור' ועוד. 'צעיר טוב' הוא חייל חדש המבין את מעמדו, 'צעיר חרא' הוא מי שמתמרד נגד מעמדו. דירוג הוותק אופייני לחיילים סדירים, אך ניתן לראות התייחסות אליו גם בדרגות הקצונה הנמוכות, בדרך כלל כלפי קצינים המשרתים עדיין בסדיר. מכאן הנוטריקון 'קציץ' בהוראת קצין צעיר.

לצד 'צעיר' קיימים מונחים נוספים המסמנים חייל שזה מקרוב בא. 'בשר טרי' הוא תרגום שאילה מאנגלית: fresh meat. הנוטריקון חפ"שׁ, חייל פשוט, מתייחס לחיילים חדשים, ודבק בו דימוי של חייל אדיש ונעדר אחריות ויוזמה, ומכאן גם הפועל להתחפשׁ, לפעול בחוסר יוזמה. 'ירוק' הוא שאילת משמעות מאנגלית. הביטוי 'ריח של בקו"ם' מתייחס לזמן הקצר שעבר מאז שהחייל הצעיר עזב את בסיס הקליטה והמיון (בקו"ם) שבו גויס. חיילים צעירים שהגיעו לחיל האוויר מבית הספר הטכני של החיל זוכים לכינוי 'ריח של טכני'. בחיל התותחנים זוכים חיילים חדשים לכינוי 'רעננים', ומפקד חדש בחיל השריון מכונה 'גוּר'.

כינוי נפוץ לחייל צעיר בעשור האחרון הוא 'צ'ונג'. מקורו כנראה במילה האנגלית young המקבילה לצעיר, או לכינויים לחייל צעיר בצבאות דוברי אנגלית כמו johny או john. לכינוי דבק מדרש ראשי תיבות: 'צעיר ונוטף גרבר'. הכינוי 'פִּיוֹן' מייצג זלזול בוטה באדם נחות דרגה. כך גם צלח"ד: צעיר לח ודביק. 'ביזון', ככל הנראה בהשפעת 'בילג'ון', הוראתו בחיל הים חייל חדש שתפקידו לנקות את שיפולי הספינה (בילג') השקועים במים. הכינוי 'במבה' מיוחס בעיקר לחיילות צעירות "שעוד לא ניקו את פירורי הבמבה ממסיבת הגיוס שלהן". הצירוף 'סיומת בזזזז' נוצר בשנות השבעים, עם המעבר של המספרים האישיים לשבע ספרות, והופעת הספרות הפותחות 220. ספרות אלה נקשרו למתח החשמלי (220 וולט), והחיילים הוותיקים נהגו לעבור לאורך שורת החיילים החדשים ולהשמיע זמזום: בזזזז. חיילים הנמצאים בשלבי הביניים בשירות זוכים לדרגה 'צעיר בכיר', ובראשי תיבות צב"ך, חייל המשרת ארבעה חודשים לפחות.

דרגת הוותק הרווחת בקורפוס לייצוג מי שמשרת זמן רב בצבא היא 'ותיק'. פז"ם משמשת במקרים אלה בייצוג דרגות הוותק. חייל ותיק הוא כאמור פז"מניק, והתשוקה לסיום השירות 'כאבים בעצם הפז"ם'. חייל בעל ותק מופלג העומד בפני שחרור קרוי 'עתיק' ובעבר נשמע גם 'פזמוזארוס'. לחיילים אלה דבק לעיתים הכינוי 'עציץ', המתייחס לאדישות של החייל הוותיק למתרחש סביבו.

ההיררכיה של הוותק מתממשת בין היתר במרות לא פורמלית שיש לוותיקים כלפי הצעירים מהם. היא מתבטאת בשורה של טקסים לא פורמליים המוטמעים ללא התערבות של גורמי הפיקוד. הסטטוס הנמוך של החיילים החדשים מתבטא במשימות שנואות ומשפילות. חלקן משימות שירות, ניקיון, עבודה במטבח וכדומה, וחלקן שירות ישיר לוותיקים. מכאן הכינוי 'מחמטוש': מחלקת מטבח ושירותים. משימות הצעירים מגולמות בפועל 'לטחון', ובצירוף 'טחינת צעירוּת', המייצג את המשימות המשפילות המוטלות על חיילים חדשים. כך נוצרו בחילות או חטיבות שונים כינויים כגון 'מש"ק נס' שתפקידו לעשות קפה לוותיקים, 'פיליפין' המרמז על תפקידי השירות המוטלים על החייל, וכן 'רץ קנקן', שתפקידו להכין ולהביא קנקני משקה למפקדים.

לעומת מצבם הנחות של הצעירים, יתרונות הסטטוס של הוותיקים מגוּונים ומגובים בכללים לא פורמליים. הפתגם הצבאי "צעירוּת קשה – ותיקוּת מתוקה" נועד לבסס את הממד הזה בהיררכיה. הצעיר ממלא את מקומו בהיררכיה בידיעה שהמעמד זמני, והוא ייהנה בבוא היום מהסטטוס הנחשק של הוותיק. הסטטוס של הוותיקים מתבטא בשחרור ממשימות המוטלות על הצעירים, הקלות בתביעות המפקדים, ציוד מיוחד, טקסי הפרדה ועוד. שלב הביניים בהיררכיה, 'צעיר בכיר', מתבטא גם הוא בשחרור ממשימות מסוימות. "שתוק צעיר", ובקיצור שְׁתְץ, הוא צירוף מקובל בהיררכיה של הוותק, המשמש כמעין פקודה לא רשמית, ונועד להעמיד את החייל הצעיר יותר על מקומו בסולם.

מאחר שלסטטוס של הוותיקים אין מעמד פורמלי, השמירה עליו כרוכה לעיתים במאבקים. מערכת הפיקוד אינה מגבה את ההיררכיה של הוותק, ולעיתים אף מתנגדת לה במפורש. עם זאת, המערכת נוטה להעלים עין מקיומה של ההיררכיה, אלא אם כן היא נחשפת באופן לא רצוי, או עוברת את גבול הסבירות.

Read Full Post »

לכל קבוצה חברתית, מקצוע, יישוב או משפחה עולם מונחים משלהם, שזר לא יבין. במרחב הישראלי התופעה בולטת, למשל, בשפת הצבא ובתוך חילות וחטיבות. לרופאים ז'רגון משלהם שנועד לשמור על כך שהחולים לא ממש יבינו את השיח ביניהם. עבריינים מדברים בקודים, ואדם מן היישוב מתקשה להבין את השפה המשפטית.

דומה שהעולם הסגור ביותר מפני כל מי שאינו שייך אליו במרחב הזה הם החרדים. אורח החיים המיוחד, מקבץ האמונות החמור והלימוד הנבדל יצרו מילון מונחים פנימי עשיר. אין כל דרך לנסות ולהבין את העולם החרדי בלי להתוודע לאוצר המילים הזה.

בין היתר מייצגת השפה מאפיין מרכזי של החברה החרדית, והוא ההיררכיה. המאפיין הזה מזכיר אולי את הצבא ושפתו, אבל שונה מאוד מהחברה הכללית, החותרת לשוויוניות ולהקטנת מעמד בעלי הסמכות. ההיררכיה מתקיימת גם בממסד החרדי, שבראשו "מועצת גדולי התורה" של אגודת ישראל, ו"מועצת חכמי התורה" של ש"ס. גם בתוך המועצות מתקיימת היררכיה בין ראש או נשיא המועצה, שהוא לעיתים גם 'גאון הדור'. עובדיה יוסף זכה בתואר הראשי מָרָן – מורנו, בארמית. אנשים שהוסמכו להוראה ייקראו 'רב', אך בתואר הזה דומה שיש בעולם החרדי, ובמידת מה גם הציוני-דתי, אינפלציה מסוימת. הציונות הדתית שותפה להיררכיה, הן בתוכה והן בעיני החברה החרדית.

לצד ההיררכיה הפורמלית-ממסדית מצביעה השפה על היררכיות פנימיות. אחת מהן היא כינויים המצביעים על מידת דבקותו של האדם במצוות. בקצה הסקאלה נמצא את המחמירים ביותר. כאלה הם ה'מחמיר', זה המרבה בקיום 'חומרעס', חומרות הלכתיות, וה'עויבד', קיצור של 'עובד האלוהים'. ההגייה היא מלעילית-אשכנזית. הכינוי מכיל לעיתים אירוניה וביקורת מרומזת. 'וְצידקוֹתכוּ' הוא אדם המפגין צדיקות יתר, בעקבות פסוק מתהלים: "מְשֹׁךְ חַסְדְּךָ לְיֹדְעֶיךָ, וְצִדְקָֽתְךָ לְיִשְׁרֵי־לֵב". חְנְיוֹק הוא מי שמחמיר במצוות, וכופה זאת על סביבתו. 'לָמֶד וָוניק' הוא אדם בעל אישיות מוסרית ללא דופי, בעקבות ל"ו הצדיקים שבמסורת היהודית, או 'לָמֶד וָו צדיק', אדם העושה מעשי צדיקות לראווה ולא לשם שמים.

ההיררכיה של הקיצוניות נוגעת גם בקבוצות בתוך העדה. 'הָעֵדה', במלעיל, היא העדה החרדית במאה שערים הנחשבת קיצונית מכולן, ורק נטורי קרתא קיצוניים ממנה. 'רֶבּ אהרל'ך' הם חסידי ישיבת תולדות אהרן, שגם להם מוניטין בדבקות יתר. הם מכונים גם 'זברות' בהתייחס לחליפות הבגדים המפוספסות. 'לוּבָּביצֶ'ר' הוא חסיד חב"ד, ולעיתים הוא 'משיחיסטי', איש הפלג בתנועת חב"ד המאמין בכך שהאדמו"ר מלובביץ' הוא המשיח.

הבְּרַסלָבים הם חסידים הנוהים אחר תורתו של הרב נחמן מברסלב. הדבקות שלהם בדת היא בקצה המחמיר, אך אורח חייהם והפולקלור שלהם פונים לעולם הרגש, השמחה והריקוד. 'חֲבָקוּק' הוא כינוי לקבוצה חסידית המערבת סגנונות דתיים שונים, ראשי תיבות: חב"ד, ברסלב, קוק. בתווך, בין החרדים ואנשי הציונות הדתית, ניצבים החרד"לים, חרדים-לאומיים, קבוצה הולכת וגדלה. אנשי הציונות הדתית מכונים בפי החרדים בזלזול 'מזרוֹחניקים' או 'מזרחיסטים', בעקבות "הפועל המזרחי". 'משרפה' היא ישיבה הפועלת להפיכת מזרוחניק לחרדי.

בציונות הדתית מתקיימת הבחנה בין בוגרי הישיבות השונות. כאן מדובר בעיקר ביוקרה. 'מֶרכַּזניק' הוא בוגר או תלמיד ישיבת מרכז הרב, הנחשבת לספינת הדגל של ישיבות הציונות הדתית, שאותה הקים הרב קוק. 'גוּשׁניק' הוא בוגר ישיבת גוש עציון, הנחשבת למצטיינת, אקדמית ומתונה. 'הר המורדים', במלעיל, הם תלמידי ישיבת הר המור. 'הֵסדרניק' הוא תלמיד או בוגר ישיבת הסדר.

ההיררכיה האתנית בציבור הדתי-חרדי ידועה. ההפרדה בין אשכנזים וספרדים מתבטאת בהפרדה בבתי כנסת, במוסדות לימוד ועוד. הספרדים קרויים 'אוכלי קטניות', בעקבות ההיתר לספרדים לאכול קטניות בפסח, לעומת האיסור לאשכנזים. 'חצי חצי' הוא בן למשפחה מעורבת, אשכנזית-ספרדית, הנחשב בדרך כלל שידוך לא אטרקטיבי. 'משוכנז' הוא כינוי גנאי לספרדי הנוהג על פי דרכי האשכנזים, נקרא גם: משתכנז. כינוי לא מחמיא הוא 'קרֶמבו': ספרדי בחיצוניות, אשכנזי בעולמו הפנימי.

מכאן ואילך מתפזרת ההיררכיה של הדבקות בדת ומתפרשת בספקטרום מתרחב והולך. 'חרדי לַייט' הוא חרדי שאינו מדקדק במצוות. 'חרדי מחמד' הוא יהודי חרד המעורה בעולם החילוני, לא תמיד הדבר מתקבל בברכה. 'דתי דתי' הוא יהודי המקפיד מאוד בשמירת מצוות, בעוד 'דתי לַייט' אינו בין המקפידים. 'דָתילוֹני', רחמנא ליצלן, הוא דתי בתהליכי חילון. יש גם 'חרדים מוֹדֶרנים', דתיים בעלי עמדה מתירנית יחסית בשאלות הלכה.

מידת הדתיות מתאפיינת בפריטי לבוש והופעה. המחמיר 'הולך עם ציצית בחוץ', מקפיד שלא להכניס את ציציותיו לתוך מכנסיו. לעומתו מי ש'נוגע בזקן' מקצץ ומסדר את זקנו, ומכאן שיש לכאורה פגם במידת הדתיות שלו, על פי חב"ד. מסדר הכיפות והכובעים הוא סממן היררכי מרכזי. החרדי מן הזרם המרכזי ואילך יקפיד על מגבעת וכן שטריימל לאירועים חגיגיים. 'כיפה שחורה' מייצגת דתי חרד או בתהליך התחרדות. 'כיפה סרוגה שחורה' מייצגת דתי הנמצא בין הציונות הדתית לבין החרדיות, לצד 'כיפה סרוגה', סמלו של הדתי הלאומי. 'כיפה גרוש', קטנה עד זעירה, מייצגת דתי מתון, או בתהליכי יציאה בשאלה.

יש גם סממני התנהגות. 'שומר נגיעה' הוא מי שמקפיד במצווה שאין לגעת בבנות המין השני בתהליך החיזור. אורי אורבך המנוח הזכיר את הביטוי 'זוג חקלאי' – זוג ההולך במרחק כזה שטרקטור יכול לעבור ביניהם. הם מכונים גם 'בַתְקָה וקֶלִיקָקוּ', הלא הם בתיה ואליהו, על פי המסורת המתפתחת, המוגזמת בעיני רבים, להימנע מכל אזכור של השם המפורש. 'שוחה מעורב' הוא מי שאינו מחמיר במצוות, על פי ההלכה שאין לשחות יחדיו, גברים ונשים. 'חפיפניק' הוא דתי-לאומי בתהליכי ירידה דתית.

קבוצת החוזרים בתשובה זוכה גם היא למגוון היררכי, בעיקר בהתייחסות לתהליך החזרה. החוזר מצוי 'בתהליכים', 'מתחבר' ו'מתחזק', מונח שהזוכה לתפוצה רחבה. השלב האחרון הוא 'בדת', נאמר על מי שהשלים את תהליכי החזרה בתשובה: "הוא בדת, היא עוד מתחזקת".

מכאן נודדת ההיררכיה אל אלה שמעבר לגדר החרדית. על הצועד החוצה אומרים שהוא 'הוריד את הפאות' או 'ירד מהדרך'. מי שהשלים את היציאה בשאלה מכונה דתל"ש – דתי לשעבר. החילונים מכונים 'חופשים' או פרייערים, ביידיש: חופשיים, אגב, ללא קשר למשמעות פרייער בסלנג הכללי. לחילונים שמורים כינויי הגנאי הקשים ביותר. הרב ש"ך כינה אותם בנאום מתוקשר "מגדלי שפנים וחזירים". כינוי נפוץ כלפי החילונים הוא 'אנטישמי'. החילוני 'חשוד על הכול', 'מופקע', ובקצה המקולל: 'מחשֶמוֹניק', אויב היהדות הדתית, רשע מרושע. עליו אומרים "ימח שמו וזכרו". כך כינו אישים כמו טומי לפיד ויוסי שריד.

ההיררכיה מתקיימת גם בעולם הישיבות. תלמיד ישיבה נקבע על פי כשרונו, וגם על פי חריצותו. בראש ההיררכיה עומד 'השפּיץ של הישיבה', התלמיד הטוב ביותר, גאוות הישיבה. 'בעל כישרֶן' הוא תלמיד ישיבה מבריק ומהיר תפיסה. 'חצי עילוי' הוא תלמיד מוכשר אך חסר ריכוז והתמדה. על תלמיד ישיבה שקדן ורציני הרואה את עתידו בלימוד תורה אומרים שהוא 'עושה שטייגען', מטפס. ה'מתמיד', במלעיל, משקיע שעות רבות ורצופות בלימוד תורה, והוא זכור מפואמה של ביאליק בשם זה. 'יְשׁיבישֶׁר' הוא תלמיד ישיבה למדן. כנגד אלה עומדים השַבַּבְּניקים, נוער חרדי חסר מסגרת, בעקבות ערבית: שַׁבָּאבּ (נוער), וכן ראשי תיבות ממגילת קהלת: "שמח בחור בילדותך". הם גם זכו לסדרת טלוויזיה משובחת.

מעמד תלמידי הישיבה משליך ישירות על עולם השידוכים, המעסיק מאוד את הרחוב החרדי. על הנער המבוקש, בדרך כלל תלמיד ישיבה מצטיין, אומרים ש'שוברים לו את הדלת'. לעומתו על מי שלא זכה לשידוך או משפחתו אינה בעלת מעמד ראוי נאמר ש'קשה זיווגו', בעקבות מסכת סנהדרין: "קשה לזווגם כקריעת ים סוף". 'אתרוגית' היא נערה מבוקשת לשידוכים, הנחשבת בעלת סגולות מיוחדות.

לאחר שנמצאה 'המיועדת' ונעשה התחקיר הראוי על מעמדו של החתן וסגולותיו, מסכימים על אירוסין ב'ווֹרט', הסכמה על אירוסין, מילולית ביידיש: מילה. טקס האירוסין שבו 'שוברים צלחת' קרוי גם 'תנאים', ומכאן מגיעים לחתונה המיוחלת. התהליך הזה יצר את אחד הביטויים האופייניים לחברה החרדית: המָלָג, 'מיועד להיות גיס', מעמד משפחתי שבין הווֹרט והחתונה.

Read Full Post »

מה מספרת לנו שפת התנ"ך על אבותינו הקדמונים, אנשי התנ"ך? ככל שיורדים לעומקם של סיפורי התנ"ך מגלים שבני ישראל היו דומים לנו הרבה יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות. אחד התחומים שבהם הדבר בא לידי ביטוי הוא עולם הרגש. התנ"ך מציג קשת רחבה של רגשות, ומציע לעברית החדשה כמעט את כל הדרוש לתחום הרגש. רגשות הבאים לביטוי חלקי בשפת התנ"ך הם מה שניתן לקרוא 'רגשות ביניים'. כזה הוא הרגש 'אכזבה', מילה שחידש איתמר בן אב"י, ולצידו המילה החדשה יותר 'תסכול', אם כי הן קרובות לביטוי המקראי 'מפח נפש'.

התנ"ך רצוף סיפורי אהבה וגילויי אהבה. המילה 'אהבה' מופיעה 40 פעם, השורש אה"ב מופיע 208 פעם. אהבה מופיעה ביחסי גברים ונשים, ביחסי משפחה, באהבת האל את עם ישראל ובאהבת המאמין היהודי את אלוהיו. צירופי לשון מציגים את האהבה כרגש השלם ביותר, 'אהבת נפש', 'אהבת עולם' ועוד. צירופי לשון אחרים מלמדים על הקשר בין האהבה לבין יחסי המשפחה. אל האהובה פונים "אחותי כלה". 'דוֹד' הוא האהוב וכן בן המשפחה, 'דודים' זו אהבה ארוטית.

ל'אהבה' מעט נרדפות בתנ"ך, והן נקשרות לחיבה ולרחמים. 'רחמים' הוא התרגום המקובל והשכיח של אונקלוס לאהבה ולפעלים הקשורים בה. עם השנים התרחקו הרחמים והאהבה: רחמים היום הוא יחס חמלה לאדם נזקק. הפועל לחבב מופיע בתנ"ך פעם אחת, והוראתו מסופקת. הסלנג הישראלי דווקא מציע מבחר עשיר של פועלי אהבה. דלוק עליה, שרופה עליו, וכמובן מת/מתה עליה/עליו. המרחק בין אלה לבין גילויי האהבה הבוערת בתנ"ך אינו רב. גיבורת שיר השירים אומרת: "סַמְּכוּנִי בָּֽאֲשִׁישׁוֹת, רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים, כִּי־חוֹלַת אַהֲבָה אָֽנִי".

'שנאה', ניגודה של 'אהבה', מופיעה 17 פעמים בתנ”ך. השנאה כמו האהבה משמשת ביחסי אנוש, ביחסי משפחה, ביחסים עם האל, ביחסו של אדם לחייו. השימוש במילה חביב על קהלת רואה השחורות, והיא חוזרת ומופיעה בתנ"ך ביחסי העמים ובסכסוכים השונים. 'שונא' היא גם מילה נרדפת ל'אויב', בדרך כלל האויב הפוליטי. 'אויב' נקשרת למילה המקראית הנרדפת לשנאה, 'איבה'. 'משטמה' מופיעה פעמיים בספר הושע. 'שטנה' מופיעה פעם אחת בעזרא בהוראת דיבה, והיא הנגזרת מ'שטן', המלאך המקטרג.

מעמדה של הקנאה בשפה ייחודי, ואין לה נרדפות. שם התואר 'קַנָּא' מיוחס לאלוהים. רוב הופעות 'קנאה' מתייחסות לחשד לבגידה, כלומר, לאהבה שהופרה לאדם אחר, לאלוהים, או בתוך המשפחה. בעברית החדשה התפצלו בשדה הקנאה שני שמות עצם: קנאה בתנ"ך, קַנָּאות מלשון חכמים. 'קנאה' משמשת בעיקר ביחסי אדם וחברו: קנאה ברכוש, בהצלחה. 'קנאות' נגזרת משם התואר קַנָּא. על פי שימושיו בתנ"ך זהו שם תואר חיובי בהיבט המוסרי, והוא מיוחס רק לאלוהים. עיקר השימושים בשם התואר ובמונח קנאות מתייחסים היום בשיח היהודי לקבוצות דתיות קיצוניות, שאינן מקובלות גם על חלקים גדולים בציבור הדתי ואפילו החרדי.

בעוד שלאהבה, לשנאה ולקנאה אין כמעט מילים נרדפות בתנ”ך, זה אינו המצב בצמד הרגשות שמחה ועצב. בתנ”ך מופיעות עשר מילים המבטאות שמחה: שמחה, ששון, גיל, גילה, חדוה, רינה, אורה, משוש, עלז, עליצות. גם לעצב שורה מרשימה של מילים נרדפות: דאבה, דאבון, מגינת לב, מועקה, יגון, תוגה ושם התואר נוגה, נכאים, עוצֶב, עיצבון, עצבת, שיממון במשמעות דיכאון, תמרורים. המילה הנפוצה 'צער' היא משנאית, ומשמעותה שם כאב וסבל.

כמו לשמחה ולעצב, וביתר שאת, יש לרגש הפחד מילים נרדפות רבות. לצד 'פחד' נמצא בתנ"ך את המילים אימה, אימתה, בהלה, חיל, חילה, רעדה, ביעות, בלהה, בעתה, דאגה, חלחלה, חרדה, חת, חיתה, חתת, יראה, מגור, מורא, מורך, פלצות, רתת והצירוף 'פיק ברכיים'. תהליך הקליטה של הנרדפות האלה בעברית החדשה מתפצל. חלק מהמילים נעלמו, בעיקר צורות משניות כמו אימתה, חיתה, חתת וחילה. אחרות נוכחות במשלב הספרותי, כמו רעדה, מורא, מורך במסגרת הצירוף 'מורך לב', מגור ובלהה. 'דאגה' הצטרפה ל'חשש' שמקורה בתלמוד כצורה מתונה של פחד מפני הבאות. 'בהלה' משמשת לתיאור פחד מתפרץ בעקבות אירוע בלתי צפוי, בעוד 'חרדה' מתייחסת לאירועים עתידיים נעלמים. 'חלחלה' היא תגובת פחד וזעזוע. 'בעת' בעקבות בעתה משמשת בתחום הרפואה כחלופה עברית ל'פוביה', ומכאן מחלות פחד שונות: בעת גבהים, בעת זרים, בעת חוצות וכדומה. 'אימה' היא סוגת יצירה בקולנוע ובטלוויזיה. היראה והחרדה התבדלו לתחום האמונה ועבודת אלוהים. הצירוף 'יראת שמיים' מקורו בלשון חכמים.

גם לרגש הכעס נרדפות רבות בתנ"ך: חימה, זעם, זעף, חרון, אף, עברה, קצף, רוגז. לאלה מצטרפים הצירופים 'חרי-אף', וכן 'סר וזעף'. יש גם ביטויים המעידים על כעס כבוש: מורת רוח, מרירות ומררה. שימושי 'אף' בביטויי הכעס מדמים את נשיפת האף הנמרצת של האדם הכועס. 'חֵמָה' משמשת מספר פעמים במשמעות רעל או ארס הנחשים, כמו "חֲמַת נָחָש" בתהלים.

בקֶשֶת הרגשות יש לשים לב לקטגוריה חשובה שבה מיטשטש הגבול בין החברתי והפסיכולוגי, בין המרחב הציבורי לבין חיי הנפש. במרכז עומדות מילות הצמד הדיכוטומי בושה וכבוד. 'בושה' מופיעה ארבע פעמים בתנ"ך ומבטאת מצב נפשי, שעל פי התיאור מכסה את האדם או את פניו. 'חרפה' מייצגת את מצבו של האדם בחברה, ובו בזמן את המצב הנפשי הכרוך בכך. רגש נוסף שגם בו מיטשטש התחום בין הפרטי והציבורי, בין החברתי והתיאולוגי, הוא האשמה. סוגיית הבושה עלתה למרחב הציבורי בעשור השני של שנות האלפיים, עם התגברות הנוהג לחשוף את קלונו של אדם, בצדק ושלא בצדק. ברשת האינטרנט ובעיקר ברשתות החברתיות השונות, התופעה נקראת באנגלית shaming. על פי קביעת האקדמיה ללשון המילה העברית המקבילה היא 'בִיוש', אף כי אין בה ייצוג לאופי האינטרנטי של התופעה.

גם רגש הכבוד לא עבר שינוי מהותי בשימושיו בעברית החדשה, אך יש לו מעמד בתחום הגינונים והנימוס, וזאת בהשפעה ברורה של שפות שונות. כך בפניות הנפוצות 'בכבוד רב' או 'לִכבוד', 'כבודו' המקובל בבתי המשפט, או קריאת השבח 'כל הכבוד!'. הפנייה הדיבורית 'בְּכָבוֹד' נהגית במלעיל. הפנייה האירונית 'עם כל הכבוד' היא פתיחה לדברי ביקורת והתנצחות.

מונח נוסף מחבר את עולם הרגש להקשר החברתי: הסליחה. השורש סל"ח מתייחס בתנ”ך לאלוהים, ולעיתים רחוקות לכוהניו ונביאיו. 'סליחה' היא חלק מדין הדברים הדתי: אלוהים מתכוון או מתבקש לסלוח, כלומר, לוותר על עונשו של האדם או העם החוטא. מילת האחות התלמודית של 'סליחה' היא 'מחילה'. בתלמוד היא מתייחסת לאלוהים, אבל גם לתחום היחסים בין אדם לחברו. עם השנים עברו ‘סליחה’ ו’מחילה’ הרחבות ושינויי משמעות. בתחום הבין-אישי בקשת סליחה לא נועדה לוויתור על עונש, אלא ציפייה שהזולת לא יחשוב על המבקש מחשבות רעות, שהן מעין עונש פסיכולוגי. לעומתה ‘מחילה’ היא ויתור על עונש, ‘מחילת עוונות’, ומכאן הגיעה אל השפה המשפטית.

‘סליחה’ נותרה בעלת משמעות דתית מובהקת רק בצורת הרבים. ‘סליחות’ הן פיוטי בקשת כפרת עוונות, הנאמרים או מושרים לקראת ראש השנה ויום הכיפורים. מימי תחיית הלשון משמשת ‘סליחה’ כמילת התנצלות, וכאן ניכרת השפעת השפות האירופיות למיניהן. בשיח הישראלי 'סליחה' נשמעת לפעמים כמילה ריקה מתוכן, ואפילו אלימה.

ולסיום, רגש ששינה הקשר: ביטחון, המופיע במקרא ארבע פעמים וקשור באמונה עמוקה באלוהים. דוד בן-גוריון התעקש לקרוא כך למשרד לענייני צבא ומלחמה. הוא הבין שזה בעצם תפקיד הצבא: להשרות בציבור את רגש הביטחון.

Read Full Post »