בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

אז מה עושים עם הבג"ד כפ"ת הזה? יעקב פרוינד קבע את הצירוף "בֶגֶד כֶפֶת" כשם לכתונת משוגעים, ואכן, בגד כפת היא מין כתונת משוגעים המבלבלת את דוברי העברית היום על כל צעד ושעל. למעשה, לא כל הכתונת, אלא אותיות ב'כ'פ', כך שבהמשך לשעשועי המילים אפשר לומר שדוברי העברית לכודים בכַף הקלע של אותיות ב'כ'פ', והן ייקראו מעתה אותיות בְּכַף.
מה בעצם הבעיה? הבעיה היא שאפשר להגות אותן בשתי צורות, דגושה ורפה. בעוד בכל שאר העיצורים שאינם בחבורה המתבדלת של "הֶאָח רֵעַ" האוזן העברית היום אינה מבדילה בין הדגוש והרפה, באותיות בכף ההבדל נשמע היטב, ולא ניכנס כאן לדקדוקי ההסבר הפונטי לכך.
אותיות בכַף הן חוליית מיקוש. הסיכוי של דובר העברית שלא להיכשל באחד מכללי ההגייה המורכבים של אותיות בגד כפת שואף לאפס. היכן נמצאים המוקשים? קודם כל במפגש הבעייתי בין אותיות השימוש, בעיקר אותיות וכלב, עם אותיות בכַף. לכאורה אין בעיה. אומרים בְפועל, בְּכוסו ובְכיסו, ירקו בְּפרצופו. אלא ששפת הדיבור איננה אוהבת את החוק, ומעדיפה בדרך כלל לשמור על הדגש. החלטתי לעשות לבֵּיתי, יאמר הפוליטיקאי, זרקתי את זה לְפַּח אשפה, כ' רפה היא הקשה מכולם לעיכול. היא נשמעת כמו ח' ויוצרת מוזרויות, ומכאן הסיסמה הקבועה של נתיבה בן יהודה ז"ל נגד חוקי בגד כפת: "נזירה וחומר", ובהתחכמות, "כל קצין וחצין".
מוקש נוסף טמון בשורשים המכילים אותיות בכף, בעיקר בע' הפועל. למשל, מי עלֵי אדמות ארצנו אומר "לרַכֵּל"? המילונים פטרו עצמם בקביעה שמדובר בשפת דיבור. נו, באמת. ומי אומר ניכּוס, מלשון נכס? זה נשמע ממש גס. וגולת הכותרת: לכַכֵּב, או גרוע מזה, כּיכּוב. ומתי שמעתם לאחרונה את צורת הריבוי התקנית מָסַכִּים? גם הצורות למכור ולשכור נשמעות בכ' רפה, וכן לחבוש ולנפוש ועוד ועוד. במקרים מסוימים העמידה על דקדוקי אותיות בכף מביכה. הידעתם שיש לומר שְפַנְפַּנּוֹת וכְלַבְלַבִּים?
במקרי בכף רבים החוקים אינם ברורים, והמפלט של "לשון דיבור" נשמע מאולץ. מהיכן צצה המילה לֶבֶּן, אותו מאכל חלב פופולרי של פעם, ואחותו הצעירה לֶבֶּנִיָיה, המוכרת לדורות הצעירים רק ממתקני הזיקוק במפרץ חיפה? הרי זה משקל עברי לכל דבר, משקל הסגוליים. כאן יש גיור למחצה המלה הערבית המקבילה לַבַּנ, אחותה הבכורה של הגבינה הפופולרית "לַבַּנֶה". ב' דגושה במקומות לא צפויים היא סימן ההיכר של הניב הגלילי שהיה בשימוש בעיקר ביבנאל ובראש פינה, כמו במשפט המפורסם "שבעים זבּובּים נבזים על הקירות הלבּנבּנים". יש דוגמאות לא מעטות בעברית המדוברת למעבר מהרפה אל הדגוש: עבור למצב שכּיבה! שפּוֹך! שבּוֹר ימינה! ועוד ועוד, ומאידך תיקוני יתר ההופכים דגוש לרפה: בַפועל, מֵכֵיוון.
קבוצה מיוחדת של מילים ושורשים היא שוברת לשון סדרתית, קבוצת צמודי כ"ח. מי שמוכן לחזור פעמיים ברצף על המשפט 'הכחשתי שהמכחול נכחד' תוך שהוא שומר על הכ' הרפה יזכה בכדור נגד כאב שיניים. הבלשן יצחק אבינרי בא כאן למצוקת הדוברים העבריים לפני יותר מיובל שנה: "יש להתיר כאן את הכף הדגושה, בניגוד לדקדוק, כי כף שוואית רפה לפני ח' קשה מאוד בדיבור". אבינרי מזכיר שכבר במקרא מופיע דגש במקרים דומים כמו במילה "להצּפינו" (שמות ב', סיפור משה בתיבה) הקרויים "דגש לתפארת הקריאה", ומוסיף: "לא אדע תפארתם מהי, אך דגש קל על להכּחיש ולהכּחיל – באמת לתפארת הוא, להקלת הדיבור".
תופעה נרחבת בעולם הממוקש הזה היא מילים לועזיות ושמות לועזיים המתחילים באותיות בכַף. הניסיון לאכוף עליהן (ולא לאכּוף, כפי שאומרים רבים גם בתקשורת) את חוקי בכף מגוחכים. כך הוא בשמות מקומות. אנחנו יודעים כבר מזמן שאין לומר בפָריז או בבֶרלין, אבל האם באמת יש מקום כזה, בת ים, בב' רפה, מושב בשם פדיה בפ' רפה, ועיר בשם חרמיאל? אין לומר פַּנטזיה או פּוספטים, אבל מה עם מילה חצי מגוירת כמו כימיה? על כך כותבת נתיבה בן יהודה בספר שיֵצא לאור בראשית 2013 בהוצאת כתר בעריכת כותב שורות אלה, בשם "מחברות נתיבה": "פעם היה אצלנו: חימיה! אז עשו כימיה, ומזה יצא כּימייה. נו, אז מה עם פיסיקה (או פיזיקה)? פּיסיקה?!" ומה עם פִרְגֵן? הפועל הזה, הכה נפוץ וכה חיוני שמקורו ביידיש, יישאר לנצח 'סלנג' בניגוד לחבריו טרפֵּד ודקלֵם, רק מפני שאתרע מזלו להיפתח בפ' רפה. זה גם גורלו של שם התואר המצוין 'פַלְצָני'. בכל השפות, כולל באחותנו הערבית, פ' רפה היא אות עצמאית המייצגת יצור פונולוגי עצמאי, ורק בעברית פ' רפה כפופה לפ' הדגושה.
בעניין זה כתבה לי אם עברית: "אני משתדלת ללמד את בני איתמר בן השבע לדבר נכון, ובמסגרת זו מסבירה לו כמה כללים. כשדיברתי על בגד-כפת בראש מילה נתתי דוגמאות להבהרה. איתמר חשב על זה רגע ואז אמר: 'אה, כן?? ומה זה פֵיָה???' האמת, נשארתי ספּיצ'לֶס". עניתי לה כי פֵיָה היא מילה שנולדה מדמיון הצליל ל-fee הגרמנית ו-fay האנגלית באותה משמעות. משקלה עברי, כמו במילה 'שֵיָה', אך במילונים היא מוגדרת לועזית. פֵיָה, ילד מתוק, היא מילה עברית יפהפייה, ולעזאזל הבֶּגֶד כֶפֶת.

Read Full Post »

לפני מספר שנים השמיע אריק שרון, אז ראש ממשלה, קינה על מצב העברית של הדור האחרון, ובמרכזה הביטוי "יאללה ביי". יש לנו מילה מוצלחת בהרבה לפרידה, אמר: "שלום".
שרון נגע אז בתופעה רחבה ש"יאללה ביי" הוא רק אחד הגילויים שלה. דווקא ברגעים היומיומיים מכולם, הנפוצים כל כך, רגעי פגישה או פרידה, אנחנו עוברים לשפה זרה כלשהי. הוא טעה בעניין אחד: זה לא התחיל בשנות האלפיים. גם בדורות של קדם המדינה לא אהבו בני ישראל להגיד שלום בבואם ובצאתם. ברכת הפגישה המקובלת היתה 'אהלן', ככתוב בילקוט הכזבים: "אסתרקה פתחה ספר גדול ופתאום קראה בהפתעה: אהלן – ואן גוך". לאהלן כמה גירסאות. הגירסה הנדיבה: א-ה-לאאאן!!!, הגירסה המפורטת: אהלן וסהלן!, הגירסה החלופית אהלֶן, והגירסה הקמצנית: אָלָן! "אהלן וסהלן" פירושו בערבית: בלב רחב ונינוח, על פי אַהַל, קיבל אורח; סַהַל פירושו נינוח, קל. אהליין היא הצורה הזוגית, ברוך הבא כפול שתיים. השלום צץ דרך הערבית גם בברכת הערבית הנפוצה פחות 'סַלַמְתָק', שפירושה: "למען שלומך", ומולה ברכת הפרידה 'סַלַמָאת', כלומר, שלומות.
את הערבית בתחום ביטויי הפגישה והפרידה ירשה האנגלית. בשיירת ברכות השיגרה מוביל הצמד 'הַיי' ו'בַיי'. היי לפגישה, ביי לפרידה. בדואר האלקטרוני העברי היי או הי היא ברכת הפתיחה המובילה. באנגלית hi מוכרת מן המאה ה-15, והיא גלגול של הקריאה hey מן המאה ה-12. הֵיי משמשת כברכת פגישה עד היום בדרום ארצות הברית, אך רוב האמריקנים מעדיפים את hello. ביי לעומתה היא צורת קיצור של הביטוי good bye, שהוא מצידו קיצור של הברכה הנוצרית מן המאה ה-16 god be with ye, אלוהים יהיה אתך. ביי זכתה לפיתוחים וקיצורים. בהכפלה: ביי ביי; בקיצור ההכפלה: בַּבַּיי; ובמודל הדו-לשוני יאללה ביי, שבו מופיע אלוהים פעמיים, גם במקור האנגלי, וגם במילה הערבית יאללה, שפירושה, הוי אלוהים. יאללה ביי היא תמצית הישראליות, שהרי יאללה היא מילת זירוז ואפילו גירוש: יאללה, תחפף. ביי. מי שלא אוהב אנגלית יוכל להשתמש לפרידה גם ב'אדיוס' הספרדי, ובתפוצה רחבה יותר ב'צ'או' האיטלקי.
את הסיבות לקושי הישראלי לומר שלום נשאיר לפסיכולוגים ואולי להיסטוריונים. ברכת השלום, מכל מקום, עתיקה מאוד, ומוכרת כבר מסיפורי יעקב אבינו: "ויאמר להם: השלום לו? ויאמרו: שלום" (בראשית כט 6). 'שלום' נקשרת היום בעיקר בהקשר של פיוס בין יריבים, אבל מקורה במושג השלמות, ובמקרה זה, שלמות הגוף. "השלום לו" פירושו האם הוא שלם, כלומר, בריא, ומכאן גם הביטוי "בריא ושלם" שמקורו בכתבי רש"י.
ברכת השלום זכתה לפיתוחים לא מעטים לאורך הדורות, החל מ'שלום רב' שיש לה שורשים כבר בספר תהילים אם כי לא כברכה; וכן 'שלום עליכם' ו'עליכם השלום' שמקורם בלשון חכמים. 'שבת שלום ומבורך' מוכרת מימי הביניים המאוחרים. היא מרמזת לדעת כמה בלשנים על כך שבמקורות 'שבת' היא לעיתים מילה בזכר. כדי להקל קצת על הפורמליות שבה נגועה ברכת השלום היא יכולה להישמע גם במלעיל מורחב: שאאאלום, צורה שאפשר למצוא גם בשפת האינטרנט הישראלית. הפורמליות נשברת גם בשימוש הנפוץ בעבר בהגייה האשכנזית, גם בגולה וגם בארצנו: שוּלֶם עליכם, במלעיל כמובן.
גורל משופר מעט יותר יש לברכות הפגישה הנלוות, ובראשן 'בוקר טוב'. כאן ההשפעה הלועזית ברורה: 'גוט מאָרגן' ביידיש, good morning באנגלית, ואף 'סבאח אל ח'יר' הערבית. הגירסה הארמית 'צפרא טבא' מוכרת מהמאה ה-17, ושימשה את סופרי ההשכלה. היום היא נשמעת כמו בדיחה גששית. לברכת התשובה 'בוקר אור' שורשים בערבית (סבאח אל נור), ובמקרא: "הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם" (בראשית מד 3). יש גם ברכות עֶרֶב, ובאשר לברכת הצהריים, הנאמרת ברבים: צהריים טובים, גם לה יש שורשים בלשונות אירופה. בהולנדית אומרים goedemiddag. האנגלים מסתפקים בברכת Good afternoon (אחר-צהריים טובים), והצרפתים ב-Bon après-midi.
הברכה 'בוקר טוב' זכתה גם לשימוש אירוני, היא מלגלגת על מי שגילה דבר מה הידוע לכל, או בגירסה העכשווית 'כאילו דה?!' מקורה ביידיש, שם אומרים במקרה כזה 'גוט שבת', ובהרחבה, 'גוט שבת, בריינע'. לביטוי המורחב "בוקר טוב אליהו' יש כמה גירסאות. חוקר הלשון אברהם שטאל מביא את אחד הסיפורים למקורו של הביטוי. השמשים בצפת היו מעירים אדם בשם אליהו סלונים לסליחות בקריאה "בוקר טוב אליהו", וכבדיחה נהגו להעיר כך גם את המתפללים האחרים. אחיו של השמש בצפת, פסח אלטשולר, השתמש באותה קריאה בגדרה, שבה ניהל את בית הכנסת, ומשם, לדבריו, פשטה הקריאה בארץ כולה.
המקרא מציע גם את 'ברוך הבא' וברכות קרובות נוספות. ברכת הפרידה המובילה היא דווקא עברית: להתראות, או בקיצור, 'תראות!', וכן 'להית!', שהיא המילה המתועדת העתיקה ביותר בסלנג הישראלי, ואביה מולידה הוא הילד העברי הראשון: איתמר בן אב"י חתם כך על מאמריו ב"דואר היום". במילה 'להתראות' ההשפעה הלועזית ברורה. הפועל 'לראות' מופיע בכמה וכמה ברכות פרידה: בגרמנית auf wieder sehen , בצרפתית se revoir וכן au revoir, ובאנגלית see you. בפרידת טלפון נאמר 'להשתמע', ובדואל יש כותבין 'להשתמייל'. אז מה נאמר ומה נדבר, יאללה ביי 'תראות, בשמחות!

Read Full Post »

אחת היצירות השנויות במחלוקת של התרבות הישראלית היא מה שקרוי "נימוס ישראלי". יש טוענים שמדובר בקבוצה ריקה, ויש אולי המאמינים שמתחת לישראלי המחוספס מסתתר ג'נטלמן אנגלי שלא הבשיל. השפה מעניקה הסבר מסוים למצב המביך הזה. מאגר מילות הנימוס הישראלי, מסתבר, מגיע משלל תרבויות ושפות, אפילו חנה בבלי התבלבלה.
כדי לפשט את התמונה ראוי לזקק את הנימוס הישראלי לארבע מילות מפתח: שלום (לפגישה ולפרידה), תודה, בבקשה, סליחה. את מה שאירע למילה התלמודית סליחה קשה לתאר במילים. ממילה נאצלה של ויתור על כעס ושנאה היא הפכה למלכת שפת השוק הישראלית: "סלח לי מאוד!", "תסלח לי, כן?!", "סליחה, אני רק שאלה", "סליחה, אני לא הפרעתי לך אתה אל תפריע לי", "סלח לי שנפגשנו" ועוד. חשוב לציין שעצם השימוש בסליחה כמילת נימוס מקורו בגרמנית entschuldigung!, ובצרפתית: Pardon!, שתיהן עוסקות במקורן במחילה על חטאים. "פרדון" חדרה גם לאנגלית, לגרמנית, ולשיח הישראלי.
"תודה" ו"בבקשה" הן צמד חמד. "בבקשה" משמשת במסכת ברכות כפניית נימוס, במסגרת הצירוף "בבקשה ממך": "אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל, בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב".
בעברית בת זמננו צמחו ל"בבקשה" מתחרות. בעבר התהדרו בבקשה הצרפתית: סיל-ווּ-פְּלֶה (s'il vous plait), שהיא מעין הזמנה, ובשירת הברבור הגששית שמענו את "אורקסטרה, סיל-וו-פלה!" היום יודע ילד ישראלי שכאשר הוא רוצה להשיג את מבוקשו מן המבוגרים, הדרך הטובה ביותר היא לומר בהעלאת צליל ובהארכה: "פְּליייייייז!"
לצד הגינונים האירופיים האלה הציעה גם הערבית הפלסטינית חלופה משלה. בקשה ערבית-ישראלית מתחילה ב"דחילק", שיש בה כבר מידה של תחנונים או נזיפה. הפירוש בערבית: אַנַא דַחִ'ילַכּ (אני מבקש את חסותך). פיתוח נוסף: דחילקום. בבקשות בוטות אלוהים נכנס לתמונה: דָחִיל אַלְלָה, וגם דַחִ'יל רַבַּכּ, שפירושו בערבית "תן לי להיות אורח של אלוהיך". לאל נוספה גירסה מקומית, "דחיל רַמְבָּם". מילת בקשה ערבית מעודנת יותר היא "תְפָדָל". ממנה צמח גם פועל עברי-דיבורי, לפַדֵל, בעיקר בגירסת השלילה, "לא פידלתי".
תודה היא מילה מקראית נפוצה, ופירושה גם זבח הקורבן, וגם תחושת הכרת התודה לאלוהים שהוא מייצג. כפילות משמעות דומה אפשר למצוא גם באנגלית. השימוש במילה תודה כמילת נימוס נרמז כבר במקרא, כגון בספר תהלים קמז 7: "עֱנוּ לַה' בְּתוֹדָה, זַמְּרוּ לֵאלֹהֵינוּ בְכִנּוֹר".
להליך הנימוס של הבקשה והתודה סייעה הגרמנית. המבקש דבר בגרמנית אומר Bitte, בקשה. לאחר שקיבל את מבוקשו הוא עונה בהרחבת danke schön.
schön פירושה יפה, רמז לביטוי התודה והשבח שמקורו במקרא, "חן חן". פיתוחים של ברכת התודה מושפעים גם הם מגרמנית: "רוב תודות", בעקבות vielen dank (תודות רבות), וכן היצירה המוזרה משהו "רַב תודות", שפירושה המילולי אדם המרבה בתודות. יש גם גירסה רוסית: bolshoye spaibo. הברכה "תודה רבה" מצויה בפתיחת איגרת של סופר ההשכלה ריב"ל משנת 1823, המודה על ספר במילים "ותודה רבה לך". המילה הערבית לתודה, שֻכְּרָאן, לא מצאה דרכה לסלנג הישראלי, אבל בשפת העבריינים נפוצה תְעִיש, שפירושה "שתחיה", המשמשת בעיקר כתודה על מכירת סם. ומהי המקבילה של פלייייז? תֶ'נק יוּ, כמובן, גם בגירסה אינטרנטית, 10XU, או סתם X10.
ריקוד הבבקשה-תודה אינו מסתיים כאן. על התודה עונים כידוע בשלוש תשובות חלופיות. הראשונה היא חזרה לנקודת המוצא: "בבקשה", שכפול של התגובה הגרמנית bitte schön. שקשוק הרכבת לנהרייה נשמע כידוע בייקית: דַנְקֶה שֶן-בִּיטֶה שֶן. החלופה השנייה היא "אין בעד מה", שמקורה הישיר ביידיש: ניטאָ פֿאַר וואָס, ויש דומה לה בצרפתית: il n'y a pas de quoi. הדרך השלישית היא "על לא דבר", שמקורה בספרדית: de nada, ובלדינו: פוֹר נָאדָה. הצירוף מופיע במדרשים אבל שם פירושו מילולי "ללא סיבה, לחינם": "וזה אכזרי עמד לעקור אומה שלימה חנם על לא דבר" (במדבר רבה כ). לבריטים, כדרכם, תגובה מאופקת ומדויקת: you're welcome, ובגירסה מעודנת עוד יותר: You're quite welcome. לא לקחנו.
עד כאן על יחסי הבקשה והתודה, ובאחת הרשומות הבאות, סיפורן המסעיר של ברכות הפגישה והפרידה. יאללה ביי.

Read Full Post »

הצירוף "זר ומוזר" אינו חרוז מקרי. שתי המילים הן מאותו שורש: זו"ר, הקרוב לשורש סו"ר. לזור פירושו לזוז הצידה, זר הוא מי שאינו שייך, אם לסביבה הקרובה, לעם ישראל ואם לזרע הכוהנים. מוזר הוא מי שהזירו אותו, הגדירו אותו כלא שייך, ככתוב בספר תהילים סט, "מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי", ואבן עזרא מסביר: "והטעם השתניתי עד שלא יכירני אחי כאילו הייתי זר". בספרות ההשכלה כבר חיברו את הזר והמוזר, ומנדלה מוכר ספרים אומר בסיפור "סוסתי": "ומצאתי את עצמי זר ומוזר לקרובים ולרחוקים".
הזר נראה לנו מוזר, מנהגיו משונים, ובדרך כלל גם לשונו נשמעת מוזרה. הברברים, עם שזהותו אינה ברורה, נקראו כך על ידי היוונים כי לשונם נשמעה בליל של צלילים חסר פשר, בר-בר-בר. זה גם מקורו של הפועל הדיבורי שלנו, לברבר, שעליו חיבר נסים אלוני את האפוס הגששי "שירת הברבור". מקור המילה הזו בסנסקריט, שם barbara פירושה גמגום, ומכאן התגלגלה לשפות ההודו-אירופיות. ברברי הפך מותג מפוקפק לציבור אנשים נבער מדעת וחסר תרבות. "להתברבר" פירושו להיקלע לאזור לא מוכר ולאבד את הדרך. עוזי נרקיס נהג לספר שהוא זה שהמציא את הפועל ומקורו בניווטים הצבאיים. גם שפתם של יושבי המדבריות במערב אפריקה נשמעה מוזרה, ועל כן נקראו באמצע המאה ה-19 בֶּרְבֶּרִים. הבִרבור מזכיר את הגרגור, שבגירסאות דומות שלו בשפות אירופה הוא מקורה של המילה ז'רגון. המילה הזו מוכרת כבר מהמאה ה-12 בשפות צרפת ופרובאנס ומשם התפשטה לשפות נוספות. ז'רגון הייתה בראשיתה שפה בלתי מובנת של קבוצה חברתית דחויה, פושעים וקבצנים. מאוחר יותר התייחסה לשפת מקצועות שונים, ממשפט ורפואה ועד פילוסופיה. הפולנים קראו ליידיש ז'רגון, והמילה שימשה ככינוי גנאי ליידיש גם בין המשכילים היהודיים.
לכל עם שפה מוזרה משלו, כלומר, השפה הרחוקה משפתו מרחק בלתי ניתן לגישור. עבור הישראלים זו הסינית, וכאשר דבר מה אינו מובן לנו ברירת המחדל היא לומר "זה סינית בשבילי". סינית היא השפה הזרה והמוזרה הפופולארית ביותר בין דוברי שפות שונות, וביניהן רוסית, צרפתית, ערבית, הונגרית ועוד. בקצב שבו הופכת סין למעצמת על נראה שהעולם יצטרך להתחיל ללמוד סינית במרץ, ולחפש שפת סתרים חלופית.
שפות הסתרים הופכות למעין משחק מעגל. ביידיש אומרים "רעדן טערקיש", לדבר טורקית. במאמר מוסגר יסופר שהביטוי talk turkey באנגלית פירושו דווקא לדבר ישירות ולעניין. הטורקים סבורים שצרפתית היא שפה מוזרה. הצרפתים נוהגים לומר על טקסט לא מובן "זה עברית בשבילי", וכמוהם הפינים, שעל שפתם שלהם לא כדאי להרחיב את הדיבור. העברית נחשבת שפת סתר בשפות שונות, ולא בכדי היא מככבת בשפת הגנבים הגרמנית. האיטלקים סבורים שהערבית היא שפה בלתי מובנת, בעוד הערבים אומרים "בִּחְכִּי סנסקריט", מדבר בלשון סנסקריטית.
המשפט השייקספירי It’s all Greek to me, כל זה יוונית בשבילי, מצוי במחזה "יוליוס קיסר", אך הוא הופיע כבר במחזות קודמים ובספרות לטינית בימי הביניים: graecum est, non potest legi (זו יוונית, אי אפשר לקרוא זאת). גם הספרדים מסתייגים מהיוונית: hablar en griego פירושו "מדבר כמו יווני", כלומר, אין להבינו. מכאן נוצר בשפות אלה 'גרינגו', יווני, ככינוי לאמריקני בפי דוברי הספרדית באמריקה הלטינית.
הזר אינו מוזר רק בלשונו, אלא גם בהופעתו. כאשר הזר הופך לעם שלם, נוצר אפקט שבו מיטשטשים פני היחיד. באחד הפרקים האחרונים בסדרה של לארי דייוויד "תרגיע" מתמצה הדיון בגזענות במי שאינו מבחין בין שחור אחד לרעהו, כולם נראים לו דומים. ביידיש אומרים "כל היוונים פניהם דומים", "אלע יוונים האָבן איין פנים". השאלה העולה כאן היא מדוע נבחרו דווקא היוונים לתפקיד הזר על ידי יהודים, שרובם לא ראו יווני מימיהם. התשובה נעוצה ברוסיה הצארית, שבה חיילי הצאר הילכו אימים על היהודים ואף חטפו את ילדיהם לצבא. החיילים נקראו "איוונים", והביטוי המקורי הוא "אלע איוונים האָבן איין פנים". המעבר מהאיוונים ליוונים נועד כנראה להסוואה.
גילוי נאות: בבחרותי עבדתי בלול תרנגולי ההודו בקיבוץ. מדובר בעוף מוזר, ולא כדימוי. הוא הגיע לאירופה מאמריקה הצפונית, ועמים שונים נהגו לקרוא לו על שם עמים אחרים. תרנגול ההודו העברי, הקרוי גם תרנהוד, מושפע מיידיש שבה נקרא העוף אינדיק, וכן מצרפתית: dinde. הערבים קוראים לו דִיכּ רוּמי (תרנגול יווני), וכן דִיכּ חַבַּשִׁי (תרנגול אתיופי).
האנגלים כידוע קוראים לעוף הזר והמוזר turkey, "הטורקי", וזאת עקב בלבול היסטורי בין תרנגול ההודו לעוף האפריקני guinea fowl הדומה לו, אותו גידלו גם באסיה ובאירופה. הנשיא הארי טרומן רצה לשמח ב-1949 את לב ראש ממשלת טורקיה ושלח לו במתנה "טורקי" ענק מבושל וארוז היטב לארמונו. המנהיג הטורקי התקשה להבין את משמעות העובדה שנשלחה לו ציפור מתה, מאחר שגם בטורקית נקראה העוף הזה "הינדי", ההודי. ארדואן כבר היה עושה מזה משבר.

Read Full Post »

מבין בעלי התפקידים השונים בצה"ל זכה דווקא השוטר הצבאי, הוא המם-צדיק, להיסטוריה ארוכה של כינויים, וזאת לאו דווקא מרוב אהבה. לכינויים יש היסטוריה, והכינוי הקדום ביותר הוא הפחות מוכר: ג'בע, השוטר צבאי בגרסת תש"ח, ומדובר בכינוי זלזול. בהפוגה הראשונה במלחמת העצמאות נשלחה המשטרה הצבאית לכבוש את הכפרים ג'בע, אג'זים ועין ע'זל בכרמל, על כביש תל-אביב-חיפה, במה שנקרא "מבצע שוטר". המשימה הוטלה עליהם כי הצבא היה מנוע מלפעול נגד הערבים בעת ההפוגה. אלא שהמבצע נכשל, ובשוטרים הצבאיים דבק לדיראון הכינוי ג'בע.
אחרי הג'בע בא הכינוי "בראסו", שכיכב עד שנות השבעים. "בראסו" נקשר ללבוש המוקפד והמצוחצח של השוטרים, שהונצח בשירו של דידי מנוסי: "הוא והא תפקיד מם צדיק, טוב ממנו לא מצאתי, שרוולים צחורים כשלג ואקדח על מותן". היתה אמנם השערה שמדובר כאן במילה הספרדית brazo, שפירושה זרוע, אבל לא כאן המקור. בראסו (brasso) היא משחת צחצוח לחפצי מתכת, בעיקר פליז ונחושת, שיוצרה לראשונה בראשית המאה הקודמת, והיא עדיין אתנו. לפני שנתיים פותחה על פי אותו עיקרון משחת brasso gadgetcare, שנועדה להסרת כתמים מחומרת מחשב. אולי אפשר לחזור ולקרוא לחנונים של הממר"ם בראסו?
הכינוי בראסו לשוטרים צבאיים הוא ישראלי, אלא שכאן מגיעה הפתעה מסוימת. המותג brasso נקרא על שם אחת המתכות שהמשחה נועדה לצחצח, brass, הקרויה גם פליז, נתך של נחושת ואבץ. בצבאות דוברי אנגלית כינו את קציני המטה brass, על שם כפתורי הפליז המבהיקים שעל מדיהם. הם כונו גם brass hats, כיוון שעל כובעיהם היו סמלים עשויים פליז. חוקר השפה הצבאית אלברידג' קולבי מספר שהכינוי "כובעי פליז", brass hats, נדבק גם לקציני מטה אמריקניים אחרי מלחמת העולם השנייה בהשפעת הצבא הבריטי, מאחר שנהגו ללכת בבגדים מהודרים.
הבראסו התיישן מעט, ואת מקומו כבש כינוי חדש: קָלִימֶרוֹ. השם קלימרו מזכיר את הברָכָה היוונית קלימֶרָה, בוקר טוב, אבל מה לברכה יוונית חביבה ולשוטר צבאי ישראלי? בראשית שנות השבעים כבשה את המסך הקטן הישראלי, ששיווע לתוכניות, סדרה מצוירת איטלקית-יפנית לילדים. היא סיפרה את סיפורו של האפרוח קלימרו, אפרוח ממשפחת פיסקאנצ'ו שהיא משפחת אפרוחים שחורה בין המון האפרוחים הצהובים. על ראשו של קלימרו הונחה קליפת ביצה לבנה. באותם ימים היו הקסדות בצה"ל מורכבות משני חלקים נתיקים: חלק פנימי מפלסטיק וחלק חיצוני מפלדה. השוטרים הצבאיים נהגו ללכת עם החלק הפנימי בלבד, שהיה צבוע בלבן, והקסדה הזו דמתה מאוד לקליפת הביצה על ראשו של האפרוח קלימרו. לחברתו האפרוחית של קלימרו קראו קלימרה, אבל הקשר של אלה ל"בוקר טוב" היווני בסדרה ששודרה באיטלקית אינו ברור.
נראה שלחיילי צה"ל שסבלו מנחת זרועם של המם צדיקים נמאס, ובמקום להלל או ללגלג נולד הביטוי הבוטה "מָנָאיֶיק". מנאייק היא אחת מאותן מילים ערביות בסלנג הישראלי שאינן מוכרות בערבית, כמו "דאווין" ו"עלק". בערבית הפלסטינית מוכרות המילים "מַניוּק" ו"מַנְיָיק". מניוּק מקורה בפועל הערבי נָאכַּ, שפירושו שגל, ומכאן גם המילה נָיֶיק ששימשה בסלנג בעבר במשמעות חרמן, שטוף זימה. מניוק, לא במקרה בצורת הסביל, הוא הגבר הנבעל או "המזדיין", ומדובר במילת עלבון חמורה ובלתי נסלחת. גם "אחולמניוק", אחיו של המניוק, נחשב גידוף קשה, אך בסלנג הישראלי הוא הפך למילת שבח עליונה, ומחברי מילון הסלנג דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה כינוי את הכרך השני של מילונם "מילון אחולמניוקי לעברית מדוברת". "מניאק" נקלט גם הוא בסלנג הפלסטיני והישראלי, אך מקורו בעיקר מהשפות הלטיניות, ופירושו זה שיש לו מניה, דהיינו, משוגע. מנאייק היא מבנה ריבוי שבור ערבי שהולבש על ידי דוברי העברית הישראלית על המניוק והמנייק.
המנאייק, אם כן, הם המם צדיקים, בני החיל השנוא ביותר בצה"ל, כפי שכותב דידי מנוסי: "כך יום יום נצא הרחובה, לעצור חייל בלי כובע ולתקוע לו חזוק וחוקן". מה הקשר לכל אלה ולניב הצה"לי רב השנים "עוד [השלם את המיותר] יום למנאייק"? הניב מספר את טבלת הייאוש של החייל החולם על תאריך השחרור. מה עושים המנאייק, השוטרים הצבאיים בחלום הזה? יש הסבר, אם כי כל הסבר הגיוני אחר יתקבל בברכה. ביום השחרור, יום הבקו"ם, פוגש המשתחרר המאושר בשער הבסיס את המנאייק, השוטרים הצבאיים, אבל הם כבר לא מרשימים אותו בכפתוריהם המצוחצחים. הוא עולה על אזרחי, ורוכב אל השקיעה, רצוי במכונית של אבא.

Read Full Post »

במסע ההרפתקות של העברית החדשה היו גם אבידות, חלקן מכאיבות. בין היתר אבדו האותיות הגרוניות, וָיו השִפתית, קוֹף הענבלית וטֵית הנחצית, ונותרנו עם מגוון עיצורים שטוח ומדולדל.  בצר לנו התגייסו כמה עיצורים לא עבריים למלא את השורות. אמנם הם לא זכו לתו תקן, אבל כמה היה אפור עולמנו בלי איה הג'ינג'ית, הבז'זיניות מ"זהו זה" והקריאה רבת ההשראה "וואו".

נסיך הכתר של העיצורים המיובאים הוא העיצור צ'די (או צ'דיק), צדי עם גרש, ובתעתיק לועזי: ch. נבקש את סליחתה של האות ונקרא לה צדי גרושה. קשה לסיים היום משפט בשיח עברי בלי שצדי גרושה תצוץ איכשהו. אם זה דיון סוער על משחק ביורו בין צ'כיה לפורטוגל, ידיעה על כך שצ'רלס הוא למרות הכל יורש העצר המועדף על הבריטים, קונצ'רטו לצ'לו מאת צ'ייקובסקי, ותיאור נסיעה לקמצ'טקה.

תאמרו, ובצדק, ששמות ומילים לועזיות זו לא ממש חוכמה. אבל מדובר בהרבה יותר מזה. הצדי הגרושה התנחלה בשפה העברית-ישראלית ממגוון מרשים של שפות ותרבויות, מה שהפך אותה להרבה יותר מסתם עיצור. החשודה המיידית היא האנגלית, ואכן אנחנו חותמים על צ'קים, נותנים צ'אנס לבורסה, אוכלים חומוצ'יפסלט ומשתתפים בצ'ט באינטרנט. הצ'ט מוביל לחדירת הצדי הגרושה למבנים עבריים ממש: לצ'וטט הוא הפועל המועדף לקיום הצ'טים. אז תעשו צ'ייייז, ותיזהרו לא לחטוף פנצ'ר.

גם היידיש תורמת את חלקה. בכתיב היידי צדי גרושה כתובה כחיבור של טית ושין, ועל כן אנו אוכלים בשבת טשאָלנט, ואשה קשקשנית היא קאַטשקע, כלומר קצ'קה, במקור אווזה. ביידיש מתעסקים הרבה בפיצ'יפקֶס ובפֶצֶ'ה מֶצֶ'ה, וגם את הפרטָץ' קיבלנו ממנה. מקור הצדי הגרושה היידישאית הוא סלאבי, שבה העיצור הזה עושה חיל. העמסתם פעם צ'ימידאן על הכתף? אז זה מיידיש, שהעמיסה אותו מרוסית. השפות הסלאביות תרמו את הסיומת צ'יק, ומכאן המילים הדו לשוניות בחורצ'יק, קטנצ'יק ועוד כהנה. מרוסית הגיע הצ'ופצ'יק של הקומקום, ומפולנית, בהשפעת הגרמנית, הביטוי הכל ישראלי צ'יק-צ'ק, שפירושו המקורי ברק. ומה שרים הלובביצ'רים? צ'יריבים צ'יריבום.

שיירת הצדי הגרושה נמשכת. שר האוצר נכנס לאכול צ'ורבה רומנית עם הגברת צ'יבוטרו, ואנחנו מברכים בצ'או איטלקי על כוס קפוצ'ינו, עם קפוצ'ון על הראש. הטלנובלות הספרדיות הכניסו לשפת העם את מוצ'ו, הנפוץ בשפת הפקצות: "עינתוש מי לא סי יו מוצ'ו טיים". לדינו שימרה את הצדי הגרושה בחיקה של הצ'פצ'ולה, מילה שמקורה דווקא טורקי, הבחורה המרושלת החוברת לטרונצ'ו הטיפש, שהוא גם ראש כרוב.

גם המזרח שולח שליחים רוויֵי צדי גרושה. עושים טאי צ'י בסינית, מתעמרים בצ'ונג, החייל שזה עתה נחת בבקו"ם, ושותים צ'אי. תרבות הסטלנים, אוהבי הסמים הקלים, מלאה צדי גרושה בתיבול הודי-אנגלי חריף:  צ'ילום וצ'וק הם מכשירי עישון, צ'אראס הוא חשיש, הצ'אקרות פתוחות לרווחה,  ומאנצ'יס ממנצ'סים אחרי עישון.

שחקן מפתיע על מגרש הצדי הגרושה היא הערבית. בערבית הספרותית העיצור אינו קיים, בערבית המדוברת של אזור המשולש דווקא כן, וממנה קיבלנו את הצ'יזבאת ואת הצ'ילבה המתחנפת. גם המרוקאים אוהבים  צ'די, ולביצה ברוטב עגבניות הם קוראים צ'קצ'וקה. מכאן התגלגל הכינוי העברי צ'חצ'ח, שכבר הפיל מפלגות ומנהיגים. הערבית העיראקית תרמה את האוחצ'ה, שהפכה להיות דמות מפתח בסצינה ההומו-לסבית. סיפור מרתק יש לספיחס, אותה מכה בפדחת למי שסיים תספורת. גם מקורה בערבית העיראקית, ובמילה הנפוצה עד מאוד צ'פחה. בירושלים קראו לצ'פחה על ראשו של המסתפר צ'פיחס. ולא, אין קשר לספיח. מה זה פה, ביאליק?

כל אלה הכינו את חדירתה של הצדי הגרושה למעוזי העברית, והיא מצאה לה קורבן: האות שין. חילופי צדי  גרושה בשין מעניקים לשין השורקת גוון ים תיכוני, והתופעה רק מתרחבת. אז מַנְצְ'מע אצלכם? צְ'מְעו קטע: אתמול היה לי מה זה מצַ'עמם, אז הלכתי בצֶ'כונה ופתאום התגלצ'תי. גליצ'ים היא מילה האהובה על שדרי כדורגל. ברשת אפשר למצוא את אתר צ'וקולד, וסרטי יוטיוב מקבוצת נוער הקרויה "מועדון צ'יגעון". הגדיל לעשות אתר עסקי של חברות ושותפויות הקורא לעצמו "בית מצ'וגעים".

אחת ממילות הצ'די הנפוצות היא צ'ופר, וממנה גם הפועל לצ'פר, וכן צ'ופריסט, צ'יפור ועוד. למקורה שתי השערות. בספרדית  chupar מקורו למצוץ, די מתאים. השערה רווחת נוספת היא שזה פיתוח ישראלי של "משופר". על פי תיאור אחד מקורו בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת-הימים שבה חולקו "מנות קרב משופרות", ואלה הפכו בלשון החיילים ל"מצ'ופרות", ובהמשך: "מה עם הצ'ופרים?". גירסה אחרת קושרת את הצ'ופר למדי הדגמ"ח.

הפקצות שנזכרו לעיל, הבלוגריות שעיצבו אופנה לשונית, אוהבות גם הן את צדי הגרושה. להלן צ'יטוטים מצ'ובחים ומצ'עצ'עים: "כפרעלייך מציפה לך ת'בימי המוצ'לם [מושלם, מילת מפתח פקצית] שלך",  "סטיייייליסטים עפתי ליצ'ון, צ'בת צ'לום לכם!"

Read Full Post »

פיסוק הוא עוף מוזר בנוף הלשון. אי אפשר בלעדיו, אבל קשה מאוד להכניס אותו לסד של חוקים מוסכמים. יש לו חשיבות מכרעת בהבנת הטקסט, כפי שמעיד שמו של ספר מאלף באנגלית בשם "eats shoots and leaves". ללא פיסוק הוא אמור לעסוק בבעל חיים צמחוני, אבל בתוספת פסיק, "eats, shoots and leaves", הוא הופך תקציר למערבון. מצד שני, עודף פיסוק להקלת הקריאה קוטע את זרימת הקריאה ופוגם בהבנה. הפיסוק הוא הנשימה של הטקסט הכתוב.

השימוש בסימני פיסוק אמור אם כן להיעשות בתבונה ובחסכנות. אלא שלסימני הפיסוק נוסף עם השנים תפקיד חדש: הם רוצים לדבר. במקום למלא את תפקידם כהפוגות בדיבור, הם דווקא רוצים להשמיע קול, וקול רם. הרי הטקסט הכתוב שתקן, שלא לומר אילם, על כן גויסו סימני הפיסוק לגאול אותו משתיקתו.

ראשון הדוברים הוא "סימן הקריאה שופוני". סימן הקריאה נועד בעיקר לציטוטים שבהם הדובר משמיע פקודה, קריאת התפעלות או בהלה, אזהרה, נוסח "תצא בחוץ!", "הרוסים באים!", "אמאלה!" במקרה זה סימן הקריאה אכן מוסיף גוון דיבור, והוא מתאים לנאומים, לקריאות התרגשות וכדומה. אבל מה קורה כאשר הכותב מוסיף סימני קריאה לטקסט שלו עצמו? כאן הוא אינו צועק, אלא בא לומר, "תראו עד כמה מרעיש הסיפור שלי, תראו עד כמה מזעזע המצב". הבה נוסיף סימני קריאה למשפט אקראי מתוך "מיכאל שלי" לעמוס עוז:  "ערב אחד באה לביתנו ירדנה! שהיא ידידתו של מיכאל עוד מימי היותו סטודנט!" ממש כמו משה סנה, שלפי ילקוט הכזבים רשם בשולי טקסט שהכין לנאום: להרים את הקול כי הטיעונים לא משכנעים. ראוי להזכיר כאן שהכתיבה באינטרנט חובבת סימני קריאה, לפעמים תריסר ברצף, שהרי הכתיבה באינטרנט היא כתיבה דמוית דיבור.

הסימן השני בחבורה הן "מרכאות ההתנצלות".  למרכאות תפקידים טכניים חשובים. הן מציינות ראשית וסיום של ציטוט, מבחינות שם של מוסד, ספר או כותרת מן הטקסט השוטף. אבל גם המרכאות רוצות לדבר, והפעם הן אפילו חותרות תחת הטקסט: אמרתי מה שאני מתכוון, אבל לא התכוונתי למה שאני אומר, ואם התכוונתי, אני מתנצל. מרכאות ההתנצלות צצות לפעמים סביב מילה לועזית, מילת סלנג ואפילו מילה גבוהה. הן מופיעות סביב אמירה הנראית לא תקינה פוליטית. ומה בספרנו? "ערב אחד באה לביתנו ירדנה, שהיא "ידידתו" של מיכאל עוד מימי היותו "סטודנט"". עָלֶק ידידה ועָלֶק סטודנט. מרכאות ההתנצלות תמיד מיותרות, או כפי שאמר המכוער אלי וולך, בהתאמה לענייננו: אם אתה רוצה לדבר, דבר, אל תתנצל.

הסימן השלישי הם "הסוגריים המדרגים". גם לסוגריים תפקידים חשובים, כגון ציון פרט טכני משני, שנות חייו של אדם וכדומה. אבל בטקסט רצוף הם זכו לתפקיד נוסף: הם מודיעים לנו שהטקסט הנתון בהם לא ממש חשוב. טקסטים רבים ערכתי בחיי, ושוב ושוב צצו שתי אמיתות. האחת, הטקסט בסוגריים המדרגים מעניין לעיתים קרובות יותר מן הטקסט שמחוצה להם. ושתיים, כשמסירים את הסוגריים הטקסט הופך שוטף ומעניין יותר. ולמשפט ההדגמה האומלל: "ערב אחד באה לביתנו ירדנה, שהיא ידידתו של מיכאל (עוד מימי היותו סטודנט)".

הסימן הרביעי הן "שלוש נקודות ההתעלפות". לשלוש הנקודות תפקיד טכני מוגדר: הן מציינות דילוג בתוך ציטוט. כשהן רוצות לדבר הן צצות בסוף משפט או באמצעו ואומרות: וואו, מה שכתבתי עכשיו זה ממש שיואו, להתעלף מזה. לעיתים מרמזות שלוש הנקודות על סוד מרעיש. "ערב אחד באה לביתנו… ירדנה, שהיא ידידתו של מיכאל עוד מימי היותו סטודנט…" בעבר היו שלוש הנקודות נפוצות מאוד בכתיבה, בעיקר בדיאלוגים, ששם יש להן הצדקה חלקית. אבל הן, כמו מרכאות ההתנצלות, הסוגריים המדרגים וסימן הקריאה שופוני מעידות על כתיבה לקויה ועל כותב חסר ביטחון.

ומה כן? במשפט הדוגמה המקורי הסתפק עמוס עוז בנקודה אחת ובפסיק אחד: "ערב אחד באה לביתנו ירדנה, שהיא ידידתו של מיכאל עוד מימי היותו סטודנט". שימו פסיקים, על פי קצב הנשימה של הטקסט, ונקודות. סימן שאלה כשמוכרחים, ובמקרה חירום ממש: נקודה ופסיק. תנו למילים לדבר.

Read Full Post »

טל, קוראת נאמנה, כותבת: "בעקבות שאלה של חבר התעוררה סקרנותי לשמוע דעתך בעניין הביטויים 'לנשום עמוק' ו'קוצר נשימה'. מדוע מקובל לתאר נשימה עמוקה במידת עומק, ואילו נשימה שטחית במידת מרחק?"

השאלה של טל פותחת כמה כיווני אוויר. הראשון הוא אכן בענייני נשימה. נשימה אינה רק קצרה או עמוקה. אפשר "לקחת נשימה ארוכה", והנשימה יכולה להיות גם "כבדה". במקרה של קוצר ואורך הנשימה מדובר במידת זמן, ראיה נוספת לתפיסה לפיה הזמן הוא ממד נוסף של המרחב. "קצר נשימה" אינו מי שנשימתו שטחית אלא מי שנשימותיו נמשכות זמן קצר עקב מאמץ או מחלה, ומכאן שמה של האסטמה בעברית, קַצֶּרֶת. "עמוק" מתייחס בעיקר למרחב, ובמקרה של הנשימה העמוקה האוויר נשאף מהמקום הנמוך ביותר בריאות. עם זאת אפשר לשמוע צירופי זמן כמו "בעומק ההיסטוריה", ועל אדם שנפטר לפני זמן נאמר בסלנג החרדי שהוא "עמוק בעולם הבא".

השפה מטשטשת גבולות לא רק בין המרחב והזמן אלא גם בין המוחש והמופשט. לא רק האוקיינוס עמוק.  אדם עשוי לשקוע בשרעפים עמוקים, או בשינה עמוקה, או בצער עמוק. העומק מרמז על אמת נסתרת אבל גם על ייאוש גדול, כנאמר, "ממעמקים קראתיך יה". מי ששקוע בחובות כבדים שקוע עמוק באדמה, וביידיש, טיף אין דר'ערד. מה עושה הכייס? שולח ידיים ארוכות אל כיסים עמוקים, שהם גם כינוי למשקיע נדיב. האתנחתא הקומית היא הגרון העמוק, שנדד מסרטים פורנוגרפיים אל פרשת ווטרגייט, ככינוי למדליף מן החלונות הגבוהים דווקא.

שם התואר "קצר" יסודו במעשה פיזי אלים: בשדה קוצרים תבואה, בשדה הקרב קוצרים אנשים. קצר הוא תואר מרחבי, אך הוא נדד  ללא קושי אל תחום הזמן. במקרא אומר איוב "אדם ילוד אשה, קצר ימים ושבע רוגז". במסכת אבות למדנו ש"היום קצר והמלאכה מרובה", ובבנק מפקידים פק"מים: פקדונות קצרי מועד. הביטוי "קצר בזמן" גם הוא מיובא, מיידיש, וגם מאנגלית: short of time. ומה בין "ארוך" לבין הזמן? האם "מסע ארוך" ארוך בזמן או במרחב? בנושא נוכל לדון עוד שעה ארוכה, ושכולנו נאריך ימים.

תארי המרחק חלים גם על נפש האדם. רוח האדם יכולה להיות קצרה, כלומר, חסרת סבלנות, או ארוכה, רבת סבלנות, ככתוב בספר משלי: "ארך אפיים רב תבונה, וקצר רוח מרים איוולת".   אברהם אבן עזרא מפרש: "מי שלא יוכל לסבול כעסו … ייקרא קצר רוח". היום היינו אומרים על קצר הרוח המקראי שיש לו פתיל קצר.

הזכרנו את הנשימה הכבדה, אבל תארי המשקל, הכבד והקל, משמשים גם למדידת המחשבה והנפש. לבו של המתייסר "כבד עליו", בעוד הנשים, על פי מסכת שבת, דעתן קלה. טיפוסים הלוקחים את החיים ברצינות יתר נקראים כבדים, ומדובר ביבוא לא מחמיא מהלדינו: פֶּיזגָאדו. המתח בין הקל והכבד עבר גם לתחום ההיגיון, שם הולכים "מן הקל אל הכבד" ולהיפך. הגירסה התלמודית למהלך הזה היא הקל והחמוּר, ומכאן שיש להקפיד במצווה "קלה כבחמורה". "קל חומר" היא מידת היקש תלמודית המשמשת גם במחשבה המודרנית, שלא לדבר על היצור החביב "קל וחומר בן בנו של קל וחומר".

ואם לחזור אל המרחב האנושי, חלוקת עבודה נאה עשינו בין הארוך והגבוה. בעוד אדם גבוה זוכה למבטי קנאה ולזימון לנבחרת הכדורסל, הארוך הוא שק חבטות. גם כאן החשוד המיידי היא היידיש: הגבוה יכונה "לאַנגער לוקש", כלומר, אטרייה ארוכה. ילדי שנות החמישים אמרו על הגבוהים: "ארוך כמו שרוך, ובסוף – לוך", דהיינו בקצה, היכן שאמור להיות מוח, יש לארוך חור. גם לערבים היתה דעה דומה על ברנש ארוך שנחשב לטיפש והוא כונה "טָוִיל וּהָבִּיל", ולמען הסר ספק הוסיפו: "לארוך לא יחסר טמטום, ולנמוך הקומה לא תחסר עורמה".

Read Full Post »

בין העברית והלעז מתקיימים יחסי אהבה-שנאה. מצד אחד, הלועזית היא האויב, המאיים להחדיר לשפה העברית מילים, ביטויים מתורגמים, דפוסים תחביריים ושורשים וכך לפגוע בטהרתה. מצד שני, אי אפשר בלי פעולות החדירה הקבועות של הלעז אל העברית.  הן מאתגרות אותה ומאפשרות לה לפתח צורות חדשות וחלופות העשרה.

אחת מדרכי החדירה האלה היא קבוצת הסיומות. השורש או הבסיס עברי, אבל הסיומת לועזית. זה התחיל כבר במקרא, שם חדרה הסיומת -וּת לטקסטים מאוחרים מן הארמית, וכך זכה אחשוורוש להעניק למרדכי "עד חצי המלכות". מאז מאפשרת לנו -ות להפוך כל שם עצם או תואר רגיל למושג מופשט או כללי. המהיר מצטיין במהירות, העדין בעדינות, תנועת השיבה לציוֹן היא ציונות, והשמירה על טוהר השפה היא טהרנות.

-ות נחשבת כמובן סיומת עברית תקינה. ואולם, בעברית החדשה נתקלות הסיומות הלועזיות במחסום שאינו מאפשר להעניק להן את תו התקן העברי. הקופצת בראש היא היידיש, שהביאה לעברית המדוברת סיומות סלאביות, ובראשן -ניק. "ניק" מסמנת שלאדם או לדבר מה תכונה כלשהי, תפקיד או מקצוע. וכך נולדו מילים עבריות-סלאביות כמו אכפתניק ומכולתניק, ובקיבוץ הנויניק הניח את שאריות הארוחה בכלבויניק. יש גם כלומניקים ושטותניקים וכדאיניקים, לתפארת עם ישראל. ראשי תיבות אוהבים גם הם לחבור ל"ניק", הפלמ"חניקים הפכו למפא"יניקים, הצל"שניקים בזים לחפ"שניקים, הלא הם החיילים הפשוטים וחסרי היוזמה, שלא לדבר על הפז"מניקים המצפים לשחרור. אפשר גם להצמיד ניק למילה לועזית מכל שפה אפשרית: אנגלית (ג'ובניק), ערבית (צ'יזבטניק), וגם יידיש (פרטצ'ניק).

היידיש העניקה לנו גם סיומות חיבה מזלזלת. בחורצ'יק קטנצ'יק זה נחמד, גולנצ'יק זה קצת מעליב, ונפוליונצ'יק היא כבר עלבון של ממש. הסיומת -וּש יצרה  את כינוי הזלזול "ערבוּש". היא כמעט נעלמה, אבל שבה לאחרונה בשפת הפקצות באינטרנט: לעינתוש יש בת-מצווש, יהיה פאנוש.

המילה "חשמלטור" רשומה על שמו של אפרים קישון, לדעתו האינסטלאטור והחשמלאי עשויים מאותו חומר: הם אף פעם לא מגיעים כשצריכים אותם.

גם הסיומות הכלל-אירופיות -ִיסט ו-ִיזם משתתפות במשחק הדו לשוני.  תנועה מסוימת נחשבת "משיחיסטית", יריבתה משמאל מואשמת ב"עכשוויזם", ובהיכל נוקיה מתלכדת מקהלה צהובה של מכביסטים. מגוון השפות רב: כַסַחיסט (ערבית), בלָגָניסט (יידיש) מנגָליסט (טורקית) ושוֹקיסט (אנגלית). בעבר נעשה ניסיון להעניק לסיומת -ִיסט ארומה עברית, וכך נוצרה הסיומת הדו-לשונית -ִיסטָן: אבא אחימאיר כתב את "יומנו של פָשיסטָן", בתזמורת ניגן צֶ'ליסטָן ובעיתונים כיכבו קריקטוריסטן ופליטוניסטן.

הסיומת -סטאן היא דווקא סיומת פרסית (סתאן) המציינת מקום, וממנה נוצרה בעברית המילה בוסתן, שהיא "המקום של הניחוח", ושמות מדינות כמו פקיסטן, קזחסטן ואפגניסטן. סטאן המקומית אינה מחמאה. לנהרייה קראו יֶקיסטאן, לחיפה בהנהגת אבא חושי חושיסטאן, ולרשות הפלסטינית אש"פיסטאן. הפרסית הומרה  באנגלית, בסיומת הפופולארית לאנד. נהרייה (או גרמניה) נקראה יֶקֶהלאנד, בני ברק דוֹסְנִילֶאנְד, והכפולה האדומה של פעם בידיעות אחרונות, בעקבות אזורי השליטה של ערפאת בלבנון,  פַתַחלאנד.

תהלוכת התחפושות "עדלידע" שאבה את שמה מן הארמית התלמודית ("עד דלא ידע בין ארור המן לבין ברוך מרדכי"), אבל בהשפעת המילה אולימפיאדה היא נהגית במלעיל. בעקבותיה נולדו מילים חביבות כמו טרמפיאדה, פרֶחיאדה וקצ'קיאדה.

הסיומות מן האנגלית הן הצעקה האחרונה בתחום. הסיומת הנפוצה ביותר היא    -ֵיישֶן, ובאנגלית -ation, שהולידה את מְהַמֵמֵיישֶן, מגניביישֶן ועוד רבות. סאבלימינאל והצל שרו: "פיצוציישן, מתחרים אוכלים אבק, חיוכיישן, כל הדרך אל הבנק". הסיומת נֵס הולידה מילים כמו בְּיַחַדְנֵס, בעקבות togetherness, אדם בודד הוא זוּגלֶס ואולי גם חיימלֶס, וזה בהחלֵטלי לא מומלץ.

לצד האיזמים, מונח המייצג את התופעה של ריבוי מונחים ואידיאולוגיות, נוצרו גם לוגיות עבריות, תחומי דעת חדשים ויצירתיים. בפוליטיקה יש כיסאולוגיה, חיינו שטופים במשפחולוגיה, באוניברסיטה יש גם לא מעט חופולוגיה ובצבא טופסולוגיה. אז מספיק עם החוֹכְמוֹלוֹגְיָה, ועד כאן הפלפולציה על הסיוֹמיזציה, להרבות בִּלְבּוּלָצְיָה וקִשְׁקוּשָׁצְיָה ולשלוח את העברית לקיביניזציה. סתם.

Read Full Post »

השפה מספרת לנו סיפור חשוב על המשפחה: זו אינה רק חבורת אנשים המתקבצת יחד בחגים ובקריאת צוואות, אלא המפתח לארגון יחסינו עם חברת בני האדם. אב אינו רק אב ביולוגי: הוא יכול להיות אבי האומה, או האב המייסד של הארגון, או אב הרחמים, האב שבשמים, אלוהים, ואפילו אב הבית. האם יכולה להיות גם אמא אדמה, גם אם הדרך, גם אם החיטה וגם אם כל חי. על השימושים הרבים במילה "בן" אפשר לכתוב מגילה שלמה, ועל תלאותיה של הסבתא הרחבנו כאן בעבר. האח הוא דימוי לחבר קרוב, ומכאן צירופי הלשון "אחי ורעי", "שֶבֶת אחים גם יחד", שלא לדבר על "אחי, מה נהיה?" "דוד" הוא כינוי לאדם ידידותי שאיננו מכירים, ו"דודה" היא אחת שנוהגת להתנדב בוועד למען החייל. "בן דוד" הוא דימוי למה שנמצא בקרבה כלשהי, כמו במשפט המוסר הצבאי "לא יכול הוא בן דוד של לא רוצה".

הסיפור מסתבך דווקא כשאנו שבים אל הבסיס, כלומר, אל המשפחה הגרעינית-המורחבת. למשל, מיהו בדיוק גיס? רק אחות הבעל או אחי האשה? האם בעלים של שתי אחיות הם גיסים? האם משה דיין הוא גיסו של עזר וייצמן? על פי מסכת סנהדרין בהחלט כן. במקורות מאוחרים גיסים יכולים להיקרא כך במרחק רב עוד יותר. בספרות השו"ת אפשר למצוא שאלת שטר חוב הקשורה בשני גיסים, "האחד נשוי בת ראובן והשני נשוי בת שמעון אחיו", כלומר, נשואים לבנות דוד.

בחברה החרדית נוצר מונח משפחתי חדש: מָלָג ומָלָגָה. לא, זו איננה המועצה להשכלה גבוהה, אלא ראשי תיבות: מיועד להיות גיס. התואר תקף לתקופה שבין ההכרזה על האירוסין לבין החתונה, ומתייחס לתריסרי האחים והאחיות מצד החתן ומצד הכלה. אחרי החתונה כל המלגים והמלגות הופכים להיות גיסים וגיסות. הגיס זכה גם לגירסה הנרקיסיסטית בעקבות "רמזור", שם מכנה חפר את עצמו "גיסֵנו".

המונח דוד איבד כבר מזמן את טהרתו כ"אח של אבא או אמא". דוד הוא כל מי שנמצא בסביבת דור האבות והאמהות, או כדברי המשורר הלאומי על צילי וגילי: "אמרו, דודים, זו או זו?" המילה דוד עצמה פירושה גם "אהוב", ומכאן שמו של המלך הנערץ דָוִד. לרוות דודים זה תענוג, רצוי לא מהדוד הביולוגי. "קוזינה", בת הדוד, היא הכוּסית של שנות השבעים. מילה הקרובה לדוד היא "עַם", המוכרת מן הערבית במשמעות אחי האב. במקרא פירושה, רק בצורת הרבים, קרוב משפחה: "נאסף אל עמיו" הוא מי שנקבר בסמוך לבני משפחתו. מכאן התרחב העם הפרטי לעם הכללי ולעמי העולם.

שק החבטות של השפה היא החותנת, אם הכלה או אם החתן, שבעלה הוא החותן. לאלה כבר במקרא מילים נרדפות: "חם" ו"חמות". החותנת מופיעה פעם אחת במקרא בפסוק המצמרר "ארור שוכב עם חותנתו", ומכאן שמדובר באם הכלה, מה גם שבכל הופעות "חותן" במקרא מדובר באבי הכלה. לעומת זאת "חם" במקרא הוא תמיד אבי החתן, ומכאן שהחמות היא אם החתן. בספרות המאוחרת יותר עסוקים דיני גילוי העריות לסירוגין במי ששוכב עם החותנת ובמי שבא על חמותו, ובימינו מתערבבים החמות והחותנת עם השוויגערית והמחיתיינתה, כמו בסרטו של אורי זוהר "הצילו את המציל".

אז מה הקטע של ההלכה היהודית בענייני סקס בתוך המשפחה? להלן דיון במסכת יבמות, החושף גם את המגוון המבלבל של המילון המשפחתי. מי אסור (במשכב)? "אם אמו, ואם אביו, ואשת אבי אביו, ואשת אבי אמו, ואשת אחי האב מן האם, ואשת אחי האם מן האב, וכלת בנו, וכלת בתו". ומי מותר? "אדם באשת חמיו ובאשת חורגו, ואסור בבת חורגו; וחורגו מותר באשתו ובתו, ואשת חורגו אומרת לו: אני מותרת לך ובתי אסורה לך". עדיף לא להכניס ראש בריא למיטה החולה הזאת.

Read Full Post »