אחד הנושאים המעסיקים את העולם הרב-לשוני שבו אנו חיים הוא התעתיק. תעתיק הוא מערכת כללים הקובעים את המעבר משפה כתובה אחת לשפה כתובה אחרת. לתעתיק ערך שימוש גבוה בתחומים רבים. הוא משרת אנשים הרגילים לשפה אחת ומבקרים בארץ אחרת, ומבקשים לזהות שלטי דרכים. בישראל, שרוב התיירים המגיעים אליה לא רק אינם יודעים עברית אלא אינם מזהים אותיות עבריות, הסוגיה הזו מרכזית. התעתיק משרת מילונאים דו-לשוניים, המעוניינים שאדם הקורא מילה בשפה שאינו מכיר יוכל לבטא אותה כראוי. אמנם ישראלי סביר מכיר את האותיות הלטיניות, אבל הוא לא יוכל לקרוא מילים או טקסטים באותיות קיריליות המשמשות את הרוסית או את הכתב היווני. זה ודאי המצב בשפות מזרח אסיה, או שפות רבות באפריקה. לתעתיק גם תפקיד בטקסטים מדעיים בתחומים שונים.
בתעתיקים השונים מתגלה מתח קבוע. מצד אחד, היעד הוא להיות מדויק ביחס לשפה ממנה מתעתקים, ולייצג את כל הניואנסים שלה. מצד שני, היעד הוא להיות מובן ופשוט לעין של אדם הדובר את השפה שאליה מתעתקים. דוגמה מעניינת היא התעתיק מיידיש לעברית. יידיש נכתבת באותיות עבריות, אבל השימוש בחלק מהן אינו מקובל בעברית. מדי פעם, כאשר תעתקתי מילים ביידיש זכיתי לנזיפות מדוברי יידיש על כך שלא שמרתי על הכתיב המקורי.
עיקר הדילמות הן כמובן במעבר בין שיטת אותיות אחת לשנייה. המעבר העסיק שנים רבות את כותבי שלטי הדרכים בישראל. המגמה הייתה לדייק בהתאמה לדקדוק העברי. למשל, להבדיל בין ק' ל-כ' דגושה: ק' תיכתב q וכ' – k, וכן בין ב' רפה – v, לבין ו' – w. כך עלה בגורלה של פתח תקווה להיכתב Petah Tiqwa. קורא כלשהו, לא חשוב באיזו שפה, יחשוב שהשם הוא פתח (על ח' ויתרו בתעתיק מזמן) תיקואה, מעין קרקור צפרדעים. העיירה ציפורי נכתבה Zipory והיא תיקרא זיפורי, על פי הדרך בה המילה נשמעת לדובר אנגלית, שהיא השפה המשמשת כברירת מחדל במקרים דומים. משמר דויד תועתקה Mishmar Dawid, להבדיל אותה ממשמר הנגב – Mishmar Hanegev. ההתעקשות על דגשים וניואנסים שכבר איבדו את המימוש שלהם בעברית המדוברת יצרו מפלצות כמו Kefar Shemaryahu או Sede Uzziyyahu.
במע"ץ, האחראית על השלטים, הסתמכו כאן על כללי התעתיק שקבעה האקדמיה ללשון, לה הם כפופים כמוסד ממשלתי. יש לומר שהאקדמיה קבעה שתי מערכות תעתיק, תעתיק מדעי המתייחס לגווני גוונים של ההגייה, ותעתיק שימושי או "התעתיק הפשוט". אבל גם התעתיק הפשוט לכאורה יצר בלבול ולפעמים גם הפך לבדיחה. לאחר מאבק של שנים של אנשי מע"ץ, שמולם עמדה התנגדות הבלשנים שרצו לשמור על יסודות הכתב העברי בעיניהם, ובראשם עוזי אורנן, הוקמה ועדת משנה של האקדמיה לענייני תעתיק שלטים, ובפניה עמדה הצעת ועדת השמות בראשות פרופ' משה בראוור. בישיבה של האקדמיה שנערכה ב-5.6.06 התקבל תעתיק פשוט ונגיש, על פי העיקרון הפונטי – התעתיק יהיה קרוב ככל האפשר לדרך שבה נשמע שם היישוב. Zipory על פי התעתיק הזה תיכתב Tzipory, המושב Sede Uzziyyahu יזכה לחזור לשמו המקורי: Sde Uziyahu, Petah Tiqwa תחזור להיות Petah Tikva ו-Mishmar Dawid – Mishmar David.
גם השפה האחות, הערבית, יוצרת בעיות תעתיק לא פשוטות, וכאן הבעיה כפולה ומכופלת כי הערבי הקורא שלט מתועתק מגלה שלכאורה שיבשו את שפתו. מקרה דוגמה עלה כאשר חבר הכנסת באסל גטאס נחשד בעבירה ביטחונית ועלה לכותרות. האות הראשונה של שם המשפחה נכתבה בדרכים שונות: גטאס, עטאס, ע'טאס ואפילו רטאס. זאת מפני שלעיצור غ, בשונה מ-ع, אין מקבילה טבעית בעברית. התעתיק המדעי המדויק של האות غ הוא ע', לכן הכתיב הנכון הוא ע'טאס. הבעיה היא שהתעתיק הזה לא משקף את ההגייה הפונטית של האות غ, המקבילה ל-ר' החיכית האשכנזית. הח"כ לשעבר ראלב מג'אדלה מתועתק באתר בשמו הפרטי ראלב, ולא גאלב, למרות שמדובר באותה אות. אי האחידות בתעתיק האות غ מתגלה גם במילים או בצירופים שנכנסו לסלנג העברי מערבית. מצד אחד דוגרי; בורגול; גָפיר (נוטר במשטרת המנדט הבריטי). מצד שני – רוּלָה (כינוי לאשה גדולת מידות); רזאלה (איילה, כינוי לנערה יפה); ראס בן ענו (שיבוש של ע'צבן ענו במקור). ראוי גם לציין כי העיר עזה, המופיעה כבר בתנ"ך, נכתבת בערבית غزة (ע'זה) ובאנגלית gaza.
גם העיצור ص יוצר דילמה שעיתונים שונים פתרו אותה בדרך שונה. האות מייצגת צ' נחצית, כבדה, אבל לאוזן העברית היא נשמעת כמו ס', ולכן ראש ממשלת מצרים היה נאסר, ונשיא עירק – סדאם. המקפידים כתבו נאצר וצדאם, הפתרון הזה התרחק מהאוזן הישראלית אבל היה קרוב יותר לעיצור המקורי. בעניין אחר נמצא פתרון יצירתי, והוא עיצורים שאינם קיימים בערבית כמו פ' דגושה וב' רפה. לשם כך הומצאו, כמה אותיות כתב חדשות, המבוססת על צורה קרובה אבל מוסיפות לה נקודות מעל לאות. מובילי דעה ברחוב הערבי יצאו בזעם נגד הרעיון, אבל הוא ממומש בשלטים בכל הארץ.
התעתיק נדרש בכתיבת מילים לועזיות וכן שמות ערים וארצות, וגם כאן יש כמה בעיות לא פתורות. הדילמה עולה כאשר יש שמות לועזיים עם העיצור v או w. בעניין זה קבעה האקדמיה כללים, שעל פיהם באמצע מילה כותבים וי"ו אלא אם כן יש לפני ההגה או אחריו תנועת o או u – כלומר אֵם קריאה וי"ו, בדרך כלל ב-ו' כפולה. בראש מילה כותבים וי"ו, ובסוף מילה כותבים בי"ת. לכן נכתוב ונצואלה, שוודיה, ציוויליזציה, לעומת מולדובה, קרקוב. עקרון האמצע שקבעה האקדמיה פוסל אפשרויות שהיו מקובלות בעבר כמו ציביליזציה ורלבנטי, אבל לטעמי אין לראות בצורות אלה שגיאה. סוגיה נוספת היא תחיבת א' כאם קריאה בתנועת a. אין בנושא הזה כללים מוחלטים. ככלל מומלץ להימנע מהנוהג המסרבל הזה, אבל לעיתים היעדר א' מקשה ממש על הקריאה.
לנושא התעתיק שאלת עומק המתייחסת לשמות שאנחנו נותנים לערים ולארצות, השונים מהשם של הארץ עבור תושביה. על שמות הארצות נכתב כאן בעבר.
גם סוגיית שמות הערים, שיש לה גם היבט פוליטי בישראל, כגון יאפא מול יפו, שווה התייחסות. בפעם אחרת.