ד"ר רוביק רוזנטל / לכל איש יש כינוי
דצמבר 23, 2020 על-ידי ravmilimteam
ישראלים אוהבים כינויים. את השם הפרטי הרשמי משאירים בתעודת הזהות, והאדם מוגדר על ידי הכינוי שבו מכירים אותו חבריו והציבור כולו, לפעמים כל ימיו. לפעמים אפילו מאמצים את הכינוי והופכים אותו לשם הרשמי, כמו ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ', שלא כמו כותב שורות אלה שינה את שמו במשרד הפנים ונפרד סופית מ'ראובן'. התופעה התחזקה בחממות של הקולקטיב הישראלי: בית הספר, תנועת הנוער, הצבא והקיבוץ. נראה שישראלים רבים מאוד פשוט לא אוהבים את השם שקיבלו מהוריהם.
הכינויים אינם עשויים מעור אחד. חטיבת כינויים מרכזית בשמות החלופיים היא תוספת "י" לחלק מהשם המקורי, כאשר השם הרשמי המלרעי הופך לכינוי מלעילי. יוסף הופך ליוסי, אברהם הופך לאבי, שלמה לשלומי ורפאל לרפי. יוסי, יש לומר, הוא שם פרטי מימי התלמוד, המופיע בביטוי "יכה יוסי את יוסי". בין הבנות חוגגות בחטיבה הזו רותי, תמי וציפי, לעיתים בשינוי קל של המקור: רבקה לריקי, צביה לציקי.
תרבות הפלמ"ח טיפחה מאוד את תרבות הכינויים, וצמרת צה"ל של הדורות הקודמים היתה ממש חבורה שכזאת, כשם ספרו הידוע של ישראל ויסלר, המכונה פוצ'ו. פוצ'ו עצמו נוהג לספר מהיכן קיבל את כינויו, אלא שבכל פעם הוא מביא סיפור שונה בתכלית, שאותו בדה באותו רגע. וכך הובילו את מלחמות ישראל צ'יץ' (שלמה להט, ראש העיר העברית הראשונה), טליק (ישראל טל, שהמציא את הטנק המשוכלל בעולם), ברן (אברהם אדן, שהניף את דגל הדיו), רפול (רפאל איתן), צ'רה (צבי צור), ישכה (יששכר שדמי מפרשת טבח כפר קאסם), זארו (הוא האלוף זורע) ומוטה (גור). חלק מהכינויים התרחקו לגמרי מהשם המקורי, אחרים הם וריאציות על השם הפרטי או המשפחה.
בעקבות הצבא, גם הפוליטיקה הישראלית המודרנית היא פוליטיקה של כינויים. פואד ואברום התקוטטו ביניהם בעבר מי יעמוד בראש מפלגת העבודה בימי תהילתה האחרונים, בעוד אריק (שרון) גבר זמנית על ביבי (נתניהו). גנדי נקרא על שמו של מנהיג המתנגד לאלימות, רובי היה לנשיא, טומי (לפיד) ייסד מפלגה. מה קרה לאריאל, בנימין, רחבעם, ראובן ויוסף? הם נדחקו לנסיבות רשמיות בלבד. ומה עשה אהוד ברק כשרצה לפגוע בכבודה של חברת הכנסת לבני? הוא קרא לה בשמה הרשמי: ציפורה.
בדור המייסדים היה נהוג לקרוא לאדם בשם משפחתו. מנהיגי תנועת העבודה היו בן-גוריון, אשכול, טבנקין, נמיר וספיר, ובדרך כלל השם נהגה במלעיל ולא במלרע המקורי. הכינוי הציבורי סייע ליצור מיתוסים מנהיגותיים. גולדה היא גולדה, טדי (קולק) הפך לאיצטדיון, ברל (כצלנסון) היה אדמו"ר חילוני. למשה שרת ולמשה דיין קראו 'משה' במלרע, כראוי. ההיסטוריון יחיעם ויץ מספר על דיפלומט בריטי ששירת בישראל בימי שלוט משה שרת כראש ממשלה, ודיווח בארצו שמצא איך אומרים his excellency בעברית: "שְמַע מוֹשֶה", במלעיל כמובן. זה מה ששמע כאשר נהגו של ראש הממשלה פתח לו את דלת המכונית.
המנהיגים העתידיים של המחנה הלאומי זכו לכינויים שאותם קיבלו בימי המחתרת, לצורכי הסוואה. אברהם שטרן, מפקד הלח"י, נקרא יאיר. יצחק שמיר היה מיכאל. מנחם בגין נהג לקרוא לחיים לנדאו, אביו של עוזי, 'אברם' על פי שמו המחתרתי. לבגין עצמו קראו פקודיו 'הזקן' גם כשהיה בן 40. בכינוי הזה זכו גם בן-גוריון ויצחק שדה.
תרבות הכינויים הושפעה במידה רבה מאוד מן העיירה היהודית שבה כולם הכירו את כולם, ועל כן יש בה נוכחות משמעותית ליידיש, כאשר ל' ו-ק' מעטרות סיומות של כינויים רבים. כך קיבלו גם הצברים ללא תלונה כינויים גלותיים כמו מוישל'ה ומושיק, יענקל'ה ואברמל'ה, מוטקה ומוטל, יוסקה ויוסל'ה, איציק ואריק וגם גברוש וחיימק'ה. בין הבנות נמצא את לאהל'ה ורוחצ'ה, חייקה וציפק'ה ועוד. לפעמים הכינוי היה השם העברי בהגייה האשכנזית, כגון מוישה, דוּויד ועוד. הקרבה לחברה הפלסטינית, וכן שמות שנטבעו בארצות ערב, הכניסו לתמונה כינויים ערביים כמו יוסוף ומוסא. מן הלדינו נולדו הכינויים לֵוִיקוֹ ומושיקוֹ, צ'יקו ואסתריקה. יש שמות שנצמדה להם הסיומת החביבה -וֹן, כמו מושון ודובון. שיטת יצירה אחרת היא קיצור השם המקורי: שרוּל, מוֹש, יוֹס, בֶנץ (בן-ציון) וציפ. יש מכפילים, כמו ביבי ומימי ודידי וקיקי.
כאמור, בתחום הכינויים שולט המלעיל, שהוא תגובת הנגד הישראלית למלרע הספרדי התקני. כך הולכים בסך רובן ושמעון ויודה ולוי במלעיל, ומתחזים לבני יעקב מהמקרא. המלעיל גרף אחריו כמעט את כל שמות הנשים, ודאי אלה המסתיימים בסיומת הנקבה -ָה. חדווה, גילה, דיצה ורינה במלרע הן תיאור שמחת חג מכובדת. במלעיל אלה הילדות של פעם מגן רבקה המלעילית. גורל דומה אירע לשמות ערים ויישובים: חולון ובת ים, רחובות ועכו, נתניה ונהרייה, יבנאל ואפילו במלעיל כפול: קריית שמונה. ראשון לציון הפכה כבר מזמן לרישון.
בהתרשמות כללית נראה שבדורות צעירים יותר התופעה פוחתת. ניר ועומר וגיל וטל ורותם וליבי וטופז ונינה נולדו כאלה ויישארו כאלה. תחקיר שעשתה לפני כמה שנים נועם, בוגרת כיתה י', מגלה עם זאת שתרבות הכינויים לא מתה. בכיתתה, למשל, מתוך 41 תלמידים רק לארבעה אין כינוי או שם חלופי כלשהו. השם החלופי המועדף הוא שם המשפחה, ולעיתים הוא עובר שינוי. הנושא את שם המשפחה טף מכונה טופו, פוזנר הוא או היא פוז. בשמות חלופיים אחרים נשמרת מסורת שינוי הטעם למלעיל. קיצורים לשם הפרטי נפוצים בעיקר בקרב הבנות – לירן נקראת לירי, מזל קרויה מזי, מיכל הפכה למיכי ואוריין לאורי. ימים יגידו אם ישרדו הכינויים האלה כשיגיעו לבגרות, כמסורת אבותיהם ואימותיהן.
פורסם ברוביק רוזנטל | מתויג אבי, אברהם, אורי, אוריין, איצק, אסתריקה, אריאל, אריק, אשכול, ביבי, בן גוריון, בנימין, בנץ, ברל, ברן, גברוש, גולדה, גילה, גנדי, דובון, דידי, דיצה, זארו, חדווה, חיים לנדאו, חיימק'ה, חייקה, טבנקין, טדי, טומי, טליק, יאיר, יודה לוי, יוס, יוסי, יוסל'ה, יוסף, יוסקה, יצחק שמיר, ישכה, כינויים, לאהל'ה, לירי, לירן, מוטה, מוטל, מוטקה, מוישל'ה, מוש, מושון, מושיק, מזי, מזל, מיכאל, מיכי, מיכל, מימי, מנחם בגין, משה דיין, משה שרת, נמיר, ספיר, צ'יץ', צ'יקו, צביה, ציפ, ציפורה, ציפי, ציפק'ה, ציקי, צרה, קיקי, ראובן, רבקה, רובי, רוחצ'ה, רותי, רחבעם, ריקי, רפאל, רפול, רפי, שרול, תמי | 9 תגובות
לעניןו שמות פרטיים, קיצורים ועיוותים, אני מציע לקרא את מאמרו ההומוריסטי הקצר של אברהם שלונסקי – "האנטישמיות שלי" (שבמקום אחד במאמרו הוא קורא לכך אנטי-שמיות). המאמר משתרע בסך הכל על שני עמודים.
אהבתיאהבתי
שמי בתעודת הזהות] מקדמת דנא, הוא 'אלי'. השם שנולדתי איתו הוא 'אליהו'. לא מצאתי לנכון לתקן כך שהכינוי שלי נשאר שמי לנצח, גם אם הדבר איננו מקובל על מוסדות הדת
אהבתיאהבתי
ישנה גם קומבינציה נוספת לכינוי. חיבור חוק מהשם הפרטי אם חלק משם המשפחה. לדוגמה חברנו יורם דורי נקרא יורי (בחולם), ומנחם אליאס כונה מטיאס
אהבתיאהבתי
ישנה גם קומבינציה נוספת לכינוי. חיבור חלק מהשם הפרטי עם חלק משם המשפחה. לדוגמה חברנו יורם דורי נקרא יורי (בחולם), ומנחם אליאס כונה מטיאס
אהבתיאהבתי
האם יש דמויות ציבוריות ממוצא ספרדי או מזרחי עם כינויים כאלה? כל הדוגמאות כאן הם של אשכנזים (שאכן היו והנם מיוצגים יותר בממשלה, בצבא וכו׳).
אהבתיאהבתי
לא זכורים לי כינויים כאלה עבור דמויות מזרחיות בכירות חוץ ממשה לוי שנקרא 'משה וחצי' בשל גובהו שאיננו אופייני למזרחיים. מה גם ששם השפחה אצל ספרדים הוא מקור לגאווה ואין לגעת בו. אבל הנה הצעה לאריה דרעי – ארעי.. אבל זו בדיחות הדעת. ספרדים מתכנים על ידי הסביבה רק בשמם הפרטי ואין לגעת בשם המשפחה. יש אליקו , לולי, לילו וכל אלה רק עבור אלי (עבדכם הנאמן) וכיו'ב אך אין לגעת בשם המשפחה.. אצל הרוב לפחות
אהבתיאהבתי
פואד בן אליעזר, מירי רגב, ציפי חוטובלי ועוד רבים
אהבתיאהבתי
להווה ידוע לך: א. ציפי חוטובלי היא בת להורים מגיאורגיה. ציפי ומירי הם כינויים נפוצים בעיקר לילידות הארץ. פואד בן אליעזר נולד עם השם פואד וקראו לו כך עד שקיבל את דרגות הקצונה (נדמה לי מדרגת רב סרן חובה היה להחליף השם או לעברת אותו) גם אני הוכרחתי להחליף (לבן דוד מאבוהדנה) כך שלא טעיתי הרבה. אצל הספרדים לא ממש ששים להחליף שם משפחה אם לא מכריחים אותך מסיבה כזו או אחרת לכן דרעי פרץ ואוחנה וכו וכו
אהבתיאהבתי
אחלה כתבה, תודה
אהבתיאהבתי