ד"ר רוביק רוזנטל / שתיים דובים וקרקע בתולה
אפריל 30, 2020 על-ידי ravmilimteam
נציב תלונות הציבור של השפה העברית מוצף בתלונות על כך שהשפה מדגישה שוב ושוב את ההבדל בין המינים, מעדיפה את הזכרים על הנקבות, מגלה חוסר רגישות לרוח הזמן ועוד כהנה. כל התלונות נכונות. יש רק בעיה אחת: אין נציב כזה. זו השפה העברית. ממוגדרת לאורכה ולרוחבה. לכל שם עצם מין מוגדר, הפועל ממוגדר, שם התואר הנלווה ממוגדר, נטיות הקניין, המושא ומילות היחס ממוגדרות, הריבוי ממוגדר, ועל כל אלה שולט חוק התאם המין והמספר, הקובע שהיסודות הנלווים לשם העצם יתאימו לו במינם ובמספרם.
המגדר הדקדוקי הוא תופעה חוצה שפות, אך במינונים משתנים. הונגרית ופינית, למשל, נטולות מגדר. בשפות ההודו-אירופיות המגדר הוא חלקי. באנגלית הפעלים נטולי מגדר, בני אדם ממוגדרים אך לא שמות התואר הנצמדים אליהם. בספרדית וצרפתית המִגדור רב יותר. בגרמנית יש גם לשמות עצם לא אנושיים מגדר, וה' הידיעה זוכה לשלוש גרסאות – זכר, נקבה וסתמי. בשפות הסלאביות המגדר מתבטא ביחסות בסוף המילה. אבל כל אלה אינם מתקרבים לרמת המִגדור של העברית ושל אחיותיה ממשפחת השפות השמיות.
איך מבחינים בעברית בין זכר לנקבה? כאן מעניקה לנו השפה קולב להיתלות בו: הסיומת. סיומת הנקבה בשפות השמיות היא ת'. בעברית היא מתממשת בשלוש דרכים. דרך הריכוך, ת' הופכת ה': ילד-ילדה, הת' חוזרת בסמיכות: ילדתי. דרך הסֶגול: תרנגול/לֶת, גבר/גברֶת. דרך החיריק: -ית: משאית, כפּית. אבל מה קורה כאשר אין סיומת, ובכל זאת מדובר בנקבה? צריך פשוט לדעת ש'אבן' או 'עיר', מסיבות השמורות ליוצרי העברית הקדומה, הן שֵם בנקבה. ואולי אפשר להיעזר בצורות הרבים: -ים לזכר, -ות לנקבה? כאן הבלגן חוגג. בעברית המקראית מילים רבות שמינן נקבה אבל הריבוי שלהן הוא זכרי, כמו עיר/ערים, אבן/אבנים, ואפילו כאלה שעוסקות בנשים או בנקבות בעלי חיים, כמו אשה/נשים, פילגש/פילגשים, נמלה/נמלים ועוד. ומצד שני: 'שדות' ל'שדה' הזכרי, 'אבות' ל'אב' הזכרי (כמובן) ועוד.
בקהילת שמות העצם גם חבורה מכובדת של מילים דו-מיניות: שמש, רוח, לשון, פנים, מטבע ועוד. בדרך כלל הדוברים מעדיפים להשתמש באחת האופציות. 'שמש' היא בדרך כלל נקבה, וכמוה 'מטבע' ו'לשון'. 'רוח' נשמרת בזכר בעיקר בשירה (רוח עצוב, רוח עזוב), ואילו בדיבור ובתקשורת הרוח נושבת והרוחות עזות. 'קרקע' נחשבת במקרא כנקבה, בתלמוד היא מופיעה גם כזכר וגם כנקבה, אך בעברית החדשה היא בעיקר נקבה, שלא לדבר על "קרקע בתולה". 'אות' היא מילה דו-מינית. בשלב מאוחר יותר של העברית החל להיווצר בידול בשימוש. 'אות' בזכר היא סימן כללי ("ניתן האות"), ברבים: אותות, 'אות' בנקבה היא סימן במערכת כתב, ברבים: אותיות.
לרוב בעלי החיים אין מילים נפרדות לזכר ולנקבה. זה בוודאי המצב בחרקים, שלאדם מן השורה אין דרך להבדיל ביניהם על פי המין. נקבת 'גמל שלמה' אינה 'נאקת שלמה'. 'זבובה' ו'יתושה' הן חידוש חביב אך לא תקני. השם 'צפרדע' חל על שני המינים. בתנ"ך 'דוב' מתייחס לשני המינים, ככתוב "שתיים דובים". היא מוגדרת על ידי מאיר שלו ומורתו "השגיאה הכי יפה בתנ"ך", אבל זו לא ממש שגיאה. 'דובה' היא כבר יצירה חז"לית.
המכשלה העיקרית המשגעת את דוברי העברית היא סוגיית המספרים. כאן סיומת הנקבה חלה דווקא על הזכר. למה? נציב התלונות לא עובד כבר, שכחתם? הבלבול רב, ולכאורה מקיף עד כדי כך שהגיע הזמן לשנות את כללי הדקדוק העברי. עם זאת, בדיקות ומחקרים מעידים שהיקף תופעת הדיבור הזו אינו עולה על שליש. בשפה הצבאית שיבושי מין ומספר בולטים מאוד כשמדובר בספירת זמנים: "שלוש חודש". עם זאת, גם המחקר על השפה הצבאית מגלה שבשני שלישים ממופעי הדיבור של חיילים המספר נכון, ובכל מקרה כמעט תמיד זהו מספר נקבי הנצמד לשם זכרי (עשר בתים), ולא להפך (עשרה אבנים).
ומה עושים עם מילים לועזיות, שלא ירדו מן השמים עם תו מין עליהן? בדרך כלל מילים לועזיות הן בזכר. אינטרס משותף, סופרמרקט עירוני, חומוס אסלי, הומור שחור. סיומת -ה במילים לועזיות רבות מאפשרת לראות במילים אלה נקבה דקדוקית. האנציקלופדיה עברית, הפסיכולוגיה קלינית, הטחינה גולמית, הבסטה בשוק פתוחה משמונה בבוקר, והזברה לובשת פיג'מה.
שני עניינים נוספים המענים את דובר העברית הן צורות הזוגי וכינויי הרמז. צורות זוגיות יוצרות אי הבנה ותחושה של טעות מתמשכת. מינו של שם תואר זוגי הוא בדרך כלל בנקבה, בעיקר באיברי הגוף, אך לעיתים הוא בזכר, בדרך כלל על פי מינה של הצורה ביחיד. 'משקפיים' ו'אופניים' הם זוגי זכר. 'גרב', מילה שחידש בן-יהודה בעקבות הערבית, היא שם בזכר, ומכאן 'גרביים עבים'. השימוש הרווח יותר בציבור, בשפה המדוברת וגם בפרסומים כתובים רבים הוא בנקבה: 'גרב לבנה', 'גרביים שחורות'. נתן אלתרמן כתב על המשקפיים, בביצוע אריק איינשטיין: "בשחורות רק רע רואים פה, בוורודות הכול תמים". למשוררים מותר.
ומה בדבר כינויי הרמז? זה או זו? אלה או אלו? התשובה פשוטה: כאשר איננו יודעים מהו האובייקט שעליו מצביעים, השימוש יהיה בצורת הזכר, הנחשבת הצורה הסתמית או הניטרלית. כאשר אנחנו יודעים במה מדובר, ובעקבות זאת אם מדובר בזכר או בנקבה, חל כבר חוק ההתאם. "אמא, מה זה?" (שואל הילד שאינו יודע במה מדובר); "זאת פיצה" (עונה האם). לעומת זאת אין כל הבדל בין 'אלה' ו'אלו'. 'אלה' היא מילה מקראית נפוצה לרבים ולרבות, שחדרה פה ושם גם לספרות התלמוד. 'אלו' היא מילה תלמודית באותו שימוש דו-מיני, והיא אינה מופיעה במקרא. בעברית של ימינו אלה ואלו דברי אלוהים חיים.
ועוד הודעה, חברים. כן, אין כל בעיה עם "הבנות ילכו", או "הערים יתפתחו". צורות הנוכחות והנסתרות בעברית אפשריות בשתי דרכים: בדרך הזכרית-כללית, ובדרך הנקבית. לשתי הצורות שורשים במקורות, ולשתיהן תו תקן מדאורייתא.
ברשימה הבאה: על בעלי מקצוע וצירופי לשון בין זכר לנקבה.
פורסם ברוביק רוזנטל | מתויג אב, אבות, אבן, אבנים, אופניים, אות, אותיות, גמל שלמה, גרב, הומור שחור, הזברה לובשת פיג'מה, זבובה, חומוס אסלי, טחינה גולמית, יתושה, מטבע לשון, משקפיים, נאקת שלמה, סופרמרקט עירוני, עיר, ערים, צפרדע, קרקע בתולה, שדה, שדות, שמש, שתיים דובים | 13 תגובות
רוביק שלום
כדאי להוסיף פסקה על חילופי זכר ונקבה לאורך הדורות, מהעברית התנ״כית, למשנאית ושוב לימינו.
למשל, הלכה חמורך טרפון.
כמו כן, השימוש במין נקבה במספרים נוח יותר מצד אחד ואינו מאבד שום מידע מצד שני. לכן, שבע שקל, ינצח את שבעה שקלים. שפה חיה היא דינמית ומשתנה על פי הדוברים, בלי תלות בטהרנים ודווקנים (כמוני למשל). באנגלית ביטאו בעבר את כל האותיות במילה through והיום לא. בגרמנית עדיין כן, כמו ב durch .
אהבתיאהבתי
אלוהים הוא זכר, או נקבה? מי קובע?
אהבתיאהבתי
בבראשית א' כ"ז נאמר: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם.
מכאן שאלוהים הוא זכר ונקבה בעת ובעונה אחת.
אהבתיאהבתי
ועדיין ההתאם מודיע במפורש שאלוהים הוא זכר יחיד (על אף שזו מילה בצורת ריבוי)
אהבתיאהבתי
כרגיל, מהנה מאוד. לגבי המילה 'אופניים', כאן המין מתייחס למילה 'זוג', שכן כלי התחבורה המדובר מורכב משני אופנים ומכאן זוג אופניים… וזוג הנו זכר
אהבתיאהבתי
אם המין של אופניים היה נקבע לפי המילה זוג, היה צריך להגיד 'אופניים חדש'.
אהבתיאהבתי
'אופניים' הם בזכר מפני ש'אופָן' היא מילה בזכר.
אהבתיאהבתי
אכן, אין נציג תלונות הציבור לענייני השפה העברית… אבל האם לא מעניינינו להתפנות לתלונות האלה ולמצוא להן פתרון, הגם שלא היה כזה בהיטוריה של העברית? באנו לחדש ולהתאים 🙂
אהבתיאהבתי
אחרי שקראתי את הפסקה הראשונה ציפיתי שיהיה כתוב משהו על איך למרות שאין מי שמקבל את תלונות הציבור, ניתן להתייחס לבעיית המגדר, לשנות את השפה בעצמנו כדוברים וליצור שיווין מגדרי בשפה באופן אקטיבי. מיותר לציין שזה לא היה אפילו בכיוון.
ניכר שלכותב המאמר אין שום בעיה עם חוסר השוויון ואף מעביר ביקורת על מי שמצביע על בעיית המגדר. אז בבקשה להתעורר – אנחנו ב2020 גם השפה העברית, כמו כל דבר, ישתנה בעקבות המאבק לשוויון מגדרי.
כתבה מיותרת
אהבתיאהבתי
עניין החלוקה לזכר ונקבה הוא בסיסי מאוד בשפה העברית ולא ניתן להעלים אותו. אם תקראי את התגובה שלך תראי ששמרת על התאמה בין המין של שמות העצם למין של שמות התואר או הפעלים – "הפסקה הראשונה", "יהיה כתוב", "שיויון מגדרי" וכו'. זה כמו שננסה לרוקן את השפה מהחלוקה לזמנים, זה חלק בסיסי כל כך בעברית שפשוט לא ניתן לשנות אותו, בשונה למשל מהפסקת השימוש במילה מסוימת ממנה אנחנו רוצים להפטר. וחוץ מזה, איפה בדיוק הבעיה בחלוקה למינים במסגרת השפה? איך זה מפריע לשיויון מגדרי בין בני אדם?
אהבתיאהבתי
את יותר ממוזמן/ת להוביל את המחנה לקראת שינוי לשוויון המגדרי המיוחל (לדעתך), רק שעליך לשכנע את כלל הדוברים באופן הדיבור שאת רוצה בו, וזהו מאמץ שהרוב נמנע מעשותו…
(הערת ניסוח: "את" מתאים גם לזכר, כנאמר "אַתְּ פְּתַח לוֹ"…)
אהבתיאהבתי
תשמעו סיפור:
ישבנו בשיעור אנגלית, ונתקלנו בפרופסור או פרופסורית שלא יכלו לדעת אם זה גבר או אישה, שיצר/ה פעילות למען איכות הסביבה.
אני חושב, שאם זאת הייתה אישה, הנשים היו אומרות זה מעלה לכבודנו.
קחו בחשבון, שכאשר לא יודעים אם זוהי אישה והיא בתפקיד מכובד או זה גבר בתפקיד שאינו מכובד ותופס בו מקום של "אישה" (או גבר בעל תולדות-חיים וקו"ח פחות טובים ממנו, ואיננו יודעים שהגבר הזה הוא באמת גבר בעל תולדות חיים פחות טובים וחושבים שזה אישה…).
בקיצור, מה אתם מקשקשים.
ברגע, שנשים יתפסו מקומות חשובים יותר במעמדם, אנשים יגידו כן אבל זה לא איש זו אישה, ואז מה יגידו, שצריך לציין שזוהי אישה.
גם זה סוג של עוול.
ורק תדעו, שבמדינה שלנו, יש את המונח "פרופסורית", "ראשת-מועצה", "ראשת-חברה", "ראשת-ארגון", "מנכ"לית ארגון".
להזכירכם, בראש בנק הפועלים עמדה אישה – שרי אריסון.
יש בית-חולים הקרוי על שם אישה (ולא איש) – עדה וולפסון.
אז כל הטררם הזה של העברית לא מכבדת את האישה, התשובה זה לא העברית אלא האנשים.
האמת, יש כמה חברות-כנסת שאין לי בעיה להשתמש בהם בכינוי "חבר-כנסת" או אפילו לא להזכיר את תפקידם. (נו, זה יותר טוב).
אני רוצה לראות מה תגידו.
דרך אגב, סרט מומלץ – "האלמנט החמישי".
שם הדמות הראשית בכלל שהייתה אמורה להופיע היא בכלל "גבר", והיא בדמות אישה וזה מראה לנו כמה חשוב לדעת מיגדר, במיוחד אם מדובר באישה בעלת כבוד, מעמד ומשמעות בחיי אזרחי העולם הזה.
באמת, הייתם רוצים לא לדעת שאחורי פרס הנובל עומדת אישה כמו עדה יונת. האם זה שלא היו מציינים את מינה ואף לא מראים את תמונתה היית נותנים לנשים את אותו כבוד ושהם זכו בו ברחבי העולם. – גם ישראלית, גם אשת נובל וגם פרופסורית. מה רע בזה?
אהבתיאהבתי
אופניים, מכנסיים, משקפיים, גרביים, ידיים, עיניים, רגליים, כולם באים בזוגות, זוגות זוגות.. אופטימיות א מגדרית. הוזכרו במאמר יפה זה הרבה מאוד שפות, העברית היא שפה לפחות בת כמה אלפי שנים לפני העתיקה שבהן,נאמנה לטקסט המקראי. כלב – כ-לב הוא, טבע – כי טבועה בן חוקיות, חתול- מחתל את עצמו ובין ההגיון לשיגעון ניתן למצוא את השגיון שנאמר, שגיון לדויד. נשאלת השאלה האם כיום אין שמשמעות למעשים, האם רק לנראות? אז מה עכשיו אנחנו רוצים לשנות את העברית ולעוות אותה כך שהיא תתאים לרוח התקופה משל היא טיקטוק? טשטוש המגדר טשטוש הזהות ואף טשטוש המוסר. אישה נושאת בבטנה פרי בטנה תשעה ירחים, הנסיון, כלומר ההוויה של המעשה, הוא זה שמגבש את זהותנו אי לכך חייב המציאות כי תכונותיה של האישה יהיו שונות משל גבר. אני לא מבין איכן הבעייתיות בכך. נשים כגון חנה סנש זכרה גיבורה לברכה, או מארי אנטואנט נערה שקבעה פקודות לגנרלים , או עדה יונת הגאונה, האם הן מהוות דוגמא לדורות ההבאים בגלל שהן ״פמיניסטיות״ ממש לא. הן עשו את הבוער בהן בחדוות עשייה ובתשוקה ובכך היוו דוגמא אישית לדורות הבאים, בדיוק כפי שעשה אינשטיין משה רבנו או לינקולן. מייחסים יותר מידי משמעות למילים שכאמור מה שמגדיר אותך (זכר או נקבה) כאדם אלו מעשייך (נקבה או זכר).
אהבתיאהבתי