בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

כבר נכתב כאן בעבר לקראת פורים על מילים המופיעות במקרא רק במגילת אסתר, אך טרם עסקנו במילה שימושית מאוד, הן בכתבי הקודש והן בענייני חול, שגם אותה תרמה לנו המגילה – המילה פָּרָשָׁה.

מילה זו מופיעה פעמיים במגילה: בפעם הראשונה – בשיא המתח, כאשר מרדכי מספר לסריס המלך על גזירתו של המן, כדי להעביר את הידיעה לאוזניה של אסתר: "וַיַּגֶּד-לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל-אֲשֶׁר קָרָהוּ וְאֵת  פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל-גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ ביהודיים (קרי: בַּיְּהוּדִים) לְאַבְּדָם" (פרק ד, פס' ז);

ובפעם השנייה – בסיכום הספר בפרק י': "וּפָרָשַׁת גְּדֻלַּת מָרְדֳּכַי" (פס' ב).  משמעות המילה בפסוק זה היא 'עניין, נושא, השתלשלות והתפתחות של דבר', והיא משמשת כך גם בלשון ימינו, כאשר אמצעי התקשורת מסקרים "פרשה חדשה" בכל פעם. עם זאת, יש המפרשים את הצירוף "פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף" במגילה במובן 'כמות/סכום הכסף'.

למילה זו יש משמעויות נוספות בעברית שלאחר המקרא: 'פסקה קטנה בספר התנ"ך'; 'חלק בספר מספרי המקרא שהוא נושא בפני עצמו', כגון פָּרָשַׁת הָעֲקֵדָה; וכן פָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ, שהיא חלק מספר התורה. פרשת השבוע נחלקת לשבע פָּרָשיות (פסקאות), כמניין העולים לתורה בשבת.

במשמעות זו נפוצה אפוא צורת הריבוי 'פָּרָשיות', הנהגית לעיתים גם 'פַּרְשיות', וממנה נגזרה גם צורת היחיד  פַּרְשִׁיָּה. למילה זו נוספו גוני משמעות מיוחדים בלשון ימינו: אירוע או התרחשות, בדרך כלל בעלי אופי מיוחד או שערורייתי, כגון "פרשיות גבורה", ולהבדיל, "פרשיית שוחד"; וכן כקיצור של הצירוף  פַּרְשִׁיַּת אֲהָבִים.

רוב המילונים מציגים ביחד את המשמעויות השונות של המילה 'פרשה', אך מילון בן-יהודה מפריד ביניהן בהנחה שהן נגזרו משורשים היסטוריים שונים: לפי הנחה זו, המילה 'פרשה' במגילת אסתר  נגזרה מהשורש פר"שׁ שעניינו 'אמירה ברורה' (וממנו נגזרו המילים פֵּרוּשׁ ומְפֹרָשׁ); ואילו המילה 'פרשה' במובן 'חלק בספר' נגזרה מהשורש פר"שׁ שעניינו 'פילוג וחלוקה' (וממנו נגזרו המילים פְּרִישָׁה, הַפְרָשָׁה ועוד).

ארנסט קליין מציג את שני השורשים האלה בנפרד במילונו האטימולוגי, אך גורס שיש קשר ביניהם:  לדבריו, המשמעות הראשונית הייתה 'להפריד, לחלק', וממנה נגזרה המשמעות 'להבחין, לומר בבירור'.

לדעת חלק מהחוקרים, השורש פר"שׁ במובן 'אמירה ברורה' קשור בהיפוך אותיות לשורש פש"ר (שממנו נגזר שם העצם פֵּשֶׁר). מילון בן-יהודה אף מקשר אותו לשורש פר"שׂ (בשין שמאלית), ומסביר זאת בכך שמשמעותו הבסיסית של הפועל היא "פשט ושטח את הדבר".

השורש פר"שׁ במובן  זה מופיע מעט פעמים במקרא. הוא מופיע פעמיים בצורתו הסבילה בבניין פֻּעַל: הראשונה:  "וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ [אדם שנתפס מקושש עצים בשבת] בַּמִּשְׁמָר  כִּי לֹא פֹרַשׁ [כלומר: לא נאמר בבירור] מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ" (במדבר טו לד); והשנייה: "וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל" (נחמיה ח ח).

הדעות חלוקות האם המילה 'מפורש' בפסוק זה באה במובן 'באופן ברור וחד-משמעי' או במובן 'שהסבירו אותו'.

פסוק זה מתאר את קריאת התורה באוזני בני ישראל ששבו ארצה לאחר גלות בבל, ולכן חז"ל (מגילה ג ע"א) פירשו את המילה 'מפורש' כתרגום התורה לארמית, השפה שבה דיברו השבים לציון. השורש פר"שׁ מופיע במשמעות זו במקרא גם בבניין קל: "וַיַּנִּיחֻהוּ [אדם שעבר עבירה] בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל-פִּי ה'" (ויקרא כד יב), כלומר: כדי שיוגד להם בבירור מה יהיה עונשו.

בלשון חז"ל השורש הזה מופיע גם בבניין פיעל, בפועל פֵּרֵשׁ, הן במובן 'אמר בבירור', לדוגמה: "אף הוא פירש בשפתיו ואמר: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'" (בראשית רבה צח ג); והן במובן 'הסביר, ביאר, הבהיר', למשל: "ולא היתה הלכה שהיתה תלויה בבית המדרש שלא פירשוה" (ברכות כח ע"א).

בלשון חז"ל המשמעות הסבילה של הפועל מופיעה גם בבניין נִתְפַּעֵל (חלופה לבניין 'התפעל'), למשל: "לעולם אין תורה מתפרשׁת אלא למי שאינו קפדן" (מסכת כלה רבתי ה). שֵם הפעולה 'פֵּרוּשׁ' מופיע במגילות מדבר יהודה, לדוגמה: "אם לא ישמרו לעשות כְּפֵרוּשׁ התורה לקץ הָרֶשַׁע" (מגילת ברית דמשק), וכן בלשון חז"ל, בין היתר לאחר ב' היחס, כתואר הפועל  בְּפֵרוּשׁ – באופן ברור וחד-משמעי, למשל: "אמר רבי שמעון, שמעתי בפירוש, שמוציאין לסוריה, ואין מוציאין לחוצה לארץ" (משנה, שביעית ו,ה).

המילה 'פירוש' מופיעה בכתבי חז"ל גם במובן 'הסבר, ביאור': "רבי יהודה אומר על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים [=מהתקנות שתיקנו חכמי התורה שבעל-פה]" (סנהדרין פז ע"א). בימי הביניים החלו לפעול המְפָרְשִׁים, שכתבו פירושים למקרא, לתלמוד ולשאר מקורות היהדות.

הידוע מכולם היה רש"י, שאף חידש את המילה פַּרְשָׁן, בהתייחסו למפרשים אחרים בפירושו לתלמוד: "גירסא זו הכתובה בספרים משובשת היא ועל ידי פרשנים טועין שלא היו בקיאין בשמועה ופירשוה בשיבוש" (פירוש רש"י לכריתות ד א, הכתיב במקור).

המשורר והפרשן אברהם אבן-עזרא כתב בשירו 'כּוֹכָב דָּרַךְ' לזכר רש"י: פֵּרוּש נוֹרָא [במשמעות חיובית] / שָׂם לַתּוֹרָה/ עַל כֵּן נִקְרָא/ פַּרְשָן דָּתָא", כלומר: 'פרשן הדת'.

זה משחק מילים על השם הפרסי הפרטי "פַּרְשַׁנְדָּתָא", המופיע במגילה (פרק ט, פס' ז) ברשימת שמות בני המן. לימים, עם תחיית העברית נוצר מהמילה 'פרשן' גם שם העצם המופשט פַּרְשָׁנוּת, ובימינו נגזר ממנה הפועל הדיבורי פִּרְשֵׁן.

הפועל הִפְרִישׁ מופיע פעם אחת במקרא: "אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ וּכְצִפְעֹנִי יַפְרִשׁ" (משלי כג לב). יש המקשרים את משמעות הפועל בפסוק זה למשמעויות מאוחרות של המילה 'הַפְרָשָׁה', אך מילון בן-יהודה מקשר אותו עם שם העצם המקראי פֶּרֶשׁ, שמשמעותו היא צואת בעלי חיים,

למשל: "וְאֶת בְּשַׂר הַפָּר וְאֶת עֹרוֹ וְאֶת פִּרְשׁוֹ תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה חַטָּאת הוּא" (שמות כט יד). לפי הקשר זה, משמעות הפועל 'הפריש' בפסוק לעיל היא 'הוציא צואה'.

מילה זו מקבילה למילה הערבית פַרְת' ולמילה הארמית 'פרתא', ואילו המשמעויות המאוחרות של השורש נוצרו בלשון חז"ל בהשפעת השורש פר"שׁ בארמית. (ככלל, העיצור ת' בערבית, הנכתב באות ث ונהגה בדומה להגיית th במילה think, מקביל ל-ת בארמית, ואילו  העיצור שׁ בארמית, מקביל לעיצור שׂ/ס בערבית, הנהגה כ-s).

לפי מילון בן-יהודה, רק בעברית החדשה החלו להשתמש במילים 'הפריש' ו'הפרשה' בהקשר הפיזיולוגי, כנראה בהשפעת השורש פר"שׁ בשתי המילים המקראיות האלה. כמו כן, המילה המקראית 'פָּרָשׁ' במובן 'רוכב סוסים' נגזרה ממקור אחר של השורש פר"שׁ.

ואלו המילים שנגזרו בלשון חז"ל מהשורש פר"שׁ במובן 'פילוג וחלוקה': הפועל פָּרַשׁ בבניין קל משמש במובן 'עזב מקום או נפרד מאדם', למשל: "הרי זה פורש למקום טהרה" (ירושלמי, ברכות ב ג); "לשניים שיצאו אחד מטבריא ואחד מציפורין ופגעו [=נתקלו] זה בזה בחדא משכנא, לא הספיקו לפרוש זה מזה עד שהלך זה מיל וזה מיל נמצאו רחוקין זה מזה שני מילין" (שם, ט ה).

במסכת אבות (ב, ד) אמר הִלֵּל  הזקן : "אל תפרוש מן הצבור", וזה מקור הביטוי פָּרַשׁ מִן הַצִּבּוּר – לא השתתף עם הציבור כולו ולא נשא בנטל המוטל על הכלל (בעיקר בעת צרה, מחסור וכד'), העמיד את עצמו מחוץ לכלל. שם הפעולה פְּרִישָׁה מופיע בלשון חז"ל במובן 'התבדלות, התרחקות' (למשל: יומא ח ע"א-ע"ב), והשם המופשט פְּרִישׁוּת מציין צניעות וסגפנות, לדוגמה בצירוף "פרישות דרך ארץ",  המופיע בהגדה של פסח במובן 'הינזרות מאישה'.

הפועל 'הפריש' ושם הפעולה 'הפרשה' מציינים בלשון חז"ל, בין היתר, הקצאת חלק מיוחד מהרכוש לקבוצות מיוחדות, כמו כוהנים ולוויים, ולכן הם מופיעים בשמות המצוות הַפְרָשַׁת חַלָּה (הוצאת כמות כלשהי מן הבצק המיועד לאפייה, כמות שבעבר הוקצתה לכוהנים)   והַפְרָשַׁת  תְּרוּמוֹת  וּמַעַשְׂרוֹת  (של חלק מיבול הפירות והירקות).

הפועל 'הפריש' מופיע במשנה (גיטין ג ז) גם בהקשר של רכוש כספי: "המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן", ובלשון ימינו מדברים על הפרשת חלק מהמשכורת לקרן פנסיה. המילה הֶפְרֵשׁ מציינת בלשון חז"ל הבדל, למשל: "כשם שיש הֶפְרֵש בין חלון לחרך, כך יש הפרש בין זכות אבות לזכות אמהות" (במדבר רבה יא ב), ובעברית החדשה נוספה לה המשמעות המתמטית 'התוצאה של פעולת החיסור'.

 לפי מילון בן יהודה, גם המילה 'פָּרָשה' במשמעותה כ'חלק מספר במקרא' נגזרת ממשמעות זו של השורש פר"שׁ: "לשון פרישה והתפלגות חלק מחלק".

בדומה לכך, הביטוי  פָּרָשַׁת דְּרָכִים (שמקורו גם בלשון חז"ל, למשל: ירושלמי סנהדרין ח ז) מציין מקום שהדרכים נפרדות ומסתעפות ממנו.