בראשית היו המִספָרים. קדמוני השפות השמיות לא חיכו לשיטת השורשים כדי לספור מאחת עד עשר. ככל שהתפתחה שיטת השורשים שימשו המספרים בסיס לשורשים חדשים ולמילים חדשות. מן המספר שמונה נולדו השמיניות באוויר ובגירסה הארמית התמנון והמתומן. מן המספר ארבע נולדו הריבוע והרובע, וכן זכינו לראות שילֵשים, ריבֵּעים וחימֵשים. גם המספרים הסודרים התייצבו בעקבות המספרים המונים, שני, שלישי ורביעי, ורק ראשון קפץ בראש ודילג על "אחד".
כך הדבר ביחס לרוב גלגולי המספרים למילים, אבל קבוצה קטנה של שמות מספר זכתה לסוג של קפיצת דרך, ובמשמעות המילה הגזורה כבר קשה למצוא את הקשר למספר. נדרש מחקר, נדרשת מחשבה שנייה, והופ: יש קשר.
למשל, שנייה. מה הקשר בין השנייה כמידת זמן, כמו בביטוי "רק שנייה", או בגירסה המתפשטת "שניוֹנֶת", לבין המספר שניים? הרי מדובר בחלק השישים של הדקה, ולכל היותר אפשר היה לקרוא לה 'שישימייה'. ובכן, כבר הרמב"ם קרא לחלק השישים של הדקה שנייה, כמו גם לחלק השישים של הקשת בגיאומטריה. יוצרי העברית של ימי הביניים הלכו בעקבות הלטינית כמו יתר השפות שהושפעו ממנה, כולל האנגלית. הלטינית קבעה את minuta לציון דקה, החלק השישים של השעה, כאשר משמעות המלה היא "קטן יותר", או "קטן מאוד". כשחילקו את הדקה קבעו כי מדובר בחלוקה השנייה (secunda) של הזמן. וכך התגלגלה "שנייה" במשמעות "מי שבאה אחרי הראשונה" ל"שנייה" במשמעות היחידה הקטנה של הזמן.
שניים הוא גם המקור לפועל לִשְנות במשמעות לחזור, to repeat, כלומר, ללמוד או לצטט פעם שנייה, ומכאן המשנה, ובגירסה הארמית התנאים; אך היזהרו מאטימולוגיה עממית! 'שנה' (year) קשורה כבר למשמעות השניה של שנ"ה: to change, ו'שינון' קשור אל השֵן, אל החדות וחידוד הידע.
גלגולים חביבים, אף כי שקופים מעט יותר, יש למספר שלוש. התלתן, מהמספר תלתא, שלוש בארמית, הוא צמח בעל שלושה עלעלים. ואילו שָליש היא מילה רבת פירושים. בתנ"ך היא מעין מפקד משני, ויש אומרים שהדבר נגזר מכך שהשָליש היה השלישי במרכבה. צה"ל לא התרשמו, והשָליש הוא קצין פקיד, ג'ובניק. השָליש התלמודי הוא נאמן, מעין צד שלישי בסכסוך. לצד אלה שליש היא גם מידת נפח, ככל הנראה שליש האיפה, וגם כלי הקשה חביב, הקרוי בעברית החדשה פשוט "משולש".
כל אלה אינם פותרים את חידת הביטוי "בדמעות שליש". מקורו במקרא: "הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ" (תהלים פ 6). לניב פרשנויות שונות. רש"י כותב: "בבבל שהיו שבעים שנה שהוא שליש של מאתים ועשר של מצרים". במדרש תהילים נכתב: "ר' אלעזר אומר: שלוש דמעות הוריד עשיו מעיניו, אחת של ימין, ואחת של שמאל, והשלישית היתה קשורה בעינו… ר' ברכיה אומר: שליש דמעה הוריד".
הגלגולים המפותלים ביותר הם מנת חלקו של המספר המוביל, אחד, בגירסתו הזכרית. המילים שגזרו ממנו, ומהצורה השמית המקבילה המוכרת מן הערבית: וַחַד, טעונים פרדוכסים. 'אחד' הוא בודד ולעצמו, אבל 'אחדות' היא רבים המתקבצים יחד, ו'אחידות' היא רבים המבטלים את היות כל אחד מהקבוצה "אחד". מן המקור השמי, וחד, נולדה המילה יחד, כלומר, רבים הפועלים במשותף, אבל גם מילים הקשורות לבידול ולבידוד: יחיד, ייחוד, התייחדות, שנאמר בפסקי ריקנאטי מן המאה ה-13: "כתר עליון הודך והדר כבודך, אחד יחיד ומיוחד בנראה ובנסתר" (בראשית יז א). ועל כך אמרו הגששים במערכון "פגז קומפוט": אני יחיד, הוא יחיד, אנחנו יחידה.
הפרדוכסים האלה מוכרים גם בשפות אירופה השונות, וכך מסתופפות להן באנגלית המילים one, unity, unique, uniform ועוד מאותו מקור, unus הלטיני. one מושפע מהמילה הגרמנית ein, אך גם מקור המילה הגרמנית הוא לטיני, ובכל מקרה, בגרמני אחדות היא einheit. גם בערבית המצב דומה. הדיון הפילוסופי אמור להתיר כאן את הפרדוכס. הרעיון של "האחד" יכול להתייחס אל היחיד הנבדל, ויכול להתייחס אל היסוד המשותף לכל היחידים והופך אותם לאיש אחד, כנאמר: "וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד" (במדבר יד 15).
ומה עם המספר שבע? אולי הספקנו לשכוח ששבוע נקרא כך כי יש בו שבעה ימים, אבל הגלגול הרחוק ביותר הוא הקשר בין השבועה, הקריאה "אני נשבע!", והמילה הארמית "שבועי" הנזכרת בתפילת כל נדרי. סברה מקובלת היא שאכן השורש שב"ע ונגזרותיו, כמו 'נשבע' ו'שבועה', נולדו מהספרה שבע, שהוא מספר שנקשרו לו תכונות מאגיות. על פי האטימולוג קליין 'נשבע' פירושו: קושר עצמו באמצעות שבעה נדרים, או שבע שבועות. יש ויכוח האם זו התפתחות עברית, שהשפיעה גם על הארמית, או שמקורה נעוץ בשפות שמיות עתיקות יותר. בעניין אחד אין ויכוח. קודם ספרנו עד שבע (או שבעה). אחר כך התחלנו להישבע.
רוביק רוזנטל / שבועה אחת ויחידה
נובמבר 29, 2012 על-ידי ravmilimteam
תודה! שנים תהיתי לגבי מקורה של המילה שנייה והדמיון בכפל המשמעויות (יחידת זמן ומספר) בעברית ובאנגלית. עכשיו זה ברור.
אהבתיאהבתי
האם גם לאלה קישורים מספריים? – חוד וחדות, שנאי ותנאי, שלשלת, הרבעה, חימוש, ששר, שת, שַׁיִת ושיש, תובע ושָׂבֵעַ, תמונה ותמנע, ישועה ועשיר…
אהבתיאהבתי
למרבה הצער אף לא אחד מהם קשור למספר. אפילו 'הרבעה' המעורר אסוציאציה של הכפלה קשור לפועל שהוא צורת משנה של השורש רב"צ, בהשפעה ארמית
אהבתיאהבתי
לרוביק היקר: כבר אמרו חז"ל אם קראת לא שנית ואם שנית לא שילשת
ובכן: התנאי הוא מפני הכפלות וכמאמר חז"ל "כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי" וכן התנא הוא זה ששנה את המשנה שגם שמה הוא ע"ש שהיא התורה השניה תורה שבכתב ראשונה וזו שניה לה.
השלשלת יש שלשלת אחת מטעמי המקרא ומשלשים בה את נגינת הפזר והשלשלת המוכרת היא מפני קליעתה ואין קולעים אלא בשלשה חוטים ועל זה נאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק ובתורה נקראת שרשרת מעשה עבות כמו ההדס שהוא ענף עץ עבות ע"ש קליעתו.
ובחז"ל המשלשל דפנות מלמעלה למטה היינו קולע מחצלת לדופן הסוכה,
ושלשול זה למה בא איני יודע עכ"פ השלשול בחז"ל הוא התולעת הקטנה.
הרבעה- כבר כתבו שהוא פשוט מפני ששלשה שותפים הם ביצירה אדון הכל הנותן נפש ונשמה האב הנותן לובן שבו והאם הנותנת אודם שבו ואילו הולד הנוצר הוא הרביעי.
החומש זהו הצלע החמישית [במקרא "ויכהו על החומש.. בחומש" וכיוצ"ב] וצמוד לצלע זו תולים את כלי הזין. ואפשר גם "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" שפירושו גם מזוינים וגם אחד מחמש וכפי שדרשו חז"ל ואולי משם נשתלשל הדבר
שת – שורשו שתת ואמרו שנקרא כך בן אדם הראשון ע"ש שממנו נשתת העולם, והוא היסוד וכן אמרה חוה כי שת לי אלדים זרע אחר תחת הבל ואמר דוד כי השתות יהרסון צדיק מה פעל. וחילוף בין ש' לת' הוא רק במעבר לשפת התלמוד בבלית ולא במקור
תובע אין עניינו לכאן מאותה סיבה. והיא התשובה לתמונה ותמנע
שָבֵעַ יש להניח שיש קשר וכבר שנים רבות חקרתי ולעת עתה לא עלה בחכתי ד"ג משביע.
עשר ועושר הרחיב בכך ראב"ע על העשר שהוא שלמות המספר והסכום והרוצה יעי' בספר המספר להמחבר הנ"ל וימצא הרבה נחת וישוב הדעת וכן אסמכתאות לעין שיעור [הע' בדווקא אם תוציא אותה מן העֹושר תתרושש ואמר שלמה "ריש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חוקי]
איי….. לשון עברי…. אין שני לך
אהבתיאהבתי
מרתק ומאלף, אף כי לא פשט (אטימולוגיה) אלא דרש – תודה לצבי שכטר ארנון
אהבתיאהבתי
תודה רבה על שבחרתם להביא אותנו בסוד הפרשנות היפיפייה הזו ולגרום לי תחושה עילאית של עיון בחומרים מופלאים שנחקרו כאן ביסודיות ובנעימות. אכן, עברית שפה יפה ועל כך גאוותי.
אהבתיאהבתי
לעולם המספרים שייך דומני גם האפס, שהוא מְאַפֵּס. אך בבחינת אני האחד ואפסי עוד הוא גם מְעַשֵּׂר לעשירייה. אך אם אוסרים עליו יש וְאָפַס כוחו, עד שיתייצב מראש ויהפוך את הבא אחריו לעשירית. האפס לעולם אינו יכול להתאפס ומניינו לעולם הוא אין ואפס. אך להתרבות יכול הוא כי מצמד יעלה מאה, אלף תמנה השלישייה והרביעייה תקרא לרבבה. לכן רב כוחו עד אַפְסַיִם.
אהבתיאהבתי
ובסרט החײם יפים לרוברטו בנינײ מוזכרים גמדיה של שלגיה, הם גם ה'קטנים' או הדקים (לזרז על לוח שעון מרוצם, שר ײדוב למילותיה של לאה גולדברג).
אהבתיאהבתי
מבריק
מתנה לשבת
לרוביק- נהניתי מאוד
אהבתיאהבתי
רוביק – איזה יופי, מעניין ומאלף!
שבת שלום,
נילי עדן
אהבתיאהבתי
אליעזר
נהניתי מאד לקרוא . כמו תמיד!
אהבתיאהבתי
תודה. נהניתי מאד מן הכתבה. אינני מוצא כל פרדוכס בעניין "אחד" ו"אחדות". כמי שמשתדל להתפלל ב"מנין", בבית כנסת שמתפללים בו שני מניינים, אין אני רואה פרדוכס באחד המורכב מרבים וברבים שיוצרים אחד. הרי עם אחד אנחנו…(אנחנו = רבים). אולי יחיד ורבים אינם ניגוד (כמו קטן וגדול)…
אהבתיאהבתי
מגניב אבל הכל כבר ידוע לי מזמן.שום חידוש אין כאן הפעם.ומה עם אבו ארבע?
אהבתיאהבתי
פוסט חמוד אבל יש טעות קטנה בהתחלה שיש לעמוד עליה, זה לא ש "יום ראשון קפץ בראש ודילג על האחד".. ספירת הימים מתייחסת לשבת ולבריאת עולם… יום ראשון הוא למעשה היום הראשון אחרי השבת, ומכאן "שני, שלישי, רביעי" וכיוצ"ב.. שבת שלום! :]
אהבתיאהבתי
לאילן פרידלר. אשריך וטוב לך שהכל כבר ידוע לך. אבל יש אנשים שלא הכל ידוע להם, והם שמחים לקרוא דברים חדשים. אני מניח שרוביק רוזנטל ישמח לקבל ממך חומר חדש לחלוטין, ולהביאו לידיעת הקוראים. דוד הלוי
אהבתיאהבתי
אהבתי מאוד, כמו כל המאמרים הקודמים. תענוג.
אהבתיאהבתי
במילון סנסקריט-אנגלית מצאתי שהמילה שבע נקראת בסנסקריט zapta ומשמעותה של מילה זו היא גם שבועה וגם קללה. מעניין לציין שהפיתגוראים היו נשבעים בעשר ולא בשבע. מסתבר שבאלף הראשון לפני הספירה הייתה למספרים מסוימים משמעות דתית עמוקה בתרבויות שונות ברחבי העולם (בהודו, בישראל וביוון), וקשה לקבוע באיזו תרבות התפתח הקשר הזה לראשונה.
אהבתיאהבתי