היהודים לא נחשבו לאורך הדורות עם אלים במיוחד. ובכל זאת, לקסיקון המכות הישראלי מרשים למדי, ומגוון מאוד. המילון שלנו מציע מילה מיוחדת לכל דרך אפשרית לחבוט במישהו. הנסיבות המקלות הן שרוב מילות המכות אינן בעברית, וכאשר הן בעברית הן נחשבות לפעמים מילים גבוהות משהו. היום אף אחד לא מכבד את זולתו ב'סנוקרת' או ב'מהלומה', לכל היותר נשתמש במילת המטרייה 'מכה', וכשמדובר בפרצוף 'סטירה'. לאלה מוצמד אחד מפעלי המטרייה הנדבקים לכל עניין: הבאתי, נתתי, שמתי, דפקתי. אף אחד לא 'חובט', 'הולם' או 'סוטר'. זה לא ממש כואב.
אז מהיכן מגיע ארסנל המכות? יש קצת מאנגלית, ובראשן בּוֹקס, מילה הקיימת גם ביידיש; בּוּם, שהיא בעצם מילה אונומטופאית; וכן פליק, שפירושה באנגלית מכה פתאומית, או כפי שאמר עזר וייצמן בנדיבותו "מעולם לא עלה בדעתי לתת פליק לראומה". פליק קיימת גם כפועל ביידיש (פליקן) ופירושו למרוט, בעקבות פועל דומה בגרמנית הקשור גם לפועל האנגלי pluck.
מפתה לקבוע שעיקר מילות המכות נלקחות מן הערבית, שהרי הערבית נשמעת כה גרונית, נחצית ופשוטת הברות. יש מילים כאלו, אבל פחות משניתן לשער, וחלק ניכר מהן התיישנו, כמו 'דַחַלֶה' (דחיפה, ובמקור גלגול); שלוש מילות הנגיחה 'ראסיה', 'נגחה' ו'נוגרה' (שפירושה במקור, חור, גומה) החלו לדעוך כבר בשנות החמישים, מתוכן 'נגחה' היא השתלה של השורש העברי נג"ח בתצורה ערבית. 'לַטְמָה' נעלמה גם היא, וצצה כשמו של אתר סטירי ימני ברשת. 'פַלַקֶה' היא מכת סרגל, וייתכן שמקורה בכלל בפליק האנגלי. מה נשאר? 'זַפְּטָה', הזכורה לנו מ"סבתא זפטה" של חנה לסלאו. מקורה כנראה במילה זַבְּטָה שהיא פעולת המריחה-חבטה של הטיט (זַבַּט). העכשווית מכולן בקבוצה זו היא 'כּאפה', ובערבית כַּפַה (בפ' רפה כפולה), שהונצחה גם בביטוי הנפוץ "ילד כאפות". היא קרובה כמובן לכף היד העברית.
וכאן באה ההפתעה. מלכת המכות העבריות היא דווקא יידיש, אותה שפה מתנצלת, מתחנחנת, כל כך לא אלימה, תרמה לעברית מגוון מרשים של מכות, ולכל אחת מהן תפקיד שונה ומפגש אחר של היד המכה עם הגוף המוכה. חלק מהן התיישנו, אחרות חיות וקיימות עד היום. פעם היו מחטיפים 'בומבה', או כדברי הגשש ב"אופסייד סטורי": "אני חוטף שתי בומבות בראש". 'בומבה' פירושה פצצה, שלה גם משמעות מינית: 'פצצה' היא הכוּסית של ימי המנדט, בהשפעת הביטוי האנגלי blond bomb-shell. זבֶּנג הייתה ונשארה המכה היידישאית הכואבת והמהירה ביותר, וגם הפכה למותג המנצח מלחמות (או שלא): זבנג וגמרנו. "נתן לו שטוזה" מקורו גם כן במילה היידית שטויס, דחיפה. "שוֹס" פירושה גם מכה וגם ירייה, והיא הפכה דווקא למילת שבח, תופעה השווה עיון מדוקדק בהזדמנות אחרת.
איך קרה שהיידיש נעשתה אלימה כל כך? הסוד טמון, בחלקו, בחדרי הלימוד האפלוליים של העיירה היהודית, שם הרבי היה נותן "במקל, בסרגל, מה שבא ליד". מייקל וֶקס, בספר נהדר בשם born to kvetch, מסביר שכל אחת מהמכות החינוכיות שנתנו המלמדים (בדרך כלל עגלונים שעשו השלמת הכנסה בחֶיידֶר) הייתה שונה מחברתה. זֶץ היא מכה ביד מונפת, ועל פי וקס זו מהלומה "בסגנון גארי קופר". חְמָל היא מכה קטלנית שוברת שיניים, הגורמת לתלמיד "לראות את למברג עם קרקוב", שהן שתי ערים רחוקות זו מזו: הראש עף לכיוון אחד, הצוואר לכיוון השני. פָּטְשׁ היא סטירה ממוקדת בכף היד, "אַ פּאַטש אין פּנים". פְלֶם היא סטירה לאורך הפנים, פראסק היא סטירה קשה וכואבת ביד פתוחה, קלאפּ היא מכה צדדית מפתיעה. קניפּ היא צביטת אצבע בלחי, ומלמד המרבה בצביטות זכה לכינוי קניפֶּר. שנֶל היא מכת אצבע בפרצופו של הנער, על שום מהירותה, והמצטיין בה ייקרא שנֶלֶר. ויש גם וִיש ושְמיר, שפירושן במקור מריחות, והריהן מכות הנמרחות על הפנים. אבות ישורון שר את זכרונות ילדותו: "הוריד לו פליאסק. הדם הבריק. קל".
ועל כך נאמר: חשבתם שהיהודים השאירו את המכות לאלוהים? אז חשבתם.
מעולה 🙂 לדעתי היהודים האשכנזים גם חטפו הרבה מכות וכדי לתאר אותן היה צורך בהרבה מילים.
אהבתיאהבתי
"לראות את למברג עם קרקוב" – הפלת אותי 🙂
אהבתיאהבתי
אוּדְרוּבְּ! או בערבית העירונית המדוברת: אוּדְרוֹבְּ (ר' בחולם) פירושו הַכֵּה, בציווי. ביטוי שנועד גם לזירוז, לדרבון, או בהוראה של פעולה ישירה, מהירה וחזקה.
דוגמה: "הכיתה הגיעה לגבעה, ואודרוב, השתלטה עליה." ביטוי קצת ישן, בתקופת בפלמ"ח היה שגור יותר. מַדְרוּבְּ הוא מוּכֶּה, ומדרובֶּה היא מוֹכָּה, ביטוי נרדף בעגה הישראלית לדפוקה, ומשום מה שגור יותר כלפי בנות ("אחותך המדרובה"), דבר המחייב אפליה מתקנת, ואודרוב – הישר לאקדמיה…
דַרְבֶּה היא מַכָּה, ולפעמים משמשת גם את העברית.
ובאשר ליידיש ולביטויים שבה, הרי "לראות את למברג עם קרקוב" – זו פנינה ממש!
אהבתיאהבתי
מעולה, ולמי שלא זוכר הנה המורה היידישאי לקרטה של אורי זהר
אהבתיאהבתי
שכחת את הסיפור מילקוט הכזבים?
אהבתיאהבתי
להלן מספר הערות.
1. אודרוב לא קיים בערבית.צ"ל אצ'רב שפרושו הכה. מכאן צ'רבה=מכה ואצ' ראב=שביתה
ע"ע באנגלית ..STRIKE
בקונטקס של עבודה- תרביץ את העבודה.
2.ראסיה= נגיחה עם הראש
3.נג'ח=ניצח.(כנראה בהקשר זה נתן מכה מוצלחת?)
4.נג'רה.השורש נ.ג'.ר. כמו בעברית נגר.ומשמעה הקציע ,עיבד עץ.נכאן נג'רה=הקצעה,אמור מעתה"הקציע לו את הפרצוף, או בעברית של ימינו(נתן מכה ו)"יישר" לו את הפרצוף.קצת דמיון רבותי ע"מ לראות מצב זה.
בברכה,
אריק ברהום.
אהבתיאהבתי
אולי לעברת את "למברג וקרקוב" לחיפה וירושלים?אבל הדימוי, כנאמר ,פנינה.
בברכה,
אריק ברהום
אהבתיאהבתי
אריק, יפה שפתחת מילון ערבע-עברי, אבל שכחת קצת כמה ענייני הגייה… נגרה היא בעצם נֻקְרָה, نقرة, כלומר לא מהשורש נ-ג'-ר אלא דווקא נ-ק-ר, פשוט בהגייה של הדיאלקט הדרומי (כמו שהנגלה שלנו היא בעצם נקלה, نقلة, מהשורש נ-ק-ל שפירושו להעביר). הפירוש המילולי הוא אכן "חור, גומחה", כפי שכתב רוזנטל, אם כי אני משערת שהפירוש המתאים יותר לענייננו הוא פשוט כצורת שם-עצם של הפועל "נַקַרַ", לדפוק או לתופף.
לגבי נגחה, התיאוריה שלך חביבה, אבל דווקא ההסבר של רוזנטל נשמע לי הגיוני יותר. בעוד שאני לא יכולה לחשוב על דוגמאות שבהן מכנים מכה כלשהי "הצלחה", העברה של שורש משפה אחת לתבנית משפה אחרת היא נפוצה בהחלט, ומכיוון ש"נגחה" היא אכן נגיחה – גם הגיונית בהקשר הנוכחי.
אהבתיאהבתי
מהיכן המלה: "להרביץ" במובן "להכות"?
אהבתיאהבתי
כדאי אולי לחשוב על האלימות הבנאלית המוטמעת במילה 'כוסית' ועל על השלכותיה המגדריות ולהמנע מלהשתמש בה…
אהבתיאהבתי
דידי הררי אומר ברדיו סוכּית במקום
אהבתיאהבתי
מה עם צ'אפחה?
ואצלנו היו גם לאטאש וקטלה.
אהבתיאהבתי
למברג (לבוב) וקרקוב הן שתי הערים המרכזיות בגליציה, האחת היתה בירת מזרח גליציה והיא כיום חלק מאוקראינה, והשניה של מערבה, והיא כיום חלק מפולין. לא רחוקות מאוד זו מזו בקנ"מ אירופי, אבל גם לא סמוכות (371 ק"מ לפי גוגל), ולפיכך הביטוי, אני משערת. השערתי היא גם כי שתי ערים אלה נבחרו לביטוי משום שיהודים רבים חיו בסביבתן וביניהן. ב"סיפורי תוהו", בתרגומו המוער של דן מירון, הוא מבאר ביטוי אחר הקשור לשתיהן: "בין למברג לקרקוב", כארץ רחוקה וטובה (בגליציה שתחת השלטון האוסטרו-הונגרי נהנו היהודים מתנאים טובים יחסית), ביטוי בו השתמשו יהודי רוסיה. וכעת הביטוי השלילי הזה, שמקשור לאותן ערים בדיוק… תודה, רוביק!
אהבתיאהבתי
נעדר מכאן המונח הנפוץ ביותר שכולו בעברית – הכנסתי לו אגרוף. ובצורה פואטית אפשר לומר, הדלקתי לו את העין עם פנס.
אהבתיאהבתי
ישנו סיפור על שני יהודים שנפגשו ברחוב. אמר האחד: "אני נוסע ללמברג". תמה השני בלבו: "מדוע הוא רוצה שאחשוב שהוא נוסע לקרקוב?".
אהבתיאהבתי
ועוד חידוש בן ימינו: קטנה. שנאמר: הבאתי לו קטנה, שידע לא להתעסק…
אהבתיאהבתי
אהבתי
אגב בתור תלמיד חיידר בילדותי
אשמח לבשר לך רוביק שהמילים למכות "פטש" "פלם" "זץ"
משמשים גם כיום כשמות חיבה למכות שמפליא הרב'ע בתלמידיו
חשוב לציין כי ילדותי היא לא כה רחוקה משהו כמו 15 שנים.
הערת בי זכרונות נשכחים.
למען ההגינות. אחיי הצעירים יותר מספרים כי לקראת שנות האלפיים
המצב השתפר.
אהבתיאהבתי
ליעל,שלום.
לגבי נקרה- אכן חור או גומחה.בעיקר הבדווים בדרום יבטאו את זה כנג'רה.
לגבי נג'חה= נגיחה לא נראהלי שהושאל מעברית. לדעתי מתאים יותר דווקא הצלחה(הצליח
לגבור על יריבו, הצליח להכניס לו)
בכל אופן תודה על הערתך החשובה.
בברכה,
אריק ברהום
אהבתיאהבתי
שלום,
לא תגובה. הערות.
1. מהו ההבדל בין "מדוע" ו"למה"? ומדוע (הסיבה) כל המדברים משתמשים ב"למה" (לאיזו מטרה)?
2. מדוע צריך "ללכת", "לבא", ולחשוב? מדוע אי אפשר פשוט "לחשוב"?
3. מדוע כמעט כל הקריינים מדברים מהר, מוסיפים לפני, אחרי ובאמצע – אה, אה, אה ולפעמים עוד אה (לתפארת המליצה (-;) ומדוע הם לא מקשיבים למרוייאניהם/ן ונדחפים לדבריהם (לפעמים לכמה מרואיינים בבת אחת)? – פרס למי שיפענח מה אומרת מירב מילר (ערוץ אחד) בסוף המשפט, זאת אחרי שישים פלסטר על החור בבטן, שנקבה לו/ה יונית לוי (ערוץ 2) עם העט שדחפה לו.
4. פעם היה צריך להיות שייך למפלגה מסויימת, כדי שמגמגם יתקבל כקריין לרדיו…. היום כולם יכולים!
יש עוד, אבל נשמור זאת לפעמים אחרות.
אהבתיאהבתי
חייב לציין שככל הנראה אף אדם העוסק באמנויות לימה מעולם לא השתתף בדיונים לגבי התחום באדקמיה ללשון. ובכן, למרבה ההפתעה אנחנו כן משתמשים במילה סנוקרת. באופן כללי אנחנו מעדיפים לתת את השם למכה לפי צורת המכה, למשל כפה תקרה מכת כף יד פתוחה, ולאטמה תקרה מכת עם גב היד. דיי פשוט קליט וברור מה רוצים. כל ריבוי השמות למכות השונות בידיש דיי מעורפל ולא ברור. ניתן להוסיף שמות תואר כדי להוסיף תואר פועל לצורת ההכאה, למשל סטירה מהירה או מכת כף יד פתוחה חיצונית או פנימית. כפי שאמרתי, אנחנו אוהבים שהדברים מובנים, בכל אופן אלו שמלמדים בעברית ולא עם שמות יפניים או סיניים.
שאלה. אם נטען למעלה שרוב המלמדים (באינטונציה היידית) בחיידר למעה עשו חאלטורה ופרנסתם העיקרית הייתה עגלונים, יכלול להיות שיש קשר בין המילה מלמד בקר למלמד בחיידר?
אהבתיאהבתי
דרך אגב. ממתי בדיוק יהודים לא נחשבו לעם אלים?!?! היהודי הגלותי אולי לא היה אלים עד שלא נדחף לפינה, אבל בסיפורי התנ"ך, שאמנם אינם היסטוריה, אך הם מעבירים אפוס מסויי ובו העברים (אני אפרט לגבי יהודים בהמשך) הם עם אלים ככל היתר. ביצענו שואה בעמי כנען ובעמלק. תמכנו בהרג תינוקות במצריים ואפשר להמשיך בלי סוף. רוח העם העברי היא רוח ההתרסה. למעשה ספרי המכבים לא נכנסו לתנ"ך כי הם אלימים מידי ומעודדים התרסה ומרד. העם העברי תמיד ידע להלחם ולהיות אלים כשצריך.
לגבי השימוש השגוי במושג יהודי. עמנו הוא עברי. העם העברי הכיל שניים עשר שבטים. נכון שרק שבט יהודה ולוי כביכול ידועים, אך קיימים עשרה שבטים בפזורה. והם בהגדרה אינם יהודים. לכן מן הראוי להשתמש בביטוי העם העברי. כך גם קל יותר להפרד בין דת ולאם למי שזה משנה (לי למשל, מאד 🙂 )
אהבתיאהבתי
מה עם "צ'יטולה"?
הכוונה להטחת הקמיצה רפויה (כשיתר האצבעות קפוצות) באוזנו של הקורבן.
היה להיט בדרך חזרה מבי"ס בירושלים של סוף שנות ה-80'.
אהבתיאהבתי
כיום ישנו שינוי נרחב בחלקי גוף כנותני המכה:
ראסיה (ממקור ראש בעברית או ערבית – כמו הנגיחה),
ברכיה (מכה עם הברך – בד"כ לכיוון החלציים לגברים),
מרפק יה (לפנים או לבטן – אין מקום מוגדר),
וסטירה עם גב היד (שמהווה ביטוי למכה מזלזלת – ככה"נ משום שהמכִה אינו מתאמץ אפילו להכות עם כף היד),
אצבע לעין – פשוטו כמשמעו…
שימוש נוסף שכנראה כבר לא שגור הוא "אפלא בך את מכותי…"
אהבתיאהבתי
לא נראה לי שעגלוני העיירה היו מלמדים. לא מובן לי איך אנשים שמשכילים להבין שפה לא מבינים דבר פשוט; העגלונים כנראה היו חברה שנראו בריונים מפאת העבודה שנדרשה מהם והם גם ברובם לא היו מבין היודעי ספר כיון שלא היה להם הרבה זמן להשקיע בלימוד ובנוסף, עצם היותם עגלונים (חברת הובלה או נהגי מוניות) לא היה להם זמן קבוע שיכלו ללמד כיון שהיו נעדרים מן האיזור. אז מה? הם דאגו לממלא מקום? המלמדים בחדר היו אנשים יודעי ספר ומחנכים שהיו מעצבים את אשיותו של הילד אז כנראה שגם היו חמורי סבר למען הענין. אל תחפרו בור תחת האילן ממנו אתם נהנים. ימי החדר והלומדים בה הם היופי והחן של עם ישראל! עוד לא שמעתי על ערבי, להבדיל או נוצרי שידברו בבוז על מוסדות החינוך שלהם…
אהבתיאהבתי
הערה חיונית ונכונה.
אהבתיאהבתי
בילקוט הכזבים של דן בן אמוץ וחיים חפר עמודים70-71 ,נכתב על עושר הביטויים למהלומות ומכות ביידיש לעומת דלותן בעברית ( תחת הכותרת״ עוני השפה״).טוביהט
אהבתיאהבתי