Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שירים’

לא פעם ולא פעמיים אנחנו מסתבכים עם מילים או משפטים. משהו ברצף האותיות וההברות תוקע אותנו. את התופעה הזאת אנחנו מכנים 'שוברי שיניים' או באנגלית tongue twisters (מעוותי לשון) ובגרמנית Zungenbrecher (שוברי לשון). הקושי הזה הוליד גם משחק מקובל שבו יש להשמיע את הביטוי ברצף ובמהירות כמה פעמים.

איך נוצרים שוברי השיניים, שייקראו להלן שו"שים? בדרך כלל זה קורה כאשר יש במילים מסוימות עיצורים סמוכים שקיימת ביניהם קִרבה פונטית, ודווקא משום כך המעבר המהיר מעיצור לעיצור קשה יותר. מלכי השו"שים הם העיצורים השורקים, זסשצ, בעיקר במעבר בין ש' ימנית לש' שמאלית או ס'. במקרים אחרים אלה עיצורים זהים או הומופוניים כמו כ' רפה וח'. לעיתים מופיע מקבץ עיצורים בסדר שונה.

כמה שו"שים הפכו לנכסי צאן ברזל, ובראשם "שׂרה שׁרה שׁיר שׂמח, שׁיר שׂמח שׁרה שׂרה" עם העיצורים השורקים. כך גם ב"סשׁה שׂם שׁם שׁסק". בשו"ש הבא העיצורים מתחלפים בזיגזג: "נחש נשך נחש שנשך נחש", וכך גם "גנן גידל דגן בגן, דגן גדול גדל בגן". ב' ופ' דגושות צצות בשו"ש הידוע "בקבוק בלי פקק". כ' רפה וח': "כמה חול יכול אדם לאכול בכל ימות החול, אם בכל יום חול יכול אדם לאכול חצי קילו חול?".

השו"ש המעצבן מכולם ממוקד במפגש המסוכן בין מ' לה': "אני לא מהמתמהמהים, אני מהמתמהמהות". גם: "אני לא מהממהרים, אני מהממהרות". גם ב' מתחלפת בזיגזג עם א': "אבא לא בא באל"ף באב, אבא בא בבי"ת באב".

לא מעט חרזנים ופזמונאים יצרו שו"שים לתיאבון. חנניה רייכמן כתב: "לחדרי נכנס ננס, וגנב שם אננס. מי יודע אנה נס הננס עם אננס?". לשו"ש הזה גרסאות בוטות שבהן הופך הננס הגנב לננס האנס. ויש עוד מפרי עטו הקודח של רייכמן: "בקונצרט מר מלחי נם/ השירים קמל חינם/ סח מר מלחי:/ 'מלחינם/ במחילה, עמל חינם'". "גם למען עמיתי/ לא אמית את אמיתי!" "האח, האח! צהל האח/ נעים וחם ליד האח!".

להקת איזולירבאנד שרה: ""טאטאת את התא? – תטאטא אתה את התא!". יוני רכטר ושמוליק לוי חיברו שיר שטות שו"שי: "סרז' עשה מסאז' אצל סאשה בפסאז'". מחברי הטור הסטירי "זו ארץ זו" תרמו כמה שוברי שיניים: "איך אומרים בהולנדית: אנשי צבאנו עלו על גליל צואה בדרך לא זרועה? חוחותינו דרכו על חתכת חרא בדרך חתחתים". ואי אפשר בלי הגששים: "גרושתי הגרושה מגירושיי הראשונים עומדת להינשא עם גרושה הגרוש מגרושתי הגרושה מגירושיי השניים".

פרסומאים עושים לא פעם שימוש מתוחכם בשוברי שיניים, כשדווקא הקושי בהגייה נחשב יתרון שיווקי: "התוספת שתופסת", "יש לי חשׁק לשׁסק", וכמובן, "קוקה קולה קר כקרח".

תופעת השו"שים אינה חדשה ומוליכה אותנו עד התנ"ך. פרשן המקרא רד"ק הגדיר אותה כך: "לשון נופל על הלשון, והוא דרך צחות, כמו גד גדוד יגודנו, דן ידין עמו, ועקרון תיעקר". לצד ברכת יעקב נפתח שיר השירים במילים "שיר השירים אשר לשלמה". ישעיה מתנבא במשא דמשק: "עזובות ערי ערוער, לעדרים תהיינה" (י"ז ב), ונחום הגה את המשולש "בוקה, מבוקה ומבולקה" (ב י"א). ויש גם ארמית, במסכת אבות: "על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפייך יטופון".

אליעזר הקליר יצר פיוט שו"ש שלם ואהוב העוסק בגוי רשע: "אץ קוצץ בן קוצץ, קצוצי לקצץ,/ בדיבור מפוצץ, רצוצי לרצץ./ לץ בבוא ללוצץ, פולץ ונתלוצץ/ כעץ מחצצים לחצץ, כנץ על ציפור לנצץ". הפיוט מוליך אל התלמוד הירושלמי, מסכת יבמות, המשלים פסוק בספר מלכים א': "וישלחם המלך אסא אל בן-הדד בן-טברימון בן-חזיון מלך ארם היושב בדמשק לאמר: קוצץ בן קוצץ!" הפיוט הפך אצל שלום עליכם סימן היכר לגיבור סיפורו "הדגל", טופלה טוטוריטו, שעקב פגם בדיבור יכול היה לומר רק "אץ טוצץ בן טוצץ טצוצי לטצץ".

יש גם שו"שים בשירה העברית המודרנית, וכאן אין מדובר בשעשוע אלא ביצירת מצלול. כך בשירו של אלכסנדר פן "היה או לא היה": "לילה היה לילו, לילו היה לא לה". רחל כתבה בשירה ספיח: "שגשגנה, שגינה, שדמות הפלא/ שגשגנה, שגינה, וגמולנה חיש!" ודוד אבידן הפליא בשו"ש בשירו "תיקון חצות": "גיא גנהואמה גנהואמי/ מי יעדגן את אינמי/ מה יאנמן את עדגי ענוגי/ גיא גנלאמה גנלאמי".

כמה סופרים תרמו שו"שים מיוחדים בספרי ילדים. אברהם שלונסקי אומר ב"אני וטלי בארץ הלמה": "מזתומרת מזתומרת? מזתומרת זאת אומרת זאת אומרת". נחום גוטמן סיפר ואייר: "בארץ לובנגולו מלך זולו, אבי עם המטבולו אשר בהרי הבולוויה"

אורי סלע העניק לבוש עברי ל"שירי אמא אווזה", שירים עממיים מהפולקלור האנגלי, שבהם שוברי השיניים מצויים במקור. למשל: "שוּלה שוֹלה שבלולים בשלולית, כל שבלול ששולה שולה הוא שלה". וגם: "לגיל יגיל קנו חליל/ ולחלל החל/ עלי גבעה שם בגליל/ וגם שירי רחל". נסו לחזור במהירות על השו"ש הבא: "כשפיליפ הפיל מתפלפל על פִלפל/ ומפיל פלפילון תוך פלפול/ ואת הפלפל הוא עוד מפלפל/ בעיניו מפלבל וגופו מתפתל/ ואל פלא לאל הוא כולו מפלל/ כי הלפלף בכלל לא פילל/ שכל כך מפולפל הפלפל".

יורם טהרלב חיבר שיר-סיפור שו"שי. הוא מתחיל במילים "יש חריץ מסוכן בהור ההר/ ויש קפיץ בחריץ המסוכן בהור ההר/ ויש שפיץ על הקפיץ בחריץ המסוכן בהור ההר/ יש עציץ על השפיץ של הקפיץ בחריץ המסוכן בהור ההר/ יש חמציץ בעציץ על השפיץ של הקפיץ בחריץ המסוכן בהור ההר", וכך זה נמשך ונמשך.

עסקינן בעברית, אבל מדובר במשחק עולמי, כמה דוגמיות:

אנגלית: how can a clam cram in a clean cream can?, ונסו לחזור כמה פעמים על שמה של רשת האינטרנט: world wide web. יש גם שיר ילדים פופולרי על פטר פיפר המלקט פלפל כבוש המתחיל במילים "peter piper picked a pack of pickled peppers", ונמשך באותה רוח. המקור של פיליפ הפיל.

לטינית תורמת שו"ש: te tero roma manu nuda date tela latete. תרגום: אמחץ אותך רומא בידי החשופות! מיוחס לחניבעל.

שוודית: barbros bror badade bara i barsebäck. תרגום: אחיה של ברברה מתרחץ רק בבארסבק.

צרפתית: son chat chante sa chanson. החתול שלו שר את שירו.

פרסית: shish sikh jigar sikhi shi shezar. שישה שיפודי כבד עבור שש מטבעות כסף.

הונגרית: tertariw tetertariwen seletereterew, tetertariw betertariw bemeterteru teteratro tertariwen tereterew. תרגום: סַפָּר שואל ספר: תגיד לי, לבן של ספר קוראים גם כן ספר?

הולנדית: hotentotententententoonstelling. תערוכת אוהלים הוטנטוטיים.  

ואי אפשר בלי יידיש: "שמעון שוסטקוביץ' הוט געשיסען צוויי שיקסעס מיט איין שוס". שמעון שוסטקוביץ' הרג שתי נערות גוֹיות במכה אחת. משחק לשון קרוב ברוחו לשוברי השיניים הוא משפט שהגייה מהירה שלו יוצרת אפקט של משפט אחר: "מי תלה פה פיתה? פיתה לא תולים!" בקריאה מהירה המשפט נשמע ספרדי, אם כי אין לו משמעות בשפה זו: mita la popita. במשחקי ילדים מתבקש אחד הילדים לחזור כמה פעמים על מילה. התוצאה היא מילה או משפט אחר: "תירס-תירס" (סטירה-סטירה), וכמובן, "ינטי פרזי". וגם הפרסומאים אוהבים: "מה נחה, מה?!" (תשובה ל"אמא נחה", תשדיר פרסומת למוצר "מנה חמה"), וגם "אניטה זאת אני, תעני" (אניטה פללי בתשדיר פרסומת לשירותי טלפון).

Read Full Post »

אונומטופאות הן מילים שצלילן מעיד על משמעותן. 'צפצוף' מזכירה את ציוץ הציפור. 'אמא' מכילה את העיצור מ', האופייני גם לשפות רבות אחרות, והוא מזכיר את מלמול התינוקות ואת פעולות היניקה. ש' מופיעה בפעלים רבים הקשורים לנשיפת אוויר, כמו נשף, נשב, נשם, שאב, שאף ושרק. כל אלה נקראות גם מילות תצליל.

האונומטופאה נקשרת לתיאוריה רחבה לפיה השפות השמיות החלו את דרכן עם שורשים דו-עיצוריים, שלחלק מהם מקור אונומטופאי. צמד העיצורים ב"ז מחקה צליל הנוצר מתנועה מהירה: בזז, בוז, פזז, בזבז, חפז, פחז. הצמד ב"ע מייצג רתיחה וטפטוף: בוע, בעבע, נבע, בער; ולצידו פ"ח: פוח, נפח, יפח. הצמדים פ"צ, פ"ק וב"כ מדמים התפוצצות ומכאן פצ"ץ, בכי, הפך, בקבוק, אפיק, פג ועוד. כפי שתאוריית הדו-עיצוריות שנויה במחלוקת, כך אף דוגמאות אלה.

מילה אונומטופאית מפתיעה היא 'המון', שפירושה בתנ”ך קול שאון, קול המיה, מעין המהום. 11 פעמים בתנ”ך 'המון' מתייחס לצליל, כמו במפגש בין אליהו לאחאב: "קוֹל הֲמוֹן הַגָּֽשֶׁם". בכמה מקומות 'המון' הוא הקול שמשמיעים אנשים רבים: "קוֹל הָמוֹן בֶּֽהָרִים, דְּמוּת עַם־רָב, קוֹל שְׁאוֹן מַמְלְכוֹת גּוֹיִם נֶאֱסָפִים" (יג 4). מכאן קצרה הדרך כבר בתנ”ך להמון האדם, כלומר, האנשים המשמיעים קול המיה, כמו בצירוף "לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב ו 19). בלשון חכמים 'המון' הוא מונח ניטרלי: אנשים רבים. לפעמים הוא אפילו חגיגי, כגון במדרש המקראי לשמו של אברהם: אב המון גויים. עם השנים הפכה 'המון' שם נרדף לציבור חסר דעה וגס. 'המוני' הוא שם תואר המציין התנהגות גסה, וכמוהו 'המוניות'. בשלב מסוים פרשה המילה 'המון' מחברת בני האדם והפכה מילה נרדפת ל'הרבה', בעיקר במשלב הדיבורי. תרצה אתר מספרת בשירה בשיר "שבת בבוקר":" אמא שותה המון קפה, אבא קורא המון עיתון, ולי יקנו המון בלון".

הסכמה מסוימת יש לגבי המילה המקראית הבודדת 'בקבוק'. רד"ק כתב: "בקבוק הוא כלי חרש או זולתו שפיו צר ולפיכך נקרא בקבוק, כי כאשר שותה בו האדם או שופת ממנו עושה [קול] בקבוק". דעתו נתמכת בכתבים מאוחרים יותר ובמילון בן-יהודה. טענה נגדית היא שבקבוק הוא במקורו כלי נוזלים שטוח עם אוזניים שאינו משמיע קול ביקבוק.

מה מקורם של הזמזום, ושל הפועל האונומטופאי לזמזם? ההופעה הראשונה היא בתנ"ך, כשמו של עם עתיק, עם הזַמזומים: "אֶרֶץ רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף הִיא, רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים, וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים" (דברים ב 20). ואולם, 'זמזום' במשמעות של היום היא מילה תלמודית. וכך נכתב בתלמוד הירושלמי: "שמעתי שעונשין שלא כהלכה ועונשין שלא כתורה עד איכן? רבי לעזר בי רבי יוסי אמר: עד כדי זימזום". הפרשנים מאוחדים שיש כאן זמזום אחר, מלשון מזימה, אבל כמה וכמה מדרשים טוענים שהזמזום התלמודי הוא הזמזום המודרני, ופירושו "קול לחש וחשאי". בן-יהודה חוזר אל התנ"ך: "ויש סוברים כי העם זמזומים בתנ”ך נקרא כך על שם קול דיבורם הזר", כלומר, מאחר שדיבורם נשמע כמו זמזום. ח"נ ביאליק החליט באחד משיריו ש'זַמזומים' הם רמשים מזמזמים, אך המילה לא נקלטה.

תרומה מעוררת השראה לאונומטופאה העברית מביא ביאליק בסיפוריו ובשיריו. זיוה שמיר כותבת בספרה 'שירים ופזמונים גם לילדים' כי בחלק מסיפוריו של ביאליק יש חיקוי ישיר של קולות מן הטבע. תסססס כקול תסיסה, פרררר כקול התפוררות ופַק, פקיעת גחלת. בשיריו יש למילים האונומטופאיות מעמד עצמאי, המעניק לשיר ממד נוסף. ב"הב הב", קול נביחת הכלב, ששמיר מייחסת אותו לביאליק כמעט בביטחון, מהדהדת גם מילת הציווי והבקשה "הב". "רי רי רי" הוא קולו של הכינור בשיר "ויהי נער קטון". 'רי' פירושה בתנ”ך בהופעה בספר איוב גשם, רוויה: "אַף־בְּרִי יַטְרִיחַ עָב" (לז 11). "תוּר תוּר תוּר" בשיר "שובך" הוא קולה של היונה, וגם הדהוד לכך שהיא יוצאת לָתור אחר מזון לגוזליה. יש סברה שזה מקור שמה של הציפור 'תוֹר' בתנ"ך. "טוּ-טוּ-טוּט" בשיר הילדים "המכונית" אינה רק חיקוי הצופר, אלא גם מילה מן התלמוד, טוט, שפירושה תקיעת שופר.

שמות כלי הנגינה הם תחום טבעי לאונומטופאות. כלי הנשיפה המוביל בתנ”ך ועד ימינו הוא 'חליל', הנקשר להיותו כלי חלול, אך יש דעות שונות ביחס למקורו. יש סבורים שהוא גלגול של מילה שמית לקנה סוף, malilu האכדית, עקב דמיונו לסוף או שהוא נוצר מקנה סוף. יש גם השערה שהמקור אונומטופאי – ululu. 'תוף' הוא כלי ההקשה המקראי שעבר את משוכת הדורות, עד לתופים של ימינו. יש חוקרים הסבורים ש'תוף' היא מילה אונומטופאית, בעקבות הפועל השומרי דאבּ-דאבּ שפירושו להכות.

לא מעט מילים המייצגות קולות בעלי חיים הן אונומטופאיות, כמו צפצוף, ציוץ, קרקור, המיה, נערה, שאגה ונהמה. השיקול הזה מסייע גם לזיהוי בעלי חיים ספציפיים, בעיקר ציפורים. שמו של האוח נקשר לקריאת 'או הו'. יצחק אבינרי מונה שורת ציפורים ששמן נקשר לצליל הקול, חלקם מן התנ”ך: שרקרק, עגור, כרוכיה וכן החרק צרצר. הקוקייה היא הציפור הקוראת קו-קו, וכך בשפות רבות. הדעה הרווחת היא שגם 'עורב' הוא שם אונומטופאי, המחקה את קריאת העורב. גם הדיבור האנושי זוכה לפעלים אונומטופאיים: מלמול, פטפוט, ברבור, ובגירסה בינלאומית: בלה-בלה-בלה.

לאונומטופאות ייצוג נרחב בשפה הצבאית. מילה נפוצה היא 'בּוּם', שהוראתה קול נפץ. אפשר גם ברבים: בומים. מטוס העובר את מהירות הקול משמיע "בום על קולי". אחיו הקטן של 'בום' הוא 'פַּק'. בסרט "מבוזבזים" מספר אחר החיילים: "החיים עוברים על פי יציאה יציאה, כשאתה שומע פק אתה יודע שיצא פצמ"ר". פק ניתן גם להכפלה, ועל כן אחד מסוגי הרימון נקרא רימון פַּקְפָּק מאחר שהוא משמיע שתי נקישות. ובל נשכח את אנשי השב"כ, המוסד והמודיעין האמונים על חשאיות, הלא הם השושואיסטים, אנשי השושו, חיקוי ללחישת ההשתקה "שו… שו…".

או כמו שאומר רפי איתן ב"ארץ נהדרת": "שה, נותנים חדשות!"

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »