Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘רכבת’

טבח השבעה באוקטובר הפנה את הזרקור אל התנועה הקיבוצית הקיימת כבר 113 שנה. עד שנות השמונים של המאה הקודמת היא הייתה אחד הסמלים של החברה הישראלית המתחדשת, מאז ירדה קרנה וגם הייתה מקור לביקורת קשה, חלקה דמגוגית. החשיפה העכשווית לקיבוצי העוטף גילתה קהילות עובדות, היושבות על גבול הארץ ומנהלות את חייהן ביושר ובמסירות.

ההפרטה שהחלה לפני כשלושים שנה, ובקיבוצים רבים לא הושלמה עדיין, שינתה את פני הקיבוצים, וגם את שפתם. הקיבוץ השיתופי, שעדיין כעשרים אחוז מהקיבוצים דוגלים בו, יצר שפה ייחודית שמי שלא חי אותם יתקשה להבינה. זו הזדמנות לשוב ולהיזכר, מה גם שכאמור היא לא נעלמה לגמרי.

כבר בשנים הראשונות התקבעו לצורת ההתיישבות הזו שני מונחים: 'קבוצה' ו'קיבוץ'. 'קיבוץ' הושאל מהז'רגון החרדי, שם הכוונה לישיבה של אברכים נשואים. את הקיבוצים הקימו 'קומונות', מונח שנשאב מן המהפכה הצרפתית ומן המסורת המרכסיסטית.

'קבוצה' התייחדה לחבורה קטנה שהתעקשה לא להתרחב, עיקרון שנשבר כשהבנים הראשונים הגיעו לבגרות. לעומתה נולד 'הקיבוץ הגדול' הדוגל בהתרחבות ללא גבולות, וכך נוצרו קיבוצי ענק כמו גבעת ברנר ויגור. נוצרו שלוש תנועות על מרכזיות: 'הקיבוץ המאוחד', שנבנה בעיקר מהקיבוצים הגדולים, 'הקיבוץ הארצי' הקרוב לעמדות מפ"ם, ו'איחוד הקבוצות והקיבוצים' הקרוב למפלגת השלטון דאז, מפא"י. בקיבוץ המאוחד הושם דגש על הצד הכלכלי-חקלאי של היישוב, ולכן הקיבוץ נקרא למעשה 'משק'.

מילת השייכות המובילה במבנה הקיבוצי היא 'חבר'. מי ששייך לקיבוץ, מוסדית ואינטימית, הוא 'חבר קיבוץ', שהתקבל בטקס 'קבלה לחברות', לעיתים לאחר תקופת 'מועמדות'. לעומתו מי שאינו חבר הוא 'תושב', מונח שבשפה הכללית פירושו דווקא 'אדם השייך למקום באופן קבוע'. לצד זה היו גם 'זמניים', חסרי מעמד קבע, כגון מתנדבים, נערי חברת הנוער ועוד. בחלוף השנים נוצרה גם שכבה לא פורמלית: 'וותיקים', שהם מייסדי הקיבוץ, ובכמה קיבוצים התרוצץ המונח האירוני 'לוֹרד', ותיק שאיבד את השפעתו בקיבוץ.

לאורך שנים הייתה העבודה החקלאית ליבו של המשק הקיבוצי. בדרך כלל המונחים נלקחו מהמילון הכללי כמו לולן, רפתן וכדומה. לעובדי השדה קראו בשם הערבי פלחים, אך עם הזמן השם הוחלף לנוטריקון גד"ש, גידולי שדה, ובהרחבה 'גדשניק'. משמעות מיוחדת ניתנה למילה 'שבת'. פירושה היה מצד אחד הוא נקרא כך לתורנות השבת של החבר, מצד שני 'שבת' היה גם יום מנוחה באמצע השבוע – למי שעבד בשבת.

סידור העבודה, ובקיצור 'הסידור', היה מוסד רב השפעה, בעיקר על פי העיקרון שחבר אינו קבוע בענף, אלא משובץ מדי יום לענף אחר. גם 'סידור', אולי באופן לא מודע, נלקח מהמילון היהודי. 'הסידור' היה טבלת ענק המשלבת את רשימת חברים עם רשימת הענפים. הטור המשעשע והמבוקש ברשימת הענפים היה 'גשם והפרעות', שבו שובץ מי שלא נמצאה לו עבודה לאותו יום. חבר שנדד מדי יום מענף לענף נקרא 'פקק'. בקיבוץ בארי היה נהוג המונח 'ג'ו', שם קוד לחבר לא קיים המצורף על ידי הסדרן למשימות עבודה ושמירה בהיעדר חבר אמיתי.

אחוז מסוים של חברי הקיבוץ יצאו לפעילות במרכזי התנועות, והם נקראו 'פעילים' או 'שליחים'. כמה מהם היו עסקנים קבועים שהגיעו לקיבוץ רק בסופי השבוע. בספרון "המימרה בכפר" מאת מרדכי האלטר שיצא בשנות השלושים הובאו כינויים שדבקו בחבורה הזו: 'מאוהדי רעיון העבודה', 'מוסף לשבת' החוזר בסופי שבוע לקיבוץ, 'נע ונודניק' או 'מרצה נודד'.

הקיבוצים לא הצטיינו בשוויון מגדרי. תפקידי השירות והחינוך נדדו כמעט בלי בקרה אל הנשים. 'קומונרית' הייתה האחראית על מחסן הבגדים, ויש שקראו לה 'קומוניסטית'. 'אקונומית' הייתה ממונה על ניהול המטבח. הכנת האוכל הופקדה בידי 'מבשלת'. כאשר החלו להביא בעלי מקצוע לתחום הגיעו גברים, אבל הם נקראו 'טבחים'. חבֵרה האחראית על הכנת האוכל לילדים נקראה בביטוי שהיה למשל ושנינה: 'מבשלת ילדים'.

עד קום המדינה, וגם בימי הצנע, רמת החיים בקיבוץ הייתה נמוכה. מאותה תקופה נותר המונח הידוע 'רכבת', החזרה מאורגנת של הצלחות למטבח כשהארוחה לא הצליחה. הקפה של הבוקר נקרא בלעג בכמה קיבוצים 'מיץ שורשים'. מאבק עז ניטש על המעבר מהגשה לשולחנות להגשה עצמית. המגישים הציעו לצד המנה העיקרית גם 'בִּמְקום', במלעיל. במרכז השולחן עמד כלי לאיסוף השאריות שכונה 'כֹּלבּוֹיניק', וגם 'ציבורית'.

תחום הצריכה ההוא התחום הרגיש ביותר בחיי הקיבוץ. תחילה הונהגה 'קומונה א' שבה נדדו אותם בגדים בין החברים. בהמשך עברו מוצרי שונים מהמאגר הכללי אל החבר היחיד או המשפחה. בשנות השבעים ואילך כבר הוצעו שיטות חלופיות, שנעו בין 'תקציב כולל', מעין משכורת, מול 'חלוקה חופשית', שבה כל אדם לוקח על פי צרכיו ללא תקצוב.

מוסד רב חשיבות נקרא צרכנייה, מרכולית או מחסן חצר. למוסד הזה נקשר הביטוי שהיה מקובל בלא מעט קיבוצים 'סל פֶּן', אביזר אחסון מזון למטרות שונות, על פי הפסוק: "תמיד טוב שיהיה בבית, פֶּן יבוא הבן לביקור" שלישייה לאיסוף מזון, סימן היכר של החבֵרה המקוששת לביתה, נקראה מְנַשְקֶה, כנראה בעקבות הביטוי הצרפתי הידוע "מנאז' א טרואה".

תחום נוסף המבטא את הבידול מצורת החיים הלא שיתופית הוא תחום הדיור. מגורי חבר הקיבוץ נקראו 'חדר', ואילו  לשם 'בית' זכה רק בית הילדים. הילדים היו בבת עינה של ההוויה הקיבוצית. הם זכו לכינויים 'ילדי שמנת',  'ילדי תנובה' או 'מרצ'יפנים', והקיבוץ השתדל שלא יחושו את אווירת הצנע הכללית. הפסיכולוג ברונו בטלהיים העניק לבני הקיבוץ את הכינוי 'ילדי החלום', ובסרט על החינוך הקיבוצי הם נקראים 'ילדי השמש'.

השיטה ששלטה בקיבוצים עם שנות השמונים הייתה 'הלינה המשותפת'. היום חולק בקפידה לפעילות הלימוד עם המטפלת או המורה הקבועה, 'הקמה' או 'הלבשה' בשעות אחר הצהריים המוקדמות, 'השכבה' לקראת הלילה, ובתווך כמה שעות בחדר ההורים, שנקראו, לפחות בקיבוץ הארצי,  'בילוי', ולעיתים 'טיול'. עם השנים רוככה השיטה, הורחבה נוכחות ההורים בחיי הילדים, ונולד המוסד המתוק-מריר "שעת אהבה", שבה נדדו הורים, בעיקר אימהות, להיות עם הילדים זמן קצוב במהלך היום. ילדים שהגיעו להתחנך ללא הוריהם נקראו 'ילדי חוץ' או 'עירניקים'. הילדים שהגיעו לחופשות ארוכות אצל קרובי משפחה בקיבוצים נקראו בשם האירוני 'ילדי החופש' או 'מבשרי הקיץ'.

היבט שהעסיק מאוד את הקיבוצים הצעירים הוא ריבוי הרווקים והצורך למצוא בני זוג, כשההיצע מצומצם ביותר. הספרון "המימרה בכפר" מתעד את מצבם בכמה ביטויים: ראשי התיבות 'ארז' היו 'ארגון רווקים זקנים', ולרווק קראו 'קבוצה אינטימית'. היו חדרים המיוחדים לרווקים שכונו 'חדרי תקווה', אחרים נידונו למעמד של 'פּרימוּס', חבר הנכנס שלישי לאוהל של בני זוג. לאלה היו שמות נוספים: שליש, תוספת ערב, מקרר, שניים חיים ואחד מת. עם השנים הוקמו מוסדות שידוכים, ובראשם מפגשים של רווקים בבתי מלון בנתניה, מה שנקרא 'נופש רווקים' או 'חָתַנְיָה', והוליד זוגות רבים.

כל זה התהפך, כאמור, במהלך הדרמטי של ההפרטה, שנולד אחרי משבר כלכלי שאיים לרסק את התנועה הקיבוצית כולה. מזכיר הקיבוץ הוחלף במנהל, בדרך כלל שכיר שהגיע מבחוץ. המזכירות הוחלפה ב'הנהלה', כשמעליה מפקחת הנהלת-על חיצונית שנקראה דירקטוריון, כאשר יו"ר הקיבוץ הוא  מנכ"ל-על, בדרך כלל חיצוני.

בעקבות ההפרטה חדרו לשפת הקיבוצים מונחי יסוד מהשיטה הכלכלית השלטת: פרנסה, פיטורים, אבטלה, פנסיה, פערי שכר, וכמובן 'משכורת' או בשמה המכובס 'שכר דיפרנציאלי'. מז'רגון מדינת הרווחה נלקח המונח 'רשת ביטחון', דגם הפרטה שנועד לשמור על קיום מינימלי בכבוד לשכבות החלשות בקיבוץ. את ה'חדר' ו'השיכון' החליף המונח הכללי 'דירה', ובשפה המשפטית 'נכס'.

הקיבוצים התפלגו כאמור לרוב מופרט ומיעוט שיתופי. תומכי הקיבוץ המסורתי קראו לעצמם 'הזרם השיתופי', תומכי השינוי העדיפו את 'הקיבוץ המתחדש'. זוג מונחים יצירתי יותר הוא 'קיבוץ תמיד' המסורתי, מול 'קיבוץ עתיד'. קטגוריה ספציפית היא 'קיבוצי נדל"ן', קיבוצים במרכז הארץ בעלי פוטנציאל למכירת אדמותיו לבנייה.

בתוך כל אלה חזר לאופנה המונח הנשכח שנולד בימי "קהילייתנו" לפני כמאה שנה, 'קהילה'. 'קהילה' לא החליפה את 'קיבוץ', אבל השימוש הגובר בה מעיד על העברת הדגש מהשיטה השיתופית ליסודות של הווי משותף, סולידריות, ומידות שונות של שותפות בנכסים ובחלוקת המשאבים.

Read Full Post »

עולם הרכב הוא המאפיין המוביל של המאה הקודמת והמאה הנוכחית. המכונית, המטוס, כלים ממונעים דו-גלגליים ממלאים את הכבישים, את האוויר ואת אורחות החיים. הרכבת מוכרת כבר מהמאה ה-19, וגם היא עברה שדרוגים למיניהם. וכמו כל תחום חדש בחיינו, השפה מתגייסת, גם העברית.

המונח המוביל בעברית הוא 'רכב'. מילה מקראית נפוצה, לא פחות מ-119 הופעות. גם הפועל לרכוב נפוץ – 78 הופעות. בכל המקרים האלה מדובר ברכיבה על סוסים, ובעגלות מלחמה רתומות לסוסים נוסח "סוסתי ברכבי פרעה". גם המילה רַכָּב מופיעה, וכן מרכבה, כלי  הרכב הרתום לסוסים, ששימש שרים ומלכים וכן לוחמים. המילה הנרדפת 'כרכרה' מופיעה פעם אחת בתנ"ך, ולפי חלק מהחוקרים, פירושה דווקא נקבת הגמל.

בעברית החדשה גויסה המילה 'רכב' למרכבה ללא סוסים כבר בשלב מוקדם. מילון בן יהודה אינו מציג עדיין את המשמעות החדשה, אבל מספר על כך שהרכבת, שנקראה אצל יל"ג 'מכונת הברזל', מכונה על ידי משורר ההשכלה שד"ל "רכב אש המתגלגל על גבי מסלול ברזל", ובהשראתו כנראה הציע בן יהודה את המילה 'רכבת'.

כלי הרכב הגנרי נקרא בעברית מכונית, ובמקביל נעשה שימוש נרחב במילה השאולה 'אוטו'. אוטו מקורה בגרמנית, Auto, קיצור של Automobil, מילולית: המניע את עצמו. בצירוף מקרים חביב, הממציא הגרמני ניקולס אוטו היה זה שפיתח את מנוע הבעירה הפנימית המכונה "שיטת אוטו". בשיר הילדים העתיק שרים "האוטו שלנו גדול וירוק", וגם שמו של כלי הרכב הגדול להסעת נוסעים שמר על שמו הגרמני – אוטובוס. המילה נותרה גם, בוודאי בשפת הדיבור, בשמן של מכוניות ייעודיות כמו 'אוטו גלידה' ו'אוטו זבל'. הגרסה העתיקה 'טרומביל' זכורה מפתגם המופיע ב"ילקוט הכזבים": "שן, 'כל, ת'עמל וזהר מטרומבילים".

איך נולדה המכונית? אליעזר בן יהודה קרא לכלי הרכב 'מכונה'. המילונאי יהודה גור קרא לה 'עגלה ובה מכונה להסיע אותה בלי סוסים'. בנו של אליעזר, איתמר בן אב"י, הציע את השם מכונית, כלומר מכונה קטנה. המילה הזו התקבלה אחרי ויכוחים רבים, וגם ביאליק התנגד לה, אבל כאשר כתב את שירו "המכונית" היה ברור לכול שזו המילה המנצחת.

המכוניות למיניהן מוגדרות לפי מגוון עניינים. למשל, הגודל. מכונית מיני היא קטנה מאוד, סופר-מיני גדולה ממנה, לסטיישן חלק אחורי מוארך. סטיישן הוא קיצור של station wagon, מילולית: קרון תחנה. יש גם מכוניות שופוני כמו הקבריולט בעלת הגג הנפתח, או הקופֶּה – מכונית ספורטיבית בעלת שתי דלתות. ומהי 'מכונית טרנטה'? מכונית גרוטאה. המקור ביידיש. טראַנטאז היא עגלת מסע. טָרָנטֶה דֶה לוּקס היא בעבר מכונית עתיקה מדגם מפואר.

המילה משאית מיוחסת למינוח הצבאי. הסיומת -ית חביבה על יוצרי מונחי הרכב. כך טיולית – משאית טיולים, וכן מונית, בעקבות המונה המופעל לצורך התשלום. ומהיכן הגיעו הטנדר והג'יפ? טנדר פירושו באנגלית 'המוביל', 'המסייע', ויש לו היסטוריה ארוכה. הוא נולד כקרון רכבת הנוסע אחרי הקטר ועליו פחם ואביזרי עזר לנהג הקטר. עם הזמן הפך הטנדר שם כולל למכונית תובלה קטנה. רכב השטח הקלסי הוא הג'יפ. שמו נולד כנראה משמו של גיבור סדרת קומיקס בשם יוג'ין הג'יפ, משנות הארבעים של המאה הקודמת. גם הטנדר וגם הג'יפ זכו לשירים עבריים אהובים ונשכחים.

כלי רכב רבים זכו לשם בשפת הצבא, הצהלית. נוּן נוּן הוא כלי רכב להסעת חיילים, ראשי תיבות: נושא נשק. האמֶר נושא שם אנגלי: hummer, "זמזמן" או "נהמן", אין קשר לפטיש. 'דָנה' הוא כינוי למשאית צבאית מדגם אינטרנשיונל, על שם הזמרת דנה אינטרנשיונל. 'ריו' נקרא כך בעקבות הסימון r10 בשמו. הצבא אוהב גם את הסיומת -ית. בָּטָשית היא משאית מדגם אביר שהוסבה למשימת סיור ואבטחה, על פי בט"ש, ביטחון שוטף. חצצית היא כלי רכב שהוסב בתקופת האינתיפאדה הראשונה להתזת סילון חצץ על מיידי אבנים ומפגינים, והמכת"זית כבר מוכרת מפעולות שיטור למיניהן.

בשנת 1903 נולד כלי הטיס, מחלומם הקודח של האחים רייט. הצרפתים קראו לכלי החדש avion, והאנגלים – airplane. העיתונות העברית נכנסה למרוץ קדחתני של מציאת שם לכלי החדש. השמות הראשונים היו 'אוניית אוויר', שהוצמד גם לכדור הפורח ולצֶפֶלין. אוויר, המילה המובילה, היא מילה תלמודית שמקורה יווני, aer, שממנה נוצרו המילים המקבילות באנגלית, בצרפתית ועוד.

המילה 'אווירון' צצה בעיתונות התחייה לראשונה בשנת 1909, בתיאור הטיסה הראשונה מעל האוקיינוס האטלנטי. גם אותה, כפי שהוכיח ראובן סיוון, חידש איתמר. לצד השימוש ב'אוויר' השפיעה על יצירתה המילה הצרפתית avion בזכות הצליל והמשמעות. לצד אווירון נוצרו שמות שחיקו את המונח האנגלי: 'אוירופלן' ו'אירפלן'. באותו עיתון מסופר בשנת 1912 כי "הקפיטנים התעופפו באוירופלנים". הטייסים נקראו 'מעופפים', והפועל היה 'לעוף' או להתעופף. שם נוסף מאותם ימים הוא 'אווירייה'.

את המונח המנצח 'מטוס' הגה ביאליק בישיבת ועד הלשון משנת 1928. הוא הוטרד מן הקושי לגזור מ'אווירון' את הפעולה (לאַוורֶן?) או את המפעיל (אווירונאי?), ושלף מספר איוב את הפסוק "כְּנֶשֶׁר יָטוּשׂ עֲלֵי אֹכֶל" (ט 26). מכאן גזר את מטוס, וכן טייס, טיסה, טייסת וטַיִס. השורש גילה פוריות רבה, ובעקבות המילים של ביאליק נולדו במהלך השנים גם טיסן, טיסנאות, הֶטֵּס, מַטָּס, הטסה ומטוסאות. האווירון לא נשכח, והוא מונצח במונח אווירונאוטיקה, תורת הטיסה, הקרויה בעברית אווירונות. 'מסוק' נגזר מן השורש המקראי נס"ק, התרומם. אל תאמרו מְסוקים אלא מַסּוקים.

גם כלי הרכב הדו-גלגליים החלו למלא את הכבישים. הממונע בהם הוא האופנוע. מי המחדש? ניחוש נכון. איתמר בן אב"י. לאופנוענים מגוון מילות ז'רגון לסוגי האופנועים הרבים. אַנדוֹרוֹ הוא אופנוע שטח המשמש במידה מסוימת גם לנסיעות כביש. דוּש הוא אופנוע המיועד לכביש ולשטח. ראשי תיבות: דו-שימושי. דרוּזי הוא כינוי לאופנוע שטח שהדגם שלו הוא drz. כתום הוא כינוי לאופנוע שטח שהדגם שלו הוא ktm. חָגָב הוא דגם אופנועים הנקרא כך על-פי מראהו. לצד אלה מדדים הקטנוע והטוסטוס הקטנים. ומהו קַקנוע? רכב דו-גלגלי לאיסוף צואת כלבים בערים.

המילה 'אופנוע' של איתמר נולדה בהשראת 'אופניים' שחידש אביו אליעזר. זו נכתבת במילונו אָפְנָיִם. במילונו הוא כותב: "מכונה על שני אופנים, ירכב האדם עליה ויניענה ברגליו, ותרוץ במהירות גדולה. נתחדשה ב[עיתון]השקפה, ופשט השמוש בה בדבור בא"י ובהעתונים העבריים". ההופעה הראשונה של המילה היא ככל הנראה בשנת 1897. המילה נאלצה להתחרות במשך עשור שלם לפחות עם כמה מילים וביטויים חלופיים. שניים מהם לועזיים – בייציקל מאנגלית, ועליסאפעד בכתיב יידי, מצרפתית. לצד זה, היא זכתה לשם מורכב במסורת ההשכלה: 'מרכבת שני האופנים', וכן 'מרכבת דו-אופנים', וגם בשם ההיתולי 'אחשתרן', הלקוח ממגילת אסתר אך אינו מנומק.

בטור הבא: הסיפור הלשוני המרתק של חלקי הרכב.

Read Full Post »

לצד בן-יהודה, ביאליק ואיתמר בן אב"י פעלו בתחום חידוש המילים משוררים, עיתונאים, אישי ציבור, אנשי מדע וחינוך. רבים ייזכרו בזכות מילה בודדת שנקלטה. שמונה מחדשים שיוצגו כאן תרמו מבחר מילים, שרבות מהן נקלטו.

1

יחיאל מיכל פינס (1913-1843) היה בן בריתו של בן-יהודה, עיתונאי ומשורר. לזכותו נרשמות כמה מילים מרכזיות ובראשן 'שעון' ו'עגבנייה'. 'שעון' מופיעה לראשונה במאמר שלו בעיתון "הצבי" בשנת 1895. המילה התקבלה לאחר שכמה וכמה מילים וצירופים נכנסו לשימוש ויצאו, ביניהם "מורה השעות", שהוא תרגום של המילה הגרמנית Uhrzeiger. על המילה 'עגבנייה' ניטש בראשית המאה העשרים קרב עקוב מיץ. אליעזר בן-יהודה הציע לקרוא לה בַּדוּרה, בעקבות השם הערבי בנדורה. אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ הציע לקרוא לה תַמה. יחיאל מיכל פינס הלך בעקבות הצרפתים דווקא, שהעניקו את הכינוי pomme d'amour, תפוח האהבה, והציע לקרוא לה עגבנייה, מן השורש עג"ב. ניצחונו היה מוחלט.

2

מחדש מילים חשוב שכמעט נשכח הוא זאב יעבץ (1924-1847), סופר ורב. לזכותו רשומות מילים כמו דגדוג, כביש, כספת, כעך, מגפיים, אופי ומחרתיים. הוא שלף את הפועל 'אחוז' המקראי מהקשרו וקבע אותו כשם עצם במשמעות החלק האחד למאה. הוא גם טבע את שמות החיבה לחיות מחמד: כלבלב וחתלתול. הצעות שלו שנדחו אבל מעידות על דמיון יוצר היו לשמות ימות השבוע. על פי המדרש היו לאסתר המלכה שבע נערות ששמן אינו נזכר במגילה. התלמוד מעניק להן שמות על פי שבעת ימי בריאת העולם: חולתא (יום החול הראשון), רקועיתא (בריאת הרקיע), גנוניתא (הדשא), נהוריתא (השמש והירח), רחושיתא (החיות הרומשות), חורפיתא (ממהרת), רגועיתא (שבת, הלא היא 'הרגועה'). על הבסיס הזה הציע יעבץ לקרוא לימות השבוע בעברית חילולית, רוקעית, גנונית, נהורית, רוחשית, עירובית, וכמובן, שבת.

3

דוד ילין (1941-1864) היה שותף מרכזי לתחיית הלשון, קבע הלכות והשתתף במוסדות השפה החדשים. הוא טבע את המילים 'נדיר' מן הערבית, 'עקיף' ו'חקלאי' שהן פיתוח של מילים ארמיות מן התלמוד ועוד. את המילה 'מנזר' המופיעה בספר נחום וקשורה שם לנזר הציע במשמעות המקובלת היום: "במקום בית מקלט לנזירים – מנזר, כמו משכן ומקדש". הוא חידש את המילים 'צילום' ו'צַלָּם' והסביר שהשורש צל"ם משמש בתנ"ך גם לצורה (צֶלֶם אלוהים) וגם לחושך (צלמוות), הקשורה לחדר החושך. כשנפתחה מסילת הברזל מיפו לירושלים הציע את המילה 'קטר', בעקבות המילה הערבית קטאר. בן-יהודה אהב את המילה החדשה, וחידש את 'רכבת'. לחנוכה חידש את 'סופגנייה', בעקבות המאפה 'סופגן' המופיע בתלמוד.

4

אהרן מזי"א (1930-1848) היה רופא ולשונאי מוכשר, ובחידושיו יצר את התשתית לשפת הרפואה העברית החדשה. הוא חידש את 'אחות' ו'חובש', והותיר לדורות הבאים את קצרת, שעלת, גזזת, עגבת, גחלת (היא האנטרקס), גרענת, בצקת ומתנת, כל אלה במשקל המחלות המקראיות דלקת, שחפת וצרעת. הוא הציע לקרוא לקליטוריס 'דגדגן', וגבר על טשרניחובסקי שהציע 'אהבן'. המילה שחידש 'טפיל' נוצרה בעקבות המילה הערבית טֻפַיְלֶה באותה משמעות, וקשורה לשורש טפ"ל המופיע בתנ"ך. כן רשומים לזכותו הגיהוק, העיטוש והפיהוק. למחלה שבעבר הפילה חללים סקרלטינה קראו ססגונת, בעקבות התלמוד הבבלי, אך הוא הציע במקומה את המילה שהתקבלה שָנית, הקשורה לצבע השני. למיגרנות היו כמה הצעות מהארמית שמקורן בתלמוד. מזי"א הציע את צלחתא, שממנה התגלגלה המילה צַלְחִית. המילה היפה הזו לא נקלטה, אנחנו נשארנו עם כאב ראש.

5

יוסף קלוזנר (1958-1874) היה היסטוריון ודמות מרכזית בשיח התרבותי והלשוני בישראל, וגם דוד אביו של עמוס עוז. בין היתר חידש מילים רבות וחשובות, ביניהן ירחון, קרחון ומנוף. את 'חולצה' חידש בעקבות חלק הגוף 'חלציים'. הוא גם יצר מילים מורכבות כמו חדגוני, רבגוני וקרנף. את המילה 'עיפרון' חידש קלוזנר בהשראת המילה הגרמנית Bleistift שפירושה עט עופרת, אף כי מאוחר יותר התברר שהגרפיט, החומר הפעיל בעיפרון, אינו עופרת. מילה מרכזית בשיח העכשווי הרשומה לזכותו של קלוזנר היא 'חילוני' במשמעות אדם שאינו דתי. חילוני בלשון חכמים הוא אדם זר, לא יהודי. קלוזנר הציע חֻלּוני, המתייחס לחול ולחילול, ומטעמי נוחות הגייה המילה הפכה מהר מאוד ל'חילוני', והולידה גם שורש חדש, חל"ן, ומכאן 'חילון' כמונח כללי.

6

המשורר אברהם שלונסקי (1970-1900) היה עושה להטים בעברית ולא סתם כונה 'לשונסקי'. 'מילון חידושי שלונסקי' מכיל אלפי מילים ומטבעות לשון שנאספו בידי יעקב כנעני. הוא נהג להשתמש במילים מן המקורות ליצירת מילים מודרניות. 'אהיל' נגזרה מ'אוהל', 'אפודה' מ'אפוד', 'אפסנאות' מ'אפסניה', 'תפאורה' מ'פאר', ו'גמלוני' מ'גמל'. בתחום המקצועות טבע את 'גשש'. לצד זה גם יצר פעלים בדרך דומה: 'אכלס' מ'אוכלוסין', 'התאקלם' מ'אקלים', ועוד. שלונסקי אהב את דגם ההכפלה של ההברה האחרונה המעניק למילים גוון לירי וצליל מיוחד: אפרורי, צמרירי, קטנוני ועוד. גם פעלי הסלנג 'השוויץ' ו'פברק' רשומים על שמו. את התנועה שהטיפה לניתוק הקשר עם הגולה והתחברות תושבי ארץ ישראל לתושביה הקדומים כינה 'הכנענים', והכינוי דבק בהם. הצעתו נבעה מתוך התנגדות עזה לרעיונות הקבוצה, אך הכנענים אימצו את השם ואהבו אותו.

7

העיסוק בכנענים מעביר את השרביט לאחד מראשי הקבוצה, המשורר יונתן רטוש (1981-1908). לצד שירתו הוא היה איש לשון ידען ופעיל, ומחדש מילים בהיקף חסר תקדים. בספר "המילים המתבקשות" שכתבה גיסתו פרופ' מיכל אפרת מובאים כ-4,000 חידושים של רטוש. כמה מהם נקלטו, וביניהם ממסד, סוּגה, תסמונת, הסלמה, מִמְטָר, סַיָיע, עַסקונה ועוד. הוא הציע את המילה 'הסלמה' עבור אסקלציה, המילה נקלטה למרות התנגדות האקדמיה, אך זו אימצה אותה לאחר זמן. גם 'מיטוב' במשמעות אופטימיזציה אומצה מאוחר יותר. את המילה 'צַחְצָח' הציע במשמעות לבנטיני. רטוש מסביר את החידוש בכך שהלבנטיניות היא התקשטות חיצונית בתרבות זרה, מעין הצטחצחות בברק חיצוני. אפרת כותבת שהוא יצר את התחדיש בהתייחסות למילה צ'חצ'ח, שהלעיגה על יוצאי צפון אפריקה.

8

אחרון ברשימה והצעיר שבה הוא העיתונאי אורי אבנרי (2018-1923), בעבודתו כעורך השבועון  "העולם הזה". הוא חידש מילים מרכזיות כמו 'חללית', שעליה סיפר: בראשית שנות החמישים, כשענייני החלל היו בחיתוליהם, תרגמתי מאמר של איש-החלל הגרמני ורנר פון-בראון, שעבר לאמריקה. המושג 'חללית' במקום 'ספינת חלל' התקבל מיד ונכנס לשפה. המושגים 'תַחֲלָל' (תחנת חלל), 'חֲלָלִיש'​ (איש חלל) ועוד לא התקבלו. את השם המורכב 'חמשיר' הציע עבור לימריק, וכן טבע את 'יחצן', על פי ראשי התיבות יחסי ציבור. על זכות היוצרים של 'מחזֶמֶר' התכתש עם חיים חפר. לעיתונאים המשרתים פוליטיקאים קרא 'כתבלבים', את המונוקיני תרגם ל'בליקיני', ואת הגבר הישראלי רודף השמלות המלא מעצמו כינה, בפשטות, 'גברבר'.

All letters of Hebrew alphabet, Jewish ABC background. Hebrew letters wordcloud. Cloud of text characters from the book as a symbol of knowledge. Vector illustration.

Read Full Post »