Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ציפור’

עולם הפתגם משלב ניגוד לכאורה. מצד אחד, הוא נולד בתרבויות מקומיות, במרחבי הערבות הרוסיות, בהרי האטלס, בערים ובכפרים הטובלים בירק של אירופה או בין מקדשי בודהא במזרח. מצד שני, פתגם ראוי מביע רעיון אוניברסלי, קרוב לכל עם ואדם. על כן פתגמים רבים נודדים מעם לעם ומתרבות לתרבות באמצעות תרגום. ואולם, לעיתים קרובות נולדים בתרבויות שונות פתגמים המביעים אותו רעיון, אבל על פי האופי, התרבות והנוף השונים. אלה הם הפתגמים המקבילים, והדוגמאות לכך רבות.

הביטוי "מכר קרח לאסקימוסים", כלומר, שכנע את זולתו לרכוש משהו שיש לזולת בשפע, מקורו באנגלית האמריקנית, כהמחשה לכושר השיווק של סוחר ערמומי. הרעיון חוזר בגרסאות שונות. הערבים אומרים "מכר גללי גמל לבדואי". הבריטים אומרים: "נשא פחם לניוקסל", עיר כורי הפחם. בערבית אומרים גם: "בּא למכור מים בשכונת השואבים". יהודי טוניסיה ולוב מדברים על מי ש"מוכר רוח לספינות". בלדינו מציעים: "אל תמכור דלעת למוכר הדלועים", ובתאילנד מלגלגים על מי ש"מביא אגוזי קוקוס ליער עצי קוקוס". יש גם גרסה במדרש בראשית רבה: "תבן לעפריים אתה מכניס, קדרים בכפר חנינא, גזזין בדמשק, חרשין במצרים באתר דחרשין חרישין". בכל אלה ניכרת השפעה של התרבות הקלסית: "מי זה הכניס לאתונה ינשוף?", שואל אריסטופנס, והורציוס ממליץ: "ליער אל תביא עצים".

הפתגם "טוב ציפור אחת ביד משתיים על העץ" מציע לנו לקחת מה שניתן לנו במקום לחלום על מה שאינו בהישג יד. המדרש אומר בארמית: "טוב ציפור אחת כפותה ממאה פורחות", ויש פתגם דומה באנגלית. ביידיש אומרים: "טובה פרה אחת ברפת מעשר בשדה". בגרמנית: "דרור ביד טוב מיונה על הגג". פתגם כורדי אומר: "טובה ביצה היום מתרנגולת מחר", והרשימה חלקית.

הסלנג הישראלי אימץ פתגם ערבי: "יוֹם עַסַל יוֹם בַּסַל", יום דבש ויום בצל, היינו, חיי האדם נעים באופן מחזורי משמחה והצלחה לעצב וכישלון. יהודה הלוי העניק פתגם מקביל בפיוט סליחות: "פעם בפתח תקווה ופעם בעמק עכור".

בחוכמת הפתגם מספרים לנו שלאדם נצרך "טוב לתת חכה מאשר דג", דבר-מה שיאפשר לו להתפרנס במקום להעניק לו נדבה מזדמנת. מקור הניב בפתגם סיני שיש מייחסים אותו לקונפוציוס: "תן לאדם דג ואתה מזין אותו ליום; למד אותו לדוג, ואתה מזין אותו לכל חייו". רעיון דומה מוצג במרכז לחינוך מיוחד בהונולולו שבהוואי: "אם אתה נותן לאדם לחם אתה מפרנס אותו לשנה, אם אתה מלמדו לשתול, אתה מפרנסו לתמיד".

הפתגם "עם זה [רעיון ללא תוצר, עבודה ללא שכר הולם וכו'] לא הולכים למכולת" – פתגם גרמני מביע רעיון דומה: "עם 'תודה רבה' אין מוסיפים שמן למרק".

פתגם ידוע מדבר על מי ש"מחלקים את עור הדוב לפני שניצוד", כלומר, מתכננים איך להשתמש בדבר מה שעדיין לא השיגו. לפתגם מקבילות זהות כמעט באנגלית, גרמנית, צרפתית וברוסית – המקור במשלי לה פונטיין. יהודי עיראק אומרים: "אל תתמקח על הדגים בעודם במים". יהודי מרוקו מלגלגים על הדייג: "הדג בים, ובעליו מבקש את המחיר". וללדינו מבחר פתגמי ג'וחא, שוטה הכפר: "ג'וחה לפני שהתחתן הזמין את העריסה".

פתגם ידוע אומר: "מי שהולך לישון עם כלבים, קם עם קרציות". הפתגם מתייחס למי שחובר לאנשים מושחתים או עבריינים, מופיע בשפות שונות, ומקורו בלטינית. יש מקבילות. במרוקאית יהודית אומרים: "הלן בביוב ישכים כבן צפרדע", וההודים: "מי שמתחבר עם החמור, שלא יצפה לשום דבר מלבד בעיטות".

הפתגם "התפוח לא נופל רחוק מן העץ" הוא רב תרבותי ומופיע בשפות שונות, יידיש, אנגלית, טורקית ורוסית. ברוסית אומרים גם: "כמו השורש כך גם הנבט", בספרדית: "בנו של החתול – תופס עכברים", ויהודי מרוקו מעדיפים קצת מוזיקה: "מי שאימו חליל ואביו חצוצרה, יהיה מתופף".

"ברומא התנהג כרומאי" אומרים בשפות רבות בעקבות פתגם לטיני, כלומר, עליך להסתגל למנהגי המקום שאליו הגעת. במדרש אומרים בארמית: "אזלת לקרתא, הלך בנימוסיה" – באת לעיר, נהג כמנהגה. פתגם תאילנדי מציע: "כשאתה נכנס לעיר שבה קורצים, קרוץ גם אתה", וברוסית: "בארץ שאליה תגיע, חבוש את הכובע של אנשיה".

הביטוי "מדברים על החמור והוא מופיע" מתאים למצבים רבים, המקור בגרמנית. באנגלית אומרים: "מדברים על השֵד, והוא כמובן יופיע", ואילו בערבית: "דבר על החתול, ויבוא מקפץ".

"עשה מזבוב פיל" מתייחס למי שעורר מהומה והתרגשות סביב עניין פעוט. זהו תרגום של ביטוי ביידיש. בגרמנית הניב קרוב: "לעשות מיתוש פיל", וכן בצרפתית. בלדינו החיות מתחלפות: "לעשות מפרעוש גמל". בערבית הדימוי קולינרי: "עשה מגרגיר אחד קוּבֶּה". בגרמנית מוסיפים: "עשה מתל החפרפרת כיפה של מסגד", ויש גם לטינית: "לעשות מביב שופכין מבצר".

"מה מבין חמור במרק פירות", מתריסים אצלנו כלפי מי שמפגין מומחיות ללא כיסוי. "הוא מבין בזה כמו חזיר בתפוזים" אומרים ברוסית, ובלדינו: "מה מבין חמור באגוזי מוסקט?" יהודי הולנד אומרים: "מה מבין האיכר בזעפרן?".

פתגמי בטלנים נפוצים בשפות שונות, כמו שאומרים הישראלים: "העבודה היא לא ארנבת, היא לא תברח, אפשר לשבת". ברוסית הפתגם דומה: "העבודה אינה זאב, לא תברח ליער", וביידיש החיה מתחלפת: "תפילת מנחה אינה עז, היא לא תברח".

"נתנו לו אצבע, ביקש את כל היד", אומרים הישראלים, המקור ביידיש. בלדינו מרחיבים: "נותנים לו את היד, מכניס גם את הרגל", וכך הרוסים: "תן לו עד גובה הציפורן, יבקש עד המרפק". האנגלים אומרים: "תן לו אינטש וירצה מייל".

"לא נותנים לחתול לשמור על השמנת", קובע הפתגם. גרסה קרובה של יהודי תימן: "אין שמים חתול שומר על ריאה". הפרסים ממליצים: "לא לתת לחתול לשמור על הבשר". באנגלית מרחיקים עדות ומלינים על זה ש"נתן לדראקולה לנהל בנק דם", וביידיש קובעים: "לרווק אסור להיות שדכן". הרוסים אומרים בפשטות: "הזאב אינו רועה צאן, והחזיר אינו גנן".

"חמור נשאר חמור", כלומר, אדם אינו יכול לשנות את מזגו הרע או את טיפשותו, ובהרחבה בערבית: "חמור נשאר חמור גם בחוות סוסים". בגרמנית אומרים: "איכר נשאר איכר", ברוסית:  "הקוף גם ללא הזנב נשאר קוף", וביידיש מכים על הברזל החם: "בהמה נשארת בהמה".

"דיה לצרה בשעתה" אומרים במסכת אבות. מן האנגלים ירשנו את הביטוי "כשנגיע לגשר – נעבור אותו". הערבים אומרים: "כשיגיע התינוק נתפלל לנביא מוחמד", והרוסים צנועים: "אם לא מטפטף עלינו – יש לנו זמן להמתין".

פתגמים היוצאים נגד ניהול דו-ראשי מופיעים בכמה שפות. בערבית: "שני ראיסים בספינה, מובטחני שתטבע". ברוסית: "הם שני מצביאים על אותה עגלה מקרטעת", ובאנגלית יודעים: "יותר מדי טבחים מקדיחים את התבשיל".

הנביא ישעיהו הוא מקור הניב "מן הפח אל הפחת". הרעיון אוניברסלי. ברוסית נאמר: "בזמן שברח מהזאב נתקל בדב". יהודי עירק: "פחד השועל חלף, קפץ עלינו רוגזו של הזאב", יהודי מרוקו: "ברחתי מן הטיפה, נתפסתי בביוב", וביידיש מספרים: "כשבורחים מן האש, פוגעים במים".

פתגמים רבים וסיפורי עם פונים אל המאמינים בכוח עליון, וממליצים להם לסמוך קודם כול על עצמם, כנאמר בתלמוד הירושלמי: "אין סומכין על הנס". הרוסים מסכימים: "על האלהים סמוך, אך אל החוף תחתור בכוחות עצמך". אמרה מוסלמית סוּפית מציעה: "בטח באל, אבל קודם תקשור את הגמל".

ולסיום, מה אומרים קטני האמונה על חזון כלשהו הנראה בלתי מציאותי? כל אומה והאסוציאציה שלה. המוּכּר מכולם הוא הביטוי "כשיצמחו שערות על כף ידי", אותו ירשנו מיידיש, אבל יש לו מקבילה או מקור מוקדם בתלמוד הירושלמי: "יעלו עשבים בלחייך, ועדיין בן דויד לא יבוא". הרוסים אומרים: "כאשר הסרטן ישרוק, גם הדג ישיר". האנגלים: "כשחזירים יוכלו לעוף", הצרפתים: "כשלתרנגולות יהיו שיניים", והספרדים: "כשצפרדעים יגדלו שיער".

Read Full Post »

עולם הציפורים עורר מאז ומתמיד את דמיונם של בני האדם. התשוקה לעוף ולהשתחרר מכבלי כוח המשיכה יצרה לציפורים מעמד מיוחד, שבא לידי ביטוי גם בשפה.

הציפורים נזכרות כבר במיתוס בריאת העולם, שבו נברא בין היתר "כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ" (בראשית, א' 21). הכנפיים הם סמלה של הציפור, ועל כן אדם המגשים את הפוטנציאל שלו "פורש כנפיים". בספר דברים (ד 17) נזכר אף הביטוי "ציפור כנף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם". לצד זה הוקסמו בני האדם ממגוון הקולות שהציפורים משמיעות, ומכאן הביטוי 'ציפור שיר', תרגום של המונח האנגלי songbird.

את הדימויים הֵזין גם גודלה של הציפור, וליתר דיוק, קטנותה, אם להוציא כמה ציפורים גדולות כמו בת היענה. על מי שממעט מאוד באכילה אומרים שהוא 'אוכל כמו ציפור', ביטוי המככב בכמה שפות והגיע אלינו מיידיש: עסן ווי אַ פֿייגעלע. על הטיפשים נהוג לומר שיש להם 'מוח של ציפור', בעקבות האנגלית. ביידיש מדברים על 'ראש של תרנגולת' ובגרמנית 'מוח של דרור'; בפיליפינית 'מוח של דג', ובמאוריטנית 'מוח של חסילון'.

הציפור זוכה לשדרוג בדימוייה לנפש האדם. הביטוי 'ציפור הנפש' פירושו בתלמוד גרון או גרוגרת, שהוא איבר שפגיעה בו מסוכנת לאדם. שלונסקי העניק לביטוי משמעות של הדבר החשוב ביותר, תמצית החיים, ומיכל סנונית העניקה לו חיי עולם ברב־המכר הבינלאומי "ציפור הנפש". על אדם בעל שיגעונות ותוכניות קשות למימוש אומרים ש'יש לו ציפורים בראש'. גם כאן המקור הוא יידיש. חנוך לוין כתב שיר מצחיק־מריר על 'ציפור המכנסיים', האיבר הגברי המהולל והמשוקץ.

ציפורים הן מקור לדימויים על תכונות בני האדם. אדם בעל נפש חופשית המסרב לקבל מרות הוא 'ציפור דרור', ועל כך נכתב במסכת שבת: "הכא בצפור דרור עסקינן, לפי שאינה מקבלת מרות". נראה אומנם שאין קשר אטימולוגי בין 'דרור' בהוראת חופש, שמקורה באכדית, לבין 'דרור' בהוראת שם ציפור, אבל זהות המילים יצרה את השימוש בביטוי המודרני. גם לכך יש מקבילות ביידיש: 'ציפור חופשית', ובגרמנית: 'חופשי כמו ציפור באוויר'. אדם הנוהג להיות פעיל בשעות הלילה הוא 'ציפור לילה', ביטוי מקובל בשפות רבות. אדם בעל תכונות מיוחדות הוא 'ציפור נדירה', ביטוי שמקורו ברוסית, ואדם תִמהוני או בלתי מקובל הוא 'עוף מוזר'. המקור בכתבי הסטיריקן הרומי יובנליס מן המאה השנייה. הוא כותב על בחירת אישה טובה: "תהא נא יפה, חיננית, עשירה, פורייה… צנועה… אכן, עוף מוזר עלי אדמות, מוזר כברבור שחור. אך מי יכול לסבול אישה שיש בה כל המעלות?"

תכונה אנושית אחרת המומחשת באמצעות ציפורים היא הבינוניות, וכך בביטוי "באין ציפור שיר, גם עורב זמיר", כלומר, כאשר הטובים והמוכשרים נעדרים, גם הבינוניים יכולים למלא את מקומם. המקור הוא באמרה בצרפתית: "באין קיכלי, אוכלים שחרור"; המימוש בחריזה עברית של חרזן לא ידוע.

יכולת התעופה של הציפורים יצרה את הביטוי 'ממעוף הציפור', המתייחס לתיאור דבר־מה בקווים כלליים, בלי להיכנס לפרטים. גם כאן המקור בשפות שונות. התעופה הולידה את המיתוס של הציפור המעבירה מידע או שמועות, שזכתה לפסוק מפורסם מספר קהלת (י 20): "כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל, וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר". המדרש מוסיף: "ובחדרי משכבך… אל תקלל, כי עוף השמים יוליך את הקול". הציפור הרכילאית נקשרת גם לביטוי האהוב על רכילאים "ציפור קטנה לחשה לי". דמות ציפור המגלה את האמת מופיעה בפולקלור העמים, וקרויה גם 'ציפור האמת', כגון באגדה "שלושה סיפורים קטנים" מאת האחים גרים. בעולם העבריינים 'ציפור' הוא סוהר שמשתף פעולה עם אסירים, ומעביר מידע ביניהם ולחבריהם מחוץ לכלא. כל אלה הובילו לרשת החברתית הפופולרית טוויטר, שההתכתבות בה קרויה אצלנו 'ציוץ', כאשר עד לפני זמן־מה הייתה הציפור גם סמלה הגראפי.

מיתוס מרכזי אחר הוא 'עוף החול', 'פניקס', יצור דמיוני החוזר לחיים שוב ושוב, ובהרחבה, אדם החוזר למרכז הזירה הציבורית שוב ושוב לאחר שכבר נשכח. המיתוס מתואר במדרש (בראשית רבה יט, ה): "הכל שמעו לה חוץ מעוף אחד ושמו חול, … אלף שנה הוא חי, ובסוף אלף שנה אש יוצאה מקינו ושורפתו, ומשתייר בו כביצה וחוזר ומגדל אברים וחי".

ציפורים הן יעד מבוקש לציידים בכל הדורות, וגם כאן התפתח עולם הדימויים. על מי שמצליח להשיג הישג כפול באותה פעולה אומרים שהוא 'הרג שתי ציפורים במכה אחת'. הביטוי מוכר בשפות רבות, ויש לו גם חלופות. בגרמנית אומרים 'הרג שני זבובים במכה אחת'. לעומת זאת, דימוי אחר מזהיר מניסיון לממש הישגים רבים מדי בבת אחת, כנאמר "טוב ציפור אחת ביד משתיים על העץ". במדרש נאמר בנוסח ארמי: "טוב ציפור אחת כפוּתה ממאה פורחות" (קהלת רבה ד'). לפתגם נוסחים רבים בשפות היהודים וכן באנגלית. יש גם ואריאציות. ביידיש אומרים: "טוב תרנגול ביד מנשר בשמים". בגרמנית: "דרור ביד טוב מיונה על הגג".

הציפורים העניקו דימויים גם לעולם הבוטני, כמו לפרח 'מקור החסידה' על פי צורתו, וכמובן לפרח המופלא 'ציפור גן עדן'. בגרמנית וברוסית זהו גם שמה של ציפור צבעונית, וכן של קבוצת כוכבים. בספרות ההשכלה קראו לפרפר 'ציפורֶת כרמים'. יש גם מזון הקרוי 'חלב ציפורים', קינוח על בסיס חלבונים מוקצפים; המקור ברוסית וביידיש. זה גם אחד הכינויים לערק, לצד 'חלב אריות'.

כמה ציפורים ספציפיות מהוות מקור לדימויים, כמו היונה והעורב שעליהן נכתב בפוסט קודם. כזו היא למשל בת היענה, הגדולה בציפורים, שהמיתוס על כך שהיא טומנת את ראשה בחול בעת סכנה הפך למוטיב אנושי מאוד. עוף גדול אחר, הנשר, משמש כסמל גרפי במדינות ובצבאות. בין היהודים זכה הרמב"ם לכינוי "הנשר הגדול". זאת בעקבות ספר יחזקאל: "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה': הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל, גְּדוֹל הַכְּנָפַיִם, אֶרֶךְ הָאֵבֶר, מָלֵא הַנּוֹצָה, אֲשֶׁר לוֹ הָרִקְמָה, בָּא אֶל הַלְּבָנוֹן וַיִּקַּח אֶת צַמֶּרֶת הָאָרֶז". הפרשנים קושרים את הצירוף המקראי הזה בדרך כלל לנבוכדנצר. הכינוי ניתן גם לרב דוד עדני מתימן מן המאה ה־12, בעל 'מדרש הגדול'. החלום להגיע לארץ ישראל נקשר לנשרים בספר שמות (י"ט 4): "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי". מבצע העלאת יהודי תימן לאחר קום המדינה נקרא "על כנפי נשרים".

הציפורים משמשות דימוי להרגלי השכמה ושינה של בני האדם בצירוף 'עפרונים וינשופים': העפרונים משכימים, הינשופים מאחרים לישון. ואילו התוכי הוא דימוי לחקיין, הסברים מיותרים.

ונסיים באחת הציפורים המאתגרות והשנויות במחלוקת והיא הקוקייה. שמה הוא אונומטופיאה, חיקוי לקריאת ה'קו־קו', אבל היא התפתחה גם לכינוי גנאי למי שמזניח את חובותיו. זאת בעקבות נוהגה של הקוקייה לנחות בקינים זרים. מכאן כינוי הגנאי 'קוקו' למשוגע, שהתנחל בעברית וזכה להנצחה בסרט "קו הקוקייה". לאלה, אגב, אין קשר לקוקו ולקוקיות בשיער, שהתגלגלו מהמילה הצרפתית queue, שפירושה זנב, ובאנגלית: תור. לא תור הציפור, אלא תור לקופת חולים, למשל.

Read Full Post »

אונומטופאות הן מילים שצלילן מעיד על משמעותן. 'צפצוף' מזכירה את ציוץ הציפור. 'אמא' מכילה את העיצור מ', האופייני גם לשפות רבות אחרות, והוא מזכיר את מלמול התינוקות ואת פעולות היניקה. ש' מופיעה בפעלים רבים הקשורים לנשיפת אוויר, כמו נשף, נשב, נשם, שאב, שאף ושרק. כל אלה נקראות גם מילות תצליל.

האונומטופאה נקשרת לתיאוריה רחבה לפיה השפות השמיות החלו את דרכן עם שורשים דו-עיצוריים, שלחלק מהם מקור אונומטופאי. צמד העיצורים ב"ז מחקה צליל הנוצר מתנועה מהירה: בזז, בוז, פזז, בזבז, חפז, פחז. הצמד ב"ע מייצג רתיחה וטפטוף: בוע, בעבע, נבע, בער; ולצידו פ"ח: פוח, נפח, יפח. הצמדים פ"צ, פ"ק וב"כ מדמים התפוצצות ומכאן פצ"ץ, בכי, הפך, בקבוק, אפיק, פג ועוד. כפי שתאוריית הדו-עיצוריות שנויה במחלוקת, כך אף דוגמאות אלה.

מילה אונומטופאית מפתיעה היא 'המון', שפירושה בתנ”ך קול שאון, קול המיה, מעין המהום. 11 פעמים בתנ”ך 'המון' מתייחס לצליל, כמו במפגש בין אליהו לאחאב: "קוֹל הֲמוֹן הַגָּֽשֶׁם". בכמה מקומות 'המון' הוא הקול שמשמיעים אנשים רבים: "קוֹל הָמוֹן בֶּֽהָרִים, דְּמוּת עַם־רָב, קוֹל שְׁאוֹן מַמְלְכוֹת גּוֹיִם נֶאֱסָפִים" (יג 4). מכאן קצרה הדרך כבר בתנ”ך להמון האדם, כלומר, האנשים המשמיעים קול המיה, כמו בצירוף "לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב ו 19). בלשון חכמים 'המון' הוא מונח ניטרלי: אנשים רבים. לפעמים הוא אפילו חגיגי, כגון במדרש המקראי לשמו של אברהם: אב המון גויים. עם השנים הפכה 'המון' שם נרדף לציבור חסר דעה וגס. 'המוני' הוא שם תואר המציין התנהגות גסה, וכמוהו 'המוניות'. בשלב מסוים פרשה המילה 'המון' מחברת בני האדם והפכה מילה נרדפת ל'הרבה', בעיקר במשלב הדיבורי. תרצה אתר מספרת בשירה בשיר "שבת בבוקר":" אמא שותה המון קפה, אבא קורא המון עיתון, ולי יקנו המון בלון".

הסכמה מסוימת יש לגבי המילה המקראית הבודדת 'בקבוק'. רד"ק כתב: "בקבוק הוא כלי חרש או זולתו שפיו צר ולפיכך נקרא בקבוק, כי כאשר שותה בו האדם או שופת ממנו עושה [קול] בקבוק". דעתו נתמכת בכתבים מאוחרים יותר ובמילון בן-יהודה. טענה נגדית היא שבקבוק הוא במקורו כלי נוזלים שטוח עם אוזניים שאינו משמיע קול ביקבוק.

מה מקורם של הזמזום, ושל הפועל האונומטופאי לזמזם? ההופעה הראשונה היא בתנ"ך, כשמו של עם עתיק, עם הזַמזומים: "אֶרֶץ רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף הִיא, רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים, וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים" (דברים ב 20). ואולם, 'זמזום' במשמעות של היום היא מילה תלמודית. וכך נכתב בתלמוד הירושלמי: "שמעתי שעונשין שלא כהלכה ועונשין שלא כתורה עד איכן? רבי לעזר בי רבי יוסי אמר: עד כדי זימזום". הפרשנים מאוחדים שיש כאן זמזום אחר, מלשון מזימה, אבל כמה וכמה מדרשים טוענים שהזמזום התלמודי הוא הזמזום המודרני, ופירושו "קול לחש וחשאי". בן-יהודה חוזר אל התנ"ך: "ויש סוברים כי העם זמזומים בתנ”ך נקרא כך על שם קול דיבורם הזר", כלומר, מאחר שדיבורם נשמע כמו זמזום. ח"נ ביאליק החליט באחד משיריו ש'זַמזומים' הם רמשים מזמזמים, אך המילה לא נקלטה.

תרומה מעוררת השראה לאונומטופאה העברית מביא ביאליק בסיפוריו ובשיריו. זיוה שמיר כותבת בספרה 'שירים ופזמונים גם לילדים' כי בחלק מסיפוריו של ביאליק יש חיקוי ישיר של קולות מן הטבע. תסססס כקול תסיסה, פרררר כקול התפוררות ופַק, פקיעת גחלת. בשיריו יש למילים האונומטופאיות מעמד עצמאי, המעניק לשיר ממד נוסף. ב"הב הב", קול נביחת הכלב, ששמיר מייחסת אותו לביאליק כמעט בביטחון, מהדהדת גם מילת הציווי והבקשה "הב". "רי רי רי" הוא קולו של הכינור בשיר "ויהי נער קטון". 'רי' פירושה בתנ”ך בהופעה בספר איוב גשם, רוויה: "אַף־בְּרִי יַטְרִיחַ עָב" (לז 11). "תוּר תוּר תוּר" בשיר "שובך" הוא קולה של היונה, וגם הדהוד לכך שהיא יוצאת לָתור אחר מזון לגוזליה. יש סברה שזה מקור שמה של הציפור 'תוֹר' בתנ"ך. "טוּ-טוּ-טוּט" בשיר הילדים "המכונית" אינה רק חיקוי הצופר, אלא גם מילה מן התלמוד, טוט, שפירושה תקיעת שופר.

שמות כלי הנגינה הם תחום טבעי לאונומטופאות. כלי הנשיפה המוביל בתנ”ך ועד ימינו הוא 'חליל', הנקשר להיותו כלי חלול, אך יש דעות שונות ביחס למקורו. יש סבורים שהוא גלגול של מילה שמית לקנה סוף, malilu האכדית, עקב דמיונו לסוף או שהוא נוצר מקנה סוף. יש גם השערה שהמקור אונומטופאי – ululu. 'תוף' הוא כלי ההקשה המקראי שעבר את משוכת הדורות, עד לתופים של ימינו. יש חוקרים הסבורים ש'תוף' היא מילה אונומטופאית, בעקבות הפועל השומרי דאבּ-דאבּ שפירושו להכות.

לא מעט מילים המייצגות קולות בעלי חיים הן אונומטופאיות, כמו צפצוף, ציוץ, קרקור, המיה, נערה, שאגה ונהמה. השיקול הזה מסייע גם לזיהוי בעלי חיים ספציפיים, בעיקר ציפורים. שמו של האוח נקשר לקריאת 'או הו'. יצחק אבינרי מונה שורת ציפורים ששמן נקשר לצליל הקול, חלקם מן התנ”ך: שרקרק, עגור, כרוכיה וכן החרק צרצר. הקוקייה היא הציפור הקוראת קו-קו, וכך בשפות רבות. הדעה הרווחת היא שגם 'עורב' הוא שם אונומטופאי, המחקה את קריאת העורב. גם הדיבור האנושי זוכה לפעלים אונומטופאיים: מלמול, פטפוט, ברבור, ובגירסה בינלאומית: בלה-בלה-בלה.

לאונומטופאות ייצוג נרחב בשפה הצבאית. מילה נפוצה היא 'בּוּם', שהוראתה קול נפץ. אפשר גם ברבים: בומים. מטוס העובר את מהירות הקול משמיע "בום על קולי". אחיו הקטן של 'בום' הוא 'פַּק'. בסרט "מבוזבזים" מספר אחר החיילים: "החיים עוברים על פי יציאה יציאה, כשאתה שומע פק אתה יודע שיצא פצמ"ר". פק ניתן גם להכפלה, ועל כן אחד מסוגי הרימון נקרא רימון פַּקְפָּק מאחר שהוא משמיע שתי נקישות. ובל נשכח את אנשי השב"כ, המוסד והמודיעין האמונים על חשאיות, הלא הם השושואיסטים, אנשי השושו, חיקוי ללחישת ההשתקה "שו… שו…".

או כמו שאומר רפי איתן ב"ארץ נהדרת": "שה, נותנים חדשות!"

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »